בס"ד יום כ"ו תמוז תשפ"ה
מעכ"ת ידי"נ היקר והנעלה, חריף ובקי משנתו רב ונקי, מורג חרוץ בעל פיפיות, חיכו ממתקים וכולו מחמדים הרב הגאון רבי מתתיהו גבאי שליט"א
שלום וברכה עד בלי די. מכתבו לנכון הגיעני, ולמרות הטירדות הרבות, נתפנתי קצת להשיבו מפני הכבוד, כיון שחשוב לו לדעת את דעתי העניה.
באשר בדיק לן בפיקח ונתחרש אם מצטרף למנין. הנה ודאי דאם היה פיקח ונתחרש אח"כ דינו כשוטה גמור, מדאינו מוציא בגט, מאחר שקידושיו היו קידושין גמורים מהתורה כשהיה פיקח אין ביכולתו ליתן גט ולהפקיע את הקידושין מהתורה, כדתנן (יבמות קיב.). ואין הבדל בינו לבין חרש מלידה, דהא בגמ' (יבמות קי:) איתא דנתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית, ומשמע דשוו אהדדי, והוא כממש שוטה ולא רק ספק. וגם הלשון דאינו גט לא משמע שהוא רק מספק. ועוד, דא"כ נמצא דאם היה פיקח ונתחרש ונשא אשה כשהוא חרש אינו יכול לגרש כיון שהוא רק ספקף וכהא דאיתא בגמ' התם לרבי אליעזר דחשיב עיתים שוטה עיתים חלים. ולא משמע כן כלל מסתימת דברי הרמב"ם (הל' אישות ד,ט), ודלא כהפמ"ג (או"ח פתיחה כוללת ח"ב אות ד וה), וכ"כ להדיא הפמ"ג גופיה (יו"ד סי' א שפ"ד סקכ"ב).
והנה חרש המדבר ואינו שומע דחשיב כפיקח, כדאיתא בגמ' (חגיגה ב:), על כרחך מיירי שהיה פיקח קודם, דאל"כ האיך כשנולד חרש שאינו שומע היה מדבר, וכ"כ רש"י שם (ד"ה מדבר ואינו שומע) וז"ל: "תחילתו היה פקח עד שלמד לדבר ואחר כך נתחרש". וא"כ אינו שומע ואינו מדבר דחשיב כשוטה היינו אף אם היה פיקח ואח"כ נתחרש לגמרי עד שאינו מדבר ואינו שומע חשיב כשוטה, כדאיתא התם. וכ"כ להדיא הב"ח (יו"ד סי' א) וז"ל: "ונראה דלאו דוקא חרש מעיקרו, אלא אפילו פיקח ונתחרש וכדאסיקנא בפרק מי שאחזו לענין גטין דכל שאינו שומע ואינו מדבר דינן כשוטה וקטן", הרי דאין חילוק אלא אפילו היה פיקח ונתחרש חשיב כשוטה. וכ"כ בשו"ת גנת ורדים (אבה"ע כלל א סי' יד ד"ה עוד מ"כ), וכ"פ הביאוה"ל (סי' נה ס"ח ד"ה הוא כשוטה).
ומה שהרע"ב (תרומות א, ב) פירש בהא דחרש שאינו שומע ואינו מדבר לא יתרום היינו שנולד חרש ממעי אמו וכיון שלא שמע מעולם מה שמדברים לו א"א לו שידבר, לאו היינו לומר שאם לא היה ממעי אמו אלא נתחרש אח"כ עד שאינו שומע ואינו מדבר לאו חרש הוא ויתרום, דרק חרש מלידה חרש הוא, דכשוטה הוא. דזה אינו, דסו"ס האיך יתרום, והא אינו מדבר עתה ומפסיד את הברכה, דזה הטעם להא דתנן דחרש לא יתרום. וע"כ דמש"כ הרע"ב שהוא ממעי אמו הוא רק להסביר טכנית את מה שאינו מדבר אף עתה, לפי שאינו שומע ממעי אימו, דאם היה שומע ממעי אמו ורק אח"כ נתחרש, יתכן שיהיה מדבר עתה, אף שעתה אינו שומע.
וכ"כ להדיא הרמב"ם בפיה"מ שם מהדורת הרב קאפח ומהדורת המאור, וז"ל: "חרש בלשוננו הוא שאינו שומע, וקראו חכמים עליהם השלום למי שלא שומע ולא מדבר חרש, לפי שסיבת האלמות היא חרשות שנפגע בה הילד במעי אמו וגורמת לו שלא ישמע איך מדברים, וכבר נתבאר זה בספר השאלות הטבעיות, ולפיכך קראו את האלם על שם גורם האלמות. ודע שאם נתחרש האדם אחרי שהיה שומע או נאלם אחרי שהיה מדבר, הרי זה לא יתרום לכתחילה". ובפיה"מ הנדפס ישנה בהכרח טעו"ס ושיבוש, כמו בהרבה מקומות כידוע, ולא תיתכן הגירסא, כדתמה בתוס' רעק"א על המשניות שם, ועיי' ברדב"ז (הל' תרומות ד, ד). וכן מבואר ממה שפרש"י (חגיגה ב: ד"ה מדבר ואינו שומע) וז"ל: "תחילתו היה פקח עד שלמד לדבר ואחר כך נתחרש". וכ"כ רש"י (נדה יג: ד"ה מדברת ואינה שומעת): "כבר שמעה ולמדה לדבר ואחר כן נתחרשה". והיינו דע"כ מדבר ואינו שומע מיירי שנתחרש אח"כ, דאם הוא ממעי אמו, האיך הוא מדבר, והא לא שמע ממעי אמו ולא יתכן שידבר. ולאו למימרא דבהיה פיקח ונתחרש אח"כ שיהיה דינו כפיקח. תדע, שאם בפיקח שנתחרש הוי ספק בן דעת, אמאי כתב רש"י שמדבר ואינו שומע היינו תחילתו היה פיקח ואח"כ נתחרש, הא אף אם הוא אינו מדבר ואינו שומע, כיון שהיה פיקח בתחילה חשיב כפיקח. וע"כ דאף כה"ג חשיב כשוטה גמור.
וגם מדמקשה הגמ' (יבמות קיג.) אהא דשמואל דהבא על אשת חרש חייב עליה אשם תלוי, מהא דתנן חרש שתרם אין תרומתן תרומה, הרי דלא חשיב בר דעת כלל ואינו ספק, ואמאי חייב עליה אשם תלוי, הא ודאי אינה אשת איש דחרש אינו ספק, והוצרך לאוקמה דשמואל ס"ל כרבי אליעזר שחרש הוי ספק בן דעת ותרומתו אינה יוצאה לחולין, דלא כמשנה בתרומות, ולכן חייבין עליה אשם תלוי, דלא בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות, עיי"ש. ואם איתא, הא אף אם חרש הוי ודאי אינו בר דעת, שפיר תנן דחרש לא יתרום, דמיירי בחרש ממעי אמו כדכתב הרע"ב, והא דחייבין עליה אשם תלוי י"ל דמיירי בהיה פיקח ונתחרש דהוי ספק. וע"כ דלא שנא, ואף בהיה פיקח ונתחרש הוי כשוטה גמור. ואחד מהלומדים שיחי' הראני אריכות דברים בזה בשדי חמד (מערכת ח כלל קג), עיי"ש מה שהביא מהצמח צדק מלובאוויטש (אבה"ע סי' לה אות ד) ומספר מלאכת חרש בפתיחה שקו"ט בזה ואכמ"ל. וע"ע בשו"ת דברי חיים (אבה"ע ח"ב סי' עב ד"ה והנה ראיתי בפרי מגדים) ומשם בארה.
נמצאנו למדים דלית דין צריך בשש דפקח שנתחרש חשיב כשוטה גמור ופשוט שאינו מצטרף למנין. ועיינתי בספר אור לציון (ח"ב פ"ה אות ח) שציין לו כת"ר שיחי' וראיתי אליו שסמך סמיכה בכל כוחו על דברי הרמב"ם והרע"ב הנ"ל בפיה"מ, ובמחמכ"ת ליתא, וכשל עוזר ונפל עזור, והרי זה כמבואר. ומה שכתב להוכיח מדברי הנימוק"י (ב"ק דף יט. מדפי הרי"ף), דהא דתנן שור של חרש שנגח פטור "בחרש שאינו שומע ואינו מדבר עסקינן, דהוי חרש מעיקרו, אבל פקח ונתחרש בר דעת הוא וחייב בכל דינין שבתורה, אבל חרש מעיקרו ושוטה וקטן לאו בני דעה נינהו ולא חייבינהו רחמנא לא במצות ולא במכות ולא בעונשין", הרי דאם היה פקח ונתחרש חשיב פקח גמור וחייב.
הנה כי כן לענ"ד לאו שמיה מתיא, וכונת הנימוק"י היא דסתם חרש דתנן היינו שאינו שומע ואינו מדבר ואינו שומע מעיקרא, ואילו חרש המדבר ואינו שומע שפיר שמע מעיקרא ולכן הוא עתה מדבר, וכנ"ל בדברי הרמב"ם בפיה"מ. ואה"נ, גם אם עתה הוא נתאלם ואינו שומע ואינו מדבר ודאי דחרש הוא וכשוטה יחשב, וכאילו הוא חרש מלידה ממעי אמו. דהנה סתם חרש שאמרו חכמים היינו שאינו מדבר ואינו שומע, וקרינן ליה סתם חרש ולא קרינן ליה אילם על שם מה שאינו מדבר, ועל כרחך כמ"ש הרמב"ם דמה דקרינן ליה חרש ולא אילם הוא משום דסיבת מה שאינו מדבר הוא מפני שאינו שומע מלידה ולכן לא יפתח פיו ולכן נקרא על שם חרשותו. אבל לדינא אין כל נפ"מ, ואף היה פיקח ונתחרש וכעת אינו לא שומע ולא מדבר, חשיב כשוטה גמור וכמו חירש מלידה. ולמטוניה דמר א"כ מוכח מדברי הנימוק"י דהוי פיקח ודאי ולא רק ספק, דלא כפמ"ג.
תדע שכן הוא, שהרי בגמ' להלן איתא "שור שנתחרשו בעליו או שנשתטו בעליו" ומקור הדברים בתוספתא (פ"ד דב"ק ה"ד). הרי להדיא שאע"ג דמעיקרא היה פיקח, מ"מ עתה שנתחרשו בעליו ואינו שומע ואינו מדבר חשיב כשוטה. וכן ראיתי בהגהות מצפה שמואל על התוספתא שם שהביא את דברי הנימוק"י וכתב: "צ"ל הכונה דסתם חרש שאינו שומע ואינו מדבר חרש דמעיקרא הוא אבל באמת אם אירע שנתחרש ונתאלם ג"כ דינו כחרש גמור כדמשמע כאן".
ולכאורה יש להוכיח דפיקח ונתחרש חשיב כבן דעת, דהנה בירושלמי (מגילה ה, ב) מקשה על מה דתנן הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, הא ע"כ מיירי שהוא מדבר ואינו שומע, דאל"כ האיך יקרא, וא"כ הא בר דעת הוא ואמאי אינו מוציא ידי חובה. ומשני דהמשנה כשיטת רבי יוסי דבעי להשמיע לאוזנו, ולכן אינו מוציא ידי חובה. ורב חסדא אמר לית כאן חרש באשגרת לשון היא מתניתא, כלומר המשנה נקטה חרש מחמת שיגרת הלשון, שתמיד מזכירים יחד עם שוטה וקטן.
והשתא יקשה, מאי דחיק לה הירושלמי לאוקמה כדעת רבי יוסי דלא כרבי יהודה או דאשגרת לישנא קתני חרש, הא שפיר י"ל דמיירי שבתחילת החיוב בפורים היה אינו שומע ואינו מדבר, ונתפקח אח"כ, דכיון דבתחילת החיוב היה פטור אין עליו חיוב קריאה בפורים ולהכי אינו מוציא אחרים דלא היה בתחילת החיוב בר דעת. וכמו גר שמל אחר שהאיר המזרח, דפטור, כדאיתא בירושלמי (מגילה ב, ג). ומדלא משני הכי, ע"כ הוא משום דאם היה חרש עד תחילת החיוב, מהיכן יוכל לדעת לדבר, הא מתחילתו חרש הוא וכדכתב הרמב"ם בפיה"מ הנ"ל. וא"כ מוכרח שאכן מתחילה היה פיקח ואח"כ נתחרש בתחילת החיוב, ולכן אם נתפקח אח"כ יכול הוא לדבר, דלמד בפיקחותו דמעיקרא, וכיון שהיה פיקח ונתחרש שפיר מוציא ידי חובה. ולכן לא יכול היה הירושלמי לתרץ הכי. אבל אם כן יהיה מוכח גם דלא כפמ"ג דס"ל דהוי ספק, דהא פשוט דגם ספק בר חיובא אינו יכול להוציא, כמו נשים בברכת המזון דהוי ספק אי חייבות ולכן אינן מוציאות את האנשים ידי חובה, כדאיתא בגמ' (ברכות כ:). וזה אפילו אי נימא דספיקא דאורייתא לחומרא מהתורה, ועיי' מש"כ בשו"ת רעק"א (קמא סי' ו) וצ"ע. שוב הראני אחד מהלומדים שיחי' בספר כלי חמדה (פרשת תרומה ד"ה ובאמת בדרך פילפול וד"ה אמנם לענ"ד) בזה והנאני.
עכ"פ איך שיהיה, פשוט לי לדינא דפיקח שנתחרש עד שאינו שומע ואינו מדבר כשוטה יחשב ואינו מצטרף למנין. וכ"מ בירושלמי (תרומות א, א) דרק לרשב"ג פיקח שנתחרש תורם וכותב ואחרים מקיימין כתב ידו, וחלוקים עליו, עיי' בגמ' (גיטין עב.). והרי זה כמבואר.
ידידו אוהבו
איתמר מחפוד הלוי
♦ ♦ ♦