ולכא' לא ברור מה כוונתו "לאו חובה", וכי מפני שהיא מצוה זכר למקדש אינה חובה? והרי ברור שמצוות לולב כל שבעה היא מצוה וחובה גמורה זכר למקדש.
ואולי יש בזה ט"ס, ואצ"ל "לאו חובה דאורייתא". ומ"מ בגמ' עוז והדר לא ציינו כלום בזה בהגהות וציונים, וכן נמצא בכסף משנה (הל' תמידין ז, כד) שגרס כך ברש"י כגירסה שלפנינו.
♦
דרך א': כאן "זכר למקדש" קלה משאר מצוות שהן זכר למקדש
ואולי רש"י הבין כאן בדעת אמימר שנקט שינוי בין דאורייתא לדרבנן, מה שבד"כ גם מצוה דרבנן, ואפילו זכר למקדש, שווה לדאורייתא, שעל כרחך צ"ל שסבירא ליה לאמימר שכאן במצוות ספירת העומר שונה וגרע, שאינה חובה ממש (אולי רק מצוה), ולכן היא שונה בגדריה, שדי לספור רק ימים, וצ"ב.[ולכא' היה אפשר לחזק דרך זו, ע"פ מה שכתב רש"י "זכר למקדש בעלמא", ונראה ש"בעלמא" היינו כמו סתם, שלא נתקן כדבר מוכרח, אלא כעין הנהגה ראויה ולא מחוייבת. ומילה זו "בעלמא" נזכרה גם בבעל המאור סוף פסחים ואגרות הרמ"ה סי' עט. ובר"ן סוף פסחים נראה חידוש שכך גרס בנוסח הגמ' "בעלמא" (מה שלא ודאי לומר בדעת רש"י, שאולי רק פירש בגמ' ולא גרס כך). ומ"מ בגמ' ב"ב קמז, ב נמצא גם "מדרבנן בעלמא", וכן ביטוי זה הרבה בראשונים, ומבואר ש"בעלמא" היינו לומר שלא חשוב כמו דאורייתא, ולאו דוקא פחות חשוב מתקנה דרבנן רגילה. וע"ע ברגמ"ה ותוס' במנחות שם שלא גרסו זאת].
וראה בשאלה זו של "זכר למקדש" האם צריך להיות שווה לדאורייתא בגדריו, מש"כ בתוס' סוכה ל, א ד"ה מתוך שיוצא, שנקטו בדעת מ"ד "מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול", מפני שבתקנה דרבנן לא חשש למצוה הבאה בעבירה. וי"א שהיינו מפני שמדובר על מצוה זכר למקדש, לא הקפידו שיהא כ"כל דתקון", ואכמ"ל. ועכ"פ קיי"ל שפסול גזול חל גם בימים שמצוות לולב מדרבנן זכר למקדש.
♦
דרך ב': לא חובה מתורת מנין
ובשיעורי ר' משולם דוד הלוי (סולובייצ'יק) במנחות כאן ביאר יפה את כוונת רש"י, שאמנם למעשה יש חובה לספור, אבל לא חובה מתורת מנין, אלא רק כמצוה חדשה זכר למקדש.ולחיבת הקודש נביא את לשונו:
"בגמ' רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא, ע"כ. יל"ע מה ס"ל לכל חד ובמאי פליגי, ובפשטות לדעת אמימר רבנן תיקנו דאותה מצוה הנוהגת בזמן הבית דאורייתא נוהגת בזמן הזה מתקנתא דרבנן, אבל זה קשה, דא"כ אמאי מני אמימר יומי בלבד, דמה בכך דהמצוה השתא היא רק זכר למקדש, מ"מ רבנן תקנו דאותה מצוה הנוהגת בזמן הבית תנהוג גם השתא, והיות ובזמן הבית בעינן למימני יומי ושבועי גם השתא ניבעי כן.
ואמר מרן [הגרי"ז] זצ"ל [בחידושי הגרי"ז במנחות כאן], דמוכח מינה דאמימר ס"ל דהא דתקנו לספור בזמן הזה, אין הכוונה דתקנו שאותה מצוה הנוהגת בזמן הבית תנהוג מדרבנן בזמן הזה, אלא תקנו רק "זכר למקדש", והוי תקנה מסוימת לספור איזו ספירה זכר למצוה שנהגה בזמן המקדש, והמצוה שמכח תקנה זו היא מחודשת, וס"ל לאמימר דתקנו בה למימני יומי בלבד ולא שבועי[1].
ועיין ברש"י (ד"ה אמימר) שכתב: "האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא", וצ"ב אמאי לא הוי חובה, נהי דהוי מצוה מדרבנן בלבד, אבל מוטלת עלינו חובה לקיים גם מצוה דרבנן, ומשום כך נצטרך למימני יומי ושבועי. ולהאמור ניחא, דכוונת רש"י היא, דהשתא לא חייבו רבנן את אותה מצוה שנהגה בזמן הבית מדאורייתא, אלא היא תקנה אחרת לזכר בעלמא, ולכך אינה חיוב גמור, ומנינן יומי בלבד, (ומ"מ לשון רש"י דחוקה, דגם השתא איכא חובה אלא שאינה חובה גמורה), ודו"ק".
עכ"ל חידושי הגרמ"ד.
ובדרך זו בביאור דברי רש"י נראה שדרך גם הגרב"מ אזרחי זצ"ל, במאמרו על ספירת העומר בקובץ "מוריה" פסח תשפ"ג, עיי"ש.
ואפ"ל בדרכם זו אבל מעט שונה, כמו שכתבנו, שאמנם למעשה יש חובה גמורה לספור, אבל רש"י מבאר שאינה חובה מתורת מנין, אלא רק כמצוה חדשה זכר למקדש. והיינו שאיננו סופרים בזה"ז בשביל "לספור", אלא כל ספירתנו באה רק כדי שעי"ז נזכור את המקדש.
אמנם צודקים דברי הגרמ"ד גם לפי הסברנו, שעדיין "לשון רש"י דחוקה", אם התכוון לגדר למדני של המצוה, וקיצר בלשונו.
♦
האם נכון לומר כך גם בדעת אביי
והנה בתחילת הסוגיה שם מבואר דעת אביי שסופרים הימים והשבועות גם בזמן הזה: "גופא, אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי". וראה בנספח כאן שבס"ד התבאר הדבר.ויל"ע לשיטות הסוברים גם בדעת אביי שספירה מדרבנן "זכר למקדש" (והם רוב שיטות הראשונים והפוסקים שספירת העומר בזה"ז מדרבנן), האם אפשר לומר גם בדעתו את חידוש רש"י שספירת העומר אינה חיוב גמור בזה"ז.
ולשונו "מצוה למימני" יכולה להתפרש כחובה גמורה, ויכולה להתפרש כמצוה בעלמא, כמו שנמצא הרבה בגמ' וראשונים שהמילה "מצוה" אינה חובה גמורה.
אמנם רש"י כתב זאת רק בדעת אמימר, אבל אינו מוכרח שאביי לא ס"ל כך, וגם הגמ' הזכירה "זכר למקדש" רק בדעת אמימר, ובאו לבאר הגמ' ורש"י בדעת אמימר את הקולא למעשה שא"צ לספור שבועות. וצ"ב עדיין.
♦
נספח: בירור דעת אביי לגבי ספירת העומר בזמן הזה
שנינו במנחות סו, א: "גופא, אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא".יל"ע בדעת אביי, האם הוא התכוון לומר חובת ימים ושבועות בזמן ביהמ"ק, או שכוונתו אף בזמן הזה, וכדעת רבנן דבי רב אשי המובאים כאן. ותלוי בהבנת הסוגיה, האם דברי אביי רק פותחים את הסוגיה, ואז נחלקו לגבי הזמן הזה רבנן דבי רב אשי ואמימר, או שהמחלוקת היא לגבי זמן הזה בין אביי ורבנן דבי רב אשי לבין אמימר.
והנה זה פשוט שאביי דיבר בעיקר בזמן ביהמ"ק, ולגבי זה חידש את דבריו, שיש חובה למנות ימים ושבועות. וז"ל הגמ' בחגיגה יז, ב: "אמר אביי: מצוה למימני יומי, דכתיב תספרו חמישים יום, ומצוה למימני שבועי, דכתיב שבעה שבועות תספר לך". והיינו שע"פ שני הפסוקים, בפרשת אמור ובפרשת ראה, מבאר אביי חידוש זה שצריך לספור ימים ושבועות.
אמנם מש"כ בפרשת אמור "תספרו חמישים יום" היה אפשר לומר שאינו מחייב ספירת ימים, שאולי הכוונה בפסוק רק לספור עד יום החמישים, או שביום החמישים יש את קרבן שתי הלחם, ראה היטב בתוס' מנחות סה, ב ד"ה כתוב אחד אומר. וקמ"ל אביי חידוש ללמוד מהפסוק הזה ספירת הימים.
והרי"ף כתב בסוף פסחים: "וכי היכי דמצוה למימני יומי הכי נמי מצוה למימני שבועי, דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי". וכתב על זה הר"ן שם: "וכי היכי דמצוה למימני יומי ה"נ מצוה למימני שבועי. ומצוה למימני שבועי פלוגתא היא במנחות פרק רבי ישמעאל, דגרסינן התם אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש בעלמא הוא. וכיון דאביי ורבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי קיי"ל כוותייהו אף על גב דאמימר פליג עלייהו". ומבואר בר"ן שאביי סובר אף בזה"ז שיש את ספירת הימים והשבועות, ונפק"מ להלכה מזה, שיש בסוגיה רבים מול יחיד. ועוד נראה מדבריו שכך הבין בדעת הרי"ף, שעל דברי הרי"ף כתב הר"ן שהיא מחלוקת במנחות וכו'.
והדבר מפורש בהרחבה באגרות הרמ"ה סי' עט: "ודקא קשיא ליה למר מדאמימר דהוה מני יומי ולא הוה מני שבועי אמר זכר למקדש הוא, מאי קושיא, דילמא ההוא טעמיה דאמימר הוא, אבל אנן כאביי סבירא לן דאמר מצוה נמי למימני שבועי. והלכה לדורות קמ"ל, דאי בזמן שבית המקדש קיים הא קראי בהדיא כתיבי, שבעה שבועות תספור לך, וכתיב תחל לספור שבעה שבועות, וכתיב וספרתם לכם וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה, ואם כן אביי קראי אתא לאשמועינן, אלא ודאי על כרחין הלכה לדורות קמ"ל". והיינו שהרמ"ה כותב בדעת אביי שדיבר בזמן הזה, שאם דיבר בזמן ביהמ"ק, פשיטא, שהרי פסוקים הם. ויל"ע בזה, כמש"כ לעיל שלכא' יש חידוש בדברי אביי גם בזמן המקדש.
וכדברי הרמ"ה והר"ן (ויתכן גם הרי"ף) בדעת אביי, מפורש או משמע בעוד ראשונים (כמו האור זרוע הל' חדש סי' שכט, מרדכי מגילה סוף פרק ב, ספר המכריע לרי"ד סי' כט, ר"י אלמדרי סוף פסחים וכסף משנה הל' תמידין ומוספין ז, כד), ולא מצאתי בינתיים מי שחולק מפורש בזה. ועכ"פ הרמ"ה הוצרך לדון בכך, ומבואר שהבין צד לומר אחרת, והוצרך לשוללו.
והגאון החיד"א בברכי יוסף סי' תפט ס"ק א כתב: "רבנן דבי רב אשי דמנו יומי ושבועי פליגי על אמימר", ומשמע שלא מנה את אביי בתוכם.
♦ ♦ ♦