♦
א.
דברי הראשונים בדין בניין וסתירה בכלים
הנה בסוגיא זו הארכתי בס"ד במקום אחר, וזה תורף הדברים: דעת רש"י (שבת מ"ז ע"א ד"ה חייב חטאת ושם קכ"ב ע"ב ד"ה גזירה ובעוד מקומות) והיראים (המובא בכס"מ פ"י מהלכות שבת הי"ג) שאין בניין וסתירה בכלים כלל, אך העושה כלי שלם או התוקע דבר בכלי חייב משום מכה בפטיש. ודעת הרא"ש (שבת פכ"ב סי' ו' ועירובין פ"ג סי' ה') שבניין וסתירה גמורים שייכים בכלים. וכן הבונה כלי שלם חייב משום בונה. ואדם השובר כלי שלם כדי לאכול דבר שבתוכו חייב משום סותר. ולא רק זאת, אלא שגזרו חכמים שלא לשבור כלי כדי לאכול מה שבתוכו, מחשש שמא יעשה לכלי פה יפה כדי להוציא ממנו אוכל. ומה שאמרו (במשנה שבת קמ"ו ע"א) שמותר לשבור חבית בשבת לאכול גרוגרת שבתוכה ואין בזה משום סתירה וכן אין חשש שמא יעשה לה פה יפה, הוא דווקא בחבית גרועה שהיא מדובקת בטיט, שהשובר חבית גרועה זו לא עובר על מלאכת סותר, וכן לא חששו שמא יכוון לעשותה כלי מחמת גריעותה.ומדברי הרמב"ן (שבת ק"ב ע"ב) מתבאר שאין בניין וסתירה בכלים כלל, אך אם עושה כלי שלם או שהתפרק כלי באופן שאין ההדיוט יכול להחזירו, אסור להחזירו בשבת או לעשות את הכלי השלם משום בונה. ואיסור בונה זה הוא משום עושה כלי, ששייך גם בכלים.
והרשב"א (בחידושיו לשבת ק"ב ע"ב ובעוד מקומות) והר"ן (שבת ס"א ע"ב ד"ה מתני') ועוד ראשונים כתבו שכלי קטן אין בו איסור בניין וסתירה בכלים, אך בכלי גדול יש איסור בניין וסתירה. ונחלקו הראשונים מה גדר כלי גדול. ע"ש במה שביארנו בס"ד.
♦
ב.
פסק הש"ע והאחרונים בזה
ומרן הש"ע (סי' שי"ד סעי' א') פסק כדברי הרא"ש. והרמ"א (שם) הסכים לדברי מרן הש"ע אלא שהוסיף שכל שהוא כלי גדול יש איסור לשוברו אף בכלי גרוע. וע"ש מה שביארנו בס"ד בדעת הרמ"א בזה. והגר"א (סי' שי"ד סעי' א') פסק כדברי הרשב"א. והק"נ (פכ"ב משבת סי' ו' אות ה') הקשה על דברי הש"ע, וכתב שבצירוף קל הוא מתיר לסמוך על דברי רוה"פ המתירים לשבור חבית בשביל לאכול מה שבתוכה, אף אם היא שלמה. ובחזו"ע (שבת ח"ה עמ' שע"א) הביא דברי רבים מן הפוסקים החולקים ע"ד הרא"ש, וכתב שקרוב לומר שאילו מרן היה רואה את דברי הפוסקים הנ"ל היה חוזר בו. ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' ל"ה), אחר שפלפל באורך בסוגיא זו כתב שלכתחילה אין לזוז מפשט דברי הש"ע, אבל כל שלא פשע בזה באי הפתיחה מע"ש, וכעת יש צורך שבת לפתוח עבורו או עבור אורחים, שפיר יש לפנינו כר נרחב של גדולי פוסקים ראשונים ואחרונים שאפשר לסמוך עליהם בשופי להתיר פתיחת הקופסאות בדרך של שבירה, באופן שלא יועילו לשמש בתורת כלי. עכ"ד.אך הכה"ח (סק"ה) כתב שאע"פ שרבים לוחמים נגד סברת הרא"ש, אין להקל כנגד דברי מרן, אם לא בשעת הדחק. וכ"פ הגר"מ לוי בשו"ת תפלה למשה (ח"א סי' כ"ד אות ה'). והחסד לאלפים (סי' שי"ג אות ו') והבא"ח (פ' ויקהל אות ט') פסקו כפשט דברי מרן הש"ע.
ואם כן לכאורה היה לנו לאסור לפתוח קופסאות שימורים מחשש איסור סותר כלי. ואפשר גם שיש לאסור שמא יעשה לה פה יפה ויתחייב משום בונה כלי, וכדין השובר חבית שלמה.
♦
ג.
חשש עושה נקב יפה בפתיחת קופסת שימורים
עוד יש להעיר לכאורה שאדם הפותח קופסת שימורים, בדרך כלל פותחה בצורה עגולה ויפה, ואפשר שיש לחוש משום עושה נקב יפה בכלי. ובמשנה (שבת קמ"ו ע"א) איתא שמותר לשבור חבית בשבת [ולעיל כתבתי בס"ד שדעת מרן הש"ע שחבית זו האמורה במשנה מוסתקי היא], אך הוסיפה המשנה לסייג 'ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי', ופרש"י: "לנוקבה יפה בפתח נאה". ושטחיות לשונו מורה שאסור לאדם לכוין לעשות נקב נאה וטוב. אלא שראיתי למו"ר רה"י בספר טל חיים (שבת ח"ב סי' ט"ז אות ג' עמ' שפ"ו) שהאריך לחקור אם מה שנאסר הוא במתכוון לעשות פתח יפה לנוי החבית, או שמא אפי' אם אינו מתכוון שיהיה הפתח נאה אלא טוב לשימוש, אסור לעשות כן. והאריך להוכיח שא"א לומר שכל כוונת האדם היא לעשות פתח המייפה את הכלי. ולכן הסיק לאסור לעשות אפי' פתח שאינו יפה, כל שנוח לשימוש. ע"ש באורך. ובאמת שדוחק לומר שכל כוונת המשנה לאסור לעשות פתח המיועד לייפוי הכלי בלבד, וכדברי מו"ר הברורים בזה.אלא שאחר העיון בדברי קודשו נלע"ד לומר צד שלישי בזה, והוא שהאיסור הוא בעשיית נקב הראוי לשימוש שעושהו בצורה נאה. וכנלע"ד מורה פשט לשון רש"י 'לנוקבה יפה בפתח נאה', דהיינו לנוקבה בצורה טובה לשימוש ובפתח נאה. ואחר העיון ראיתי שכן משמע להדיא מדברי המאירי (שבת קמ"ו ע"א), שכתב וז"ל: שלא יכוין בנקב לעשותה במדה וּבְנוֹי עד שיהא ככלי. עכ"ל. ומשמע להדיא דעשיית כלי היא שיש גם במדה מתוקנת וגם בְּנוֹי. ואם כן לכאורה נוסף גם הוא לסניף לאסור לפתוח קופסת שימורים בשבת, שבדרך כלל הפותח מכוון לעשות נקב יפה וטוב לשימוש, ומשתדל שיהיו בפתח הקופסא כמה שפחות קצוות משוננים.
♦
ד.
דעת החזו"א
והחזו"א (סי' נ"א אות י"א) ביאר שאין לחוש בזה משום סותר, וז"ל: ומיהו משום סתירת כלי ליכא כאן שאין כאן סותר כלל שהפתיחה תיקון וסתום מכל צד לאו כלי הוא וכשעושה לו פתח נעשה כלי. עכ"ל. אך חשש החזו"א שיש בפתיחת הקופסא את הגזירה שמא יעשה לה פה יפה, שלפי דעת התוס' והרא"ש כל עוד שאינו כלי מוסתקי שייכת גזירה זו. והמשיך לכתוב בלשון זו: והרבה בני אדם דעתם על הקופסא לשמש בה להניח בה בורית או מסמרים וכיו"ב וזימנין דאינו אוכל כל הדגים השתא וניחא לי' בשימושה וכו' ואפשר דאף בדעתו לזורקה אין מתחשבין עם כוונתו דלא מצינו היתר שבירה אלא ביש לחבית פתח, אבל גשם חלול בפנים וסתום מכל צד כל שעושה לו פתח חשיב בנין והרי בשובר צריך ליזהר שלא ליפות את הנקב, והכא שמחליף גוף אטום לצורת כלי בכל שבירה שעושה חשיב כנקב יפה וכו'. עכ"ל.ומבואר בדבריו שחשש כמה חששות מכמה טעמים בפתיחת קופסאות שימורים: חדא, שמא יעשה לקופסא פה יפה, דהיה דרך בזמנם לשמור את הקופסאות בשביל לשמור בהן מסמרים וכיוצ"ב. ומעוד טעם חשש, שמא יעשה פה יפה, והוא שפעמים שאינו אוכל את כל תכולת הקופסא, ויש לחשוש שבפתיחתה יעשה לה פה יפה. ועוד חשש שכיון שהקופסא סגורה כולה, א"כ כל שעושה פתח בכלי בשביל להוציא האוכל חשיב כעושה נקב יפה.
ואחר זה יש לי לשאול ע"ד האור לציון, שאחר שהביא חלק מדברי החזון איש הנ"ל, כתב על דבריו: ומשמע שדעתו נוטה לאסור, אולם נראה דכ"ז בזמנו של הרב זצ"ל, שהיו רגילין להשתמש בקופסאות לתשמישים שונים כמסמרים וכיוצ"ב, משא"כ בימינו שאין דרך להשתמש בהם, אף החזו"א ז"ל יודה שמותר. עכ"ל. ואני בער ולא אדע מה ראה לומר כן, שאע"פ שבזמנינו אין רגילים לשמור את הקופסאות כדי להשתמש בהן לאחר זמן, מ"מ גם האידנא פעמים דאינו אוכל כל הדגים השתא וניחא לי' בשימושה. וכן לא יצאנו מחשש עשיית נקב הנזכר בחזו"א בסוף דבריו. וצ"ע. [ואחר זמן ראיתי שכדברי האול"צ כתב גם במנחת יצחק (ח"ד סי' פ"ב אות ל"ו), ולא זכיתי להבין דברי קודשם]. ושו"ר שכן העיר לנכון בספר שלמי יהונתן (סי' שי"ד עמ' קנ"ו ד"ה ודע).
וע"פ האמור נראה שדעת החזו"א להחמיר בפתיחת קופסאות שימורים גם בזמנינו מב' טעמים: א. חשש שמא יעשה לקופסא פתח יפה כיון שלפעמים נשאר תוכנה בתוכה גם אחר האכילה הראשונה. ב. כשפותח את הקופסא האטומה מכל צדדיה, חשיב כבונה וכעושה נקב יפה.
♦
ה.
הערת הגרשז"א על דברי החזו"א
אלא שבשש"כ (מהדו"ח פ"ט הע' י') הביא בשם הגרש"ז אוירבך וזת"ד: מכיוון שרגילים לזרוק מיד את הקופסא לאשפה, מסתבר דחשיב ככלי רעוע, וכחבית של מוסתקי. ומשמע שבחבית של מוסתקי היו רגילים להשתמש הרבה פעמים [א.ה. יש להסתפק מעט אם כוונתו שדרך להשתמש בה פעמים הרבה, היינו שאף אחר הפתיחה הראשונה נשאר בה יין ומשאירו לפעם אחרת וחוזר חלילה עד שנגמר כל היין מתוכה, ואז נזרקת, או שמא אף לאחר שנגמר היין מתוכה חוזרים וממלאים בה יין. ומדבריו בהע' י"ב נראה כדרך הראשונה] ואפילו הכי מותר לשוברה ואין חוששים שמא יתכוון לעשותה פה יפה. וכ"ש לדעת הרמב"ם שאין חוששים לזה כלל בפתיחת חבית לאכול תכולתה. ואין לחשוש בזה משום סותר מכיוון דדמי למוסתקי ואינה כלי חשוב [א.ה. ולקמן נבאר בס"ד אי שייך סותר במוסתקי]. עכת"ד.ונראה שמה שכתב שהיו רגילים להשתמש במוסתקי פעמים הרבה, לא כתב כן אלא להשיב ע"ד החזו"א שכתב לחשוש שמא יעשה פתח יפה כיון שפעמים נשאר תוכן האוכל אחר האכילה הראשונה. [אך לא השיב על מ"ש החזו"א שכיון שהקופסא היא כגוף אטום, כל פתח שעושה בה חשיב כנקב יפה, ואי"ה לקמן יבואר עניין זה.]
♦
ו.
הערת כמה מפוסקי זמנינו ע"ד הגרשז"א הנ"ל ויישוב דבריו
וראיתי שהעירו ע"ד הגרשז"א שכתב שכלי חד"פ חשיב כמוסתקי, שהרי אדם הקוטם קיסם לחצוץ בו שיניו, אם יעשה כן בכלי חייב מדאורייתא אפי' לדעת חכמים (עי' ביצה ל"ג ע"ב וברש"י ד"ה אינו אלא ובמ"ב סי' שכ"ב סקי"ג), וקיסם וודאי הוא חד פעמי, וא"כ מוכח דכלי חד פעמי לא חשיב כמוסתקי. וכשאני לעצמי אין זו קושיא אצלי, שגם אדם השובר את ראש החבית המוסתקי ומכוין לעשותה כלי יהיה חייב מדאורייתא לדעת התוס' בשבת (קמ"ו ע"א ד"ה שובר) ובעירובין (ל"ד ע"ב ד"ה ואמאי, בתירוץ השני) והרא"ש (עירובין פ"ג סי' ה'), וכמ"ש לבאר בדעתם בתשובה בעניין בניין וסתירה בכלים (אות ח'). והטעם שלא חששו חז"ל שמא יעשה פה יפה לחבית מוסתקי, אינו משום שגם במקרה שיעשה פה יפה לא יהיה חייב אלא מדרבנן, אלא הטעם הוא שכיון שכלי זה גרוע ועומד לזריקה, אין חוששים שמא יעשה ממנו כלי יפה. ודברי הגרש"ז מיושבים בטוב.ולפע"ד נראה שגם החזו"א מודה שכלי שאין משתמשים בו אלא שימוש חד פעמי חשיב כמוסתקי, שהטעם שלא החשיב קופסאות שימורים כמוסתקי הוא משום שבזמנו ולשיטתו לא היה השימוש חד פעמי. ודו"ק. וכן משמע לי מדברי האגרות משה (חאו"ח ח"א סי' קכ"ב ריש ענף ד'). ע"ש היטב. ושו"ר שכ"כ בשו"ת דברי שלום קרויז (סי' ל"א) ובשו"ת תפלה למשה (ח"א סי' כ"ד ריש אות ח').
♦
ז.
אין לחוש לסותר בפתיחת קופסת שימורים
ומה שיש לדון עוד בזה הוא אם בפתיחת הקופסא הוי סותר. והחזו"א (המובא לעיל אות ד') ביאר שאין בזה משום סותר כלי, מפני שאין הקופסא כלי, וכל מה שפותח אותה תיקון הוא לה ולא קלקול. והגרשז"א (המובא לעיל אות ה') ביאר בזה שכיון שהחבית נחשבת כמוסתקי, לא שייך בזה סתירת כלי, כמבואר בש"ע (סי' שי"ד סעי' א'). ע"ש.אלא שלפע"ד יש להעיר בזה מעט, שאע"פ שאנו מחשיבים כלי חד"פ לחבית מוסתקי לעניין זה שאנו אומרים שכמו שבחבית מוסתקי מותר לשוברה ואין לחשוש שמא יעשה פתח יפה, כי היא כלי גרוע, ה"ה שיש לומר כן לעניין כלים חד"פ בזה"ז, שאין חשש שאדם יעשה להם פתח יפה, כי אין משתמשים בהם שימוש חוזר. מ"מ, אע"פ שמצד זה הם דומים, לעניין דין סותר כלי נראה שמקום גדול יש לחלק ביניהם. דיש לומר דמה דקיי"ל דאין סותר בחבית מוסתקי הוא מטעם שכיון שכל עצמה אינה אלא שברי כלים מדובקים זה לזה, חשיב כלי זה כסתור ועומד. ואין לדמות לזה קופסת שימורים, שמצד עצמה היתה ראויה להיות כלי טוב, אלא שמחמת שפע המצוי בעולם בזה"ז, תלי"ת, אין משתמשים בה שימוש חוזר, שבה יש לומר שהסותר את כולה יתחייב משום סותר. ונלע"ד שהמעיין היטב בדברי האגרות משה (חאו"ח ח"א סי' קכ"ב ענף ד' ד"ה והנה, וד"ה עכ"פ) יראה שחילוק זה ברור גם בדבריו. ע"ש היטב.
אלא שאף אם כנים דברינו אלה, מ"מ יש לומר שהפותח קופסת שימורים כדרך שאוכלים לא חשיב כסותר, אלא כפותח את הכלי. [וכעין דברי החזו"א הנ"ל. אלא שע"פ מה שכתבתי בס"ד מבואר שאף אם נאמר שקופסת שימורים נחשבת כלי גם כשהיא סגורה, הפותחה כדרכה בשביל לאכול ממנה לא חשיב כסותר. ודו"ק.]
♦
ח.
דין חותלות של תמרים
עוד יש לדון להיתר ע"פ המבואר בגמרא (שבת קמ"ו ע"א) שחותלות של גרוגרות ושל תמרים מותר להפקיען. והש"ע (סי' שי"ד סעי' ח') פסק להאי מימרא בלשון זו: חותלות של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל, מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפי' גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם. עכ"ל. ויש לעיין מה יסוד ההיתר בזה. ואפשר לומר שיסוד ההיתר הוא שכיון שכלי זה אינו מיועד אלא לשימוש חד פעמי, ומטרתו אינה אלא לשמור על אוכל זה שבתוך הכלי, ואחרי פתיחתו יהיה בעיני האנשים כמאן דליתא, ממילא לא חשיב כלי, אלא כקליפה המתבטלת לפרי. ועפ"ז יש לומר שה"ה בקופסאות שימורים, שאע"פ שהקופסא היא כשומר לאוכל, כיון שאין אדם חס עליה לשומרה אחר השימוש, אלא זורקה, יש לומר דהוי כקליפת אגוז. אלא שאפשר לדחות ולומר שלא התירו אלא בחותלות של תמרים, שמצד עצמן כלי גרוע הן, ובהצטרף לזה שהדרך לזורקו אחר השימוש מחמת גריעותו, דווקא בזה מותר. משא"כ בקופסאות שימורים, שמצד עצמן כלי טוב הוא, אלא שהדרך לזורקו מחמת השפע המצוי תלי"ת.ומדברי המג"א (סקי"ג) משמע שההיתר הוא מצד זה שהכלי, כלי גרוע מצד עצמו הוא, שכתב, וז"ל: משמע דוקא הני דלאו כלים גמורים דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכם אבל כלי גמור פשיטא דאסור כ"מ בירושלמי. עכ"ל. וכ"כ הא"ר (סקט"ו), התוספת שבת (סקכ"ה), ערוך השלחן (סעי' י"ט), המאמ"ר (סקי"ג) והמ"ב (סק"מ). ועי' בתהלה לדוד (סקי"ב) שביאר את ראיית המג"א מהירושלמי.
ובש"ע הגר"ז (סעי' י"ח) כתב, וז"ל: ואפילו גופן של כלים אלו מותר להפקיע ולחתוך מפני שבנין כלים אלו העשויים מכפות תמרים הוא בנין גרוע שאינו עשוי להתקיים הרבה וכשסותרו אינו אלא כמי ששובר אגוזים ושקדים בשביל האוכל שבהם. עכ"ל. ויש להסתפק בדעתו אם כוונתו שגריעות בניין זה היא מחמת שאחר שהאדם צריך לאכול את תוכנו הוא סותר את הבניין, או שמא שמעצמו הוא כלי גרוע. ונראה דלא פליג על המג"א, שדרכו לילך אחריו בכל דוכתא. ושו"ר שכ"כ להבין בדבריו בספר ברכת יצחק ברכה (שבת ח"ב עמ' רצ"א-רצ"ב).
אלא שעפ"ד האחרונים הנ"ל יש לי מקום עיון בש"ע, דמה בא להשמיענו מרן בסעי' זה דחותלות לפירוש האחרונים, אם כל מה שהתיר הוא בכלי שאינו גמור, לכאורה לא גרע ממוסתקי, המבואר בריש סי' שי"ד שמותר לשוברו. ועי' בבני ציון ליכטמן (סקי"ד), שנראה שמחמת זה נטה לומר שעיקר הטעם להתיר לשבר החותלות הוא מטעם שהן שומר לפרי. ע"ש. וכ"כ להוכיח האג"מ (שם ענף ט' ד"ה והנה). וממילא עפ"ד נראה להתיר אפילו בכלי גמור.
אלא שאחרי שובי נחמתי שאפשר לומר שבאמת אין בדין זה שבש"ע חידוש יותר מדין מוסתקי, ומה שכתבו הוא מפני שבגמרא הביאו דין זה, העתיקו גם מרן הש"ע. (וכמו שיש לומר כיוצ"ב בהא דשובר אדם ראש החבית בסי' שי"ד סעי ו', שכמה אחרונים העמידו את דעת הש"ע דאיירי במוסתקי. ודו"ק.) וכן דרכו של מרן בכמה דוכתי להביא דינים באופן שאינו מחדש דבר, אלא שעושה כן כדי לתמצת דברי פוסק אחר, ובמק"א כתבתי בזה.
♦
ט.
אם קופסת שימורים דינה כחותלות של תמרים
אלא שאף אם נאמר כדברי רוב האחרונים הנ"ל, שכלי גמור לא דמי לחותלות, ואסור לשוברו, מ"מ יש לומר שכל זה לא אמרו אלא בכלי גמור שרגילים להשתמש בו פעמים רבות. אך קופסת שימורים, אף שהיא כלי טוב וגמור מצד עצמה, אפשר לומר שיודו האחרונים הנ"ל שדינו כחותלות של תמרים, כיון שדרך כל העולם לזורקו אחר השימוש בו. ואף שאין זה מוכרח, ויד הדוחה נטויה לומר שאין להתיר אלא דומיא דחותלות ממש, ובעינן שיהיה כלי שאינו גמור וגם שאין דרך להתשמש בו שימוש חוזר, עכ"פ סברא קמייתא סברא אלימתא היא לענ"ד. ושו"ר שכתבה גם בשו"ת תפלה למשה (ח"א סי' כ"ד אות ח'). והמעיין בדברי המנחת שלמה (תניינא סי' ל"ב אות ג') יראה שמבין ריסי עיניו ניכר שאף הוא סובר שקופסת שימורים דינה כחותלות. ע"ש היטב. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' פ"ב אות ל"ו).והגאון הנאמ"ן (המובא בתפלה למשה שם סי' כ"ה) כתב לדחות ראיה זו, מהסברא שכתבנו לעיל שאפשר שכל שאינו כלי גרוע כחותלות ממש אין להתיר. והגר"מ לוי (שם הע' 1) העיר בזה"ל: ואף שאין זה מוכרח לדמותם זה לזה מ"מ אין זה מוכרח לחלק ביניהם ודוקא כלי שמחמת המציאות הוא כלי גמור ויש משתמשים בו פעם נוספת ויש זורקים אותו נחשב כלי אפי' אם דעתו לזורקו לאחר שמושו ולא דמי לחותל שאינו כלי גמור ולכן אף שיש מניחים אותו לשימוש נוסף מ"מ אם דעתו שלא להשתמש בו פעם נוספת אינו נחשב כלי ולכן נזכר דוקא חותל בתוספתא וברמב"ם הנ"ל ונמצינו למדים שאף המג"א אפשר שיודה להקל בנ"ד כיון שדרך העולם לזורקן. עכ"ל. ובספר ארחות שבת (ח"א פרק י"ב הע' ו') הסתפקו בזה כנ"ל ולא פשטו.
ולענ"ד מדברי החזו"ע (עמ' שע"ז) מוכח דס"ל כדברי הגאון הנאמ"ן, שאחר שרצה לדמות דין קופסאות שימורים לדין חותלות, הביא את דברי התהלה לדוד שכתב שלא התירו אלא בחותלות שאינם כלים גמורים, ולא העיר הגרע"י לחלק בזה לקולא כסברא האמורה לעיל, ונראה שנסוג אחור מסברא זו. ע"ש. וע"ע למו"ר רה"י בטל חיים (ח"ב עמ' ת"ב) שכתב לדחות את דברי המדמים חותלות לקופסת שימורים. ועינא דשפיר חזי בשו"ת אור לציון (ח"א ססכ"ד) שכתב בפשטות לדמות דין קופסאות שימורים לדין חותלות, ולא נחית לכל הדברים שהובאו לעיל בס"ד (אף שהביא את דברי המג"א הנ"ל).
ואנא זעירא מילתי כבר אמורה בזה, דנראה שאע"פ שלכ"ע קופסת שימורים לא דמי לגמרי לחותלות של תמרים, מ"מ נראה שהמתירים ס"ל שעיקר הסברא שהתירה הגמרא להפקיע חותלות של תמרים הוא שדרך כל העולם לעשות בהם שימוש חד פעמי בלבד. ואע"פ שאין ראיה גמורה לדבר, סברא היא. ולענ"ד נראה שיש מקום לסמוך על דברי המדמים דין קופסאות שימורים לדין חותלות, שיש כאן כעין ס"ס - שמא יש להקל בחותלות אף בכלים גמורים, וכדברי הבני ציון והאג"מ, ושמא בכלים גמורים שדרך כל העולם לזורקם מיד אחר השימוש יש להם דין חותלות אליבא דכ"ע.
♦
י.
האם מותר לעשות נקב יפה בחותלות של תמרים
ומכל האמור לעיל נמצנו למדים שבפתיחת קופסת שימורים אין לחוש לסותר, וכן אין לחוש לגזירה שמא יתכוון לעשות נקב יפה. אלא שעדיין עומדים אנו בשאלה של עשיית נקב יפה, שלכאורה בקופסאות שימורים שיש בהן לשונית הפותח את כל המכסה הוא עושה נקב יפה [ואם יפתח רק מעט מן המכסה, נראה שאינו בכלל עושה נקב יפה].והיה נלע"ד שיש לדון בזה להיתר, שאפשר שבחותלות של תמרים וגרוגרות אין דין עושה נקב, שאפשר שכל דין נקב לא נאמר אלא בכלים שיש בהם שימוש חוזר או בבניין ממש. [אך אין להתיר בזה מצד מוסתקי, שהרי לשיטת התוס', הרא"ש והש"ע העושה נקב יפה אף במוסתקי יהיה חייב. ע"ע.]
וראיתי שכבר עמדו בזה פוסקי זמנינו, שבספר שלמי יהונתן (עמ' קנ"ד והלאה) כתב שמותר לעשות נקב יפה בחותלות של תמרים. וכ"כ בברכת יצחק ברכה (שבת ח"ב עמ' רצ"ב). ולענ"ד כ"מ מדברי הגרשז"א (במנחת שלמה שם). וע"ע בארחות שבת (ח"א פי"א הע' ס"א ובפי"ב הע' י') בשם הגריש"א שהסתפק בזה. ומאידך, ראיתי בספר אדני שלמה מגנוז (סי' שי"ד סקפ"ג) ובספר אורה ושמחה (ברנדסוטפר פכ"ג ה"ב ד"ה נוקבין) שכתבו שאין לעשות נקב יפה אף בחותלות. וגם בספר חסד לאברהם יצחקי (ח"ג עמ' רל"א) ראיתי שכתב, בזה"ל: וביותר שלא מצינו בגמרא ובראשונים קולא בעשית נקב בחותלות וכו' ומנלהו לרבותינו להקל וכו'. עכ"ל. גם בספר מגילת ספר (שבת סי' י"ד אות ג' ד"ה ואין) כתב שאין להקל לעשות נקב בכלי חד פעמי, שלא גרע הדבר מתיקון קיסם לחצוץ בו שיניו (עי' ביצה ל"ג ע"ב וברש"י ד"ה אינו אלא ובמ"ב סי' שכ"ב סקי"ג), וקיסם מן הסתם חד פעמי הוא. ע"ש.
ולענ"ד דברי הני תרי צנתרי דדהבא המובאים אחרונה אינם מוכרחים, דיש לומר שהגדולים המובאים בריש אמי'ר הבינו מסברא שלא שייך דין עשיית נקב בחותלות. ואינו דומה לקוטם קיסם, ששם הוא באמת מתקן כלי להשתמש בו באופן חד פעמי, משא"כ בנידו"ד של חותלות או קופסאות שימורים, שאין לאדם כלל כוונה לתקן את הכלי לעשותו כלי, אלא כל כוונתו להוציא את האוכל מן הקופסא. וכיון שמעיקרא דעת היצרן שכל מטרת הקופסא תהיה רק כשומר לאוכל, חשיב כקליפת האגוז. [ואין כוונתי בזה להתיר מצד זה שאין האדם מתכוון לעשות כלי (וכסברת המ"מ פי"ב מהלכות שבת ה"ב), אלא שכיון שכן הדרך לזורקן אחר השימוש, כל עצמה של קופסא זו לא נחשבת אלא כקליפה.]
ואחר כותבי כל זאת ראיתי מ"ש בשו"ת אור לציון (ח"א ס"ס כ"ו) ובקובץ מבית לוי (ח"ו עמ' מ"ה הע' י"ג) בשם הגר"ש וואזנר. ומתבאר מדבריהם שאף בחותלות אין לעשות נקב יפה. ומ"מ אין הדברים מוכרחים, כדכתיבנא.
♦
יא.
אם הפותח קופסת שימורים חשיב עושה נקב יפה
שוב אשוב לנידו"ד ואומר שיש לצרף עוד להתיר לפתוח קופסאות שימורים בשבת ע"פ מ"ש בשו"ת שמ"ש ומגן (ח"ב סי' י"ג אות ה'), וז"ל: "וגם ראייתו דגם בשובר צריך ליזהר שלא ליפות הנקב וכו' ע"ש. הנה בנד"ד אין לו שום כוונה ליפות או לבנות אלא לשבר ולקלקל". וגם בברכת יצחק ברכה (שבת ח"ב עמ' רצ"ג) כתב: "הנה כבר הזכרנו דלשיטת מורנו הגרב"ץ לא שרי רק לפתוח בענין שלא יהיה הנקב יפה והיום בפתיחת הקופסא לעולם הוי הנקב יפה אך יתכן דהואיל וזה צורת הפתיחה דאין לו אפשרות אחרת נוחה לפתוח רק בענין זה כה"ג י"ל דלא אסור גם בעשית נקב יפה וק"ל". וכ"כ כיוצ"ב במנחת שלמה (שם), עיין היטב בדבריו.ולענ"ד באמת הדבר תלוי בדעת האדם בשעת הפתיחה, דיש אנשים שרוצים שהפתח יהיה יפה בדווקא ויש שלא אכפת להם דבר זה. וצירוף זה מועיל רק למאן דלא אכפת ליה.
♦
יב.
המקלים בפתיחת קופסת שימורים מטעם שהמכסה היה כבר כלי לפני החיבור
ובעמדי בזה ראיתי עוד שיש מן הפוסקים שרצו לצרף זה שפחית השימורים לא היתה כלי אחד מתחילה, אלא המכסה היה נפרד ממנה. ואע"פ שחיברוהו אליה, כיון שהכיסוי עומד להינטל, לא נחשב כחיבור, ומותר להסירו בשבת. אלא שכשאני לעצמי לא ברירא לי כ"כ האי סברא. ולבאר כל זאת באר היטב יש לעיין בהאי סוגיא דפותח בית הצוואר, שממנה יסוד ובניין לנידו"ד.בגמרא (שבת מ"ח סע"א) אמר רב יהודה אמר רב: הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת. מתקיף לה רב כהנא מה בין זו למגופת חבית? אמר ליה רבא: זה חיבור וזה אינו חיבור. ע"כ. ונחלקו הפוסקים בביאור סוגיא זו, וכמה דרכים בה. מדברי רש"י נראה שהיו אורגים בגד, ומקום כניסת ראש הלובש היה סגור ותפור ולא היה אפשר ללובשו כך, והיו צריכים לקרוע במקום זה כדי שיהיה הבגד ראוי ללובשו. והעושה כן בשבת חייב חטאת משום מכה בפטיש. ופירוש קושיית הגמרא ממגופת חבית היא ששנינו שמותר להתיז ראש חבית יין בסיף ולא חיישינן משום מכה בפטיש שפותח את החבית, ומאי שנא מפותח בית הצואר שאסור לפותחו. ותירצה הגמרא שמגופת החבית כלל לא נחשבת מחוברת לחבית, אלא החבית נחשבת כפתוחה ועומדת. ולכן העושה בה נקב בשבת (כדי להגדיל את נקב יציאת היין) לא מתחייב משום מכה בפטיש בפתיחתה. (כן הסביר הריטב"א מכות ג' ע"ב ד"ה מתקיף את תירוץ הגמרא אליבא דרש"י, להצילו מקושיית התוס'.)
♦
יג.
דחיית קולא זו
ובטעם שמגופת החבית אינה חיבור אך בית הצוואר הוא חיבור, פרש"י (מ"ח רע"ב) וז"ל: מגופה אינה מן החבית עצמו, ואף על פי שדבוקה בו אינו חשוב חיבור, שהרי לינטל עומדת, אבל הבגד כשנארג - כולו חבור. עכ"ל. וכמה מפוסקי זמנינו כתבו ללמוד מדבריו שכל דבר שהיה ב' גופים שונים והתחבר ולינטל עומד לא חשיב חיבור. ועפ"ז רצו ללמוד שגם בנידו"ד, אע"פ שמכסה קופסת השימורים התחבר לגוף הקופסא, מ"מ כיון שלינטל עומד לא חשיב חיבור.אלא שאחר העיון, לענ"ד יש לדחות ראיה זו, שלכאורה לפי זה היה לנו להתיר גם לקרוע את בית הצוואר, שמתחילה לא היה כבגד, אלא היו רק חוטים שזורים וגם אחר שהתחברו, חיבור זה עומד מתחילתו לקריעה ע"י לובש הבגד, כדי להכניס את ראשו לתוכו. ומכך שאסרה הגמרא לקרוע את בית הצוואר, על כרחך לומר שכיון שחיבור החוטים חיבור טוב הוא, לא שייך לומר בו שאינו חיבור. ורק במגופה הסתומה בטיט, שכנראה אינו חיבור חזק כ"כ (וכמו שמתבאר מדברי הרמב"ם המובא בפי' רבנו פרחיה על אתרין), שייך לומר שכיון שהם מתחילה ב' גופים והחיבור אינו חזק כ"כ וגם להינטל עומד, לא חשיב חיבור. וא"כ בקופסת שימורים, אע"פ שמתחילה המכסה היה נפרד מגוף הקופסא (ויש לציין שגם החלק הנפרד איננו החלק בו פותחים את הקופסא, אלא למטה ממנו), מ"מ כיון שהתחבר בהלחמה חזקה עד שלא נודע כי היו ב' גופים מתחילה יש לומר שחשיב כבגד שתפרו שחשיב חיבור. ואחר זמן ראיתי שכ"כ לדחות מו"ר רה"י בספר טל חיים (שבת ח"ב עמ' ת"י). ושו"ר שכ"כ כיוצ"ב בשו"ת מנחת אשר (ח"א סי' כ"ח אות ב' ד"ה ומה). ע"ש.
ועל דרך זו שכתבנו בדברי רש"י, יש לדחות את ראיית התפלה למשה לוי (ח"א סי' כ"ד אות ט') מדברי שאר הראשונים. ע"ש ודו"ק.
♦
יד.
עוד טעם לדחות קולא זו
יד) ולא רק זאת, אלא שמוכח מדברי רבים מרבותינו הראשונים שכל שכיסוי הכלי מחובר בצורה טובה לכלי, אף אם עומד לינטל הוי חיבור. שכן מתבאר מדברי רבנו אברהם בן הרמב"ם בשם אביו (שהובא בחידושי רבנו פרחיה לשבת מ"ח ע"א), שכתב שהטעם שבית הצואר נחשב חיבור הוא שבית הצואר הוא חיבור יפה, שהרי כך היא דרך כל החייטים לחבר את כל הבגדים. אבל חיבור המגופה לחבית אינו חיבור כלל, שאין החרס נחשב חיבורו חיבור אלא אם כן נשרף ונהיה כולו כגוף שוה. ע"ש. וכן מוכח מדברי הריטב"א (מכות ג' ע"ב סוד"ה מתקיף) שכתב: זה של בית הצואר חיבור דתפירת החוט או הבגד שבאמצעיתו חיבור גמור הוא 'לענין כלאים ולכל דבר' וזה של מגופה אינו חיבור וכפתוחה ועומדת היא. עכ"ל. ויש לצרף גם את זאת להחמיר.טו.
אם יש להקל בעשיית נקב יפה כיון שמכסה הקופסא אינו חלק אחד מהקופסא
אלא שבקופסאות השימורים החדשות, שאין צריך לפותחן ע"י פותחן, אלא כבר במפעל מצמידים לשונית שעל ידה אפשר לפתוח בקלות את קופסת השימורים, וכן עושים את מקום הפתיחה שיהיה ניכר, יש עוד לדון האם יש להקל בזה. וראיתי בשו"ת שמ"ש ומגן (ח"ב סי' י"ב אות ג') שכתב: וכ"ש שבעיקרא דמילתא נר' דמה שסותמים אותן בבדיל, אין סותמים אותם סתימה חזקה, שהרי מניחים בכיסוי חתי' אחת יוצאת ממנו, וע"י כלי מיוחד לזה מכניסין בו אותה חתיכה וגוללין אותו על הכיסוי ובקל הוא נפתח, נמצא שאין זה כיסוי חזק, ודמי למגופה מהודקת שאינה עושה כלי בפתיחתה דיש להתיר. עכ"ל. וכן ראיתי בספר מאור השבת (ח"א מכתב ו' אות ד') שהביא מכתב מהגרשז"א שכתב שמותר לפתוח את הפס שסוגר את קופסת המטרנה, כי ניכר שהוא נפרד. וע"ע במנחת שלמה (תניינא סי' ל"ב אות ב') ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סי' מ"ה אות א'). אלא שמו"ר רה"י בטל"ח (שם) כתב שגם קופסת שימורים עם לשונית פתיחה קלה, אין להקל בה מצד הסברא שהיה כלי לפני הלחמת המכסה, דסו"ס כעת זה כגוף אחד וחיבור גמור. ומסתברים דברי מו"ר רה"י, שאין עניין בקלות פתיחת הקופסא, אלא בחוזק חיבור המכסה לקופסא, ובנידו"ד הוא מחובר בצורה חזקה. ודו"ק. וע"ע במנחת אשר וייס (ח"א סי' כ"ח אות ב' ד"ה והנה).♦
טז.
פתיחת שקיות חטיפים בשבת
וע"פ הנ"ל יש לומר שגם שקיות חטיפים וכדו' מותר לפותחן בשבת. ולענ"ד דמי טפי לחותלות, שהשקיות הנ"ל כלים גרועים הן מצד עצמן. ומצד קורע אין לחוש, כמ"ש בחזו"ע (ח"ה עמ' שס"ה). ע"ש.♦
יז.
אם מותר להשתמש בקופסת שימורים אחר שסיים את תוכנה
ומילתא אגב אורחא יש לי להעיר, שבעומדי בסוגיא זו ראיתי בספר הליכות שבת מלכא (ח"א עמ' קע"א) שכתב שהפותח שקית חטיפים בשבת, אין לו להשתמש בשקית אחר שנגמרה תכולתה בתור מקום אחסון לפסולת כגון גרעינים וכדו', שאם יעשה כן נחשב לו למפרע שעשה כלי בפתיחת השקית. ע"ש. וכן ראיתי למו"ר הגר"מ פנחסי בשו"ת תורת מאיר (ח"א סי' מ"ז אות ז' ד"ה ואע"ג) שכתב להסכים אף הוא לדבר זה. ע"כ.ובעניותי נראה לי שאין לדברים אלו הכרח, דפשיטא לי שאחר שאדם הפקיע או חתך חותלות תמרים שיכול לזרוק לתוכן פסולת, ולא חשיב כעושה כלי. שלא מצינו דין בונה בכלים אלא כשאדם פועל בכלי עצמו, ובנתינת דבר לתוך כלי לא מצינו שחייבוהו מדין בניה בכלים. ונראה לתת טעם לדברים אלו, שהרי מצינו שמותר להפקיע ולחתוך את החותלות כיון שהחותלות כלי גרוע הן, שאין אנשים משתמשים בו אלא באופן חד פעמי, וממילא לא שייך כלל בכלי זה דין עשיית כלי, דלא חשיב כלי (וע"ע בשו"ת אור לציון ח"א ס"ס כ"ד) וממילא אף אם יקרה שאדם ייתן דבר לתוכן, אעפ"כ לא פקע שם הכלי הגרוע מהם, דעדיין דרך העולם שלא להשתמש בהם אלא באופן חד פעמי.
♦
יח.
פתיחת פחיות שתיה בשבת
וגם בפחיות שתיה רוב הדברים הנ"ל נכונים להיתר (אלא שבזה וודאי שהאדם רוצה לנקוב נקב יפה). אלא שיש להוסיף לדון בזה משום מחתך. וכבר עמד בזה הגרשז"א (עי' בשש"כ מהדו"ח פ"ט הע' י"א והע' כ"ז ובפכ"ג הע' ס"ב), וכתב דכיון שהחותך אינו מקפיד אם היו עושים את מקום החיתוך יותר ארוך או יותר קצר, והוא חותך רק במקום שנוח לו, אין זה שייך כלל למלאכת מחתך. וסברא זו שייכת בהרבה מקרים (כגון במפריד גביעי לבן וכיוצ"ב). והסכימו לסברא זו באור לציון (ח"ב פכ"ז הע' ז' ד"ה וכן) ובחזו"ע (שבת ח"ה עמ' עמ' ע"ד). אלא שמדברי הגר"ש וואזנר (הובא בקובץ מבית לוי ח"ו עמ' מ"ה הע' י"ג) והגריש"א (הב"ד בארחות שבת פי"א ס"ק ס"א) מתבאר שחששו למחתך אף בכה"ג.♦
יט.
פתיחת חבילת טישו בשבת
וע"פ האמור לעיל לכאורה יש לומר שה"ה שמותר לפתוח בשבת חבילת טישו נשלף, אף במקום העשוי לחיתוך, דדמי לחותלות טפי מקופסאות שימורים. ומשום מחתך ליכא, כסברת הגרשז"א. אלא שראיתי בילקו"י (שבת כרך ב' הנד"מ עמ' תתל"א) שכתב שלכתחילה יש לפתוח את החבילה דרך קלקול, דמחזי כעושה כלי, כיון שהחבילה נגמרת רק לאחר כמה ימים. אלא שאף הוא כתב לדחות, דלא גרע מקופסאות שימורים, ומ"מ כתב לחוש להחמיר לכתחילה. ע"ש.וכשאני לעצמי אין אני רואה סיבה להחמיר בזה יותר מקופסאות שימורים, ויותר יש סברא שחבילת טישו דומה טפי לחותלות, שהיא בעצמה כלי גרוע. ומ"מ נראה שהחמיר משום שמנהג העולם להחמיר בזה, ואוושא מילתא. וצ"ע.
מכל האמור לעיל נלע"ד שאפשר להקל לפתוח קופסאות שימורים בשבת, ואין בזה חשש סותר כיון שאין האדם סותר את הכלי, אלא פותח אותו לאכילה. ועוד, שכתב החזו"א שכיון שהקופסא כגוף אטום בזה לא שייך סתירה בכה"ג. ומה שיש שחששו לעשיית נקב יפה, יש צד לומר שכלי שכל העולם משתמש בו רק באופן חד פעמי נחשב כחותלות של תמרים, שאפשר שמותר לעשות בהם נקב יפה. ואף אם לא נדמה כן, עוד יש טעם להתיר במקרה שלפותח אין כוונה לעשות נקב יפה בדווקא במידה טובה וביופי הפתח, אלא כוונתו רק לפתוח את הקופסא באופן שיוכלו להוציא את תכולתה בטוב. ועוד יש לצרף לסניף מה שכתבו חלק מן הגדולים, שכיון שבמפעל מכינים את מקום הפתיחה באופן שיהיה ניכר וקל לפתיחה, אין בזה דין עושה נקב יפה, דהקופסא נחשבת כפתוחה כבר במקום זה.
אך כיון שהרבה מההיתרים הנ"ל נשענים בעיקר על אדני הסברא, ויש מקום לדחותם, המחמיר לכתחילה לעצמו בכל זה לפתוח את הקופסאות שימורים מער"ש תע"ב. וה"ה בכ"ז בפחית שתיה. ובשקיות חטיפים יש להקל מעט יותר, דדמי טפי לחותלות של תמרים. ואם אחר השימוש בכלים הנ"ל ירצה לעשות בהם שימוש חוזר (כגון שאחר שסיים את השימוש בשקית החטיפים רוצה להניח בה פסולת) נראה דשפיר דמי לעשות כן.
♦
פתיחת בקבוקים בשבת
ומן האמור לעיל אפשר שיתבאר לנו מעט דין אחר, והוא דין פתיחת בקבוקים בשבת. ואמרתי לבאר בזה את הנלע"ד. וזה החלי בס"ד.
♦
תהליך ייצור פקקי הבקבוקים וחיבורם
בטרם כל יש לנו להבין את תהליך ייצור הפקקים וחיבורם לבקבוק [וע"ע באור לציון ח"ב עמ' רכ"ב הע' ח' ובדברי הגרשז"א שבשו"ת יחוה דעת ח"ז סי' נ"ט]. ויש לחלק דבר זה לשני חלקים - הראשון הוא בפקקים של בקבוקי פלסטיק (כגון בקבוקי שתייה קלה). והשני הוא בפקקים העשויים ממתכת או אלומניום המורכבים בדר"כ על בקבוקי זכוכית (כגון בקבוקים של מיץ ענבים לקידוש).בבקבוקי פלסטיק סדר הייצור וחיבור הפקק לבקבוק כך הוא: בתחילה, הפלסטיק של הפקק נראה כעין כוס קטנה. בשלב זה, המכונה יוצקת או כובשת את הפלסטיק לתוך תבנית המעניקה לו את צורת ההברגה הפנימית. לאחר מכן, המכונה חורצת חריץ היקפי כמעט לכל עובי הפלסטיק, אך משאירה כעין גשרים קטנים ודקים של פלסטיק שלא נחתכו. החלק שמעל לחיתוך הוא הפקק, והטבעת היא החלק התחתון. לאחר מכן, הפקק מועבר למכונה שמניחה אותו על הבקבוק ומבריגה אותו למקומו. בכל בקבוק יש חלק עבה מעט שבלחץ המכונה והברגתה יכולה להיכנס אליו הטבעת של הפקק, אך הוא עשוי בתחבולה כך שאי אפשר להוציא אותה (אלא אם כן יוציאו את הפקק, ואז יהיה אפשר ע"י כלי להרחיב מעט את הטבעת ולהוציאה). כשאדם רוצה לפתוח את הבקבוק, בסיבוב הפקק נפרד הפקק מן הטבעת. תועלת הטבעת היא שעל ידי הצמדתה לבקבוק, האדם יכול להיות בטוח שהבקבוק לא נפתח בעבר.
וכל זה בפקק פלסטיק, אך בפקק מתכת או אלומיניום (המורכב בדרך כלל על בקבוקי זכוכית) דרך הייצור מעט שונה: הפקק בתחילתו עשוי ככוס קטנה ללא סימוני הברגה וללא הבדל בין הפקק לטבעת. הכוס הקטנה מונחת על ראש הבקבוק המלא, ומכונה אחרת מצמידה את הפקק לראש הבקבוק שבו יש סימוני הברגה. המכונה יוצרת בפקק את סימוני ההברגה תוך כדי הצמדת הפקק לראש הבקבוק. תוך כדי פעולה זו, סכינים אחרות עושות חריץ שיש בו מעין גשרים בין הפקק לטבעת. הטבעת נכנסת למקום שאינה יכולה לצאת ממנו, וכשאדם רוצה לפתוח את הבקבוק ומסובב את הפקק, הפקק משתחרר מהטבעת.
♦
א. שאין לחוש שעושה את הבקבוק כלי בפתיחת הפקק
ותחילה וראש אומר שנלענ"ד דודאי אין איסור לפתוח את פקק הבקבוק מחשש איסור שעושה את הבקבוק כלי, שהרי הבקבוק כלי הוא גם קודם שהוברג אליו הפקק. וכן מה שהוברג אליו הפקק אינו מבטלו מתורת כלי, שהברגת הפקק לא גרעה מחיבור מגופת החבית בטיט לחבית, שאיננה חיבור (עי' שבת מ"ח סע"א). ולענ"ד מוכח כן מדברי רש"י (שם רע"ב ד"ה מגופה), שהרי פקק זה לא היה מן הכלי בתחילה וגם עומד לינטל ממנו. וכן מוכח לענ"ד מדברי רבנו אברהם בן הרמב"ם בשם אביו (שהובא בדברי רבנו פרחיה שבת מ"ח ע"א) שכתב שמגופה הטוחה בטיט לחבית איננה חיבור, אא"כ ישרוף את הטיט ויעשה את המגופה כגוף אחד עם החבית. ובנידו"ד שהפקק אינו גוף אחד עם הבקבוק, וכן עיקרו עומד לינטל מהבקבוק, נראה דודאי לא חשיב חיבור להפקיע מהבקבוק תורת כלי.♦
ב. דברי האוסרים לפתוח בקבוקים בשבת וטעמם
אלא שבשו"ת דברי משה הלברשטאם (סי' י"ז) כתב שהפותח בקבוק בתחילה בשבת אסור משום מכה בפטיש, שכעת עושה את הפקק ראוי לשימוש. והסכים עמו בעל המנחת יצחק (עי' בדברי משה סי' י"ח). גם הגרשז"א (במנחת שלמה ח"א סי' צ"א אות י"ב) כתב: כל זמן שהפקק מחובר לחלק התחתון אינו ראוי כלל לכסות בו בקבוק אחר כזה, ונמצא דלא נעשה פקק אלא ע"י זה שחתך את הטבעת מהפקק וכיון שכן הו"ל ודאי תיקון כלי. עכ"ל. וכן במנחת אשר וייס (ח"א סי' כ"ח) אסר לפתוח בקבוקים בעלי פקק הברגה בשבת מטעם זה. [ואי"ה לקמן נבאר שבין הגדולים הנ"ל נחלקו בדין פתיחת פקק פלסטיק.]♦
ג. דברי המתירים וטעמם
אלא שהגרע"י בחזו"ע (שבת ח"ה עמ' שע"ג ד"ה ואמנם) כתב לדחות את דבריהם, שאין בזה חשש לתיקון כלי. שהרי מטרת הפקק ויעודו הוא סגירת הבקבוק, וגם לפני פתיחת הפקק והפרדתו מהטבעת התופסת אותו, הוא ממלא את ייעודו בזה. ולכן המפריד את הטבעת מהפקק לא עשה תיקון כלי ולא שייך לקוראו מכה בפטיש. ע"ש. והשיב כן גם לגרשז"א במכתב הנדפס ביחוה דעת (ח"ז סי' נ"ט). ובדומה לזה כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סי' מ"ה). וע"ע בשו"ת דבר יהושע אהרנברג (ח"ב סי' מ"ה), שהוסיף שכיון שאין האדם מתכוין בזה לעשיית כלי א"א לחייבו משום מכה בפטיש, ויסודו מדברי המ"מ (פי"ב ה"ב). וכיון שבנידו"ד אין האדם פותח את הבקבוק בשביל לעשות את הפקק כלי, אלא בשביל לשתות את מה שבתוכו, לא שייך לחייבו משום מכה בפטיש. ואע"פ שרוצה גם בפתיחת הפקק, אין כוונתו לזה בפתיחתו. ע"ש. והסכים לזה גם בחזו"ע (שם עמ' שע"ד). וע"ע בשו"ת להורות נתן (ח"ז סי' כ"א) שפלפל בזה והביא ראיה להתיר מהירושלמי. וע' בשו"ת דברי משה הנ"ל (סי' כ'-כ"ב) שנשא ונתן עימו בזה.♦
ד. נראה שעיקר המחלוקת בזה היא בסברא מהו שימוש הפקק
ועל טענת הציץ אליעזר והגרע"י המובאים לעיל, נשאל הגרשז"א (מנחת שלמה תנינא סי' ל"ב אות א') כתב, וז"ל בתשובתו: נלענ"ד ד"פקק" נקרא דבר שאפשר לכסות בו ולפתוח בכל עת שירצה, משא"כ בנד"ד כל זמן שלא נחתכה הטבעת מהמכסה הוא רק מכסה ו"סותם" את הבקבוק. עכ"ל.ולענ"ד באמת הדברים שקולים, דמחד גיסא יש לומר שכיון שכל מטרת הפקק היא לאטימת הבקבוק, ומה שמוציאים אותו מהבקבוק אין זה חלק מתשמישו, אלא איפכא, באותו זמן אין לאדם שימוש בפקק. וממילא, אף בעודו מחובר לטבעת יש לומר שהוא ממלא את ייעודו, וכלי גמור הוא. אך מאידך גיסא יש לומר שבאמת כל עניין הפקק הוא האטימה הקלה והנוחה הנכנסת ויוצאת בקלות, וגם יציאת הפקק חשובה כתשמישו. מ"מ נראה שבהצטרף דברי הדבר יהושע, שאין כאן כוונת עשיית כלי, נראה שיש להקל.
♦
ה. חילוק הגרשז"א בין סוגי הפקקים וסברתו
אלא שאף הגרשז"א לא אסר אלא בבקבוקים שמכסיהם מכסה מתכת, אך על פקק פלסטיק כתב (במנחת שלמה שם אות ב') שכיון שהטבעת נפרדת ברובה מהפקק עצמו וניכר לכל אדם שהטבעת הזאת היא מיועדת רק להידוק הפקק על הצואר, וכן ניכר ממש שהוא דבר נפרד ורואים שהפקק הוא העיקר והטבעת היא כמו עור או שעוה שמסביב למכסה ולכן הרי הם כשני דברים נפרדים. עכת"ד. וכיוצ"ב כתב מהר"ש משאש בשו"ת שמ"ש ומגן (ח"ב סי' י"ב אות ג'). וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סי' מ"ה אות א'). ובמנחת אשר וייס (ח"א סי' כ"ח) חלק ע"ד בזה, דמה לן במה שניכר שעומד לינתק, והרי גם בית הצוואר ניכר שעומד מתחילה להפתח. ואין נראה לחלק בין ניתוק הטבעת מהפקק לבין ניתוק בית הצוואר. עכת"ד.וליישב את קושית המנח"א יש לומר שבבית הצוואר אין הדבר ניכר שעומד לינתק, שכל הבגד נראה כתפור, ואין הפרדתו קלה, משא"כ בטבעת הפקק, שחיבורה אינו ניכר כ"כ, שאינה מחוברת אלא בפסי פלסטיק דקים. וע"ע בדברי הגרשז"א במנחת שלמה (שם במכתב משנת תשנ"ב), ונראה שבאופן האמור שם ישיב על דברי המנחת אשר. ע"ש היטב.
מ"מ נראה שבעיקרא דדינא פליגי הגדולים הנ"ל בסברא, בכלי שנעשה באופן שפתיחתו קלה מאד, וכל סגירתו לא נעשית אלא בשביל דבר חיצוני (כגון שיהיה היכר שלא פתחו את הבקבוק), ולא נעשית סגירה זו אלא באופן חד פעמי - אם מכיוון שהוא מחוסר מעשה ההפרדה האחרון חשיב כמכה בפטיש (וזו סברת המנחת אשר), או שמא נחשב הדבר ככלי גמור, אלא שמחוסר מעשה קל של הפתיחה. ודברי הגרשז"א והגדולים אשר עמו מחודשים מאד ונשענים על סברא, ומאידך, המנח"א לא חש לסברתם.
♦
ו. לכאורה ע"פ סברא זו אין חילוק בין סוגי הפקקים
ומ"מ לענ"ד נראה שאף לפי סברת הגרשז"א המובאת לעיל, אין צריך לחלק בין פקק של בקבוקי פלסטיק לאלה של בקבוקי זכוכית, דמה לי אם נעשה הכלי לפני שהולבש על הבקבוק לבין הנעשה על גוף הבקבוק עצמו, שהרי מ"מ ניכר ממש שהפקק הוא דבר נפרד, ורואים שהפקק הוא העיקר והטבעת היא כמו עור או שעוה שמסביב למכסה, ולכן הרי הם כשני דברים נפרדים. ומה לי אם הוא נעשה על צוואר הבקבוק או חוצה לו.[ומה שכתב הרב יוסף עובדיה (בירחון האוצר גליון צ"ח), וז"ל: הנה לפי מה שבדקנו, בפקקי הפלסטיק אין תיקון בהסרת הטבעת, שגם פקק שהטבעת מחוברת לו, נסגר בקלות רבה על הבקבוק. עכ"ל. לכאורה יש להשיב על דבריו, דיש לומר שאע"פ שאפשר להשתמש בפקק אפי' עם הטבעת המולבשת עליו, מ"מ כיון שאין שימוש זה נוח בדרך כלל בבקבוקים המצויים, אלא שצריך להוציא את הפקק עם הטבעת בחוזק ובתחבולה ע"י הרחבת הטבעת, יש לומר שהאדם הפותח את הבקבוק מתכוין לעשות בהפרדת הפקק מהטבעת לעשות את הפקק נח יותר לפתיחה וסגירה ע"ג בקבוק המצוי. ולמטוניה דמר הוה ליה לחשוש למכה בפטיש אף בפקק פלסטיק.]
♦
ז. פקקי בקבוקי בירה ופקקי שעם
ופקק של בקבוקי בירה לכ"ע מותר לפותחו, ואין בזה משום סותר (כמו שביאר הגאון חזו"א סי' נ"א סקי"א ד"ה ולהסיר). וכן אין בזה משום מכה בפטיש, שהפקק עשוי כלי כבר, דכיון שאם ישברו את הצלוחית ויוציאו מתוך הפקק את שברי הזכוכית, יכולים שפיר בכח חזק לכסות בו בקבוק אחד הדומה לאותו בקבוק אשר ממנו הוסר (כ"כ במנחת שלמה ח"א סי' צ"א אות י"ב ד"ה ידעתי. וע"ע בספר אבן ישראל פישר ח"ב עמ' קנ"ג ד"ה ולפי"ז. ולא מבעיא לפוסקים המתירים לפתוח כל פקק). וה"ה שמותר לפתוח פקקי שעם הנמצאים בבקבוקי יין, שאין בונה וסותר בפקק, כאמור לעיל. וכן אין חשש מכה בפטיש לבקבוק, דהוי כמגופת החבית שאינה חיבור.וע"פ כל האמור לעיל נלע"ד שאפשר להקל לפתוח בשבת את כל סוגי הבקבוקים בלא חילוק, אע"פ שע"י פתיחתו נפרד הפקק מהטבעת המחוברת אליו. וכמה סברות יש לנו להקל בזה: חדא, שאף בעוד הפקק מחובר לטבעת חשיב כלי, שסו"ס הוא עושה את מלאכתו בסגירת הבקבוק. ועוד, שניכר שאין הפקק מחובר לטבעת אלא בחיבור קלוש, ואפשר לומר שחשיב כמופרד ועומד. ועוד יש לצרף את סברות הרב דבר יהושע (שהסכים לדבריו החזו"ע הנז' בפנים) וסברת הרב להורות נתן הנזכרים בפנים. אלא שהמחמיר בכל זה תע"ב. ופקקי כתר הנמצאים על בירה וכן פקקי שעם מותר לפותחם בשבת לכ"ע.
♦ ♦ ♦