♦
מנהג רוב הארצות שהש"צ אומר את כל הקדישים ולא היתומים
חכמי בבל ומנהגם. באוה"ג מסכת מו"ק עמ' 49 הובאה תשובת גאון וז"ל הוי יודע כי קדיש, שהוא יתגדל, לא מצאנו לו עיקר על המת אלא לאחר המספד או לאחר צידוק הדין, שכל מקום שיש שם דברי תורה עונין אחריהם אמן יהא שמיה רבא, וכן הספד וצידוק הדין וכו' עי"ש. ומבואר מדבריו שלא היו אומרים קדיש מיוחד על המת, אף בתוך י"ב חדש, אלא שלאחר צידוק הדין או ההספד, שזהו דברי תורה, היו אומרים קדיש כמו בכל פעם שאומרים דברי תורה, ותו לא. וגם לא כתב שהבנים אומרים את הקדיש, אלא ככל קדיש שהש"צ היה אומרו. וכ"ה להדיא בסדר רע"ג: וכשמסיימין לקבור את המת, לאחר שאומר צדוק הדין אומר 'השליח צבור' יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא דהוא עתיד לחדתא וכו' עי"ש. וגם בשאר חלקי התפלה כתב רע"ג בכל דוכתא 'ואומר' קדיש, דהיינו הש"צ המוזכר לעיל מיניה שאומר גם קדיש תתקבל וחצי קדיש.חכמי פרובנס ומנהגם. ספר המאורות במו"ק כ"ז ע"ב כתב: אחר שחוזרין מן בית הקברות מרחיקין משם כמעט כפי מנהג המקום ופותח 'אחד מן העם' בקדיש ואומר יתגדל וכו' עי"ש. ובספר מנהג מרשלייאה עמ' 100 בסוף תפלת שחרית כתב: ויושב החזן ואומר 'שיר מזמור' ואחר כך עומד ואומר קדיש ו'יהא שלמא' וכל העם עונין כדרכן ואומרים 'עלינו לשבח' והולכין לבתיהם עי"ש. הרי שהש"צ היה אומר קדיש יהא שלמא ולא היתום.
חכמי צרפת ומנהגם. במחזור ויטרי ברוב ככל המקומות שמוזכר קדיש לאחר אמירת פסוקים שבתפלה וכדומה כתוב: ועומד 'הנער' ואומר קדיש [הציונים הם לפי מהדורת גולדשמידט]; ח"א עמ' קכ"ט [לאחר מזמור שאחר ובא לציון], עמ' קמ"ד [לאחר פיטום הקטורת בערבית], עמ' רס"ו [לאחר במה מדליקין בליל שבת], עמ' רצ"ב [לאחר פיטום הקטורת במוסף של שבת], ועוד. ובעמ' קמ"ד ורס"ו הנ"ל איתא: קדיש זה אינו אלא לחנך התינוקות[2], ואינו בכלל שבע ביום הללתיך עי"ש. וגדולה מזו, בח"ב עמ' ש"ה [לאחר פסוקי ויתן לך במוצ"ש] איתא: ועומד הנער 'שלא' הגיע לחינוך ואומר קדיש עם יהא שלמא בלא תתקבל עי"ש. ולא הוזכר במקומות הנ"ל שהנער 'יתום', וגם מהטעם של 'חינוך' נראה דלאו דוקא יתום היה אומר את הקדיש. וכך מפורש באו"ז בח"ב סי' נ': בצרפת ראיתי שאינם מקפידים על כך מי שיאמר קדיש אם נער יתום או נער שיש לו אב ואם עי"ש.
חכמי ספרד ומנהגם. כתב האבודרהם בענין ברכת המזון לאבל: ונוהגים לאחר שקוברין את המת שמתקבצים הכל רחוק מבית הקברות ואומר 'שליח צבור' פסוק והוא רחום וגומר, ואח"כ 'אומר' קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא וכו' ע"כ. הרי שהש"צ היה אומר קדיש זה ולא האבלים. וכ"כ בסוף ערבית של שבת: ואומר אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו', ואח"כ אומר 'שליח צבור' קדיש שלם וכל העם נפטרים לבתיהם לשלום ע"כ. וכ"כ בספר מנורת המאור [אלנקאוה] ח"א עמ' 162: ואחר שיאמר תפלה לדוד, יאמר 'ש"צ' קדיש יהא שלמא וכו' עי"ש.
מנהג איטליה. במחזור כמנהג רומא [שונצין רמ"ו] ושאר מחזורי וסידורי איטליה, לאחר עלינו לשבח בשחרית של חול כתוב: ואומר 'החזן' קדיש בלא תתקבל עי"ש. ובשאר המקומות כתוב בסתמא 'ואומר' והכונה על החזן וכנ"ל.
♦
מנהג אשכנז שהיתום אומר קדיש לאחר אמירת פסוקים ע"פ מדרשי א"י
בספר הרוקח הלכות שבת סימן נ', בסוף תפלת ערבית של שבת, כתב: אח"כ אומר במה מדליקין והיתום אומר קדיש ע"כ. וכ"כ בסי' נ"ג, בסוף תפלת מוסף של שבת: אין כאלהינו פיטום הקטורת ועומד היתום ואומר קדיש ויוצאין מבית הכנסת ע"כ. ובפירוש הסידור בסוף מוסף של שבת הרחיב קצת יותר, וז"ל: והיתום אומר קדיש אחר אילו פסוקי התורה, ויציל את אביו מדין תפתה כדאיתא במדרש ויכניסהו לגן עדן ע"כ. ובפירוש הסידור לאחר 'ויתן לך' הרחיב בזה יותר וז"ל: ואומר היתום קדיש וכו'. למה היתום אומר קדיש משום מעשה שהיה. מעשה בר"ע וכו' אמר לו האיש שמעתי מהממונים עלי שאילמלא היה לעני זה בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה' המבורך ועונין אחריו ברוך ה' המבורך, או יאמר יתגדל ועונין אחריו יהא שמיה מברך, מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות וכו'. הלך ולמדו תורה וקרית שמע וי"ח ברכות וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל ואמר ברכו את ה' המבורך וענו הקהל ברוך ה' המבורך, יתגדל, יהא שמיה רבא, באותה שעה מיד התירו המת מן הפורענות וכו'. וכן מצאתי בתנא דבי אליהו רבא קטן האומר יתגדל מציל אביו מן הפורענות עיש"ב. והאו"ז בח"ב סי' נ' לאחר תפלת מוסף שבת כתב: מנהגנו בארץ כנען [היינו בוהמיא שבצ'כיה] וכן מנהג בני רינוס [שבגרמניה] לאחר שיאמרו הצבור אין כאלהינו עומד היתום ואומר קדיש. אבל בצרפת ראיתי שאינם מקפידים על כך מי שיאמר קדיש אם נער יתום או נער שיש לו אב ואם. וכמנהגנו מסתברא משום מעשה שהיה דמעשה בר"ע וכו' [העתיק את המעשה הנ"ל מהרוקח] עי"ש. ובכתי"ל שבמחזור ויטרי [מהדורת גולדשמיט ח"א עמ' רכ"ג] כתב: נמצא בספרים הפנימיים מעשה וכו' [והעתיק המעשה הנ"ל], וסיים: וע"כ נהגו לעבור לפני התיבה במוצ"ש אדם שאין לו אב או אם לומר ברכו או קדיש עי"ש.ובתדב"א זוטא פי"ז איתא מעשה כעין זה בריב"ז ושם איתא שאמר לו הנידון הוי זהיר בו משעה שיהא נולד עד שיהא בן חמש שנים הולך אותו לבית רבו למקרא כי בשעה שהוא יאמר ברכו את ה' המבורך אז יהיו מעלין אותי מדינה של גיהנם[3] עי"ש, הרי שהוזכר רק ברכו ולא קדיש. וכן במדרש עשרת הדברות איתא מעשה כעין זה בשם ר"ע ושם איתא אמר ליה כך שמעתי מאחורי הפרגוד שבזמן שיעלה בני לס"ת ויאמר ברוך ה' המבורך מוציאין אותי מגיהנם ומכניסין אותי לג"ע וכו' וכך עשה ולמדוהו ברכות שצריך לו לס"ת ואמר ברכו את ה' המבורך וכו' מיד הוציאו אביו מגיהנם והכניסוהו בג"ע וכו' עי"ש.
ובמסכת כלה רבתי פ"ב איתא כך קטנים מקבלין פני שכינה שנאמר זרע יעבדנו יסופר לה' לדור. ובגמ' שם איבעיא להו מכפרין עון אבות או לא ת"ש דר"ע וכו' [מעשה דומה להנ"ל] לכי גדל אוקמיה בבי כנישתא 'לברוכי בקהלא' וכו' אמר ליה תנוח דעתך שהנחת דעתי וכו' עי"ש
ובזוהר חדש פרשת אחרי מות דף ס' ע"ב הובא באורך מעשה כעין זה באחד שהיה בגיהנם ובא אחד ולימד את בנו ובא האבא בחלום ואמר: בשעתא דאמר בני הפטרה אפקעי לי מן דינא. בשעתא דעבר לתפלה ואמר קדיש קרעו לי גזר דין מכל וכל. ובשעתא דאתחכם יהבו לי חולקא בגנתא דעדן, ודא הוא חלק דאמרי חלק לעולם הבא חלק שיש לכל צדיק וצדיק בפני עצמו ועאלו לי עם הצדיקים בישיבה דלהון. ובשעתא דאתחכם יותר וקרו ליה רבי אעטרו לי בכתרא דצדיקיא מתעטרין ביה וכו' עי"ש.
♦
מנהג שאר הארצות שלמדו ממנהג אשכנז הנ"ל
מנהג אשכנז ע"פ המדרשים הנ"ל חדר גם לשאר הארצות עם השנים. ז"ל ר' בחיי בסו"פ שופטים: ההקדשות שנוהגין החיים להקדישם בעד המתים יש להם תועלת למתים, וכ"ש אם הבן מקדיש בעד אביו שהוא זכות לאביו בהיות אוכל הבן פירותיו וה"ה לאומר בשבילו 'קדיש או שום ברכה בבה"כ בצבור' וכמו שאמרו באגדה באותו מעשה של רבי עקיבא וכדאיתא במסכת כלה ע"כ. והארח"ח בהלכות אבל אות ל"א כתב בשם אגדה שאם יאמר קדיש או יפטור בנביא לכבוד השם בעבורי - זכותו תעמוד לי ויגן בעדי וכו'. וסיים הארח"ח: ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל י"ב חדש וגם להפטיר בנביא. ויש מתפללין בכל מוצ"ש תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין הרשעים לגיהנם ששבתו בשבת ואיפשר שיגן עליהם אותה תפלה וכן יהי רצון ע"כ. וז"ל הריב"ש בתשובה סי' קט"ו: עוד כתבת ונהגו בספרד לומר קדיש דרבנן מי שמת אביו כל שנת אבלו על ההוא מעשה שראהו לאביו שהיה נדון שהיה פחמי וכו'. ההגדה ההיא אינה בגמרא שלנו, ואולי בספרי הרבות או בתנחומא. אבל מצאתי בספר אורחות חיים שחבר החכם רבי אהרן הכהן ז"ל וכו' עי"ש.♦
באשכנז היתום היה אומר קדיש רק בשבת והטעם לזה
המעיין בלשונות הרוקח והאו"ז הנ"ל, שהם מקור אמירת הקדיש יתום באשכנז, יראה שרק בשבת נהגו כן ולא ביום חול. וכ"כ להדיא מהרי"ל בהלכות שמחות אות כ"ג: מנהג במגנצא שאין אומרים קדיש יתום בכל יום רק ג' פעמים בשבת עי"ש. ומאידך, בשו"ת מהרי"ל סי' ל"ו כתב: ובאושטרי"ך נוהגים לומר קדיש יתום תדיר אף בחול עי"ש. ובמנהגי מהר"ש מנוישטט סי' צ' כתב: ואמר מהר"ש ז"ל שאותן מקומות שברינוס שאין אומרין קדיש יתום בחול, היינו משום שאין אומרין ככתוב בתורתך אחר עלינו לשבח, ואז לא הוי קדיש על פסוקים ע"כ. וכונתו היא, שבאשכנז בתקופת הראשונים, לאחר ובא לציון היו אומרים רק עלינו לשבח ותו לא [ללא שיר של יום ופיטום הקטורת], וכפי שמתבאר מסידורי אשכנז הקדומים [עי' למשל בסידור ר' הירץ, טיהינגן ש"כ, ובמחזור הדרת קדש, ונציה שנ"ט]. וכך מפורש בטור באו"ח, שבסי' קל"ב כתב את דיני ומנהגי ובא לציון, ובסי' קל"ג כתב: ואומר עלינו לשבח וכו' ונפטרין לבתיהן לשלום. ובספרד נוהגין בכל יום אחר קדיש לומר מזמור הטה ה' אזנך ענני וקדיש אחריו ואח"כ עלינו לשבח וכו' ומנהג טוב הוא עי"ש. הרי שבאשכנז התפלה הסתיימה בעלינו לשבח בלבד, וכיון שלא היו אומרים ככתוב בתורתך – לא אמרו קדיש, משא"כ בשבת ויו"ט היו אומרים פיטום הקטורת וא"ר אלעזר א"ר חנינא ולכן היו אומרים קדיש. והטעם לזה שהיו אומרים בשבת ולא בחול, כתב הדרכ"מ בסי' קל"ג אות ד' משום שבחול טרודים למלאכתן ויש לחוש שידלגו בה [ואם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה], ובשבת ויום טוב אומרים אותו עי"ש.♦
גם אם אין יתום צריך לומר את הקדיש, ואין לוותר עליו
כתב מהרי"ל בתשובה סי' ס"ד: ומה שכתבת במקום שאין יתום אם יתבטל קדיש יתום, חלילה וחס, אלא לעולם אחר הדרשות והפסוקים חייבין להקדיש כמו שכתב המיימוני בהדיא. אפילו קדיש דרבנן היו אומרים אלא שנתבטל, דלא רגילי בהו אינשי[4]. ומ"מ אינו חובה ותקנתא דרבנן כמו הני קדישים דתפלה, דבמה מדליקין וכל הני גופייהו לאו תקנתא דרבנן נינהו אלא מנהג. והא ודאי פשיטא שאין להם לירא לאותן שהוריהן בחיים מלומר קדיש או להתפלל במוצאי שבתות, דאדרבה שפיר קעבדו וקורת רוח למתים בהארכת ברכו במוצאי שבת כמו שכתב הא"ז. מיהו אם אביו ואמו מקפידין ישמע להם כמו שכתוב בתשב"ץ [סי' תכ"ה] עכ"ד. והובא בקצרה בדרכ"מ בסי' קל"ג, וכ"פ בהגהת שו"ע שם בס"ב: ואפי' אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם. ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו אם אין אביו ואמו מקפידין עי"ש. ומבואר מדבריהם שאדם אחר היה אומר את הקדיש הנ"ל ולא הש"צ. ואם אין יתום, וההורים של כולם מקפידים – נראה מדבריהם שלא אומרים את הקדיש הזה. אולם עי' בספר פסקי תשובות סי' קל"ב הערות 78-80 מה שכתב בשם כמה אחרוני אשכנז בזה. ובאמת שבשו"ת בנימין זאב סימן ר"א כתב בתוך הדברים שש"צ אומרו בעד כל מתי ישראל כשאין בבית הכנסת אבלי אב ואם וכו'. ובסוף התשובה שם סיים שראה בק"ק של אשכנזים בונציה שכשאין בבהכ"נ אבל מאב או מאם אומר אותו הקדיש הש"צ בשינוי ובלחש מעט בעד כל מתי ישראל עי"ש. ומבואר שגם למנהג אשכנז הש"צ היה אומר קדיש כשאין שום יתומים.אולם בשאר הארצות [איטליה, ספרד, פרובנס], כיון שלא היה מושג 'קדיש יתום' – הש"צ היה אומר את כל הקדישים, וכפי שהעתקנו לעיל את דברי הראשונים בזה.
ולפ"ז נראה ברור שלספרדים, אם אין יתום – הש"צ צריך לומר את הקדישים בסוף התפלה, דהא עיקרו הוא לש"צ, אלא שבמשך הדורות 'ויתרו' ליתום לומר, אבל אין זה בא 'לעקור' את הקדיש לגמרי. ואין בזה שום חשש אף אם הוריו חיים ואף אם הם לא מסכימים. ורק באשכנז שהקדיש במקורו היה 'קדיש יתום' – כתבו הפוסקים הנ"ל שיש בזה ענין של קפידת ההורים, אבל בספרד אין זה קדיש יתום כלל, אלא קדיש מחוייב, שאם יש יתום - מותרים לו שיאמר, ואם לא – חוזר הדין המקורי שהש"צ אומר קדיש אחר אמירת פסוקים. וזה מלבד דעת רבינו האר"י [שהובא בכה"ח בסי' נ"ה אותיות א' וי"ט עי"ש] שהקדישים בתפלה הם חובה. ואף קדיש על ישראל שלפני עלינו לשבח בשחרית, שכתב בשעה"כ שאינו מכלל הקדישים אלא נקרא קדיש יתום [עי' לקמן] - כבר כתב הכה"ח שם באות א' בשם התורת חכם שגם הוא חובה מבחינה אחרת עי"ש. ועוד, שכונת האר"י שאינו מכלל הקדישים שבסדר העולמות של התפלה, אבל צריך לאומרו מדין אמירת דברי אגדה, וכפי שאומרים לאחר כל דרשה או לאחר במה מדליקין וכדומה. ואין לבטלו גם אם אין שם יתום, אלא יאמרו הש"צ, וכפי שנהגו בספרד ובשאר מקומות לפני שפשט ענין אמירת הקדישים לזכות הנפטרים.
♦
איזה קדיש מועיל לנשמת המת
כתב הכה"ח בסי' נ"ו אות כ': ובענין הקדיש שאומרים היתומים - לפי דברי האר"י ז"ל הוא דוקא קדיש בתרא שאומרים קודם עלינו לשבח הוא מועיל לנשמת המת, שכתב בשער הכוונות בדרוש הקדיש וז"ל אמנם קדיש בתרא אינו מכלל הקדישים לפי שכבר עלו כל העולמות, אמנם זה הקדיש נקרא קדיש יתמא ר"ל קדיש שאומרים אותו היתומים. והענין הוא שהקדיש הזה הוא בעולם העשיה ששם בחינת המיתה כדי להעלות כל הנשמות והנפשות בסוד תחיית המתים ועל כן אומרים אותו היתומים על מיתת אב ואם וכו' עי"ש. אולם בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' כ"ח [והובא בקצרה באגור סי' של"ד] נשאל על ענין קדיש יתום, וכתב: והקדיש הזה ניתקן אחר פסוקי דא"ר אלעזר א"ר חנינא ואחר שיר המעלות וכן אחר הדרשות, והיתומים שאומרים אותו לפי שאין יכולים לומר ברכו אלא א"כ נעשו גדול, דכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, וכולהו קדישי דעלמא תקנתא דרבנן נינהו, אבל קדיש זה לאו דבר שבחובה הוא הילכך יכולין קטנים לאומרו. ובעובדא דר' עקיבא הוזכר ג"כ יהא שמיה רבא. ומהאי טעמא נמי נ"ל דאפי' הגדולים קפדי טפי אקדיש דיתום יותר משאר קדישות וברכו משום דקדיש זה הוי תוספת ולא חובה, וסברי דעבדי טפי קורות רוח להוריהם מבאחרים. ואין דעתי מסכמת עמהם בזה דאדרבה גדול המצוה ועושה כו'. ומהר"ז רונקיל ז"ל אמר לנערים יתומים קטנים להרבות בהפטרות כדי לומר ברכו ע"כ. ודברי טעם הם. ויתכן שאם רבינו האר"י היה רואה את דברי מהרי"ל הנ"ל – היה נותן טעם בסוד לשאר הקדישים יותר מקדיש יתמא, דנודע שרבינו האר"י נתן טעם בסוד למנהגים ולדעות שהיו נהוגים בזמנו ובמקומו, ואילו היה יודע ממנהגים ודעות אחרים היה נותן גם להם טעם בסוד, ואכמ"ל.♦
האם הקדיש רק מציל מגיהנם או גם מעלהו ממדריגה למדריגה בגן עדן
הנה המעיין בלשון הרוקח ומדרש עשרת הדברות שהעתקנו לעיל יראה שכתבו שהקדיש 'מוציאו מגיהנם ומכניסו לגן עדן'. וכ"כ הרמ"ק בספרו תפלה למשה שער ד' סי' ב' בענין הקדיש עי"ש. וזה מובן, דכיון שיוצא מגיהנם – נכנס לג"ע. וכן מתבאר מדברי הזהר חדש הנ"ל שכשאמר קדיש והפטרה הוציאו אותו מגיהנם, וכשלמד תורה וכו' העלו אותו במדרגות ג"ע עי"ש. ומבואר שהקדיש רק מוציאו מגיהנם. ויותר מתבאר כן מהלשון במסכת כלה רבתי הנ"ל שהבנים 'מכפרים עוון אבותם' ע"י שמברכים בציבור, נראה דמהני רק להצילו מגיהנם, דכפרת עוונות רק מצילה מגיהנם.אמנם בשעה"כ כתב מהרח"ו [והובא בכה"ח סי' נ"ה אות כ']: ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל שטוב לומר הקדיש הזה על מיתת אביו ואמו כל השנה כולה אפילו בשבתות וימים טובים, לפי שאין הטעם כפי מה שחושבים 'המון העם' שמועיל להציל נפש המת מדינא של גהינם לבד, כי הנה עוד יש תועלת אחת והוא להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדריגה למדריגה, וכפי זה גם בשבתות וימים טובים יש לאומרו עי"ש. ומבואר מדבריו שהנידון האם אומרים קדיש בשבת ויו"ט תלוי האם הקדיש רק מציל מגיהנם או גם מעלה ממדריגה למדריגה בג"ע. אולם בשו"ת בנימין זאב סי' קס"א [והובא בדרכ"מ ביו"ד סי' שע"ו] הביא תשובת ר"י מקורביל בזה"ל: ושמעתי שהעולם טועין לומר שלא יועיל כ"כ קדיש בשבת או תפילה כקדיש נער בחול. [וטעות הוא], שאם יועיל קדיש חסר כ"ש קדיש שלם ותפילה שלמה שיתפלל הבן בשבת או בחול ובכה"ג אמרו חז"ל אם ברכה א' מעין שלש פוטרת כ"ש שלימות וכו'. וסיים הבנימין זאב: הא קמן מזאת התשובה דאין להקפיד כלל מלומר קדיש וכ"ש תפילה בשבתות ובי"ט ובר"ח כמו שאומרים בחול כי כך מועיל באלו הימים כמו בחול. ומה מאד טוב מנהג האשכנזים מאשר ראיתי פה קהל וונזייא עיר של חכמים דאין מקפידין לומר קדיש לא שנא בחול לא שנא בשבת ובי"ט ובר"ח וכן ראוי לעשות עי"ש. והמעיין בדבריו שם בתחלה יראה דס"ל שהקדיש הוא להציל מגיהנם, ולא הזכיר כלל מענין גן עדן, ואעפ"כ כתב לומר גם בשבת, אלא שלא ביאר מה הטעם. ובספר שערי דעה [וינה תקפ"ח] בסי' שע"ו אות ב' ביאר בזה"ל: מש"כ [בספר בית לחם יהודה] דיש בו טעם אחר [ולא רק להצילו מגיהנם, ולכן אומרים אותו בשבת] – ליתא, דהרי עיקר הקדיש נובע מן המדרש אשר שם מבואר שנתקן להצילו מדין של גיהנם. ובע"כ הא דאומרים בשבת ויו"ט היינו משום דכבר התחילו בדינו קודם שבת ויו"ט, וכשיכלה השבת ויו"ט חוזרין לדין הגיהנם, לכן אומרים קדיש לפטור מעליו הדין שכבר התחילו בו עי"ש. וכבר כתבנו שכן מתבאר מלשונות המדרשים בענין זה, וא"כ אין זה מחשבת 'המון העם' בלבד כדכתב מהרח"ו בשם האר"י.
ועוד יש להקשות, דאם הקדיש גם מעלה ממדרגה למדרגה בגן עדן, מדוע מפסיקים לאומרו לאחר י"ב חודש, הוה לן לאומרו כל החיים [וכפי שאכן כתב החס"ל דלקמן].
ועוד, שהרי כתב הר"י מקורביל [והביאו בשו"ת בנימין זאב הנ"ל] שנהגו העולם שלא לומר קדיש אלא אחד עשר חודש כי היכי דלא משוי אינש אבוה כרשעי ישראל עי"ש. וכ"פ הרמ"א ביו"ד סי' שע"ו. והחיד"א בספרו שיו"ב סי' שע"ו סק"ח כתב: לפי מ"ש רבינו האר"י זצ"ל דהקדיש מועיל ג"כ להעלות נשמתו, נראה שיאמר קדיש כל י"ב חודש, אלא מפני ההמון יפחות שבוע אחרון כמ"ש הכנה"ג סי' ת"ג כיון דחשו שלא יאמרו משפט רשעים י"ב חודש כל שמחסר מן י"ב חודש סגי עכ"ל [וע"ע בספר בא"ח שנה ראשונה פרשת ויחי אות י"ד בענין זה]. הרי שבפועל לא נהגו כדעת האר"י בזה, אלא שהקדיש הוא להציל מגיהנם ולכן צריך להפסיק לפחות שבוע אחד, דלדעת האר"י לא צריך להפסיק כלל.
ואם כי אין לנו אפשרות 'להכריע' בדברים אלו, שהם מסורים לשמים, מ"מ לפי הנראה מדברי רבותינו, ולפי מנהגינו בפועל, אנו מחזיקים שמעלת הקדיש היא להוציאו מגיהנם ולהכניסו לג"ע, אבל לא להעלותו ממדריגה למדריגה בג"ע.
♦
אמירת קדיש לאחר י"ב חודש
הנה הכה"ח בסי' נ"ו [אות י"ט] כתב בשם החס"ל שעפ"י דברי רבינו האר"י הנ"ל שהקדיש מועיל גם להכניסו לג"ע – אף לאחר י"ב חודש כן הוא. הנה כי כן ראוי לאיש הירא ורך הלבב לצוות את בניו שישתדלו לומר איזה קדיש בכל יום תמיד כל הימים, כי מי זה ערב אל לבו שלא יהא נידון לאחר י"ב חודש, בפרט בדור יתום כזה. ונהי שאמרו חז"ל משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש - כבר גילו למהרח"ו ז"ל (עי' שער הגלגולים הקדמה כב) שזהו לאחר שסובל כמה שנים עונשים קשים ומרים חוץ לגיהנם, וגם שהשנים עשר חודש הוא משפט קשה ואחר כך הוא יותר קל, ועל כן למיחש בעי. ומה גם לפי דברי האר"י ז"ל הנאמרים באמת, שמועיל נמי לעילוי נפש הוריו גבוה מעל גבוה. עכ"ד.אולם דבריהם צ"ע, דהא רבינו האר"י עצמו, שהוא מארי דשמעתא, אמר ונהג לומר קדיש רק במשך השנה הראשונה ולאחר מכן רק ביום הפטירה כמבואר בשעה"כ, וא"כ לא חשש לענין של הגיהנם וכן להעלותם ממדרגה למדרגה בג"ע, ואנו ניחוש יותר מדברי האר"י גופיה? ומה גם שלפי מה שכתבנו לעיל שהקדיש הוא להציל מגיהנם, יש בזה יותר חשש שמראה כאילו אביו רשע יותר מדאי. וכמ"ש להדיא הראנ"ח בסי' ע"ז וז"ל וליכא למימר דשאני קדיש דכל שעתא ושעתא זמניה הוא ואפילו לאחר י"ב חודש יש בו זכות והמת יהיה לו נחת רוח ומצאה לו מנוח, דאחר י"ב חודש אין נדונים אפילו רשעים, ואדרבא לא ניחא להו שיאמר עליהם קדיש אחר י"ב חודש דמשוו להו רשעים עי"ש. ועוד, דלפי מה שהבאנו לעיל עיקר ענין הקדיש על הנפטרים מקורו מחכמי אשכנז, ובספרד לא נהגו כלל ענין זה אלא הש"צ היה אומר הקדישים כולם, וכיון שבאשכנז נהגו וקיבלו לומר רק י"ב חודש [וגם האר"י לא שינה זה וכנ"ל] – אין לנו לנהוג יותר מהם.
ולכן נראה דשוא"ת עדיף ואין לומר קדישים לאחר י"ב חודש אא"כ אין מי שיאמר, כגון שאין יתום בתוך י"ב חודש והש"צ לא אומר את הקדישים – יאמרם היתום לאחר י"ב חודש, וכפי שכתב הרמ"א ביו"ד בסי' שע"ו ע"פ מהרי"ל דלעיל.
♦
האם רק לקדיש יש מעלה או גם לשאר הדברים הנאמרים בציבור
הנה בזוהר פרשת נח דף ס"ב איתא: ובכל זמנא דאמרין ישראל אמן יהא שמיה רבא מברך רווחין לון [לרשעים מגיהנם] וכו' עי"ש. וכתב שם בספר אור החמה בשם ר"א גאלנטי [בספרו זהרי חמה, וכ"ה בניצוצי זוהר להרחיד"א שם בשמו] וז"ל מכאן רואים שסגולת הקדיש להוציא את הרשעים מגיהנם, ע"כ הוא דוקא מסוגל להוציא אביו ואמו 'ולא קדושה או תפלה או קס"ת' וכו'. ויש ראיה מילקוט ישעיה סי' רצ"ו עי"ש ע"כ. וכ"נ קצת מדברי הרמ"ק [רבו של הרא"ג] בספרו תפלה למשה שער ד' סי' ב' בענין הקדיש, וז"ל עוד ספרו בזהר פרשת נח כי בו ג"כ סגולה לבטל אשו של גיהנם ולהכניע כל הכחות הזרים והחיצונים, ומפני זה כתבו המפרשים שזו סגולת הקדיש אל בן המת כי הוא מוציא אביו מגיהנם ופוטר אותו מהדין ומוציאו מיד החיצונים ומכניסו לג"ע ויפה הוא ע"כ, ונראה שרק בקדיש יש מעלה זו[5].והנה מה שהביא הרא"ג מילקוט ישעיה הוא לפניו בסי' תכ"ט [והוא מאותיות דר"ע באות ז', וכ"ה בתדב"א זוטא פ"כ] דאיתא שם שלעתיד לבוא זרובבל אומר קדיש וכולם עונין אמן ואף הרשעים שבגיהנם אומרים כן והקב"ה מרחם עליהם ומוציאם מגיהנם וכו' עיש"ב, ומזה הבין הרא"ג שרק מעלת הקדיש יש לה כח להציל מגיהנם ולא שאר דברים.
אולם, המעיין במקורות שהבאנו לעיל יראה שבמדרשים לפנינו לא נזכרה אמירת 'קדיש' להציל את הוריו מגיהנם, אלא 'לברוכי בקהלא' [מסכת כלה], וברכו את ה' המבורך [בס"ת, ולאו דוקא בתפלה. תדב"א זוטא ומדרש עשרת הדברות]. וכמה ראשונים הביאו מדרש דאיתא שם ברכו או קדיש [רוקח, או"ז, הגהה במחזור ויטרי]. ובזוהר חדש איתא הפטרה וקדיש ובשעה שמתחכם. וא"כ נראה שהעיקר הוא 'לברך בקהל', וזה כולל כל דבר שיש בו זיכוי הרבים. ויש לציין לדברי ספר יוסף אומץ [יוזפא] ח"ב דיני שלושים אות ג' שהוסיף מלבד קדיש ותפלה גם 'ברכת המזון' עי"ש. וכ"כ בפשיטות בשו"ת שבות יעקב ח"א סוף סי' ק"ב: וכן יש לברך ברכת המזון ולהפטיר שהוא ג"כ תועלת כנ"ל עי"ש. ואתי שפיר לפי הנ"ל. ומה שדייק הרא"ג מהזוהר בפרשת נח והילקוט שמעוני שרק קדיש ולא דבר אחר, אינו מוכרח, דאם כן – נדייק להיפך ממסכת כלה שרק לברכו יש מעלה ולא לקדיש? אלא חדא מתרי ותלת נקט, וה"ה הזוהר בפרשת נח והילקוט שמעוני – נקטו חדא מתרי ותלת, ולא לאפוקי שאר הדברים אתו, אלא ילמד סתום מן המפורש. ולא זו בלבד, אלא שמבואר בראשונים ובפוסקים שמעלת השליח ציבור 'גדולה' ממעלת אמירת הקדיש.
♦
מעלת שליח צבור על פני אמירת קדיש
הזכרנו לעיל את דברי מהרי"ל [בחדשות סי' כ"ח, ובקצרה באגור סי' של"ד] שכתב שהיתומים שאומרים את הקדיש יתום הוא לפי שאין יכולים לומר ברכו אלא א"כ נעשו גדול, דכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, וכולהו קדישי דעלמא תקנתא דרבנן נינהו אבל קדיש זה לאו דבר שבחובה הוא הילכך יכולין קטנים לאומרו עי"ש, ומבואר שאם יכולים לומר ברכו – זה עדיף. וכעי"ז כתב בשו"ת בנימין זאב סי' קס"א [והובא בדרכ"מ סי' שע"ו] בשם תשובת ר"י מקורביל וז"ל ושמעתי שהעולם טועין לומר שלא יועיל כ"כ קדיש בשבת או תפילה כקדיש נער בחול, [וטעות היא] שאם יועיל קדיש חסר [היינו יהא שלמא] כ"ש קדיש שלם [היינו תתקבל] ותפילה שלמה שיתפלל הבן בשבת או בחול, ובכה"ג אמרו חז"ל אם ברכה א' מעין שלש פוטרת כ"ש שלימות. ואותו מעשה דרבי עקיבא קטן היה עי"ש. וכ"פ הרמ"א בהגהת שו"ע בסי' שע"ו ס"ד, שבימות החול, מי שיודע להתפלל יתפלל, ויותר מועיל מקדיש יתום, שלא נתקן אלא לקטנים עי"ש. וגם בדברי השו"ע מרומז ענין זה באו"ח סי' נ"ג ס"כ [משו"ת מהרי"ק שורש ל'] שכתב: אם אחד רוצה לומר תפלה בשביל אביו ואחד רוצה לומר בשביל אחר, מי שירצה הקהל שיאמר התפלה הוא יאמר ע"כ. וכתב המ"ב שם: פי' שמת אביו ורוצה להתפלל כדרך האבלים, כי תפלה היא יותר מצוה מאמירת הקדיש ע"כ. ואכן, כן מתבאר לפי המקורות שהבאנו לעיל, שבחלקם לא הוזכר ענין הקדיש כלל אלא 'לברך בקהל'.♦
מנהג הספרדים בדורות האחרונים בעליית ש"צ בשנת האבל על הוריו
ובאמת, שמצאנו גם בחכמי הספרדים בדורות האחרונים שכתבו כן להדיא. כ"כ בספר מעבר יבק מאמר ב' פרק כ"א וז"ל וטוב שמלבד הקדיש יתום יתמיד כל אותה שנה לומר דברים שבקדושה בצבור כגון הפטרות ומזמורים וכיוצא כי הכל נתנים נייחא לנשמת אביו עי"ש. וכ"כ החס"ל בסי' נ"ג אות ח' [והביאו הכה"ח באות צ"ג]: מצוה להניח לאבל או למי שיש לו ייאר צייט להתפלל שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינה של גיהנם עי"ש. והביאו גם בשו"ת רב פעלים ח"ב סי' י"ד וכתב ג"כ שמשתדלים היתומים להתפלל תוך י"ב במקום ש"צ היכא דאפשר עי"ש. וכ"כ בספר צפיחת בדבש [שאלוניקי תר"ח] סי' ע"ב שהאריך לדחות את דברי הרא"ג הנ"ל וכתב: 'וכן עמא דבר' דמי שיודע להתפלל כל התפלה עובר לפני התיבה לע"נ או"א ולא סגי ליה בקדיש בלבד עי"ש.♦
מי שלא יודע להתפלל לא יעבור ש"צ בשנת האבל
אלא שכבר כתב מהרי"ל הנ"ל: והגדולים ג"כ אין כולם רגילין לעבור לפני התיבה, וגם ראיתי שמוחין בהן שלא להתפלל כדי שלא יתפללו שאינן ראוין לכך ע"כ. ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' מ"ג כתב שיש מקומות שנהגו שלא להתפלל אבל כי אם פעם אחת בשבוע או פעמים וכה"ג, גם לזה יש טעם, משום דכמה אבילים עמי הארץ, אשר אינם יודעים לומר הברכות והתפילה כתיקונם, ואומרים טעותא, ואיכא זילותא שעומדים כל השבוע ומתפללים, לכך תיקנו אפילו על היודעים להתפלל שלא יתפללו כל השבוע, משום דלא ליתי לאנצויי וכו'. אבל היכא דליכא מנהג קבוע על פי חכמים, וליכא שום תקנה קבוע שעשו בני המדינה או קהילה, פשיטא דאין מוחין לאבל להתפלל, והמוחה באבל כאלו מוחה באדם מלעשות מצוה, וכאלו גוזל המת עי"ש. וגם החס"ל הנ"ל כתב: אבל צריך שהוא יודע בעצמו שיכול להתפלל טוב בשפה ברורה שאם לא כן העדר טוב כי במקום עונג גורם לו נגע ח"ו, ואם רואים הקהל שעולים להתפלל אנשים שאינם מהוגנים או שבאים לידי מחלוקת יותר טוב שיתקנו שלא יתפלל אלא הש"ץ הקבוע ע"כ.ונראה שזו הסיבה שבדורות האחרונים לא נהגו כ"כ אצל הספרדים להיות האבלים שליחי ציבור, משא"כ האשכנזים מקפידים בזה ביותר [ואף קוראים לזה 'חיוב', מה שאינו נכון], משום שאצל האשכנזים יותר קל להיות ש"צ, מחמת שהניגון הוא קבוע, וגם אומרים רק את סוף הקטעים בקול רם, לעומת הספרדים שאין ניגון קבוע, וגם אומרים את כל התפלה בקול רם, וגם מקפידים יותר על דקדוק התיבות והאותיות, ולכן לא נהגו כ"כ בזה. אבל אין זה נכון לומר שלספרדים אין שום ענין בעליית האבל להיות ש"צ [וכפי ששמעתי כמה חכמים שאומרים כן], דאע"פ שהרא"ג כתב כן – מ"מ כבר כתבנו לעיל שבמחכ"ת אין דבריו נכונים, ואשתמטתיה מקורות רבים בענין שמוכח להיפך מדבריו.
וע"כ, מי שיודע להיות ש"צ כולל הניגון וההגיה והמסתעף – מצוה גדולה שיעלה להיות ש"צ בשנת האבל על הוריו, וירויח גם עוד קדישים, גם ברכו וגם זיכוי הרבים באמנים וכדומה, לעילוי נשמתם.
♦
האם מותר לאבל בתוך שבעה להיות ש"צ במקום שיש אחר
כתב הרא"ש בתשובה [כלל כ"ז סי' ב']: וכשמתפללין בבית האבל 'אם אין שם אחר שיתפלל' יכול האבל להתפלל ולהוציא אחרים יד"ח כי האבל חייב בכל המצות ע"כ. והובא בטוש"ע בסי' שפ"ד ס"ג. והנה בספר חזו"ע ח"ג עמ' ו' כתב שאבל יכול להיות ש"צ בתוך ז' 'על אביו ואמו', לפי חילוקו של הבית הלל בסי' שפ"ד, שרק על שאר קרובים אסר השו"ע, אבל על אביו ואמו שיש צורך לעילוי נשמתם שרי, וכן משום שבזמננו אין הש"צ מוציא את הרבים יד"ח עי"ש. אולם כבר האריך לנכון בשו"ת וישב הים ח"ב סי' י"ט שאין חילוקים אלו נכונים בדעת השו"ע [אלא אחרוני אשכנז נדחקו כן ליישב את מנהגם בדורות האחרונים שהאבל היה עולה ש"צ בתוך ז'], משום שהטעם לאסור לאבל להיות ש"צ [שלא התבאר היטב בדברי הרא"ש] הוא או כמו שמתבאר מדברי הגר"א בביאורו שהוא כמו איסור לימוד תורה ולהרבות בדברים, שאסור משום 'האנק דום', כך אסור לו להיות ש"צ ולהרבות בדברים. או כמ"ש בשו"ת חלק לוי [יו"ד סי' קל"ג, ע"פ דיוק לשון תשובת הרא"ש שם], דהאיסור הוא משום שאין לאבל להסיח דעתו מאבילותו רק לקיום מצוות שבגופו ולא לגמ"ח כשיש מי שיעשה כן עי"ש. וטעמים אלו שייכים גם בזמננו. ובפרט שכן היה המנהג אצל הספרדים, וכפי שהעיד בנתיבי עם בסי' שע"ו שאין האבל עולה להיות ש"צ בתוך ז' עיש"ב.אולם, נראה שלמעשה העיקר הוא כפסק החזו"ע ולא מטעמיה, אלא משום שהרמב"ם בתשובה [בלאו] סי' ס"ז נשאל בדבר חזן קבוע אשר נפטרה 'אשתו' ורצה לעבור לפני התיבה בקהל באחד משבעת ימי האבלות האם מותר לו זה 'בעוד שאין הצורך מחייב זאת אלא יש בעיר אנשים הרבה שליחי ציבור'. והשיב כל אדם החייב להתפלל יכול להתפלל בציבור, ומפני שהוא חייב בתפלה בימי האבלות יכול הוא להוציא הרבים ידי חובתן ע"כ. ומבואר דס"ל שאפילו יש מי שיתפלל יכול הוא להוציא הרבים יד"ח, ואף לא באביו ואמו אלא באשתו, ודלא כרא"ש.
וכיון שבמחלוקת הרמב"ם והרא"ש בני ספרד אזלי כדעת הרמב"ם, כנודע, ובפרט בדבר שאין לו עיקר בגמ' לאיסורא, נראה ודאי שאילו השו"ע היה רואה את דברי הרמב"ם היה פוסק כמותו. וע"כ העיקר הוא שמותר לאבל להיות ש"צ בתוך ז', בין אם הוא אבל על הוריו ובין על שאר קרוביו.
♦
סיכום
מנהג כל עדות ישראל בעבר [בבל, ספרד, צרפת, פרובנס ואיטליה] היה שהקדיש והתפלות שייכים רק לש"צ [או לקטן כדי לחנכו באמירת קדיש יהא שלמא שאינו חובה כ"כ], ולא לאבלים כלל.חכמי אשכנז הראשונים מצאו כמה מדרשי א"י שבהם מבואר מעלת אמירת ברכו, קדיש והפטרה בציבור בשביל להוציא את הוריו מגיהנם, והנהיגו כן, וכך התפשט גם בשאר הארצות בדורות שלאחר מכן.
חכמי אשכנז הקפידו שאת הקדיש יאמר יתום; או בתוך שנתו או אפילו לאחר שנתו. ואם אין יתום כזה, אם הוריו מקפידים שלא יאמר קדיש – לא יאמר, ורק אם אין מקפידים – יאמר. אולם בספרד הקדיש היה שייך לש"צ, ללא קשר אם הוא יתום או לא. וכך יש לספרדים לנהוג, שאם אין יתום – יאמר הש"צ את כל הקדישים, כולל קדיש על ישראל שבסוף שחרית, שאע"פ שאינו ממנין הקדישים לדעת האר"י – מ"מ צריך לאומרו מדין קדיש לאחר דברי אגדה.
רבינו האר"י כתב שהקדיש המסוגל לעליית נשמה הוא קדיש בתרא בדוקא, הנקרא קדיש יתום. אולם בדברי הראשונים מבואר דאדרבה כ"ש הקדישים המחוייבים בתפלה שמעלתם גדולה. וכ"נ מדברי המדרשים שלאו דוקא קדיש אלא כל דבר שעושה לזיכוי הרבים, וא"כ כ"ש שאר קדישי התפלה.
לדעת האר"י הקדיש גם מעלה ממדרגה למדרגה בגן עדן. אולם ממדרשי חז"ל ומשאר הראשונים נראה שרק מציל מגיהנם ומכניס לגן עדן ותו לא, וברוך היודע. ובכל אופן צריך לאומרו גם בשבת.
אין לומר קדיש לאחר י"ב חודש דמחזי שמחזיק אביו לרשע כל כך, וכפי שכתב הראנ"ח, וכפי שנראה גם מרבינו האר"י, ודלא כחס"ל, אא"כ הוא ש"צ וכנ"ל, או שאין מי שיאמר קדיש.
דעת מהר"א גלנטי ע"פ הבנתו במקום אחד בזוהר, שהמעלה היא רק בקדיש ולא בתפלות או ברכו וכדומה, וכ"נ גם דעת מורו הרמ"ק. אולם בדברי הזוהר עצמו במקום אחר מפורש שגם בתפלה יש מעלה, וכן מתבאר מדברי שאר המדרשים. וכן נקטו הראשונים, וכתבו שאדרבה, הקדיש נתקן רק לקטנים שלא יכולים להיות שליחי ציבור, אבל לגדולים עדיף טפי להיות ש"צ מאשר קדיש.
דעת השו"ע כדעת הרא"ש שאין לאבל בתוך ז' להיות ש"צ, אולם בתשובת הרמב"ם מפורש דשרי, אף באבל על אשתו, וכן עיקר.
♦ ♦ ♦