העמדת הדיון ויסוד הענין
הגמ' בכתובות דף ז: מביאה מנין לברכת חתנים שהיא בעשרה שנאמר "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר להם שבו פה וישבו". ומקשה הגמ' והא בועז אלמון שנשא אלמנה הווה [וא"כ האיך מבואר שאלמנה לא טעונה ברכה, הרי במעשה דבועז חזינן שברכו ברכת חתנים]. ומיישבת הגמ' כי קאמינא אינה טעונה ברכה כל שבעה אבל יום אחד טעונה ברכה.וכתבו תוס' בדף ז: ד"ה הא בועז וז"ל – לאו דווקא אלמנה דהא כשנשאת למחלון [וכליון] נכרית הויא אלא כיוון דבעולה היא כאלמנה חשיב לה ע"כ. כלומר, ביארו התוס' דהראיה לסוגי' לענין ברכת חתנים שצריכה עשרה אף באופן של אלמנה, איירי בבעולה ולאו דווקא באלמנה, מכיוון שבמעשה דבועז ורות הייתה רות נכרית כשנשאת למחלון וכליון.
והנה התעוררתי לדון ע"פ דברי התוס' בהאי גירות דרות וערפה, שכתבו דנכריות הוו והאיך הווה מעשה התם. והאם הדברים כפשוטם שלא הויא התם גירות כלל וכנכריות ממש הן, ויתבארו הדברים בעז"ה על דרך הפלפול בגופא דעובדא התם.
בהגהות יעב"ץ שנדפסו בסוף מסכת כתובות העיר בזה, דאע"ג שכתוב בקרא שנתגיירה רות, דהרי ילפינן ממעשה דהתם הלכות גירות, מ"מ לא נתגיירה אלא אחר מות בעלה בשובה עם חמותה. [וכדאיתא בגמ' ביבמות דף מז: דילפינן מהמעשה דהתם דיני הגירות שמודיעים לגר מצוות קלות כבחמורות].
אך כתב היעב"ץ שמהפסוקים נראה שהיחס אליה היה כאלמנה, שהרי נהג בה בועז דין גאולה בקרובים כעין יבום, וכן קראה אשת מחלון ואין אישות לגויה. ועי"ש במה שכתב שבאמת מחלון וכליון גיירו את נשותיהן, ונעמי רצתה לבדוק האם יישארו בנאמנותן או לאו. ובסוף דבריו הביא שאף במדרש יש שגיירוה מחלון וכליון, ופשטא דקרא "שובי אחרי יבמתך" וודאי הכי משמע. [וזאת ע"פ ביאור האבן עזרא, שביאר התם "שובי אחרי יבמתך" 'לעד שנתגיירה'. כלומר, שנעמי אמרה לרות לשוב בה לאותה המקום שהיתה בה קודם שנתגיירה. ע"כ דאיירי שנתגיירה קודם לכך. אך ערפה חזרה בה לעמה ולאלהיה
♦
הראיות והקושיות בגדר גירות רות וערפה
בגמ' בב"ב צא. איתא מחלון וכליון שני גדולי הדור היו מפני מה נתחייבו כליה. ואיתא התם ב' ביאורים בטעם דהתחייבו מיתה. בדף צא. מובא טעם בזה"ל - וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ שנאמר "ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי" מאי הזאת נעמי א"ר יצחק אמרו חזיתם נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה ע"כ. כלומר, הטעם שנענשו היה מפני שיצאו מהארץ לחו"ל.אמנם במסכת בבא בתרא בדף צ: מובא טעם אחר לכך שנענשו מחלון וכליון - דתניא מאי דכתיב [דה"י א' ד'] "ויוקים ואנשי כוזיבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישבי לחם והדברים עתיקים" ויוקים זה יהושע שהקים שבועה לאנשי גבעון, ואנשי כוזיבא אלו אנשי גבעון שכזבו ביהושע, ויואש ושרף אלו מחלון וכליון ולמה נקרא שמן יואש ושרף, יואש שנתיאשו מן הגאולה, שרף שנתחייבו שריפה למקום אשר בעלו למואב שנשאו נשים מואביות. נראה שהטעם שנתחייבו שריפה למקום היה מפני שעשו גופם חולין בכך שנשאו נשים מואביות.
והרמב"ם הביא להלכה את האיסור לצאת מהארץ לחו"ל שמובא בגמ' בב"ב הנ"ל וכתב בזה"ל - אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם. אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הגויים ויחזור לארץ, וכו' ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום.
וראיתי בספר מועדים וזמנים בעניני שבועות דהקשה על דברי הרמב"ם, האיך נקט שנענשו מחלון וכליון כיוון שיצאו מהארץ לחו"ל, והניח את האיסור החמור שנשאו נשים נכריות, שמבואר ברמב"ם בהלכות איסו"ב בפרק י"ב הל' ו' שהבועל כותית כאלו נתחתנה לע"ז ויש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו וחייבין כרת רח"ל אם לא פגעו בו קנאין. וא"כ הכא מחלון וכליון שנשאו נשים נכריות ונתחייבו כרת ע"ז. וא"כ האיך תפס הרמב"ם שהסיבה שנענשו היא מפני המדת חסידות שעברו עליה שייצאו מהארץ לחו"ל בשני רעבון ולא על העבירה החמורה שנשאו נשים נכריות, וצ"ע.
בגמ' ביבמות בדף מז: ילפינן מרות שגר אין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו, דאיתא התם אמר רבי אלעזר מאי קראה דכתיב [רות א-יח] "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה". ועוד ילפינן שצריך להודיע לגר מצוות קלות וחמורות מכל דיני המצוות שאמרה נעמי לרות. וא"כ נראה דהתגיירה רות כאשר מתו מחלון וכליון. ואם כך, הרי חזינן עוד ראיה שלא נתגיירה קודם שנשאת אלא אחר שמתו מחלון וכליון.
ועוד יש להביא ראיה שלא נתגיירו רות וערפה קודם הנשואין עם מחלון וכליון, דהא נעמי אמרה להן "שובנה בנותי" ואם נימא שנתגיירו עוד קודם לכך, האיך שייך לומר שאמרה להם שישובו בהן, הרי חלילה לה להיות כמסית ומדיח להן שיחזרו בהן. דהא מבואר ברמב"ם בפרק י' מהלכות מלכים הלכה ג' - דגר שנתגייר כדין ואח"כ חזר בו הרי זה כישראל משומד אלא או יהיה כישראל לכל דבר או ייהרג. וא"כ האיך עשתה הכי. וצ"ע.
אמנם יעוין בדברי האבן עזרא שמוכח מדבריו שמחלון וכליון גיירו את רות וערפה. וכתב כך בפרק א' כמה פעמים - דבפסוק ב' כתב דלא יתכן שייקחו מחלון וכליון את הנשים הלו עד שלא התגיירו. וכן בפסוק י"א במה שאמרה להם נעמי "העוד לי בנים במעי", שאמרה להן את זה דרך חיבוב, מפני שאף אם יהיה לה בנים, הלא יבום זה מהאחים מן האב ולא מן האם. ונראה שנקט שהיה צריך להיות התם כמו יבום ממש. וכן בפסוק ט"ו על מה דכתיב "הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה", וכתב ע"ז 'לעד שהתגיירה'. כלומר שהייתה הכא גירות, וע"ז אמרה לה נעמי שערפה שבה למקום שהייתה בו עד שנתגיירה. וכן בפסוק "עמך עמי ואלהיך אלוהי" שאמרה רות לנעמי ביאר שם 'שלא אעזוב תורת ישראל ויחוד השם', ופירושו שאמרה רות לנעמי שלא אעזוב מה שקיבלה עליה מקודם להיות יהודית. [ועין בספר שורש ישי למהר"ש אלקב"ץ על הפסוק "וישאו להם נשים" שתמה על דברי האבן עזרא במה שאמר דנתגיירו.]
ובפרק ב, פסוק י' כתוב "ותפל על פניה ותשתחו ארצה ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעיניך להכריני ואנכי נכריה". וצ"ע, דאם נתגיירה קודם הנישואין עם מחלון מ"ט דנקראת נכריה, הלוא קרובת בועז היא, כפי שמחלון קרוב בועז היה.
כתב בתרגום על הפסוק [פ"א פסו' ד-ה] "וישאו להם נשים מואביות וימותו גם שניהם מחלון וכליון" וז"ל ועל דעברו על גזירת מימרא דה' ונטלו להו נשים נוכראן איתקטיעו יומיהון ומיתו אף תריהון - מחלון וכליון בארעא מסאבתא.
ואם כך הן התמיהות, צריך להתיישב בדבר, ולבאר את כל המקורות והראיות בגדר הגירות של רות וערפה. והדברים יתבארו בעז"ה כדלהלן.
♦
ביאור גדרי גירות
ביסוד הענין של גירות רות וערפה, הודפס בירחון התורני 'האוצר', גליון מ"א, [סיוון תש'פ], מכתביו של הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, שדן ביסוד ענין גירותם של רות וערפה, ונראה לבאר שיטתו, ולהעמיק בדבריו, ובתחילה, נקדים ביסוד ושורש הענין של 'גירות', ולאחריו נדון במשנתו בענין זה, בעז"ה.ועתה נבאר גדרי גירות, בהקדם לביאור ענין גירות רות וערפה.
יסוד והמהות של עיקר ענין הגירות הוא בכך שהאדם מעמיד את עצמו כרוצה להסתופף תחת כנפי השכינה, ולהשתייך לעם ישראל ולהיות חלק מהם. ולאחמ"כ, בכדי לבסס את הענין של הרצון שלו להיות עם ישראל, הוא צריך לכרות ברית עם הקב"ה ולעשות טבילה בכדי להתנתק מהטומאה של הגויים ובכך נכנסים להיות כישראל. וכך נראה מדברי הרמב"ם שתחילת מהות ענין הגירת וחלק ניכר בכל הענין זהו הרצון להכנס לעמ"י ולהיות שייך אליהם.
וזאת, ע"פ מה שכתב בהלכות איסורי ביאה פי"ג הלכה ד' וז"ל 'וכן לדורות כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה - צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן'. ונראה מדבריו שיסוד הענין בגירות זה שהאדם רוצה להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, כלומר להיות שייך להקב"ה ולעם ישראל. ואותו הגר קבל עליו עול תורה, אזי צריך לחזק את הדבר ולקבוע אותו ע"י מילה טבילה וקרבן, שזהו מימוש הביטוי לרצונו להיות גר. אך הא מיהת חזינן דעיקר הגירות זה הרצון להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה.
וחלוק בדבר זה גר קטן מגר גדול. דגר גדול הרי הוא מעמיד את עצמו כרוצה להשתייך להיות חלק מעם ישראל ולהסתופף תחת כנפי השכינה, והבי"ד הם מקבלים אותו ועושים אותו יהודי וקובעים בו את היהדות ע"י מילה וטבילה. אך גר קטן, שאין בו דעת, הבי"ד הם הקובעים בו והמעמידים אותו מכח דין זכין להיות יהודי. וגירותו היא באופן של קביעת הבי"ד בו מכח דין זכין לעשותו יהודי.
והנפק"מ בין גירות גר גדול לגירות גר קטן, דהנה כתב הט"ז בהלכות גירות סימן רס"ח דמילה וטבילה של גר גדול בדיעבד כשירה בלילה, מפני שזה כגמר דין שאפשר אף בלילה. ולכאו' צ"ע, היכן התחילה תחילת הדין, כדי שתחשיב את המילה והטבילה להיות גמר הדבר. אך לנתבאר הדבר ברור, דהרצון של האדם להסתופף תחת כנפי השכינה, שביטא אותו בפועל בפני הבי"ד להיות כישראל, הוא תחילת הדין, אך סוף הדבר הוא במילה ובטבילה, ולכך כשרים לעשותם אף בלילה. אמנם מילה וטבילת קטן איתא בדגול מרבבה ביו"ד סי' רס"ח דבעינן שיעשו אותם דווקא ביום. וטעם הדבר, מכיוון שאין הכא תחילת הדין שייחשב כגמרו, שהרי אין את הרצון של הקטן להעמיד את עצמו כרוצה להשתייך לעם ישראל ולהיות יהודי, ולכך המילה והטבילה נחשבות תחילת הדין, וצריך שייעשו דווקא ביום.
♦
ביאור הב"ח למעשה דמחלון וכליון
הב"ח בפירושו משיב נפש על מגילת רות ביאר בפ"א פסוק ד', שלא תימא ח"ו שלא גיירו מחלון וכליו את נשותיהם, אלא החסרון בזה הוא שהייתה התם גירות לשם אישות, שע"ז מבואר בגמ' ביבמות כו: מחלוקת האם הווה גירות או לאו, ולהלכה קי"ל דהויא גירות בדיעבד. וביאר דהטעם שנענשו הוא מכיוון שלכתחילה אי"ז ראוי לעשות כך, ומפני שעיקר הגירות הייתה לשם אישות לכך שייך לקרוא להן נכריות. וזהו ביאור דברי התרגום שנענשו מפני שנשאו נשים נכריות.והוכיח הב"ח כדבריו מדברי המדרש הנעלם על מגילת רות [זוה"ח] זוהר חדש דף לב עמוד ב' שאל רבי פדת לבריה של רבי יוסי איש סוכו. רות כיון שנתגיירה מפני מה לא קראוה בשם אחר אמר ליה כך שמעתי דשם אחר היה לה וכשנשאת למחלון קראו שמה רות ומשם עלתה בשם זה דהא כשנשאת למחלון נתגיירה לא לאחר זמן. אמר לו והכתיב אח"כ ואלהיך אלהי באשר תליני אלין וכו' הרבה התראות עשתה נעמי כדתנינן וכולן קבלה עליה. ואם נתגיירה קודם למה לה השתא כולי האי. אמר לו ח"ו שנשאה מחלון והיא גויה אלא כשנשאה נתגיירה ובחזקת אימת בעלה [עליה] עמדה [היא] וערפה בענין זה. כיון שמתו בעליהן ערפה חזרה לסורחנה ורות עמדה בטעמה. דכתיב הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה [משמע דכתי' שבה] ורות דבקה בה כמו שהיתה בתחילה כיון שמת בעלה ברצונה דבקה בתורה.
הנה מבואר במדרש שכנשאה נתגיירה, אך בחזקת אימת בעלה עמדה היא. ולכך נעמי שאלה על ענין גירותן אחר פטירת מחלון וכליון, שאם הגירות היתה לשם אישות כרגע אין להן סיבה להישאר בכך. ובאמת ערפה חזרה בה, אך רות דבקה בחמותה ונשארה ביהדותה
וסימוכין לדברים הללו הביא הב"ח ממה דאיתא בלישנא דהרמב"ם בפרק י"ג מהל' איסו"ב הלכ' י"ד אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ד' נשאו נשים נכריות בגיותן. אלא יסוד הדבר כך הוא. שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת. ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית. ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל.
וסיום דברי הרמב"ם - אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן שנאמר רות א' י"ח "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה":
וא"כ הרמב"ם ג"כ יליף ממעשה דרות וערפה לדין של גר שנתגייר לשם אישות שבודקין אותו, וכך פי' את המעשה דהתם. וביאר הב"ח דמתבאר מ"ט דחשיבו נכריות, דבכזאת גירות שייך לקרוא להן נכריות. וכן מבוארים ע"פ זה מעשיה דנעמי, שלא תהיה כמסית ומדיח, מכיוון שבדקה את כוונתן וסיבתן לרצות להיות כיהודיות והודיעה להן עול מצוות. ולכך כשערפה שבה בה, הרי היא ביררה למפרע את ענין גירותה, שלא היה בשביל יהדות אלא ענינו היה בשביל אישות.
וג"כ רואים זאת מדברי בועז שאמר לרות "הגד הוגד לי כל אשר עשית אחרי מות אישך". כלומר, שידע את מה שעשתה, שגמרה בדעתה להדבק בעמ"י ולהיות חלק מהם אחרי שבעלה מת. ובכך ביררה רות שלא הייתה גירותה לשם אישות, והלכך בועז נשאה.
וראיתי להוסיף בענין הגירות דהתם ע"פ סדר הפסוקים במגילת רות, דכתב הרמב"ם שגר שנתגייר בודקים אותו ד' דברים שמא נתנה עיניה באחד מבני ישראל, ועוד שמא נתגיירה לשם שררה, ועוד שמא נתגיירה לשם ממון, ועוד שמא נתגיירה לשם פחד.
ואת כל ד' הדברים הללו בדק בועז, וכפי שרואים מסדר הפסוקים. דהנה על שמא נתנה עיניה בבחור מישראל, ע"ז רמז לה במה מדכתיב "הגד הוגד לי כל אשר עשית אחר מות אישך", וכפי שבארנו בתחילת מאמר זה. ועל שמא הייתה גירות לשם שררה רמז לה מדכתיב "ותעזבי בית אביך ואמך" - שהיו מלכים ועזבתם. ועל שמא הייתה הכא גירות לשם ממון רמז לה מדכתיב "וארץ מולדתך", ואף שלא היה שם רעב עזבה את ארצה. ועל שמא של גירות מחמת פחד ויראה רמז לה מדכתיב "ותלכי על עם אשר לא ידעת תמול שלשום", כלומר שלא מחמת הפחד באת, שהרי לא ידעת על עם זה תמול שלשום.
♦
תוספת ביאור בתירוץ הב"ח
ונראה עוד להוסיף בתירוץ הב"ח על מעשה דרות וערפה ע"פ כמה קושיות וסתירות דמצינו התם. לשונות המדרשים חלוקים בשאלה האם גיירום מחלון וכליון או לאו. דהנה איתא בזוהר כרך ג (במדבר) פרשת בלק דף קצ עמוד א' ואי תימא דגיירה אלימלך תמן לא אלא כל אורחי ביתא ומיכלא ומשתיא אוליפת אימתי אתגיירת לבתר כד אזלת בנעמי כדין אמרת (רות א) "עמך עמי ואלהיך אלהי".והנה תוס' בנזיר כג: כתבו דרות כשנשאת למחלון קטנה היתה. וז"ל בד"ה בת בנו של עגלון. לאו דווקא נקט בת בנו וכן דאמר בתו של עגלון לאו דוקא אלא הרבה דורות היתה אחר עגלון דאמר פרק החולץ מפני מה גרים מעונים בזה"ז מפני ששיהו עצמן לבא תחת כנפי שכינה מאי קרא ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה אשר באת לחסות תחת כנפיו משמע שהיתה רות קטנה כשנתגיירה והרי יש מעגלון ועד אבצן יותר ממאתים שנה ודוק ותשכח [ואמרי'] [ב"ב צא] אבצן זה בועז ואי בתו של עגלון היתה א"כ לא היתה קטנה. [במדרש מובאת שיטה שהייתה רות כשנשאת גדולה כבת ארבעים, אך תוס' לא הביאו שיטה זו. ואם תאמר שלא היה לפני התוס' המדרש הזה, הא ליתא דמבואר בתוס' בדף פ"ב ביבמות שהיה לפניהם את מדרש רות, דהתוס' שם מזכירים את דברי המדרש. ואפ"ה בחרו התוס' הכא לומר שהייתה קטנה כשנשאת.]
וכן תוס' ביבמות ביארו כך, וז"ל בד"ה אשר באת לחסות. פירוש שמיהרת ותימה דבפ' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר דף כג: ושם) אומר רות בת בנו של עגלון בנו של בלק מלך מואב היתה וכשתחשוב שנותיו של אהוד שהרג עגלון עד סוף ימים של אבצן דהיינו בועז תמצא יותר ממאתים שנה ולעת זקנתו נשאה דכתיב לבלתי לכת אחרי הבחורים וי"ל דבת בנו של עגלון לאו דוקא אלא כלומר דמזרעו היתה כמו בן בנו של נמרוד הרשע (חגיגה דף יג.) ובקרא קרי לה נערה.
[יעוין בדברות משה שהביא מדברי התוס' ביבמות דף מז: שרות נישאה למחלון וכליון כשהייתה בערך בת שנתיים וששהתה עמו י' שנים ומיד כשמת מחלון נתגיירה רות, יעוי"ש].
וא"כ מעשה דהתם הווה כגירות קטן, דאיתא במסכת כתובות דף יא. אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו ע"ד בי"ד. והדין הוא דגר קטן שהגדיל יכול למחות. וכתב הריטב"א התם דאף לאחר שהגדילו יכולין למחות לכשיודיעום את המצוות, וכן היא דעת התוס' שהביאו הראשונים התם. וה"נ גיירו אותן מחלון וכליון כדין גר קטן, ולכך כשהגדילו יכלו למחות, ובאמת ערפה מיחתה וחזרה בה, אך רות נשארה ביהדותה.ובאמת ג"כ ילפינן מהתם לדין של קבלת מצוות, מכיון דגר קטן שמגדיל ומקבל עליו המצוות. וזה מה שאמרה רות לנעמי "באשר תלכי אלך" שלא תעבור את תחום שבת "ובאשר תליני אלין" שלא תעבור על איסור יחוד, וכן כל המצוות והאיסורים דהוו התם.
אמנם על מהלך זה הביא לתמוה הגאון בעל הלבוש מרדכי בכתביו 'ואף אם נימא דקטנות היו, ג"כ אטו קטן שנתגייר בקטנות מצוה בעת שהוא גדול לדבר על לבו שישוב לעבודת אלילים' וא"כ מהו הטעם שנעמי הפצירה בהם שיילכו ולא ישובו יחד עמה.
ואי נימא דבאמת גיירום מחלון וכליון טעונים ביאור לשונות הראשונים שהביאו שלא גיירום ונראה מדבריהם שהוו רות וערפה נכריות כשנישאו למחלון וכליון, ויתבאר הדבר בעז"ה.
♦
ביאור דין גירות לשם אישות
בכדי לבאר יותר את הענין של גירות רות וערפה, נראה להוסיף ולבאר את ענין החסרון בדין גירות לשם אישות איתא פלוגתא בגמ' ביבמות כ"ו: האם מהני או לאו - בזה"ל שהיה רבי נחמיה אומר - אחד גירי אריות, ואחד גירי חלומות, ואחד גירי מרדכי ואסתר אינן גרים עד שיתגיירו בזמן הזה וכו' א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הלכה כדברי האומר כולם גרים הם, אי הכי לכתחלה נמי משום דרב אסי דאמר רב אסי [משלי ד-כד] הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים וגו'.ונראה להעמיד את שורש טעמו של רבי נחמיה שאינן גרים ואת טעמם של רבנן, דכך קי"ל, שבדיעבד כולם גרים. דהרי נתבאר לעיל דמהות הגירות זו ההשתייכות של האדם לעם ה' שזה כלל ישראל, והרצון להיות חלק מהם ולקיים את המצוות בגלל ציווי השי"ת שציווה לעמ"י. ומבטא את זה ע"י מילתו וטבילתו ואצל בת ע"י טבילה, ובכך מנתקים את טומאת הגויים וכורתים ברית עם הקב"ה. אך גר שמתגייר מפני שמצא אשה אחת בבנות ישראל שרוצה לישאנה, או גיורת שמתגיירת כיון שהיא רוצה להתחתן עם אחד מבני ישראל, הרי אין הפעולה של הגירות מבטאת את הרצון להשתייך לעמ"י ולחסות תחת כנפי השכינה ולקיים את המצוות בגלל ציווי השי"ת לעם ישראל, מכיוון שכל המטרה היא הנשואין. וא"כ סבר רבי נחמיה שאי"ז גירות.
אך בשיטת רבנן דפליגי עליה מבואר בריטב"א התם וז"ל אבל הא הכא כיוון דנתגיירו וקבלו עליהם חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו ואע"ג דמחמת האונס הוא גירות הויא אליבא דרבנן. ונראה דס"ל דתולין דמחמת האישות גמרו ונתגיירו לגמרי [כעין הסברא דאגב אונסא גמר ומקני], ולכך כזו פעולת גירות נחשבת כמעשה של השתייכות כדבעי לכלל ישראל, וכרצון אמיתי להגיע ולהסתופף תחת כנפי השכינה. וזו מספיק סיבה לומר שטמון בגירות זו ג"כ ביטוי ורצון להשתייך לעם ישראל מפני שהם עם ה', ולא בגלל סיבות חיצוניות לכך.
♦
בירור יסוד ענין גירותן דרות וערפה
ומעתה יתבארו הדברים היטב דרות וערפה היו גירות קטנות, ומלבד החסרון בגירותן שהיתה לשם אישות, דחזינן הכא שרק בדיעבד הויא גירות, אך איכא חסרון נוסף שמשליך על הגירות לשם אישות, והוא שהיו קטנות. ונתבאר לעיל דהמהות של גירות דקטן חלוקה מגירות דגדול, דבקטן הבי"ד פועלים דבר נוסף שאין בגירות הגדול, והוא שמגדירים ומשייכים את הקטן לכלל ישראל ע"י מעשה מצווה של מילה וטבילה בבן, או בבת ע"י הטבילה בלבד. אך ג"כ בגר קטן הווי גר גמור מכח דין זכין [ותוס' דנים במסכת כתובות בדף י"א. האם זו גירות מועילה מדאורייתא או מדרבנן].וא"כ בנידון דנן כשמחלון וכליון גיירו אותן לשם אישות, והם היו המגיירים [כמ"ש הב"ח בפירושו ממשיב נפש שמחלון וכליון בעצמם גיירו את רות וערפה], ומכיוון שהיה זה לשם אישות שלהם ולשם כך שיוכלו לשאת אותן, הלכך הגדרת הגירות הזו היא שזו גירות קלושה ורעועה עד למאד, כיוון שאין את הסברא שבכל גדול מהני הגירות אף לשם אישות כיוון 'דסבר וקיבל', ובגר קטן לא שייכא סברא זו. וא"כ מתבאר מ"ט דאפשר לקרוא להן נכריות, כי כל הגירות הזו חסרה מאד. וכעין דברי הב"ח שכתב דנקראו נכריות כיוון שהייתה גירותן לשם אישות, אך לדרך זו יתבאר יותר דחשיבי נכריות, כיוון שכל הגירות הזו לשם אישות קלה ורעועה היא עד למאד, כאשר הבי"ד בעצמו מגיירם לשם אישות.
והנה שאלתי להגאון ר' חיים יצחק קפלן שליט"א בנידון גר קטן וגיורת קטנה לשם אישות, והסכים על ידי דצריך לברר את הדבר. אך הנראה לו בזה שאם הבי"ד גיירוהו לשם אישות אין זה נפק"מ, כיוון שכשיגדיל ויתחתן הרי הוא סבר וקיבל, ובעודו קטן הרי לא יכול לשאת [ובקטנה מועיל הקידושין מדרבנן כבמעשה דרות וערפה]. ואם הוריו הגויים גיירוהו, א"כ אין בזה נפק"מ, כיוון שדעתם לא מהניא מידי, כיוון שהבי"ד בפועל מגיירים אותו שלא לשם אישות.
אך הכא בנידו"ד שהתחתנו עמן מחלון וכליון, ולשיטת התוס' היה זה בקטנותן, והנישואין חלו מדרבנן, וא"כ צריכין אנו לדון, האיך המצב של הנשואין בקטנות, והאם חלה הגירות בכה"ג שהמגיירים בעצמם הם נושאים את הגיורות שהם גיירו אותן.
אך זו לא סתירה לכך שלא נשאו נכריות ח"ו, כי אינן נכריות ממש, אלא הם גרים ברמה מאד פחותה של יהדות. ולכך, כעבור זמן שמתו מחלון וכליון, שאלה אותן נעמי על יהדותן, האם הן מעוניינות בכך להמשיך את היהדות הזו. וערפה חזרה בה, ודינה ככל גר שנתגייר לשם אישות, שאם חוזר בו ממילא לא נשארים בו כלל שום חיובים. אך רות דבקה בחמותה ונשארה ביהדותה.
משא ומתן בדבריו של הרב דוד לוי שליט"א ביסוד גרות רות וערפה
בירחון האוצר גליון מ"א הובאו דבריו של הרב דוד לוי שליט"א, בנספח - לביאור שיטתו של בעל הלבוש מרדכי, וביאר באופן נפלא את הראיות, והתמיהות, ויסוד הדברים בגדרי גירות גרות וערפה. ובתוך דבריו הקשה מהו הטעם שמועילה הגירות, והלוא לא היה התם בי"ד בארץ מואב. ועוד הביא לתמוה דלא מיבעיא לשיטות שהם נשאו אותן לאחר מיתת אביהם, אם כן היו רק ב' ישראלים באותו המקום, אלא אף אם נשאו אותן בחיי אביהם, הלא הם קרובים, ולא יכולים לדון בדין בי"ד, והניח את הדבר בצ"ע. [וכתב דיש לדחוק בזה דגיירו אותן לפני בי"ד].והנה במה שכתב לתמוה איך הועילה הגירות והלוא אלימלך ומחלון וכליון, שהם היו הדינים בגירות, היו קרובים זל"ז, על תמיהה זו יש ליישב שכל מה שכתב הרמ"א בשו"ע חו"מ סימן ז' ט' שכאשר הדיינים קרובים זל"ז הרי אלו פסולים לדון, זה רק בדיני ממונות אבל בדין גירות איתא בשו"ע יו"ד סי' רס"ח סעיף ג בשם ההגהות מרדכי שכשרה הגירות בכה"ג. [ולרי"ף ולרמב"ם אסור בישראלית, אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה.] ולשיטות שרות וערפה היו גדולות א"כ להנך ראשונים הועילה גירותן, אף כאשר הדיינים היו קרובים זל"ז. [וכלפי קבלת המצווות נקט בצפנת פענח תניינא בהלכות יסודי התורה פרק ה', דבאמת כאשר באה רות לבועז היא קבלה עליה את המצוות, וזה היה שלא בפני קרובים, אלא דיינים שאינם קרובים, וביום. ובכך הוברר למפרע ענין הגירות של רות, וביטול ממילא של גירות ערפה.
אבל אי נימא שהיו קטנות, כשיטת התוס' במסכת נזיר בדף כג: הנ"ל, א"א לומר דגיירו אותן אלימלך מחלון וכליון יחדיו, מפני שכל מה שמצאנו שכשרים קרובים לדון בדיני גירות, זה רק בגר גדול, אבל בגר קטן כתב הדגול מרבבה, והביאו ג"כ הפתחי תשובה, בשו"ע יו"ד סימן רס"ח, שלא מהני. והטעם הוא כנתבאר בתחילת מאמר זה, שגר גדול הרי הוא מעמיד את עצמו כרוצה להשתייך להיות חלק מעם ישראל ולהסתופף תחת כנפי השכינה, והבי"ד הם מקבלים אותו ועושים אותו יהודי וקובעים בו את היהדות ע"י מילה וטבילה. אך גר קטן, שאין בו דעת, הבי"ד הם הקובעים בו והמעמידים אותו מכח דין זכין להיות יהודי. וגירותו היא באופן של קביעת הבי"ד בו מכח דין זכין לעשותו יהודי, ולכך צריך בכל התהליך כוח של בי"ד.
וא"כ צריך לומר דבמעשה הגרות של רות וערפה היה גירות של שלשה, אך אחד מהדינים היה אלימלך או מחלון או כליון, כמ"ש הב"ח בפירושו משיב נפש על מגילת רות [פ"א פסוק ד'], שהם בעצמם גיירו את רות וערפה. וכיוון שהם עשו את הגירות לשם אישות א"כ הגירות של רות וערפה, שנוצרה ע"י אותו הבי"ד, היא גירות קלושה ורעועה היא עד מאד. וזאת א. כיוון שגיירו אותן הבי"ד לשם אישות. ב. כיוון שהיו קטנות, והבי"ד קובע את ענין גירות רות וערפה, באופן שהוא לשם אישות, של אחד מבני משפחת אלימלך, שיינשאו להם, ולכך היא גירות קלושה ורעועה היא עד מאד.
♦
ביאור משנתו של בעל הלבוש מרדכי
ונמצא לפי"ז לבאר היטב את משנתו של בעל הלבוש מרדכי, דכתב בביאור ענין גירות רות וערפה - בזה"ל: ונראה לי כפי שביארתי בספרי [ב"ק סי' נד] דהא דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד, מטעם זכין לאדם שלא בפניו, שהקשה התוס' (כתובות יא, א ד״ה מטבילין אותו), הא עכו"ם הוי דזכייתו אינו מועיל. ותירצו בתוס', דבגירות הוא רק מדרבנן, והא דשרי בבת ישראל היינו מטעם דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה (יבמות פט, ב). ולפי׳ז תקשה לדידן דקי"ל (רמב״ם פ״ה תרומות ה״ח), אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה.וביארנו, דהכא אין הפירוש שזוכין בעדו ונעשו הבי"ד שלוחו לזכות, אלא הכונה דהא דגר שמתגייר אין הפירוש שהוא עושה עצמו לגר, והא דבעי בי"ד הוא דגזירת הכתוב, דאימתי יכול לעשות עצמו לגר דוקא בפניהם, דאם נימא דהוא עושה עצמו לגר, א"כ למה לן קרא "דבן איש אי אתה מל" (יבמות מח, א), ע"כ הם המגיירים ועושים אותו לגר, דמשפט כתיב ביה. ורק דגלתה התורה דאימתי אמרה התורה דיוכלו לגיירו, דוקא אם איננו בע"כ.
ולפי׳ז הפירוש דגר קטן, כיון דזכות הוא לו, א"כ יכולים בי"ד לגיירו, דכל שהוא זכות הוי כרצונו, כמו שזכין לאדם. ובאמת הביאור זכין לאדם אין הכוונה דוקא לזכות דבר בעדו, אלא כל מה שזכות הוא לו עושין בעדו, עיין בתוס' סנהדרין דף ס׳ח ע"ב ד"ה קטן, קצת כעין זה. [עכ"ל רבינו, השאר חסר וחבל על דאבדין].
נראה דדעתו של בעל הלבוש מרדכי היא דבכל גרות, אין המכוון שהגר בעצמו פועל את חלות גירותו, ורק את הקביעה של הדבר פועלים הבי"ד, אלא הבי"ד הם בלבדם, מגיירים, ללא שהגר מצ"ע פועל בחלות גירותו, אלא הדבר נעשה בו. ואם כך הוא בגר גדול, ק"ו שבגר קטן שאין בו דעת, רק הבי"ד מקיימים את גירותו. וא"כ הדברים מתבארים באופן נפלא כפי הנתבאר במאמר זה, דבאמת מחלון וכליון גיירו אותן יחד עם עוד שניים, בכדי שלא יהיו קרובים זל"ז, אבל כזו גירות של גר קטן שהיא בשביל להנשא להם בכה"ג היא קלושה ורעועה היא עד מאד. ואף שבכל גרות לשם אישות ההלכה היא שסברו וקבלו, מ"מ כאשר המגייר עצמו זו כוונתו, והמתגייר הוא קטן, שאין בו דעת בדיני ישראל, אין שייך בזה 'סבר וקבל'.
[אמנם בתורף דבריו, שכתב שבגרות של גר גדול המכוון שהגרות היא מעשה של הבי"ד, ולא של הגר. יש מרבותינו שלמדו בדרך אחרת, וסברו שהגר מעמיד את עצמו כרוצה להשתייך להיות חלק מעם הישראלי, והבי"ד הם המקבלים אותו להיות יהודי. ויש לדון בזה, ובראיות לכל הצדדים, ואכ"מ].
♦
ביאור המדרשים ע"פ מה שנתבאר
וא"כ מתבארים היטב דברי המדרש שכתב רות אשת מחלון, באתה בקהל. מחלון, שמחל לו הקדוש ברוך הוא, להיות שמו נזכר. ערפה אשת כליון, לא באתה בקהל, שכילה אותם הקדוש ברוך הוא, כליון לא נזכר שמו בישראל. ע"כ. וטעם הדבר הוא כי מחלון התברר הדבר שנשא אשה כהוגן, מכיוון שביררה רות את גירותה וגילתה על רצונה האמיתי ביהדות, אך ערפה, שחזרה בה, ממילא נשאר שמו של כליון מלשון כילוי, כי היא הוכיחה על הגירת דמעיקרא שהיא גירות רעועה עד למאד.ונראה לבאר עפי"ז את המדרש שהוא דבר דבר פלא, במה שכתוב שלא גיירו אותן [מחלון וכליון], אלא אלימלך לימד אותם אורחא דביתא, כלומר דרך הבית ביהדות והצורה שצריכים להתנהג בבית ככשרות וכו'. והנה עד כמה שלא הייתה גירות כלל, למה לימד אותן את אורחות הבית.
אך להנ"ל ניחא, מכיוון שהיו גירות קטנות. והקשה הרשב"א בכתובות דף י"א (וכ"כ עוד ראשונים ועי"ש), דכתב - אמאי לא חישינן שימחה הגר ונמצא "גר גמור מלמפרע" וכו'. ותירץ הרשב"א וז"ל ויש לומר, דהכא שאני דכיון שהוא עצמו נוהג בגירותו כישראל חזקה כמנהגו נוהג ושוב לא ימחה. וא"כ כך הוא בגירות רות וערפה, אלימלך רצה שלא ימחו על יהדותן רות וערפה, ולכך חינך אותן בדרך התורה והמצוות, שלכה"פ לא ירצו למחות ויתרגלו לחיות ביהדות.
והנה מבואר היטב לשון התרגום, שכתב על הפסוק באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, וז"ל "באשר הווה עמי מן קדמת דנא". והקשה בספר שיח יהודה להגר"י רפפורט שליט"א מה טעם שכך תירגם התרגום והיכן מצינו כאלה בדברי רות. אך להנ"ל אתי שפיר, דאמרה רות שאת הגירות שתעשה עתה ייחשב הדבר כאילו היא הייתה כעמ"י מן קדמת דנא. וזה גילוי על היהדות שבה, שאיננה סתם גיור לשם אישות גרידא, כיוון שהיא באמת שומרת את התורה והמצוות, כמי שהיתה כך מעיקרא.
♦
ביאור הקושיות
ועתה נבאר אחת לאחת את הקושיות שהובאו לעיל בתחילת דברינו בענין הגירות דרות וערפה.התמיהה הראשונה מהתוס' בדף ז. שביארו דכשנישאת למחלון וכליוון היתה נכרית, ומ"ט דקרי לה נכרית. וביאור הדבר, דגירות כזו בגר קטן, שהיא לשם אישות, קלה ורעועה היא עד למאד, ולכך היחס כלפיה, כל זמן שלא הייתה קבלת מצוות בגדלות, שזו גירות חלשה. ולכך תוס' קרי לה נכרית. ואף לענין הנושא אותה אחמ"כ, ההתייחסות אליה היא שהנושאה חשיב כמי שנשא נכרית שנתגיירה, מכיוון שיהדותה היתה ברמה פחותה.
הוקשה האיך לומדים הלכות גירות ממעשה דרות ונעמי. אך להנ"ל הדבר ברור, דילפינן מהתם שבנתגיירה לשם אישות צריך לבדוק אחריה היטב ולחקור הדבר לברר האיך כוונתן כעת. ובכך תתברר כל הגירות דמעיקרא. וכן מאי דילפינן מהתם את הדין של קבלת מצוות שקבלה עליה להתנהג כמנהג יהדות והודיעה לה את המצוות שצריכה לנהוג בהם. [וכפי שהובא לעיל בשם הגר"מ פיינשטין שהייתה בת שתים עשרה בשעה שנעמי שאלה אותה על הקבלת מצוות ובבדיקה על רצונה ביהדות].
ובזה תתבאר קושיתו של בעל הלבוש מרדכי, שתמה: 'ואף אם נימא דקטנות היו, ג״כ אטו קטן שנתגייר בקטנות מצוה בעת שהוא גדול לדבר על לבו שישוב לעבודת אלילים'. ולהנתבאר מתיישב הדבר, מכיוון שבשעה הזו כאשר מתו מחלון וכליון, היא הייתה שעת המבחן, לבדוק אחרי כוונת רות וערפה, האם לבן שלם עם גירותן, ובכך יקיימו את הגירות שלא תהיה כגירות לשם אישות, או לאו. ולכך הפצירה נעמי שישובו לארצם ולמולדתן, ולעבוד עבודה זרה - בכדי לבדוק האם לבן פונה לשמיים או לאו.
הקשה היעב"ץ מאי דכתיב בקרא עליה אשת מחלון, הרי להמתבאר איננה ממש אשתו כיוון שאין אישות לנכרי. ואפשר ליישב זאת בתרי אנפי - או לנקוט שהגירות הזו דיה לעשות שתהיה בין מחלון לרות רמה מסוימת של אישות שביניהם, ובכך יש יחס למצב האישות שביניהם. ועוד דמצינו ג"כ לשון של אשה אף בנכרים, כדאיתא בקרא עזרא פ"י פסוק מ"ד "כל אלה נשאו נשים נכריות". ויעויין בדברי הבית מאיר סימן י"ב [ובהוצאה החדשה סי' ע'] שכתב דישראל שנשא נכרית תורת אישות של בן נח יש ביניהם.
ובענין יבום בועז הוקשה לעיל הרי לא הייתה ביניהם אישות כלל. ולהנ"ל נראה דשפיר חשיבא אשתו, כנתבאר שיש יחס ורמה מסוימת של אישות אף בכה"ג, ולכך שייך בזה ייבום. ועוד, דהרמב"ן בפי' לתורה בפרשת וישב ל"ח ד' כתב דמצינו ייבום אף קודם מתן תורה כמעשה דיהודה ותמר והוא הקמת שם ולא מענין היבום כיוון שאין יבום אלא רק באחים מן האב. והכא גבי בועז הקים שם למת ולא מתורת ייבום איתינן עליה.
ושאלני הגר"א דיסקין שליט"א, דמבואר שאמרה להן נעמי "העוד לי בנים במעי". כלומר, שאם יהיו לה בנים הרי תתן אותן להם מדין יבום. והקשה ע"ז רש"י הרי הווי אשת אחיו שלא היה בעולמו. ותירץ שנכריות נחשבו, ולכך ליכא חסרון בהכי. והקשה ע"ז, הרי איכא עוד חסרון שאין הכא ייבום, וזה שהם אחים מן האם ולא מצינו יבום באחים שלא מן האב. וא"כ מה הקשה רש"י דלא שייך הכא יבום, הרי בלא"ה ליכא ייבום כיוון שהם אחים מן האם. וצ"ע.
אך להנ"ל ניחא, שנתבאר דגדר האישות שביניהם לשיטות שהובאו הכא שזו אישות קלושה ורעועה עד למאד. וא"כ בכה"ג יש ייבום ג"כ באחים מן האם, שסוד היבום שייך ג"כ הכא. כפי שהביא הרמב"ן ממה שהיה קודם מתן תורה, וכפי שביאר את מעשה דבועז שענינו היה הקמת שם. וזה סגי אף באחין מן האם.
ובמאמרו של הרב דוד לוי שליט"א בירחון האוצר מ"א ביאר זאת בכמה טעמים, מדוע שייך ענין היבום, ומזכירים את שם המת, אף שהגיע תקלה על ידו. והביא לבאר כדברי רש"י במגילת רות [ד' י'] שלא היה עניין היבום, אלא רק להקים שם המת על נחלתו, וכן את תירוצו של בעל הציץ אליעזר [י"ז מב סוף אות ג',] שהיה זה לפנים משורת הדין, מכיוון שסו"ס חיו יחדיו חיי אישות והייתה צדקת. ועיי"ש עוד בדבריו הבהירים בענינים הללו.
והביא המלבי"ם שבועז קידש את רות ע"י שטר, מכיוון שאין כלל יבום אלא הקמת שם, וזה זוקק קידושין. ובכך מתבאר ג"כ מ"ט דהמקור לברכת חתנים באלמנה הוא מבועז, דהרי התם היה יבום, וקי"ל דעל ייבום לא מברכין ברכת חתנים. אך למתבאר ניחא, דלא היה התם ייבום כלל, אלא הקים שם למחלון המת, ולכך צריך לברך ע"ז ברכת חתנים, ככל קידושי אלמנה דמברכים ע"ז ברכת חתנים.
ועוד הוקשה מ"ט דנקט הרמב"ם דנענשו כיוון שיצאו מהארץ לחו"ל ולא נקט שנענשו כיוון שנשאו נשים נכריות. ולהאמור הווה ניחא שפיר, כיוון שאינן נכריות אלא גירות באופן פחות, אך הן גיורות. ולישנא דגמ' שנשאו נשים מואביות כיוון דאינם נכריות אלא מואביות,
איתא בפסוק שאמרה להן נעמי שובנה בנותי, ואף שגר שנתגייר לשם אישות אינו יכול למחות לאחמ"כ [כדאיתא ברמב"ם, ובכך ביאר מ"ט דשלמה המשיך לחיות עם נשותיו אע"פ שנתגלה רשעותן, כיוון שקי"ל שהגירות היא גירות גמורה]. אך לכך מהניא לן מה שהוא גר קטן שיכול למחות ולחזור בו. ולכך הכא יכולים היו רות וערפה למחות ולחזור בהן, וכך עשתה ערפה שמחתה וחזרה בה. אמנם יתכן דלכו"ע הכא יוכלו למחות בהם, וטעם הדבר, דהכא הגירות קלושה ורעועה היא עד למאד, ולכך אף שיש יחס של גירות, אך מ"מ אין את הסברא של גמר ומקני, כדביאר הריטב"א שלכך אינו יכול למחות. ולכך אף אם יש מקצת יהדות, יכולים למחות.
ועוד הובא לשון הפסוק דאמרה רות לבועז "ואנכי נכריה" כתב התרגום ואנא מעמא נוכראה מבנתהון דמואב דלא אדכי למיעל בקהלא.
ונראה להוסיף עוד בענין זה. דהנה ראיתי במש"כ משמיה דראש הישיבה, הגאון ר' איתמר גרבוז שליט"א, שהביא ללמוד מדברי הרמב"ם הלכות איסו"ב פרק יב הלכה יז שכתב כל הגויים כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר שנאמר הקהל חוקה אחת יהיה לכם ומותרין להכנס בקהל ד' מיד, והוא שישא הגר או המשוחרר בת ישראל וישא הישראלי גיורת ומשוחררת, חוץ מד' עממין בלבד והם עמון ומואב ומצרים ואדום, שהאומות האלו כשיתגייר אחד מהן הרי הוא כישראל לכל דבר אלא לענין ביאה בקהל.
וצריך עיון דבריו במש"כ שהרי הוא כישראל לכל דבר אלא לענין ביאה בקהל, דמהו הענין שנחשב כישראל לכל דבר אך לענין ביאה בקהל אינו נחשב כישראל. ועוד, הרי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, והאיך אמרינן דאסור לדרוש שלומם וטובתם כל הימים, הרי נחשב כקטן שנולד.
והציע חכם אחד קמיה מרן הגרי"ז לבאר בדברי הרמב"ם, דבאמת אינו נחשב כגר לכל מילי, וגירותו אינה כלפי לבוא בקהל, דלענין זה אינו נחשב כגר. ולכך איכא איסור לדרוש שלומם וטובתם, מכיוון דלא הווה כקטן שנולד כלפי דרישת שלומם וטובתם, דאינו יהודי ביחס לזה. וכך כתב בקונטרס אחרון בספר זכר יצחק סימן א' אות כ"ה.
ובאמת צ"ע מהו גדר הדבר דאינו נחשב כיהודי לכל מילי, ומהי גדר יהדותו הזאת של חצאין היא, והיכן מצאנו כזאת בגדרי גירות.
והצעתי את הדברים קמיה מו"ז, הגאון ר' ניסן זלמן גולדברג שליט"א, וביאר בגדרי גירות זו דעמוני ומואבי בשיטת הרמב"ם, ע"פ דברי הגרנ"ט שכתב בכתובות דף י"א. שישנם ב' ענינים הכלולים בגרות - הצטרפות ל'משפחת ישראל', וכניסה לקדושה לקבלת תורה ומצוות ['לאום' ו'דת']. ובזה ביאר הגרנ"ט את האי סוגיא דמעוברת שנתגיירה עיי"ש. מ"מ כך הם הדברים בגר עמוני ומואבי, שבגירותו הרי הוא מצטרף ונכנס לקדושה ולקבלת התורה והמצוות, אך לעניין להיכנס למשפחת ישראל, בזה הגבילתו תורה ואין לו יכולת להיכנס ללאום של הישראל. ולכך כלפי זה ייחשב כגוי.
אמנם כל מה שנחשב העמוני כגוי מפני שהוא לא נכנס ללאום הישראלי, דין זה הוא רק בעמוני, אבל עמונית אין הדבר כך, והיא נחשבת ומוגדרת כנכנסה לכלל הלאום של הישראלים. ולכך אין איסור דרישת שלומם וטובתם וכן מותר לישאנה, ולכך היא נחשבת כישראלית גמורה לכל דבר.
וא"כ נראה שטענת רות לבועז הייתה שהיא נחשבת כנכריה, ביחס לדרישה בטובתם, אך בועז השיב לה [פ"ב פי"א]: "הגד הגד לי כל אשר עשית עם חמותך אחרי מות אישך ותעזבי את אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום". וביאר בתרגום דהוגד לו ע"פ מאמר חכמים דכל מה שגזר ה' זה על הזכרים ולא על הנקבות, ולכך היא נחשבת כישראלית גמורה ומותר לעשות עמה חסד. ולביאורנו בגדר גירות זו יתבאר יותר מה שאמר לה "אחרי מות אישך", כיוון שבזמן של מות בעלה ירד הטעם בגירות זו, שכולה אינה אלא מחמת בעלה. ולכך כעת חלה הגירות מפאת רצונה להיות יהודיה. וזהו השבח שהיא עזבה את ארץ אביה ודבקה ברצונה להתגייר ולהיות מעם ה'.
העולה בידינו בגדרי גירות רות וערפה
מבוארות הרבה סתירות אימתי נתגיירה רות, והאם כלל נתגיירה, האם קודם הנשואין למחלון וכליון או אחרי מותם, או כשהגיע רות לאר"י או כשנשאת למחלון וכליון.מבואר בפירוש הב"ח משיב נפש למגילת רות דגיירו אותן אך זו הייתה גירות לשם אישות. וכן משמע מדברי הרמב"ם [פרק י"ג מאיסו"ב], דיליף ממעשה דהתם לכל גירות לשם אישות.
בדין גירות לשם אישות נחלקו ר' נחמיה וחכמים האם מהני, ובדעת חכמים דמהני וכך קי"ל להלכה - מבואר בריטב"א יבמות כו: בטעם הדבר דמהני כיוון "דסבר וקבל" [כעין תליוה וזבין].
מבואר בתוס' בנזיר כג: וביבמות מח: שהיתה רות קטנה שנשאת למחלון. גר קטן שגירותו לשם אישות [כשהבי"ד רוצים לישא אותו ולכך מגיירים אותו, כעובדא דהכא בגירות רות וערפה שאחד מבני משפחתו של אלימלך גייר אותן בכדי לישא אותן], אין את סברת סבר וקבל עליו את המצוות.
אך אחרי הדברים הללו צריך בירור מה רמת יהדותם אחרי הגירות הזו, והאיך נדונם בהכי. האם זו רמה של מקצת יהדות [והווי יהודי ברמה פחותה כעין ישראל קודם מ"ת], או שרק נעשתה בגופם מילה וטבילת יהדות ותו לא, ולא מהני אלא לעניין כשיגדילו שלא יצטרכו לעשות מילה וטבילה.
ואולי אפשר לומר שבזה גופיה נחלקו המדרשים האיך להגדיר כזה רמה של יהדות, כגירות פחותה מאד או כגירות גמורה, ועיין.
♦
ואעתיק בזה את לשון המכתב ששלחתי בענין זה למרן ראש הישיבה הגר"ד לנדו שליט"א - ובזמן כתיבת מאמר זה לא זכיתי לתשובתו, אך מרן הסכים עם השאלה ואמר שזוהי קושי' טובה, וז"ל המכתב:
כבוד מרן רבינו גאון ישראל הרה"ג ר' דוב לנדו שליט"א ראש ישיבת סלבודקא
לשיטת התוס' בנזיר כג: שכתב דרות כשנשאת למחלון היתה קטנה. ומסתמא גיירום מחלון וכליון, וגירות זו היא בכדי שיוכל לישא אותה, וא"כ בכזה אופן של גירות גר קטן שהמגיירים אותו עושים זאת לשם אישות, בכדי שיהיה שייך להנשא להם, יל"ע האיך גירות זו מהניא הא כל מה דמהני גירות לשם אישות הוא מפני דאגב אונסיהו גמרו וקבלו וכדברי הריטב"א ביבמות כג: וא"כ הכא שרות קטנה היתה גירות זו לא הועילה כלל דלא שייך בקטן דגמר וקבל,
ואשמח לשמוע את דעת רבינו בענין.
♦ ♦ ♦