הקדמה: דברי הנמו"י
הנה נודעים בשערים דברי רבינו הנימוקי יוסף (ב"ק י, א בדפי הרי"ף) בגדר חיציו ואשו משום חיציו, שנחשב כאילו עשה הכל בהתחלה:"אשו משום חציו. כאילו בידיו הבעירו כדאמרן. ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת וכל שכן הוא דאילו הכא לא נתכוון להבעיר גדיש של חבירו כלל והכא עיקר כוונתו היא שתדלק ותלך בשבת ועם כל זה תנן [שבת דף יט ב] משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ומעשים בכל יום וכדאמרן.
כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר חיובא הוא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב".
וביאר היטב דבריו הגרש"ר זצ"ל (חידושי רבי שמואל, ב"ק סי' י):
"... הנדון בדבריו הוא בגדר כוחו כגופו, דבקושייתו הבין דכוחו הוי כידא אריכתא דידיה ומה שהחץ פועל אח"כ מכוחו חשיב שהאדם עצמו פועל אח"כ, ולפי"ז נמצא שבשעה שהחץ מזיק יש כאן מעשה אדם, ומה"ט הוקשה לו שיתחייב משום מלאכת שבת.
וע"ז מתרץ שאי"ז הגדר בכוחו, דלעולם מעשה האדם הוא בשעת זריקת החץ דזה כל העשייה דידיה, אלא דכיון שהחץ הולך מכוחו ממילא מה שהחץ מזיק אח"כ אי"ז גרמא כיון שהוא מכח מעשה האדם, וממילא חשוב דהמעשה הקודם עושה עכשיו את ההיזק".
והיינו שאמנם בחיציו הולכים בתר בסוף ולא בתר מעקרא, אבל המעשה הוא בהתחלה.
♦
תמיהה איך שייך לזה ענין מלאכות שבת
והנה רבינו דן בדבריו אלו בגדרי נזיקין, ובענין שיעבוד נכסים, אבל עיקר קושייתו ותירוצו נסובים סביב מלאכת שבת, במי שהדליק אש מערב שבת ודולקת בשבת. והקהילות יעקב (ב"ק סי' כא) דן לומר ששבת שאני, שהקפידא שם היא על עצם המעשה עצמו, וזה הרי לא נעשה בשבת. ויסוד הסברא כתבה בקצרה גם החזו"א (ב"ק סי' יד ס"ק יב) שבשבת "לא המלאכה שנואה בשבת, אלא טורח האדם במלאכה שנאוי". וע"ע לגרש"י זוין זצ"ל בלאור ההלכה (תחילת מאמר "שבת") שהביא דעת גדולי אחרונים, שאמרו שעיקר גדר השבת הוא רק שגוף האדם ינוח, ולא שהקפידה תורה על עצם המלאכה שלא תיעשה, והאריך שם.וא"כ יל"ע מה חשב בזה רבינו הנמו"י, שכן תמה על הבערת אש בערב שבת מגדר "אשו משום חיציו".
ובשיעורי רבי דוד פוברסקי זצ"ל (ב"ק י עמוד ב, סי' תרלז) גם תמה בזה: "ובעצם קושית הנמו"י לכאורה צ"ע דמה אכפ"ל דאשו משום חיציו, הא זהו רק ב'דין', דחשיב שהדליק בשבת, אבל במציאות הרי לא עשה מלאכה בשבת, וקיים למען ינוח, דנח ביום השבת, ואיך נחייבו על מה שבלמדות נחשב שעשה מלאכה".
וכן בשו"ת באר משה (לג"ר משה שטרן זצ"ל) ח"ו, קונטרס עלעקטריק א סימן מה אות ג, כתב על שאלת הנמו"י: "ותמהתי מה זו קושיא, והלא גופו נח בשבת ואיננו עושה כלום ואינו דומה לנזיקין כלל וכהבית מאיר הנ"ל. ושאלתי קושיא זו ואין פותר אותו, וכולם אמרו שהוא תירוץ נכון לעצמו על קושיית הנמוק"י".
♦
ביאור הגרש"ר זצ"ל: חייבים על מלאכה גם בלי טורח
כתב מרן הגרצפ"פ זצ"ל, בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' רח): "... באיסור מלאכת שבת דלאו משום טורח האדם הוא אלא על עשיית המלאכה קפדה תורה, וז"ל הנמו"י (פ' כיצד הרגל) בסוגיא דאשו משום חציו, ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכו' ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא עצמו בשבת, ומאריך שם בתירוצו דגבי חץ נחשב כאילו כל מה שנעשה אח"כ נעשה ברגע הראשונה, ואם איתא לסברא הנז' דגבי שבת אין קפידא אלא על טורח האדם וכל שאין טורח לאדם אין איסור שבת א"כ למ"ל להנמו"י לחדש סברא חדשה ולבוא בארוכה, הלא הקושיא מעיקרא ליתא, דמה בכך דהוי כאילו הוא מדליק בשבת אבל הרי אין כאן טורח מלאכה כלל וגבי שבת שנאוי לפני המקום רק טורח האדם במלאכת חול ובלי טורח אין איסור כדשרינן להעמיד בהמה ע"ג מחובר בשבת, ומאי הוקשה ליה להנימו"י, אלא ודאי דהא ליתא, דלאו בטורח האדם תליא מילתא, וכל שמצד הדין חשיב שהמלאכה נעשית ע"י האדם שוב אין אנו משגיחין אם טרח אם לא טרח והעושה מלאכה בשבת חייב".ועוד כתב בשו"ת הר צבי (חו"מ סי' עב, ייש"כ לרב מתתיהו גבאי שליט"א על ציון המקור):
"והנה בישוב קושית המגיני שלמה ראיתי חבל נביאים מתנבאים בסגנון אחד, הבית מאיר והישועות יעקב והחת"ס ועוד הרבה גאוני הדור שלפנינו, כולם מודים ואומרים דאיסורי שבת שאני דלא שייך לאוסרו מצד שליחות, משום דבמצות שבת עיקר קפידת התורה הוא שינוח וישבות ביום השביעי, ולכן אף אם יעשה זה מלאכה ע"י שלוחו כמותו עם כל זה עדיין לא פרץ בזה גדרה של תורה, אדרבה קיים אמרינן שעכ"פ גופו ממש נח שבת וינפש כאשר צוונו ד', וא"כ אין שום מקום לחייבו מטעם מחלל שבת, עכת"ד.
ותירוץ זה כפי רוב פשטותו בדעת רבותינו ז"ל, הנני מוסיף להפליא עליהם מדברי הנמוקי יוסף (פרק כיצד הרגל) שהקשה למ"ד אשו משום חציו ומה שהוא הולך ושורף ע"י רוח מצויה נחשב כאלו המבעיר את הבעירה הולך ומדליק, א"כ איך מותר להדליק נר בע"ש והיא הולכת ודולקת בשבת הא אליביה נחשב כאילו הוא מדליק בשבת, ע"כ קושיתו. הרי מבואר באר היטב דלא ס"ל סברת רבותינו הנ"ל, שכתבו דגבי שבת עיקר קפידת התורה שגופו ינוח, ולדידהו דפשיטא להו דאף אם בדרך דמיון נחשב כאילו הוא עשה מלאכה זו לא איכפת לן גבי איסור שבת כיון שעכ"פ גופו נח שומר שבת כהלכתו מיקרי, א"כ קושית הנמוקי יוסף אין לה מקום דבסברתם גם קושיתו מתורצת שפיר, אלא ודאי דלא ס"ל סברתם הנ"ל כלל".
והגרש"ר זצ"ל (שם) גם ביאר בקצרה: "... והנה כשהקשה הנמו"י דכיון דאשו משום חיציו שיתחייב ע"ז משום מלאכת שבת הוי ס"ל דהגדר בהא דכוחו כגופו הוא דמה שנעשה ע"י כוחו של אדם חשוב שהאדם עצמו עושה את זה עכשיו, ומה שהחץ פוגע ומזיק נחשב שהאדם פועל עכשיו, וא"כ נמצא שיש בזה חילול שבת. [וס"ל להנמו"י דבמלאכת שבת א"צ דוקא את טורח המלאכה, אלא כל שחשוב עשייה דידיה יש לחייבו]".
והיינו שלגרצ"פ ולגרש"ר אכן הנמו"י הבין שא"צ בשבת דוקא מעשה גמור, אלא גם גדר הלכתי של "אשו משום חיציו" יחייב בהלכות שבת.
וא"כ רואים כמה רב תוקפיה של הכלל "אשו משום חיציו", עד כדי שהיתה הו"א שכעת בשבת נחשב "מעשה" גמור של האדם לחייבו על מלאכת שבת. [וז"ל הדברי יחזקאל סי' י: "... ואף על פי דמ"מ בפועל לא עשה כלום, אפ"ה כיון דמדיני התורה חשיב כאלו עשאו הוא הרי הוא בכלל לא תעשה כל מלאכה, וכמ"ש הנימוק"י (בפ"ב דב"ק דף כ"ג) כיו"ב למ"ד אשו משום חציו דהוה אסור להדליק ע"ש, דמה שדולק אח"כ בשבת חשיב כאלו עשאו הוא אח"כ אי לאו דמסיק התם דחשיב כאלו עשה הכל מע"ש" (ייש"כ לרב מתתיהו גבאי שליט"א על ציון המקור)].
♦
האם בכלל אומרים במלאכות שבת "אשו משום חיציו"
והנה כל זה הוא לגבי מלאכה שנעשית מבעוד יום, אבל במלאכה שנעשית בתוך שבת לכא' משמע לדייק מהנמו"י ששייך בזה גדר "אשו משום חיציו". והיינו שכוחו כגופו במלאכות שבת (אע"פ שגרמא פטור), ואשו נידון כחיציו.וע"ע בחידושי רבי שמואל על ב"ק סי' י עמ' נח-נט בנקודה העקרונית שיוצאת מהנמו"י, שאשו משום חיציו היא מציאות ממש, ולא רק גדר הלכתי לגבי נזיקין, ולכן גם בהל' שבת ושחיטה נאמר זאת. וציין כבר לדברי הגר"ח הלוי זצ"ל על הרמב"ם בהל' שכנים פי"א שדן בזה.
אבל במנחת שלמה למרן הגרשז"א זצ"ל, ב"ק ח"א עמ' תלט - תמב, האריך להוכיח בארבע עשרה הוכחות שלא אומרים אשו משום חיציו בשבת, ראה שם בדבריו החשובים. וראה בענין זה גם מש"כ היטב בילקוט ביאורים שבגמ' מתיבתא על ב"ק שם, עמ' לד.
♦
סיכום
בנימוקי יוסף במס' ב"ק נמצא חידוש, לדון על גדר "אשו משום חיציו" בפעולה שמתחילה מערב שבת.מצד אחד רואים בזה כח הגדר "משום חיציו" שנחשב ממש מעשה של המבעיר, ומצד שני רואים בזה חידוש בגדר איסור מלאכה בשבת, שחייבים אפילו על גדר כזה.
♦ ♦ ♦