כתב הרמב"ם פ"ד מערכין וחרמים הכ"ד וז"ל כשתצא השדה לכהנים ביובל תנתן לכהנים שבמשמר שפגע בו היובל ואם היה ראש השנה של יובל בשבת שהרי משמר יוצא ומשמר נכנס תנתן למשמר היוצא. ומבואר בדברי רבינו דהך דינא דשדה אחוזה להתחלק לכהנים ביובל חייל בראש השנה ולא ביום הכיפורים, והיינו כדעת רבי ישמעאל דס"ל בר"ה דף ט ע"ב דיובל חייל כבר מראש השנה, וכמו שכתב במל"מ. ומהאי טעמא נמי זוכה בו אותו המשמר שהיה בראש השנה.
אמנם דעת רש"י בערכין דף כ"ח ע"ב, וכ"כ בפירושו לתורה ויקרא פכ"ז פכ"א, שמשמר שפגע בו יובל היינו אותו משמר שחל יוה"כ של יובל להיות בזמנו, דאיהו זוכה בשדה אחוזה. והיינו דס"ל דיובל הרי הוא חל רק מיום הכיפורים משעה שמעבירין שופר, שהרי דין היובל תלוי בהעברת שופר, דאילו לא העבירו שופר לא חייל דין יובל.
והנה בלח"מ כתב להקשות, דהנה נתבאר כאן מדברי הרמב"ם דחלות שם יובל כבר הייתה חלה בר"ה וכמו שנתבאר, ואילו רבינו גופיה כתב בפ"י משמיטה ויובל הי"ד דכיון שהגיע יום הכיפורים תקעו בי"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהם וחזרו שדות לבעליהן, וא"כ מבואר שם דעתו דביוה"כ של יובל תליא מילתא. והניח שם בצ"ע.
וביארו בה האחרונים דאעפ"י דיובל חייל בתקיעת שופר שביוה"כ, מ"מ חל שחרור העבדים וחזרת השדות למפרע מראש השנה, ונמצאו הבעלים הראשונים אוכלין את פירות השדה כבר מר"ה, ואעפ"י דלא חזרו אליו השדות אלא מיוה"כ. כן כתב בטורי אבן ר"ה שם, וביאר דמהאי טעמא אמרי' שם בגמ' דהיו העבדים יושבין מר"ה ואוכלין ושמחין ואינן משתעבדין לאדוניהם, ואעפ"י דאכתי לא תקעו בשופר. וכן הוא בהר המוריה פ"א מבית הבחירה סק"ג וחזו"א שביעית סי' ז' סקי"ט.
אמנם במל"מ שם כתב בתוך דבריו ליישב באופן אחר, די"ל דהנה רק בקרא דפרשת בהר מצינו דאיתמר בה דין העברת שופר, כי הא דכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם וקראתם דרור בארץ לכל יושביה וכו', יובל היא לא תזרעו וכו', בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו. הרי דמפורש הוא בקרא דדין חזרת שדות לבעליהן ושחרורי עבדים ואיסור חרישה וזריעת קרקעות מיתלא תלי בהעברת השופר. ומהאי טעמא ס"ל להרמב"ם דלא היו עבדים משתחררין ולא היו שדות חוזרים אלא מיוה"כ, דהני הוא דתליין בהעברת שופר. אמנם הך דינא המבואר בפרשת בחוקותי, דהיינו דין שדה אחוזה שהוקדש ולא נגאל עד היובל דבשנת היובל יוצא להתחלק לכהנים לא נאמר בו העברת שופר. וא"כ י"ל דשפיר כבר היה חייל מתחילת השנה. ומשו"ה משמר שפגע בו ראש השנה של יובל איהו הוא הזוכה שתהיה השדה מתחלקת לו.
ולכאו' נמצינו למדים מתוך דבריו חידוש גדול, דחלוק ביסודו דין יובל האמור בפרשת בהר ואשר בו נאמרו כל דיני היובל דהיינו חזרת שדות ושחרורי עבדים. דאותו דין הוא דנאמר מחמת קדושת שנת היובל, ואותה קדושה אינה חלה בו אלא מעת שיעבירו שופר, דעלה הוא דכתיב וקדשתם את שנת החמישים שנה. וממילא הני דינים התלויים בקדושת היובל שפיר לא חיילי בה אלא מהעברת שופר, והיינו מיוה"כ ואילך. אולם דין יציאת השדה ביובל להתחלק לכהנים אינו תלוי כלל בקדושת היובל, אלא מועד הוא דקבעה תורה שיהיה השדה יוצא מהקדש אם הוא לא נגאל ע"י הבעלים, ויצא להתחלק לכהנים. ואותו הדין אינו מחמת קדושת היובל אלא זמן בעלמא הוא שנתנה תורה שיהיה חל בשנת היובל. וכיון דאותו הדין תלוי הוא בדין שנת היובל ולא בקדושת שנת היובל, שפיר י"ל דחייל כבר מראש השנה, דהשנה ודאי דמתחלא בראש השנה, ואינו חל רק בהעברת השופר.
♦
ולכאו' איכא למימר בה נפק"מ. דהנה אי לא נתקיים חד מהנך תלת שהיובל תלוי בהם, דהיינו העברת שופר או שחרור עבדים או חזרת שדות, ואשר קיי"ל בהו דמעכבי את חלות שנת היובל, שאם לא היו בנמצא עבדים בישראל לא חייל אותו יובל, י"ל דהיינו דווקא להנך תלת דינים התלויים בקדושת היובל. דהיינו דתו לא נאסרה עבודת הקרקע באותה היובל, וכן לא יחזרו שדות לבעליהן. אולם שדה אחוזה המוקדשת, י"ל דשפיר תהיה יוצאה לכהנים, ואפילו לא נתקדשה אותה שנה לשנת היובל, דמ"מ שנת יובל היא ואעפ"י דלא קדשה.
וראיתי במנ"ח מ' שנה דכתב דכיון דחזרת שדות מעכבת היא ביובל, אי לא היה בנמצא שדה מכור ורק שדה אחוזה היה שהוקדש והיה דינו לצאת לכהנים ביובל, לא יתקיים באותה יציאה לכהנים דין חזרת שדות המעכב ביובל, ולא יהיה היובל חל ע"י זה שיוצא אותו שדה לכהנים. ולכאו' ביאור הדברים היינו כמו שנתבאר, דכיון דהך יציאת שדה אחוזה לכהנים אינה קיום דיני קדשות שנת היובל, דנימא דמשו"ה הוי כנתקיים בה חזרת שדות שעל ידה יהיה חל היובל, אלא הוי קיום דין בפני עצמו, ואינו ענין לדין חזרת שדות.
ולכאו' קראי נמי דייקא הכי. דבפרשת בהר נקט קרא גבי איסור עבודה ושביתת קרקע, וכן גבי חזרת שדות ושחרורי עבדים, "שנת היובל", ואילו גבי דיני יציאת שדה אחוזה לכהנים כתב קרא בפ' בחוקותי "בצאתו ביובל", ולא נקט שם בשנת היובל. ולהאמור הדברים מדוקדקין, דגבי הנך דינים התלויים בהיות השנה מתקדשת בקדושת היובל, להכי נקט קרא "בשנת היובל", דע"י זה דנתקדשה השנה להיות שנת יובל, משו"ה חיילו בה הנך דיני. מה שא"כ גבי יציאת שדה אחוזה לכהנים, שאינה תלויה כלל בחלות קדושת שנת היובל אלא בתאריך יובל, שפיר נקט קרא "ביובל".
והנה לשיטת רש"י דס"ל דיציאת שדה אחוזה לכהנים היינו ביום הכיפורים של שנת היובל, ואותו משמר שפגע בו יוה"כ הוא הנוטל את שדה האחוזה, לכאו' יל"ע לדידיה מאי קא מיבעי"ל בגמ' אילו חל בשבת הי משמר נוטלו אי משמר הנכנס או משמר היוצא. והרי בשלמא אי הוי דינא דמשמר שפגע בו ר"ה הוא הנוטלו, שפיר קא מספק"ל הי משמר חשיב משמר שפגע בו ר"ה, אי משמר הנכנס או משמר היוצא. אולם אי נימא דמשמר שפגע בו יוה"כ הוא הנוטלו, א"כ מאי ספיקא איכא, והרי הדבר תלוי לעולם בהעברת שופר, שהרי כל הך דתלוי הדבר ביוה"כ היינו טעמא מפני דחלות שנת היובל אינה חלה אלא ביוה"כ. א"כ מהאי טעמא נמי נימא דחלות שנת היובל אינה חלה אלא בהעברת שופר. וכמו דמצינו גבי שחרורי עבדים וחזרת שדות, שאין העבדים משתלחין ואין השדות חוזרים לבעליהן אלא אחר העברת שופר. וכדאמרי' ר"ה דף ח' תקעו בשופר עבדים משתחררין וכו', ופירש"י שם דכתיב והעברתם שופר וגו' והדר וקראתם דרור. וא"כ נימא דאותו משמר שהיה בשעת העברת השופר יהיה הוא הנוטלו, ומאי ספיקא איכא בדבר. ובפרט לפי מה שכתב רש"י ערכין דף כח ע"ב דהא דזוכה משמר היוצא היינו טעמא, לפי שברשותו התחיל היובל אמש, מאי שייך לומר כן גבי יוה"כ, הא לא התחיל היובל אמש. וראיתי שכבר עמד בזה במל"מ שם וצ"ע.
ואשר היה נראה מבואר מינה, די"ל דגם לשיטת רש"י דס"ל דיוה"כ הוא יום יציאת השדות לכהנים, מ"מ גם לדידיה י"ל דלאו היינו מפני דיום הכיפורים הוא יום חלות שנת היובל, דביום זה מתקדשת שנת היובל ואשר מהאי טעמא הוא דיוצאים שדות האחוזה לכהנים. אלא דין אחר ונפרד הוא, דזמן היובל הוא המוציאו, ולא מחמת קדושת היובל הוא דיוצאים. ורק דבהא פליגי רש"י והרמב"ם, דהרמב"ם ס"ל דעיקר זמן היובל היינו ר"ה, ואילו רש"י ס"ל דעיקר זמנו הוא יוה"כ, כיון דאותו היום מוכן ומזומן הוא להעביר בו שופר תרועה בכל ארצכם. אולם באמת אינו תלוי בעצם העברת השופר, כי אם בעיצומו של יום, דאותו היום הוא ראש השנה ליובל, וכיון דמטי זימניה דשנת היובל, שפיר הוא זמן הראוי לצאת בו שדה אחוזה לכהנים. שוב מצאתי בס"ד בהגהת מהרי"ד על תו"כ פ' בחוקותי פ"י דפי' גבי הא דתניא התם עד שנת היובל שלא יכנס בה כלום, ופירש בה דאעפ"י דיובל אינו חל אלא מיוה"כ, מ"מ גבי הקדש גזירת הכתוב היא שמתחילת השנה חשובה כבר שנת היובל. ולכאו' היינו הא דאמרן.
והנה היה נראה לדקדק מלשון הרמב"ם פ"י מהל' שמיטה ויובל הי"ד, דכתב וז"ל כיון שהגיע יוה"כ תקעו בי"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהם וחזרו שדות לבעליהן. ולא נקיט בהדה נמי שהיו כהנים נכנסים לשדות אחוזה המוקדשות. ומבואר נמי דהך דינא אינו תלוי בתקיעת שופר של יוה"כ ובחלות שנת יובל, אלא כבר מר"ה של שנת היובל היו נכנסין לתוכה.
ובדרך אמונה פ"י משמיטה ויובל ה"ט כתב להוכיח ממה שכתב רש"י ר"ה דף ט' דמדכתיב והעברתם שופר תרועה וגו' והדר כתיב ושבתם איש אל אחוזתו וגו' דמקודם הייתה תקיעת שופר, ורק לאחריו היו העבדים והשדות חוזרות. דלכאו' איכא למשמע מינה דלא כדברי טו"א הנ"ל, דס"ל דכיון דתקעו הוברר דכבר מר"ה היו העבדים משוחררין והשדות שייכות לבעליהן, ורק מחמת הספק שמא לא יהיו תוקעין כדין. ונמצא דלא יחולו כל דיני שנת היובל, ומשו"ה היו נותרים עד יוה"כ אצל הקונה אותם. אלא היינו טעמא דלא היו חוזרין אלא אחר תקיעת שופר, גזירת הכתוב היא ולא מחמת הספק. ולפי דברי רש"י הנ"ל מוכרח הא דמ"מ היה שדה אחוזה יוצא לכהנים כבר מר"ה, כדברינו דדין זה אינו תלוי כלל בתקיעת שופר דיובלות.
♦
ולפי המבואר היה נראה ליישב מה שיש להעיר במה שכתב הרמב"ם פ"ד מערכין הכ"ו גבי שדה מקנה שהקדישה הלוקח, דהרי זו חוזרת ביובל ואינה יוצאה לכהנים שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ומשמע לשון הרמב"ם שם דראוי היה שדה אחוזה מעיקר הדין שיהיה יוצא לכהנים כשדה אחוזה, ואינו כן רק מחמת הא דפקע הקדשו של המקדיש לפי שאין אדם מקדיש שדה שאינו שלו. ולכאו' הא משכחנא גוונא שיהיה ראוי לצאת לכהנים גם בשדה מקנה. והיינו באופן שלא היו עבדים בישראל, דנמצא דלא היה ראוי שיחולו דיני היובל באותו היובל, כמו דמבואר בר"ה דכל דיני היובל תלויים אהדדי ואי לא נתקיימו מקצתן לא חלין כולן. וא"כ ראוי הוא אותו שדה להיות נשאר ביד הקדש לצאת לכהנים כיון דלא חיילו דיני יובל. וא"כ נימא דכיון דלא פקע הקדשו, א"כ יהיה מתחלק לכהנים.
אכן לפי המבואר היה נראה לומר דכיון דהך דינא דשדה מקנה היוצא מיד הקדש אינו תלוי כלל בדיני היובל, אלא דינא הוא במועד שנת היובל, דכיון דנתקדשה השנה שוב חוזר השדה מיד הקדש, ואינו תלוי בחלות כל דיני היובל, א"כ לעולם אינו ראוי להתחלק לכהנים.
והנה בירושלמי סוף סוכה אמרו דסידור כ"ד משמרות כהונה היה באומנות גדולה וחשבון גדול כדי שלא תהא משמרת אחת נוטלת ושונה כל זמן שלא נטלו בני משמרה אחת לכה"פ פעם אחת, וכמו שביאר בדברי הירושלמי בשו"ת חכם צבי סי' קכב. וראה בזה מה שיתבאר בספר פרשת הערכין פ"ד מערכין הכ"ד בעזהשי". ובהגהת הרש"ש הנדפסת בסוף הגהותיו למס' סוכה הביא את דברי יערות דבש חלק ב' דחישוב המשמרות היה לפי שני בתי המקדשות שהיו, דהיינו ט"ז משמרות היו עד חורבנו של בית ראשון דט"ז יובלות היו עד חורבנו של בית ראשון, ואילו ח' משמרות הנותרות היו בחשבון ליטול בימי בית שני, שהיו בו ח' יובלות.
והרש"ש שם תמה עליו תמיהה גדולה, שהרי בבית שני לא היה נוהג היובל, דרק מנו יובלות לקדש שמיטין, וכאשר כתב הרמב"ם פ"י משמיטה ויובל ה"ג. והניח בצ"ע.
אכן לפי האמור היה נראה דשפיר קאמר יערות דבש הנ"ל. די"ל דאעפ"י דמנו יובלות לקדש שמיטין ודיני יובלות עצמן לא היו נוהגין באותן שני יובל, היינו מפני שהיה קשה עליהם ניהוג היובל ב' שנים רצופות. ומהאי טעמא לא היו מעבירין שופר בארץ לקדש את שנת היובל. אמנם כל זה היינו כלפי אותם דינים התלויים בקדושת שנת היובל, דכיון דלא קידשוה לשנת היובל לא היו חלין בה כל אותם דינים התלויים בקדושת היובל. אולם מ"מ הך דינא דשדה אחוזה היוצא ביובל להתחלק לכהנים, דנתבאר דאותו הדין לא איתמר כלל שיהיה תלוי בקידוש שנת היובל, אלא במועד שנת היובל בלבד. וכיון דמנו יובלות לקדש שמיטין, הרי דאותה שנה היתה נקראת ונמנית בתורת שנת היובל, שפיר הוי חל בראשיתה אותו הדין של יציאת שדה אחוזה להתחלק למשמרות הכהונה. ונמצא דשפיר היה שדה אחוזה מתחלק למשמרות כהונה גם בימי בית שני.
אולם קשה, דכבר כתב הרמב"ם פ"י משמיטה ויובל ה"ט דבזמן שאין היובל נוהג לא נהגו בו כל דיני שדה אחוזה, וא"כ הדק"ל לדוכתא, דשוב נמצא דלא נהגו בה כלל דיני שדה אחוזה באותן שנים.
אכן היה נראה בזה, דהנה כתב הרמב"ם שם פ"י משמיטה ויובל ה"ה וז"ל אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו אותם השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמיטות בלבד בלא יובל וכן משחרב באחרונה לא מנו שנות חמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנות החורבן. ומבואר שם בדברי הרמב"ם דאילו בימי בית שני עצמו היו נקבעות שנות החמישים לשנות יובל. דדוקא אחר החורבן לא היו נמנות כלל, אולם בימי בית שני, אעפ"י דלא נהגו דיני יובל כגון שילוח עבדים וחזרת קרקעות, מ"מ שפיר היו נקבעות לפי חמישים שנה ולא לפי חשבון של שבע שבע.
והראב"ד שם השיג דאולי גם קודם החרבן לא נמנו שנות חמישים וכו', עיי"ש. ולכאו' ביאור השגתו הוא דכיון דגם קודם החורבן, כל ימי בית שני לא היו נוהגים כל דיני יובלו,ת א"כ למאי היו נמנים ולא היו מונים לשמיטות שבע שבע כמו אחר החרבן.
ובחידושי רבינו חיים הלוי שם כתב לבאר את דעת הרמב"ם, דבאמת אעפ"י דדיני היובלות לא היו נוהגים כל ימי בית שני, והיינו טעמא מפני שלא היו רוב יושביה עליה, מ"מ לא היה מעכב מה שאין רוב יושביה עליה אלא לענין קיום כל דיני היובל. אולם עיקר קידוש שנת היובל ומניינה, י"ל כיון דהשנה הרי היא שנת יובל מן התורה, ומצוה היא למנות יובלות ולקדשן, ועל כן היו מונים יובלות וכדכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים וקידשתם את שנת החמישים שנה. ורק דקיי"ל גבי שנת היובל שאינה חלה אלא ע"י מנין בי"ד וקידוש בי"ד, ואי לא היו בי"ד מקדשין את שנת היובל אינה נעשית יובל. ומשו"ה אחר שחרב בית שני, שלא היה מנין בי"ד ולא היו בי"ד שיקדשו את שנת היובל, להכי לא היתה נמנית, כי לא היתה נעשית שנת היובל. ומבואר מיהא דכל ימי בית שני היו מונים בי"ד ומקדשין את שנת היובל, ומהאי טעמא היו מונים יובלות לקדש שמיטין, ואעפ"י דלא חלו כל דיני יובל, שהרי לא היו רוב יושביה עליה.
ועל כרחך דאעפ"י דדיני יובל החלין ע"י קדושת שנת היובל וע"י חלות כל דיני היובל לא היו נוהגים כל ימי בית שני, אולם שנת היובל מיהא היתה נמנית. ומשו"ה כל הני דינים התלויים במועד שנת היובל ולא בחלות קדושת יובל שפיר היו נוהגים גם בימי בית שני. ומה שכתב הרמב"ם דלא נהג יובל, היינו על כרחך רק דיני היובל, אולם מועד שנת היובל שפיר הוי חיילא, וכמושנ"ת. ומהאי טעמא הך יציאת שדה אחוזה, דאינה תלויה אלא במועד שנת היובל, שפיר נהגה אפילו בימי בית שני. ולהכי היו זוכין בה הני ח' משמרות שנטלו חלקם בימי בית שני, וכדברי יערות דבש הנ"ל.
והנה בדרך אמונה הנ"ל כתב לחדש בדעת רש"י דהא דמצוה על בית דין לקדש שנת היובל, והינו שיהיו אומרים מקודשת השנה, קיום אותו הדין היינו כבר מר"ה. ואעפ"י דבחינוך נקט דהיו מקדשין אותה ביהכ"פ, מ"מ לשון רש"י ר"ה דף ח' ע"ב כששנת היובל נכנסת מצוה על בי"ד לומר מקודשת. ומבואר מלשונו דקידוש היה כבר מכניסת השנה ולא רק ביוה"כ. ולפי מה שכתבנו הוא מבואר היטב, דכיון דקידוש השנה אינו ענין כלל לחלות דיני יובל שבה, אלא קביעות השנה להיות נמנית בתורת שנת היובל, דדין זה הרי הוא תלוי במנין וקידוש בית דין. וכיון דנתבאר דחלות שנת היובל עצמה היינו כבר מר"ה, משו"ה שפיר היה הקידוש כבר מר"ה.
♦ ♦ ♦