המעיין יראה שבירורים אלה משליכים על הדין כיצד לטהר מקום למען כהנים, וכן נוגעים למעבר כהנים בהרבה מקומות בהם נעשו דברים כדי לטהר את המקום לכהנים. אחד היסודות שמתבררים כאן הוא שחלל שמעל קבר חוצץ גם בלי פתח מן הצד. כפי שנראה להלן הנסיעה בכביש ירושלים תל אביב הותרה לכהנים על סמוך יסוד זה.
המאמר חולק לשני חלקים. בחלק זה אבאר את תועלת החלל שמעל פי מערת הקבורה, ובחלק השני אבאר את יסודות ההיתר למערת המכפלה מצד היותה מקום קברי האבות.
♦
א.
תיאור המציאות במבנה שמעל מערת המכפלה
מערת המכפלה היא בנין של שתי קומות, כשהקומה העליונה, בה נכנסים המתפללים, מחולקת באולמות הקרויים על שמות האבות. באולמות יש מבנים סגורים דמויי קברות, אך ידוע שהקברים הם במערה החצובה שתחת המבנה. באולם יצחק, שבדרך כלל סגור ליהודים, יש שלשה פתחים המובילים לקומה שתחת למבנה, כיום שנים מהם סתומים ואטומים, והשלישי, הנמצא סמוך לקיר המפריד בין אולם זה לאולם אברהם, מכוסה בשבכת ברזל שניתנת לפתיחה בפתח שקטרו 28 ס"מ. פתח זה קרוי 'פתח הנרות', מפני שלפעמים הוא נפתח בבקר להורדת נרות על ידי הערבים לחדר תחתי הנקרא 'חדר המצבות'. זמן הפתיחה לא נודע למתפללים היהודים, כיון שהדבר נעשה בימים לא קבועים בין השעות 4 ל5 בבוקר. מהמקום בו עומדים המתפללים ברצפה בקומה השניה עד פני הסלע במקום שבו יש פתח בגוף הקרקע יש חלל שגובהו כארבע מטר.בשנת תש"מ ירדו יהודים לקומת הקרקע דרך הפתח שנמצא בצד השני של האולם, סמוך לקיר החיצוני. הם ירדו במדרגות והגיעו במין מנהרה אל 'חדר המצבות'. בדרום מזרח החדר הם מצאו פתח לקרקע, שהיה סתום על ידי אבנים הניתנות להסרה. האבנים הוסרו, והונחו ליד הפתח, והיהודים ירדו לשתי מערות חצובות בקרקע בשטח כולל של כ4 על 4 מטר, שחלקן מתפשט מעבר לחלל של חדר המצבות. היורדים למערות העלו מהן דברים שמצאו, ולאחר בדיקה התגלה חרס שמתארכים אותו מימי בית ראשון, וכך, נמצאה גם עצם, כך שיש רגלים לדבר שבאותן מערות נמצאות עצמות נוספות.
המנהרה שבה הלכו אל חדר המצבות מקבילה אל המקום שמחוץ למבנה בו התפללו יהודים בימים קדומים, הקרוי 'המדרגה השביעית'. ליד המדרגה השביעית, בקו המקביל למנהרה, ישנו חור עגול בקיר המבנה מימי קדם שקוטרו מעל 10 ס"מ, ויש רגלים לדבר להניח שהחור הזה יועד להיות כפתח מהצד למנהרה להוצאת הטומאה. חור זה נסתם בטיט חיצוני בימי הירדנים ונפתח שוב בשנת תש"ע, אך למעשה הוא סגור גם היום במכסה מברזל שאין בו חלל של עשר על עשר ס"מ, כדי שאנשים לא יכניסו בו נרות וכדומה, ומידי פעם פותחים אותו כדי לנקות את הפתח.
ראה בעמוד הבא שרטוט מערות הקבורה והפתחים, וצילום הפתח מהצד.
לא ידוע לנו כיום אם הפתח לקרקע שנפתח על ידי היהודים נסתם שוב אחרי שהיהודים ירדו למקום. מצד אחד, מכיוון שהערבים שירדו לשם אחרונים רצו להחזיר את המצב שהיה, יש רגלים לדבר להניח שהוא סגור, אך מצד שני אין ידיעה ודאית על שינוי המצב מאז שהיהודים פתחוהו. נדון כאן בדין זה תחילה, בהנחה שפתח מערות הקבורה החצובות כיום סגור באבנים, ובמצב הרגיל שבו פתח הנרות סגור. בהמשך נברר שגם אם הפתח בקרקע למערות כיום פתוח יש להקל, ואחר כך נדון האם יש לחוש לכך שבין 4 ל5 בבוקר לפעמים נפתח פתח הנרות.
כדי לעמוד על עיקר הדין, כיצד להתייחס למערות הקבורה שתחת המערה, יש לברר יסודות בענייני טומאת קבר:
א. מה הדין במערה חצובה בקרקע עולם – האם הטומאה היא רק במכסה הקבר, או שהיא כנגד כל החלל של המערה, או שהיא כנגד כל מקום בו יש מת.
ב. האם חלל אטום ללא פתח מעל קבר חוצץ.
ג. האם חלל מעל קבר שיש בו פתח מוגף שיכול להיפתח, נחשב פתוח.
ונברר תחילה את הדברים האלו מיסודם, ואחר כך נחזור לדון לגבי מערת המכפלה.
♦
ב.
דין קבר סתום
נאמר בתורה במדבר פרק יט פסוק טז (פרשת חקת): "וְכֹל אֲשֶׁר־יִגַּע עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל־חֶרֶב... אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים".ובספרי במדבר פרשת חקת (פיסקא קכז) איתא: "או בקבר, זה קבר סתום, אתה אומר זה קבר סתום, או אינו אלא קבר פתוח אמרת קל וחומר הוא, ומה אהל שהוא מקבל טומאה אין מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח[2], קבר שאין מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח".
מבואר שטומאת קבר סתום חלה גם על דברים שבעלמא אינם מקבלים טומאה, כי הם נקראים קבר, אך הוא דוקא כשהקבר סתום. ואמרו בנזיר נג ע"ב שפסוק זה מלמד על דברים שמטמאים טומאת אהל, וכך דרשו: "או בקבר - זה קבר סתום, דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת"[3].
דין קבר סתום מובא במשנה באהלות בפ"ז משנה א: "הטומאה בכותל ומקומה טפח על טפח על רום טפח כל העליות שעל גבה אפי' הן עשר טמאות. היתה עלייה אחת על גבי שני בתים היא טמאה וכל העליות שעל גבה טהורות... אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהיא כקבר סתום".
לפי הסיפא מובן שכשהטומאה בכותל כל הכותל כקבר, ומה שאמרו ברישא שכל העליות טמאות הוא משום שהטומאה שבקיר מתפשטת אליהן, אך אין הכוונה שהן עצמן קבר, שאם לא כן גם בעלייה אחת על גבי שני בתים היינו מטמאים את כל העליות, כאשר בקיר שבין שני הבתים נמצאת הטומאה. וכן מבואר ברמב"ם (טומאת מת פרק כה הלכה ג) "שהרי הכותל כולו קבר סתום עד סופו, והוא כותל העליות וכל עלייה מהן מאהלת על הקבר"[4].
ועוד מבואר ברמב"ם בדין ארונות של עץ שגובה טפח נמדד "בין כסוי הארון והמת", דהיינו לא מהמקום בו מונח המת אלא בעינן חלל ריק מעל גוף המת[5].
ובמשנה אהלות ז, ג שנינו: "המת בבית ובו פתחין הרבה כלן טמאין, נפתח אחד מהן הוא טמא וכלן טהורים, חשב להוציאו באחד מהן או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים הציל על כל הפתחים". משנה זו הובאה בגמרא בכ"מ (עירובין סח ע"ב . ביצה י ע"א. ביצה לז ע"א). לא תוארה במשנה מציאות שהבית כולו טמא, אלא כל הדיון בה הוא על הטומאה שבתוך הבית ובפתחים. וצריך להבין למה לא דנו כאן על דין טומאה מדין קבר לעומד מחוץ לבית שלא במקום הפתח, כפי שעולה ממשנה א?
ונראה שהדבר מובן מהלשון "המת בבית", בניגוד ללשון משנה א "הטומאה בכותל", דלשון זו מורה שכאן מדובר במת שנפטר בתוך בית, וכיון שאין דרך לקוברו במקום זה מסתמא עומדים להוציאו, על כן לא חל כאן דין קבר.
ומכאן יש ללמוד שלא בכל מקום שבו המת נמצא בחלל סתום חל דין קבר. ונראה לבאר את הסברה בזה, בביאור שאתו נלך בהמשך לאורך המאמר, דקבר הוא באופן שהמקום מיוחס אל המת ועל כן נחשב כחלק מהמת. ובפתוח אינו קבר, כי הפתיחה פוגמת בייחוס המקום אל המת. וכמו כן בבית שנפטר בו מת ועומד להוציא ממנו את המת, אין כאן מקום מיוחד למת, ולכן אינו קבר אפילו כשהדלתות מוגפות.
ובבבא בתרא יב ע"א ושבת קמו ע"ב איתא ברייתא: "בית סתום אינו מטמא כל סביביו, פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו".
תוספות הביאו את דברי הר"ש שברייתא הזו זו עוסקת בדיני בית שנפטר בו מת שעומד להוציא ממנו מת שהתבארו במשנה בפ"ז, ג, וביאר את ענין סביביו: "כגון שיש זיזין הרבה בולטין מן הבית מכל צד ויש בהן פותח טפח לכל אחד, ובשלא פרץ פצימיו אף על פי שסתמו אינו מטמא תחת השאר זיזין שסתמו של מת עומד לצאת דרך פתח, אבל אם פרץ פצימיו וחזר ובנאן כשאר כותל ואין כאן פתח כלל מטמא כל סביביו, דכל זיז וזיז איכא לספוקי דשמא דרך תחת אותו זיז יצא מן הבית."
לפי פירוש הר"ש לא מדובר כאן כלל בטומאת קבר. אבל בתוספתא אהלות טז, יד שנינו: "קבר שסתם פתחו (אינו) מטמא מכל סביביו (הגר"א כתב שצ"ל מטמא כל סביביו), פרץ את פצימיו וחזר וסתמו מטמא מכל סביביו. נפרצה בו פרצה אחת של ארבעה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה אינו טמא אלא כנגד הפרצה בלבד. היה לו פתח אחד לצפון ופתח לו פתח אחד לדרום טהור דרומי את הצפוני". אם כן מדובר על קבר, אלא שאף שבתוספתא כתוב קבר, הראשונים (פרט לרבינו מיוחס על במדבר יט, יד) לא הביאו את התוספתא, אלא הם דנים על הברייתא שבגמרא. ויתכן שלפי הר"ש הגרסה הנכונה בתוספתא צריכה להילמד מהברייתא שבגמרא, דמשמע ממנה שמדובר בבית שנפטר בו מת. ובחסדי דוד כתב שקבר לאו דוקא והכוונה לבית. ואולי י"ל שקראו לבית שנפטר בו מת קבר, להבדילו מדין בית שנותנים לפתחו ארבע אמות לגבי דיני ממונות.
עכ"פ בית סתום הכוונה היא שיש בו פתח אחד שסתמו, אך לא פרץ את פצימיו. ולכן אנו אומרים שהוא עתיד להוציא בו את המת מאותו פתח, ותחת הזיזים היוצאים שסביב אותו פתח יש טומאה, אבל תחת הזיזים היוצאים משאר מקומות סביב הבית אין טומאה. אך כשפרץ את פצימיו של אותו פתח, חכמים טימאו כל מקום שיש בו זיז, דכיון שפרץ את פצימיו נעשה אותו מקום כשאר כותלי הבית שלא היה בהם פתח מעולם, ונמצא הבית עם זיזים בלא פתח, ומתייחסים לכל מקום שבו יש זיז כמקום שיתכן שמשם יוציאו את המת, ולפיכך מטמא כל סביביו שתחת הזיזים. ונראה שאין כאן טומאת קבר, אף כשפרץ את פצימיו, מפני שלא ישאירו את המת בבית, דאין דרך לעשות קבר מבית[6]. הבנה זו שאין כאן כלל דין קבר נראה שהיא גם דעת ר"ח, רי"ף והר"י מגאש, וכן כתב הרשב"א בפירושו הראשון לסוגיה[7].
נמצא שלדעת הר"ש גם בית סתום לגמרי שמת בו מת אינו קבר, כיון שהמקום אינו מיוחס אל המת, כי אין דרך העולם לעשות מבית שמת בו אדם קבר.
אך לרש"י יש שיטה אחרת בזה, שכתב בב"ב: "אינו מטמא כל סביביו, אלא כנגד הפתח אם מת בתוכו. פרץ את פצימיו הרי הוא כקבר כדי שלא יקרבו עושי הטהרות עד הקבר ויאהילו". ובשבת קמו ע"ב כתב: "פרץ פצימיו - וסתמו - נעשה קבר, ומטמא סביביו ארבע אמות, כדאמר בסוטה (מד, א): מת תופס ארבע אמות לטומאה, וגזרה דרבנן שמא יאהיל ולא יבין".
יתכן שרש"י גרס בברייתא שבגמרא "קבר", כפי שכתב בערוך ערך פצם, וגם בתשובת הרשב"א (סי' קלו) שי"ג כך. עכ"פ מרש"י עולה שכשפרץ את פצימיו הבית כן מטמא כדין מת וקבר, וגם המתקרב מסביב לטווח ד' אמות נטמא. דברי רש"י שיש טומאה בטווח של ארבע אמות מיוסדים על המשנה באהלות טו, ג. דבגמרא בסוטה מד ע"א איתא שרבי יוחנן אומר שם בשם ראב"י דמת תופס ארבע אמות לטומאה, והגמרא אומרת "ותנא תונא (היא המשנה באהלות הנ"ל): חצר הקבר, העומד בתוכה - טהור, והוא שיהו בה ארבע אמות, דברי בית שמאי, ב"ה אומרים: ארבעה טפחים; במה דברים אמורים - שפתחה מלמעלה, אבל פתחה מן הצד - דברי הכל ארבע אמות (כלומר גם לבית הלל בעינן ארבע אמות בשטח החצר כדי שלא נחוש לטמא את העומד בה. ע.א); כלפי לייא? אדרבה, מן הצד מידריד ונפיק, מלמעלה אי אפשר דלא מאהיל! אלא, במה דברים אמורים - שפתחה מן הצד, אבל פתחה מלמעלה - ארבע אמות; והני מילי חצר הקבר, דמסיימא מחיצתא (ולכן הקלו בענין הגזירה לטמא את הקרוב לקבר. ע.א), אבל מת בעלמא – תפיס".
ומבואר שמת מטמא את סביביו ד' אמות, וכשלא מסיימי מחיצתא גם קבר מטמא את העומדים קרוב לו. ואומרת הברייתא כשלא פרץ את פצימיו אינו קבר, ואינו מטמא אף כשהדלתות סגורות. ונראה שמדובר באדם שמת בבית ומסתמא דעתו להוציא את המת, ולכן מטמא כנגד הפתח מחמת המקום שבו סוף טומאה לצאת. אבל בפרץ את פצימיו רש"י אומר שמטמא לא רק את הנוגע בו אלא גם את סביביו ארבע אמות. ונראה שמפני שפרץ את פצימיו מתברר שלא יוציא את המת, ולכן חל דין קבר. וכן הוא להדיא בפירוש המיוחס לרבינו גרשם (בפירוש הראשון)[8].
התוספות כתבו שהקשה הר"ש על פירוש רש"י מאי שנא מחצר הקבר כשמסיימי מחיצתא, שאינו מטמא ד' אמות כשהוא מקום פתוח. ונראה ליישב דרש"י סבר דבית חשיב כלא מסיימי מחיצתא, כי בחצר הקבר ניכר מהמחיצות שיש בפנים מת, מה שאין כן בבית (כ"כ הריטב"א ב"ב ד"ה בית[9]). והתוספות כתבו עוד ביאור "דאע"ג דליכא למיחש שמא יעלה על הבית, מ"מ איכא למיחש שמא יגע בכתלים דקבר מטמא במגע אפי' מן הצד". כלומר, שאף שאין דרך לעלות ולהאהיל על בית, הוא מטמא סביב ארבע אמות כמת, מחמת החשש שאדם ייגע בקירות הבית, היות ולא רואים בו היכר להימצאות מת בתוכו. אבל בחצר הקבר, כשיש בה ד' אמות או אף ד' טפחים לב"ה, התירו להתקרב, כי פתח הכוכים ניכר, וברור לאדם שהוא קבר[10].
עכ"פ, ראינו שביאר רש"י שבניגוד לבית סתום כשיש לו פתח ולא פרץ את פצימיו אין לו דין קבר, והבאנו מרבינו גרשם שזה משום שדעתו להוציאו. לפי זה נראה שאם לא היתה דעתו להוציאו, דהיינו כשהמקום מיועד למת, למרות שיש לו דלתות, הרי הוא כקבר סתום, שפתוח פירושו פתוח ממש או פתוח שמוציאים דרכו. ואם כן, כפי שביארתי בדעת הר"ש, גם לשיטת רש"י דין קבר לא נאמר בכל מקום סגור, ועל כן כשמת אדם בבית בעלמא אין לו דין קבר, כי אין דרך להשאיר אדם שנפטר בבית שזה יהיה קברו. וכשדרך להוציא, לפי כולם אין בו דין קבר, כבמשנה אהלות ז, ג.
ובשו"ת הרשב"א (א, קלו) הביא יש מפרשים שטומאת סביביו היינו עצם זה שקבר מטמא במגע, דכשלא פרץ את פצימיו אינו מטמא מפני שדינו כקבר פתוח. ופירוש זה מובא בשטמ"ק בשם הראב"ד, [11]. ועוד הביא מפרשים הסוברים שגם מה שצמוד לקבר נטמא, אם יש אהל עליו שנמצא גם על הקבר[12].
וברמב"ם בפיה"ש לאהלות ז, ג כתב שאמרו "בית סתום מטמא כל סביביו" (ולא כלפנינו, שבסתום בעלמא אינו מטמא את סביביו), ופירש שאף כשיש דלתות, כשדלתותיו נעולות ולא פרצו את פצימיו ומת בתוכו דינו כסתום, ומטמא את כל סביביו כקבר. אך בהלכה כתב בפרק ז הלכה א-ב: "בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח [ופרץ את פצימיו[13]] וסתמו מטמא מכל סביביו, והנוגע בו מאחוריו או מגגו טמא שבעה מפני שהוא כקבר סתום, נפתח בו פתח אפילו סתמו אם לא פרץ פצימיו הנוגע בו מאחוריו ומגגו טהור ואין טמא אלא כנגד הפתח... המת בתוך הבית ובו פתחים הרבה, בזמן שכולם נעולים כולם טמאים והיושב בצד כל פתח מהן תחת התקרה היוצא על הפתח נטמא. נפתח אחד מהן או שחשב להוציאו באחד מהן ואף על פי שחשב אחר שמת המת, אפילו חשב להוציאו בחלון שהיא ארבעה על ארבעה הציל על הפתחים כולן, ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחשב עליו והשאר טהורין מפני שהן נעולין והרי אין הבית כקבר סתום".
והנה בפירוש המשנה כתב שכשהמת בבית והדלתות נעולות יש טומאת קבר, אך בהלכה לא כתב שמדובר בבית שיש לו דלתות נעולות, אלא כתב בתחילה רק בית סתום שהמת בתוכו, והמקרה של היה לו פתח שסתמו הוא מקרה שני שיש בו אותו דין. ונראה שבהלכה הא דבית סתום שהמת בתוכו מטמא כקבר מתפרש אצלו על בית שנבנה ללא פתח סביב המת. ולדעתו לא מדובר כאן על הטומאה מדרבנן כשאינו נוגע בקבר, וכפי שמת מטמא ד' אמות, אלא מדובר רק כשהאדם נוגע או מאהיל על הקבר עצמו. ומשמע שטומאת קבר איכא רק כשאין כלל פתח או כשפרץ את הפצימין, דכיון שאין פתח חשיב כאין דעתו להוציא את המת, אף כשהוא מת בבית. אבל אם פתח בו פתח שדעתו להוציא בו את המת, יש טומאה במקום התקרה היוצאת על אותו פתח. ולפי שתלה בדעתו להוציא, נראה שקבר עם כיסוי העומד להסרה, ואין דעתו להוציא את המת, ייחשב סתום כל זמן שהוא סגור.
מכל האמור יש ללמוד שלכו"ע מקום סגור שיש בו חלל והמת בתוכו אינו בהכרח קבר, אלא צריך שתהיה למקום שייכות מהותית לשם קבר. ולכן כשמת אדם בבית וחושבים להוציא ממנו את המת, אינו קבר סתום למרות שדלתותיו סגורות, אך קבר שיש בו פתח עם כיסוי הניתן לפתיחה או סגירה, הוא קבר סתום ומטמא.
ואין ללמוד מהראשונים שמפרשים את הברייתא שמדובר בה על דין קבר שהמושג פתח שעשוי לפתיחה נוגע לדין קבר בעלמא, דכאן נאמר שהוא קבר רק כשפרץ את פצימיו, מפני שבלא זה דעת האנשים להוציא את המת, אבל בקבר בעלמא, שאין כוונתו להוציאו, פשוט שאין נפקא מינא בזה שאפשר לפתוח את הפתח.
♦
ג.
הגולל והדופק
איתא בחולין דף עב ע"א: "וכל אשר יגע על פני השדה - להוציא עובר במעי אשה, דברי ר' ישמעאל; ר"ע אומר: לרבות גולל ודופק, ור' ישמעאל - גולל ודופק הלכתא גמירי לה".ובמשנה אהלות ב, ד איתא "הגולל והדופק מטמאין במגע ובאוהל ואין מטמאין במשא, ר' אליעזר אומר מטמאין במשא".
ובתוספתא אהלות פרק ג הלכה ז -ט: "הגולל והדופק מטמאין במגע ובאוהל ואין מטמאין במשא. ר' אליעזר אומר מטמאין במשא. ומה אם מטמאין במגע הקל לא יטמאו במשא חמור... קפץ ר' יהשע אמר לו מרובה טומאת האהל מטומאת המשא שהמאהיל על גבי המת בסוכה טמא, ומסיטו טהור, והעושה סוכתו על פתחו של קבר (מכסה את פתח הקבר. ע.א), המאהיל עליה טמא והמסיטה טהור[14]: אמר ר' שמעון זה הוא הנדון (זה הדין שלנו, שנקט סוכה, כי היא חלק מהקבר שאפשר ודרך להסיט. ע.א) אם סוכה שיש לה פתח הרי היא חוצצת על גבה, אם סוכה שאין לה פתח זה הוא גולל עצמה. אלא כך צריך להשיבו מרובה טומאת האוהל מטומאת המשא שכל מטמאין באוהל, ואין לך שהוא מטמא במשא אלא אדם בלבד: מעשה בבית דגן ביהודה באחד שמת ערב פסחים והלכו וקברו ונכנסו האנשים וקשרו את החבל בגולל משכו האנשים מבחוץ ונכנסו הנשים וקברו והלכו האנשים ועשו פסחיהן לערב".
מהגדרת סוכה בלא פתח העשויה על פתח הקבר, ותיאור המעשה בבית דגן, משמע שהגולל הוא הדבר שסותם את המקום שבתוכו הניחו את המת.
♦
ד.
ההבדל בין טומאת קבר סתום וגולל ודופק לפי הגר"א
במשנה אהלות טו, ח איתא: "חצר הקבר טהור... קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד הפתח, עשה ראשה גולל לקבר, אין טמא אלא עד ארבעה טפחים ובזמן שהוא עתיד לגוד (לכן מטמא עד ארבעה טפחים ולא יותר, אבל פחות מארבע אפילו עתיד לגוד מטמא). ר' יהודה אומר כולה חבור".תחילת משנה זו עוסקת בחצר הקבר, ומשמע שמדובר בקברות חצובים הפתוחים לאותה חצר, שכך היו בנויים הקברים בזמן שהיו קוברים בכוכים, כפי שעולה מהגמרא בבא בתרא דף ק. ובתוספתא חילקו בין היכא שחצר הקבר פתוחה לאויר להיכא שאינה פתוחה, ומשמע שאינה פתוחה היינו מערת קבורה שיש בה כוכין, כדרך שאנו מוצאים היום, והמשנה עוסקת בגולל, שהוא לפי רוב הראשונים הסותם של הכוך או סתם בור שבתוכו קבור מת.
וכתב הגר"א[15] בפירושו אליהו רבא ל"טומאת אהל דגולל לא נפקא לן מידי, דהא הגולל לא מטמא אלא בקבר סתום, כדתניא בתוספתא סוף פ"ג שתי אבנים גדולות של ארבעה ארבעה טפחים שעשאן גולל לקבר המאהיל ע"ג שתיהן טמא, נטלה א' מהן המאהיל ע"ג שניה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא. שמעינן מינה דכי איכא ד' טפחים כשיעור יציאת הטומאה תו לא מטמאה באהל משום גולל, אלא בקבר סתום הוא דמטמא באהל, ובקבר סתום גולל למאי מיבעי ליה, תיפוק ליה משום מת הוא דמטמא, דהא מאהיל ע"ג קבר סתום דמטמא כל סביביו באהל. וגולל היוצא חוץ לקבר לא מטמא כלל כדתנן במכילתין (פרק ט"ו ח' הנ"ל).
ועוד תניא התם רבי אליעזר אומר גולל מטמא במשא, אם מטמא באהל המועט לא יטמא במשא המרובה? א"ל רבי יהושע מרובה טומאת אהל כו' שהמאהיל על המת בסוכה טמא משום קבר סתום, והמסיטה טהור, אמר רבי שמעון זהו הנדון אם סוכה שיש לה פתח ה"ה חוצצת ע"ג, ואם סוכה שאין לה פתח זהו גולל עצמו. פי' דסוכה שאין לה פתח והיא כקבר סתום זהו גולל עצמו שמטמא משום קבר סתום שאין לו פתח לצאת דרך שם הטומאה, וכשם שר"א מטמא בשאר גולל במשא כך מטמא בסוכה במשא. אלמא דגולל משום קבר סתום הוא דמטמא באהל דמאהיל ע"ג קבר סתום. ואם יש לה פתח ה"ה חוצצת, אלא גולל דקתני משום מגע דכל גולל שכנגד הקבר מטמא במגע ואפילו פירש הגולל מן המת":
הגר"א דן מה מוסיפה טומאת הגולל והדופק על טומאת קבר. ונראה שיש ללמוד מעצם הדיון שהיה פשוט לו שקבר שיש עליו כיסוי נחשב קבר סתום, אף כשלפעמים הוא נפתח, שאם לא כן היה אפשר לומר בפשטות שטומאת קבר סתום נאמרה כשהוא אינו עומד לפתיחה כלל, ואילו כשהכיסוי הוא דבר העומד לפתיחה לא חלה כלל טומאה מדין קבר, בגלל עצם הדבר שיש כאן פתח, ולכן הגולל המכסה צריך ריבוי מיוחד. אלא שהסברה הפשוטה היא שאם לא מתכוונים להוציא את המת, הכיסוי מטמא מדין קבר, למרות שלפעמים הקבר נפתח. ומה שאמרו בתוספתא שאין טומאה כשסותם הוא "סוכה שיש לה פתח", היינו כשבפועל משאירים אותה פתוחה. ולכן שואל הגר"א שבסוכה שאינה פתוחה טומאתו היא מחמת דין הקבר, ולמה דנו בזה על גולל.
ומבאר הגר"א שהחידוש בטומאת גולל הוא שכאשר המכסה פירש עדיין הוא מטמא במגע. ומה שאמרו שהגולל מטמא באוהל כל זמן שהקבר סתום, הוא באמת מדין קבר סתום. ונראה ש'גולל שכנגד הקבר' מטמא היינו כל עוד שהמת עדיין במקומו, שהגולל מיועד להחזירו להיות כנגד הקבר.
♦
ה.
בקבר חצוב טומאת קבר היא רק כנגד הכיסוי
על המשנה באהלות טו, ח פירש הגר"א באליהו רבא:"קורה שעשאה גולל לקבר. אם עשה כולה גולל לקבר דמבטל לה לכולה קורה למיהוי גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד הפתח, אבל כנגד הפתח טמא אפילו עומדת והיא גבוהה מאה אמה הואיל ובטיל לה לכולה למיהוי גולל כל גבהו שכנגד הפתח טמא:
עשה ראשה גולל לקבר[16]. אם עומדת והוא לא ביטל להיות גולל לקבר אלא ראשה, והשאר חושב לקוץ לצרכו, אין טמא בגבהו אלא עד ד' טפחים, ובזמן שהוא עתיד לגוד, ואפילו עתיד לגוד בפחות מד"ט, כל כמה דלא גדד טמא עד ד"ט, ומד' טפחים ולמעלה טהור הואיל ועתיד לגוד:
רי"א כולה חבור. כל כמה דלא גדד. ותניא בתוספתא גל של צרורות שעשאו גולל לקבר הנוגע בו עד ד"ט טמא, ד"ר יהודה, וחכ"א אין טמא אלא הסדר הפנימי צרכו של קבר. א"ר נראין דברי רבי יהודה בזמן שאינו עתיד לגוד, ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד".
משמע שהגולל שמטמא הוא מה שנבנה לצרכו של הקבר. על כן הקורה טמאה, אבל כל המקום עליו היא שוכבת אינו קבר, כיון שהחלק המונח על האבן או הקרקע שבצידי הפתח, אינו צרכו, ואינו נגרר אחרי הפתח כמו גובהו, ולכן הוא אינו מטמא כקבר. גם כשהיא עומדת אמרו שאינו מטמא אלא כנגד הפתח, ושרק הסותם מטמא, אבל אם הקורה עבה יותר מהפתח, החלק שמונח על הקרקע סביב הפתח אינו טמא[17].
ומכל זה משמע שאין טומאת קבר למה שלא נבנה אלא הוא קרקע עולם סביב הפתח, אף שהוא כנגד המת.
ואכן דין קרקע עולם שאין נחשבת כולה כקבר מתבאר בתוספתא אהלות י, ז:
"ארון שהוא חקוק בסלע ומכוסה - הנוגע בה מכל מקום טהור, (ואינו טמא אלא פיו) [ואינו טמא אלא כנגד כסויה בלבד, למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה על פיו[18]] שאינו טמא אלא כנגד חללו בלבד.
היתה בנוייה בכותלה של נפש, אם היתה נראית כל שהיא לתוך הנפש, הנכנס לתוכה טמא, ואם לאו - אינו טמא אלא כנגד כסויה בלבד.
בנה נפש על גבה, הרי הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביה".
והנה בדין בור גדול מלא מתים ואבן גדולה על פיו נאמר שאינו טמא אלא כנגד חללו, ומשמע שאף הנוגע באבן המכסה אם הוא שלא כנגד החלל של הבור טהור, ורק מה שכנגד החלל מטמא, ואילו בארון אמרו שטמא כנגד כסויו. וצל"ע אם יש הבדל, מה שורש ההבדל.
גם יש לעיין למה נקט בור גדול עם הרבה מתים, ולא סתם בור מכוסה.
לענ"ד יש לבאר שבסתם בור שיש בו מת, הבור גופא מוגדר קברו, ובעלמא צורך הקבר הוא לא רק סתימת פיו אלא הקבר נצרך להנחת מכסה חשוב, ועל כן מטמא כנגד כל המכסה ולא רק כנגד החלל. והוא דין כיסוי של הארון, שכל שכנגד הכיסוי מטמא ולא רק כנגד סתימת החלל, מפני שכל הכיסוי נועד להיות כיסוי לארון שבו המת. אבל בבור גדול מלא מתים, אין זה ממש מקום הראוי לקבר, ומה שנצרך הוא רק סתימת הבור, לכן אמר רק החלק שבאבן שכנגד חללו מטמא, שהוא הנצרך לסתימה.
ו י"ל עוד שבאמת כל הכיסוי מטמא והכוונה בהבאת דין הבור היא להסביר את שורש הדין, שהשאלה כאן היא מה מוגדר קבר כאשר הדפנות הן קרקע עולם. ועל זה אמר שאע"פ שיש בבור הרבה מתים, אין זה גורם לריבוי הטומאה סביב, אלא רק חלל הבור שכנגד הכיסוי טמא ולא הדפנות שהם קרקע עולם. וכמו שבבור הטומאה היא רק בחללו, מפני שלא שייך להגדיר את דפנותיו כקבר שהרי דפנותיו הן בעצם כל העולם, כך הוא באורן החצוב בסלע, למרות שכאן כן רואים דפנות, מפני שבסופו של דבר הן קרקע עולם.
ומכל מקום, נראה להסיק מכאן שתקרת מערת הקבורה לא מטמאת כקבר, דזה נראה השורש לדיני ארון החצוב בסלע, דאמרינן שאינו כקבר בנוי בעלמא שכולו מטמא מפני שכאן רק הכיסוי שהונח על ידי אדם הוא בלבד המתייחס ישירות למת ונעשה בשבילו ולצרכו, ולכן רק הוא נחשב קבר. ועל כן הטומאה כשמאהיל מבחוץ היא רק כנגד כיסוי הקבר.
ונראה שלא מדובר בקרקע שנחפרה והוחזרה לכסוי המת, שאמנם גם היא לא נאסרת בהנאה כקבר בנוי, כמבואר בסנהדרין מז, אך אם מניחים אותה על המת אין חלל טפח והיא טומאה רצוצה, ואילו כאן מדובר בכיסוי הקבר כשיש חלל טפח, שמטמא כקבר גם בקבר חצוב, בעוד ששאר הקרקע לא מטמאה. ונראה שגם אם הזיז קרקע קשה כאבן וחפר בה חלל, יהיה דין זה, שהאבן חזרה והתבטלה לכל העולם.
ומה שכתב בתוספתא "ארון החקוק בסלע" ולא סתם קבר חצוב בסלע, י"ל שהוא משום שבסתם קבר חצוב לא שייך לדון בכותלי המערה מבחוץ שמתחת לפתחו, שהרי הוא בתוך הקרקע. וכן יבואר בהמשך שדנים בארון זה בדין מיוחד כאשר שוה עוביו מלמטה ולמעלה.
וענין הנפש, נראה שהוא המבנה שנעשה להיכר מעל הקבר, ולפעמים היה נעשה באופן שהיה אפשר אף להיכנס לתוכו. ועכ"פ אינו כבית למגורים, שבו מסתמא הכוונה היא להוציא משם את המת, ולכן האפשרות של פתיחת הכניסה לא מפקיעה את גדר קבר. ולגבי הארון הזה שהטומאה היא כנגד כיסויו בלבד אמר דינים חלוקים.
בשני המצבים שברישא לא הוזכר שהנפש כקבר, אלא שאם מכסה הארון, שהוא הקבר, נראה בתוכה הוא מטמא את חלל הנפש, והנכנס לתוך החלל טמא אף שאינו עומד על מקום הכיסוי. וגם אם הכיסוי אינו נראה בתוך הקבר אין הנפש כולה מקבלת דין קבר, אלא רק הכיסוי מטמא כקבר את כותל הנפש שמעליו, והוא כדין טומאה רצוצה.
ובסיפא אמרו שאם בנה את הנפש "על גבה" הרי הוא כקבר. ונראה לפרש שמדובר כשהנפש היא על גוף הארון החצוב בסלע בלי הכיסוי. ו'על גבה' היינו על גוף הארון בלי מכסה. ובאופן כזה שאין מכסה, הנפש גופא היא כיסוי הקבר, ועל כן גם אם הנפש חלולה ומתפשטת מעבר לפתח הקבר, היא גופא הקבר, כיון שיש בה צורך לסתימת וכיסוי הקבר וניכר שהיא לצורכו. וכן נראה לקמן שכך הבין הגר"א[19]. ועוד י"ל שגם בסיפא מדובר כשיש כיסוי מלבד הנפש, אלא שמדובר היכא שהארון הוא חלק ממבנה כותל הנפש עצמה, דהיינו שהוא ממש חלק מהקיר, והחלק התחתון של הכותל הוא הכותל של הארון. ולכן כל הכותל ומה שמחובר לו הוי קבר, והוא כפי שיתבאר לקמן בפירוש המשנה בפ"ז, א. ואפשר גם לפרש שבסיפא מדובר כשיש כיסוי בקרקע, ועליו נבנתה נפש, שנחשבת כקבר אף כשהיא על סתימה הבנויה מעל קבר כיון שהיא צמודה לה והוי כהמשך הכיסוי.
ובמשנה מסכת אהלות פרק ט משנה טו איתא:
"ארון שהיא רחבה מלמטן וצרה מלמעלן והמת בתוכה - הנוגע בה מלמטן טהור ומלמעלן טמא. רחבה מלמעלן וצרה מלמטן - הנוגע בה מכל מקום טמא.
היתה שוה, הנוגע בה מכל מקום טמא, דברי רבי אליעזר.
רבי יהושע אומר מטפח ולמטן טהור, מטפח ולמעלן טמא.
העשויה כמין קמטרא - הנוגע בה מכל מקום טמא.
כמין גלוסקוס - הנוגע בה מכל מקום טהור חוץ ממקום פתיחתה".
וכן במקבילה בתוספתא הלכה ח ממשיכה את הלכה ז הנ"ל בארון החקוק בסלע ואומרת:
"העשויה כמין דלוסקים - הנוגע בה מכל מקום טהור.
הנוגע בשעוה שלה ר' אליעזר מטמא ור' יהשע אומר מטפח ולמעלה טהור, מטפח ולמטה טמא שאין מעלין (עולת הגבוה). [בגירסת הגר"א מוחק עולת הגבוה וגרס: "עולין"] מן הארץ טפח".
ומדציין את רבי יהושע ורבי אליעזר המובאים במשנתינו, מוכח להדיא שזה אותו נושא שבמשנה, דהיינו ארון החקוק בסלע.
ופירש הגר"א באליהו רבא:
"ארון שהיא רחבה מלמטן וצרה מלמעלן כו' הנוגע בה מלמטן טהור. דכל קרקע עולם אינו מטמא משום קבר סתום, אלא הכיסוי הוא דמטמא כל סביביו כל שכנגדו מתחתיו, וכן מלמעלה כנגדו עד הרקיע כדאמרינן לעיל גבי כותל שונית ונפש אטומה רפ"ז (לקמן יובא פירוש הגר"א, שגם שם מדובר בטומאה הנמצאת בקרקע עולם). והכא האי ארון דחקוק בשן סלע אם רחבה מלמטן וצרה מלמעלן הנוגע בה מלמטן טהור, דקרקע עולם הוא ואינו כנגד הכיסוי שהכיסוי צר מלמעלה, וכדתניא בתוספתא ארון שהוא חקוק בסלע ומכוסה - הנוגע בה מ"מ טהור, ואינו מטמא אלא כנגד כיסויו בלבד:
מלמעלן טמא. כנגד כיסויה:
רחבה מלמעלן וצרה מלמטן הנוגע בה מ"מ טמא. שכנגד הכיסוי הוא, והכיסוי מביא למה שתחתיו מטמא כל סביביו.
וכן היתה שוה הנוגע בה מ"מ טמא דכנגד הכיסוי הוא דר"א, רבי יהושע אומר מטפח ולמטן טהור דלא חשבינן ליה לארון ובטיל לקרקע עולם. מטפח ולמעלן טמא, כדפריש בתוספת' רי"א כו' שאין מעלין עולין גבוהה מהארץ פחות מטפח, כלומר שאין המעלין את המת לקבר עולין בגובה פחות מטפח מן הארץ ולא חשבינן ליה לארון (נראה שמפרש דדרך אנשים שקוברים שמחפשים מקום ישר, וכאשר יש עליה טפח בקרקע כבר מחשיבים אותו כמקום שאינו ישר, ולא כבהל' שבת, שעד שלשה טפחים הוי כקרקע. ועל כן הטפח הסמוך לגובה הקרקע אינו נחשב כארון הנבדל מהקרקע שמקבל את דין הכיסוי):
העשויה כמין קמטרא. העשוי עגולה (קופרט בל"א) והכסוי מכסה כל שכנגד הדפנות, הנוגע בה מ"מ טמא דכנגד הכיסוי הוא:
כמין גלוסקוס. כמו שעושין תיבות קטנות סתום בראשו מן הצדדין ובאמצע רחבו עשוי כיסוי קצר, נועל ופותח בהולכה והבאה ביד:
הנוגע בה מ"מ טהור. דקרקע עולם הוא חוץ ממקום פתיחתה ששם הכיסוי".
לפי פירושו נראה שסוף התוספתא "העשויה כמין דלוסקים הנוגע בה מכל מקום טהור", הוא כמו שאמרו במשנה על גלוסקוס, והכונה היא שטהור חוץ ממקום פתיחתה, ששם הכיסוי. ודין השוה שנחלקו בו ר"א ורבי יהושע הוא בארון שמטמא תחתיו כנגד הכיסוי, שחידש רבי יהושע שמכל מקום הטפח הסמוך לקרקע לא יטמא.
הגר"א מציין לאהלות פרק ז משנה א:
"הטומאה בכותל ומקומה טפח על טפח על רום טפח כל העליות שעל גבה אפי' הן עשר טמאות. היתה עלייה אחת על גבי שני בתים היא טמאה וכל העליות שעל גבה טהורות.
כותל שנית טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת.
נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהיא כקבר סתום.
סמך לה סוכות טמאות רבי יהודה מטהר".
המשנה הזו היא המקור לכך שיש דין קבר סתום, דבסופה מוזכר להדיא דין קבר סתום, ופירשו הראשונים גם את תחילתה בדין קבר סתום, שכל המבנה הוא קבר[20]. ומשמע שהכוונה היא שכאשר יש טפח על טפח של חלל ריקני מעל הטומאה או בצידה, הוא חשיב מקום הטומאה, ולכן יש לו ולכל המחובר לו מעמד כמבנה אחד, שאין לחלקו דין קבר. רק כאשר נראה שהעליה יכולה להיחלק מהבית, אין העליה כקבר לטמא גם את העליות שמעליה.
ולגבי ההמשך ביאר הגר"א באליהו רבא שם:
"כותל שונית טומאה בוקעת כו'. בפרק בתרא דמכילתין תנן איזהו שונית מקום שהיה עולה בזעפו. והכא ה"פ מקום שהים עולה בזעפו, וזעפי הים מעלין על שפתו שירטון וחול הרבה עד שהחול והשירטון גבוה ככותל ועשהו להאי שירטון כותל לביתו והיינו כותל שונית, ואם טומאה שם באותו שירטון אף על פי שיש במקום הטומאה טע"ט על רום טפח אינו מטמא סביביו אלא בוקעת ועולה, משום דקרקע עולם הוא וכל קרקע עולם אינו מטמא סביביו, דאי לא תימא הכי אין לך מקום טהרה בעולם שהרי טמאה כל הארץ מקבר אחד שבה מפני שהוא קבר סתום ומטמא כל סביביו שכל הארץ סביביו הוא ודופנו הוא, אלא קרקע עולם אינו מטמא סביביו, וה"נ האי שירטון שעשהו כותל לביתו, קרקע עולם הוא, ואף ע"ג דאיכא במקום הטומאה טע"ט בוקעת ועולה.
(כלומר, כדין טומאה רצוצה אך ורק כנגד הטומאה. והוא בניגוד לאמור בסיפא לגבי נפש, שכשיש חלל טפח על טפח כל הנפש טמאה כקבר, כי בכותל שונית, שהיא קרקע עולם, אין דין קבר סתום. ומכל מקום הטומאה עולה כנגד עצם המת. ונראה שהוא משום שבשונית אין דבר שיכול לחול עליו שם קבר, כבארון חצוב, שחל שם קבר על הכיסוי):
נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור.
ואף על גב דאיכא בקבר החפור בקרקע כמה טפחים, אלא דהטומאה בנסר, ומהמת עד הנסר ליכא רום טפח. הנוגע בקרקעו מן הצדדין טהור דקרקע עולם אינו מטמא מן הצדדין (דאף כשאיכא בקבר החפור בקרקע כמה טפחים, עכ"פ הקובע הוא המרחק מהמת עד הנסר, וכשאין בקבר חלל טפח מעל המת, הטומאה בנסר האטום שמכסה במקום הפתח היא כדין טומאה רצוצה בלבד, ועל כן הנוגע בה מן הצדדים טהור).
אם היה מקום הטומאה טע"ט כו'.
הנסר שמכסה בו הקבר מיקרי נפש אטומה (כנ"ל. ע.א)[21], ומיקרי (מה שתחתיו שמדובר בו עתה שיש בו טע"ט ע.א) מקום הטומאה, וקאמר אם היה הנסר שמכסה בו הקבר טע"ט על רום טפח שגבוה הנסר מן המת טפח, הרי הנסר מטמא משום קבר סתום כל סביביו והנוגע בה כנגד הנסר בכל שמכוסה בהנסר טמא, דהנסר שנעשה אהל סתום מטמא כל סביביו כל מה שתחתיו, וכדתנן ס"פ כוורת גבי ארון כדבעינא למימר לקמן".
נראה שכאן מדובר על נפש אטומה שמעל קבר החצוב בקרקע, שהיא כיסוי הקבר. ולא מדובר על נפש שיש בה חלל, מפני שכשיש חלל טפח על טפח והוא מעל הטומאה בכל אופן איכא טומאת קבר בנפש, ואילו כאן חילק בין מקרה שיש חלל בקבר למטה עד המת למקרה שאין בו חלל. ומה שאמר "כדתנן", היינו בתוספתא שמפרשת את המשנה הנזכרת לעיל שבה הוזכר הנפש בענין הארון. וכפי שכתבתי לעיל, שנראה שהגר"א מפרשה בנפש שמכסה וסותמת את הקבר. וזה שכתב כאן שכשהנפש היא הסותמת את הקבר החצוב ויש חלל טפח על טפח, אזי היא נחשבת כקבר.
ונראה שלפי הגר"א לא מדובר כאן על קבר בעלמא אלא על קבר בקרקע עולם, מפני שברישא הוזכר כותל שונית שהוא בקרקע עולם וכה"ג מדובר בסיפא. והוא שונה מקבר בעלמא, שבו הטומאה בכל סביביו, ולא רק במקום המכסה[22].
♦
ו.
ביאור דינים מהם אפשר להבין שקבר סתום מטמא כנגד כולו גם בקרקע עולם
במשנה בבא בתרא פ"ו המובאת בדף ק' ע"ב עסקו במידת הכוכין שבהן היו קוברים את המתים, ואיתא התם "עושה תוכה של מערה ד' אמות על שש, ופותח לתוכה שמונה כוכין, שלש מכאן ושלש מכאן ושנים מכנגדן; וכוכין - ארכן ארבע אמות, ורומן שבע". ידוע משיעור המקוה שאדם נחשב ברוחב אמה על אמה של ששה טפחים, ולכן מובן שהטפח היתר כאן הוא חלל מעל הטומאה. וכפי שאמרו בתוספתא בבא בתרא (ו, ז) על זה "טפח לכיפה". כלומר שעשו רווח טפח מעל המת כדי שיהיה רווח טפח מעל המת, ולא יהיה כאן דין טומאה רצוצה. ומהתוספתא משמע שלא מדובר שאותו טפח שמעל המת פתוח מהצד, אלא שהוא מהווה כיפה מעל המת. ומשמע שגם כשהכוך סגור הטומאה אינה עולה כנגד כל החלל בגלל אותו טפח. דבר זה מובן לפי דרכנו שהכוך הוא קבר חצוב, ובקבר חצוב שיש בו חלל טפח הטומאה היא רק במקום הפתח, וחלל מעל הקבר חוצץ. לכן גם בכוך בכה"ג הטומאה היא רק בפתח.אלא שמבואר במשנה שרבי שמעון מוסיף עוד שני כוכין, והגמרא בדף קא ע"א שואלת על הכוכין שמוסיף רבי שמעון "הני תרי להיכא שדי להו? אי לבראי, הא קמיתדשי להו? ותו, הא תנן: חצר הקבר, העומד בתוכו - טהור! אמר רבי יוסי ברבי חנינא: דעביד להו כמין נגר".
משמע שאם הכוכין היו נוטים לחצר, כל מה שכנגד הכוך ומעליו צריך להיטמא. ועל כן מקשים על האפשרות שהכוכין פונים אל החצר ממה שכתוב במשנה "חצר הקבר העומד בתוכו טהור". ולפי זה לכאורה צ"ל שעכ"פ משאירים רווח טפח מעל המת למעט בטומאה דאורייתא, כיון שמדאורייתא הויא חציצה כשיש רווח טפח ואינו נחשב קבר אלא בפתחו, אך מדרבנן כל מקום הכוכים מטמא, מחשש שהכוך יתמוטט, או שמא יבנה את הכוך בגובה ששה טפחים בלבד ולא ישאיר טפח. אך קצת קשה, שלא מצינו גזירת חכמים כזו.
על כן נראה לבאר על פי דברי הרמב"ם בהל' אבל פרק ד הלכה ד "וחופרין בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים עליו, ויש להן לקבור בארון של עץ". וי"ל שאמנם אם נקבר בלא ארון, ויש טפח בין המת לגג הכוך מדינא הטומאה היא רק בפתח הכוך שנסתם, ואם נקבר בארון ויש טפח בין הארון לגג הכוך אין טומאה כלל, אך גזרו בזה מדרבנן שאם נקבר בלא ארון, שמא יעשו את הכוך בגובה ששה טפחים לא יהיה בין חלק מהמת לגג הכוך טפח, ואם קברו בארון שמא יעשו את הכוך בגובה ששה טפחים ולא יהיה טפח בין גג הכוך לארון. וכל זה נכלל במה שאמרה הגמרא בברכות סתם ארונות יש בהן טפח, דהכוונה בזה אינה רק בארון העומד בחוץ ומיטלטל שאינו קבר אף שהוא סתום בגלל היותו ככלי, וגזרו אטו ארונות שאין בהן חלל טפח בין המת לארון (כפי שכתב הרמב"ם בטומאת מת פי"ב ה"ו), אלא גם במת שנקבר בארון המונח בכוך שהוא קבר גזרו שמא לא יהיה חלל טפח מעל הארון, וגם בקבורה בכוך בלא ארון גזרו, שמא לא יהיה טפח מעל המת[23]. ועכ"פ רק על מת הקבור בכוך שהוא כארון, או בארונות שבהן קוברים בכוך מצינו גזירה, מפני שהיה מצוי גם כוך או ארון בתוך כוך שאין בהם חלל טפח, ולא באופן אחר של חלל גלוי שנמצא מעל קבר, כפי שמצינו בהרבה מקומות במסכת אהלות שפתח טפח מוציא טומאה ולא גוזרים בו אטו שלא יהיה טפח[24].
ויש סיוע לכך שהטומאה מדאורייתא בקבורה בכוך בלא ארון היא רק בפתח, מהמשנה אהלות פרק טו משנה ח: "חצר הקבר העומד בתוכה טהור עד שיהא בה ארבע אמות כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים ארבעה טפחים".
ובתוספתא פרק טו הלכה ז: "ואיזה הוא חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכו, אם יש בה כשיעור הנכנס לתוכה טמא. במה דברים אמורים בזמן שאינה פתוחה לאויר, אבל בזמן שפתוחה אפי' אינו מרוחק מן השקוף אפילו כל שהוא טהור ובלבד שלא יגע בשקוף".
ומדהזכירו את השקוף משמע שעיקר החשש הוא מהנגיעה בפתח, כי בו בכל אופן יש טומאה.
וכן נראה מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה: "כבר נתבאר בתוספתא שהחצר הזו מקורה, ופתחי המערות שבהן הקברות פתוחות לחצר הזו והיא הנקראת חצר הקבר ומי שעמד בה הרי הוא טהור (אם יש יותר מארבע אמות לפי בית שמאי), אלא אם כן היה בה ארבע אמות על ארבע אמות או פחות מכן, שמחמת קרבתו אז לפי המערה יתטמא. ולדעת בית הלל הוא טהור עד שיהא בחצר ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או פחות מכן. (נראה שהרמב"ם גורס בתוספתא אם יש בה כשיעור טהור), וכל זמן שהיתה החצר הזו גלויה לאויר הנכנס לתוכה טהור על כל פנים, אלא אם כן נגע בפתח המערה".
ובהלכות טומאת מת פרק ו הלכה ט כתב: "מערה שהקבר בתוכה וחצר לפני המערה, בזמן שהחצר לאויר העומד לתוכה טהור ובלבד שלא יגע במשקוף המערה, ובזמן שהחצר מקורה אם היה בה [מגולה בצד המערה] ד' טפחים על ד' טפחים או יתר הנכנס לשם טהור, היתה פחותה מד' על ד' הנכנס לשם טמא ואף על פי שלא נגע בפתח המערה".
מבואר שהרמב"ם פסק כתוספתא ולא הביא את חילוק הגמרא בסוטה. ונראה לענ"ד מלשון התוספתא (השקוף) והרמב"ם (פתח המערה), שרק פתח הכוך מטמא. וי"ל שהוא משום שמדאורייתא אם אין ארון, או שיש טפח בין הארון לכוך, הטומאה היא רק בפתח.
ובמשנה אהלות פרק ג משנה ז איתא:
"טפח על טפח על רום טפח מרובע מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה. כיצד ביב שהוא קמור תחת הבית יש בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס.
יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח, הטומאה בתוכו הבית טמא, טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס.
אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טמא אחד חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת וכן מרבך של אבנים וכן סואר של קורות".
וביאר הרמב"ם: "הכלל שהשמיעך כאן באמרו טפח על טפח מביא את הטומאה. ואם היתה הטומאה בבית הרי הדבר שבביב אינו מתטמא לפי שאין הטומאה נכנסת לביב מקרקעית הבית כיון שיש במקום הטומאה טפח על טפח וכבר חצץ בפני הטומאה וחלק מקום לה. אבל אם היה בביב הזה אשר תחת הבית פחות מטפח על טפח, וכן ביציאתו פחות מטפח על טפח הרי הוא כמו גומה בקרקע הבית אשר דינה ודין הבית שוה, לפי שכל שהוא טמון בקרקעיתו של בית אם לא היה באותו המקום טפח על טפח הרי זה מתטמא ומטמא. אמרו וכל אשר באהל לעשות קרקעיתו של בית כמוהו עד התהום... ואמרו אחד חור שחררוהו מים רוצה לומר שכל חלל שיש בו טפח על טפח הרי הוא אהל ומביא את הטומאה בין שעשה אותו אדם בין שחטטוהו המים או בעל חי או שהומלחה האדמה ונפלה עד שנעשה שם חור וזה קורה הרבה".
מבואר שכשפתחו בבית הוא טפח ואין ביציאת טפח, הבית טמא כי סוף הטומאה להוציאה, ולא הוזכר כאן כלל דין קבר[25].
ויש לבאר שהטעם שלא דנו בזה מדין קבר הוא מפני שהביב אינו מקום ראוי למת, וכל ענינו להוציא את השופכין שבבית. וכפי שמצינו במשניות בפרק ד בדין של נמצאת טומאה בתיבת המגדל הבא במידה, ואמרו במשנה ב שבמקום הטומאה יש טפח על טפח, והבית טמא משום "שדרך הטומאה לצאת". וחזינן שהדיונים במשניות אלו הם רק מצד סוף טומאה לצאת ולא מדין קבר, ומשמע שזה משום שאלו דברים שאינם נעשים לקבר. וגם י"ל שבאמת אם הביב בנוי ואין כוונה להוציא את הטומאה, יש בו גם טומאת קבר, אך הדיון כאן הוא מצד זה שסוף הטומאה לצאת, בהנחה שדעתו להוציאו.
אמנם בתוספתא אהלות טו, ו איתא: "גל של צרורות וכן כרי של תבואה וטומאה בתוכן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביו".
משמע שאם יש במקום הטומאה טפח על טפח מוסב על תחילת המשנה, כלומר הקבר יכול להיות גל אבנים או כרי של תבואה אם יש במקום הטומאה טפח פנוי. אך י"ל שמדובר כשהחליט שאין לו שימוש אחר בתבואה, ואז הוא כעושה בנין לקבר, ולפיכך הרי הוא כקבר סתום. אבל כלי בעלמא שיש בו חלל טפח על טפח ובתוכו יש טומאה, לא חשיב קבר.
ובחולין דף עא ע"א איתא: "טהרה בלועה מנלן? קל וחומר: ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל - שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא, דאמר מר: טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע, מציל על טהרה שבתוכו מלטמא, אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא, אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מליטמא?" ופרש"י: "דאמר מר טומאה רצוצה... אלמא אפילו בליעת קרקע אינה מעכבת וכל שכן בליעת כלי והרי הוא מציל על טהרה שבתוכו ומעכבת מליטמא באהל המת".
לא דובר כאן כלל על דין טומאת קבר, כנראה מהטעם שאמרתי, דאין לכלי גדר של קבר[26].
♦
ז.
מסקנות לענין קבר חצוב וטומאה בחלל סתום שמעל קבר
על פי זה נראה לפשוט דינים הנוגעים לכניסת כהנים מערת המכפלה:א. מהתוספתא פ"י שמבארת את דין המשנה באהלות פ"ט יש להסיק שמערות הקבורה שתחת המבנה אינן גורמות לטומאה העולה כנגד כללות החלל שלהן, כיון שהן חצובות בקרקע עולם, והטומאה היא רק במקום הפתח, דהיינו באבנים הסותמות את הפתח של מערות הקבורה. מה שמעל האבנים הוא כבר חלל מעל הקבר, ואינו מטמא כקבר סתום.
ב. מתחילת התוספתא משמע שחלל אטום חוצץ מפני הטומאה, שכן אמרו הנפש על הארון חצוב עם המכסה, שכשחלק מפיו של הארון החצוב נכנס לתוך חלל שיש בנפש, הנכנס לחלל זה טמא. ומזה שבסיפא הוזכר דין קבר, משמע שבאופן כזה אין כל הנפש מטמאת כקבר כמו בסיפא של התוספתא.
הדין הראשון שהעלנו כאן הוא על פי פשט המשנה בפ"ט והתוספתא בפ"י, וכן דעת הרמב"ם והר"ש, והביאו החזו"א (אלא שהוא סבר שאין כך דעת הגר"א), כפי שיבואר להלן.
הדין השני שחלל אטום חוצץ הוא דבר שדנו בו כמה אחרונים וגם הכריעו כך למעשה.
ונראה שמלבד התוספתא הוא כלול בדברי המשנה באהלות פ"ז, א "היתה עלייה אחת על גבי שני בתים היא טמאה וכל העליות שעל גבה טהורות", דמשמע שהבית התחתון הוא קבר, והעליה שמעליו טמאה כי היא מעל הקבר, אבל העליונות טהורות כי יש בה חלל חוצץ. ומשמע מסתימת המשנה שאין בזה תנאי שיהיה פתח מן הצד. ואין לומר שזה רק בתנאי שיש פתח וסמכו על כך שמסתמא בבית יש פתח, כי נראה שלא מדובר כאן בבית שנבנה כדי לגור בו, אלא כוונת המשנה לומר את דיני הקבר כשבנויים עליו כל מיני מבנים. ועכ"פ ודאי לא נראה שיש צורך שיהיה פתוח ממש[27].
והגרי"ק בראנדסדורפער בספר חזקת טהרה (פרק לד), כתב שכך נראה מסתימת המשנה במס' פרה (פ"ג מ"ו) "וכבש היו עושים מהר הבית להר המשחה, כיפין על גבי כיפין, וכיפה כנגד האוטם". ופירושה דהכיפין הם אהל שיש בו חלל טפח, שמפסיק את הטומאה. ואוטם היינו עמוד, ועמוד העליון היה עומד כנגד חלל הכיפה התחתונה, כך שגם תחת העמוד היה חלל טפח, שיחצוץ בפני הטומאה. ולא מצינו במשנה ובמפרשי המשנה תנאי לזה שיהיה פתח לחלל כדי שיחצוץ.
וכן כתב הרלב"ח סי' קמב כשחלל מעל קבר אינו צריך פתח מהצד כדי שלא יטמא כקברכח. ועל פי דבריו כתב בארץ חיים סתהון (שעב, א) לדון בקברי צדיקים "ונראה דאם יש חלל טפח מפסיק בין תקרת 'הקבר' (נראה דצ"ל המערה) ובין תקרת הכוך שבמערה, ויש בית בנוי על גבי תקרת המערה, מותרים הכהנים להכנס לתוך הבית שעל גבי המערה... אפילו אם המערה היא סתומה סביב סביב מכל צד".[28]
כן עולה מבן יהוידע על ב"מ (נדפס על דף פו) שדן על מה דריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן, והביא את דברי הרשב"ם על הציון של ר' בנאה, והקשה למה היה צריך לציין מערה, מאחר דאיכא חלל במערה למעלה מן הארון המונח שם ואז אין טומאה עולה, וכדאיתא באהלות. והסיק "ונראה לי כי בפנים בכותלי המערה עצמן ג"כ עושים קברים, ושם בקבר שבתוך הכותל אין חלל למעלה ממנו, אלא סותמין חללו לגמרי, לכך הוצרך לציין למעלה על הקברים המונחים בעובי כותלי המערה, וממילא יציין גם למעלה מן הארונות שבתוך המערה". ונראה שבתחילה כתב לפי ההבנה שציון מערה הוא כשברצפת המערה מונח ארון למת (מעץ או מאבן), או במערת האבות כמה קברים באותה מערה, ולדעתו מעל הארונות שבתוך המערה אין טומאה, כי הארונות הם הקבר והמערה שמעליו היא חלל מעל הקבר והוא חוצץ. וכדאיתא באהלות (ז, א) על עליות שמעל קבר, שרק העליה הראשונה טמאה ומעליה כל העליות טהורות. ועל זה הקשה למה ציין ריש לקיש מערות. והשיב הבן יהוידע שמדבר על כללות ענין הציון, שעיקרו נצרך בשביל הכוכין שבקירות, ואגב זה מציינים גם מה שלא נמצא בקירות. ולא נכנס בזה לדון מה המציאות במערת המכפלה, אלא דיבר באופן כללי על ציון מערות קבורה. ומכל מקום מדבריו נלמד כדברי הארץ חיים, שחלל שמעל קבר חוצץ גם כשהוא חלל המערה שבה נמצא קבר.
והיינו שאמנם הכוך הוא קבר שמעליו עולה הטומאה, אבל אם יש מערה מעל הכוך, היא חדר נוסף שאין לו דין קבר, ומועיל בו חלל טפח[29].
וכן מובא בספר אהבת השם של הרב אלפייה[30], שבזמן שעשו תיקונים בקבר רחל "עשו חלל גדול בתוך הכיפה שעל הקבר כדין וכהלכה, ועל גבי הכיפה של החלל ההוא בנו להם המצבה הגבוהה הזאת העולה עד החלונות". דהיינו שחכמי ירושלים טהרו את קבר רחל על ידי זה שבנו חלל טפח בתוך הכיפה שעל הקבר. ומבואר שלא עשו כלל פתח מהצד, ולא הצריכו לעשות חלל בין הקבר לדפנות שבצד, ונראה שהם נקטו שהתוספת שיש על הקבר בעצמו מהצד אינה קבר, ולכן הטומאה אינה עוברת דרכה מהקבר כלפי מה שמכסה מלמעלה כדין טומאה רצוצה, ולכן די בחלל מעל הקבר בתוך הכיפה כדי שלא תתפשט הטומאה דרך עליתה לגג.
וכן בספר חזקת טהרה פרק לט בהערה הביא עדות שכשעסקו בטיהור כביש מספר אחד לירושלים הורה להם הגרי"ש אלישיב שיש להסתפק בחלל מעל הקברים כדי לטהר, אף שהחלל הוא אטום.
ואין לחלק בכל זה בין מבנה שנעשה על קבר כדי לטהר, לבין חלל שנבנה שלא לצורך זה, שכן חילוק בזה יתכן רק אם נאמר שאם הוא לא נעשה במיוחד כדי לטהר יש בעיה מצד גזירת טפח אטו פחות מטפח, אבל כבר בואר לעיל שלא מצינו גזירה זו אלא בארון, ולכן אין צורך בדוקא בבניה לשם טיהור[31].
♦
ח.
האם יש למבנה שמתווסף על קבר יש דין קבר מדין 'נפש' או 'גולל'
בפ"ב משנה ד עוסקת המשנה בגולל וכתב הר"ש שבקבר שיש עליו עפר, מה שהניח על העפר אינו גולל, ופירש החזו"א (אהלות כ, יד) דכוונתו היא שנפש שנבנתה על כיסוי של קבר אין לה דין גולל. והקשה החזו"א מהתוספתא הנ"ל, שהובאה גם היא על ידי הר"ש וקובעת שאם "בנה נפש על גבה" דינה כקבר (החזו"א משוה בין דין הגולל לדין הקבר). ובתחילה כתב החזו"א דנראה דהתם בתוספתא מדובר שבנה לשם נפש, ועל כן מטמא כקבר אף שהוא חיצוני, אבל כשלא הניחו לשם קבר אינו קבר[32]. וכתב החזו"א שדברי הר"ש מוכרחים מהמבואר במשנה שבגל של צרורות החלק החצוני טהור אף שהוא מקיף את כל הקבר, ומוכח שלא כל מה שמכסה את הקבר נדון כנפש. וסיים "מיהו יש לחלק דהיכי דהקבר מוקף בנפש סתום אף שלא נעשה לשם נפש, חשיב כנפש, מה שאין כן בגל אטום שלא חשיב גולל צרכו של קבר, וצ"ע ועיין לעיל יד, א".ונראה שכוונתו בחילוק שעשה שאולי הדבר לא תלוי רק בכוונה, אלא שאם בנה נפש שמקיפה קבר נראה שהוא לצורך הקבר גם אם לא התכוון לכך, ומטמא כקבר גם בלא שיתכוון לשם נפש. ולא דמי לגל, שבו לא נראה שהחלק החיצוני נעשה לצורך המת. וקצת נראה שכוונתו לפקפק בזה על מסקנת הר"ש, דנפש וגולל היינו הך, וגולל שמעל עפר שמכסה את הקבר הוא כנפש שמקיפה קבר.
אך החזו"א לא סיים בזה את דבריו, וציין למה שאמר בסימן יד. ושם כתב על פי משנה ז, א שרק כאשר הטומאה בבנין, כל הקיר שמעליה טמא, אבל אם הטומאה בקרקע עולם וסתמו, אין טמא אלא כנגד הפתח. ואם כסה את הפתח ובנה על גבי הכיסוי, מה שבנה עליו טהור וכדברי הר"ש. וכן מוכח מהמשנה בפי"ז, ה שכשאבד קבר לא חיישינן שמה שמעליו יהיה כקבר.
והנה בספר חזקת טהרה (הנ"ל פרק מח) כתב לתרץ את שאלת החזו"א בסימן כ שהתוספתא מדברת כשבנה את הנפש כשהיא ממש מחוברת לקבר, ורק באופן כזה הויא כקבר. ולענ"ד כך עולה מדברי החזו"א בסימן יד, שמשמע שהצדיק את הר"ש והסיק שרק כאשר הטומאה בבנין כל הקיר שמעליה הוא נפש. ולענ"ד י"ל כפי שביארתי לעיל, שבתוספתא מדובר שהנפש היא הסותמת, ורק באופן זה הנפש היא בטומאת קבר. ואין בדין נפש תוספת טומאת קבר על הקבר עצמו, אלא שכשהנפש היא ממש הכיסוי של הקבר דינה כקבר. ולכן כשהנפש מקיפה קבר היא אינה קבר. ואף אם נאמר שכשהיא מונחת מעל הקבר נמי הוי כקיר אחד, עכ"פ נראה שאם יש קבר עם כיסוי בתוך נפש גם אם היא אטומה היא אינה קבר, שלא מצינו בתורה דין שירבה דין קבר לאופן כזה. וכן משמעות התוספתא שבאופן שנראה המכסה לתוך הנפש לא הוזכרה כלל אפשרות שהנפש תהיה כקבר, אלא רק שהנכנס לתוכה יהיה טמא. ובנידון דידן נראה שהקבר הוא רק מה שחצוב בקרקע והמכסה של מערות הקבורה, אך המבנה שמעל הפתח למערות אינו קבר, נפש או גולל, דהוא אינו הדבר שמיועד להיות הסותם של הקבר.
כמו כן לענין דין גולל, לפי רוב הראשונים גולל אינו דבר שמוסיף טומאה של דבר חיצוני שאינו מוגדר קבר כאשר הוא קבוע, וכיון שנראה שלא ייעדו את כל המבנה להיות הסותם את הפתח לקרקע, אין במבנה הזה חלק הראוי להיקרא גולל.
וכן מוכח מהמנהג המוסכם על כולם, שכן אם כל המבנה היה בדין קבר, היה אסור להתעטף בציצית ותפילין להתפלל וללמוד במקום כחובת ההרחקה של ד' אמות מקבר. ובפרט שהוא אינו רק מיועד לאבות, שהרי נמצאו תחתיו מערות קבורה עם עצמות.
ולפי מה שאמרנו שמדינא החלל שיש בקומה הראשונה חוצץ אף אם הוא אטום, יש לומר שמה שאנו רואים במבנה מערת המכפלה פתח קדום של טפח על טפח בצדה לא נעשה כדי למנוע טומאה בקומה העליונה ממערות הקבורה עצמן, דלשם הטהרה של העומדים מלמעלה די בחלל הסתום ואין צורך בפתח מהצד. אלא שמכל מקום עשו פתח זה, אולי משום שהבונים סברו שיש בו צורך או כחומרה או חששו שיביאו במשך הדורות עצמות שיקברו בחלל עצמו. ולכן עשו גם פתח מהצד לחלל, וכשיטת הרא"ש שדין קבר סתום פוקע בטפח פתוח מן הצד, ולדעתו כך היו עושים בזמנם בקברים, רק לצורך פקיעת דין גולל צריך פתח של ד' טפחים.
♦
ט.
דעת הרמב"ם בקבר חצוב
בפירוש המשנה לא ביאר הרמב"ם מדוע לגולל יש דין נפרד מדין קבר, אך בהלכות טומאת מת פרק ב הלכה טו כתב: "הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת דין תורה, שנאמר או במת או בעצם אדם או בקבר, ואחד הנוגע בגגו של קבר או הנוגע בכותליו, והוא שיהיה בנוי וסתום ואח"כ יהיה כולו מטמא במגע ובאהל, אבל המעמיד כלים או אבנים וכיוצא בהן בצדי המת וכסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיוצא בהן זה הכסוי המוטל מלמעלה נקרא גולל ואלו הצדדין המעמידין את הגולל שהוא נשען עליהן נקראין דופק, ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר וטומאתן מדברי סופרים ואינן מטמאין במשא".הרמב"ם הגדיר קבר סתום "בנוי וסתום", ומשמע כשאינו בנוי אינו בדין קבר סתום, ועל כן הוא מסיים בכך שהמעמיד כלים, הטומאה היא רק מדין גולל, כי אין זה ממש בנין. מרכבת המשנה (חעלמא) כתב "גולל ודופק התלושין מטמאין במגע ואהל מד"ס". ולפי זה הכל תלוי בשאלה אם הכלים תלושים או מחוברים. אך מצינו שלגבי גולל פסק הרמב"ם (טומאת מת, ו, ז) כדברי התוספתא, שבגל אבנים רק סדר פנימי טמא, ואילו לגבי קבר פסק בהלכות טומאת מת ו, ז כדברי המשנה בפרק טו משנה ז הנ"ל דמשמע שכל הגל טמא. ואם כן גם תלוש יכול להיות מטמא כקבר. ואפשר לומר שאכן אם כוונתו של האדם היא שיהיה שם בקביעות, הוא כבונה את כל הגל על המת, אף כשאינו מחובר, דבאופן זה הוא חשוב כבנוי.
ולענין טומאה מקבר שחצוב בקרקע עולם, בפרק ט נראה שפירוש הגר"א ופירוש הרמב"ם דומים, ולא חילק בזה בין כיסוי קבוע לכיסוי זמני.
וז"ל הרמב"ם בפירושו לאהלות פרק ט משנה יד: "כבר נתבאר בתוספתא שאין הדברים אומרים כאן אלא בארון חקוקה בסלע שהוא כאלו ארון של אבן (דהיינו שהוא נראה כולו אבן אחת), ושם אמרו ארון שהוא חקוק בסלע ומכוסה, הנוגע בה מכל מקום טהור, ואינו טמא אלא כנגד כסויה בלבד, למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה על פיו שאין טמא אלא כנגד חללו. ולפי הכלל הזה אמרנו שאם היתה רחבה מלמטן וצרה מלמעלן כצורה זו /במקור יש שרטוט[33]/ הרי הנוגע במקום האטום שבאבן שתחת המת טהור. ואם נהפך הדבר והיתה כצורה זו /במקור יש שרטוט/ הרי הנוגע אפילו בחלק האטום שעל המת טמא, לפי שאותו החלק הוא כסוי הקבר והרי הוא כאבן שעל פי הבאר. וכבר קדם לך לשון התוספתא כי כנגד כסויה טמא. ואם היה עליון שלה כנגד התחתון שלה האטום, אמר ר' יהושע שאין מטמא מן האטום שתחת המת אלא טפח שכלפי המת. וכל מה שתחת הטפח מכלפי הקרקע טהור, וזו צורתה /במקור יש שרטוט/ כמין קמטרה כזה. וכבר קדם לנו פירוש קמטרה שהיא הידועה במצרים בשם "אלקמטרה", ותרגום המלתחה קמטרה, והוא הכלי שמצניעין בו את הבגדים כארונות /במקור יש שרטוט/[34]. וכמין גלוסקום, יש אומרים "אלספט" וצורתו ידועה אצלינו, אלא שהמתברר לפי הענין שתארה נוטה לעגול מסויים ופתחו מצדו וכאלו חתר מקום בגוף האבן והכניס בו את המת וסגר אותו הפתח ולפיכך כנגד פתיחתה טמא כדרך שבארה התוספתא בבור מלא מתים, לפי שצורה זו היא בור על צדו וזו צורתו. /במקור יש שרטוט/ והלכה כר' יהושע".
וכעין זה כתב ברמב"ם הלכות טומאת מת פרק ו הלכה ח: "ארון שהוא חקוק בסלע והניחו בו המת וכסוהו בגולל, הנוגע בסלע בכ"מ טהור והנוגע בגולל טמא, למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה על פיה שאין טמא אלא כנגד חללה, ואם בנה נפש על גבה הרי זו כקבר סתום ומטמא מכל סביביו, היתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמטה וצרה מלמעלה והמת בתוכה, הנוגע בה מלמטן טהור ומלמעלן טמא שהרי הצדדין מלמעלה סמכו על גבי המת ונעשו כגולל, היתה הארון רחבה מלמעלה וצרה מלמטה הנוגע בה מ"מ טמא, היתה שוה הנוגע בה מטפח הסמוך לקרקעיתה ולמעלה טמא, מטפח ולמטה טהור, ניקב ארון בסלע והכניס המת בתוכה כמו נגר הנוגע בה מ"מ טהור חוץ ממקום פתחה".
הרמב"ם בהלכה מדבר על גולל, אך לא נראה שהוא בא להורות שמדובר דוקא במת שכיסהו בכיסוי זמני, שבמשנה לא הוזכר תנאי כזה, ובעלמא מסתמא מכסים אותו בדבר שתמיד ישמש כיסויו. לכן נראה שכיסוי הקבר נמי נקרא אצלו גולל, והכוונה כאן גולל שהוא כקבר ממש. ואפשר שנקט כך מפני שלפני כן דיבר על גולל.
גם אין ללמוד ממה שמדובר על בור שיש בו מתים שהכוונה להוציאם ולכסותם רק בכיסוי זמני, כי הרמב"ם משוה את דינם לדין הארון כמין גלוסקום, משמע שאין הבדל בין מת אחד או כמה מתים. לכן יש להשוות בין פירוש הרמב"ם לפירוש הגר"א[35].
וכבר הזכרנו שבתחילת המשנה באהלות פרק ז משנה א איתא: "הטומאה בכותל ומקומה טפח על טפח על רום טפח, כל העליות שעל גבה אפי' הן עשר טמאות. היתה עלייה אחת על גבי שני בתים היא טמאה וכל העליות שעל גבה טהורות".
ופירש הרמב"ם:
"הכלל שראוי שתהא זוכר אותו תמיד הוא שהטומאה אם לא היתה רצוצה בתוך גוף הבנין אלא היה על גבה חלל טפח הרי אותו הבנין כקבר ומטמא כל מי שנגע בו, וכל מה שנבנה עליו טמא כמי שהוסיף בגובה בנין הקבר, ואפילו היה גובה אותו הבנין בתכלית האפשר, ולפיכך כל העליות שעל גבה טמאות אם היו בנויות אחת על השניה, ואותו הכותל אשר הטומאה בו משותף לכולן כצורה זו. /במקור יש שרטוט/ ואם לא היה על הטומאה חלל טפח אלא היה הבנין על גוף הטומאה הרי זו מטמאה מה שכנגדה מלמעלה ומלמטה בלבד, ואינה מטמאה צדדי הבנין ולא מה שאינו כנגד הטומאה בבנין למעלה או למטה.
ואמרו היתה עליה אחת על גבי שני בתים הוא שתהא הטומאה בגוף הכותל שבין שני בתים וכתלי העליה בנוים על גג שני הבתים, עד שתהא העליה מאהילה על הכותל שבו הטומאה, ועל אותה העליה עליה אחרת, הרי הכותל שבין שני הבתים הוא קבר כפי הכלל שאמרנו, והעליה אשר עליו טמאה מפני שהקבר בה, ואשר מעליה טהורה כיון שהמעזבה חוצצת כמו שקדם שגם האהל מציל מיד הטומאה".
ועולה מדבריו שכאשר הכותל של הבית בנוי על הקבר ישירות, כל המבנה הוא הקבר והכותל הוא כקבר, וגם כל הבתים והעליות שהכותל הזה הוא חלק מהם טמאים, אבל אם נמצא עליהם שלא במקום הקיר שבו הטומאה, אינו טמא, שכן רק הקיר הוא קבר. ואם הקבר הוא בכותל שקירות הבית האחרים אינם חלק ממנו, אין אנו רואים את כל הבית שמעליו כקבר, והוא אף חוצץ. וההסבר בזה נראה כפי שכתבנו, שהיכא שקירות אחרים אינם ממש חלק מהקבר, הם אינם מוגדרים קבר.
וכשיש קבר תחת בית, מצינו שאמרו במשנה מסכת אהלות פרק יז משנה ה: "שדה שאבד קבר בתוכה ובנה בה בית ועליה על גביו, אם היתה פתחה של עליה מכוון כנגד פתחו של בית - עליה טהורה".
מדקאמר העליה טהורה משמע שהבית טמא, והטעם שהעליה טהורה הוא כי גם אם יש קבר תחת פתח העליה, הטומאה נכנסת תחילה לתוך הבית דרך משקוף הפתח. וכיון שהקבר לא נמצא ממש בבית אלא רק מתחת לבית, לא אמרינן שכל הבית כקבר. ואף אם הקבר מתחת לכותל הבית, הכותל אינו ממש חלק מהקבר, ולכן העליה טהורה[36].
והדיון על בית בעלמא שהזכרנו לעיל מהמשנה בפ"ז משנה ג לא נוגע לענין המשנה בפ"ז משנה א,, ששם מדובר במת שנפטר בתוך בית, אבל במשנה א דפ"ז מדובר על בית בתור מבנה והטומאה בכתליו באופן שאין כוונה להוציאה. ולכן הוא ייחשב כולו כקבר גם אם יש לו דלתות שנפתחות, שפתיחת דלת לא משנה את הדין של קבר סתום כשדעתו לסוגרה ולהשאיר בה את הטומאה.
ולגבי המשך המשנה בפ"ז בענין נפש אטומה שטומאה בוקעת ועולה, פירש הרמב"ם: "ונפש הוא הבנין שבונים על הקבר גבוה על פני הקרקע ושמו הידוע אצלינו "שוכה' אלקבר". וכבר פירשנו כמה פעמים ובארנו כי אטום הוא הדבר המוצק שאין בתוכו חלל ולא פתח, ואמרו ונפש אטומה רוצה לומר שיהא אותו הבנין על עצם הטומאה ולא היה המת בארון כדי שיהא שם חלל טפח.
ואמרו סמך לה סוכות מוסב על נפש אטומה, אמר שאם עשה אותו הבנין כותל ונתן עליו תקרת הסוכה, הרי אותה הסוכה טמאה כאהל המת. ור' יהודה מטהר כיון שהנוגע בצדדין טהור כמו שקדם. ואין הלכה כר' יהודה".
ובהלכות טומאת מת פרק ז הלכה ז: "טומאה שהיא רצוצה בכותל וסמך סוכה לכותל, הסוכה טמאה שהרי נעשה הכותל צד מצידי האהל, ואף על פי שהצדדין טהורים לנוגע אילו לא היה עליהן אהל, אבל משנעשה עליהן אהל, האהל כולו טמא שהרי הטומאה בתוכו".
נראה שהרמב"ם מפרש שהמשנה עוסקת במת המונח במבנה שנבנתה עליו אבן אטומה, שהיא מהווה את הקבר, וקאמר שיש חילוק בין היכא שיש חלל טפח על טפח מעל המת להיכא שאין טפח על טפח, שאם אינה בארון של אבן עם חלל טפח, הרי היא בוקעת ועולה בתוך האבן כנגדה בלבד, ואם יש חלל טפח הרי הוא קבר ומטמא כל סביביו, וכמו בטומאה בכותל הבנין שהוזכר ברישא. ומה שאמרו "סמך לה סוכות טמאות" לרבנן, היינו באין בו חלל טפח והטומאה נכנסת לסוכה, כיון שהסוכות נסמכות עליה והנפש חשיבא חלק מהסוכות[37]. אך הסוכות לא הויין קבר, כיון שאין במקום הטומאה חלל טפח[38]. ומה שאמר הרמב"ם שמדובר בנפש אטומה, הוא לאפוקי היכא שבנפש עצמה יש חלל טפח, דאז הויא כקבר.
ואף שמשנה זו לפי הרמב"ם לא מדברת בקבר חצוב, בעיקר הענין של טומאה בקבר חצוב נראה שדעת הרמב"ם כהגר"א, ממה שפירש בפ"ט.
ומה שאמרנו ששיטת הרמב"ם היא שחלל אטום חוצץ, יש להוכיח מדין ארון של עץ.
דבגמרא ברכות דף יט ע"ב איתא: "אמר רבי אלעזר בר צדוק: מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. אמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'! כדרבא, דאמר רבא: דבר תורה, אהל, כל שיש בו חלל טפח - חוצץ בפני הטומאה, ושאין בו חלל טפח - אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן".
והרמב"ם הל' טומאת מת יב, ו כתב: "ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר, (אבל) אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה, ואף על פי שרוב ארונות יש בהן חלל טפח, הואיל ויש שאין שם חלל טפח גזרו על כל הארונות שאינן חוצצין ושיהיה המהלך ע"ג הארון כנוגע במת או בקבר".
מבואר שהרמב"ם מפרש שמדובר בגמרא על ארון עץ שמניחין בהן את המת שאינו כקבר, ומשמע שהוא אף כשדעתו להשאירו בו, כיון שהוא מוגדר ככלי בעלמא. ומדובר באופן שהארון אינו מקבל טומאה, שהרי כשיש בו חלל טפח הטומאה אינה עולה. והוא מפני שהוא עשוי להניחו בקרקע, והוי כלי העשוי לנחת, שאינו מקבל טומאה אף כשאינו בגודל של ארבעים סאה, כגון בארון למת קטן (רמב"ם הל' כלים ו, ב), אך עדיין יש עליו שם כלי, ולכן אינו קבר. ומוכח שחלל אטום שאינו קבר בעצמותו חוצץ, דלא בעינן בשביל חציצה שיהיה לטומאה מקום לצאת[39].
וכדברי הרמב"ם שמדובר בכלי ולכן אינו דינו כקבר נראה מהשאילתות פרשת אמור שאילתא קג, שהביא את לשון הגמרא הנ"ל כך "אהל כלי (במקום מה שכתוב לפנינו 'אהל, כל') שיש בו חלל טפח חוצץ".
ולגבי התפשטות הטומאה כשאין במקום הטומאה טפח, אמרו בספרי במדבר פרשת חקת פיסקא קכו: "כל הבא אל האהל למה נאמר לפי שהוא אומר וכל אשר באהל, הא עד שלא יאמר יש לי בדין, אם הבא לאהל טמא אשר באהל לא יהיה טמא, מה ת"ל כל הבא אל האהל לעשות קרקעו של בית עד התהום כמוהו". כאשר הטומאה בבית מה שבקרקע נטמא, דלענין זה אמר הפסוק שהבא גם אל קרקעית האוהל נטמא, אך לא אמרו שבגלל זה כאשר הטומאה בקרקע הבית או האוהל ייעשו קבר.
ובאהלות פרק ו שנינו, במשנה ג -ד:
"כותל המשמש את הבית ידון מחצה למחצה כיצד כותל שהוא לאויר והטומאה בתוכו מחציו ולפנים הבית טמא והעומד מלמעלן טהור, מחציו ולחוץ הבית טהור והעומד מלמעלן טמא, מחצה למחצה הבית טמא. והעומד מלמעלן ר"מ מטמא וחכמים מטהרין רבי יהודה אומר כל הכותל לבית:
כותל שבין שתי בתים והטומאה בתוכו, בית הקרוב לטומאה טמא והקרוב לטהרה טהור מחצה למחצה שניהם טמאין. טומאה באחד מהן וכלים בכותל מחציו וכלפי טומאה טמאין מחציו וכלפי טהרה טהורין, מחצה למחצה הרי הן טמאין.
מעזיבה שבין הבית לעליה טומאה בתוכה מחציה ולמטן הבית טמא ועליה טהורה מחציה ולמעלן העליה טמאה והבית טהור. מחצה למחצה שניהן טמאין. טומאה באחד מהן וכלים במעזיבה מחציה וכלפי טומאה טמאין מחציה וכלפי טהרה טהורין מחצה למחצה הרי הן טמאין רבי יהודה אומר כל המעזיבה לעליה".
ואח"כ שנינו במשנה ה-ז:
"ה. טומאה בין הקורות ותחתיה כקליפת השום, אם יש שם פותח טפח הכל טמא, אם אין שם פותח טפח רואין את הטומאה כאילו היא אוטם. היתה נראית בתוך הבית בין כך ובין כך הבית טמא.
ו. בית המשמש את הכותל ידון כקליפת השום כיצד כותל שבין שני כוכין או בין שתי מערות, טומאה בבתים וכלים בכותל ועליהם כקליפת השום טהורין. טומאה בכותל וכלים בבתים ועליהם כקליפת השום טהורין.
טומאה תחת העמוד (בזה אין נפקא מינה בין כותל המשמש את הבית שבנו את הכותל בשביל הבית, לבין בית המשמש את הכותל שיצר את הכותל, כי אין כאן כלל כותל שהוא חלק מבית. ע.א)- טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת:
ז. שני פרדסקים זה בצד זה או זה על גב זה, נפתח אחד מהן הוא והבית טמא וחברו טהור, ורואין את הפרדסקין כאילו הוא אוטם ידון מחצה למחצה להביא את הטומאה לבית".
ופירש הרמב"ם:
"ה. תחת הקורות, הוא שתהא הטומאה בתוך הקורה לא בתוך הבנין. ואמרו כקליפת השום הגזמה, והכוונה שאפילו המחיצה הדקה ביותר חוצצת בינה לבין הבית אם לא היה במקומה טפח על טפח (שאז כל הכותל מטמא כקבר. ע.א), ולא יתטמא הבית, אלא נחשוב את הטומאה כאלו היא במקום אטום אשר דינה שאינה מטמאה אלא כל מה שכנגדה בלבד למעלה ולמטה כמו שיתבאר עתה. ואין הדין כן אלא מפני שהטומאה בתוך הקורה, אבל אלו היתה בתוך הבנין היינו דנין בה מחצה על מחצה כמו שקדם בהלכה שלפני זו[40]. וכן אלו היתה הטומאה בתוך האבן היה הדין בה כמו כשהיא בתוך הקורה, כלומר אם היתה התקרה אשר בין הבית והעליה של שיש, או כיוצא בו מן האבנים, ובתוספתא אמרו של בנין נדון מחצה על מחצה ושל סלע כקליפת השום. וענין 'נראית' שתהא אותה המחיצה אשר על הטומאה שקופה כגון הזכוכית והשהם וכיוצא בהן הרי הבית טמא ואפילו לא היה במקום הטומאה טפח על טפח.
ו. חופרין באדמה מקום גדול לקבור בו מתים רבים, וחופרין בתוך אותה החפירה את הקברות כשיעור האדם הנקבר, אדם בכל קבר, והקבר שהוא כשיעור האדם נקרא כוך, והמקום הגדול הכולל את כל הכוכין נקרא מערה, וכבר בארנו את זה בבבא בתרא. והחלוק בין בית המשמש את הכותל וכותל המשמש את הבית כמו שאבאר לך, והוא אם היו הכותלים עומדים על פני הקרקע נקרא כל כותל מהן כותל המשמש את הבית, לפי שכותל זה עשה את הבית בית, אבל אם חפר בקרקע שני חריצין אחד בצד השני הרי המחיצה הנשארת ביניהן אינה נקראת כותל המשמש את הבית לפי שאינו הוא שעשה את אותו החריץ בית מפני שלא עשה בו מאומה אלא עשיית אותו החריץ עשאתו כותל ואומרים על אותו החריץ בית המשמש את הכותל.
ואמרו תחת העמוד הוא שתהא הטומאה תחת אותה המחיצה אשר חצצה בין שני הכוכין או שתי המערות, ולפי שהטומאה רצוצה שם נעשת מטמאה כל מה שכנגדה עד הרקיע, וכן כל מה שכנגדה מלמטה עד התהום, וזה הוא ענין בוקעת ועולה בוקעת ויורדת בכל מקום שתשמעהו. וזה כלל מקיף בכל המסכתא שכל זמן שתהיה הטומאה אטומה כלומר שהיא במקום מקיף אותה ודבק בה ואין שם חלל טפח הרי כל מה שכנגד הטומאה מלמעלה ומלמטה טמא ולא יועיל בכך גובה הבנין שעליה, וכן אם היה עמוד בתוך הבית והטומאה בתוך העמוד עצמו הרי הדין כמו שאמרנו. ולשון התוספתא עמוד שהוא עומד בתוך הבית וטומאה תחתיו והיא רוצצת טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו. וזכור כלל זה ולא אצטרך לחזור עליו. ואמרו תחת העמוד הוא שתהא הטומאה תחת אותה המחיצה אשר חצצה בין שני הכוכין או שתי המערות, ולפי שהטומאה רצוצה שם נעשת מטמאה כל מה שכנגדה עד הרקיע, וכן כל מה שכנגדה מלמטה עד התהום, וזה הוא ענין בוקעת ועולה בוקעת ויורדת בכל מקום שתשמעהו. וזה כלל מקיף בכל המסכתא שכל זמן שתהיה הטומאה אטומה, כלומר שהיא במקום מקיף אותה ודבק בה ואין שם חלל טפח הרי כל מה שכנגד הטומאה מלמעלה ומלמטה טמא ולא יועיל בכך גובה הבנין שעליה.
(אף שמדובר במשנה ו בקרקע עולם, אין ללמוד מדבריו שכשיש טפח בתוך קרקע עולם דינו כקבר שמטמא כל סביביו גם מעבר לפתח ולכיסויו, כי הכלל שאומר כאן הרמב"ם הוא להשמיענו את ההבדל מטומאה רצוצה, שדין המשנה דהקיר מתחלק למחצה הוא כשאין במקום הטומאה טפח על טפח, אבל כשיש טפח על טפח הדין שונה. ובאמת במשנה ו מדובר גם כשאינו קרקע עולם, וכשהיא בעמוד הכל טמא, שכשאיכא טפח על טפח טומאה אינה בוקעת רק כנגד כל גוף המת כבטומאה רצוצה, ואם היה מדובר בקרקע עולם הטומאה היתה רק בפתח. ועכ"פ גם אז לא דנים את הכותל כמחצה על מחצה, ואינו כבטומאה רצוצה. וכן בהלכות טומאת מת פרק כה, אחרי הבאת דין העמוד בהלכה א, כתב בהלכה ב: "[ואם יש במקום הטומאה] טפח על טפח על רום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביו, והבית כולו טמא שהרי האהיל על הקבר" ע.א).
ז. ופרדסקין הם התאים שעושין אותן חפורים בגוף כתלי הבית כעין מגדל קטן, ויש להן דלתות ונסגרים ונפתחים, והם מפורסמים מכדי להוסיף בתיאורן (ארוניות שקועות בקיר. ע. א). אם היה באחד מכתלי הבית שני תאים זה על גב זה, והיתה טומאה מונחת באחד מהן ונפתח ונשארו דלתות התא השני סגורות, הרי אותו התא שיש בו הטומאה עם כל הבית טמאים, ואותו התא הנעול טהור, כלומר כל מה שיש בו טהור. במה דברים אמורים בשהיתה הטומאה מונחת בתא, אבל אם היתה טמונה בגוף כתלי התא בין מעל התא או מלמטה או בצדדיו, (נראה שכאן מדובר כשהוא סגור, שהרי בחלק זה המשנה לא אומרת "נפתח" ע.א) רואין אנו כאלו כל התא אטום והוא אמרו כאלו הן אוטם וכאלו הטומאה בתוך כותל אטום שאין בו תא, ורואין אם הטומאה בחצי עובי הכותל שכלפי הבית ויתטמא הבית, או בחצי השני ויהיה הבית טהור כפי הכללים שקדמו בפרק זה. והמשל בזה, כגון שהיה בעובי הכותל ארבע אמות ובעומק התא שתי אמות, ונשאר בעובי הכותל שתי אמות, והיתה הטומאה טמונה בו בריחוק טפח, הרי אם נראה את ריחוק הטומאה מחלל הבית בדיוק הרי הוא טפח (וא"כ הטומאה בחצי הקרוב לבית, והבית טמא ע.א), ואם נראה את כל התא כולו אטום (כפי שקובעת המשנה. ע.א) יהיה ריחוק הטומאה מחלל הבית שתי אמות וטפח וזה יותר על חצי הכותל ויהיה הבית טהור. זו היא תועלת ראייתינו את התאים אוטם לענין הבאת הטומאה לבית. אבל לענין שיתטמא אחד מהם מן השני, הרי אם רואין אנו אותם כולם אטומים הרי הטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ומטמאה כל מה שכנגדה בתא השני, וכל זה נתבאר בתוספתא, ושם אמרנו פרדסקין שהוא פתוח לבית (נראה שהכוונה אף שפתחו פונה אל הבית. ע.א), טומאה בקרקעו או בכותל שלפנים ממנו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ורואין את הפרדסקין כאלו הוא אטום, מחצה על מחצה להביא את הטומאה לבית. שלשה פדרסקין זה בצד זה או זה אחר זה או זה על גבי זה וטומאה תחתיהן ביניהן או על גביהן, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ורואין את הפרדסקין כאלו הן אטומים ונדונין מחצה על מחצה להביא את הטומאה לבית. וכל זה ברור ממה שכבר פירשנו כאן בהלכה זו".
נראה א"כ פירוש המשנה "שני פרדסקים זה בצד זה או זה על גב זה, נפתח אחד מהן (והטומאה בתוכו) הוא והבית טמא וחברו טהור, ורואין את הפרדסקין (כאשר הטומאה בינהם והם סגורים) כאילו הוא אוטם, ידון מחצה למחצה להביא את הטומאה לבית".
ובהלכה בפרק כה, ד כתב הרמב"ם: "חור גדול שבעובי הכתלים שדרך בני אדם לעשותו לתשמיש, והוא הנקרא פרדסיק, שהיתה טומאה מונחת בתוכו ויש עליו דלתות סגורות הבית טהור". מבואר שבאופן שהוא סגור אין דינו כקבר, ואף לא אומרים סוף טומאה לצאת. ונראה שלדעת הרמב"ם כשהטומאה בפרדסק יש לה דין ייחודי שלא אומרים בו סוף טומאה לצאת, כנראה משום שייעודו הוא להבליע את מה שבתוכו שייחשב כקיר, ועל כן הבית טמא רק כשהדלתות נפתחו[41]. וכן כשטומאה תחת הפרדסקים והם מוגפים הוי כחלק מהכותל, שכן הדרך לעשות בכותל, ועל כן הטומאה בוקעת ועולה גם דרך הפרדסקים, אף שבעלמא גם חלל אטום חוצץ. כיון שמדובר בדין ייחודי, אין ללמוד מכאן לדין אחר. והוא הדין עמוד שיש תחתיו טומאה רצוצה, ובתוך העמוד יש חלל, הוא לא יחצוץ, כי הכל נראה כעמוד אחד שרצוץ על הטומאה, ואין זה כחלל מעל קבר.
ויש לדון היכא שהונח בבנין או במערת קבורה ארון או כלי, על מה חל דין קבר.
ונראה שכשאם מתייחסים למקום ההוא כקבר אין מתחשבים בזה שהמת בכלי, והבנין או שהוא קבר, ואם הוא נמצא במערה כנגד הכיסוי הוא קבר. ומה שכתב הרמב"ם שארונות עץ חוצצים הוא כשהם גלויים ולא כשהונחו בתוך כוך או מערה, כדמשמע מפירוש המשנה בפ"ז. וכן משמע מדין הטומאה שבכוך, דהיא בגלל הארון שבו. ולא אמרו דוקא בארון אבן, ואפשר לקבור גם בארון עץ, אם עושים בו חור כפי שכתב הרמב"ן בתורת האדם. אבל בפרדסק נקט הרמב"ם שאינו מתבטל לגמרי להיחשב קבר כשהטומאה בתוכו, כי אין דרך לבטל ממנו את שם הכלי, שהרי המשנה קוראת לו פרדסק.
ועולה מזה לענין מערת המכפלה הדין לפי הרמב"ם, כפי שכתבתי לעיל, שהטומאה אינה אלא בכיסוי של מערות הקבורה, ומה שמעליו, אף שהכיסוי נראה בו, אין דינו כקבר אלא כחלל אטום מעל קבר שחוצץ. החציצה היא גם בלי להיחשב בפתח מהצד שבמדרגה השביעית, כי לפי הרמב"ם חלל אטום חוצץ, כפי שעולה מהמשנה בפ"ז, א והמשנה במסכת פרה, וכפי שהבין מהרלב"ח בסימן קמב[42].
♦
י.
דעת הר"ש ומהר"ם
כתב הר"ש באהלות פרק ב משנה ד:"הגולל והדופק. אבן רחבה וגדולה שמניחין מצבה על הקבר לסימן מלשון (בראשית כט) וגללו את האבן, ואותה אבן מונחת על שתי האבנים אחת מצד זה ואחת מצד זה ונקראין דופק כדקתני איזהו דופק שהגולל נשען עליו. ודופק דופקין הוא אבן שאין הגולל נשען עליו אלא אצל אבן הדופק מניחין פעמים אצלה אבן אחרת להחזיקה ונקראת דופק דופקים. והגולל הוא הסותם את חלל הקבר שהמת מונח בקבר ומניחין את הגולל על פתח הקבר מלמעלה לסתום את פי הקבר כדמשמע לקמן בסוף פרק ט"ו דתנן קורה שעשאה גולל לקבר בין מוטה על צדה בין עומדת אין טמא אלא כנגד הפתח:
ועוד תניא בתוספתא [דמכילתין פט"ו ע"ש] גל של צרורו' שעשאו גולל לקבר הנוגע בתוכו עד ארבעה טהור דברי ר"י, וחכ"א אינו טמא אלא סדר הפנימי צורכו של קבר משמע כעין כוך החלול בגל ומלמעלה הגל כעין כיפה לפיכך צ"ל דתחת הגולל חלול הוא, ואף על פי שצרורות העליונות מכסות את הפנימיות כיון דכל הגל על פני הארץ מיקרי על פני:
וסוכה שעל פתח הקבר דקתני בתוספתא דאם סתומה הרי זו גולל לעצמו, ואם הסיטה טמא לר"א דאמר גולל מטמא במשא, צריך להעמידה בקבר פתוח מלמעלה שלא נתמלא הקבר עפר. וטומאת גולל ודופק נפקא ליה פרק בהמה המקשה (דף עב א) מדכתיב על פני השדה לרבות גולל ודופק"[43].
וכעין זה כתב בתוספות סוכה כג ע"א (ד"ה ולא גולל) המיוחס להר"ש, ושם מסיים לגבי השאלה מה מוסיפה טומאת גולל על טומאת קבר "מצינן למימר דאיצטריך למאהיל על הגולל כנגד מחיצות הקבר שהגולל מונח עליהם דאע"פ שאין מאהיל כנגד חלל הקבר טמא משום דמאהיל על הגולל דאם אין שם גולל טהור".
עולה מדבריו שבקבר שאין בו סותם שנגלל, הטומאה עולה רק כנגד החלל, אך כשיש גולל הטומאה עולה כנגד כל מה שסותם את הקבר ועומד מעליו. ומדובר כשאין אדמה בין הגולל למת, כי אם האדמה סותמת את הקבר, הגולל לא נחשב מעצמות הקבר.
וכן נראה שבענין הקברים שבכוכים אמרו שחצר הקבר טהור, ולא הזכירו שיש בה טומאה מחמת הגולל שעל הכניסה לחצר הקבר. על כן נראה שלענין מערת המכפלה, גם לפי הר"ש לא חל שם גולל על רצפת הקומה העליונה של המערה.
ובפרק ט לגבי ארון שמטמא רק מלמעלה כתב: "ארון שהיא רחבה. בלשון מקרא ארון לשון זכר ולאו בארון של עץ אלא בחקוק בסלע מששת ימי בראשית כדמשמע בתוספתא שנחצוב בצור: רחב מלמטה וצר מלמעלה הנוגע מלמטה טהור דלאו כנגד פיו הוא ושמא משום דמה שכנגד פיו נחשב כארון, אבל שבצדדין לא".
ונראה שכוונתו היא כפי שביארתי ברמב"ם ובהגר"א, דמה שכנגד הפה נחשב כארון המת, כיון שמה שמניחים שם אינו קרקע עולם. אך לשון מהר"ם: "ולפי שטומאה יוצאת דרך פיו אין טמא אלא פיו, דלא נחשב ארון אלא כנגד פיו, אבל שבצדדים לא". ואפשר לכאורה להבין שהארון חשיב קבר המטמא דוקא במקום הפה, משום שאם באים להוציא את הטומאה, הטומאה יוצאת משם, ולכן הוא נחשב יותר מקום הטומאה[44]. וקשה, הרי ענין הקבר הוא שהוא מקומו של המת, ולא במה שמוציאים ממנו את המת. אלא נראה שכוונתו היא שהקבר נחשב במקום הפה, שכן שם הטומאה יוצאת כשהוא בלי המכסה, ומה שהאדם עושה הוא יצירת המכסה למנוע את יציאת הטומאה, וזה ענין הקבר.
וממשיך הר"ש:
"ותימ' אי מיירי במכוסה כדקתני בתוספתא (שאינו טמא אלא כנגד כיסויה. ע.א) וכדמוכח סיפא דעשויה כמין קמטרא (שהיא ארגז מכוסה) - א"כ נחזייה כמאן דמלי טומאה ותהא טומא' בוקעת עד התהום כנגד כל החלל.
ואי הוה מיירי בארון החקוקה בשן סלע שהסלע בולט מן ההר לאויר העולם הוה ניחא, דמאחר דאין נחשב כארון, אין הטומאה בוקעת מידי דהוה אמעזיבה שבין בית לעלייה דאין בוקעת אלא בחציה שכלפי הטומאה כדתנן לעיל פ"ו (מ"ד), אבל רחב מלמעלה וצר מלמטה או שהיה שוה הנוגע בה מכל מקום טמא לרבי אליעזר שהכל נחשב כארון והכסוי מבקע הטומאה בכולה שעולה עד הכסוי וחוזרת ויורדת על פני כולו, ורבי יהושע מטהר מטפח ולמטה דאין נחשב כארון אלא טפח הסמוך לחלל הארון לפיכך אינה בוקעת מטפח ולמטה. תניא בתוספתא (שם) ארון שהוא חקוק בסלע ומכוס' הנוגע בו מ"מ טהור ואינו טמא אלא כנגד כסויה בלבד, למה זה דומה לבור גדול מלא מתים ואבן גדולה נתונה על פיו שאינו טמא אלא כנגד חללו בלבד, היתה בנויה בכותלה של נפש אם היתה נראית כל שהוא לתוך הנפש הנכנס לתוכה טמא, ואם לאו אינו טמא אלא כנגד כיסויה בלבד. בנה הנפש על גבה הרי היא כקבר סתום ומטמא' מכל סביבותיה: העשויה כמין דלוסקוס הנוגע בה מ"מ טהור. הנוגע בשעוה שלה רבי אליעזר מטמא ורבי יהושע אומר מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא שאין מעלין עולות גבוהה מן הארץ טפח:
פי' חקוק בסלע צור שמששת ימי בראשית שאינו מיטלטל. בכותלה של נפש שבנו אצלה נפש וכותל הנפש בנוי על גבה: אם הית' נראית שנראה כל שהוא הארון בתוך הנפש - הנכנס לתוכה של נפש טמא: ואם לאו שנשאר על פי הארון לחוץ וצד ארון של צור נכנס בבנין אינו טמא אלא כנגד כיסויה של ארון בלבד ותוך הנפש טהור: בנה הנפש על גבה - על הארון עצמה שכולה כנפש: הרי היא הנפש כולה כקבר סתום (באופן זה הנפש היא חלק מהכיסוי ונראה שפירוש בנה אבן מסותתת המונחת לציון יותר רחבה מפה הארון והיא מונחת על גוף הארון המכוסה): העשויה כמין דלוסקוס שזאת הנפש בנויה על פי הארון מכוון כנגד פיו (כשהנפש אינה עודפת על חלל של הפה), ודפני הארון מבחוץ, הילכך הנוגע בדופני הארון מכל צד טהור כיון דנפש בנוי עליו: הנוגע בשעוה שלה בשעוה כמו בשוה שהדלוסקוס שלה בשוה ומכוון כנגד דופני הארון ובזה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע רבי יהושע מטהר מטפח ולמטה דלאו כארון דמי שאין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח במסכת זבחים פרק קדשי קדשים (דף נח א) דרשינן מזבח שיהא מחובר שלא יבננו לא על גבי כפין ולא על גבי מחילות ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמילתא אחריתא ולא כמחובר ופסול להעלות עליו עולה:
קמטרא. כלי הוא כדמשמע פרק מי שמתו (דף כו א) לאשר על המלתחה לדי ממנא על קמטרא (מלכים ב י) וכיסוי שלה מכסה עובי הדפנות וכ"ש שכנגד כסויה טמא משום הכי הנוגע בה בכל מקום טמא אבל גלוסקוס אין כיסוי שלו אלא כנגד חללו כיתד הנכנס בפי הנקב בדוחק, הילכך הנוגע בה בכל מקום טהור חוץ ממקום פתיחה דהיינו בכיסוי שכנגד חללה. וגלוסקוס דמתני' הוא דלוסקוס דברייתא דלעיל והוא דלוסקמא הנזכר בהש"ס וקוברין בו מת כדאשכחן פרק ואלו מגלחין (דף כב א) בן שלשים יוצא בדלוסקמא, וההיא דבריית' דלעיל נמי הכי הייתי יכול לפרש אלא משום דמשמע דקאי אנפש שהנפש עשוי כמין דלוסקמא".
הר"ש מעמיד דוקא בשן סלע, מכח שאלתו למה אין הטומאה בוקעת כנגד החלל למטה. ויש להבין שאלה זו, דמנין לו שבאמת אינה בוקעת למטה כנגד כל החלל של הארון. ונלענ"ד שדייק כך לפי פירושו שמה שאמר רבי יהושע מטפח ולמטה טהור קאי גם על ארון שרחב למעלה וצר מלמטה. אבל לפי הרמב"ם על זה לא נאמר מטפח ולמטה טהור, אלא שכיון שהארון מצוייר כעומד עם תחתית אטומה נראה שגם לדידיה הוא שן סלע, וממילא הטומאה יורדת למטה רק עד המקום שיש בו אויר. אבל בבור הטומאה באמת בוקעת כנגד הכיסוי עד התהום.
ולפי דבריו הדמיון בתוספתא לבור מלא מתים אינו כפשוטו, דבבור בעלמא הטומאה כן יורדת גם לתהום.
ומכל מקום, לגבי החלק העליון במקום שאינו כנגד הכיסוי אינו מטמא. וגם לדידיה אפשר לומר שבכוכים הוי טומאה מדרבנן משום גזירה אטו שמא יתמוטטו, או שהיא גזירה שכל הכוך יטמא מפני שפתחו מטמא, או שבכלל גם בכוך הטומאה היא רק כנגד פתחו.
ולגבי כותל הבנוי במקום השונית שבפ"ז, כתב הר"ש שבמקום שהים עולה אין בונין כותל באופן שיש בו חלל טפח, לכן הטומאה בוקעת ועולה. ולפי זה לא מדובר כלל שהקבר נמצא בכותל שנעשה מאליו[45].
♦
יא.
שיטת הרא"ש
הרא"ש בפירושו למשנה ב, ד הביא את דברי הר"ש על גולל, וגם הביא את הדין בשני אבנים מהם עולה שגולל פוקע בד' טפחים. אך בעוד שהר"ש נוקט שההבדל בין גולל לקבר הוא בכך שהגולל מטמא גם כנגד הדפנות, הוא כתב "גולל אינו טמא אלא בעודו על פתח הקבר (והוא על פני השדה), ואעפ"י שיש לקבר פותח טפח מן הצד, טמא המאהיל על הגולל, דאי לא הכי תיפוק ליה שהוא מאהיל על הקבר, אלא ודאי הקבר אינו מטמא כיון שהוא פתוח מן הצד, וטמא משום גולל".מבואר שלדידיה יש חילוק, כי דין קבר סתום פוקע בפתח פתוח טפח מהצד, ואכתי יש דין גולל כשהוא מכסה ישירות את המת. ובתוספות הרא"ש לסוכה כג הביא את דברי התוספות, אך מדבריו בפירוש המשנה הנ"ל עולה שלא קיבל את דברי הר"ש שהחידוש בגולל הוא שהטומאה היא גם כנגד הדפנות שלא מטמאות באוהל מדין קבר, אלא שטומאת קבר באוהל היא גם כנגד הדפנות. ועל כן הוא ביאר שהחידוש בגולל הוא מפני שדין קבר סתום פוקע בטפח פתוח מהצד, וכשיש פתח ואין דין קבר, יש עכ"פ דין גולל (והגר"א בפירוש למשנה בפרק ב דוחה חילוק זה, משום שהוא סובר שגם דין קבר סתום אינו פוקע אלא בפתח של ד' על ד').
גם בתשובת הרא"ש (כלל שלשים סי' א) כתב שבפתיחה מן הצד די בטפח כדי להפקיע את דין קבר סתום, והביא את הגמרא בברכות דף יט ע"ב: "מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. אמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'! כדרבא, דאמר רבא: דבר תורה, אהל, כל שיש בו חלל טפח - חוצץ בפני הטומאה, ושאין בו חלל טפח - אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן".
וכתב "והא דקשיא ליה למר ההיא דריש פ"ז דאהלות דלא חשיב קבר סתום לטמא כל סביביו בפחות מטפח על טפח, וגבי ארונות שיש בהם פותח טפח טהור, וכשאין בהם פותח טפח טמא. לא ידענא מאי קשיא לך, דקבר לא נקרא פחות מטפח על טפח דאין לך נפל קטן כ"כ שלא יצטרך לעשות לו קבר של טפח על טפח ובפחות לא מיקרי קבר והיא טומאה רצוצה ומטמאה כנגדה. וההיא דברכות בשיש פותח טפח בין המת לארון וגם יש פותח טפח בצדי הארון שיש מקום לטומאה לצאת. הוי כביב שהוא קמור תחת הבית שיש בו פותח טפח ויש ביציאתו (כלפי חוץ. ע.א) פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טהור ואין הטומאה עולה כיון שיש בו פותח טפח (ואינה טומאה רצוצה. ע.א) ויש לטומאה מקום לצאת. דמשום טפח מן הצד לא היה בהם דין קבר סתום".
מבואר דהוא מפרש שבארונות עצמם יש פתח מן הצד, ובטפח סגי להפקעת דין קבר סתום. ולטומאת גולל לא חשש (י"ל שהוא משום דס"ל שכהן אינו מוזהר עליה או משום שבטמון אין גולל). והוא מקשר את הענין גם לטומאה בביב, שאם יש פתח ביציאה אינו כקבר, ומשמע שכשאין טפח ביציאה, הטומאה בביב היא כדין קבר סתום. וכן מצינו בכמה ראשונים בסוגיה בבבא בתרא שמביאים את דין הביב כמקור לדין קבר. אלא שלפי המבואר לעיל רק כשהביב בנוי הטומאה היא מדין קבר, ואפשר שנקטו כך משום שהמשנה מדברת גם בביב בנוי, ומכל מקום שכיון שבמשנה מדובר גם כשאינו בנוי, לכן אמרו במשנה שהטומאה בבית היא מחמת הדין שדרך הטומאה לצאת.
ובתשובה זו פירש הרא"ש כדברי התוספות בברכות יט ע"א שהפתח טפח הוא בארון, אך בתוס' הרא"ש ברכות (יט ע"ב) ביאר דהא דרוב ארונות יש בהם טפח הוא בטפח שמעל הארון:
"רוב ארונות יש בהן חלל טפח. פי' הארונות שלהם היו נתונים בכוכין, והכוכין היו פתוחים לתוך המערה והיה חלל טפח בין הארון לגג הכוך, הילכך לא הוי טומאה רצוצה, והם היו מדלגין על המערות מלמעלה והיו הארונות תחתיהן, אבל אין לפרש שהיו הקברים ע"ג קרקע כעין שלנו דא"כ מה מועיל שיש פותח טפח בין הארון לגג הקבר מ"מ הוי קבר סתום ומטמא כל סביביו". מדברים אלו עולה שהארונות עצמם לא פתוחים מהצד, אלא שמעל הארון יש פתח מהצד, וביאר שרק מפני שיש פתח מהצד מדאורייתא לא הוי קבר סתום, לאפוקי מדברי הרשב"ם שלא הצריך פתח מן הצד.
ונראה שגם לדעת הרא"ש בארון קבר חצוב הטומאה היא רק בפתח, דהא באהלות פ"ט בפירוש הרא"ש למשנה על ארון שהיא רחבה מלמטן כתב דמיירי "בארון שנחצב בסלע". ואם כן מבואר מהמשנה שהטומאה בארון החצוב בסלע היא רק בכיסוי. ומה שהוא דן את המקום כקבר סתום שמטמא כנגד כל חללו הוא כפי שביארתי בדעת הרמב"ם, שהטומאה בכוך היא בגלל הארונות שבכוך, והארון הוא ששה טפחים. אלא שבעוד שלדעת הרמב"ם והרשב"ם כשיש חלל מעל הארון הוא חוצץ מדאורייתא, גם אם אין בו פתח לצד, לפי תוספות הרא"ש צריך פתח מהצד משום שכדי שחלל מעל קבר יחצוץ צריך שהוא ייחשב למקום אחר, וכאן כל הכוך עם הארון הוא כמקום אחד, כפי שמצינו לשיטת הרמב"ם שפרדסק נחשב כמקום אחד עם הקיר כשם שנפש שעל הקבר היא חלק מהקבר. ולכן הוא מפרש פעם שהפתח בארון ופעם שהפתח בחלל שמעל הארון, שדינו כמקום אחד.
ומה שאמר שבקברים שלנו לא מועיל מה שיש פותח טפח בין הארון לגג לכאורה קשה, וכי כולם היו קוברים בזמנו של הרא"ש בארונות? אלא נראה שהלשון "בין הארון לגג" נלקחה מהמציאות של הארון שבכוך, והכוונה היא שלא מועיל אצלנו מה שיש בין המת שבקבר לגג הקבר טפח, שאצלם היה הארון בכוך שיש בו פתח לצד, ואילו אצלנו אין פתח לצד.
♦
יב.
דעת החזו"א בענין קבר חצוב בקרקע
החזו"א (אהלות סי' ז ס"ק ג) כתב "העשוי כמין גלוסקום הנוגע בה מכל מקום טהור חוץ מכנגד פתיחתה, הר"מ פירש דפתחה מן הצד[46], וכיסוי על פתחה, אותה כיסוי נחשב קבר והנוגע בה טמא, אבל הנוגע למעלה ולמטה טהור, ואף לפירוש הר"ש דגלוסקוס פתחה למעלה מכל מקום מודה להאי דינא דפתחה מן הצד אין טמא אלא כנגד פתחה, שאין דין קבר סתום בשן סלע אך כנגד החלל, והגר"א ז"ל פירש גלוסקוס הכיסוי אינה כנגד כל החלל אלא סביב הדפנות שן הסלע סוככת, ובאמצע פתוח ומכוסה בכיסוי, ואין טמא אלא כנגד כיסוי התלוש. ולכל הפירושים נתבאר שאין דין דבר סתום ולא גולל בקרקע עולם אף למעלה נגד חלל הקבר.ומיהו נראה דכנגד הטומאה הנוגע בה טמא, דטומאה בוקעת כנגדה, והגר"א ז"ל פירש בזה כותל שונית ונפש אטומה רפ"ז דהיינו בטומאה בקרקע עולם ויש במקומה טע"ט ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת, והיינו ע"כ כנגד הטומאה דוקא דאי אתה יכול לומר בוקעת כנגד החלל, דהא כמין גלוסקוס אין טמא אלא כנגד פתיחתה, אבל שלא כנגד פתיחתה טהור אף שהוא כנגד החלל, מיהו לשאר המפרשים במתני' דרפ"ז אין מקור לזה, וי"ל כיון שהטומאה מתפשטת תוך חלל הקבר לא מיקרי רצוצה ואינה בוקעת, וקרקע משקוף הקבר נעשה אהל לטהר, וצ"ע [ולפירוש הר"מ כמין גלוסקוס פתחה מן הצד מבואר שאף נגד המת מלמעלה טהור]".
לדעת החזו"א, לפי הגר"א גם בקבר חצוב מטמא למעלה כנגד המת[47]. ולמד כך ממה שכתב הגר"א בענין השונית שהיא קרקע עולם, דאף כשיש טפח על טפח, טומאה בוקעת ועולה. אך כתב שלמי שלא פירש כך את המשנה אין מקור לזה, ומצד הסברה מובן היטב למה לא יטמא, ולדעת הרמב"ם נראה שאכן גם כנגד המת אינו מטמא. ועל כן נשאר בצ"ע.
אך לענ"ד אינו כן גם לפי הגר"א, כי מדובר בפ"ז על שונית שאין בה כלל פתח, ומסתבר שגם לדידיה רק היכא שלא שייך לומר שהטומאה בפתח, מפני שאין לטומאה מקום מוגדר אומרים שהיא בוקעת ועולה כנגד המת, אבל כשהטומאה בפתח היא עולה רק כנגדו. וכך נראה במשנה בפ"ט, דלא משמע כלל שעכ"פ יש טומאה העולה כנגד המת, והגר"א כותב על גלוסקוס:"כמו שעושין תיבות קטנות סתום בראשו מן הצדדין ובאמצע רחבו עשוי כיסוי קצר נועל ופותח בהולכה והבאה ביד", ומשמע שמדובר בפתח קטן שרק כנגדו טמא.
ולפי האמור נראה שאכן כפי שכתב החזו"א מסתבר שמה שהטומאה מתפשטת בחלל ואינה דחוקה גורם שלא תחשב רצוצה, וממילא בחלק שחוץ לפי הקבר שאינו בגדר קבר שמטמא כל סביביו, הגג מהוה חציצה למה שמעליו.
♦
לסיכום
א. במערת קבורה חצובה, רק הדבר הסותם שהונח בפה המערה מטמא כקבר.
ב. חלל מעל קבר חוצץ למרות שאין בו פתח מן הצד.
ג. גזירת מקום שיש בו טפח אטו מקום שאין בו טפח נאמרה רק בענין מת בארון או בכוך.
ד. קבר או חלל מעל קבר שיש בו פתח מוגף דינו כסתום. פתח מוגף נחשב כפתוח רק כשמדובר במקום שהמת לא ישהה בו, כגון בבית שנפטר בו אדם.
♦ ♦ ♦
בדין כתיבת התאריך בגט♦ סוגיית נתינה בעל כרחו - הבדלים בפירוש רש"י