יש לברר אם אפשר לעשות קנין חליפין ב'עט' שבזמן שימושו הוא הולך ונחסר, או בסבון או במחק וכיוצא בזה.
♦
בגמ' פ' הזהב (מז.) קונין בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה, אבל בפירי לא, דאמר קרא ושלף איש נעלו, נעל אין מידי אחרינא לא. ופרש"י אבל בפירי. כל דבר שאינו כלי לא, ואפילו שוה הרבה. ובקדושין (כח: ד"ה ופירי נמי) פרש"י: כל מידי דלאו כלי פירי קרי ליה לענין חליפין, ומשום דפירי שכיחי נקט פירי.
וכתבו התוס' בקידושין שם, דנעל אין, ר"ל כל דדמי לנעל דהיינו כלים שמשתמשים בהם, ושור וחמור כנעל דמו ונעשין חליפין לכו"ע, דדמו לכלים הואיל שמשתמשים בהם והוי חזי למלאכה.
ועי' בב"י (סי' קצה אות ט) שהביא את דעת הר"ן שכתב בריש הזהב (חי' מו. ד"ה אלא לר' נחמן) דשור ופרה כיון דבעלי חיים הוו לאו פירי נינהו דלא מיקרי פירי לענין חליפין אלא מה שאינו ראוי אלא לאכילה "שהוא הולך ומרקיב", אבל בבעלי חיים שראויים למלאכה ככלי דמו. עכ"ל.
והב"י נתלבט בהבנת דבריו בהגדרת שם פרי בבע"ח שאינו ראוי למלאכה, וכגון 'טלה', שמצד אחד אינו מרקיב כפירות, אבל מאידך גיסא אינו ראוי למלאכה, האם הוא בכלל פירות. והביא שכתב בהגהות אשר"י (סי' ב): ונראה דטלה וכיו"ב שאין ראוי למלאכה מודה ר"י דלא חשיב כלי. עכ"ל. והב"י כתב דאפשר דלהר"ן אף טלה חשיב ראוי למלאכה שהרי עומד לגדל צמר ויגזזו אותו לעשות ממנו בגדים. וסייע דבריו ממש"כ בשיטה אחת לתלמידי הרשב"א שכתבו בריש הזהב דרב נחמן דלא בעי כלי דוקא, דלא ממעט אלא פירות 'שעומדין לאכילה ומתרקבין וחסרין והולכין', אבל כל דבר המתקיים בכלל נעל הוא, ואפילו בעלי חיים נמי וקונין בהם. וסיים הב"י דשו"ר דהר"ן עצמו (מה: סוד"ה מ"ט) כתב דלא ממעטינן מנעל אלא פירי ממש שהם מתרקבין והולכין. וע"ש עוד בב"י בענין זה.
ולמעשה, אף שנראה מדברי הב"י שבהמה מיקרי כלי, וגם טלה שאינו ראוי למלאכה מיקרי כלי, שהרי יש ממנו תועלת בגיזות וולדות, מ"מ בשו"ע לא העתיק דין זה, ורק הרמ"א כתב וז"ל: בהמה מקרי כלי, וקונין בה, אבל שאר מטלטלין שאינן כלי, אין קונין בהם. ועי' בסמ"ע (ס"ק ח') שכתב את גדר הדברים בשם המרדכי, דכל דבר הנעשה בידי אדם בכלל כלי, והנעשה בידי שמים הוא פירי. ע"ש. ותמה הש"ך (ס"ק ד), דלכאו' הגדרה זו אינה תואמת לשיטת הרמ"א, הסובר דבהמה מיקרי כלי, אף שהיא בידי שמים. ואולי כוונת הסמ"ע לפרש את דעת השו"ע שהשמיט דין בהמה, והבין הסמ"ע שהוא משום שסבר שכל הנעשה בידי שמים הוא פירי.
ונמצא עד עתה שהגדרת פירות שא"א לעשות בהם קנין היא שהמה שהולכים ומרקיבין, וכמ"ש הב"י לעיל. וכ"כ עוד לקמן בשם רבנו ירוחם וז"ל: ונסכא שהוא חתיכת כסף, יש מי שכתב שקונין בו דאין דינה כפירות, 'דאין עשויה לירקב'. ע"ש.
♦
וראיתי לגדול א' שכתב לחדש, דא"א לעשות קנין חליפין בעט, ובפרט בעט נובע עם מילוי, שמתכלה והולך, ושימושו הוא חד פעמי, ודמי לפירות שמתכלין והולכין, וא"א להשתמש בהם פעמיים. ולדבריו מה שראינו לגדולי הדור שעשו בעבר קנין בעט, זה בעט שאינו נובע, שהשימוש בו רב פעמי ומחליפים בו את המילוי, אבל בעט נובע, ששימושו חד פעמי, ובכל שימוש הוא מתכלה והולך, זה ממש דמי לפירות שמתכלין והולכין וא"א לקנות בהם.
אכן למש"כ נראה דאין הדברים מוכרחים, דהא עיקר הטעם בפירות שא"א לעשות בהם קנין הוא משום 'שעומדין לאכילה ומתרקבין וחסרין והולכין, אבל כל דבר המתקיים בכלל נעל הוא', כמ"ש תלמידי הרשב"א. והמדקדק בלשונם יראה שלא ניחא להו בהגדרת הפירי בזה שמתרקבין וחסרין והולכין, אלא הוסיפו וכתבו דכל דבר המתקיים בכלל נעל הוא. ויש לומר שכיונו בלשונם לכל דבר המיטלטל שכלה ע"י שימושו, דאף שנחסר והולך, מ"מ אינו מרקיב מעצמו, אלא הוא בכלל דבר המתקיים.
וע"כ לומר כן, דהא כל כלי וכל מיטלטל הוא כלה והולך, ובכל שימוש הוא נחסר והולך, ושום כלי אינו מתקיים לעולם, וא"כ מאי שנא פירות משאר מטלטלין. ומוכרח הדבר, דפירות שאני, שהמה מרקיבין והולכין מחמת עצמן, וא"א לקיימם כלל, ומשו"ה אינם ראוים לקנין.
ומש"כ הגדול הנ"ל דכן מתבאר מדברי הר"ן המובא בב"י, שכתב: דשור ופרה כיון דבעלי חיים הוו לאו פירי נינהו, דלא מיקרי פירי לענין חליפין אלא מה שאינו ראוי אלא לאכילה שהוא הולך ומרקיב. וכתב הגדול הנ"ל, דהעיקר מש"כ הר"ן דהגדרת פירי הוא מה שאינו ראוי לאכילה, והיינו להנאה של כילוי ולא למלאכה, ומה שהוסיף הר"ן שהוא הולך ומרקיב אין זה עיקר, שהרי מלח שאינו מתכלה ודאי הוא פירי. ומש"כ הר"ן שפירי נרקב, ר"ל שאינו משמש למלאכה אלא לאכילה, שהרי הוא נרקב. עכ"ד. אבל בדברי תלמידי הרשב"א מפורש לא כדבריו, שהרי הוסיפו וכתבו דכל דבר המתקיים בכלל נעל הוא. ומבואר שהגדרת פרי הוא דבר שאינו מתקיים, ולאו מחמת שאינו ראוי למאכל. ומדברי תלמידי הרשב"א נלמד לדעת הר"ן.
וביותר מפורש כן בדברי הרמב"ן (מה:) וז"ל: ולא הוציאו אלא פירות שעומדין לאכילה ומרקיבין ומחסרין והולכין ואין דעתו של אדם עליהם אלא על הכלים שאין ההפסד מצוי בהם. ע"כ. ומש"כ הרמב"ן, ההפסד מצוי בהם, לכאו' כוונתו היא שכלים מאליהם ונפסדים. וזה שייך רק בפירות ולא במטלטלים, שאף שסופם שמתכלים, מ"מ אין זה הפסד, שהרי קיבל תמורה לכספו, משא"כ פירות שנפסדים ללא תמורה. וממש"כ הרמב"ן דההפסד מצוי בהם, נלמד לדעת הר"ן, שמש"כ מרקיבין ומחסרין והולכין הוא הסיבה והוא הסימן שאין חליפין בפירות, לפי שההפסד מצוי בהם ומרקיבין מאליהן, מה שא"א כלל לומר על עט וכיוצא בזה. וכן נראה מדברי הרשב"א (מה:): לא אפיק אלא פירות ממש שאין דומין כלל לנעל, 'שאין משתמשין בהן' ונרקבין ונפסדין ואינן קיימין כנעל. ע"כ. ומשמע שכלי שיש בו שימוש נוסף, אף שבכל פעם הוא מתכלה והולך, אין בו דין של פירות.
ומה שתמה הגדול הנ"ל, דהרי מלח הוא דבר שאינו מרקיב, וכן יש להוסיף יין ושמן ודבש המה דברים שבעיקרם אינם מרקיבים. זה אינו קושיא, דע"כ כיון שחז"ל הגדירו שכל שאינו פרי אינו בכלל חליפין, לא חילקו בין פרי לפרי. תדע, שהא ילפינן הכי מקרא: נעלו אין מידי אחרינא לו, וכיון דילפינן נעל דווקא, א"כ כל שאינו בכלל נעל אינו בכלל קנין חליפין, ולא חילקו בין פרי לפרי. וזה פשוט מאוד.
ויש לבאר יותר, דראיתי למי שתמה, דלמש"כ הב"י דטלה הוא כלי אף שאינו ראוי למלאכה, דמ"מ יש תועלת ממנו בגיזות וכו', ונהנה ממנו, וא"כ מאי שנא טלה מפירי שג"כ ראוי לאכילה ונהנה ממנו. ובאמת שאין זו קושיא, דבטלה החסרון הוא משום שאינו ראוי למלאכה, ואם יש ממנו גיזות א"כ הוא חזר להיות כלי, אבל פרי, אף שיש ממנו תועלת והנאה, מ"מ אינו בכלל כלי, שהרי אינו מתקיים. והגדרת דינם שונה לגמרי.
♦
ויתכן לומר בזה סברא נוספת מדוע בעט, אף שמתכלה ע"י שימושו, מ"מ ראוי הוא לקנין. דאף שהעט מתכלה, אבל התוצאה משימושו נשארת קיימת ועומדת לנצח. ובעט אפשר למלא ספרים שלמים ע"י שימושו. ונמצא דאף אם העט כלה והולך בצורת שימושו הנוכחית, מ"מ כיון שמעשיו קיימין ונשארים, הרי זה בכלל דבר המתקיים.
ומה שבספר משמר הלוי ב"מ (סי' יח) חשש שא"א לעשות קנין חליפין בעט כיון שהעט לא ראוי לקבל טומאה, וציין לדברי הגרי"א בשו"ת באר יצחק (חו"מ סי' ה') שסובר דבעינן כלי הראוי לקבל טומאה. הנה המעיין בבאר יצחק שם (ענף ב') יראה שהוכיח כל בתר איפכא, דלא בעינן כלי הראוי לקבל טומאה אלא שיהיה שם כלי חשוב עליו. ע"ש. וכבר העירו מזה הרבנים המגיהים לשו"ת ברוך אומר מאאמו"ר שליט"א (סי' קסא). וע"ע בקובץ עץ חיים [כרך כה] בתשובת הגר"ש שאנן. ע"ש. ובספר חוקת משפט (סי' נד).
ולפי האמור נראה ברור, שכלי חד פעמי שהוא יקר וחשוב, דאפשר לעשות בו קנין חליפין, דאם הוא כלי זול ופשוט יש לדון דלא מועיל בו קנין כדין כלי מוריקא המבואר בסוגיא שם, אבל בכלי חשוב, אף שהוא חד פעמי והנאתו ע"י כילויו, מהני ביה לעשות קנין. וכ"כ בפתחי חושן (קנינים פ"ז הערה יא). ועימש"כ בזה ידי"נ הגרי"ע טולידאנו בספרו משפט הקנין ח"ב (עמו' קפט), ע"ש שהאריך בזה.
ובספר משפט הכתובה ח"ה (עמו' מד) כתב בזה סברא אחרת, שלא ראוי לעשות קנין בעט, כי עט הוא כלי שהבריות מקבלות הרבה פעמים זה מזה דרך השאלה גרידא, ואין שום סמיכות דעת מיוחדת שעכשיו זה חפץ פועל קנין, והלא פעמים רבות הוא מקבל עט מחבירו לרגע ואינו צריך להתחייב כנגד קבלה זו שום דבר. ע"ש עוד בזה. ומ"מ אין זה מדינא, וכמובן.
♦
ואקבע כאן למזכרת, דמעשה שהיה בחופה שהיו שם גדולי הדור, וגדול א' עשה את הקנין בעט, ותפס בידו את העט ביחד עם הקונה. והיה שם מרן הגרב"צ אבא שאול זלה"ה, ועמד ואמר שם שלדעתו אין מספיק שהעט יהיה ביד הקונה והמקנה כאחד, דאף שכתב מרן בשו"ע (סי' קצה ס"ד) וז"ל: אע"פ שלא תפס המקנה כל הכלי, אלא מקצתו, ונשאר קצתו ביד הקונה, קנה בו, והוא שיאחוז ממנו שיעור כלי, שהוא שיעור ג' אצבעות. ע"כ. ואמר הגרב"צ דכל זה רק בסודר, ששיעורו הוא ג' אצבעות לפחות, ולכו אם אחז ממנו שיעור ג' אצבעות די בזה, אבל בעט, שבשיעור ג' אצבעות אינו כלום, ואין בו שימוש אלא אם יאחז את כולו, אין די בכך שיאחז ממנו מעט, אלא צריך ליטול את כולו. וכן עשו מעשה כדבריו. מפי אאמו"ר שליט"א.
וצ"ל, דאף שכתב מרן שם: ואם אחז פחות מג' אצבעות, צריך שיאחוז בענין שיהא יכול לנתק כל הכלי ולהביאו אצלו. ע"כ. ולפ"ז א"צ שיטול את כולו, מ"מ לא תמיד אחיזת הקונה היא חזקה באופן שיכול לנתקו ולהביאו אצלו, ובפרט בעט שאחיזתו רפויה.
♦ ♦ ♦
מצוות והלכת בדרכיו♦ טעמא דקרא בדרשות חז"ל♦ בעניין יציאת שדה אחוזה לכהנים ביובל♦ נחיצות הכוונה במצוות ישוב ארץ ישראל ומשקל חשיבות המצווה♦ שרפים ואופנים וחיות הקדש♦ בגדר שקיעה - שהעיקר היא השקיעה המישורית