א.
איתא בשבת (לד:) ת"ר... ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין... דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא. ע"כ. ויש לעיין לדעת רבי יהודה ורבי נחמיה הסוברים שמשעת השקיעה מתחיל בין השמשות - מה הגדר של שקיעה, דפעמים יש הרים המסתירים את האופק האם שקיע"ה תחשב מזמן שקיעתה בהרים או כמה דקות אחרי כן לאחר שתשקע באופק. כמו כן, יש לדון במי שנמצא על ההר ורואה את החמה טרם שקיעתה, אע"פ שלעומד במישור כבר שקעה חמה, האם לעומד בהר יחשב עדיין יום ברור ולעומד במישור יחשב בין השמשות, או שמא עיקר השקיעה היא המישורית גם לעומד בהר.
ומצאנו בזה בגמ' שבת (קיח:) אמר רבי יוסי: יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי. ופרש"י: ממכניסי שבת בטבריא-מפני שהיא עמוקה, ומחשכת מבעוד יום, וסבורין שחשכה, וממוציאי שבת בצפורי-שיושבת בראש ההר, ובעוד כשהחמה שוקעת נראית שם אור גדול, ומאחרין לצאת. ע"כ. והעתיקו הנמוק"י. וכ"כ רב ניסים גאון וז"ל: לפי שטבריא היתה נמוכה והחמה שוקעת שם בעוד יומם והיו יושביה מקבלין עליהן השבת משקיעת החמה אצלם ושקיעתה לשם קודם שקיעתה במקומות הגבוהין ומי שמקבל עליו הכנסת השבת מאותה השעה הרי עשה סייג לעצמו והוא משובח ומעולה מן היושבים במקומות הגבוהין ובהרים. וכנגדן מוציאי שבת בציפורי שהיא גבוהה טפי ומאחרין לשם פני המזרח להכסיף ושוהין ומאדימין והיו מקבלין עליהן שימור השבת עד שמכסיפין פני המזרח התחתון והעליון ולפיכך הן משובחים בזה הענין יותר מאנשי טבריא. עכ"ל. וכ"כ באגודה וז"ל: טברי' עמוקה ומקבלין שבת במהרה ומוסיפין מחול על הקודש ויש מפרשים דבטברי' מכבדין שבת בבגדים בכניסתו ובציפורי מכבדין ביציאתו, לכן יש ללבוש בגדי שבת בכניסת היום עד מוצאי שבת. ומש"כ בשם י"א, כ"כ רבינו יונה (ברכות לט:) שבטבריא היו מגמרים הכלים בערבי שבתות, ובצפורי במוצאי שבתות לכבוד השבת שהיו מראין הצער שיש להם מהנפש היתירה שהיה להם במנוחת השבת וכדי להתנחם מהצער שהיה להם מפרידת השבת היו מגמרין את הכלים להריח ריח טוב, ואח"כ הביא גם את פירוש רש"י. ומלשונם שכתבו גבי טבריא "וסבורין שחשכה", "שוקעת שם בעוד יומם", "מוסיפין מחול על הקודש", משמע שאינה חשכה מעיקר הדין כי עדיין לא שקעה החמה באופק המישורי, ונמצא דאזלינן בתר שקיעה מישורית ולא הנראית.
ומש"כ רב ניסים גאון שבציפורי מאחרין פני המזרח להכסיף, יש להעיר דבספר הזמנים בהלכה (פ"ז הערה 1) שלפי המציאות שעת צה"כ שוה בהר או בעמק למישור. כלומר, למרות שהשקיעה שבהר מאוחרת למישור, מ"מ צה"כ אינו מתאחר אלא שוה למישור, וכן בעמק צה"כ אינו מקדים מפאת הקדמת השקיעה. והטעם הוא משום שצה"כ תלוי במצב של חשכת כיפת הרקיע, והתרחבות האופק מפאת הגובה גורמת רק להארת קו האופק זמן ממושך יותר ולא להארת הרקיע (כ"כ בקונטרס איזהו ביה"ש עמ' יב, הר"י מנת בס' זמני ההלכה למעשה עמ' יא, והרי"מ טקוצ'ינסקי בס' בין השמשות, עמ' טו). עכת"ד.
ונלע"ד לומר שהחומרא של אנשי ציפורי היתה שהיו מאחרים את תפלת ערבית כל זמן שראו אור גדול משא"כ במישור היו מתפללים יותר מוקדם כפי השקיעה הנראית במישור. ונראה שלזה כיון האבודרהם (סדר מוצאי שבת), שכתב וז"ל: תפילת ערבית של מוצאי שבת, מה שמאחרין התפילה, כדי להוסיף מחול על הקדש, דאמר רבי יוסי יהי חלקי עם מוציאי שבת בצפורי, שהיתה יושבת בהר, והיה נראה להם יום גדול עד צאת הכוכבים, ולכך היו מאחרין במוצאי שבת, ומכל מקום זמן יציאת השבת להיות מותר במלאכה הוא שלושה חלקי מיל אחר שקיעת החמה למי שהוא אנוס. ע"כ. ובספר הזמנים בהלכה (פ"ז נח) הביא משם ספר איזהו בין השמשות (עמ' יב) שכתב שאע"פ שלאנשי ציפורי חשכה כבר כיפת הרקיע והופיעו בה כוכבים קו האופק המשיך להזהיר להם והיו הם מוסיפים מחול על הקודש עד שחשך קו האופק כבמישור, וזהו שכתב רש"י "ובעוד כשהחמה שוקעת נראית שם אור גדול". וע"ע באגרות משה (או"ח סי' צז) שכתב שהכסיף העליון והשוה לתחתון הוא שיעור למי שקשה לו לראות כוכבים והוא אחר הראות ג' כוכבים, ואנשי ציפורי חיכו עד שהכסיף העליון אע"פ שכבר נראו כוכבים להם כוכבים ועשו כן לסיג מחמת שנראה להם עדין אור, עכת"ד. אך לפי מש"כ בס' הזמנים בהלכה הנ"ל, החשכת הרקיע שוה אצל כולם, ורק הארת האופק נמשכת ליושבים בהרים. ולכן יש לתרץ כמו שכתבנו.
♦
ב.
וכן נראה עיקר שיש לשער את השקיעה ונץ החמה כפי המישור, שהרי אם נלך אחר הנראה תהיה לנו בעיה עם חישוב שעות היום, דפעמים שהנץ מישורי והשקיעה מאחורי ההרים וכן להפך, ונמצא שחצות היום יהיה בסטיה קלה לכאן או לכאן, שהרי חצות היום יהיה רק אם נשער לפי זריחה ושקיעה מישורית (ויותר מדוייק שקיעה אסטרונומית, דהיינו כאשר גלגל השמש נמצא חציו מעל האופק במצב אמיתי ללא רפרקציה). שו"ר שכ"כ הרב בצלאל גלינסקי בקובץ בית אהרן וישראל (תשס"ב שנה יז גליון ד עמ' קצב), והוסיף שה"ה לענין חישוב זמן ק"ש וסוף זמן תפלה יש לשער ע"פ זריחה ושקיעה מישורית, דקשה לומר שיש שני סוגי נץ ושקיעה, האחד לחישוב שעות היום וחצות היום, ושני-הנראה.
♦
ג.
ובספר נברשת לרב חייא דוד שפיטצר (שנת תרמ"ו דף נח-נט) הביא ראיה מהמשנה בברכות (פרק א) דאמרינן שזמן ק"ש לת"ק הוא עד הנץ החמה ואמרינן ע"ז בירושלמי (הלכה ב) בשם רבי יונה כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים. ומשמע שנץ החמה ההלכתי הוא בראשי ההרים, והוסיף לדקדק מדאמר ההרים בה"א הידיעה דהיינו הרים בינונים הממוצעים והיותר שכיחים בין ישוב בני אדם ולא הרים גבוהים כהר הזיתים. וכתב שם שלפירוש זה הסכים המהרי"ל דיסקין והוסיף שאת הרי מואב אין לנכות כי הם רחוקים מאתנו יותר ממהלך יום, ע"ש. והנה מלבד שדיוקו בענין ההרים דחוק מאד, גם ראיתו מלשון מטפטפת שהביא היא עזר כנגדו, שהרי לשון המשנה עד הנץ החמה ברור מאד ולמה צריך לתת בה פירושים. וע"כ לומר שהיה קשה היאך משערים את הנץ כאשר ישנם הרים באופק, וע"ז אמר רבי יונה שהחמה מטפטפת דהוא לשון טיפה אחר טיפה[1], ופירושו מקצת זריחת החמה טרם עליית עגולת השמש על ראשי ההרים כאשר קרניה מנצנצות על ההרים. וסימן זה מודיע לנו שכבר הנצה החמה באופק, אע"פ שגופה טרם נראה לנו.
עוד יש להקשות על שיטתם מן הסברא, שהרי אם יש לנכות את ההרים יש לנכותם לגמרי, דאל"כ נתת דבריך לשיעורים, שהרי חז"ל לא נתנו לנו מידה מהו הר גדול ומהו הר קטן. והלא אם הרי מואב היו גבוהים ביותר כאשר רק אחר מחצית השעה היתה עגולת השמש נראית על גביהם האם היינו קובעים את הנץ ע"פ הנראה? אלא ע"כ לומר שהעיקר הוא המישור, כדמשמע מדברי הראשונים הנ"ל. אלא שפעמים רבות גם אם יש הרים באופק או בתים וכדו' אם המרחק גדול אין משמעות כ"כ לגובהם, כי מרחוק הם נראים קטנים וסמוכים מאד לקו האופק, אך כאשר ברור לנו שיש הפרש יש לנו לקחת את זה בחשבון. ועפ"ז יש להסביר את המהר"ח או"ז בתשובה (סי' קפו) שכתב וז"ל: משתשקע החמה הוי ביה"ש, ופירש ר"ת זצ"ל מסוף שקיעה, "ונ"ל דכשאין החמה נראית יותר בראשי ההרים הוי סוף שקיעה". עכ"ל. וצ"ל שהאופק במקום מושבו היה הרים, אך לא היו גבוהים בהרבה מעל האופק עקב המרחק הרב.
♦
ד.
כעין ראיה לדברינו יש להביא מהגמ' בשבת (לה:) אמר ליה רבא לשמעיה: אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלי - אתלו שרגא. הרי שמכיון שהדקלים הסתירו את האופק ולא ניתן היה לראות את השקיעה א"ל רבא להדליק נרות שבת בשקיעה שבראשי הדקלים כי אז עדיין ודאי יום. וכל זה להם שאינם בקיאים, אך מי שבקי ויודע מתי השקיעה באופק גם לאחר שהשמש נכסית מעינו ע"י הדקלים יכול להדליק גם לאחר מכן נרות שבת, כי עיקר השקיעה היא באופק המישורי, וכל מה שמסתיר את האופק יש לנכותו, ומה לי דקלים ומה לי הרים.
וכן מוכח מהירושלמי בברכות (פרק א) שנחלקו רב ורבי יוחנן אימתי הוא זמן תפלת נעילה, רב אמר נעילת שערי שמיים אפילו בלילה, ורבי יוחנן אמר נעילת שערי היכל דהיינו ביום אחר הדלקת נרות של בין הערביים... אחוה דאימיה דרב אדא הוה צייר גולתיה דרב בצומא רבא אמר ליה רב כד תחמי שמשא בריש דיקלא הב לי גולתי דניצלי נעילה. והקשה הירושלמי סתירה בדברי רב דהכא חזינן דס"ל שמתפלל נעילה ביום, ותירץ רב מתנה ע"י דרב מאריך בצלותיה סגי היה מגיע לנעילת שערי שמים. ע"כ. הרי ששקיעה בראשי הדקלים אינה שקיעה אלא יום גמור.
♦
ה.
ויש שטענו שאם אזלינן בתר שקיעה מישורית, במקומות הגבוהים נצטרך להקדימה כחמש דקות קודם השקיעה הנראית, וזה דבר שקשה לקבל כאשר השמש נראית מול עינינו ונאמר אנו ששקעה החמה. אך יש להשיב על טענה זו. חדא, דהא מוסכם על רוב הפוסקים שאם שקעה החמה מאחורי הר גבוה לא חשבינן לה כשקיעה אמיתית, הרי שאף ששקעה החמה ולא נראית מול עינינו בכל זאת אמרינן שעדיין לא שקעה. וה"ה שי"ל לעומדים בהר, שאע"פ שרואים את החמה, מ"מ דינה כשקעה. ועוד י"ל שהעיקר בין השמשות הוא האדמומית שיש ברקיע, ומכיון שאדמומית זו חלה כבר בזמן השקיעה המישורית, נמצא שגם אלא הנמצאים בהר רואים את אותה אדמומית, שהרי כתבנו לעיל שהחשכת הרקיע וצאת הכוכבים שוה בהר ובמישור.
ולכן נראה שהעיקר להלכה שיש לשער בכל מקום זריחה ושקיעה לפי המישור. וכ"כ הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל בהערותיו לספר 'בין השמשות' של הגרי"מ טוקצינסקי (שנת תרפ"ט עמ' קנז-קנח והודפס גם בספרו אבן האזל הל' ק"ש פ"א ה"א), והוסיף בזה"ל: ולדעתי אפי' במצות מילה לא הייתי מורה (כמ"ש מעכ"ת בפ"ז) למול בשבת אם נולד בשעה שאפי' הלוח (בחשבון השקיעה האסטרונומית) הוא כבר אחר השקיעה אף שבמקום גבוה עוד טרם היתה השקיעה באופק הים, ולדעתי לא יצא זה מכלל ספק דאורייתא. וכ"כ הרב בצלאל גלינסקי בקובץ בית אהרן וישראל (תשס"ב שנה יז גליון ד עמ' קצג) ששמע מעד נאמן ששמע מהגרשז"א דיש להחמיר בירושלים ולהקדים את זמן השקיעה עד זמן השקיעה המישורית.
וכ"כ הגר"ז (פסקי הסידור סדר הכנסת שבת) וז"ל: מאד מאד צריך ליזהר בהדלקת נרות להדליק קודם שקיעת החמה שקיעה הנראית, דהיינו בעוד השמש זורח בראשי האילנות בשדה בארץ המישור שאין שום הר במערב, או בראשי גגים הגבוהים בעיר, ולא לעשות אח"כ שום מלאכה כלל כדי להוסיף מחול על הקדש מעט כי אחר סילוק וביאת האור מראשי האילנות וגגים הגבוהים בכמו ד' חלקי ששיים משעה (שקורין מינוטין) אזי היא שקיעה האמיתית שהוא סילוק וביאת האור מראשי ההרים הגבוהים שבא"י. עכ"ל. וכונתו שכאשר השמש בראשי האילנות או הגגות או בראשי ההרים עדיין לא חשיב שקיעה, כי אין זו השקיעה האמיתית (דהיינו המישורית). ולכן המדליק נרות כאשר החמה בראשי האילנות מוסיף מחול על הקודש, ורק אחרי ד' דקות השמש יורדת מתחת לאופק, וזו השקיעה האמיתית ואז מסתלק האור מעל ראשי האילנות וההרים (בא"י). ויש שהסבו את דברי הגר"ז לכונה אחרת דהיינו שבה"ש מתחיל ד' דקות אחר השקיעה הנראית בכל מקום שהוא (כ"כ בקובץ אור ישראל (גליון מד) הרב יעקב סנגאוי), ולא נראים לי דבריהם.
בסיכום: נלע"ד עיקר שיש לשער בכל מקום שקיעה וזריחה מישורית ולא נראית.
♦ ♦ ♦
♦ לשאלת תפיליו של רבינו חיים מוולאזין אחר פטירתו♦