עביד לא מהני בשחיטת שבת
במתני' (יד, א): 'השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה, עכ"ל המשנה. וקשה דהלא איתא מחלוקת בתמורה (ד, ב) בין אביי ורבא, דאביי סובר דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד מהני, ורבא סובר דלא מהני. וסברת אביי היא דאי לא מהני אמאי לוקה, ורבא סובר דלוקה משום שעבר על מימרא דרחמנא עיי"ש, וחזינן דפליגי בתרתי א. אי מהני. ב. דאביי סובר דאי לא מהני אין לוקין, ורבא סובר דלוקין משום שעבר על מימרא דרחמנא.הנה, אליבא דרבא שסובר דלא מהני, מקשים[1], אמאי אמרינן דהשוחט בשבת וכו' שחיטתו כשרה, נימא לא מהני לרבא.
♦
ב.
משא ומתן בתירוצו של הרע"א
ותירץ הרעק"א (שו"ת מהדורא קמא, קעד) דאימתי אמרינן לא מהני, דוקא היכא דאח"כ כשנאמר לא מהני יסתלק האיסור לגמרי, אבל הכא אפילו נימא לא מהני מכל מקום ישאר תיקון לגבי בן נח, דתיקן להוציא מידי אבר מן החי דאסור לבן נח, ולא יסתלק האיסור לגמרי, לכן לא שייך כאן הדין של לא מהני.וקשה על פירושו, דהנה זה לא שייך רק אצלינו, דאפילו אם נימא דלא מהני השחיטה ויחשב כמו נחירה, מכל מקום ישאר איסור, דתיקן לגבי בן נח להוציאו מידי אבר מן החי, וגם זה אסור בשבת דהוי מתקן, ומשום הכי לא אמרינן לא מהני. אבל באופן דליכא איסור אחר רק שחיטה לבדה, כמו באותו ואת בנו לא תשחט ביום אחד, קשה דנימא לא מהני.
ועוד קשה הא רבא גופיה אמר להיפך, מפני שעבר על מימרא דרחמנא, וא"כ נשאר האיסור של עבר על מימרא דרחמנא.
♦
ג.
שחיטה הוי היתר דממילא
הנה לכאורה יש לתרץ באופן אחר, דבתמורה (ד, ב ד"ה רבא) הקשו בתוספות דבצורם אוזנו של בכור ונעשה בעל מום לא יהני פדיון לרבא דסבר דלא מהני, ותירצו דלא עדיף אילו נעשה המום מעצמו שמותר הבכור. והסבר דבריהם כך הוא, דהנה יש שני מעשים: א. הנעשה בידי אדם היינו שבא מכח האדם כמו קידושין דצריך האדם לעשות החלות ואי לא עשה לאו כלום. ב. הבא מכח עצמו, דאפילו בלא כח האדם גם כן נעשה הדין דהיינו שחיטה דבלא כח האדם ג"כ נעשה היתר אכילה כיון ששחטה, וא"כ במום ג"כ כיון דלו יצוייר שיעשה המום מעצמו יהני פדיון, א"כ מעשה האדם לא מעלה ולא מוריד ולפיכך מהני, זהו כוונת תירוצם.♦
ובזה יתיישב שפיר קושיתנו, דמשו"ה בשחיטה לא אמרינן דלא מהני, דבשחיטה נעשה ההיתר של אכילה מעצמו, רק דזה דין תורה שצריך כח גברא כדאיתא לקמן. ואין לומר דהגברא עושה ההיתר רק דההיתר נעשה ממילא, אלא דאי אפשר להיות בענין אחר רק בכח גברא, אבל לו יצוייר דיהני השחיטה במחשבה, ובמחשבה ישחוט כהלכתה ג"כ יהני, אלא דזה אי אפשר להיות ולפיכך צריך כח גברא, אבל ההיתר נעשה מאליו ובאופן זה לא אמרינן דלא מהני כמו שהבאנו בשם התוס'.
אותו ואת בנו - דין דממילא
וכן גבי אותו ואת בנו ההיתר[2] נעשה מעצמו, ומשו"ה לא שייך הדין של לא מהני. אבל זה עדיין צ"ע דהנה זה התירוץ לא שייך רק בחולין, אבל בקדשים איתא בתוס' (לא, ב ד"ה נהי) דצריך כוונה להתיר, וא"כ ההיתר נעשה ע"י האדם דצריך כוונה, והדרא קושיתנו לדוכתא דנימא בשחיטה בשבת דלא יהני.והנה הא דהבאנו לעיל דיש שני מעשים: א. דנעשה מכח האדם ב. שבא מאליו כמו בשחיטה, שההיתר נעשה מאליו. יש נפקותא רבא בדינא, דהיינו בדין תנאי, דבמעשה הבא מכח האדם דהיינו בקידושין דתלוי בדידיה יכול להתנות אם תתנו לי מאתים זוז תהא מקודשת[3], אבל במעשה הבאה מאליה כמו שחיטה אין יכול להתנות אם יתנו לו מאתים זוז תהא שחיטתו כשרה ואם לאו לא תהא שחיטתו כשרה דלאו בדידי' תליא ההיתר של שחיטה ונעשה מאליו, ואפילו לא יתנו לו מאתים זוז ג"כ תהא מותרת באכילה, וזה ברור ופשוט.
♦
ונחזור לענינינו הנה יש לחקור בהא דאסרה תורה גרושה לכהן ושילוח אנוסתו[4], אי עיקר האיסור הוא מעשה הגירושין, או"ד דהעיקר איסור שלא תהא משולחת ממנו. וזהו ברור דהעיקר הוא האיסור שלא תהא משולחת ממנו, ולא על מעשה הגירושין.
ועל זה אמר רבא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, דהיינו הש'לא מהני' קאי על מה דאמר רחמנא 'לא תעביד', וה'לא מהני' קאי על עיקר הדין שלא תהא משולחת, וה'לא תעביד' ג"כ קאי על הדין ולא על מעשה הגירושין, ונמצא דהלא תעביד והלא מהני קאי על דבר אחד, וכן כל הני דוגמאות דמייתי הגמ' בתמורה שעליהם אמר רבא דלא מהני, כמו נערה האנוסה דלא יוכל לשלחה כל ימיו ואי עבר וגירשה לא מהני, התם נמי הלא תעביד הוא על עיקר דין הגירושין שאסורה להיות מגורשת ממנו, והלא מהני נמי קאי על הדין של גירושין.
♦
וחזינן מזה כלל גדול דאימתי אמרינן הדין של לא מהני דוקא כשהלא תעביד והלא מהני קאי שניהם על דבר אחד, כמו גירושין דאלמנה ונערה האנוסה[5] שבשניהם הוי עיקר האיסור שלא יהיו משולחות ממנו והיינו על הדין של גירושין.
ולפי האי כללא יתורץ שפיר קושייתנו דלעיל, דבשחיטה כשנאמר לא מהני על כרחך לומר דהמעשה לא מהני, דהמציאות אי אפשר לבטל בשום אופן, אלא הפירוש כך נימא בשחיטה דלא מהני היינו הדין שחיטה לא יהני.
וזה ברור דהלא תעביד בשחיטה שאסור בשבת, אין פירושו שההיתר היוצא משחיטה אסור בשבת, דלו יצוייר שיהני שחיטה במחשבה, בודאי יהי' מותר לחשוב ואפי' בשבת, אלא הפי' כך דמעשה השחיטה אסור בשבת ועל זה אמרה התורה לא תעביד, והלא מהני קאי על ההיתר של שחיטה, דעל המעשה אי אפשר לומר דלא מהני דאין אנו יכולים לבטל המעשה במציאות.
ולפי"ז נמצא דהלא תעביד קאי על המעשה והלא מהני קאי על הדין וזה אי אפשר להיות כדפי' לעיל, דהלא כל הדוגמאות דמייתינן בתמורה על הדין של רבא דלא מהני, הפי' דהלא מהני והלא תעביד קאי על דבר אחד, דעל זה הדין שהתורה אמרה לא תעביד, על זה הדין אמרה תורה לא מהני. ובשחיטה הוי להיפך, והאי כללא דהלא תעביד קאי על המעשה השחיטה שאסור בשבת, והלא מהני קאי על הדין של שחיטה, ועל זה לא אמרינן הדין של רבא שלא מהני.
ובזה ניחא שפיר מאותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, דגם התם לא שייך הדין של לא מהני, דהלא תעביד הוא על מעשה השחיטה, והלא מהני קאי על הדין.
ובזה יתיישב קושי' עצומה על מסכת זבחים (סט, ב) וז"ל הגמ': 'אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת, לא תועיל לו לטהרה מידי נבילה', בתמיה. דהגמרא שקלא וטריא התם אי יהני שחיטה בעוף של קדשים להוציא מידי נבלה, דמליקה כתוב בה ולא שחיטה, וע"ז אמר רבא ק"ו. וקשה: חדא, אי קאמר אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת מי יימר דהועילה שחיטת חוץ לטהרו, אין הכי נמי דבאמת לא הועילה שחיטתו, ואם תקשה לך אמאי מחויב כרת, תריץ מפני שעבר על מימרא דרחמנאו.
♦[6]
ועוד קשה היא הנותנת, כיון דמחוייב כרת להכי לא יוציא מידי נבילה, כיון דעבר על מימרא דרחמנא ולא מהני.
והקושי' השני' לא קשה מידי לפי מה שביארנו, דה'לא מהני' וה'לא תעביד' צריך להיות על דבר אחד, וכאן הלא תעביד הוי על המעשה, והלא מהני הוי על הדין.
והקושי' הראשונה נוכל לתרץ באופן זה, הנה זה כלל גדול דהדין של כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד לא מהני, הוא רק אם הוי חסרון של לא תעביד לחוד, דהיינו בכהן גדול שנשא גרושה דעבר על לא תעביד, וזה ברור דאם יקדשנה בפחות משוה פרוטה, או בכל דבר שאין קידושין תופסין בו כמו מלוה וכו', דודאי שלא עבר על לא תעביד ולא שייך כאן לא מהני, דאפי' אם נימא דמותר ליקח גרושה ג"כ אינה מקודשת לו, דהא לא קידשה בפרוטה כדין קידושין ולא שייך כאן 'לא תעביד' ולא מהני.
כללא דמילתא דאיפה שייך לא תעביד ולא מהני, דוקא היכא דלא הוי חסרון אחר חוץ ממה שעובר על לא תעביד ועל זה אמרינן לא מהני, אבל היכא דיש חסרון אחר כמו שפירשנו שקידשה בפמ"פ על זה לא שייך לא תעביד ולא מהני.
ועוד דוגמא יש להביא מחמץ בפסח דמשש שעות ולמעלה אסור בהנאה (פסחים ד, א ועוד), ואמרי' בגמ' (שם ו, ב): 'שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, בור ברה"ר וחמץ בפסח'. וביאורו כך דזה ידוע דבאיסורי הנאה אינו שייך 'בל יראה', וקשה מדוע עוברים בל יראה בחמץ בפסח הלא הוי איסורי הנאה, וזה פירשו בגמ' דעשאן הכתוב כאילו ברשותו וחייב אע"ג דהוי איסורי הנאה. וזה שייך רק היכא דליכא חסרון כי אם של איסורי הנאה, ומ"מ חייבתו תורה בכך דבהכי חייבי' רחמנא, אבל אם יהי' חסרון אחר בחמץ, למשל שיהי' החמץ מכלאי הכרם ועל זה בודאי לא יעבור על בל יראה, דהוי איסורי הנאה ממש וליכא כאן הדין של בהכי חייבי' רחמנא שאמרי' בחמץ גרידא[7].
ועוד דוגמא יש לנו מסוגי' ערוכה דבב"ק דאיתא (שם בדף סח, ב)[8], מחלוקת בטבח ומכר, דחד סבר אהני מעשיו וחד סבר לא אהני מעשה, ומחלוקתם דוקא היכא שעשה מעשה הקנין בכל הדינים, ואם יצוייר שיעשה משיכה ברה"ר דלא קני (ב"ב עו, ב), לכ"ע לא אהני מעשה, דהוי חסרון אחר דלא הוי קנין ולא שייך כאן טבח ומכר, וכן כאן בשאלה דידן דאימתי שייך לא תעביד ולא אהני, דוקא היכא דהוי רק חסרון לא תעביד, ואם יהי' חסרון אחר בודאי לא שייך לא תעביד.
וא"כ מתורץ שפיר קושיתנו, דבזבחים לא שייך לעונשו מפני שעבר על מימרא דרחמנא, דהתם הוי חסרון אחר, דהיינו שאין הכשרו בכך, דעוף הכשרו במליקה ולא בשחיטה, דאלת"ה מאי עוף דנקט רבא, ליתני פרה, אלא ודאי כדפירשנו.
ולפי האי כללא שביארנו מקודם שהלא תעביד והלא מהני צריך להיות על החלות, היינו על הפועל היוצא מן המעשה, ולא על המעשה גופא קשה לכאורה, דהנה איתא גזיה"כ דלא תשחט על חמץ דם זבחי ואם שחט כשר בדיעבד, והקשו התוס' בתמורה (ד, ב תוד"ה רבא) נימא כל מילתא דאמר רחמנא וכו' לא מהני ויפסל בדיעבד.
ולכאורה לפי"ד אין מקום לקושיתם, דהלא מהני הוא על הדין, והלא תעביד הוא על המעשה ובזה האופן לא אמרי' לא מהני. וצ"ל דהנה מדוע לא מקשו התוס' משאר שחיטות דנימא לא מהני, כגון אותו ואת בנו והשוחט בשבת וכו' (חולין יד, א), אלא ודאי דבשאר שחיטות האיסור הוא על עצם המעשה, ולו יצויר דישחוט במחשבה יהי' מותר לאכול הבהמה, אבל בקרבן פסח השחיטה אינה עצם המעשה, דהלא הזריקה איתא (במשנה) [בברייתא] מפורשת (פסחים סג, ב) דנמי אסור, ובזריקה חזי' דאם זורק על החמץ היינו שעובר על לא תשחט על חמץ דם זבחי, ובזריקה כבר הוי חסרון בחלות המעשה[9].[10]
♦ ♦ ♦
♦ עשה תשובה והתכפר לו מדוע צריך תעניות?♦