♦
א.
ראיה מדין אגוז המטוגן בדבש
הנה כתב הטור (סוף סימן ר"ב): "אגוז המטוגן בדבש, בורא פרי העץ". וביאר מקורו בבית יוסף: "כן כתבו התוספות (לח ע"ב ד"ה משכחת) וה"ר יונה (שם) והרא"ש (סי' טו) בפרק כיצד מברכין. ונראה דהיינו דוקא באגוז גמור שמטגנין אותו בדבש ונקרא נואיגאד"ו, אבל אגוז רך שמטגנים אותו בדבש ונקרא נואי"ז מושקאד"ה, פשיטא שאין מברכין עליו אלא שהכל, שהרי קודם שיטגנו אותו בדבש אינו ראוי לאכילה כלל, דמר הוא ואזוקי מזיק, ואם כן הוי ליה דבש עיקר. ומיהו יש לדחות, דאדרבה, כיון שתיקון אכילתו על ידי בישולו עם הדבש, הוי ליה דבש טפל לאגוז, שהרי אינו בא שם אלא להכשיר האגוז לאכילה. אבל מכל מקום, כיון דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי, אפילו אם היו ראויים לאכילה בלא דבש לא היו מברכים עליהם אלא שהכל כדין שקדים הרכים שאין מברכין עליהם אלא שהכל מטעם זה. וכן כתב רבינו ירוחם (נט"ו ח"ב קמג ע"ג) דהכא באגוז גדול עסקינן, דאילו על אגוז רך המטוגן בדבש אינו מברך אלא שהכל. וגם בהגהות מימוניות פרק ג' (אות ה) כתוב בשם הר"ם (ברכות מהר"ם ב ע"ב) אגוזים המטוגנים בדבש שקורין נוגא"ט מברכים עליהם בורא פרי העץ". עכ"ד.הנה מרישא דדברי הב"י (והן הן דברי רבינו ירוחם, כמבואר בספרו) משמע, דכיון שעיקר הטעם בא מהדבש והפרי עצמו גרוע ומר הוא ו"אזוקי מזיק", תהא ברכת הפרי כברכת הדבש. אולם, למסקנת מרן הב"י, הברכה תהיה "בורא פרי העץ", "שהרי הדבש אינו בא לשם אלא להכשיר את האגוז לאכילה". ולפי זה, בנדון דידן, הכי נמי, כל החומרים באים לתקן את הפרי ולהטעימו שיהא ראוי לאכילה, ואם כן ברכתו "בורא פרי העץ". אמנם התם, כיון דלא נטעי ליה אדעתא דהכי ברכתו שהכל, אולם הכא, דאיכא מפעלים שלימים ובתי חרושת המיועדים לכך, ברכתו תהא "בורא פרי העץ".
ובט"ז שבט תשע"ז הייתי אצל הגאב"ד דטבריה, הגאון רבי אברהם דב אוירבאך זצ"ל, והסכים עמי, וטעמו בזה שאין שום סברא לומר שדבר שהוא "גוף הפרי", לא תהא ברכתו "בורא פרי העץ". ואמר לי שמה שאומרים בשמו אחרת הוא רק שאמרו לו כן משם חכ"א ונהנה מהחידוש שבדברים, אבל לא שהסכים עם זה.
ובי"ז שבט תשע"ז הייתי אצל הגאון רבי דב הכהן קוק שליט"א, והצעתי בפניו ראיה זו. לאחר שעיין בב"י, תמה מאד כיצד דבר שהוא מר ו"אזוקי מזיק" ולא נתקן אלא על ידי הדבש, תהא ברכתו "בורא פרי העץ". ולאחר העיון אמר לבאר ד"אגוז בדבש" שאני, דהוא מנימוסי סעודה וכך הוא אופן תיקון האגוז באופן הנכון והשלם. מה שאין כן בפירות היבשים דנן, שאופן התיקון גורם להם גריעותא גדולה והופך אותם למזיקים לבריאות, וכל כי האי גוונא זהו קלקול למוצר, ויורד לברכת "שהכל". והיינו, דבסוף התהליך באגוז מר עם דבש, אשתני למעליותא, והכא התהליך שעבר גרם לו להשתנות לגריעותא. וראייתו בזה מדין פירות מבושלים שברכתם יורדת ל"שהכל נהיה בדברו", והכי נמי הכא יורד ל"שהכל נהיה בדברו". ואגוז שאני, דכיון שזהו אופן תיקונו השלם, מברך עליו בורא פרי העץ.
ואנכי הצעיר השבתי דלכאורה הדבר תלוי בשלושה סוגים של פירות וירקות, כפי המבואר ברמב"ם (הלכות ברכות פ"ח ה"ג): "פירות או ירקות שדרכן להיאכל חיים, אם בישלן או שלקן מברך עליהן בתחילה שהכל, ולבסוף בורא נפשות. וירקות שדרכן להיאכל שלוקין, כגון כרוב ולפת, אם אכלן חיין מברך עליהן בתחילה שהכל... ואם בישלן או שלקן מברך עליהן בורא פרי האדמה... דברים שדרכן להיאכל חיין ומבושלין, אכלן בין חיין בין מבושלין, מברך עליהן בתחילה ברכה הראויה להן."
וממילא, בנדון דידן, דדרכם להיאכל ולהימכר בשוק לאלפים ורבבות באופן של ייבוש ותוספת סוכר וכו', לא פחות ממה שנאכלים חיים, הרי שדרכם בכך וברכתם נשארת כפי שהייתה.
אך הגר"ד קוק שליט"א סובר דבטלה דעתם של העושים כן. ולמרות שעושים כן רבים, מכל מקום, דבר שעושים אותו דרך שיגעון, שהרי זה מסוכן לבריאות, ממילא למרות שדרך בני אדם בפועל לאכלו, נחשב כ"אינו דרך" ויורד מברכת בורא פרי העץ ל"שהכל". והיינו, שלפי דעתו, בכדי להיחשב כ"דרך בני אדם" בעינן תרתי: א) שבאמת יהא הדבר נכון וישר מצד השכל והתורה. ב) שיהא דרך בני אדם בפועל. אבל אם חסר חד מנייהו, לא חשיב "דרך בני אדם" ובטלה דעת העושים כן.
והבאתי לו קצת ראיה מספר אגלי טל (מלאכת דש, אות כט) שכתב לבאר את דברי הרשב"א גבי "אחשביה" במשקין, דהוא דווקא כשהמשקה בעצמו חשוב, אלא דאין דרך בני אדם לסוחטו. ומבאר את דברי הגמ' (עירובין כח ע"א) דבי מנשיא היו סוחטים רימונים אבל לא הוו רובא דעלמא. ומבאר דרימונים הם משקה גמור, כמו שכתוב (שיר השירים ח, ב): "אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני", ומה שאין סוחטים הוא משום שאינם מצויים, ובמיעוט שיש, מעדיפים לאכילה, עיין שם. ובכהאי גוונא הוי חשוב משקה לאחר שנסחט לכולי עלמא.
אמנם, האמת ניתנת להיאמר דאף האגלי טל שם, משמע מכל דבריו דמסקנתו היא ד"דרך בני אדם" לחודיה סגיא להחשיב משקה לדאורייתא, ורק לגבי "אחשביה" באופן שאין דרך בני אדם בפועל לעשות כן, בעינן נמי שיהא שם משקה עליו בעצם. וכן היא דעת מרן החזון איש דסחיטת תפוזים בזמן הזה הוי דאורייתא, וכן היא דעת הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ. וממילא חזינן דלא בעינן שתהא חשיבות בעצם, אלא סגי ב"דרך בני אדם" לחודיה להחשיבו לדרך, ולא בטלה דעתם בכהאי גוונא.
ב.
האם דבר המזיק לבריאות יורד מברכתו?
אלא דיש לדחות ולחלק, דכל זה נכון דווקא בגוונא שהמיץ תפוזים וכיוצא בזה, למרות שאינו חשוב כמו רימונים, אך מכל מקום אינו גרוע ומזיק את הגוף. והדבר תלוי בסוגיא ד"אזוקי מזיק" (ברכות לו ע"א), דהפירוש הפשוט והמפורסם הוא שמזיק לבריאות הגוף ולכן אין לברך עליו.ובאמת כן כתב הגרע"א (דרוש וחידוש בברכות) שמפרש את הטעם: "הרצון בזה, דסברא הוא דעל מה שמזיק לגופו ומרצונו ומדעתו מזיק לעצמו, לא תקנו לברך עליו, ולתת הודיה להשי"ת. והראיה מתרומה הוא רק על היסוד דשתיית שמן מזיק", עכ"ד. אולם איהו גופיה מייתי דהראשונים פירשו באופן אחר, יעויין שם. ועתה נבאר את הסוגיא לפי דברי רבותינו הראשונים.
בראשונים מצינו בזה כמה פירושים. המאירי כתב: "השותה שמן זית לבדו, הן לרפואה כגון חושש בגרונו, הן שלא לרפואה, אינו מברך כלל, שאין כאן שום הנאה. ואדרבה, לענין הזנה מיהא מזיק הוא לגוף. ויש מפרשים 'אזוקי מזיק ליה' – האדם לשמן, ר"ל שהוא מפסידו אחר שאינו נהנה ממנו, וכן פירשוהו גדולי המפרשים".
אתה הראית לדעת דענין "אזוקי מזיק" הוא או מצד "הזנה" [שביעה] או מצד "טעם", אבל מצד בריאות לא נתקנה ברכת הנהנין כלל. ועיין גם בתוספות הרא"ש דמשמע הימנו ד"מזיק" היינו כעין תרומה, שמזיק לשמן, עיין שם. ובשטמ"ק נמי כתב "אזוקי מזיק ליה – פירוש, האי מפסיד לשמן הוא וחשוב כמזיק ולא חשיבא הנאה כלל". וכן מוכח מהרמב"ם, דמצד שלית ליה הנאה מיניה קאתינן עלה, ולא מצד היזק הבריאות.
♦
ג.
ראיה מקמחא דשערי
ויש להביא ראיה מגמרא (ברכות לו ע"ב) ב"קמחא דשערי", דקשה לקוקיאני ומברכים עליו "שהכל" כיון דאית ליה הנאה מיניה. והנה, דעת הטור דאין מברכים על שמן זית כלל, וצריך עיון אמאי. ועל כרחך לפרש ד"אזוקי מזיק ליה" לשמן, או כהמאירי לענין הזנה, אבל לא מצד שקשים לגוף. ובזה לא יסתור מה שידוע היום במציאות, דשמן זית מועיל לבריאות להרבה דברים. ועיין עוד בספר דברי דוד (פינסק) מה שכתב לבאר בזה, ובפר"ח (סי' רב, אות ד') ובנהר שלום (שם) דכיון ד"עביד איניש דשדי אפומיה" מברך "שהכל".ואם תאמר, הנה "קמחא דשערי" מברכים עליהם "שהכל" ולא "בורא פרי האדמה", אם כן מצד היזק הבריאות יורד בדרגה ומברכים "שהכל". אולם, המבואר ברשב"א ושאר ראשונים (והובא בב"י סי' רד), שאף על פי שהוא קלוי, מברכים "שהכל", "דהואיל וקשה לקוקיאני לא שכיח למיכליה". והיינו, דהטעם שיורד מברכתו הוא משום שאין מצוי לאכלו, ולא שהקושי לקוקיאני גורם לו לגריעותא שמחמת כן מברכים עליו "שהכל".
ומכל הלין נראה לעניות דעתי ברור, דאף על גב דלאכול דברים שאינם בריאים הוא איסור מצד כמה טעמים, מכל מקום, האוכל ומזיק לעצמו ומדעתו ונהנה, מודה לה' על אותה ההנאה שנהנה, אף על פי שמזיק לבריאות עצמו.
ולפי זה נראה ברור דההנאה דהזנה או הטעם היא הקובעת את הברכה, ולא ענין בריאות הגוף, וכאמור. וכיון דבנדון דידן בני אדם נהנים באכילת אותם פירות מיובשים ומסוכרים, הברכה תהיה כהברכה של הדבר עצמו, כיון דהדבר מצוי ודרך בני אדם לעשות כן.
♦
ד.
חילוק בין אגוזים מרים לפירות יבשים ודחייתו
אולם, ישנו טעם נוסף לחלק בין אגוזים המרים לבין נדון דידן, והוא, דאגוזים המרים, אף על פי שאינם ראויים כלל, והם מרים ומזיקים, מכל מקום על ידי דבש נתקנו לאכילה. ולפי מה דמשמע מהפוסקים (עיין בשל"ה, שער האותיות, קדושה, אות רצה בהגהה), דהיינו הקליפה הירוקה שנתקשתה מעט ואז היא מרה, אולם בתחילת דרכה ממש יש בה חמיצות וטעם טוב, אלא דבמשך הגידול נכנס בה טעם מרירות, והדבש מסיר את המרירות ומכניס בה מתיקות. ולפי זה, ביאור הסלקא דעתך דהב"י ורבינו ירוחם הוא, דכיון דעיקר הטעם בא מהדבש, יברך כברכת הדבש – "שהכל". ולמסקנתם, אף על גב דעיקר הטעם בא מהדבש, מכל מקום מטרתו לאכול את הקליפה הירוקה של האגוז, והדבש אינו בא אלא לתקנו.אולם הכא, בפירות המיובשים והמסוכרים, שבתהליך העיבוד מוציאים אחוזים גבוהים מהטעם של הפרי, והוא עובר תהליך זה בשביל שימור, ואחר כך מוסיפים חומרי טעם וצבעי מאכל וכיוצא בזה. הנה, ברוב הפירות היבשים, כיון שבפועל היה בהם טעם פרי, לעניות דעתי לא גרע מאגוזים המרים כלל וכלל, ואף עדיפא מיניה.
אלא דבדובדבן, שבו מוציאים את כל טעמו ממש, יש מקום לומר דשאני מאגוזים המרים, שהיה בהם טעם עם מרירות ומכל מקום ברכתו בורא פרי העץ. אולם כאן, דכל טעמו לא בא אלא מהחומרים הנוספים, ולפני תוספת החומרים לא היה ראוי לברכה כלל, הרי שאין זה כתיקון אלא כיצירה. והגדיר זאת הגר"ד קוק שליט"א, שאין הפרי משמש לכלום אלא כ"סַבָּל של חומר", כלומר, דאינו אלא נושא על עצמו טעמים מבחוץ ואינו כלום מצד עצמו.
אולם, אכתי יש לומר דהעיקר באכילה ובהנאת שביעה הוא הפרי עצמו, "גוף הפרי", ואילו בהנאת הטעם העיקר הוא החומרים הנוספים. ולזה יש לומר דאכתי כעת הפרי עיקר, גם בדובדבן. ובזה יש להסתפק לכאורה, וצריך עיון קצת.
ויש להביא ראיה מדברי הרא"ש המובאים בב"י שם, שכתב לגבי אגוזים גמורים שטיגנם בדבש: "ויש רוצים לומר דכיון דאילו בשלו בלא דבש נשתנה לגריעותא, והיה ראוי לברך עליו שהכל, נמצא מעליותא על ידי הדבש והדבש עיקר ומברך עליו שהכל. ולא מסתבר, שאע"פ שנתעלה על ידי הדבש, מכל מקום האגוז עיקר" עכ"ל.
הנה מתבאר מדברי הרא"ש, דעוברים האגוזים תהליך בישול במים ויוצא מהם טעמם, ואחר כך על ידי הדבש חוזר טעמם וניעור, וסלקא דעתך דברכתם "שהכל", ומדחה ליה דהאגוז שהוא הפרי מכל מקום עיקר. ובב"י שם, דהחולקים וסבירא להו דברכתו "שהכל", כן היא דעת הרוקח (סי' שמב). והנה נראה ברור דטעם הרוקח הוא מצד דכשנשתנה לגריעותא בברכתו וירד לברכת "שהכל", שוב אינו חוזר ועולה ל"בורא פרי העץ" גם כשנתעלה על ידי הדבש, שברכתו "שהכל". אולם, דעת הרא"ש ורוב הראשונים דעימיה [רבינו יונה, ומאירי, ורשב"ץ (ברכות לח ע"ב), ואגודה (סי' קלד), וצדה לדרך (ח"א כלל ב' פכ"ז), והאגור (סי' רפ), וסמ"ג (עשין כז), וסמ"ק (סי' קנא) ואו"ז (ח"א סי' קסח)] לא כן, דאף על פי כן, כיון דכעת גוף הפרי נתעלה וראוי להיאכל כדרך בני אדם, ברכתו חוזרת והופכת ל"בורא פרי העץ".
ואמנם, העיר לי ידידינו, הרה"ג אביאל חדד שליט"א, דאגוז שנתבשל במי דבש, הן אמת דבבישול בחום בתוך המי דבש יוצא טעמו הטבעי ונכנס טעם הדבש, מכל מקום לעולם לא ירד שם פרי לגמרי, אלא הפסדו ותיקונו באין כאחת. מה שאין כן הכא, דתהליך הבישול שהוא גורם את ההפסד בא בתחילה, ותיקונו בא אחר כך, יש לומר דבכהאי גוונא גם הרא"ש יודה לרוקח דברכתו בכהאי גוונא תהיה "שהכל".
אולם, הנה הלבוש (סי' רב, סעיף יג) כתב בהאי לישנא: "אגוז המטוגן בדבש שקורין נויא"ט, מברך עליהם בורא פרי העץ. ואע"ג דביני וביני, קודם שנטגנו בדבש בעוד בישולם במים, היתה משתנה לגריעותא, ואח"כ כשחוזרין ומתקנין אותו על ידי טיגון הדבש, חוזרת להשתנות למעליותא על ידי הדבש, והוי ליה הדבש עיקר ולברך עליה שהכל, מ"מ הא עכשיו האגוז הוא עיקר ולא הדבש, ומברכין בורא פרי העץ."
הנה להדיא מבואר בדבריו, דעושים זאת בשני תהליכים נפרדים בזה אחר זה, ולא בא הפסדו ותיקונו בבת אחת.
שוב, מצאתי מציאה נפלאה מאד בענין הנדון שבפנינו ממש, באחד מגדולי הפוסקים, והוא בשולחן ערוך הגאון רבי זלמן (אורח חיים, הלכות ברכת הפירות, סימן רב) "אגוז המטוגן בדבש, אפילו בישלו במים קודם הטיגון ונשתנה טעמו לגריעותא וברכתו אז שהכל נהיה בדברו, אף על פי כן כשחוזר ונתקן על ידי הטיגון חוזר לברכתו שהיא בורא פרי העץ . ואף שתיקון זה הוא על ידי הדבש וברכת הדבש היא שהכל, מכל מקום האגוז הוא חשוב עיקר והדבש טפל אליו לתקנו ולהכשירו. וכן בכל מיני פירות מרוקחים , בין פירות האילן בין פירות הארץ, ואפילו פירות שאינן ראויים לאכילה כלל בלא טיגון בדבש , כגון ורדים וכיוצא בהם, אין הדבש חשוב עיקר אלא טפל, שהרי אינו בא אלא להכשיר הפרי לאכילה. והרי זה כפרי שאין דרכו לאכלו חי אלא מבושל, שמברכין עליו ברכתו ולא ברכת המים שנתבשל בהם והכשירוהו לאכילה."
הרי להדיא שמבואר בדבריו, שמדמה גם לפירות מרוקחים שלא היו ראויים לאכילה בלא הדבש, וברכתם "בורא פרי העץ".
♦
ה.
פלוגתא בדעת רש"י
אמנם ראיתי בזה בדעת רש"י מבוכה. דהסמ"ג (עשה כז) כתב: "אגוז מטוגן בדבש, כתב הרב רבי שמחה מויטרי זקיננו לפני רבינו שלמה, שהאגוז הוא עיקר ומברך בורא פרי העץ", וכן הוא במחזור ויטרי (סי' עג). אולם, הובאו בזה דעות אחרות. עיין בתשובות רש"י (סי' שמג): "בתשובות רבינו שלמה מצאתי: כשהיו מביאים לו אגוז בדבש בתוך הסעודה, היה מברך לפניו שהכל נהיה בדברו, לפי שנשתנה האגוז מכמות שהיה". וכן בסידור רש"י (סי' קכב) ורבינו פרץ בהגהות סמ"ק (סי' קנא, אות כג) בשם יש אומרים, דשמא הדבש עיקר וכו'.אולם, מלבד מה שכל זה נאמר בשמא ופלוגתא בדעת רש"י, זוהי דעת הרוקח שהובא בב"י, ואף על פי כן פסק השולחן ערוך וכן כל האחרונים דהעיקר לברך עליו "בורא פרי העץ". ונראה דאין לחוש בכהאי גוונא לספק ברכות להקל כלל וכלל, דרוב ככל הראשונים נקטי כהרא"ש, ורק מיעוטא דמיעוטא פליגי, והוראת מרן הב"י וכל האחרונים מבוססת היטב ואין לשנות.
♦
ו.
החילוק בין דין שומים שהתבשלו לבין אגוזים המרים
עוד הקשה ידידינו הרה"ג אביאל חדאד שליט"א, ממה שכתב בב"י (סי' רה) והובא להלכה ברמ"א, דשומים שנתבשלו עם בשר ברכתם "שהכל נהיה בדברו", למרות שהם מקבלים טעם מהשומן של הבשר.והנה כבר רבה בזה המבוכה באחרונים – העולת תמיד, והמגן אברהם, והט"ז ועוד רבים, דלכאורה איכא סתירה בזה בשולחן ערוך וברמ"א. אולם, הסתירה לפי זה תהיה בגוף דברי הראשונים שכתבו את שני הדינים בחדא מחתא ממש. ובאמת, שהחילוק ביניהם גם מבואר בגוף דברי הראשונים.
מפאת אריכות הדברים לא אביא אלא את דברי מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' ר"ה), שהוא מאסף בזה לכל המחנות ומכריע את הסברא הישרה והברורה בנדון דידן, וזה לשון קדשו: "הרי דהרא"ש מודה בתומי וכרתי שבישלם עם הבשר דמברך שהכל, כמ"ש מור"ם. ונתקשה מאגוז, ואיהו מפרק לה דשם האגוז עיקר. וא"כ מ"ש מרן לאחר שבישלן שהכל היינו בכל אופן אף עם בשר, ורב המרחק בין אגוז לאלו, דהאגוז עיקר והדבש בא למתקו כי הוא העיקר, אבל בתומי וכרתי הבשר והתבשיל עיקר ואינהו טפילי, ומשו"ה אף דנמתקו לא חשיבא שבח, דאינו מצד עצמן, ואינם עיקר שנאמר דהבשר בא למתקן, דהבשר עיקר, משא"כ האגוז... וכבר הראשונים עמדו בה ופרקי שפיר".
הרי שבשום עם בשר, בוודאי שהשום טפל לבשר שלצידו ולא עיקר. מה שאין כן בפירות מרוקחים בדבש, גוף הפרי עיקר. ועיין עוד בשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' כט), ואכמ"ל.
♦
ז.
נדון קליפות הדר ששמו בהן דבש ובנדון שלנו
המגן אברהם (סימן ר"ד ס"ק י"ז–ל"א) כותב לגבי ברכת קליפתתפוז עם דבש: "דאינו עיקר הפרי... דקליפה של פרי כגון של מראנצי"ן שמרקחין אותם מברך בפה"א... דמגוף הפרי הוא... ועוד דלגבי ערלה פרי הוא... קליפי רמון... והגרעין חייבין בערלה... א"כ ה"ה לקליפין... כיון דעיקר תיקונו על ידי כך... דגם תוך הפרי אינו טוב בלא תיקון ותערובות צוק"ר לכן נ"ל דמברך בפה"ע..." המגן אברהם מבסס את עמדתו על כך שקליפת המראנץ (תפוז מר) נחשבת חלק מגוף הפרי, ויש לה חשיבות אף לעניין ערלה. עוד טוען שהשימוש בקליפה נעשה מתוך כוונה לאכלה לאחר תיקון (ריקוח), מה שדומה לפרי שאין דרכו לאכלו חי אך נטעו אותו לאכילה מבושלת. לכן, אף על פי שהקליפה אינה נאכלת חיה, תיקונה נעשה על דעת אכילתה – ומברכים עליה בורא פרי העץ. לדעת המגן אברהם, כל שכן שפירות ממש המיובשים או המרוקחים נחשבים כחלק מגוף הפרי, והם נאכלים לאחר תיקון שתוכנן לכך מראש, יש מקום להשאיר את ברכתם בורא פרי העץ.אמנם הטורי זהב (סימן ר"ד ס"ק ט"ו) כתב: "קליפת מראנצי"ן שמרקחין אותו בדבש יש לברך עליה בפה"א... לא הוי פרי מצד עצמו... ולא שייך בורא פרי העץ אפילו בקליפה שהיא שומר... ולכן נראה ברור דברכת קליפת המראנץ הוא בפה"א". הט"ז חולק על המג"א, וסבור שדין ערלה אינו משליך לברכות. הקליפה אינה "פרי" מצד עצמה, אלא לכל היותר שומר, וככזו אינה ראויה לברכת "העץ" אלא רק "האדמה" (בהנחה שהיא ראויה לאכילה כלל). הוא מציין שהדבש הוא העיקר בתערובת, והקליפה אינה עומדת בפני עצמה. אולם בנדון דידן, שזה גוף הפרי, ולא דבר טפל כמו קליפה.
והאליה רבה סימן ר"ג כתב: "ולעניות דעתי קליפה בומרנצין נמי לא נטעי להו אדעתא לאוכלן ברוקח אלא על הרוב משליכין אותו אחר שמריחין בו... הלכך על ידי ריקוח נראה לי לברך שהכל ולסמוך על הכלל...". האליה רבה מחמיר יותר מהט"ז: הוא סבור שלא רק שאין זה פרי – אלא גם אין דרך כלל לאוכלו, אלא להריחו, ואם כן אף "האדמה" לא שייכת. הריקוח איננו תיקון לאכילה גרידא, אלא שינוי שלם בייעוד. לכן סובר שיש לברך שהכל. אולם בנדון דידן הרי נטעי לה אדעתא דהכי, ויש מטעים שלימים שנועדים כדי ליצור פירות מיובשים. וע"ע בפרי מגדים (אשל אברהם סי' רב ס"ק י"ז).
♦
מסקנה להלכה: הנראה עיקר לפי כל האמור, דברכתם של הנך פירות מיובשים ומסוכרים היא בורא פרי העץ. והנלענ"ד כתבתי, והבוחר יבחר.
♦ ♦ ♦