♦
א.
תשובה, הנה ידועה ההלכה שהמתפללים מנחה כארבעים דק' לפני השקיעה ביום צום, נושאים הכהנים כפיהם בתפילה. וכהן שאינו צם אינו עולה עמהם לישא כפיים, כמ"ש הפוסקים. והטעם לזה כתב מרן בש"ע (סי' קכט ס"א) וז"ל: אין נשיאת כפים אלא בשחרית ומוסף ובנעילה ביום שיש בו נעילה כמו ביום הכפורים, אבל לא במנחה, "משום דשכיחא שכרות באותה שעה שמא יהא הכהן שיכור", וגזרו במנחה של תענית אטו מנחת שאר ימים, אבל בתענית שאין בו נעילה, הואיל ותפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה היא דומה לתפילת נעילה ואינה מתחלפת במנחה של שאר ימים הלכך יש בה נשיאת כפים עכ"ד. ובפשטות מבואר מדברי מרן בש"ע שמי שאינו צם אינו נושא כפים, דחישי' לשכרות.
אלא שיש לדון בקטן, וכפי הסברא שאמר לי ידידי ר' אליה יוסיפוב נר"ו, שבקטן לכאורה לא שייך בו הטעם שיבוא לידי שכרות, כיון שאין הדבר מצוי אצל קטן להשתכר. ולפ"ז י"ל דשרינן לקטן לישא כפיו במנחה בצום אף שאינו צם. ודפח"ח.
ויתרה מזו כתב הגנת ורדים (או"ח כלל א ס"ס מט), שאף גדול שאינו צם יכול לישא כפים, כיון שכל הטעם שלא יעלה הוא דחיישי' לשכרות, והרי מתפללים מנחה בדמדומי חמה ודמיא לתפילת נעילה, ולא מצוי שהכהן שלא מתענה יוסיף חטא על פשע וישתכר. לכן העלה שאף כהן שאינן צם יכול לעלות לישא כפים. ובילקו"י (ד' תעניות עמ' קסה) הביא שכ"כ מדנפשיה רבי אברהם אדלר בס' כנפי נשרים על הרמב"ם (הל' נשיאות כפים עמ' יז) שאף כהן שאינו מתענה יכול לישא כפים. וכ"כ בס' ואני אברכם (עמ' מ) בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. ע"ש.
ואע"פ שלא פסקינן כדברי הגנת ורדים ודעימיה, אלא כמ"ש הפר"ח (סי' קכט) ועוד רבים מהפוסקים שאם לא מתענה אינו יכול לעלות לישא כפים. מ"מ סברת הגנת ורדים ודעימיה חזי לאצטרופי לגבי קטן, דכיון שלא שייך בו כלל חשש שכרות, לכן אף כשאינו צם יכול לישא כפיו.
♦
ב.
ואין לומר בזה לסברא דלא פלוג רבנן, וממילא גם קטן שאינו צם לא יעלה, אף דלא שייך בו חשש שכרות. כיון דכל סברא זו שייכת הכא לענין גדול, כגון שאם ימצא אדם שהוא סולד מטעם יין, ולא שייך בו כלל חשש שכרות, או חולה שע"פ עצת רופאיו אסור לו לשתות יין, וא"כ ודאי שלא יבוא לידי שכרות, בזה אמרי' דאם אינו צם, אף שאינו יגיע כלל לשכרות, מ"מ לא פלוג רבנן. אבל בקטנים כלל לא גזרו עליהם, כיון דרובא דעלמא של הקטנים אינם רגילים כלל לשתות יין ולהשתכר, וגם אם שותים אינם מגיעים לידי שכרות. ובזה לכאורה י"ל שלא היתה עליהם הגזרה כלל. [וע' בט"ז (או"ח סי' ערה) שכתב דלא אמרי' לא פלוג רבנן מאדם לאדם, ושאם באדם אחד שייכא הגזרה, ובאדם אחר לא שייכא, לא אמרי' שגם עליו גזרו משום לא פלוג וכו'. וע"ע בשד"ח (מע' חמץ ומצה סי' ח אות מג) ובחזו"ע שבת ח"ד (עמ' צד)].
♦
ג.
ועוד יש לצרף לזה את הסברא שברכת כהנים אינה חלק ממהות היום, וכן אינה חלק מחזרת הש"ץ, וכפי שדנו בזה בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ג סי' נז) ובשו"ת יחו"ד (ח"ה סי' יג), וע"ע בעיוני סוגיות ענינים (סי' ו עמ' סה). וא"כ אף שאינו צם, מ"מ יכול לעלות לישא כפים. וכן השיב לי הג"ר אליהו בר שלום שליט"א מסברא, דאף קטן שאינו מתענה יכול לישא כפים, כיון שברכת כהנים זו אינה קשורה לצום דווקא.
אלא שיש לעיין לסברא זו מאי שנא גדול שלא מתענה שאינו יכול לישא כפיו, הא י"ל דברכת כהנים אינה חלק מהצום ואינה חלק מחזרת הש"ץ. וי"ל דבגדול עדיין יש חשש שכרות, משא"כ בקטן, שאין חשש שכרות, חזי לאצטרופי הך סברות.
♦
ד.
וכן יש לצרף לזה את הסברא שהובא בשו"ת יחוה דעת (ח"ז סי' יט אות א) שכל מה שגזרו חכמים (תענית כו:) שכהן לא ישא כפים במנחה הוא רק בימים של אכילה ושתיה, וימי תענית יצאו מכלל זה, ולכן גם אם אכל הו"ל מילתא דלא שכיחא דלא גזרו רבנן משום כהן יחידי. ומכל שכן שלא הותר לחולה שאוכל בתענית צבור רק כדי קיום נפשו, ואסור לו לשתות יין ושכר ומעדנים, כמבואר בפוסקים (סי' תקנד ס"ה). והביא ביחו"ד שכן מבואר בפמ"ג (מש"ז סי' רפו סק"ב). אך ע"ש, שמרן ביחו"ד לא נקט סברא זו להלכה, אלא כתב שכהן שלא צם אינו יכול לישא כפיו, ע"ש. אך המעיין שם יראה שפסק דלא כסברא זו, לא מחמת שאין בה ממש, אלא מטעם שרבים מהפוסקים חלקו וכתבו שאם לא צם אינו נושא כפיו, וכמ"ש הפר"ח (סי' קכט ס"ב) ועוד. ע"ש. ולכן לענין קטן שפיר יש לצרף סברא זו לומר דכלל לא גזרו בהו רבנן שלא ישאו כפיהם מטעם שכרות, שהרי לא שייך בהם חשש שכרות. והוי מילתא דלא שכיחא שישתו יין, ועוד בימי צום, ולא גזרו בהו רבנן. ובפרט האידנא, שאין דרך לשתות יין בסעודה כמו בדורותיהם.
♦
ה.
דין חינוך בכה"ג
והנה גם מדין חינוך י"ל שמחנכים אותו לעלות לישא כפים, ואין בזה איסור ברכה לבטלה, כשאר דין חינוך שמחנכים אותו בברכות. ועתה ראיתי בשו"ת אמת ליעקב (או"ח סי' ה) להרה"ג שלמה שרביט שליט"א שדן בענין קטן בצום אם יכול לישא כפיו, ושם דן רק מצד דין חינוך, והעלה שקטן שאינו צם אינו יכול לעלות לישא כפיו במנחה. והביא ראיה לדבריו מהגמ' ברפ"ק דחגיגה דתנן הכל חייבים בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן, כו'. ונחלקו במשנה מאיזה גיל הוא נחשב קטן, וכתב רש"י דכיון דגדול פטור מן התורה, קטן נמי שאינו יכול לעלות לאו בר חינוך הוא, ע"כ. ומבואר שאין דין חינוך כאשר יש אצל הקטן חסרון שמעכב גם אצל הגדול את המצוה. דהיינו שאם היה את החסרון אצל הגדול הוא היה פטור, א"כ בכה"ג בקטן אין בו דין חינוך. ומכח זה כתב בשו"ת הנ"ל דבכה"ג שגדול שאינו צם הדין שאינו יכול לישא כפיו, ה"ה בקטן כשאינו צם שלא חל בו דין חינוך לישא כפיו כשאינו צם, דבכה"ג גם גדול אינו יכול לעלות. ע"ש.אמנם זו אינה ראיה, דשאני מה שאמרו בגמ' שם דהוי חסרון בעצם, כגון שאינו יכול לעלות לרגל מחמת שהוא חיגר וכדו', ולכן קטן שאינו יכול לעלות [מחמת שהוא קטן] פטור ואין בו דין חינוך. משא"כ הכא, שאינו חסרון בעצם מעשה המצוה אלא חסרון צדדי שאכל בצום. וכבר המחבר בשו"ת הנז' הרגיש בחילוק זה בהערה א' בחיבורו, אך תמוה שהביא חילוק זה באגב, ופסק בכ"ז לאסור לקטן לעלות לברכת כהנים. והחילוק פשוט.
ובפרט ששם דן רק מצד דין חינוך, אולם מכל הראיות שהבאנו לעיל מבואר שכלל לא גזרו על הקטנים שלא יעלו, כיון שלא שייך בהם חשש שכרות כלל. וא"כ גם בלא טעמא דדין חינוך, מותר לקטן לעלות לברכת כהנים בברכה, ע"פ כל מה שנתבאר.
♦
ו.
מסקנא דדינא
והנה כעת זיכני ה', ומרן הראש"ל פוסק הדור רבינו יצחק יוסף שליט"א עבר על התשובה הזו שכתבתי, והורה כפי שכתבתי להלכה ולמעשה מחמת הנימוקים והצירופים שכתבתי, שקטן שאינו צם בד' צומות, יכול לעלות לישא כפיו בברכת כהנים במנחה. והוסיף והביא מ"ש התוס' (ר"ה לג.) שבקטן אין לאו דלא תשא. וכתב שכל הנימוקים שהבאנו צודקים.ולכן להלכה למעשה קטן שאינו מתענה, יכול לישא כפיו במנחה. משא"כ בגדול דחיישי' לשכרות.[1]
[וכן הסכים עמי לדינא הגאון הגדול רבי עובדיה יוסף שליט"א (ר"י אהל יוסף ב"ב), וכן הגאון רבי שאול מלכא שליט"א, מחה"ס אהלי שם ועוד].
♦ ♦ ♦