א.

הקדמה בגודל החיוב ללכת בדרכי ה' לפני ימים נוראים

איתא במדרש ילקוט שמעוני (פרשת כי תשא רמז שצח) "ויעבר ה' על פניו אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין לפני יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם". והיינו י"ג מידות של רחמים. ונחלקו הראשונים מה הכוונה "יעשו כסדר הזה" - האם הכוונה היא לאמירת סדר י"ג מידות או שהכוונה היא דווקא למי שהולך בדרכיו, דהיינו שהוא צריך להיות רחום וכו'.
וז"ל האלשיך תהלים פרק קג "והנה על אשר יקשה כי הלא כמה פעמים אומרים י"ג מדות ואין נענים, שמעתי בשם בעל ספר לבנת הספיר שמדקדק אומרו "עשו לפני וכו'" ולא אמרו ז"ל שאמר "אמרו לפני", שרמז כי לא חפץ ד' בהזכיר מדותיו יתברך בפה ולא יעשה אותם בפועל, כי אם שגם יהיו עושין אותם כי המידות הנאמרים רחום וחנון וכו' יהיו עושים המזכירים אותן, וזהו "עשו לפני"." אך החיד"א בחומת אנך האריך להביא ראיות דגם בדיבור ואמירת י"ג מידות הקב"ה מוחל.
ולפי השיטה לעיל, מחובתנו להתעמק מהי מצוות והלכת בדרכיו.
♦
ב.

ביאור חילוק בלשון המקראות וחידושו של הח"ח

בפרשה כי תבא התורה כותבת בפרק כח פסוק ט "יְקִֽימְךָ֨ ה' לוֹ֙ לְעַ֣ם קָד֔וֹשׁ כַּאֲשֶׁ֖ר נִֽשְׁבַּֽע־לָ֑ךְ כִּ֣י תִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֹת֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו:" והיינו דהתורה כתבה מצווה ללכת בדרכי הקב"ה. ובאמת דהתורה כתבה מצווה זו כמה פעמים, אולם יש כמה דיוקים שיש לעיין בהם כדי להבין את עומק חיוב המצוה הזה.
א. "וְשָׁ֣מַרְתָּ֔ אֶת־מִצְוֹ֖ת יְקֹוָ֣ק אֱלֹקיךָ לָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו וּלְיִרְאָ֥ה אֹתֽוֹ" (פרק ח פסוק ו).
ב. "וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְקֹוָ֣ק אֱלֹקיךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־ דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹקיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁך (פרק י פסוק יב).
ג. "כִּי֩ אִם־שָׁמֹ֨ר תִּשְׁמְר֜וּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם לַעֲשֹׂתָ֑הּ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְקֹוָ֧ק אֱלֹקיכֶ֛ם לָלֶ֥כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֖יו וּלְדָבְקָה־בֽוֹ" (פרק יא פסוק כב).
ויש להעיר תחילה הערה בפסוקים. דפעם החיוב ללכת בדרכיו הוא קודם החיוב של יראה, ולפעמים הוא אחרי, אבל לפני החיוב של אהבה, ולפעמים אחרי החיוב של אהבה וקודם הדביקות. וצריך ביאור. וביאר הח"ח בספרו אהבת חסד בפתיחה בהערה דהנה יש לנו ד' חיובים כתובים בפסוק - א. הליכה בדרכיו ב. יראת ה' ג. אהבת ה' ד. דביקות בה'. ועיין במסילת ישרים בהקדמה שכתב שזה כל העבודה של האדם, וע"ז מבוסס כל הספר שלו, שאלו ג' דרגות זו למעלה מזו - יראה ואח"כ אהבה ואח"כ דביקות, והיא הקביעות של אהבת ה'.
ולפ"ז ביאר שם דא"א להגיע לשום דרגה בעבודת ה' בלי ללכת בדרכיו, דהיינו להיות רחום וכו'. ולזה מתחילה התורה תחילה לפני יראה ללכת בדרכיו וליראה אותו, דהיינו דהדרך להגיע ליראה הוא שתחילה ילך בדרכיו ויהיה חנון ורחום וכו'. אבל אחרי שהגיע לדרגת של יראי השם, דהיינו יראת הרוממות, שמא יאמר האדם אני צריך להתעסק רק ברוממות ה' וללמוד את תורתו הקדושה ולא להסתכל בטובתו של חברו כלל. לזה התורה אומרת דאם הוא רוצה להגיע לדרגה של אהבת ה', שהיא יותר מיראה, צריך עדיין ללכת בדרכיו. ודרך זה הוא יגיע לאהבת ה'. אך אחרי שהגיע לדרגה זו של אהבת ה', שהוא כבר נבדל מעניני העולם הזה, שמא יאמר האדם דתו הוא לא צריך כלל להתעסק בשני אלא כל הזמן להיות דבק בה' להתבונן בתורה ובגדולת ה'. ולזה אומרת התורה דגם זה, להגיע לדרגה זו של דביקות בה', אינו אלא בדרך זו של ללכת בדרכיו להיות גומל חסד, ואז יגיע לדביקות.
הרי חידש הח"ח חידוש גדול. דהמושכל ראשון של האדם הוא כי הדרך להגיע לדביקות בה' הוא להיות דבק רק בתורתו ולהיות מופקע מכל העולם וכו', ואילו כאן מבואר דהדביקות באה ע"י מצוות שבין אדם לחברו.
ועיין ברא"ש בתחילת פאה "שהקב"ה חפץ יותר במצוות שיעשה בהם גם רצון הבריות מבמצוות שבין אדם לקונו". ופשטות הביאור היא דבמצוות שבין אדם לחברו, יש בהן שני קיומים, גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום. אולם לפי הנ"ל אפשר לומר דהקב"ה רוצה שהאדם ידמה לקונו וילך בדרכיו. וזה מבואר דהיינו רק בדברים שהם לחברו. וזה כי רק ע"י זה הוא מגיע לידי דרגות של הלכת בדרכיו, שזה מביאו לידי דרגות גבוהות.
♦
ג.

אם ללכת בדרכיו הוי מעלה בעלמא או דהוי תביעה אם לא הולך בדרכיו

ובאמת דהיה צריך להבין מה באמת החיוב ללכת בדרכיו ולדמות אליו. למה גודל המצווה הזו? האם זו רק דרגה, או שיש בזה תביעה אם הוא לא הולך בדרכו של הקב"ה
התומר דבורה פרק א כתב וז"ל "האדם ראוי שידמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אבריו ובפעולות לא ידמה לקונו, לפיכך ראוי שידמה אל פעולות הכתר שהן י"ג מדות של רחמים עליונות ורמוזות בסוד הפסוקים מי אל כמוך, ישוב ירחמנו, תתן אמת, אם כן ראוי שתמצאנה בו י"ג מדות אלו, ועכשיו נפרש אותן הפעולות י"ג שראוי שתהיינה בו." מבואר מדבריו הקדושים שאינו רק מעלה מיוחדת, אלא כיון דהאדם הוא צלם אלוקים, וממילא בצורתו הוא דומה להקב"ה, וממילא אם במעשים הוא לא דומה לקונו אז הוא מכזיב את הצורה.
וא"ת לפי המבואר, כל אדם יצא לעשות גמ"ח, והרי כבר אמרו חכמים ותלמוד תורה כנגד כולם? ואולי יש לומר שיש הרבה דרכים לקיים מצוות גמ"ח וללכת בדרכיו גם אם הוא לא יצא מלימודו. ודוגמא אחת, בשעת התפילה יש בידו להתפלל על כלל ישראל בכללותו ולא רק על עצמו. ממילא בזה הוא מקיים מצוות גמ"ח.
בעל הטורים (דברים פרק ח פסוק ו') כתב ללכת בדרכיו גמטרי' ללמוד תורה. וצ"ב מה כוונתו. ואולי ע"פ דברי היראים א"ש, שכוונתו על כל המצוות. אבל יש לבאר דידוע דהלימוד של כולנו משפיע על כלל הבריאה, וממילא הוא עושה טוב לכל הבריאה, וממילא הוא מקיים בעצם הלימוד מצות והלכת בדרכיו.
♦
ד.

שיטת הרמב"ם והחינוך דהחיוב הוא להידמות אליו במידות

נבאר את המצוה זו של והלכת בדרכיו מה זה מחייב אותנו, והאם זה לא כבר נכלל במצות ואהבת לרעך כמוך.
הראשונים מנו את המצווה הזאת במנין המצוות.
הרמב"ם (מצות עשה ח) "המצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכולתנו והוא אמרו (תבוא כח) והלכת בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י ויא) ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד אף אתה היה חסיד."
וכן מנה החינוך בפרשה זו את מצוה של והלכת בדרכיו מצוה תריא "שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך היושר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים, כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך השם וזה חפצו מבריותיו למען יזכו לטובו כי חפץ חסד הוא, ועל זה נאמר [דברים כ"ח, ט'], והלכת בדרכיו. ונכפלה המצוה עוד במקום אחר שנאמר ללכת בכל דרכיו".
הרי דביארו דהמצוה קאי על המידות, ואם הוא הולך בדרך הממוצעת הרי הוא מקיים מצווה זו
והמקור לדבריהם הוא ספרי דברים (פרשת עקב פיסקא מט) "ללכת בכל דרכיו, אלו הן דרכי מקום ה' אל רחום וחנון ואומר והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט וכי היאך איפשר לו לאדם לקרא בשמו של מקום אלא נקרא המקום רחום אף אתה היה רחום הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון שנאמר חנון ורחום ה' וגו' ועשה מתנות חנם, נקרא המקום צדיק" וכו'.
♦
ה.
שיטת שאר הראשונים דהמצוה היא מקור לכל גמ"ח
אמנם בספר מצוות גדול (עשין סימן ז) כתב "מצות עשה ללכת בדרכיו הטובים והישרים שנאמר (דברים כח, ט) והלכת בדרכיו (מנין המצות ע' ח ע"ש) ואומר (דברים יג, ה) אחרי ה' א - להיכם תלכו ומפרש בפ"ק דסוטה (יד, א) אחר מידותיו תלכו מה הוא מלביש ערומים שנאמר וכו'".
וכן הסמ"ק (מצוה מז) מנה את המצוות והלכת בדרכיו, דבזה הוא מקיים מי שהוא מנחם אבלים "לבקר חולים. דכתיב (דברים כ"ח) והלכת בדרכיו".
ובעל הלכות גדולות במנין העשין שלו מנה "ללכת בדרכיו. להלביש ערומים. לקבור מתים. לנחם אבלים. בקור חולים". הרי דביאר דעיקר המצווה של והלכת היא אינה רק במידות, אלא כל המצות שבין אדם לחבירו כמו לקבור מתים וכו'. אלא דנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בדעתו אם מנה את כל המצוות של גמילות חסדים במצוה נפרדת, דהיינו ביקור חולים מצוה אחת וכו', וכך סבר הרמב"ם. אבל הרמב"ן סבר בשיטת הבה"ג דסבר דכל המצוות אלו הן מצוה אחת של והלכת בדרכיו.
והמקור לדבריו הוא גמ' סוטה (דף יד עמוד א) אמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: אחרי ה' אלהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים.
♦
ו.

שיטת היראים

שיטת היראים סימן תח (דפוס ישן - ד) היא שיטה מחודשת, שהציוווי הולך על כל המצוות כולן "ללכת בדרכי המקום. צוה הב"ה את ישראל ללכת בדרכי המצות דכתיב (דברים ח' ו') ושמרת את מצוות ה' אלהיך והלכת בדרכיו ואף על פי שעל כל מצוה ומצוה נאמר עשה במקומה הוסיף לך הכתוב עשה אחר לקבל שכר ובסוטה (י"ד א') דרשינן מיניה להיות רחום לבקר חולים לנחם אבלים להלביש ערומים שהם דרכי יוצרנו וכבר פירשתיו לעיל בעמוד חמישי בחייבי עשה (סי' רי"ט ר"כ)".
אולם הרס"ג לא מנה את מצוות והלכת בדרכיו כלל. ועיין בפירושו של הרי"פ, דביאר בדבריו דרס"ג סבר שכל אלו המצוות כלולות במצוות ואהבת לרעך כמוך, ולכן לא צריך למנות מצוה זו.
♦
ז.

למה הראשונים לא למדו מצוות אלו מואהבת לרעך כמוך

הרי דהרמב"ם מנה את שתי המצוות יחד, גם מצוות והלכת בדרכיו וגם מצוות ואהבת לרעך כמוך. וכבר תמה הרמב"ן בספר המצוות למה הרמב"ם מנה אותן כשתי מצוות, הרי מצווה אחת הן. ועוד יש להקשות על שיטת הבה"ג וסמ"ג, שכתבו דכל מצוות גמ"ח הן מצוות והלכת בדרכיו, וצ"ע למה לא סבר דהיא מצוות ואהבת לרעך כמוך.
♦
ח.

למה הרמב"ם לא סבר דהוא גם מקיים מצוות והלכת בדרכיו

עוד מבואר מדבריהם שמצוות גמילות חסד לא ילפינן ליה אלא מוהלכת בדרכיו. אבל הרמב"ם בהלכות אבל (פרק יד הלכה א) "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".
ודברים אלו צ"ע. חדא מיניה וביה, שתחילה כתב דהוא מצווה של דבריהם, דהיינו מדרבנן, ואח"כ כתב דהם כלולים במצות ואהבת לרעך כמוך, א"כ קשה דלמה אינו דאורייתא. ועוד קשה, למה לא כתב דהוא מקיים גם מצווה של והלכת בדרכיו.
♦
ט.

מצוות ואהבת אינו אלא שלא לעשות רע

ובכדי ליישב את שיטת שאר הראשונים שלא למדו ממצות ואהבת, יש לומר דהנה נחלקו הראשונים האם מצוות ואהבת לרעך כמוך היא מצווה בקום ועשה או בסור מרע, כלשון הגמ' דעלך סני לחברך לא תעביד. ונחלקו בזה הראשונים.
שיטת התרגום יהונתן בן עוזיאל שביאר לשנא דקרא "וּתְרַחֲמֵי לְחַבְרָךְ דְמַן אַנְתְּ סַנֵי לָךְ לָא תַעֲבֵיד לֵיהּ אֲנָא יְיָ":
וכן היא שיטת היראים (ספר יראים סימן רכד [דפוס ישן - לח]) בביאור הראשון "צוה הב"ה ואהבת לרעך כמוך אני ה' ותניא ר"ע אומר זה כלל גדול בתורה פי' ואהבת וכו' שלא לעשות לו ולא לאמר דבר המסור ללבו. וא"ת האיך אדע וכי נביא אני לכך נאמר כמוך פי' ממך תלמוד דבר שאתה יודע שמסור ללבך. והיינו דאמרינן בשבת פ"ב [ל"א א'] דעלך סני לחברך לא תעביד והיינו כל התורה כולה." ומבואר דאין חיוב דאורייתא בקום ועשה לאהוב אך חברו אלא רק שלא לעשות לו רע וכו'. וביאר לפ"ז כמוך היינו מסור ללבך.
וכן עיין בפירוש הראב"ד, שכתב וז"ל: ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה דעלך סני לחברך לא תעביד, כלל גדול הוא לרובי המצות וכו'. עכ"ל.
וכן היא שיטת המהרש"א בחידושי אגדות מסכת שבת דף לא עמוד א "והיינו דכתיב בתורה ואהבת לרעך כמוך וגו' ויש לעיין בזה גם שאמר ליה בלשון תרגום שכן היה לשונם אז בירושלים מכל מקום אמאי שינה לומר לו בלשון שלילה דעלך סני כו' דתרגום מלישנא דקרא הל"ל ותרחמיה לחברך כוותך כת"א וי"ל דמשמע ליה דקרא לא איירי אלא בכי האי גוונא בל"ת דגביה לא תקום ולא תטור כתיב ועלה קאי ואהבת לרעך וגו' שלא תעשה לו רעה מכל דסני לך כו' אבל לגבי לעשות לו טובה לא קאמר ואהבת לרעך כמוך כדאמרינן חייך קודמין לחיי אחיך וכן מוכיחין דברי ת"י ע"ש ודו"ק":
יוצא דלשיטה זו לכאו' עיקר המצוה הוא רק שלא לעשות לו רעה אבל לפ"ז אם אינו מטיב אינו מבטל. ולפ"ז שפיר כתבו הראשונים דהמצווה היא רק והלכת בדרכיו. דהיינו, דאין חיוב לעשות גמ"ח מדין ואהבת, אלא רק מדין והלכת בדרכיו.
אבל הרמב"ם סבר את שתי המצוות, ומצות ואהבת היא מצוה לעשות גמילות חסדים, וכן החינוך. וממילא יש לעיין למה הוא לא סבר דהוא גם מקיים בזה את מצוות והלכת בדרכיו.
♦
י.

ביאור הדין של עומדים בשורה דחלוק אם בא מחמת עצמו או מחמת האבל

בכדי לבאר יש להקדים מה שמבואר בגמ ברכות י"ט ע"ב העומדים בשורה וכו' ת"ר שורה הרואה פנימה פטורה ושאינה רואה פנימה חייבת רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורין מחמת עצמן חייבין. וביאר רש"י "ולא מחמת כבוד שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע". דהיינו דיש דין של עוסק במצוה פטור מן המצוה, ונחלקו הראשונים על איזה חלק קאי רבי יהודה שמחלק בין באים מחמת עצמם לבאים מחמת האבל לענין לפטור עוסק במצוה.
רבנו יונה מביא שיטה אחת דקאי על דברי הרישא, דהיינו דאפילו היכא שהוא עומד בשורה ראשונה מול האבל יש חילוק בין היכא שהוא בא מחמת עצמו, דהוא חייב בק"ש ואינו נחשב עוסק במצוה, ואילו אם הוא בא מחמת האבל הוא פטור דהוא נחשב עוסק במצוה.
אבל יש ראשונים דחלקו, וסברי להו דהעומדים בשורה ראשונה תמיד הם פטורים, דתמיד הם נחשבים עוסקים במצווה אפילו כשהם באו מחמת עצמם. וכל מה שחילקו בין באו מחמת עצמם היינו דווקא באלו שאינם רואים פנימה, דהיינו השורות האחוריות יותר, דבהם יש חילוק - דאם הוא בא מחמת האבל הוא נחשב עסוק במצוה, ואילו העומדים מחמת עצמם אינם עסוקים במצוה וחייבים.
♦
יא.

וקשה על כל השיטות למה יש פטור של העוסק במצוה

ויש להקשות בתרתי. דלפי השיטות דהחילוק הוא באלו שאינם רואים פנימה ואינם יכולים להגיע לאבלים, ובהם אמר רבי יהודה דאם הוא בא מחמת עצמו חייב ואם מחמת האבל פטור, צ"ע - דממנ"פ, דאם הם לא מקיימים מצוות ניחום כלל, אז לא תעזור כוונה כדי שתיחשב כמצוה, הא אינם מקיימים מצות ניחום. ואם שפיר נחשב שהם מקיימים מצוה, א"כ למה אם הם לא מכוונים לשם מצוה הם לא פטורים, הא מצוות אין צריכות כוונה, וממילא הוא עסוק במצוה גם היכא שהגיע מחמת עצמן.
וכן לפי השיטות דבעומד בשורה ראשונה יש חילוק בין אם הוא בא מחמת עצמו או מחמת האבל, צ"ע. דהא כיון דהוא באמצע ניחום אבלים, למה אם אינו מכוין אינו נחשב עוסק במצוה, הא סו"ס הוא עסוק בניחום אבלים. דקשה לומר דאיירי שאינו מנחם כלל אלא הוא צלם וכו', דא"כ מה החידוש בכך שהם חייבים בק"ש, הא הם לא מנחמים כלל ואינם עסוקים במצווה. אלא מוכח שודאי הם מנחמים, אבל כיון דהם באו לעצמם זו סיבה שאינם פטורים. והא סו"ס הם מקיימים מצוה, ולמה אינם פטורים מדין עוסק במצוה.
♦
יב.

ביאור המחלו' תלוי גדר מצוה גמ"ח אם מוהלכת בדרכיו או מאהבת לרעך כמוך

וראיתי בספר אשר לשלמה (מועד סימן כ"ג), שביאר דהנה אי נימא דמצוות ניחום אבלים היא מצוה דאורייתא של והלכת בדרכיו, כמו שכתב שם רבנו יונה בעצמו, ממילא יש לבאר שפיר את שיטות הראשונים שאף אם הוא עומד בשורה ראשונה ובא מחמת עצמו, פטור. והביאור, דכיון דעיקר המטרה למה הוא בא לנחמו אינו רק עבור המתנחם, אלא הוא עבור המנחם שהוא יהיה הולך בדרכי ה', ממילא היכא שהוא עתה עסוק לבא לראות את המאורע ואינו עסוק במצות ניחום, הרי הוא אינו מקיים מצוות והלכת בדרכיו, דהוא אינו משיג את המטרה.
ודוגמא לדבר, אדם שהוא מכוין לקיים מצוות קריאת שמע אבל אינו מכוין לקבל עליו עול מלכות שמים, דזהו הקורא קריאת שמע ולא כיון ליבו לא יצא. כיון דעיקר המטרה הוא לקבל עול מלכות שמים, ואת זה הוא אינו עושה, ולכן אינו מקיים. וה"ה הכא, דאם הוא מקיים מצווה אבל אינו משיג את המטרה של להיות רחום וכו', הרי הוא אינו נחשב עסוק במצוה.
♦
יג.

ביאור שיטת הרמב"ם למה אין חיוב מוהלכת בדרכיו

ובביאור שיטות החולקים דאם הוא עומד פנימה אין הבדל בין היכא שהוא בא לראות את המאורע או עבור האבל, ורק על אלו שאינם רואים פנימה, שהם שורות חיצוניות, יש חילוק, יש לבאר - דהחילוק בין מצוות והלכת בדרכיו לשיטת הרמב"ם לבין ואהבת לרעך כמוך הוא שחיוב והלכת בדרכיו אין הוא המצוה של עשיית מעשי חסד, אלא רק הוא מחייב את האדם להידמות לקונו, והיא מצווה לשמים ואינה לחברו כלל. והיינו, דאף כשהוא עושה מעשה חסד הוא מקיים את המצוה של והלכת בדרכיו, אבל א"א לומר דזה המקור לכל מצוות חסד, שהרי המצוה של והלכת בדרכיו היא רק להדמות אליו מה הוא רחום אף אתה רחום.
ממילא הרמב"ם לא יכול היה לומר שמי שמנחם אבלים המקור הוא והלכת בדרכיו, אלא רק ואהבת לרעך כמוך, דהיינו דמצוה לחברו, אבל יש הרבה מעשי חסד שאינם לחברו ומסתבר שהוא מקיים בהם רק והלכת בדרכיו, דהוי מצוה בהלכות דעות.
ולפ"ז מיושבת שפיר דעת הרמב"ם דסבר שיש שני סוגי מצוות נפרדים – מצוה אחת היא לשמים להדמות בדרכיו, ואחת היא לחברו לעשות טוב לשני. מעתה מי שהוא מנחם אבלים הוא מקיים שתי מצוות - חדא שהוא דומה להקב"ה ושנית שהוא מנחם את השני. ובזה יש לחלק טובא אם הוא מכוין או לא. דאם הוא עומד מול האבל אז הוא מנחם, בזה יש מצווה של ואהבת לרעך כמוך, ולזה הוא מקיים אף שאינו מכוין ואף שהוא בא מחמת עצמו. אבל והלכת בדרכיו אינו מקיים, כי הוא בא לראות את המאורע ולא כדי להידמות לקונו. אבל אלו שעומדים בשורות חיצוניות ואינם רואים פנימה, שפיר יש לחלק בין היכא שהוא מכוין ללא מכוין, שאם הוא מכוין הוא מקיים מצות והלכת בדרכיו, דמצות ניחום אינו מקיים אם הוא עומד מאחור, אבל והלכת בדרכיו הוא מקיים. אבל אם הוא בא רק לראות את המאורע, הוא אינו מקיים שום מצווה כלל, וממילא הוא אינו פטור.
הרי יש לנו נ"מ בין מצות והלכת בדרכיו למצוות ואהבת לרעך כמוך. דאם אינו מכוין למצוה להשיג את המטרה, הרי קיים מצוות ואהבת ואילו והלכת לא קיים. וכן איפכא, אם עשה את מעשה הניחום ולא ניחם, אז קיים והלכת בדרכיו.
יוצא שיש מחלו' ראשונים בגדר מצות והלכת בדרכיו - האם המצוה היא לעשות מעשים לחברו, כי אז הוא נחשב הולך בדרכיו, או דהליכה בדרכיו היא רק מצוה לשמים לדמות לבוראו אבל אינה מחייבת לעשות מעשים ממש כמו ביקור חולים.
♦
יד.

כמה נ"מ וביאורים לפי המצוה הנ"ל

ועוד יוצא שגבי מצוות צריכות כוונה יש חילוק ביניהן. דאם המצוה היא לחברו, אז כמו בכל מצוות לחברו רבותינו אחזו שאף אם מצוות צריכות כוונה, במצוה זו אין צריך כוונה, כי עיקר המצוה הוא שלשני יהיה טוב, והרי הוא קיבל את ההטבה. אבל אם נאמר שהמצוה היא לשמים, בזה למ"ד צריכות כוונה, אף אם הוא עושה מעשה חסד יש לכוין שהוא מקיים גם מצוות והלכת בדרכיו.
עוד נ"מ מה הדין בזקן ואינה לפי כבודו, דאם מצוה היא מצד אהבת לרעך כמוך יש מקום להקל בזקן ואינה לפי כבודו, אבל אם החיוב הוא משום והלכת בדרכיו אין להקל.
ויש עוד נ"מ אם יש גוי שהוא חייב עזרה, במקרה שאין איסור לא תחנם, אבל אם אינו עוזר הוא מוציא את הרחמנות ממנו. ממילא מדין ואהבת אינו חייב כי אינו רעך, אבל מדין והלכת בדרכיו אולי יהיה חייב.
♦
טו.

ישוב כמה שאלות לפי הנ"ל

וע"פ המצוה הזאת נבאר איך אברהם אבינו קיים מצוות הכנסת אורחים, הרי הם היו מלאכים. וביותר, דמשם ילפינן גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. והביאור הוא דבאמת יש חלק במצוה שהיא והלכת בדרכיו, וזה הוא קיים, אף דאת החיוב לחברו לא קיים. ובזה שמעתי לבאר מה הביאור גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. וביאר מרן הגרא"מ שך זצ"ל דהקבלת פני שכינה היינו שהוא חוץ ממני, אבל הכנסת אורחים אני נדמה להקב"ה ואני הולך בדרכיו, א"כ אני כביכול חלק ממש מאלו-ק. הוא דומה לקונו וזה יותר גדול.
עוד שמעתי לבאר בזה איך יעקב אבינו היה רמאי עם לבן, הרי זו סתירה לדין והלכת בדרכיו. וראיתי שמבארים דאינו סתירה לוהלכת בדרכיו, כי נאמר בתהילים אם עיקש תתעקש, והיינו דזה הדרך של הקב"ה שעם הרמאים ללכת גם ברמאות.
ומצאנו דיש הרבה אפשרויות לעבור על מצות עשה זו, כגון דמבואר בח"ח דאם אומר לשון הרע הוא עובר על מצוה זו של והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו'. וכן מבואר שהכועס הוא עובר על המצוה הזאת, וכן המתגאה עובר על מצוה זו.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרכיו וליראה אותו כל הימים אכי"ר.
♦ ♦ ♦