קישור זה מתבטא גם בקריאת התורה, כמבואר במגילה ל"א: "בעצרת שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק, אחרים אומרים בחדש השלישי, ומפטירין במרכבה. והאידנא דאיכא תרי יומי עבדינן כתרוייהו, ואיפכא".
וכך פסק הרמב"ם בהלכות תפילה פי"ג ה"ט: "בעצרת קורין בשבעה שבועות, ומנהג פשוט שקורים ביום טוב הראשון בחדש השלישי ומפטירין במרכבה, ובשני קורין בפרשת מועדות כל הבכור ומפטירין בחבקוק".
אבל התורה היא לא מטרה בפני עצמה, התורה היא הדרך הנכונה ביותר לעבוד את הקב"ה, לכן התורה אומרת תעבדון את האלוהים על ההר הזה ולא תקבלו תורה על ההר הזה, ועיקר עבודת ה' והדבקות בו היא בבית המקדש. לכן הדרך לציין את נתינת התורה היא על ידי הקרבת קרבן בבית המקדש. בכך ברור שכל תכלית יציאת מצרים ויצירתו של עם ישראל היא נתינת התורה וכל תכלית התורה היא לעבוד את ה' בארץ ישראל, כאשר לב הממלכה הוא בית המקדש. לכן בזמן מתן תורה, מקריבים את שתי הלחם, לוקחים את התבואה, שהיא הביטוי של האחיזה בארץ בתקופה החקלאית, ומקשרים אותה למקדש, שהוא הבית של הקב"ה, הבית שמתוך השמחה בו עם ישראל מופיע את שם הקב"ה בעולם כולו.
לכן עיקר מצוות ספירת העומר נועדה לקשר בין יציאת מצרים למתן תורה, ליצור רצף ברור ביניהם.
כשיש מקדש, שזו המציאות הפשוטה אליה מתייחסת התורה, אז התורה היא ספר הוראות לישיבה נכונה בארץ, וממילא הביטוי המעשי של התורה הוא קישור הישיבה בארץ לבית המקדש. כאשר אין מקדש, נשארים עם שימור התורה, עד שייבנה המקדש ונוכל לממש וליישם את התורה. בינתיים יש רק מקדש.
הקורבן הזה מקבל סמליות בכך שהוא מתחיל מעומר, שעורים שהם מאכל בהמה, ונגמר בשתי הלחם, העשויים מחיטה שהם מאכל אדם.
בבית ראשון המוקד היה מקדש, ולכן קבלת התורה נחגגה בהקרבת קרבן בבית המקדש, קרבן שמקושר ליציאת מצרים על ידי ספירת העומר.
בבית שני המוקד עבר ממקדש לתורה. המקדש מאחד אך התורה יכולה להפריד, כי כדי שהתורה תתפתח צריך מחלוקות ובירור וליבון, וממילא לכל אחד יש את העמדה שלו והדרך שלו, וזה מייצר חוסר כבוד לדרך השנייה. ולכן תלמידי ר"ע, שהיה ממייסדי התורה שבעל פה הבנויה על שכל האדם, לא נהגו כבוד זה בזה, כי לכל אחד מהם הייתה הבנה משלו והוא קינא לאמת שלו בכל כוחו. ולכן הדרך לציין את ספירת העומר בעולם שאין מקדש הוא לתקן את הפגם של העולם של תורה בלי מקדש ולציין ימי אבלות.
ולפ"ז יש לבאר דעת את הרמב"ם בהלכות תמידין הכ"ב שסובר שגם כיום סה"ע מה"ת, וסמך לדברי הרמב"ם כתב השפת אמת במנחות ס"ו מכך שספירת העומר לא נמנתה עם התקנות שתיקנו התנאים זכר למקדש.
אמנם קשה, אם הספירה קשורה לעומר ולשתי הלחם, אז מדוע גם כשאין מקדש המצווה מן התורה לדעת הרמב"ם? ונראה מכך שהרמב"ם הבין שעיקר הספירה וטעמה הוא הקישור בין יציאת מצרים לנתינת התורה, אלא שכאשר יש מקדש אז תכלית התורה היא המלכת ה' בעולם וקישור כל העולם של האדם לבית המקדש. לכן הביטוי לחג מתן תורה הוא הקרבת שתי הלחם במקדש.
♦
שיטת בה"ג
ולפ"ז יש לדון במי ששכח לספור פעם אחת.ידוע שהתוספות מביא בשם הבה"ג שמי שלא ספר לא יכול להמשיך לספור כי צריך תמימות, אך בדורנו שנתגלו כתבי היד של הגאונים אסף הגאון הרב יצחק ברדה שליט"א בספרו שו"ת יצחק ירנן ח"ה סימן נ"ב בצורה מסודרת ומפורטת את דברי הגאונים במקורם, ובהם רואים בבירור שבה"ג דיבר על הלילה הראשון בלבד. וכך מבואר בכל תורת הגאונים שניתן לברך גם אם לא ברך לילה אחד. וגם לסוברים שאי אפשר זה רק כשבלילה הראשון לא בירך. ונמצא שכל ההסתמכות על הבה"ג איננה מתאימה לכתבי הגאונים שיש בידינו[1]. ולפ"ז יוצא שרבי יהודה בר בנימין שהסכים לבה"ג גם כן לא סובר שצריך תמימות בכל הימים, כי בה"ג עצמו לא אמר כך מעולם, ונשארנו רק עם דברי האור זרוע שכתב: "והדעת מכרעת דהיכא שחיסר יום אחד דאינו מברך אחר כך דהא אין כאן חמשים יום ואין כאן תמימות אבל ספירה בלא ברכה סופר ולית לן בה".
ועוד יש להוסיף, שהאפשרות להבין את סברת בה"ג בנויה על כך שהספירה היא אחורה, מיום העומר. לכן היום הראשון, שהוא יום הקצירה, הוא מעכב. לכן לשיטת בה"ג ספירת העומר מדרבנן בימינו, כפי שמבואר בדברי הגאונים.
וממילא לשיטת הרמב"ם שספירת העומר מה"ת, אין סיבה לומר שמי ששכח יום אחד לא יוכל להמשיך לברך, כי הספירה היא לחג השבועות, ואדם סופר כמה ימים נשארו לו, בלי שייכות לשאלה האם ספר גם לפני כן. לכן הרמב"ם, שהכיר את תורת הגאונים, לא הזכיר הלכה כה מצויה זו שאדם שכח לברך לילה אחד.
ואכן הרב יוסף קאפח זצ"ל, על דברי הרמב"ם בהלכות תמידין, הביא תשובה של הרמב"ם בכתב יד שמפורש בה שיכול להמשיך לברך: "ונשאל רבנו מי ששכח לילה או שתי לילות יברך בזולתן מן הימים או לא והשיב מה שעבר אי אפשר להחזירו. אבל מן הלילה שנזכר עד סוף השבעה שבועות יברך. וישמיט בלילה האחרון 'אמירת תמימות', לפי שאינן תמימות, ויאמר היום ארבעים ותשעה יום שהם שבעה שבועות בעומר. ומי ששכח ולא ברך על העומר בתחילת הלילה, יכול להשלים הברכה כל הלילה ואין לו להשלימה ביום"[2].
וראה עוד בשו"ת בית הלוי ח"א סימן ל"ט שגם כן כתב מכיוון אחר שלדעת הרי"ף והרמב"ם שספירת העומר מה"ת יכול להמשיך לברך.
ולפ"ז כתב הרב ברדה, בתשובתו שם וכן בח"ו סימן י"ט וסימן כ', שאם מרן היה רואה דברי הגאונים ותשובת הרמב"ם היה חוזר בו, וראה עוד שם וכן בח"ח שהאריך לבאר שדעת הרמב"ם ומאירי ועוד ראשונים שספירת העומר מה"ת.
וכך מסתבר, שאם מרן היה רואה את דברי בה"ג במקורם ונוכח לדעת שאין שיטה כזו בבה"ג, וגם רואה את תשובת הרמב"ם המפורשת מה שמלמד שכל הראשונים מלבד האור זרוע סבורים שיכול להמשיך לברך, הוא לא היה מורה שלא לברך בגלל דעת האור זרוע.
דברי בה"ג דברי קבלה, ואילו דברי האור זרוע באו מסברתו. דברי בה"ג הם בית המדרש של הרמב"ם שעליהם השתית מרן את ספרו, משא"כ דברי האור זרוע. בנוסף לכך סב"ל אומרים לכל הפחות כמו שני פוסקים, אך אין דרכו של מרן בכל הלכות ברכות לדחות את כל הראשונים בגלל דעה אחת ולומר סב"ל.
ואם כן נראה מוכרח שאם מרן והרב עובדיה היו רואים את מקור דברי הבה"ג ובפרט תשובת הרמב"ם המפורשת כנגדו, היו חוזרים בהם, כי כך כתב במפורש החיד"א שאם מרן היה רואה תשובת הרמב"ם היה חוזר בו, וגם הגרע"י כתב כך בכמה מקומות ונמנה את חלקם:
א. יביע אומר ח"ט או"ח סימן ג': "אילו ראו האחרונים מה שפשוט להנימוקי יוסף והריטב"א, לא היו מסתפקים בזה, והיו מחליטים לברך עד ע"ב דקות. וכמ"ש המהר"י קולון (שרש צד) שאם הדבר נמצא כתוב בתשובת גאון אחד, ולא עלה זכרונו על ספר ידוע ומפורסם, אפילו אם ימצא פוסק אחרון שפסק להיפך מדברי הגאון הקודם לו, יש לומר דילמא לא שמיעא ליה לאותו פוסק אחרון דברי הגאון, ואילו שמע הוה הדר ביה. וראיה לזה מהגמרא כתובות (סט א) ומדברי רבינו האי גאון שם וכו'. ע"ש. וכן פסק הרמ"א בהגה בחושן משפט (סי' כה). וכן כתבו גדולי האחרונים, ומהם, המהרשד"ם בתשובותיו (חחו"מ סי' א), והמהר"ם אלשיך (סי' לט), והמהרימ"ט (חחו"מ ריש סי' נג). וכן כתב הגאון מהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יום טוב (ס"ס יז). וראה עוד בטורי זהב יורה דעה (ס"ס נב וס"ס קיג), ובש"ך חושן משפט (סי' מו ס"ק קיז), ובשאר אחרונים. וכ"כ מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א (סי' נו), על מה שכתב המרדכי (שבת יא א) בשם מהר"ם, שאסור לשכב שכיבת קבע בעליה שעל גב בית הכנסת, שהוא תשמיש של גנאי, ואפשר שעליית בית הכנסת דומה לעליות היכל שנתקדשו וכו'. וכן פסק מרן בש"ע (סי' קנא סעיף יב): "יש ליזהר מלהשתמש בעליה שעל גב בית הכנסת תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב שם, ויש להסתפק בשאר תשמישים אם מותר להשתמש שם". והעיר החיד"א מדברי הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' עד) שפסק להדיא להתיר חוץ מן המקום שעל גב ההיכל, וכתב החיד"א: "שאפשר שאילו היה רואה מהר"ם תשובת הרמב"ם, היה חוזר בו. ונראה פשוט שמרן השלחן ערוך אילו היה רואה תשובת הרמב"ם בודאי שהיה קובע הלכה כמותו". עכת"ד. וכן כתב בספר משכנות הרועים (מערכת בית הכנסת אות כג). וראה עוד בשו"ת שמו יוסף בן ואליד (דף נג ע"ד). ע"ש. וכיו"ב מצאנו ראינו לגאוני אלג'יר בהקדמה לשו"ת התשב"ץ (בד"ה וכן בדברים) שכתבו, שבהיות שרוב פסקי הרשב"ץ לא הגיעו לידי מרן הבית יוסף, לפיכך אין לשנות מנהגם שנהגו להקל כדעת הרשב"ץ היפך פסק מרן, משום שיש לומר דאילו הוה שמיע ליה דעת הרשב"ץ היה פוסק כשיטתו בכל דבריו. ע"ש. וכן כתבו הגאון מהר"י עייאש בשו"ת בני יהודה (סימן קכד), והגאון מהר"א ישראל בשו"ת קול אליהו ח"ב (חאו"ח סי' טז)".
ב. יביע אומר ח"ז אה"ע סימן ח': "וכמ"ש החתם סופר וסיעתו, וא"כ הו"ל שני עמודי הוראה הסוברים להקל, הלא הם הרי"ף והרמב"ם, נוסף על כל הראשונים הנ"ל, וגם רש"י ס"ל כדבריהם, כמו שהוכיחו לנכון התפארת שמואל והב"ח ושאר אחרונים, וכ"כ רבינו ירוחם בשם הרמ"ה, והביאו הב"ח, (וע"ע בשו"ת תעלומות לב ח"ב דף ז ע"ד). הא ודאי שכן יש לפסוק הלכה למעשה, דאילו הוה שמיע ליה למרן כל זה, בודאי שהיה פוסק כן למעשה, וכמ"ש כיו"ב מרן החיד"א בחיים שאל ח"א (סי' נו) שאילו היה רואה מרן הש"ע דברי הרמב"ם בתשובה שמיקל היה חוזר בו ופוסק כדבריו. וכ"כ עוד כיו"ב בשו"ת יוסף אומץ (ס"ס פ). וכן בברכי יוסף א"ח (סי' קעה סק"ב) כתב, שאילו היה רואה מרן דברי הראב"ד היה פוסק כדבריו. וע"ע במש"כ בהקדמת שו"ת פאר הדור להרמב"ם הנד"מ (מכון ירושלים תשד"מ לפ"ק). ודון מינה ואוקי באתרין. שאף בנ"ד שנראה שמרן הקדוש, לא שת לבו לכל הפוסקים הנ"ל, מדלא הביאם בב"י ובש"ע כלל, אילו היה רואה אותם היה פוסק כדבריהם להקל. הילכך מורינן היתרא להלכה ולמעשה בפצוע דכא ע"י חולי.
ג. יביע אומר ח"ו סימן כ"ו: "אולם בעיקר הדין מצאנו להרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' עד), שנשאל, עליה שע"ג בהכ"נ, ובה צד אחד מכוון על ההיכל אשר בו ספרי תורה, אם מותר לדור בבית זה, ואת"ל שמותר מה דינו של הצד המכוון על ההיכל, והשיב, יכול לדור בבית, אבל המקום אשר על ההיכל לא, ואינו יכול לישן שם, ולא להניח כלי מלאכתו, אבל בשאר הבית יעשה כרצונו, עכ"ל. (וכ"ה בשו"ת הרמב"ם, ירושלים תרצ"ד, סי' כד). נמצא שהרמב"ם פשיטא ליה מילתא שמותר לדור בעליה שעל בהכ"נ ולישן ולשכב שם, ודלא כמהר"ם ומרן הש"ע הנ"ל. ומרן החיד"א בברכי יוסף (סי' קנא סק"י) העיר בקצרה מתשו' הרמב"ם. והניף ידו שנית ביתר שאת בשו"ת חיים שאל ח"א (סי' נו), והוכיח במישור מתשו' הרמב"ם הנ"ל דפשיטא שמותר לשכב בעליה שע"ג בהכ"נ, ושלא כמ"ש מהר"ם לאסור תשמיש של גנאי כגון לשכוב בעליה שעל בהכ"נ. וכתב, ואפשר שאילו היה רואה מהר"ם תשובת הרמב"ם היה חוזר בו, ונראה פשוט דאי מרן ז"ל עיניו יחזו תשו' הרמב"ם היה קובע הלכה כמותו".
בנוסף לכך, בח"א סימן י"ז כתב הרב עובדיה שמנהג ירושלים לברך להכניסו קודם ברכת המילה מיוסד על הרי"ף והרמב"ם ואילו מרן היה רואה דבריהם היה פוסק כן בשו"ע. ובכמה תשובות על דעת האר"י הביא הרב עובדיה את דברי החיד"א שאם מרן היה רואה דברי האר"י היה חוזר בו, וחלק על כך כי לא בשמיים היא. וראה עוד בשו"ת יחווה דעת ח"ב סימן מ"ב שהרב עובדיה הוכיח שדעת הרי"ף והרמב"ם לא כמו התוספות שכמותם פסק מרן, וכתב 'וקרוב לומר שגם מרן השלחן ערוך, אילו ראה דברי הפוסקים הנ"ל, היה פוסק להקל אפילו שלא במוסתקי'.
ואם כן הוא הדין כאן, שאם מרן היה רואה את תשובת הרמב"ם המפורשת, ואת דברי בה"ג במקורם ושאר הגאונים שלא הסכימו עמו בזה, בוודאי שלא היה נוקט כמו האור זרוע, שכלל לא הביאו, כנגד כל שאר עמודי ההוראה וכל הראשונים, ולכן יש להחיל כאן את הכלל הגדול של החיד"א ולומר שלדעת מרן יש לברך גם מי ששכח יום אחד.
וטעם הדבר הוא שכל ספר השולחן ערוך בנוי על קבלת הרמב"ם בארצות בני ספרד ומנהג המקום הוא כמו הרמב"ם במשך שמונה מאות שנה ברציפות. וזהו טעמו של החיד"א שאם מרן היה רואה היה חוזר בו, כי עינינו הרואות עד כמה מחשיב מרן את הרמב"ם בכל ד"ח שו"ע וסוטה מדבריו רק כשכל הפוסקים כנגדו. ואם כן כשכל הראשונים סוברים כמותו בוודאי שלא היה מכריע נגד הרמב"ם (אמנם לפ"ז לבני אשכנז יש להסתפק, כי תה"ד כותב שנהגו להימנע מלברך, ואולי המנהג בנוי גם על האו"ז והוא אכן סבר כך).
♦
הטעמים להמשיך עם הוראת מרן
למרות זאת, למסקנה כתב הרב ברדה שאם יורו להמשיך לברך זה יגרום זלזול בהקפדה לספור כל יום, ולכן רק למי שנאנס ושכח יש להורות שימשיך לספור בברכה ולא למי ששכח ללא סיבה.אך גם לדבריו צריך לומר שמדובר בשיקולי הנהגה לרבים, כי מן הדין מי ששכח לא יכול לוותר על הברכה בשל חשש זה, כי אין לנו יכולת לגזור ולתקן חששות מעצמנו.
ועוד יש להוסיף שהספירה היא דבר שמתרחשת מאליו. אדם יודע עוד כמה ימים נשארים עד חג השבועות. אבל הרעיון של ספירת העומר הוא לקחת את הספירה הרגילה ולהפוך אותה לספירה של הכנה לקראת חג השבועות. לכן העניין הוא לקשר את הספירה להכנה ולא ללוח השנה בלבד, וזה נעשה על ידי הברכה. ולפ"ז נראה שאם מתברר לנו שכל הגאונים ורוב ככל הראשונים מודים שמי שספר בלילה הראשון ואחר כך שכח יכול להמשיך לברך אי אפשר להחמיר ולא לברך, כי זה מעקר את המהות של ספירת העומר שהיא להפוך את הספירה לעבודת ה' על ידי קידושה בברכה.
וראה מה שכבר כתב בזה הגאון הרב יחיאל מאיר שליט"א בספרו מעמקי ים סימן קע"ז, ש'כל עניין הספירה היא לספור לפני ה' את הזמן שהתבואה מתקדמת עד שנוכל לבוא לפניו ולכך הספירה היא חלק מהברכה'.
טעם נוסף כתב הרב ברדה בשם גיסו ראש הישיבה הגר"מ מאזוז זצ"ל, שכיון שכך מנהג כל העולם לכן אין לשנות את המנהג, אך קשה על כך מדברי התוספות בפסחים נ"א ש'דברים שנוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתיר בפניהם וכן משמע בהדיא בירושלמי', וכך פסק מרן ביו"ד סימן רי"ד שתוקף המנהג הוא מטעם נדר ו'הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלום בנדר'.
ולמעשה נראה, שאף אם בפרהסיא קשה לשנות מהוראת כל פוסקי זמנינו, מ"מ אין בכך נפק"מ כי אם מתפלל בציבור יכול בקל לכוון לצאת בברכת החזן, ואם מתפלל ביחיד וממשיך לברך למרות שטעה, אין בכך דבר של פרהסיא נגד המנהג המקובל.
♦
הקשר בין קורבן העומר לאיסור חדש
ולפ"ז יש לדון גם על איסור חדש.בפשט לשון התורה משמע שאיסור חדש נובע באופן ישיר מקורבן העומר – 'לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם'.
משמע שאסור לאכול חדש עד שמביאים את קרבן העומר, וממילא האיסור הוא ממקום שניתן להביא ממנו.
המילים 'בכל מושבותיכם' משמען בכל מקום שאתם יושבים, משם אתם יכולים להביא עומר לבית המקדש, וממילא באותן מקומות יש איסור חדש. כלומר מפשט הפסוקים עולה שאם אי אפשר להביא משדה של גוי שנמצאת בחוץ לארץ קרבן העומר, אז גם אין איסור חדש נוהג באותה שדה. בשדה של ישראל בחוץ לארץ ייתכן ששייך להביא כי זה מושבות ישראל, בשדה של גוי בארץ ישראל ייתכן ששייך כי הארץ שייכת לישראל, אך בשדה של גוי בחוץ לארץ, שהיא לא מושבות ישראל, אם נאמר שאי אפשר להביא משם את קרבן העומר משמע מהפסוקים שגם לא נוהג בכך איסור חדש.
חשבון זה מפורש בגמרא במנחות פ"ג: "כל קרבנות הצבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באים אלא מן החדש ומן הארץ וכולן אינן באים אלא מן המובחר ואיזהו מובחר מכמס ומזוניחה אלפא לסולת שנייה להם חפריים בבקעה כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאים ע"כ לא פליגי אלא בחדש, אבל בארץ לא פליגי דעומר ושתי הלחם מארץ אין, מחוצה לארץ לא, כמאן דלא כי האי תנא דתניא, ר' יוסי בר רבי יהודה אומר עומר בא מחוצה לארץ, ומה אני מקיים כי תבאו אל הארץ שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ, וקסבר חדש בחוצה לארץ דאורייתא היא, דכתיב ממושבותיכם, כל מקום שאתם יושבין משמע, וכי תבאו זמן ביאה היא, וכיון דאורייתא היא אקרובי נמי מקריבין".
♦
שיטת האור זרוע
מבואר בגמרא שלרבי יוסי בר יהודה שעומר בא מחוץ לארץ אז גם חדש דאורייתא ו'כיון דאורייתא היא אקרובי נמי מקריבין'. ולפי זה כתב האור זרוע בסימן שכ"ח שאין איסור חדש בחוץ לארץ מן התורה כי סתם משנה במנחות אומרת שאין מקריבין מחו"ל ובגמרא מוכח שאם אין מקריבין אין איסור.ויש להוסיף שזו גם סתם משנה בפרה פ"ב מ"א 'ולא זו בלבד אלא כל קרבנות הצבור והיחיד באין מהארץ ומח"ל מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ' ובפרה תני לה גבי הלכתא פסיקתא. וכיון שהגמרא אומרת שאם איסור חדש מה"ת בחו"ל אז גם מקריבים, ממילא מוכח מכך שאם לא מקריבים אז איסור חדש בחו"ל אינו מה"ת. ולכן יש לנקוט שאיסור חדש בחו"ל אינו מה"ת, כי סתם משנה אומרת שאין מקריבין עומר מחו"ל.
ולפי דברי האור זרוע ביאר ערוך השולחן ביו"ד סימן רצ"ג באריכות את טעם ההיתר באיסור חדש במקומו שסוברים כמו האו"ז.
♦
סברת ערוך השולחן על הארצות הרחוקות
בנוסף לכך חידש ערוך השולחן שגם לפי הרמב"ם שאיסור חדש נוהג בחוץ לארץ אין איסור בשל גוי בחו"ל או עכ"פ בארצות צפוניות: "ונלע"ד דאף לפי שיטה זו תליא בפלוגתא דיש קניין לעכו"ם בא"י או אין קניין בפ"ד דגיטין [מ"ז א] דזהו וודאי דאפילו למאן דאוסר חדש בח"ל מדאורייתא מ"מ פשיטא שלא תהא ח"ל חמור מא"י ולפ"ז למ"ד אין קניין לית להו קרקע בא"י וא"כ גם בח"ל אין האיסור בקרקע שלהם שלא תהא ח"ל חמירא מא"י ואנן קיי"ל אין קניין כמבואר ברמב"ם פ"א [הל' י'] מתרומות ואף שי"ל דהתם הוא רק לעניין הפקעת קדושה ע"ש מ"מ גם איסור חדש הוא מפני קדושת העומר או זמן העומר בזמה"ז וכן יש בשם פלוגתא אי יש להם קניין בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות ע"ש ובזה לא איפסקא הלכתא ויש לתלות גם בפלוגתא זה כמובן ואין לי ראיה לדבר זה אך מסברא נלע"ד כן כסניף להיתר כמו שיתבאר בס"ד בס"ס זה... ולשיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש נוכל לומר ההיתר על שדות עכו"ם כמ"ש בסעי' ט"ו ואף בשדות ישראל אולי אפשר לומר דנהי דלשיטתם אין תלוי איסור חדש במקום שהעומר יכול לבא משם כמ"ש דלהרמב"ם בהכרח לומר כן דאין זה תלוי בזה מ"מ נראה כיון דלשיטתם מיעטה התורה שלא יביאו עומר מח"ל מקרא דכי תבואו כמ"ש הא בעינן עכ"פ שיהא ראוי להביא והיינו במדינות שבזמן הפסח כבר הם קרובים לקצירה אבל במדינות הצפונית שלנו שזורעים אחר הפסח וקוצרים קודם ר"ה מה מיעטה התורה הא אין כאן לא זריעה ולא קצירה בשעת הפסח".מבואר מדברי האור זרוע וערוך השולחן שמפשט הפסוקים עולה שאיסור חדש תלוי בקרבן העומר וממילא הגמרא במנחות פ"ד אומרת שאם העומר לא בא מחוץ לארץ אז אין איסור חדש בחו"ל (זולת מטעם גזירה שהיא מטעם בלבול וממילא לא גזרו במקומות רחוקים מא"י), וזהו טעמה של שיטת האור זרוע וסיעתו להקל בחדש במקומותיהם, כפי שכתב ערוך השולחן בסעיף י"ט: "אמנם עתה שזכינו לאור זרוע לצדיק עתה לישרי לב שמחה ואין בזה שום ספק דהעולם סוברים כרבינו ברוך וריב"א ורבינו אבגדור הכהן ורבינו יצחק בעל האור זרוע ורבינו מנחם מעיל צדק ומרדכי גדול ומהרי"ל דחדש בח"ל דרבנן וכמו שביאר האור זרוע שיטתם הברורה".
♦
שיטת הרמב"ם בדין חדש בחוץ לארץ
ונראה לי, שחכמי צרפת לשיטתם שספירת העומר דרבנן כי הכל תלוי בקרבן וכשאין קרבן אין ספירה מה"ת וגם אין איסור חדש. לכן הרמב"ם שסובר שספירת העומר מה"ת, הוא גם סובר שאיסור חדש נוהג בחוץ לארץ, כי לשיטתו אין הדבר תלוי בקורבן.אך עדיין יש לעיין בדבר. בשלמא ספירת העומר ניתן לומר שהיא מתחילה ממחרת השבת אך היא ספירה עבור חג השבועות, וכפי שביארנו שסופרים ליום טוב של שבועות, שהוא יום בפני עצמו של חגיגה ומתן תורה ואין הוא תלוי רק בקורבן, אבל איסור חדש איך אפשר לבאר שהוא לא תלוי בקרבן העומר, הרי זהו פשט הפסוקים ומגמתם. וגם מוכח כך במפורש בגמרא במנחות פ"ג שכל המחלוקת היא חוץ לארץ, אבל גם המחייב חדש בחוץ לארץ לומד כן מהמילים בכל מקום שאתם יושבים, ואם כן זה בשדה של ישראל שגר בחוץ לארץ שסוף סוף שם הוא יושב, אבל בשדה של גוי בחוץ לארץ משמע מהגמרא שאין חיוב?
לשם כך יש לעיין בשיטת הרמב"ם ולבחון את דין אכילת חדש בחוץ לארץ לפי שיטתו.
בהלכות תמידין פ"ז ה"ה כותב הרמב"ם: "אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן, מצותו לבוא מן הקרוב, לא בא מן הקרוב מביאין אותה מכל מקום מארץ ישראל".
ובהלכות מאכלות אסורות פ"י ה"א-ה': "כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית".
♦
הסתירה בדעת הרמב"ם
התמיהה עולה מאליה בדעת הרמב"ם. אםהוא פסק בהלכות תמידין שמביאין עומר רק מא"י כיצד פסק שאיסור חדש נוהג בחו"ל?ותירץ הלחם משנה בהלכות תמידין: "ואף על גב דרבינו ז"ל פסק בהלכות מאכלות אסורות דחדש בח"ל הוי דאורייתא מ"מ אית ליה דאקרובי לא מקרבינן אלא מן הארץ משום דכתיב קרא כי תבואו אל הארץ דבביאה בארץ הכתוב מדבר ומאי דהביא רבינו ז"ל ראיה ממאי דכתיב עומר ראשית קצירכם אל הכהן ארישא דקרא הוא סמיך דכתיב כי תבואו אל הארץ".
ותמה עליו הרב ישראל יעקב פישר באבן ישראל 'ודבריו צ"ע דהא מ"מ מבואר בגמרא דאינו כן ואי סבירא לן דחדש אסור בחו"ל מדאורייתא שפיר מביאין עומר מחו"ל, ואיך פסק הרמב"ם דלא כגמרא וצ"ע'. ולפיכך האריך הרב פישר לבאר שהגמרא בר"ה י"ג חולקת על הגמרא במנחות, וסיים: "הרי מבואר בסוגיא דר"ה דאף דס"ל לר"ע דחדש נוהג בחו"ל, מ"מ שפיר ס"ל דאין מביאין עומר מחו"ל, משום דבעינן דוקא גידולו מן הארץ, ולהכי לא אמרו במנחות דמתניתין דלא כר"ע, משום דאף ר"ע דס"ל דחדש נוהג בחו"ל, מ"מ ס"ל דאין מביאין עומר מחו"ל, וכדמוכח מההיא דר"ה, ופסק הרמב"ם כר"ע וכגמרא דר"ה".
נמצא שפסק הרמב"ם שאיסור חדש בחו"ל הוא מה"ת אף שאין מביאין עומר מחו"ל בנוי על הגמרא בר"ה.
ומעתה יש לעיין מדוע הגמרא בר"ה אומרת בצורה פשוטה קצירכם ולא קציר נכרי, הרי דין נכרי הוא מחלוקת תנאים גדולה בכמה מקומות בש"ס?
♦
צמצום דעת הרמב"ם
והיה נראה מתוך כך שגם לרמב"ם איסור חדש בחו"ל נוהג רק בשדה של ישראל. לדין של קצירכם ולא קציר נכרי כולם מסכימים. לכן הגמרא בר"ה אומרת אותו בפשטות ולא תולה אותו במחלוקת התנאים. בארץ ישראל ייתכן שאין קניין לגוי ולכן גם משדה גוי ניתן להביא, אבל בחוץ לארץ בוודאי שיש קניין לגוי ולכן בשדה של גוי בחוץ לארץ לכולי עלמא אי אפשר להביא. אם אי אפשר להביא, אז גם לא נוהג איסור חדש.רק משדה ישראל בחוץ לארץ נחלקו התנאים בכמה מקומות והרמב"ם פסק שיש מעלה מיוחדת בארץ ישראל אף שאיסור חדש נוהג בכל מקום. אך כל זה לגבי שדה ישראל בחו"ל, אבל קציר גויים בחוץ לארץ, מקום בו בוודאי יש להם קניין, לכולי עלמא אי אפשר להביא ולא מדין המעלה של א"י אלא שזה לא קצירכם. התורה אומרת אל תאכלו עד שתביאו את הקציר שלכם. אם קציר גויים התמעט מהבאה ממילא הוא התמעט גם מאיסור חדש.
המילה מושבותיכם בתנ"ך מדברת על עם ישראל ואיסורים המיוחדים לעם ישראל בכל מקום, לא רק בארץ ישראל. אבל בשדה גוי בחו"ל, שבוודאי יש לו קניין להפקיע, ואי אפשר להביא ממנה עומר, ממילא גם אין איסור חדש.
המחלוקת בין האור זרוע לרמב"ם היא בשיקולי פסיקה. הרמב"ם העדיף את סתם משנה בערלה ולפיה פסק שיש איסור בחו"ל ואילו האור זרוע העדיף סתם משנה במנחות ולפיה פסק שאין איסור בחו"ל. אך אין מחלוקת ביניהם בגבולות הדיון. כולם מסכימים שגם מי שאוסר חדש בחו"ל אוסר במושבות של עם ישראל, כי אם עם ישראל גר בחוץ לארץ אז ניתן משדה של יהודי להביא עומר, אבל משדה גוי בחו"ל, שלכו"ע א"א להביא עומר, אז לכו"ע לא שייך איסור קצירה וממילא לא איסור חדש.
ונראה שגם הסוברים שחדש נוהג בשל גויים כוונתם בשל שדה גויים בא"י, כי אין קניין לגוי להפקיע דין א"י, אך בשדה גויים בחו"ל לכו"ע אין איסור חדש. הרמב"ם סובר שיש איסור בשדה ישראל בחו"ל והתוספות סוברים שיש איסור חדש בשל גויים בא"י, אך לאסור של גויים בחו"ל לא מצינו שיטה כזו לא בחז"ל ולא בראשונים.
רק מרן השו"ע שכתב ביו"ד סימן רצ"ג שחדש אסור בין בארץ בין בחו"ל בין בישראל בשל גויים הרכיב כאן את שיטת הרמב"ם עם התוספות ויצא מכך שיטה חדשה שגם של גויים בחו"ל אסור. אך שיטה זו שנולדה מהרכבת מרן את שני בתי המדרש גם יחד היא שיטה שלא מצינו כמותה בראשונים ואין לה הבנה כיצד היא מתיישבת בחז"ל.
וכידוע, כך שיטת הב"ח ביו"ד סימן רצ"ג, וראה עוד בשו"ת הב"ח סימן מ"ח ומ"ט ובדברי הפנ"י בקונטרס אחרון לקידושין שהאריך לבאר את ההיתר בזה. ומצאתי בספר משרת משה על הרמב"ם שהאריך מאד את לבאר ההיתר בזה ובין היתר ביסס זאת מדברי הירושלמי, ע"ש באורך.
ועוד נראה לי, שסברת ערוך השולחן שבארצות שבזמן העומר אי אפשר לקצור אין איסור היא לא רק סברא בדין דרבנן, שלא גזרו על ארצות כאלו, אלא היא סברא בדין תורה. התורה אומרת אל תאכל לפני שתביא. אם בזמן ההבאה עוד אי אפשר לקצור, אי אפשר עקרונית להביא, כי התבואה לא גדלה, אז בוודאי שהתורה לא תאסור לאכול. חוץ לארץ לפי הרמב"ם ראוי להבאה, לכן אסור לאכול בו אף שיש מעלה של הקרבת העומר דווקא מא"י.
אבל מקום מרוחק, עם אקלים שונה מארץ ישראל, אקלים שונה מכל המקומות שהתורה וחז"ל הכירו, לא כלול באיסור התורה כי אם אין אפשרות תיאורטית להביא ואי אפשר לקצור כי התבואה עוד לא גדלה אז לא מתחיל כלל איסור קצירה.
כעין סברת החזון איש בדין ערלה בפרי שאי אפשר לאוכלו.
לכן נראה שגם לרמב"ם שחדש אסור מה"ת זה רק במקום ששייך באופן עקרוני להביא רק ההלכה מקפידה שלא להביא, אך כשלא שייך כלל להביא מבחינת המציאות, אין איסור חדש לא מה"ת ולא מדרבנן, לא לפי האור זרוע ולא לפי הרמב"ם. ולפ"ז באירופה ואמריקה גם לדעת מרן מותר לאכול תבואה חדשה, כי אי אפשר בזמן ההבאה לקצור אותה כי היא עוד לא גדלה.
♦
סיכום
המורם מן האמור, שמלשון התורה נראה בבירור שאיסור חדש נובע מחובת ההבאה לבית המקדש. לכן אומרת הגמרא במנחות שאם איסור חדש בחו"ל הוא מה"ת אז גם מקריבים מחו"ל. ממילא כיוון שמפורש במשנה במנחות ובפרה שאין מקריבים עומר מחו"ל אז גם אין איסור חדש בחו"ל. זו סברת האור זרוע וחכמי צרפת וכך הם נהגו להקל.אבל הרמב"ם חידש שאף שאין מקריבים מחו"ל בכל זאת יש איסור חדש בחו"ל מה"ת. טעמו לא הוברר לנו די הצורך, כי ההכרח מהסוגיות החולקות אינו נראה מספק לדחות גמרא ערוכה במנחות פ"ג, ואם היה בידינו להכריע היה נראה יותר כשיטת האו"ז.
אך עכ"פ מאותה גמרא שעל פיה דחה הרמב"ם את הגמרא במנחות משמע ששדה של גוי בחו"ל לא נתונה במחלוקת, ולכו"ע א"א להביא וממילא גם אין איסור חדש. וזו שיטת הב"ח, שמתחזקת לאור דברי הירושלמי, שבשל גויים בחו"ל גם הרמב"ם מודה להתיר.
בנוסף לכך ניתן לומר שגם אם יש איסור חדש בחו"ל בשל גויים זה רק בארצות שהאקלים שלהם דומה לשל א"י ושייך באופן עקרוני להביא תבואה לבית המקדש, אלא שיש מעלה מא"י ולכן שייך האיסור. אבל כאשר התבואה כלל לא גדלה ואי אפשר עקרונית להביא בוודאי שהתורה לא אסרה בזה את התבואה החדשה שבזמן הבאת העומר כלל לא גדלה.
בכך יוצא שלשיטת הרמב"ם איסור חדש אכן תלוי בקורבן העומר, כפי פשט התורה, אלא שתלוי ביכולת העקרונית להביא, אבל ספירת העומר לשיטתו היא הכנה לחג השבועות, ולכן גם כיום היא מה"ת, ולכן גם מי ששכח יכול לספור כמפורש בתשובת הרמב"'ם.
אבל לשיטת האור זרוע וסיעתו כמו שאיסור חדש תלוי לחלוטין ביכולת ההקרבה, עד כדי שבחו"ל שאי אפשר להקריב אין איסור חדש, כך גם ספירת העומר תלויה לחלוטין ביכולת ההקרבה וממילא כיום שאין קורבן גם ספירת העומר היא מדרבנן בלבד לשיטתם.
אמנם למעשה רוב הראשונים והאחרונים החמירו בחדש בחו"ל ולא חילקו בין רוסיה שבה ניסן הוא לא זמן זריעה כלל, כפי שכתב ערוך השולחן, לבין שאר המקומות, ומשמע שהפוסקים לא קיבלו את הסברא לחלק בין מקום שאפשר להביא ממנו לבין מקום שאי אפשר, וצ"ע בזה.
♦ ♦ ♦
מעלת קדיש, הפטרה ושליח ציבור בתוך י"ב חודש לפטירת הוריו♦ בדין קטן בצום שאינו מתענה האם נושא כפים במנחה♦ הלכות קריאת התורה - על סמכות הגאונים ומגבלותיה בפסיקת הלכה♦ ברכת הגומל על חזרת החטופים♦ צער וחולי במקום מצווה♦ תגובה למאמרו של הרב דורון רונן בגיליון המאה על ברכת המזון♦ כוס תרמוכרומית בשבת♦ בדין כיבוס בחול המועד