בזמן מגפת הקורונה בתחילתה, אסרו הרשויות להתפלל בתוך בתי הכנסת מחשש להידבקות בנגיף. בחלוף זמן, התירו הרשויות להתפלל בבתי הכנסיות, בתנאי שהמתפללים ישמרו מרחק אחד מהשני ויעטו מסיכות על פניהם למניעת הידבקות.
בגלל תנאים אלו, ביקשו חלק מהציבור להמשיך להתפלל במנייני חצרות, בטענה שתפילה עם מסיכה לא נוחה להם, והם מעדיפים להתפלל בצורה משוחררת יותר.
ונשאלתי מה הדין, האם יש להורות לציבור לחזור ולהתפלל בבתי הכנסת, על אף האי נוחות, או לאפשר לכל אחד לבחור היכן להתפלל, למרות שציבור המתפללים בבית הכנסת יקטן בצורה משמעותית.
♦
תשובה
א. מעלת התפילה בביהכנ"ס
תשובה זו תלויה בשאלה האם יש מצווה להתפלל דווקא בבתי כנסיות, והאם יש חיוב לקיום מצוות אף במקום צער וחולי.והנה, חז"ל דיברו רבות בשבח התפילה בבית הכנסת דווקא, וכמש"כ בגמ' ברכות (דף ו' ע"א) "אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת". עוד אמרו בגמ' "כל הרגיל לבא לביהכנ"ס ולא בא יום אחד הקב"ה משאיל בו" (שם ו' ע"ב). וכן אמרו "בשעה שהקב"ה בא בביהכנ"ס ולא מצא בה עשרה מייד הוא כועס" (שם). וכן אמרו "מי שיש לו ביהכנ"ס בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע" (שם ח' ע"א). ואמרו "לעולם ישכים אדם לבהכ"נ כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים" (שם ע"ז ע"ב). ואמרו בירושלמי (ברכות פרק ב') "המתפלל בביהכנ"ס כאלו מקריב מנחה". וכן אמרו "צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה" (ירושלמי ברכות פ"ד).
ואף ייחסו חז"ל קדושה לבתי כנסיות, כפי שמובא בגמ' מגילה (דף כ"ח ע"א) "בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין נאותין בהן". ואמרו בילקו"ש (בלק תשע"א) "מה נחלים הללו בנ"א יורדים לתוכן כשהן טמאין וטובלין ועולים טהורים, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות בנ"א נכנסין לתוכן כשהם מלאים עוונות ויוצאין מלאין מצוות". וכן אמרו בילקו"ש (תהילים תרנ"ט) "המתפלל בתוכה בעוה"ז (בתוך ביהכנ"ס) כאלו מתפלל בבהמ"ק שאמר ואהי להם למקדש מעט". וכן מובא במדרש שוחר טוב (תהילים ד') "כך אמר הקב"ה אני אמרתי כשאתה מתפלל, התפלל בביהכ"נ שבעירך". וכן אמרו בילקוט ראובני (ויצא) "ועל פתחינו כל מגדים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות".
מכל הנ"ל ברור שיש בבתי כנסיות קדושה והשכינה שורה בהם. ולכן יש מצווה להתפלל בבתי כנסת דווקא ולא במקומות אקראיים, וכ"ש שלא במקומות פתוחים המפריעים לכוונה בתפילה, ואף סותרים את ההלכה המובאת בגמ' ברכות (דף ל"ד ע"ב) "אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא". ובאר רש"י (שם ד"ה דמצלי בבקתא) "בבקעה, שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר". ואף אם האדם מתפלל במקום סגור, כחניה וכדו', ברור שאין לו דין ביהכנ"ס ואין בו קדושה, ואין בו את כל המעלות שנאמרו על תפילה בבית הכנסת.
♦
ב. דעת הסוברים שמצטער פטור מהמצוות
אלא שנשאלת השאלה, עד כמה אדם צריך להצטער בשביל קיום המצווה. שהרי עטיית מסכות למשך כל זמן התפילה, גורמת לסבל ומועקה לחלק מהמתפללים, והם ממש סובלים מכך. האם בגלל צער וסבל מותר להם להתפלל במניין במקום פתוח ולא בביהכנ"ס?בשו"ת בשמים ראש (סי' צ"ד) נשאל בדבר אשה שאינה יכולה לסבול את אכילת המרור הנקרא "תמרא", ובמקומם לא היה מצוי חזרת ועולשין, ואכילת כזית מ"התמרא" היה כ"כ קשה לה, עד שהייתה נחלית ונופלת למשכב יום יומיים והוא נהפך אצלה לצער. ונשאל האם יש לקיים את המצווה למרות הצער והחולי.
והשיב הבשמים ראש שבמרור ודאי שלא צריכה בכה"ג לאכול, כי יש מחלוקת בחיוב נשים במצוות מרור, ואם זה רשות א"כ ודאי שאינה חייבת. אלא שכתב שאפי' אם היה מקרה זה מדבר על אכילת מצה, שהיא מדאוריתא בזה"ז, דהיינו שאם תאכל את המצה תיפול למשכב, פטורה מהמצווה בכה"ג. וטעמו הוא "דאמרינן בסוכה חולים ומשמשיהן פטורים מן הסוכה, לא חולה שיש בו סכנה אלא אפילו שאין בו סכנה, ולא דווקא סוכה שאפי' מצטער בעלמא פטור, דתשבו כעין תדורו כתיב, אבל להכי נקיט חולה שאין בו סכנה, למילף מניה בעלמא, דהתורה לחיים ניתנה ואין זה דרכי נועם". (ולקמן נביא טעם נוסף מדבריו).
[ובספרנו מבן אשיב (ח"ב סי' א') הארכנו באמינותו של הספר בשמים ראש, האם הוא מיוחס לרא"ש או שהוא ספר מזוייף. והגרש"י זוין זצ"ל בספרו המועדים בהלכה (עמ' ש"ז) הסיק שכותבו היה ר' שאול לוין שהתרועע עם המשכילים ה'ברלינאים'. והסיק "הערעור נתאמת ואין למדים מספר זה אלא מצד האמור ולא מצד מי שאמרם". ואף אנו ניגשים לדבריו במשנה זהירות.]
מבואר בתשובת הבשמים ראש שאדם פטור מאכילת מרור אם כתוצאה מהאכילה יחלה ויפול למשכב. ודבר זה נלמד מדין המשנה בסוכה (פ"ב מ"ד) "חולים ומשמשיהן פטורין מן הסוכה". ומבואר בגמ' שלא מיירי בחולה שיש בו סכנה, דא"כ פשיטא דפקו"נ דוחה מצוות סוכה, אלא מיירי בחולה שאין בו סכנה, ואעפ"כ פטור מכיוון שהוא מצטער. ואף שבגמ' (סוכה דף כ"ו ע"א) מבואר שזהו דין מיוחד למצוות סוכה, שמצטער פטור מן הסוכה דתשבו כעין תדורו כתיב, וא"כ מניין ללמוד לשאר מצוות התורה, שמא בשאר המצוות אף מצטער חייב בהן? על כך עונה הבשמים ראש "אבל להכי נקיט חולה שאין בו סכנה, למילף מיניה בעלמא דהתורה לחיים ניתנה, ואין זה דרכי נועם".
אלא שהא גופא קשיא, מניין לבשמים ראש שאפשר ללמוד ממצוות סוכה לשאר המצוות? שמא מצוות סוכה מיוחדת, שיש בה דין של מצטער פטור מן הסוכה, מדין תשבו כעין תדורו?
ואכן כך משמע מפרושו של הרע"ב על המשנה (שם), שכתב (ד"ה חולין ומשמשיהן פטורים) "ואפילו בחולי כל דהו, והאי דשרי לבטל מצות עשה של תורה מפני חולי כל דהו ומצטער מפני ריח רע או מפני פשפש ופרעושים שהוא פטור, וכן הולכי דרכים ושומרי גנות ופרדסים דפטרי להו רבנן מן הסוכה, טעמא הוי, משום דכתיב בסוכות תשבו כעין תדורו וכל היכא דאית ליה מידי שמפני אותו דבר היה יוצא מדירתו יכול נמי לצאת מסוכתו". הרי מפורש שדין זה מיוחד למצוות סוכה דווקא ולא לשאר מצוות. וכן משמע בקובץ הערות (ח"ב סי' מ"ו) עיי"ש. והדרא קושיא לדוכתא, מניין לו חידוש זה?
אלא שהוסיף הבשמים ראש טעם מדוע לומדים שכל מצטער פטור מן המצוות, ממצטער של סוכה, "דהתורה לחיים ניתנה ואין זה מדרכי נועם". אמנם, עניין זה שהתורה ניתנה לחיים "וחי בהם – ולא שימות בהם", וכן העניין שהתורה דרכיה דרכי נועם, לכאורה הכוונה היא שבד"כ התורה נעימה ודרכיה דרכי נועם, אך אין זה אומר, שבכל מקום שיש אי נעימות ייפטר האדם ממצוות עשה. וכי יעלה על הדעת שאדם שהלך לישון בלילה מאוחר מאד, ייפטר מלקום בזמן לקיים מצוות ק"ש בזמנה בגלל צער?
אלא שראיתי בשו"ת הרדב"ז שאף הוא למד מדין מצטער בסוכה, שפטור, למצטער בשאר מצוות אחרות, שג"כ פטור. בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תרפ"ז) נשאל על מה שנהגו להסתפר בר"ח אייר אם הוא מנהג הגון או לא, והשיב "אנא עבידנא עובדא בנפשאי ואני מסתפר כל חודש ניסן ור"ח אייר וכן נהגו רוב העולם והטעם כיוון שהם אסורים בהספד ובתענית אין אבילות זה שהוא תלוי במנהג נוהג בהם... שהרי עיקר איסור התספורת אינו מן הדין אלא ממנהג ואתי מנהג ומבטל מנהג בטעמא כל דהו. ותו איכא טעמא דאיכא צער בגידול השיער למי שרגיל להסתפר ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה דקי"ל מצטער פטור". הרי מפורש למד היתר להסתפר בר"ח בימי הספירה למצטער, מפטור של המצטער בסוכה, כהבשמים ראש.
אלא שאין זו ראיה חותכת, כיוון שאיסור תספורת בספירה אינו אלא מנהג מאוחר, שאפי' לא הובא ברי"ף וברמב"ם. ומכיוון שכתב שלבטל מנהג מספיק "בטעמא כל דהו", א"כ אפשרי ללמוד מדין מצטער של סוכה לדין מנהג. אך למצוות עשה, אפי' מדרבנן, אין ראיה שבמקום צער פטור.
ואף הטעם שהביא הבשמים ראש "דהתורה לחיים ניתנה ואין זה דרכי נועם" הביא הרדב"ז בתשובה אחרת, בה נשאל האם יהודי שמאיימים עליו שיוציאו לו עין או שיהרגו את חבירו, האם הוא חייב להקריב את עינו. וענה הרדב"ז (בשו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תרכ"ז) שזו מידת חסידות, אך מן הדין אינו חייב. ונתן לכך כמה טעמים, ובסוף התשובה סיים "ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו, הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מידת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה". הרי שהשתמש בסברת 'דרכיה דרכי נועם' לתשובה על שאלתו, אלא ששם הרדב"ז נתן טעמים הלכתיים רבים ורק בסופו, כחזי לאיצטרופי, הוסיף טעם זה. אך לא על טעם זה בלבד ביסס את תשובתו. וע"כ לא נראה שאפשרי לסמוך על זה כטעם בפני עצמו. וא"כ הדרינן לקמייתא, דאמנם בד"כ מצוות התורה נעימות, ודרכיה דרכי נועם, אך מניין לפטור אדם בגלל צער ממצוות עשה? ולכאורה דין סוכה שונה, כי יש לו לימוד מיוחד לפטור זה, משא"כ לשאר המצוות.
אלא שראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תכ"ה) שאכן הוא לומד מפטור של מצטער ממצוות סוכה לפטור מצטער בשאר מצוות. שהרדב"ז נשאל האם סומא או חולה בעיניו שלא יכול לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, האם הוא צריך להתאמץ ללכת לחבירו שיקרא לו והוא ישמע. והשיב הרדב"ז (שם) "ולעניין החולה רואה אני שהוא פטור לגמרי ולא יהא אלא מצטער שהוא פטור מן הסוכה שהיא מצוות עשה של תורה, וחושש בעיניו השמיעה קשה לו ומש"ה אין מבקרין מחושי העין מפני שהדיבור קשה להם וגם השמיעה." הרי מפורש בהדיא, שהרדב"ז למד מדין סוכה שהמצטער פטור בו, לדין מצטער מחיוב שנים מקרא ואחד תרגום. ואע"פ שזו מצווה מדרבנן, נראה שהוא לא חילק ביניהם.
אולם, אילולי דברי הרדב"ז היה אפשר לומר שאכן עיוור פטור משנים מקרא ואחד תרגום, אך לא בגלל דין מצטער שנלמד מסוכה, כי סוכה זה גזה"כ וא"א ללמוד ממנה למצוות אחרות. והסיבה היא שעיוור אינו בחיוב של שנים מקרא, כי כל החיוב הוא לקרוא את הפרשה ואת התרגום, ועיוור אנוס הוא, שאינו יכול לקרוא ולכן הוא פטור, ודו"ק.
♦
ג. דעת הסוברים שמצטער חייב בכל המצוות
ואכן רבים סוברים שיש חיוב לקיום המצוות אף אם קיומן כרוך בצער וקושי.כך משמע מפירושו של הרע"ב על המשנה בסוכה (פ"ב מ"ד), שנאמר בה "חולין ומשמשיהן פטורים מן הסוכה", וכתב הרע"ב (שם ד"ה חולין ומשמשיהן פטורים): "ואפי' בחולי כל דהו, והאי דשרי לבטל מצוות עשה של תורה מפני חולי כל דהו ומצטער מפני ריח רע או מפני פשפש ופרעושים שהוא פטור, וכן הולכי דרכים ושומרי גנות ופרדסים דפטרי להו רבנן מן הסוכה, טעמא הוי, משום דכתיב 'בסוכות תשבו' כעין תדורו, וכל היכא דאית ליה מידי שמפני אותו דבר היה יוצא מדירתו יכול נמי לצאת מסוכתו". הרי מפורש שהבין הרע"ב שדין מצטער שפטור ממצוות סוכה זהו דין מיוחד למצוות סוכה דווקא, ואין ללמוד מסוכה לשאר המצוות.
וכ"כ במפורש הברכ"י (או"ח סי' תע"ב ס"ק י'): "דדווקא גבי סוכה אמרו מצטער פטור מן הסוכה והיה טעמו דתשבו כעין תדורו וכמ"ש התוס' בסוכה דף כ"ו, הא בשאר מצוות, דלית לן פטורא מקרא כי סוכה דכתיב תשבו, חייב המצטער, וכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון". ובכך הסביר את ההלכה בשו"ע (או"ח סי' תע"ב ס"י) שמי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק את עצמו ולשתות, כדי לקיים את מצוות ארבע כוסות.
וכ"כ היפה ללב (סי' תע"ב ס"י ס"ק י"ח הוצאת מכון הכתר תשע"ו) שאין ללמוד פטור מצטער ממצוות סוכה. וז"ל "ולא דמי לסוכה שכתב לקמן (השו"ע) בסי' תר"מ (ס"ד) מצטער פטור מן הסוכה, דדין מצטער הוא דווקא בסוכה דדינא תשבו כעין תדורו, אי נמי כמו שכתב הרמב"ן (ויקרא כ"ג מ"ב) 'כל האזרח' שיהיה כאזרח רענן, אבל לא בשאר מילי, כמ"ש הרב טוב עין (סי' י"ח דף נ"ב סוף ע"ב) יע"ש. כ"ש בד' כוסות של ליל פסח דעכ"פ צריך לעשות זכר לעינוי".
וכ"כ הגר"א וסרמן זצוק"ל הי"ד בקובץ הערות (ח"ב סי' מ"ו) דמסוכה אין ראיה, דהתם טעמא מתשבו כעין תדורו, ואפילו שומרי פירות פטורין מסוכה מהאי טעמא, משא"כ בשאר מצוות.
ונראה להביא ראיה נוספת שיש לקיים מצוות למרות שיש צער בדבר, מהגמ' בכתובות (דף ק"ד ע"א) שם מתוארים ימיו האחרונים של רבינו הקדוש שחלה מאד, וכשראתה אמתיה דרבי "כמה זימני דעייל לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער אמרה יה"ר שיכופו עליונים את התחתונים". וכתבו שם התוס' (ד"ה ומנח תפילין) שאע"ג שחולי מעיים פטורים מן התפילין, כל זה לפי שאין יכולין ליזהר היטב בגוף נקי, אבל רבי היה מנהיג עצמו בקדושה יותר מדאי והיה יודע להיזהר. והרי אין חיוב מדינא להניח תפילין כל היום, ויוצא יד"ח אם הניח פעם ביום. ואעפ"כ ראינו שרבי הקפיד להניחם שוב ושוב אחרי שהתפנה בבית הכסא, ולמרות הצער הגדול שהיה כרוך בהנחות אלו, לא נמנע מלהניחם, והניחם למרות צערו. שמע מינה שאף במקום צער יש לקיים מצוות, וקיום מצוות סוכה שונה היא משאר המצוות וכנ"ל.
ואכן כך משמע מהרמב"ם הלכות תפילין (פ"ד הי"ג), שכתב "מצטער ומי שאין דעתו נכונה ומיושבת עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן". וכתב הכס"מ (שם ד"ה מצטער ומי שאין דעתו מיושבת) בשם רבינו מנוח "אע"ג דבשאר מצוות אמרינן (סוכה כ"ה ע"ב) מצטער אבעי ליה ליתובי דעתיה, הכא שאני משום היסח דעת". א"כ רואים במפורש שמצטער בשאר מצוות חייב, ורק מתפילין פטור מפני שאסור להסיח דעתו מהן. וכמ"ש הרמב"ם שם.
והוסיף עוד הכס"מ בשם רבינו מנוח (שם) "וכתב עוד (רבינו מנוח) מדאמרינן במדרש (מופיע בירושלמי ברכות פ"ב ה"ג) שהיה חושש (ר' יוחנן) בראשו, ולא היה מניח תפילין של ראש, משמע דמצטער פטור מהתפילין עכ"ל (של רבינו מנוח) ואע"פ שיש להשיב על ראיה זו דשאני התם שהצער היה בא לו מצד הנחת התפילין אילו היה מניחן, מ"מ קצת סמך הוא". וכתב הברכ"י (שם) שאף מתירוץ זה משמע שהמצטער חייב במצוות, דאף אם ראינו ראיה מרבי יוחנן שבגלל צער לא הניח תפילין של ראש כי חשש לקרירות, מ"מ גם על זה כתב הרמב"ם שזה דין מיוחד בתפילין, כי אסור לו להסיח דעתו מהן, וכשהוא מקורר ומצונן, זה גורם להסחת דעת. וע"כ הסיק הברכ"י שבשאר מצוות "אלמא גם במצטער מצד המצווה, אי לא בעי ישוב הדעת (כמו מצוות תפילין. י.ו.) חייב". וסיים הברכ"י (שם) "ובשגם יש לדחות, כן נ"ל עיקר". כלומר גם אם את הראיה השניה אפשר לדחות ולחלוק, מ"מ בפירושו הראשון כתב במפורש, שבשאר מצוות מצטער חייב. וכן נראה מהדין של חיוב שתיית ד' כוסות, אף אם יש לו צער מכך. ולכן מסיק הברכ"י שבשאר מצוות פרט לסוכה, חייבים לקיימן אף במקום צער. וכן נראה מהרמב"ם ומהכס"מ בשם רבינו מנוח.
ואכן מצאתי "מעשה רב" של רבי חיים עוזר גרוזינסקי זצ"ל שס"ל שבשאר מצוות יש לקיימן אף במקום צער. בספר מועדים וזמנים לרבי משה שטרנבוך שליט"א (ח"א סי' פ"ח) מובא הסיפור הבא: "בזכרוני ששמעתי על הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל שנזדמן לו אורח בסוכות, ובשעת אכילה הסתכל הגרח"ע זצ"ל בחוץ והיה קר מאד, ובמצב בריאותו הסכים שפטור מכוח מצטער, אבל האורח השיב, שלו אין פטור (כי לא כ"כ קר לו) ומוכרח לרדת. וע"כ ציוה הגרח"ע זצ"ל להכין לאורחו סעודה בסוכה. אחר רגעים מספר, הופיע הגרח"ע זצ"ל בסוכה לאכול והאורח תמה, הלא בעצמו החליט שפטור (מהסוכה) מכח מצטער ולמה שינה דעתו, אבל הגרח"ע זצ"ל פירש שפטור מצטער מפני גשמים (וקור) הוא רק ממצות סוכה אבל לא משאר מצוות, וכאן לפניו מצוות הכנסת אורחים להנעים לאורחו ובזה אין פטור מצטער, ולכן גם בקור ירד לקיים מצווה זו". ובספרנו מבשן אשיב (ח"א סי' מ"ב ס"ק ד') מובא סיפור זה ע"י מו"ר הגר"א נבנצאל שליט"א, והביא שם (בהערה אות א') שהאורח היה רבי יחיאל וינברג זצ"ל בעל השרידי אש. ושם כתב שהצער היה בגלל חום ולא בגלל קור, אך לדינא אין נ"מ, עיי"ש.
הרי מפורש שס"ל להאי גברא רבה הגרח"ע זצ"ל, שפטור מצטער, הוא דווקא ממצוות סוכה, ולא ממצוות אחרות. ומכיוון שמצוות הכנסת אורחים, אין לה פטור של מצטער, יש לטרוח בה אף במקום צער.
וכן נראה מדברי המאירי בפרושו למשנה באבות (פ"ה משנה כ"ג) "לפום צערא אגרא", שכתב שם "כפי הצער שאדם מצטער בעסק התורה והמצוות יהיה השכר". הרי מפורש שקיום המצוות חל גם אם יש צער בעשייתם, ואדרבא, לפי גודל הצער כן ירבה שכרו, אך אינו פטור מהמצוות. וכ"כ הרע"ב (שם) עיי"ש.
♦
ד. אם יפול לחולי כתוצאה מקיום המצווה
ואכן אף התשובות בשמים ראש הביא טעם נוסף מדוע אין חיוב לאשה לאכול מרור בפסח, אם בגלל האכילה היא תיפול למשכב ותחלה. ומכך שהביא טעם נוסף, נראה לכאורה שאף הוא הבין שהטעם הראשון לא מספיק דיו. וז"ל:"ועוד דהאי נמי מצוה גדולה להברות גופו מכל חולי, ועוסק במצוה הוא ופטור משאר מצוות עשה, ולא נאמרה סכנה אלא לעבור על איסור דאורייתא, שכל זמן שלא הגיע עד שערי מות, אין זה מן העשה הדוחה לאו, הא למה זה דומה, לכותבי ספרים תפילין ומזוזות שפטורים מכל המצות. ומצוה גדולה עבדי וזכות הרבים תלויה בם, ואין דוחה שום לאו. ואפילו שבות דרבנן, אינן יכולין לעבור. וכך תמצא שבשעת השמד היו צריכים למסור נפש אפילו בדבר קל בקום ועשה. וכל מצוות עשה פטורים מן הדין. ואי אפשר לדון קלים וחמורים ע"י דמוי מלתא למלתא בעניינים אלו, אלא למשכיל, ואי אפשר לבאר טעם כל דבר, וצריך להיות חכם ומבין מדעתו, וודאי ישראל קדושים הם. ואינם מתרפים מן המצוות, ככל שאפשר להן מעט מעמידים עצמן בכח ומרכינים ראשן. אבל בחולה הנופל למשכב, אין מחייבים אותו בדבר הקשה לו, וכהאי גוונא אינו צריך הבריא להביא עצמו לידי מדה זו, ואיסורא נמי איכא לחבול בעצמו.
וההיא דר' יוחנן בירושלמי דהוי חזיק רישא מדבחא ועד עצרתא, אי בעית אימא דווקא ד' כוסות דחביבא להו, ואותו לבד קרוי פרסומי ניסא, אע"ג דאכיל מצה ומרור ואמר הגדה, ואף גם צערא בעלמא. ואיבעית אימא, רבי יוחנן מידת חסידות הוא דעביד. וכן ראוי לתופשי התורה וראשים העומדים על העם לחזק עצמן בענייני מצוות, ולהחמיר על עצמם, ואף בזו לא כל המקומות והעניינים שווים, ופעמים נהפוך הוא, שהחכם צריך להקל על עצמו יותר, כדי שיהא שכלו בריא ושלם יותר, ואי אפשר לבאר כל זה, והחכם עיניו בראשו. ויש על כל מה שאמרתי עוד ראיות, ולמהוי בה הויית טובא, אלא שאין רצוני שתאמר כמה ארכן, יראנוך האל אשר בסנה שכן (אמר יד"מ: תשובה זו מצאתי כתוב בבית גנזיו של הרב הגדול מהו' יצחק בן לב ז"ל כד הוינא מתאכסן בביתו, והיא רחבה וארוכה כי כפלים לתושיה מן הכתוב כאן בראיות גדולות, ותירוצים על מקומות בתלמיד הנראים כסותרים. ואני איני זוכר הדברים כעת, רק סוף החתימה הוא בזכרוני, וכך סיומה: וישמרך מהיות רש ומסכן, ויובן באורך ימים ובני דסמכן, כחפץ נאמנך משתבח בך נגד כל באי שערי. ישעי' ברבי אבא מארי, וקיצר המעתיק הכרך הזה כדרך שעשו בכל התשובות לראשונים ז"ל כתשובת מהר"ם ב"ר ברוך והרשב"א ז"ל, ועוד אחרים)".
והנה, בתחילה תלה את הטעם "שעוסק במצווה ופטור משאר מצוות עשה". ועל איזה עיסוק במצווה דיבר? על כך כתב "דהאי נמי מצווה גדולה להברות גופו מכל חולי". כלומר יש מצווה לרפא את עצמו. וביאר הגר"א וסרמן זצוק"ל הי"ד בקובץ הערות (ח"ב סי' מ"ו), דכמו שלהציל חולה יש מצווה, וזה נלמד מק"ו מהשבת אבידה, שאם יש מצווה להשיב ממונו, א"כ כ"ש שיש מצווה להשיב נפשו אם יכול, א"כ ה"ה שמצווה זו שייכת גם באדם עצמו החולה. "דמצוות השבת גופו גם עליה דידיה רמיא", כי גם אדם חייב להציל את עצמו מסכנה. ואף שבממון זכותו של האדם לאבד ממונו, אעפ"כ כתב הגר"א וסרמן "ואינו דומה לאבידת ממון דאיתא במחילה". משא"כ בענייני גופו, שאדם לא בעה"ב על גופו ואינו יכול להזיק לגופו.
אלא שכל זה נכון במי שכבר חולה, שחייב להברות את גופו ולהבריאו, וע"כ נחשב לעוסק במצווה שפטור ממצווה אחרת. אך לכאורה שאלתו של הבשמים ראש עסקה בבריא שאם יאכל מרור יחלה, ובבריא אינו עוסק במצווה כעת. א"כ מניין שאין חיוב לאכול מרור, למרות שכתוצאה מכך הוא יחלה אח"כ בחולי שאין בו סכנה?
אלא שהבשמים ראש ענה גם על כך, שבתחילה כתב (שם) "אבל בחולה הנופל למשכב אין מחייבין אותו בדבר הקשה לו". וזה מהטעם של הקובץ שיעורים, שעוסק במצוות הבראת גופו, ועוסק במצווה פטור מהמצווה. אך מוסיף הבשמים ראש "וכה"ג אינו צריך הבריא להביא עצמו לידי מידה זו, ואיסורא נמי איכא לחבול בעצמו". כלומר, אם כתוצאה מקיום המצווה יגרום לעצמו חבלה, אפי' בדבר שאין בו סכנה, א"כ אין היתר לעשות מצווה הבאה בעבירה, שהרי אסור לחבול בעצמו. ולכן אסור לו לקיים את המצווה אם כתוצאה ישירה ממנה תיגרם עבירה.
ואכן כך פסק השו"ע ג"כ בהלכות תפילין (סי' כ"ז ס"ה) "אדם שהוא עלול לנזילות ואם יצטרך להניח תפילה של ראש על בשרו לא יניחם כלל, יש להתיר לו להניח תפילה של ראש על הכובע דק הסמוך לראש, ויכסם מפני הרואים". והרי עדיין אינו חולה, ורק עלול לנזילות ולהצטננות, ומילא חולה, כבר חלה עליו המצווה להבריא את עצמו, אך כאן עדיין לא נהיה חולה, א"כ מניין הפטור מלהניח תפילין של ראש? על כרחך, שאסור לאדם לגרום חבלה בגופו ע"י קיום מצוות עשה.
ומקור השו"ע מובא בכס"מ על הרמב"ם (שם), שהביא מקור לדברי הרמב"ם שמצטער פטור מהתפילין "מדאמרינן במדרש (הכוונה לירושלמי לגבי רבי יוחנן) שהיה חושש בראשו לא היה מניח תפילין של ראש". וביאר הכס"מ "שהצער היה בא לו מצד הנחת התפילין אילו היה מניחם". הרי מפורש בהדיא, שגם בריא, שאילו יניח תפילין יצטנן ויחלה, הרי הוא פטור מתפילין, ולכן רבי יוחנן לא הניח תפילין של ראש. (ועיין בספרנו שו"ת מבשן אשיב ח"ב סי' א' אריכות בנושא).
ונראה להוסיף ג"כ, שלעיתים חל גם חיוב במצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד' ט"ו), שכן אנשים מבוגרים יכולים להגיע לידי סכנת חיים מצינון קל שמסתבך, ושמא אף רבי יוחנן חשש לכך ולכן לא הניח תפילין של ראש.
אלא שהקשה הבשמים ראש וז"ל "והאי דר' יוחנן בירושלמי דהוי חזיק רישא מדבחא ועד עצרתא". והכוונה לירושלמי פסחים (פ"י ה"א), שם גירסתנו היא "רבי יונה שתי ארבע כסי בליליא דפיסחא וחזיק רישיה עד עצרתא", וכתב הקרבן העדה (שם ד"ה וחזיק רישיה) "וכאיב ליה ראשו עד עצרת". וכן מובא בבבלי בנדרים (דף מ"ט ע"ב) על ר' יהודה ב"ר אלעאי שלא היה שותה יין בד"כ, ובליל הסדר שתה ד' כוסות, וכתוצאה מכך היה צריך לקשור את צדעיו מפסח ועד עצרת בגלל כאב הראש שנגרם לו משתיית היין. וקשה, כיצד היה מותר להם להחלות את גופם?
על כך ענה הבשמים ראש שזהו דין מיוחד בד' כוסות "דחביבא להו, ואותו לבד קרוי פירסומי ניסא". ואכן כך פסק בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רל"ח), הביאו הב"י (או"ח סי' תע"ב) ופסקו בשו"ע (או"ח סי' תע"ב ס"י), וז"ל: "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצוות ארבע כוסות". אלא שביאר המ"ב (שם ס"ק ל"ה) שמדובר "כשמצטער בשתייתו וכואב בראשו מזה ואין בכלל זה כשיפול למשכב מזה". והסביר בשעה"צ (שם ס"ק נ"ב) "דאין זה דרך חרות". ומבואר בדבריו, שיש שני מצבים של "צער" העלול לבוא בעקבות שתיית יין. יש צער הגורם למיחוש וכאב ראש בלבד, ובכה"ג צריך לדחוק את עצמו ולשתות ד' כוסות. ויש צער הגורם לכאב גדול כ"כ עד שמחמתו נופל למשכב ונעשה חולה, ובכה"ג פטור מלקיים מצוות עשה. (ואכן מצאנו חילוק זה בין מיחוש לחולה בהלכות שבת באו"ח סי' שכ"ח ס"א דמי שיש לו "מיחוש בעלמא" והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו רפואה בשבת. וכתב שם במ"ב ס"ק א' דאם כאיב ליה טובא וחלה כל גופו עי"ז או שנפל למשכב, אף שאין בו סכנה מותר לעשות בשבילו רפואה בשבת שאין בה מלאכה, עיי"ש).
ובעניין אכילת מרור, כשזה מזיקו ויש חשש שיפול למשכב כתוצאה מהאכילה, כתב בשו"ת בנין שלמה לרבי שלמה כהן מו"ץ וילנא (סי' מ"ז), שאינו מחוייב להכניס את עצמו בחולי וצער הגוף בשביל מצוות עשה, ואף אם לא יגיע לסכנה כתוצאה מכך, מהא דמבואר בשו"ע (או"ח סי' תרנ"ו) שאינו מחוייב ליתן כל ממונו בשביל מצוות עשה, אלא עד חומש. ואפשר שיש ללמוד מכך דה"ה שאינו מחוייב להכניס את עצמו בצער וחולי בשביל מצוות עשה, דהא צער הגוף וחולי עדיפי לאינשי מממונא.
וכך פסק המ"ב (סי' תע"ג ס"ק מ"ג) שמי שאי אפשר לו לאכול מרור מפני בריאותו, יאכל עכ"פ מעט בפיו לזכר טעם המרירות, אך לא יברך על זה. אך כתב בשעה"צ (שם ס"ק ס"א) "אבל אם אינו נוגע לו לבריאותו, ראוי לו לדחוק עצמו בכל יכולתו, אף שקשה לו, כדי לקיים מצוות חז"ל".
ועדיין קשה, שהרי מקור הרשב"א לחייב לשתות ד' כוסות למי שמזיקו או שונאו הוא מרבי יונה בירושלמי ומר' יהודה ב"ר עילאי בנדרים. ושם חבש את ראשו מפסח ועד עצרת, א"כ ודאי שהזיק לו בבריאותו במידת מה, וכיצד אסרו זאת הבניין שלמה והמ"ב? ואף השאלה ברשב"א היתה "מי שאינו שותה יין כל השנה מפני שמזיקו או שונאו" מה יעשה בליל הסדר, והשיב הרשב"א "צריך לדחוק את עצמו ולשתות" והביאו הב"י ופסקו השו"ע (שם). א"כ משמע שאף אם מזיק לו לבריאות אעפ"כ צריך לשתות. וצ"ע.
ואכן כך פסק בשו"ת מהר"ם שיק (ח"א סי' ר"ס), והסיק "וא"כ אם אין בו חשש סכנה, אפילו מזיק לו, שפיר מחוייב לאכול ומברך, כדמוכח מדברי השו"ע סי' תע"ב סעיף י' הנ"ל". והוסיף המהר"ם שיק שאם מצינו דין זה בשתיית ד' כוסות, א"כ כ"ש שהדין כן לעניין מצה ומרור. ונראה שכוונתו, שמצה ומרור הם מדאורייתא או מדרבנן שעיקרו מדאורייתא (כאכילת מרור שעיקרו מדאורייתא בזמן המקדש), לעומת שתיית ד' כוסות, שזה מדרבנן דרך חירות.
וכן קשה על הבנין שלמה לעיל, שכתב שאינו מחוייב להכניס את עצמו בחולי וצער הגוף בשביל מצוות עשה אף אם לא יגיע סכנה מזה, והתעלם מדברי השו"ע בסי' תע"ב ומקורותיו, שאף אם יין מזיקו צריך לדחוק עצמו לשתות. וצ"ע.
ואולי ס"ל לבנין שלמה, דשאני שתיית ד' כוסות, דשמא חמיר טפי, שהרי מחוייב לחזר על הפתחים לשם קיום מצווה זו משום פירסומי ניסא. ולכן החמירו בו יותר משאר מצוות. וזאת, בשונה מדעת המהר"ם שיק לעיל.
ואף אם נאמר שיש לחלק בין צער, שחייב להכניס את עצמו אליו לשם קיום מצווה, לבין חולי שאין בו סכנה, שאינו חייב להכניס את עצמו אליו לשם קיום מצווה, א"כ קשה מהנהגתו של ר' יהודה ב"ר אילעאי. וע"כ מחוייבים אנו לתרץ, כפי שכתב הבשמים ראש (שם) "ואיבעית אימא, רבי יוחנן (גירסתנו: רבי יונה י.ו.) מידת חסידות הוא דעביד, וכן ראוי לתופשי התורה וראשים העומדים על העם לחזק עצמן בענייני מצוות ולהחמיר על עצמם". כלומר, ת"ח גדולי הדור, דין שונה להם בבחינת "אדם חשוב שאני" (מו"ק י"א ע"ב) ואין ללמוד מהם לאחרים. ודו"ק.
ומצאנו מצוות שחכמים דרשו בהן טורח לשם קיומן. לדוגמא, אדם שאין לו מים לנט"י, חייב לילך לפניו עד ריחוק ד' מילין לשם נטילת ידיים לסעודה ולאחריו עד מיל. אך אולי שאני נט"י, דהוי כעין ל"ת מדרבנן, שאסור לאכול פת בלא נט"י, ובמצוות ל"ת חייב ליתן כל הון שבעולם ולכן החמירו.
וכן פסק השו"ע (סי' צ' סעיף ט"ז) "ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללין בו, צריך לילך שם ולאחריו צריך לחזור עד מיל". הרי שאדם צריך לטרוח בשביל תפילה במניין. וכתב המ"ב (שם ס"ק נ"ב) שהיושב בביתו דינו כלאחריו וצריך לטרוח בהליכה למניין עד מיל. ומשערין שיעור זה לפי זמן, וזמן הליכת ד' מילין הוי 72 דקות, וא"כ מיל הוי 18 דקות, וא"כ צריך לטרוח עד זמן זה גם ברכב. כ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' צ"ח).
עוד נסתפק החיי אדם (כלל ס"ח סעיף י"ט) אם אדם צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחרת לקיים מצוות עשה כשופר וכדו'. ובנשמת אדם (שם ס"ק ג') הביא ראיות לכאן ולכאן ונשאר בצ"ע. אך כל זה ודאי שמדובר בטירחא יתירה, ולא בסתם טירחא.
♦
ה. מסקנה
ולכן נראה לומר, דכיוון דתפילה בביהכנ"ס הרי היא מצווה, וכפי שהארכנו לעיל (סעיף א'), וכפסק השו"ע (או"ח סי' צ' ס"ט) "ישתדל אדם להתפלל בביהכ"ס עם הציבור". וכתב המג"א (שם ס"ק ט"ו) שאע"פ שיוכל להתפלל בביתו בעשרה, מ"מ ברוב עם הדרת מלך. וכתב האג"מ (או"ח ח"ב סי' כ"ד) שלמרות שמרן כתב לשון "ישתדל", מ"מ גם חיוב שייך בלשון זה, וזהו אכן חיוב ולא רק מעלה. וכמו כן יש מצוות 'ברוב עם הדרת מלך'. ולכן פסק האג"מ (יו"ד ח"ד ס'י ס"א ס"ק ד') שאף שיש ב' אנשים שיש להם יארצייט וכל אחד רוצה להיות ש"ץ, אין לחלק את המניין לשניים אף שכל מניין יתפלל בבית כנסת עם ס"ת, משום רוב עם הדרת מלך, וכפסק המ"ב (סי' צ' ס"ק כ"ז). וכ"כ הגר"א נבנצל בויצחק יקרא (שם ס"ק כ"ח ד"ה מצווה) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל.ומכ"ש שבית הכנסת בנידון דידן הוא גם ביהמ"ד, שהרי לומדים בו תורה תמידין כסידרן בכל יום. ופסק מרן השו"ע (או"ח סי' צ' סעיף י"ח) "בית המדרש קבוע קדוש יותר מבית הכנסת ומצווה להתפלל בו יותר מבית הכנסת והוא שיתפלל בעשרה".
א"כ מכל בחינה יש מצווה גדולה להתפלל בבית הכנסת דווקא. ובפרט שמנייני החצרות, פעמים נמצאים במקומות שיש עוברים ושבים המפריעים למהלך התפילה. ואף במקומות שבנו אוהל ארעי לשם התפילה, עדיין אין הוא מקום קבוע ללימוד תורה, שחסר בו ספרים וכדו'. ומה עוד, שכל מנייני החצרות הם קטנים, ובית הכנסת גדול הוא ומכיל רבים, ויש בו דין של ברוב עם הדרת מלך. ולכן נראה מכל הנ"ל, שאף אם התפילה בביהכנ"ס מצריכה חובה לעטות מסכות בפנים, ולחלק מהאנשים דבר זה גורם צער, מ"מ דעת רוב הפוסקים, שיש לקיים מצוות אף במקום צער, וצער אינו פוטר מקיום המצווה בכה"ג.
זאת ועוד, בעבר הרחוק, לא היו מזגנים בבתי כנסת, ופעמים רבות סבלו אנשים מחום גדול ומדוחק, וכמו כן בחורף סבלו מקור כשלא היה חימום מספיק. ואעפ"כ לא נמנעו מלהתפלל בבית הכנסת, למרות הצער והסבל, מפני הטעמים הנ"ל של חשיבות ביהכנ"ס כמקום קדוש ומצוות ברוב עם ועוד. וע"כ נראה לומר, שאף אם יש מידת מה של צער בתפילה עם מסכה בפניו, מ"מ בעבר קיום המצוות ליהודי היה כרוך בצער גדול בהרבה, ולא היתה מחשבה לבטל מצווה בכה"ג. וצער זה אינו דומה למי שנופל למשכב או למי שייגרם לו כאב ראש ימים רבים, כהמקורות לעיל. ואם יימצא יחיד שמבחינתו תפילה עם מסיכה הרי היא תופעה בלתי נסבלת, א"כ שאותו אדם יתפלל מחוץ לביהכנ"ס בחצרות הסמוכות ליד חלון וכדו', ויהיה נטפל לעושי מצווה. וככל שבית הכנסת יתמלא קהל רב בתפילות, כן יתקדש יותר שם שמיים. וע"כ מרגע שהתירו הרשויות להתפלל בבית הכנסת, מאז פרוץ המגיפה, עם הגבלות להתפלל עם מסכות, יש לחזור לביהכנ"ס ולהתפלל שם (עם מסכות בפנים) ברוב עם הדרת מלך, ולא להתיר מנייני חצרות. ולפום צערא אגרא.
יה"ר שהקב"ה יסיר מעלינו כל גזירה קשה וירפא כל חולי עמו ישראל במהרה אכי"ר. ואכן בחסדי ה' סרה המגיפה מעלינו והותר להתפלל בבתי כנסת אף בלא מסכות. אך דברינו תקפים גם למצבים אחרים בהם יש להשתדל להתפלל בביהכנ"ס ברוב עם, גם אם הדבר כרוך בקשיים מסויימים. כנלענ"ד.
♦
ו. סיכום
א. יש עניין גדול להתפלל בבית כנסת דווקא, ונחשב למקום קדוש שהשכינה שורה בו והתפילה מתקבלת בו ביותר. וע"כ יש מצווה להתפלל בביהכנ"ס, ולא במקומות אקראיים, וכ"ש שלא במקומות פתוחים, וכפי שפסק השו"ע (או"ח סי' צ' ס"ה).ב. בעיצומה של מגיפת הקורונה התירו הרשויות להתפלל בבתי כנסת, בתנאי שהציבור יעטה מסכות על פניו. היו אנשים שסבלו מכך מאד, ורצו להמשיך להתפלל במנייני חצרות בלא מסכות. ונשאלה השאלה: עד כמה צריך אדם להצטער בשביל קיום מצוות?
ג. שו"ת בשמים ראש פסק שכמו שבמצוות סוכה, מצטער פטור מהסוכה, ה"ה לשאר המצוות שהמצטער פטור מהן "דהתורה לחיים ניתנה ואין זה דרכי נעם". וכך סבר גם הרדב"ז שממצוות סוכה לומדים לשאר המצוות שמצטער פטור.
ד. אך רוב הפוסקים סוברים שאין ללמוד דין מצטער בשאר מצוות מדין מצטער בסוכה. ומצטער הפטור מן הסוכה זהו דין מיוחד הנלמד מפסוק. ולכן בשאר מצוות, אף המצטער חייב לקיימן. כך משמע מהרמב"ם ורבינו מנוח והמאירי והרע"ב. וכן משמע מפסק השו"ע. וכן פסקו החיד"א ,היפה ללב, הגר"א וסרמן והגרח"ע.
ה. גם לסוברים שיש חיוב לקיים מצווה גם אם זה כרוך בצער (פרט למצוות סוכה), מ"מ אין חיוב לקיים מצווה אם כתוצאה מקיומה יפול האדם למשכב ויחלה, כי אסור לאדם לחבול בעצמו.
כמו כן, חולה לא חייב לקיים מצווה שיכולה לפגוע בבריאותו, גם אם אינה כרוכה בפיקו"נ, מפני שהוא עוסק במצוות הבראת גופו, וקי"ל שעוסק במצווה פטור מהמצווה.
ולדעת המהר"ם שיק, אם אין חשש סכנה, מחוייב האדם לקיים את המצווה, גם אם הדבר מזיק לו והוא יפול למשכב וכדו'.
ו. גם הסוברים שאין לאדם חיוב לקיים מצווה אם זה יזיק לו או שיפול למשכב וכדו', אעפ"כ מצינו בגדולי הדורות שפעמים קיימו מצוות, למרות ההיזק שנגרם להם, כדי לחזק את העם בקיום המצוות, ואדם גדול שאני.
ז. בנידון דידן, אף אם עטיית מסכה על פניו גורמת לאדם צער, נראה שלכו"ע יש חובה להתפלל בביהכנ"ס ברוב עם (עם מסכות) ולא להמשיך את מנייני החצרות, שהרי אין זה צער שנופל למשכב וכיוצ"ב. ורוב הפוסקים הכריעו שיש לקיים מצוות גם אם כרוך בזה צער.
ואף מיעוט הפוסקים שפטרו קיום מצוות במקום צער, נראה שלא דיברו על צער כהנידון דידן, שהרי בעבר היה הרבה יותר סבל בתפילה בביהכ"ס מחמת חום גדול או קור, ואעפ"כ לא נמנעו מלהתפלל בביהכנ"ס. וע"כ נראה שיש לחזור לבתי הכנסת ולהתפלל ברוב עם הדרת מלך.
ויה"ר שהשי"ת ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל אכי"ר.
♦ ♦ ♦