ומבואר בראשונים דעיקר פלוגתת ר"י ור"ל היא על יסוד תקנת זמן בגיטין, הנאמר במתני' להלן פו. ג' גיטין פסולים וחדא מיניה הוא גט שאין בו זמן וכו'. וכתב הר"ן דמהך מתני' שמעי' תקנת זמן, אבל הכא במתני' דפסול גט מוקדם ליכא למשמע מיניה דתקנו חכמים זמן בגיטין, משום דאיכא למימר דגט שאין בו זמן כשר, דלא נפיק מיניה חורבא וכו', אבל כי אית ביה זמן והוי זמן מוקדם מפקא פירי מזמנו של גט שלא כדין וכו'. וע"ע בריטב"א דנראה דחד דינא הוא, דאי לאו תקנת זמן לא שייך פסול מוקדם. וכן נראה בלשון הרמב"ם פ"א מגרושין הכ"ד והלכה כה דכלל יחד אין בו זמן וגט מוקדם. וכ"נ בלשון ההג"מ שם דאין בו זמן והקדמה חד דינא הוא. אולם בהגהות הרמ"ך שם מבואר דחלוקים הם בדינם, דבגט שאין בו זמן בניסת לא תצא ואין הולד ממזר, משא"כ בגט מוקדם תצא והולד ממזר. וכן נראה בטור בסי' קכז וכמש"כ בב"י שם. עכ"פ תקנת זמן היא מטעמא דר"י ור"ל, וקי"ל כר"י דהטעם הוא שמא יחפה על בת אחותו שזינתה וכו'. ובגט מוקדם גרע טפי, אולם ביסודו בגט מוקדם לא נתקיימה תקנת חז"ל בכתיבת זמן, והוי כאין בו זמן, וכדיבואר.
והנה בגמ' להלן שם יח. אמרי' א"ל רבינא לר"א גיטין הבאין ממדה"י דמיכתבי בניסן ולא מטו עד תשרי מה הועילו חכמים בתקנתם, א"ל הנהו קלא אית להו. ועי' רש"י ותוס'. והראשונים שנחלקו בגט שנכתב ונחתם בזמנו בארץ ישראל ונתאחרה הנתינה, עי' ב' שיטות ברא"ש וברשב"א. ומחלוקתם היא אם דוקא בנמסר ע"י שליח אמרי' דקלא אית ליה, משא"כ בגט שלא ע"י שליח, אלא שנתאחרה נתינתו, ס"ל לכמה ראשונים דפסול.
והפוסקים האריכו לענין גט שנכתב ביום ונחתם בלילה ונתנו ע"י שליח, דאית ליה קלא, ודנו הפוסקים אם יהני ליתן ע"י שליח, דאז קלא אית ליה. והבית שמואל בסימן קכז סק"ו כתב דבנכתב ביום ונחתם בלילה אין תקנה לשלוח ע"י שליח וכו', והביא דהרשב"א לא כתב כן. והבית מאיר שם כתב להוכיח דהגט פסול, ומש"כ הרשב"א דיהני, כתב הבית מאיר שם דהרשב"א בתשובה חזר בו.
ונראה בביאור הדברים דביסוד תקנת זמן נאמר דין בכתיבת ועשיית הגט, דהגט בכתיבתו וחתימתו בעי שיכתב בו זמנו. ועי' בכתבי הגרנ"ט במש"כ ליישב את שיטת הרמב"ם, שפסק בבעית הגמ' יז: בגזייה לזמן דידיה ויהביה ניהלה, דבגזייה לזמן דכשר, דס"ל דכיון דבשעת הכתיבה היה בו זמנו, תו נתקיימה תקנת חז"ל, אף שהזמן נגזז אח"כ. וכבר קדמו בזה המרכבת המשנה בפ"א מגירושין שם. ונראה סיוע לזה, דברשב"א ובנמוק"י כתב בדעת הר"מ דהוי כגט שכתוב בו שבוע. ואכן הר"מ כתב ב' הלכות אלו בהדדי. וצ"ב השייכות. ונראה דהן הם הדברים, דכמו בכתב בו רק תאריך שבוע, מיקרי קיום תקנת חז"ל של כתיבת זמן, אף דעדיין איכא חששות, מ"מ כיון דאהני לשבוע דלקמיה וכו' מיקרי קיום התקנה, דאין התקנה רק מחששות אלו, אלא דזו סיבה לתקנת זמן, ובכתב בו שבוע נתקיימה התקנה. וכמ"כ מבואר בתורא"ש יז: ד"ה כתביה ואנחיה על קו' התוס' שם ד"ה כתביה גבי אנחיה בכיסיה דגרע מכתב בו שבוע. וז"ל הרא"ש: ונ"ל דלאו קושיא הוא דלעיל נתגרשה בזמן הכתוב בגט אלא שהזמן מרווח ויכול לחפות בזמן עצמו כדין מידי דהוה איומא גופא דלא ידעינן אי מצפרא אי מפניא אבל הכא לא נתגרשה מזמן הכתוב בגט עכ"ל. והיינו דהתם איכא זמן, משא"כ באנחיה בכיסיה ל"ח כתיבת הזמן שאין לסמוך עליו, עי"ש. וה"נ בגזייה לזמן, אף דכעת איכא חששות, מ"מ בכתיבתו נעשה גט כהלכתו עם תקנת כתיבת זמן. ועי' באבני מילואים סימן קכז ס"ד ד"ה וליישב, ובמשנת רבי אהרן גיטין סימן טז אות ב ואות י.
והנה בגט שנכתב ביום ונחתם בלילה דהוי מוקדם, היינו דבהך גט לא נתקיימה תקנת חז"ל דזמן. ומעתה נראה דכל מה דמהני הא דקלא אית להו, היינו דווקא היכא דבכתיבתו הוי הזמן כהלכתו, ורק דהוי גיטין הבאין ממדה"י, ונתאחרה הנתינה, ובזה מהני הא דקלא אית להו. וכמ"כ ס"ל לכמה ראשונים דבכל גט, גם בארץ ישראל, שנתאחרה הנתינה מהני, כיון דמ"מ נתקיימה התקנה בכתיבת הזמן של הכתיבה והחתימה. אבל בגט שנכתב ביום ונחתם בלילה, דבזה בשעת כתיבת הגט הוי בפסלות, ה"נ לכ"ע לא מהני אף ע"י שליח דקלא אית ליה, כיון דבהך גט ליכא קיום תקנת זמן. ומצאתי מבואר כן בדברי הים של שלמה שהביא הבית מאיר שם, שכתב דבנחתם בלילה פסול גם בגט הבא ממדה"י, כיון דמשנה ממטבע שטבעו חכמים וכו', ולא חילקו חכמים בדבריהם. וצ"ב, דמ"ש מנתאחר בנתינה. אכן לפ"ד ניחא היטב, דבנחתם בלילה ליכא קיום תקנת זמן דהוי כתיבה שלא כתיקונה, והוי משנה ממטבע שטבעו חכמים, ולא יהני מה דנותן ע"י שליח ואית ליה קול. משא"כ בנתאחרה הנתינה, נתקיימה תקנת זמן ורק דאיכא פסול דיטרוף שלא כדין, בזה היכא דקלא אית ליה ליכא תקלה וכדפי'.
ונראה ראיה נפלאה לדברי הבית שמואל ממש"כ התוס' לעיל ב: ד"ה לפי, דרצו לומר דאמירת בפני נכתב ובפני נחתם היא להעיד דהוי לשמה וולא נכתב במחובר ונכתב ביום וכו'. הרי להדי' דאף דמיירי בגט הבא ממדה"י איכא פסול דנכתב ביום ונחתם בלילה. ומש"ה בעי בפ"נ על זמן, דבעי' בזה נכתב ביום ונחתם ביום. ומפורש דבנחתם בלילה גם בגט הבא ע"י שליח פסול ול"א דקלא אית ליה. ואכן הפני יהושע שם תמה על התוס', דמ"ש מגמ' זו דגיטין ממדה"י קלא אית להו וכו', והסיק דהתוס' הוא לאו דוקא. אך בתפארת יעקב שם כתב בפשיטות דיש לחלק, דשאני התם דנכתב בזמן ורק נתאחר בנתינה, משא"כ בנכתב ביום ונחתם בלילה, דמעיקרא הכתיבה שלא כתיקונה וכו'. ותמה על הפוסקים הנ"ל שלא הזכירו את דברי התוס'. עכ"פ בדבריו מתבאר ככל מש"כ. אלא דיל"ע, דמדברי תוס' יז: הנ"ל משמע דלא כמו שהבאנו מתוס' ב: וצ"ע בסתירת שיטת תוס'.
ולאור המבואר יש לעי' אם בגט הבא ממדה"י שנכתב ביום ונחתם בלילה דינו בלא תצא. אף דבגט מוקדם ס"ל לטור והרמ"ך דתצא, ובגט שנכתב ביום ונחתם בלילה הא הוי גט מוקדם וצריך להיות דתצא, כמבואר בטור וברמ"ך, אמנם יש לדון דהיינו רק בכל גט מוקדם, דמלבד מה דהוי זמן מקולקל דמוקדם ולא נכתב כתיקונו, הא איכא חששות דחפוי ופירות, ודוקא בצירוף הנך חששות נפסל הגט וגרע מאין בו זמן, ודינו דתצא. אכן בהך גט הבא ממדה"י דקלא אית ליה, וממילא לא שייכי הנך גזירות, כמבואר בסוגיא בגיטין הבאין ממדה"י. והא דכתב הבית שמואל דבנתתם בלילה פסול גם בגט שבא ממדה"י, נתבאר דבנחתם בלילה ל"ח קיום תקנת זמן, והוי כגט שאין בו זמן. ונמצא דבנחתם בלילה, אף דבארץ ישראל הוי גט מוקדם ופסולו גרע מאין בו זמן וכנ"ל ולהכי תצא, אמנם בבא מדה"י הוי כאין בו זמן, אבל לא שייך להחיל עליו פסול דמוקדם לענין דנפיק חורבא מיניה וניסת תצא, כיון דקלא אית ליה. ומעתה גם לבית שמואל בזה יהיה דינו דבניסת לא תצא כמו בגט בלי זמן וכנ"ל. [ואין להקשות מתוס' ב: הנ"ל שכתבו דתקנת בפ"נ משום נחתם בלילה, אף דמשום לכתחי' לא אמרינן תקנת בפ"נ, כדכתבו תוס' ג: ד"ה דתנן דהיכא דבדיעבד כשר לא היו מתקנין לומר בפ"נ וכו'. אכן שאני התם דגם תינשא לכתחי', משא"כ היכא דלא תינשא, ורק דלא תצא, בזה שייכת תקנת בפ"נ].
♦
טעם הפסול בנתאחרה נתינת הגט
בראשונים דס"ל דגט שנתאחרה נתינתו פסול, מדוייק בלשון הטור וברא"ש דהטעם דפסול בכה"ג הוא כיון דתיגבה פירות שלא כדין. והאב"מ בסימן קכז סק"ח הק' דקי"ל כר"י דדינא דזמן הוא שלא יחפה וכו', ואמאי לא הזכירו טעמא דחפוי, עי"ש.וכיו"ב יש להעיר על הרמב"ן ונמוק"י ב"מ יט, שכתבו על נתאחרה הנתינה דס"ל דכשר, דה"ט דעיקר גט לגירושין ולא לגבית פירות וכו'. ומלבד דצ"ב, דהא אמרי' הך טעמא דחשש פירות לענין עיקר תקנת זמן, א"כ אמאי לא נפסול משו"כ גט שנתארה נתינתו. ועוד צ"ע, דהא איכא טעמא דשמא יחפה וכו'. ומפורש בדבריהם דאין הנידון כלל משום חשש דשמא יחפה, ורק החשש הוא מה דנפיק חורבא לגבי גבייה שלא כדין. וצ"ב.
והבית מאיר שם הקשה גבי נותן גט על תנאי, דחלות הגירושין היא בקיום התנאי, א"כ ליהוי כגט שנתאחרה הנתינה, דלהנך ראשונים פסול דל"ה זמנו. והב"מ כתב דמצד טירפה שלא כדין לא שייך חשש, כיון דבגט כתוב תנאי ונימא לה אייתי ראיה דנתקיים התנאי, אבל הקשה דמ"מ איכא חשש חפוי. עי"ש.
ונראה ביאור מקורי בסוגיא, דבדינא דתקנת זמן איכא ב' ענינים - חדא תקנת זמן שיכתוב בגט את זמן כתיבתו, והוא זמן עשיית הגט, ובזה איכא מח' ר"י ור"ל אם הטעם שמא יחפה או משום פירות. וכמ"כ בגט שנכתב ביום ונחתם בלילה דהוי כאין בו זמן, כתבו התוס' את טעמי דר"י ור"ל, וכביאור המהרש"א הנז'. [והבאנו דלר"ן היכא דנחתם בלילה גרע, דגט מוקדם פסול דנפיק מיניה חורבא, וזה אף בלי תקנת זמן, והוא פסול עצמי מחמת תקלה. ועכ"פ גם לר"ן בהך גט לא נתקיימה תקנת זמן.] אכן נראה דטעמא דשמא יחפה הוי רק על עיקר תקנת זמן, וע"ד מש"כ באור שמח פ"א מגירושין דעל אשה פרטית לא חיישי' שמא זנתה, דאוקמי' אחזקת כשרות, ורק דחיישינן על כלל הנשים שמא תזנה ויתן לה גט בלי זמן וכו' ולהכי תיקנו זמן בכל הגיטין עי"ש. ומעתה נראה דטעמא דר' יוחנן הוא על גט שאין בו זמן או שנכתב שלא כזמן עשייתו, דבזה פסול מטעמא דשמא יחפה, דהוי תיקון כללי לכל הגיטין. אבל בדין הראשונים בגט שנכתב בזמנו ונתקיימה תקנת זמן בגט, ורק הנתינה התאחרה, א"כ מה דנפיק מיניה חורבא היינו רק לענין גביית פירות שלא כדין. אבל על חפוי לא חיישי', דעל הך גט פרטי נימא חזקת כשרות, ומהיכי תיתי דניחוש לזנות. ולהכי זהו מש"כ הרא"ש והרמב"ן הטעם לפסול משום דתהיה גביה שלא כדין, ולא הזכירו כלל מטעמא דשמא יחפה. ומשום דטעם דשמא יחפה הוא רק על עיקר תקנת זמן, משא"כ בנידון דהגט יתאחר בנתינה הוי רק חשש פירות שלא כדין. וזש"כ הרמב"ן הנז' דלא חיישי' דעיקר הגט הוא להתירה ולא לפירות, ולא הזכיר כלל מחשש דחפוי. ואף דבגמ' אמרי' טעמא דפירות לענין זמן. אלא דזה הוי טעם לעיקר תקנת זמן, ולא לענין היכא דהזמן נכתב כהלכתו ונתאחרה הנתינה, דנפיק מיניה חורבא לענין פירות שלא כדין, וכדפי'.
וכמ"כ בגוונא דהבית מאיר הנ"ל דחלות הגט חלה במאוחר עד שיתקיים תנאו, ה"נ מצד חשש חיפוי לא שייך בגט זה שחלות הגירושין חלה אח"ז. דטעם זה דחפוי היינו דווקא לענין עיקר תקנת זמן, ולא היכא דנכתב הזמן כתיקונו ורק נתאחרה הנתינה, כיון דכתוב בו זמן כתיקונו, וכמש"נ.
ולפי המבואר י"ל נ"מ לדינא בגמ' להלן כו: גבי גט בארוסה, דליכא חשש פירי כיון דל"ל פירי, ודין זמן בהך גט בעי רק מחשש חפוי. א"כ בנחתם בלילה ה"נ פסול מחשש חפוי, דהוי כאין בו זמן, אמנם בגט ארוסה שנכתב בזמנו, ורק נתאחרה הנתינה יהיה כשר לכ"ע, כיון דבזה פסולו הוא דנפיק חורבא לענין גביית פירות שלא כדין, ובארוסה בלא"ה ליכא פירות.
אמנם יש להעיר על דברינו. דהלא הגמ' יח. מקשה מגיטין הבאין ממדה"י מה הועילו חכמים בתקנתן וכו'. וכתב רש"י ד"ה מה הועילו חכמים בתקנתן "בין לענין פירות בין לענין זנות" וכו'. והתוס' שם ד"ה ואנחיה כתבו דהקו' היא רק למ"ד שמא יחפה. הרי לכאורה דגם בגט שנתאחר שייך טעמא דשמא יחפה. אכן הדברים פשוטים, דמהלך הגמ' כאן להקשות "דמה הועילו חכמים בתקנתם", והיינו דאין הקושיא רק מחששות גרידא, אלא דמה הועילו חכמים בתקנתם דבעי' זמן מחששות דחפוי ופירות. וקו' הגמ' דבגיטין הבאין ממדה"י מה הועילו חכמים בתקנתם, דבכל הנך גיטין עדיין שייך חששות וכו' (וע"ז משני בגמ' דקלא אית להו וליכא חששות, וממילא מהני כיון דהזמן נכתב כתיקונו וכנ"ל). אבל היכא דהוי גט בארץ ישראל, ורק הוא איחר נתינתו, ה"נ ליכא טעמא דחפוי, דאיכא חזקת כשרות וכנ"ל.
והנה האב"מ שם תי' על קושייתו בהא דהרא"ש לא הזכיר בגט שנתאחרה נתינתו טעמא דחפוי על בת אחותו, ותי' האב"מ דלענין חפוי נימא דמה הועילו חכמים בתקנתם. ובגמ' התי' דכיון דלכתחי' לא תינשא תו הסופרים לא יכתבו וכו', כדפרש"י, וזו סיבה לכתוב זמן. אבל אם נתאחרה הנתינה לא שייך זה לסופר, ושוב אם יפסלו לא הועילו בתקנתן וכו'. ולפי"מ דנתבאר י"ל דתקנת זמן היא על עיקר עשיית הגט, וקו' הגמ' דמה הועילו היינו דהדרינן למעיקרא דלא אהני בתקנה דזמן דבעי מטעמי דחפוי ופירות. אבל בגט מאוחר, דנתקיימה תקנה דזמן בכתיבתו תו לא שייך לומר מה הועילו בתקנתן. ועיקר כוונת הרא"ש לומר דמ"מ נפיק תקלה לענין גביית פירות. ואפי' דנתקיימה תקנת זמן, היכא דנפיק מיניה חורבה פסול מגזירה דתיגבה פירות שלא כדין (וז"ש רק על פירות ולא על חשש חפוי, וכנ"ל). ומעתה לענין היכא דנפיק מיניה תקלה דפירות לא שייך בכלל להקשות מה הועילו בתקנתן, דהא מ"מ איכא תקלה דפירות.
♦ ♦ ♦