גדר דין נ"ט בר נ"ט, הדין לכתחילה, וכאשר עשה במזיד[2]
ב' יסודות חשובים בין נ"ט בר נ"ט שנלמדים מהרשב"א
מדברי הרשב"א (הובאו במאמר הקודם) שכתב שנעשה גיעול הוא כמו נ"ט בר נ"ט, שיסודם א', והוא, ששם איסור חדש לא חל על טעם קלוש, מתבארים ב' דברים חשובים בדין נ"ט בר נ"ט.א. שגדר נ"ט בר נ"ט אינו משום שחסר בשיעור טעם של האיסור, ומשום שזה טעם קלוש ופגום, ולכן אינו בכלל דין טעם כעיקר. אלא הוא דין בחלות איסורים, שלהחיל שם חדש של איסור על חפץ, צריך שהחפצא של האיסור יהיה שלם וחשוב. וכל שהוא קלוש וחלש לא חל עליו שם חדש של איסור. ויש נפק"מ טובא בחילוק הגדרות אלו, כפי שיתבאר.
ב. שנ"ט בר נ"ט מותר לכתחילה. שהרי הרשב"א השווה נעשה גיעול לנ"ט בר נ"ט, ובדין נעשה גיעול מפורש שמותר לכתחילה. ויתכן שדין א' תלוי בדין השני, שכל שאין ההיתר משום טעם קלוש, אי"צ לדין ביטול להתירו, אלא לא חל שם איסור על הדבר. וא"כ למה יהיה אסור לכתחילה[3]. וצ"ע לדידן, שאוסרים נ"ט בר נ"ט לכתחילה, אם ה"ה שיש לאסור את נעשה גיעול לכתחילה משו"ה. וחיפשתי בספרים ולא מצאתי מי שידבר ע"ז מלבד בספר לבושי עוז להג"ר עזריאל אויעבאך, שכתב שלדידן ודאי נעשה גיעול אסור לכתחילה כמו נ"ט בר נ"ט[4]. וצ"ע, שא"כ תהיה הוכחה מהרשב"א וסיעתו שלא ס"ל לאיסור לכתחילה, וזה נפק"מ בהכרעת הדין בנ"ט בר נ"ט, וכמה צריך להחמיר אותו, וכפי שיתבאר.
♦
פרק א' - מחלוקת הרשב"א וסיעתו נגד הרא"ש וסמ"ק וסיעתם בגדר נ"ט בר נ"ט
ונראה שיש מחלוקת יסודית בין הרשב"א הנ"ל לרא"ש וסמ"ק בגדר היתר נ"ט בר נ"ט. ונקדים את שיטת הסמ"ק כדי שתובן יותר עפי"ז שיטת הרשב"א.א. שיטת הסמ"ק וסיעתו שחסר בשיעור הטעם. האריכו הפוסקים ביו"ד צ"ד, עיין ב"י, ובש"ך ס"ק כ"ב ובפרמ"ג שם באריכות, ששיטת הסמ"ק ואו"ח, שיסוד דין נ"ט בר נ"ט הוא שחסר בחוזק הטעם שצריך כדי שיהיה דין טעם כעיקר. וחולשה זו הוא דבר שאפשר להבחין בו בטעימה[5]. ועיין תשובות ופסקים לר"י הזקן סימן כ"ז שכתב "אנן סהדי דליכא טעם בדגים", וכעי"ז בריטב"א בסוגיא. ומה שקבעו כלל שנ"ט בר נ"ט מותר, ולא אמרו לבדוק בטעימה, י"א שאמרו סתמא דמילתא אבל אם טועם טעם ברור באמת אסור, ואי"ז העיקר להלכה כמ"ש בהערה כאן[6]. וי"א שטעימה עוזרת רק כאשר השאלה אם יש טעם או לא, אבל הכא יש טעם אלא שהוא גרוע וקלוש, זה דבר שאי אפשר לקבוע ע"פ טעימה. וכעין זה מצאנו לענין יין כפי שהבאנו בהערה[7].
ולשיטה זו מסברא אין חילוק בין נ"ט בר נ"ט דאיסור או דהיתר, שהרי אין כדי טעם לאסור. ואכן מצאנו מי שהתירו גם דאיסורא )רש"י דף קי"א ע"ב ד"ה קערה, והרוקח הלכות מליחה סימן תי"ג בשם אביו, וכן תשובת רבי משה ב"ר חיסדאי[8] בתשובת מהר"ם וחבירו סימן ק"ד, הזכירו היתר נ"ט בר נ"ט במקרה של איסורא(.
אך הרבה ראשונים אסרו נ"ט בר נ"ט דאיסורא[9], וביארו את טעם הדבר[10] משום חענ"נ. דהיינו, הטעם הראשון אסר את הטעם השני, וא"כ הרי הטעם השני הוא טעם גמור, ורק הטעם הראשון הוא קלוש[11]. אך התקשו הפוסקים הנ"ל לדידן שקיי"ל שלא אמרינן חענ"נ בשאר איסורים, א"כ מ"ט יאסר נ"ט בר נ"ט דאיסורא. ועיין לשון ר"י הזקן שהובא בתוס' ר"י מפאריז ע"ז דף ע"ו ע"א, שבאמת תלה את הדין של נ"ט בר נ"ט באיסורא, באם אומרים חענ"נ בשאר איסורים. וכך מתבאר ברש"י, שאף שכפי שהבאנו בקי"א ע"א דן באיסורא נ"ט בר נ"ט, בקט"ז ע"ב כתב שבבשר בחלב ע"י חענ"נ אינו נ"ט בר נ"ט[12]. ועיין באור זרוע סימן )תשע"ו) שמביא תשובות רש"י שנ"ט בר נ"ט רק בהתירא ולא באיסורא משום חענ"נ, ולהנ"ל כ"ז בבשר בחלב ולא בשאר איסורים[13].
ב. שיטת הרשב"א שלא חסר בשיעור הטעם לטכ"ע, וזה דין בחלות איסורין שלא חלין על טעם קלוש. שיטת הרשב"א היא שזה דין בחלות איסורים, שאינם חלים על טעם קלוש. ובודאי שגם בנ"ט בר נ"ט יש שיעור טעם לדין טעם כעיקר. אך כיון שהדבר מותר, ובאים לקבוע לו דין חדש, לזה צריך שיהיה חפץ גמור של טעם ובל"ז לא חלים עליו דינים חדשים. ונ"ט בר נ"ט דאיסורא פשיטא שאסור ואין כלל נידון, שהרי האיסור כבר חל ול"ש טעם ההיתר. ואי"צ כלל לדינים של חענ"נ וכד' כפי שהוצרכו הסמ"ק וסיעתו. ובש"ך הנ"ל הביא את דברי הרשב"א ליישב את קושייתו הנ"ל, לדידן שאין חענ"נ בשאר איסורים מ"ט אסור נ"ט בר נ"ט דאיסורא. ותירץ שלדברי הרשב"א יסוד הדין הוא שלא חל איסור על נ"ט בר נ"ט, אבל אם כבר נאסר יש טעם גמור. והפרמ"ג שם השיג עליו, שכ"ז שיטת הרשב"א ולא שיטת הסמ"ק וסיעתו. וזה כמ"ש שלשיטת הסמ"ק חסר בטכ"ע ולא רק דין בחלות איסורים. והפרמ"ג ר"ל שהוא דין דרבנן, וכשם שיש חענ"נ מדרבנן בשאר איסורים.
ועוד נפק"מ לענין חמץ לפני הפסח, האם נחשב נ"ט בר נ"ט דאיסורא או דהתירא, שאם האיסור הוא משום חענ"נ או גרדומים צריך שיחול דין האיסור ממש, ולפני פסח לא נחשב איסורא. משא"כ לרשב"א זה דין בחלות האיסור שצריך להיות על דבר שיש בו ממש. התבאר שחמץ לפני הפסח ג"כ נחשב איסורא. לא משום שחל האיסור, אלא משום ששמו עליו. וא"כ בפסח לא קובעים לו שם חדש, אלא אוסרים את הדבר הקיים. וזה יכול להיקבע גם על טעם קלוש, שאי"צ לתת שם חדש, אלא לאסור שם קיים[14]. וכ"ז להגדרת הרשב"א, אבל אם זה ענין חענ"נ ל"ש כלל כמובן.
♦
דעת הרא"ש כסמ"ק
וגם ברא"ש נראה כשיטת הסמ"ק, שכתב בפסחים פרק ב סימן ז בדין הכשר כלים "אבל אם אינן בני יומן מותר להגעילו אפילו אין במים ששים לבטל את הכלי. ואף על פי שטעם הפגום הנפלט ממנו חוזר ונבלע בתוכו והוה ליה כקודם הגעלה אין בו חשש דהוה כנותן טעם בר נותן טעם שנפלט מן הכלי למים וחוזר ונבלע בכלי וכולן היתר כיון שנפגם הטעם. וכן נמי אם היורה גדולה אינה בת יומא אינו צריך להכשירה מטעם שפירשתי[15]". הרי שברא"ש מפורש טעם שאינו ב"י הוה נ"ט בר נ"ט דהתירא. ואם יסוד הדין נ"ט בר נ"ט הוא כרשב"א שאין איסור יכול לחול על דבר קלוש, אין לזה פשר, שלא בא דבר לחול, אלא כבר היה אסור, וכעת נפגם טעמו[16]. אלא ע"כ לרא"ש נ"ט בר נ"ט עניינו טעם קלוש, שאין בו כדי איסור טכ"ע. וגם מוכח ברא"ש שהטעם שאסור נ"ט בר נ"ט דאיסורא לא משום חענ"נ, של"ש באינו ב"י שאין טעם שני שהוא טעם גמור. אלא צ"ל שהוא חומרא דרבנן לאסור גם טעם קלוש[17]. וכך נראה מסו"ד, וכ"כ בשו"ת רבנו יוסף מסלוצק יורה דעה סימן צד ס"ק כ"ב "בפרמ"ג, שאלה, נ"ט בר נ"ט דאיסורא אי הוי דאורייתא או דרבנן וכו'. ועיין ברא"ש בפסחים פרק כל שעה סימן ז' שכתב אבל הכא אם יחזור ויבלע וכו' ונ"ט בר נ"ט הוא, משמע לכאורה דהוי דרבנן, דאל"כ מאי נ"מ" וזה כמ"ש. ובזה יתישב שגם לדידן של"ל חענ"נ בשאר איסורים מ"מ נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור. ועיין פרמ"ג יו"ד צ"ד, ש"ד ס"ק כ"ב, שכ"כ ומשום שמדרבנן יש חענ"נ גם בשאר איסורים.♦
פרק ב' - דין נ"ט בר נ"ט לכתחילה
בחולין דף קי"א ע"ב מבואר שדגים רותחים שהניחו אותם על כלי בשרי ב"יטז, מותר לאכול אח"כ עם חלב. שזה נ"ט בר נ"ט, טעם הבשר לכלי ומהכלי לדג ומהדג לחלב. ונחלקו הראשונים אם זה היתר לכתחילה או רק בדיעבד. ובגמ' לא התבאר להדיא דין זה.[18]אלא האוסרים מדייקים מזה שהגמ' מדברת על דגים שעלו, אם מותר לאוכלם, ולא אם מותר להעלות. משמע שרק בדיעבד שהעלה מותר. ואם זה הדיוק, הרי די בזה שאין ראוי להעלות, ולכן הגמ' לא נקטה דבר זה, ואי"צ שיהיה איסור גמור, וכפי שיתבאר לקמן בדברי הגהות סמ"ק. והמתירים לא דייקו דיוק זה. ויתכן לומר שלשיטתם הגמ' מדברת על המעשה שעליו השאלה אם מותר לאכול בחלב, ולא על המעשה הראשון שוודאי אין בו איסור[19].♦
שיטות האוסרים
בהגהות ר"פ על הסמ"ק מצוה קצ"ח אות ג' כתב "וגם נראה דנ"ט בנ"ט גופיה דשרי היינו דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור לגרום, מדקאמר דגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח משמע דוקא עלו דיעבד אבל לכתחלה אסור להעלות בקערה של בשר כדי לאכלם בכותח". ובתשובות מימוניות מאכ"א סימן ה' כתב כן בתוך דבריו "הו"ל כדגים שעלו בקערה דשרי בדיעבד". ובהגהות מימוניות דפוס קושטא הלכות מאכ"א פרק ט' סימן כ"ה, ובאורחות חיים הלכות איסורי מאכלות אות נו "ומה שאמרו ז"ל דנותן טעם בר נותן טעם מותר דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור לו לעלות דגים רותחין בקדרה של בשר כדי לאכלן בכותח". ובאו"ה הארוך שער לד סימן א בשם המרדכי "ודווקא שעלו דמשמע דיעבד אבל להעלו' לכתחילה בקערה של בשר כדי לאוכלן בכותח אסור דאין אנו מתירין לגרום נ"ט בנ"ט לכתחיל' עכ"ל". והב"י הביא את דברי רבינו ירוחם (נט"ו אות כח קלז ע"ד) שג"כ אוסר לכתחילה, אבל ביד יהודה דחה שאין כונת רבינו ירוחם להחמיר משום נ"ט בר נ"ט לכתחילה, אלא משום שאיירי בנתבשלו ולא בעלו, ובזה יש שיטות ראשונים שאין היתר נ"ט בר נ"ט. וכך פסק הרמ"א להלכה שנ"ט בר נ"ט של נתבשלו אסור לכתחילה.♦
פרק ג' - שיטת המתירים
בשונה משיטות האוסרים שכתבו להדיא אסור לכתחילה, בשיטת המתירים יש רק הוכחות מתו"ד. והטעם לכך, שלשיטת המתירים בגמ' מפורש להיתר, ולא דייקו עלו משמע בדיעבד, ולכן לא כתבו דין שמותר לכתחילה. והאריכו בפוסקים להביא ראיות מראשונים שלא ס"ל לאיסור לכתחילה, עיין שו"ת תשב"ץ חלק ד (חוט המשולש) טור ג סימן לג לר"א אבן טאווה, שו"ת בית דוד יורה דעה סימן מ"ב ושו"ת מהרי"ף למהר"י פראג'י סימן מ"א שהאריכו בזה וע"ע מקורות רבים בשו"ת יביע אומר חלק ט - יורה דעה סימן ד. ונכתוב מה שעלה בידינו בסוגיא זו.♦
ראיה מהראשונים בפסחים בטח תנור שהקשו שיקנח ויהיה מותר
איתא בגמ' פסחים ל' ע"א "ההוא תנורא דטחו ביה טיחיא, אסרה רבא בר אהילאי למיכליה לריפתא אפילו במילחא לעולם, דילמא אתי למיכליה בכותחא. מיתיבי: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש - כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין טשין את התנור באליה, ואם טש - כל הפת כולה אסורה, עד שיסיק את התנור, הא הוסק התנור - מיהא שרי תיובתא". ובתוס' בחולין קי"ב ע"א כתבו "והא דאמרינן פרק כל שעה (פסחים דף ל:) אין טשין התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיוסק התנור ולא סגי בקנוח אין ראיה משם דנתבשל אסור מדלא חשיב ליה בקנוח נותן טעם בר נותן טעם דאומר ר"ת דאי אפשר לתנור להתקנח יפה כשנדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק". והסתפקו בכוונת התוס', אם קושייתם היא למה הפת אסורה, הרי זה נ"ט בר נ"ט, א"כ מדובר על מצב של בדיעבד. אך אם הקשו למה צריך הסקה, הרי זה נ"ט בר נ"ט, מפורש שזה לכתחילה. ובתוס' רבינו פרץ פסחים דף ל' הקשה למה לי הסקה יקנחו ותהיה הפת מותרת משום נ"ט בר נ"ט, הרי להדיא מדבר על תיקון לכתחילה, ומתרץ שנצלו אסור[20]. וכן מפורש בריטב"א בבא מציעא דף צ"א שהביא את השאלה למה צריך לעשות הסקה, הרי גם בניגוב סגי משום שזה נ"ט בר נ"ט, ותירץ שהסקה יותר קלה לעשות. הרי מפורש שזה לכתחילה[21].♦
ראיה מר"ש משאנץ שמותר לכתחילה
בתשובות ר"ש משאנץ, שהובא באורחות חיים הלכות איסורי מאכלות עמ' שכ"ו, והובא בבית יוסף יו"ד סימן פ"ט, ובתשובות ופסקים לר"י הזקן סימן ל"ח בשם "אבא התיר"[22], מפורש שמתיר נ"ט בר נ"ט לכתחילה. שמתיר לחתוך לחם עם סכין בשרית, כדי לאכול את הלחם עם גבינה, וכתב שטעם ההיתר משום שנ"ט בר נ"ט מותר. הרי אף שס"ל שיש בליעת טעם, וכמ"ש בט"ז שיש דוחקא גם בקר, מ"מ הוא מתיר משום נ"ט בר נ"ט, ומתיר כן לכתחילה. ובחידושי הרע"א שם כתב שלדידן שאסור נ"ט בר נ"ט לכתחילה ה"נ אסר כאן לכתחילה. הרי שהר"ש עצמו לא ס"ל כן. ובב"ח פירש שאיירי בבא מן הדרך ואין לו סכין אחרת, ודוחק טובא, ובודאי שנראה כמ"ש רע"א[23].♦
ראיה מהכשר כלים דהתירא בני יומם
ויש עוד ראיה גדולה משיטת הרבה ראשונים, שבהגעלת כלים חלקו בין כלי שבלע איסור, שאין להגעיל ביומו במים פחות מס', משום שהכלי יחזור ויבלע, משא"כ בהתירא אפשר להגעיל גם בב"י בפחות מס', שאף שהכלי יחזור ויבלע לא אכפת לנו משום שהוא נ"ט בר נ"ט דהתירא. ואם הם סברו שנ"ט בר נ"ט דהתירא הוא רק בדיעבד, איך מותר להגעיל כלי לכתחילה, ולמה לא יחכה לאינו ב"י. כך הוכיחו הרבה אחרונים בבית דוד ובשו"ת מהרי"ף ועוד רבים עיין יבי"א מה שכתב. ועיין בעטרת זקנים על השו"ח או"ח תנ"ב ס"א שמשו"ה כתב שלכתחילה לא יגעיל גם בפסח תוך מעל"ע, נגד כל הראשונים הנ"ל. אך א"כ זו תהיה סתירה גדולה לשיטה זו וכפי שהקשו האחרונים.ובפרמ"ג דחה שהתם קיל, שהרי הקשו לשיטות שדווקא עלו ולא נתבשלו, א"כ מ"ט התירו כאן נ"ט בר נ"ט הרי זה נתבשלו. ותרצו, עיין מג"א שיש כמה כלים, דהיינו התם מבשר לכלי, וכעת מכלי לאוכל, משא"כ כאן מחמץ לכלי, ומכלי למים ושוב ממים לכלי, ושוב מכלי לאוכל, ובזה כו"ע מודים שמותר. וכן האריך בש"ך יורה דעה סימן צד ס"ק טו[24]. אך באמת מצאנו חילוק לשון בתירוץ זה, אם זו קולא בנ"ט בר נ"ט או שזו הגבלה על דין נתבשלו בלבד. שבתוס' ר"י מפאריז ע"ז דף ע"ו מביא את לשון ר"י הזקן שהוא כמו נ"ט בן בנו של נ"ט, ומזה נראה שהוא קולא בעלמא. אבל ברא"ש פסחים פרק ב' ס"ז, נראה להדיא שזה תירוץ על דין נתבשלו, שהחומרא של נתבשלו היא משום שהטעם היוצא מהכלי נכנס ישר לאוכל, והאוכל משביח את הטעם ולכן אינו טעם קלוש ופגום. משא"כ נתבשלו למים ושוב לכלי, אין מה שישביח את הנ"ט בר נ"ט, והוא נשאר בחסרונו. וא"כ אין זו קולא אלא סברא מסוימת בחומרת נתבשלו. וא"כ לרא"ש אכתי הראיה עומדת[25].
הסמ"ק עצמו מקשה כן ומתרץ שלפי שעה התירו
אך יש ראיה יותר ברורה, שבהגהות הסמ"ק מצוה קצ"ח אות ג' הוא עצמו שואל ד"ז: "ואל תשיבני מפני מה התיר רבינו ברוך להגעיל כלים בע"פ לכתחילה קודם ארבע שעות משום נ"ט בנ"ט משום דהתם לפי שעה הוא"[26]. הרי תרתי שמעינן, א' בעל השיטה שאוסר לכתחילה נ"ט בר נ"ט הקשה על עצמו שאלה זו. ומי שלא שאל, לא מצאנו שיאמר שאסור לכתחילה, וא"כ אינו דבר פשוט שכולם לא שאלו משום שהיה פשוט להם התירוץ. ב' מוכח שגם הסמ"ק שאסר, אינו איסור מדינא, אלא שאין ראוי להיזקק לזה. וכעין ברכת שהכל על דברים מסופקים, שאע"פ שזה לכתחילה כתב המג"א שאם אפשר לא יזקק לזה, וכתבנו מזה בשערי אריה סימן א'. וכמ"ש די בזה לבאר לשון עלו בדיעבד, שלא נקטו דבר שאין ראוי, אע"פ שאינו אסור מדינא[27]. וזו נפק"מ גדולה לענין עבר במזיד וכן באינו ב"י כפי שיתבאר בהמשך, שלפי מה שנתבאר אין מקום לדמות לאיסורים אחרים מדינא כלל.♦
פרק ד' - הכרעת הב"י
הב"י בסימן צ"ה הביא את דעות האוסרים ומסיים "אבל בעל התרומה כתב במפתחות (סי' סא) דקטניות שבשל בקדרה חולבת מותר לכתחלה לערותן בקדרה של בשר ואפילו הקדרה בת יומא כמו דגים שעלו בקערה וכו'"[28]. ולשונו "אבל בעל התרומה כתב כו'" מבואר שהוכיח ממנו שמתיר גם לכתחילה. וכתב ע"ז בדרכי משה "ואני אומר כי ניים ושכיב אמר להאי מילתא דמאי אבל בעל התרומה כתב כו'", שהרי אחר שהעלה ודאי שפיר דמי, והשאלה אם מותר להעלות והסה"ת איירי אחר שהעלה. ובשו"ת בית דוד יו"ד סימן מ"ב כתב שגם המהרש"ל בים של שלמה מסכת חולין פרק ח סימן ס"ג, כתב ממש כדברים אלו, וקשה לומר על שניהם כד ניים ושכיב. ונאמרו ע"ז כמה ישובים באחרונים.והישוב המרווח איתא בבית דוד שם, וכן בתפארת למשה, בית מאיר, יד יהודה וכעי"ז בפרי תואר, שהכא לא חשיב בדיעבד, שהרי לא מדבר על מניעת אכילת הקטנית עם חלב אלא על מניעת נתינתם בקערה חלבית. וא"כ י"ל שרק מניעת אכילה מסוימת שרוצה בה נחשבת בדיעבד. משא"כ מניעת הנחה בקערה ל"ח בדיעבד, מה שצריך לשים בקערה אחרת. והרי גדולה מזו מצאנו לענין ריחא מילתא שאסור לכתחילה, וברי"ף בחולין פ"ז דף ל"ב ב' מדפיו כתב שכאשר הפת בפנ"ע אוסר להשתמש בהפכיי כיון שיכול לאוכל במינו, משא"כ במעורב עם ההפכי שאז הוה בדיעבד[29]. ולגבי חימם מים בנטל"פ, עיין בשערי דורא דגים נ"ח שכתב שלא להשתמש בהם אינו בדיעבד, משא"כ אם כבר עשו לחם. ובהגהות מהרא"י כתב "דאין להתיר נטל"פ לכתחילה פי' משם שעדיין לא התחיל הנאתן שהרי לא החומו לשתייה אלא לאפיה ולענין זה הוי לכתחילה מהרא"י ז"ל". וכך נפסק בשו"ע סימן קכ"ב סעיף ו'. ואם אי שימוש במים ל"ח בדיעבד, כ"ש מניעת הנחה בצלחת, שאינו מונע כלל אופן אכילה.
♦
ראיה מהב"י עצמו שכיון לסברא זו
ומתוך דברי הב"י מוכרח שהוא סבר כסברא זו, שהרי הב"י הביא דוגמא זו של קטניות בקערה. והרי סה"ת מביא לפני כן כמה דוגמאות אחרות של נ"ט בר נ"ט, ולמה הב"י הביא רק את המקרה השלישי שלו, ולא את הדוגמאות שהובאו לפני כן. ומוכח שרק בדוגמא זו קיימת הראיה שלו ולא בדוגמאות הקודמות. וכן קשה מה שהקשה בכנסת הגדולה, שהרי לדידן הנחה בקערה קילא טובא יותר מאכילה ביחד עם חלב, שהרי הרמ"א התיר נתבשלו להניח בקערה ולא לאכול ביחד, ובש"ך הארוך התיר לכתחילה להניח בקערה ולא לאכול ביחד. וא"כ למה אחר שסה"ת התיר לאכול ביחד צריך לכתוב עוד מקרה של הנחה בקערה. והבית דוד הנ"ל הוכיח מזה שיש קמ"ל מיוחד בהנחה בקערה שאין באכילה ביחד, והוא שאע"פ שלא נחשב בדיעבד מ"מ מותר.♦
בדק הבית הכריע שמותר לכתחילה
ואף שהב"י כתב ג' שיטות אוסרות, ואח"כ כתב "אבל", וא"כ לא כ"כ ברורה ההכרעה לדעתו, למעשה בבדק הבית כתב דברים מפורשים וז"ל "כתב רבינו ירוחם (נט"ו אות כח קלז:) כו' וכתב עוד (שם קלז ע"ד) ירקות וקטניות שנתבשלו בקדרה חולבת אפילו היא בת יומא מותר לאכלו בתבשיל של בשר ונראה דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אין לו לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר עכ"ל ואין דבריו נראים אלא לכתחלה נמי מותר לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר כנ"ל". הרי שבבדק הבית שהוא בתרא הכריע להדיא שמותר לכתחילה. והרבה אחרונים תמהו על זה, שבב"י נראה כעיקר השיטות שאוסרות לכתחילה. אך זה משום שלא הבינו כונתו ב"אבל" של סה"ת, וסברו שאינו בא להכריע. אבל אחרי דבריו בבדק הבית מוכח שהוא בא להכריע כשיטה זו שמותר לכתחילה.♦
בשו"ע לא התייחס לדבר זה, והפולמוס בדעתו
השו"ע העתיק את לשון הגמ' עלו, ולא כתב אם זה לכתחילה או בדיעבד. והש"ך פירש בדעתו שר"ל עלו בדיעבד. כך פסק גם בזבחי צדק ובכף החיים, ומשו"ה אסרו גם לבני ספרד. וקשה מאוד לקבל ד"ז שהרי דבריו בבדק הבית מפורשים. ואחרי שבבית יוסף ובדק הבית לא ראה הכרח מלשון הגמ' עלו שזה בדיעבד, איזה עדיפות יש ללשון השו"ע. והאריכו בזה הפוסקים עיין יביע אומר הנ"ל שהאריך בטוטו"ד, לדחות את דברי הגר"ש משאש שאסר לכתחילה גם לספרדים משום שכך פירשו בדעת השו"ע.♦
גם בדעת הרמ"א אין התייחסות מפורשת ונחלקו האחרונים בדעתו
בדרכי משה דחה את דברי הב"י, אך בשו"ע לא כתב מאומה. וצ"ע אם זה משום שהוא סבר שפשוט שעלו זה בדיעבד וזה סתום מאוד. וברמ"א בהגהות שו"ע בפשטות משמע להפך, שכתב שבנתבשלו אסור לכתחילה ומותר בדיעבד, ועיין בט"ז ס"ק ד' שדייק כן, והאריך בדברי הב"י בדעת סה"ת והסמ"ק, ומסיק שזה ב' בדיעבד שונים. שנ"ט בר נ"ט די בזה שהעלה אע"פ שעדיין לא עירב עם חלב. ולנתבשלו בעינן שכבר עירב עם חלב, שאם נאסר יצטרך לזרוק. משא"כ לפני שעירב, אוסרים ממנו לערב. וכך כתב גם בש"ך בס"ק ג'. ובשו"ת שב יעקב סימן י"ט כתב בפשטות שאין דין לכתחילה בנ"ט בר נ"ט, ומביא את דברי הרמ"א הנ"ל, ומבאר שהרמ"א כתב שרק למ"ד נתבשלו אסור לכתחילה, משא"כ לחולקים מותר לכתחילה וה"ה כל נ"ט בר נ"ט, והוא כהבנת הט"ז הראשונה ולא כמסקנתו. אך מ"מ הפוסקים נקטו שס"ל לאסור לכתחילה[30].♦
בדעת הגר"א יש משמעות שלא ס"ל לדין לכתחילה
וגם בביאור הגר"א יש דררא שלא ס"ל לאיסור לכתחילה. שהרמ"א בס"ב כתב שנתבשלו באינו ב"י מותר לכתחילה, ובחכמת אדם דייק שרק אחר שהתבשלו מותר משא"כ קודם גם באינו ב"י אסור לכתחילה. וכתב ע"ז בביאור הגר"א "כן אם היה כו'. בכה"ג אף בשל איסור מותר כמ"ש בתוס' ע"ז ע"ו א' ד"ה מכאן וכמ"ש שם ל"ח ב'. ואף בקדירה אין אסור לכתחלה שאינה ב"י אלא משום גזירה אטו ב"י משא"כ כאן דאף ב"י מותר מדינא כנ"ל". ובפשטות כוונתו להשיג על הרמ"א בתרתי - א' אם באינו ב"י בדיעבד, אי"צ לומר כן בנ"ט בר נ"ט, שהרי גם בטעם גמור מותר בדיעבד. ב' גם לכתחילה באינו ב"י אסור רק אטו ב"י, וכ"ז שייך בדבר האסור מדינא, ולא כאן שאינו אסור מדינא. שהרי נתבשלו הוא חומרא בעלמא ולא מעיקר הדין. והתקשו בכמה ספרים כפי שנביא כעת, לשיטות שנ"ט בר נ"ט אסור לכתחילה, הרי אסור מדינא לעשות כן. וא"כ נגזור אינו ב"י אטו ב"י שאסור לכתחילה. שהרי למי שפירש שבגמ' מבואר שדוקא עלו, א"כ מדינא דגמ' אסור לכתחילה. ובבדי השולחן כאן בביאורים כתב שנראה מזה שהגר"א ל"ל לאיסור לכתחילה. ולמשנ"ת שבסמ"ק עצמו מפורש שלפי שעה התירו אין כ"כ ראיה שלכו"ע אינו דין גמור אע"פ שמדויק בגמ', היינו שלא רצו לנקוט ציור זה, אך לא שזה אסור[31]. ונפק"מ אם לדידן שמחמירים לכתחילה בב"י, האם מבואר בגר"א שלענין אינו ב"י מ"מ אין מקום להחמיר, או שהגר"א ל"ל לדין לכתחילה בכל אופן, משא"כ לדידן. ומ"מ איך שיהיה לדעת הגר"א זה דבר קיל. וברמ"א וחכמת אדם נראה לכה"פ בנתבשלו שצריך לאסור גם באינו ב"י. ועיין בערך לחם למהריק"ש שהסתפק אם יש דין לכתחילה באינו ב"י, וכתב שאין לפרסם היתר זה שלא יטעו גם בב"י. ודייק בשו"ת בית דוד הנ"ל שמהריק"ש נוטה להיתר. דהיינו אם מזהיר לא לפרסם ההיתר, נראה שנוטה שמותר, שאל"כ אין לפרסם משום שבאמת אסור ולא כדי שלא יטעו.♦
פרק ה' - לאוסרים לכתחילה מה הדין בעבר במזיד
דנו הפוסקים לשיטות שאסרו לכתחילה לעשות נ"ט בר נ"ט, מה הדין בעבר במזיד, האם קונסים אותו לאסור בדיעבד או לא. וצריך להקדים שלא מוזכר באף א' מהראשונים, ושו"ע והנושאי כלים שיש אופן שנ"ט בר נ"ט אסור בדיעבד. ובשו"ע והרמ"א לא כתבו להדיא אפילו שיש איסור לכתחילה, כ"ש שלא כתבו שקונסים בדיעבד למי שעבר על דין זה. והראשון שהעלה צד זה הוא המנחת כהן חלק ראשון פרק י"ב בתחילתו, שהמעלה כדי להשתמש בנ"ט בר נ"ט אסור בדיעבד. ובפר"ח צ"ה סק"א חלק ע"ז שהאיסור לכתחילה אינו אלא הרחקה מדרבנן, ובדיעבד מותר. וגם בדעת המנחת כהן כתב שהקנס הוא רק אחר שהעלה לא לערב, ויכול לאכול עם מינו. אך אם כבר עירב ואם נאסר יצטרך לזרוק, בזה גם המנחת כהן לא אסר. ובפרמ"ג צ"ה מש"ז סק"ד הביא את דבריו וכתב ע"ז "ולי צ"ע דנ"ט בר נ"ט אם נאמר משהו ודאי יש, אלא טעם קלוש בטל הוא, א"כ כיון דחזינן בגמרא דגים שעלו משמע דיעבד כפי הבנת המנחת כהן ושאר פוסקים (דלא כפר"ח) אם כן הוי כמבטל איסור לכתחלה ואפילו נתנו בכותח הוה לן למיסר בשלמא בישלו שלא ע"ד זה כבר הוקלש טעמו בדגים תו לא הוי אח"כ כמבטל איסור וכאמור". הרי שלהבנת הפר"ח במנחת כהן רק ר"ל שהמשיכו את דין לכתחילה אפילו בעבר, ולפרמ"ג אסור גם בדיעבד. ודברי הפרמ"ג הם משום שהוא כמבטל איסור לכתחילה, וקנסו בדיעבד. וכ"ז בעבר במזיד ולא משום חוסר ידיעה או שוגג[32]. ובפרמ"ג סימן צ"ז רצה לאסור לא רק עם חלב אלא גם לעצמו, וצ"ע.♦
כמה אחרונים שפסקו כפרמ"ג לאסור בדיעבד
ומצאנו לב' אחרונים חשובים שהסכימו לדברי הפרמ"ג לאסור בדיעבד, והם הבית מאיר ומהר"ם שי"ק. בית מאיר יורה דעה סימן צז "ולדרכי הראשון שהוא האמת לדינא יש ליישב מה דמשמע מתוס' זבחים צ"ה דע"י היסק ודאי נתקנח התנור מן הבעין דלא כמשמעות דבריהם בפסחים דאף ע"י היסק אינו מתקנח דזה דבר שאין הדעת סובלו. וגם הב"י פה העתיק הדברים כבזבחים וקשה א"כ על רבה ב"ע איך אסר אף לאחר היסק. וכי ל"ל התירא דנ"ט בר נ"ט. ולהנ"ל מיושב דלא אסר הריפתא כ"א למי שיעבור ויאפה במזיד אחר שדרש ואסר התנור. וזה ידוע דאסור למיעבד נ"ט בר נ"ט לכתחילה. וכן הוא בפר"ח סק"ד, והעובר במזיד לא מהני מעשיו. ומ"מ שפיר הקשה מהברייתא דעל היסק מותר לכתחילה וק"ל". והנה הפר"ח אינו מסכים לאיסור בדיעבד, וכמ"ש בתוס' ר"פ ובריטב"א מפורש שהקושיה היא לא על בדיעבד אלא על לכתחילה. וא"כ מוכח לא רק שאין איסור בדיעבד בעבר אלא מותר לכתחילה, ולהפך ממש.ובשו"ת מהר"ם שיק יורה דעה סימן קח כתב "דאפילו נ"ט בר נ"ט דהוא קלוש קי"ל ביו"ד סי' צ"ה דאסור לכתחלה ואם בישל במזיד הוי כמבטל איסור לכתחילה דאפילו באיס' דרבנן כל שעיקרו דאורייתא אפילו לדעת המחבר בסי' צ"ט אם בישל במזיד אסור. וא"כ בסי' פ"ז דמיירי לענין חיוב ופטור וע"כ איירי במזיד. ולכך אם בישלן בדיעבד נמי אסור דהוי כמבטל איסור לכתחיל' אבל המנח"י והב"לחי איירו דנפל שם עצם ובכה"ג וודאי אינו אוסר מצד העצם ולכך פלפלו רק אי חיישינין שהי' בהם מוח".
♦
פרק ו' - סיבות של"ש בנ"ט בר נ"ט ביטול איסור לכתחילה
א. נחלקו הראשונים אם נ"ט בר נ"ט צריך לביטול או לא
מצאנו שנחלקו הראשונים אם נ"ט בר נ"ט משום ביטול או לא, שברי"ף חולין ל"ב ע"ב, כתב שבריחא גם לאחר שאפה אסר לאכול בכותח, עד שיערב בחלב ואז הוה בדיעבד ומותר. וכתב ב' טעמים - א' שנחשב עדיין לכתחילה לאכול בפנ"ע, ב' משום שנחשב כדבר שיש לו מתירים, שהרי יכול לאכל בלא חלב, ואז לא יזדקק להיתר, ולכן לא בטל הריחא בפת אפילו באלף. והקשה הר"ן על הרי"ף בסוף פ"ז דחולין, על הסברא השניה שנחשב דבר שיש לו מתירים, א"כ גם בנ"ט בר נ"ט יאסר[33]. ובבעל המאור פסחים י"ט ע"א הקשה מ"ט הוצרך רב לאסור בנ"ט בר נ"ט משום שנותן טעם הוא, ת"ל שהוה דבר שיש לו מתירים. וכתב הרמב"ן שם "לאו קושיא הוא כלל, דהתם הכי קאמר, אותו טעם שנתערב מן הקדרה בדגים, בין שהוא הרבה כדי ליתן טעם, בין שהוא משהו טעם ממשו של איסור הוא חשוב. ולאפוקי מדשמואל דשרי משום דנותן טעם בר נותן טעם הוא, ואינו כדאי לאיסור דאפי' בריח ממשו של איסור לא הואי". הרי מפורש ברמב"ן שנ"ט בר נ"ט הוא פחות מריחא, שריחא צריך לבטלו, ואילו נ"ט בר נ"ט אינו צריך לביטול. ורב שאסר נ"ט בר נ"ט משום שנותן טעם לא בא לומר שיש נו"ט גמור, אלא שיש טעם שצריך לבטל, משא"כ לדינא אינו טעם כלל. וכך מוכח גם בבעל המאור שהקשה רק אליבא דרב למה צריך טעם גמור ולא הקשה לדידן מ"ט מותר. וכך מבואר גם בריטב"א חולין קי"א ע"ב[34]. אך הר"ן הקשה שגם לדידן אם אינו בטל יאסר, נראה שצריך ביטול גם בנ"ט בר נ"ט.♦
ב. לא מצאנו אפילו לענין ריחא איסור בדיעבד
ואף לדעת הר"ן שצריך לביטול, הרי לענין ריחא גופא לא מצאנו מי שיסבור שאסור בדיעבד. וזה למרות שבשו"ע סימן ק"ח הלשון ריחא אסור ובדיעבד מותר. הרי זה לשון יותר חמורה מנ"ט בר נ"ט, שבשום מקום לא כתוב אסור, ובדיעבד מותר. אלא לכל היותר דיוק מנקיטת מקרה בדיעבד. ומ"מ לא מצאנו לשום פוסק שס"ל שמי שעבר על דין ריחא אסור בדיעבד, אלא סתמו שבדיעבד מותר. וקו"ח נ"ט בר נ"ט שקיל לדעת הראשונים הנ"ל. וכן מבואר ברי"ף שמתיר דגים בעלו, ובריחא עד שיערב בכותח.♦
ג. אם דרכו בשפע מותר ל"ש כלל ענין זה
ועוד פשוט שלשיטת הרשב"א [תורת הבית בית ד שער ד לו, ב] שכלי שבלוע איסור, שהדרך להשתמש בו באופן שיש בו כדי לבטל, מותר לכתחילה להשתמש בכלי. וכל האיסור להשתמש בכלי בלוע איסור, כאשר יש חשש שישתמש בכמות שאין בו שיעור ביטול. ושיטה זו נפסקה בשו"ע בב' מקומות ביו"ד בסוף סימן צ"ט, ובסימן קכ"ב ס"ה. ואף שהש"ך וט"ז לא פוסקים כן להלכה, מ"מ ודאי שזו שיטה חשובה שלפי"ז ל"ש כלל סברתו. ויתבאר בסעיף הבא שלרשב"א אין מבטלים הוא משום חשש זה עצמו, ולפי"ז בנ"ט בר נ"ט שתמיד מותר לכתחילה ל"ש אין מבטלים כלל.♦
ד. אין מבטלים רק כאשר רוצה לאכול האיסור, ולא להשתמש בכלי
והנה גם אם נקבל כל הנ"ל שאסור לכתחילה, וצריך לביטול כדי להתיר. מ"מ עדיין אין בסיס לומר שהוה מבטל איסור לכתחילה. שהסכמת הפוסקים שדין אין מבטלים הוא רק כאשר האדם רוצה לאכול את האיסור, ולא כאשר הוא רוצה בהיתר והאיסור מפריע לו והוא בא לסלקו. אמנם לענין הכשר כלים, הרא"ה הוכיח שטעם הבלוע פגום מצד עצמו, דלא כרשב"א, שאל"כ היה איסור להכשירו ולבטל טעמו משום אין מבטלים. וצ"ע מכל הכשר כלים ב"י כאשר יש ס' במים. מ"מ לדינא לא קיי"ל הכי. וכך האריך בתשו' רש"י סי' שלג, והועתק בשו"ת מהר"ם מרוטנברג דפוס פראג סי' שסז, ובסמ"ג ל"ת עז עמ' קנט, ובתשובת ופסקים לר"י הזקן סימן פ"ח. שכל שאין רצונו לאכול את האיסור ע"י ביטול אלא להתיר את הכלי אין בעיה של אין מבטלים. ובתו"פ לר"י הזקן סימן י"ג האריך עוד בענין זה, ובפשטות מדבר על דין זה של נ"ט בר נ"ט בעצמו, של"ש אין מבטלים כיון שאינו רוצה לאכול את האיסור.עיין בשו"ע יורה דעה סימן פ"ד סעיף י"ג, ובנחלת צבי שם, שכל שאין מתכוין לבטל את האיסור אין דין אין מבטלים לכתחילה. והנודע ביהודה הצריך שיהיה האיסור בתערובת מראש, אבל בנחלת צבי מביא שרוב פוסקים לא ס"ל כן עיי"ש[35]. ועיין מג"א או"ח תמ"ז ס"ק מ"ה ובשאר פוסקים שם שהתירו ליתן חלב לתוך יין להצלילו, מכיון שאינו מתכוין לבטל את האיסור אלא להצליל את היין, ונחלקו על הצ"צ שאסר ד"ז עיי"ש. וכך כתב במשנ"ב שם בס"ק ק"ו בפשיטות להתיר, ובשער הציון הביא שכן דעת מג"א מקו"ח גר"ז וחכ"א דלא כצ"צ וח"י. והלא הדברים קו"ח, שהתם מתכוין לערב את האיסור ולבטלו. והכא משתמש בכלי בעלמא, ואין דעתו כלל שיצא טעם ויתערב, אלא זה נעשה מאליו. ורצונו רק שלא ימנעו ממנו להשתמש בכלילד. ועיין בפר"ח או"ח תנ"ג ס"ג אריכות בכ"זלה.[36]
ה. בסמ"ק עצמו מפורש שאינו איסור גמור
כבר הבאנו שבסמ"ק עצמו התיר לפי שעה, וע"כ שאינו איסור גמור. אלא כמ"ש הפר"ח דין הרחקה וסייג שלא יגיע לאיסור. ולכן הגמ' לא נקטה לשון של נתינה בתחילה שראוי להתרחק מזה. ולפי הגדרה זו ל"ש אין מבטלים ול"ש לקנוס בדיעבד.[37]♦
מסקנה דמילתא
נראה מאוד למסקנה, שדברי הפרמ"ג מחודשים מאוד לאסור בדיעבד בעושה נ"ט בר נ"ט במזיד, והעיקר כפר"ח שזה הרחקה לכתחילה, וכל שהעלה מותר אע"פ שלא עירב. שאפילו דברי המנ"כ הם מחודשים ואין להם מקור בראשונים. ובפרט שכל הדין לכתחילה במחלוקת שנויה, וגם האוסרים לא סברו שזה דין גמור. ואכן הראוני בספר ליקוט בדיני תערובת של רמ"ח בויאר בפרק כ' ס"ב שכתב שיש להקל כפר"ח, דהיינו לא רק להתיר כאשר עירב, אלא גם כאשר העלה אפשר להתיר לערב. ואח"כ כתב שיש לדון אם יכול להעלות לכתחילה ע"ד שיטעם אח"כ. ואם יהיה טעם לא יערב, ואם לא יהיה טעם יערב, כי כך בשעת ההעלאה אינו גורם למצב בדיעבד[38].♦ ♦ ♦