ראש כולל להוראה, ירושלים
מח"ס אוהל יעקב ושא"ס
חשש ריבית בין אב לבנו במתנות לבר מצוה
לכבוד הדיין הנודע לתהילה, ידידי הגאון רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, דומ"ץ בבית הוראה אור החכמה ברחובות, אחדשה"ט.בדבר השאלה האם יש חשש ריבית באב שלוקח כסף של בנו ממתנות שקיבל לרגל הבר מצוה וכשהוא מחזיר לו את הכסף הוא מחזיר לו יותר, או שמא אומרים בכה"ג כיון שאב נוהג לתת לבנו מתנות בכל הזדמנות שהוא, ממילא אין חשש ריבית אפילו אם הוא מוסיף בשעת הפרעון?
♦
הנה איתא בגמ' בסוף פרק איזהו נשך (דף עה.) שאסור ללוות מבניו ובני ביתו ברבית וכמו כן אסור להלוותם ברבית. וז"ל: אמר ר"י אמר רב, מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית. ודחו זה בגמ' כי הרי לאו מילתא היא משום דאתי למיסרך. ופירש רש"י שידעו כמה מצטער וציער הנותנו ויבינו כמה עונשו גדול. ובט"ז (סק"ד) כתב בביאור דבריו דמיירי שהאב מלוה לבניו ברבית כדי להטעימן טעם רבית שיראו כמה מצטער הנותנו וימנעו מכך עי' שם עוד.
הרמב"ם (פרק ד' הלכה ח') כתב וז"ל: אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית אע"פ שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להם, ה"ז אסור שמא ירגילם בדבר זה. ומשמע מסתימת דבריו שדין זה שייך גם בבניו הקטנים כמבואר בס' התרומות (שער מ"ו חלק ג' סימן ב') ושאפילו בריבית דרבנן אסור. ונחלקו הפוסקים בביאור דברי הרמב"ם, ע' גדולי תרומה (שער מ"ו חלק ג' אות ב'), נקודות הכסף, חידושי מהרא"ל, ושו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן ס"ט) בדברי השו"ע סעיף ח'. לש"ך היה לו גירסא בשו"ע "וכן אסור ללוות" והיינו שהוא הבין דרישא של המחבר מיירי כשהאב הוא המלוה, והסיפא כשהאב לוה מבניו. ויש שפרשו בדברי הרמב"ם, דמיירי כשהאב הוא מלוה, ומש"כ ובודאי נותנם להם במתנה, היינו שנותן להם את דמי ההלואה במתנה. ועכ"פ כל זה לענין ביאור דברי הגמ' והרמב"ם, ולענין דינא יש להחמיר ככל הפירושים ולאסור בכל ענין בפרט שהש"ך מפרש כן ברמב"ם ובשו"ע.
ולענין הגדר של בנים לענין זה, ראיתי בספר בית דוד (דף מ:) הו"ד בספר רבית לאור ההלכה דהא דאסרינן רבית עם בניו, ה"מ בבנים שאינם סמוכים על שלחן אביהם, אבל בבנים הסמוכים על שולחנו מותר, וכדפירש רש"י (שבת קמט:) שהאב לוקח הרבית מבנו. אבל להט"ז שפירש שהבן לוקח רבית מהאב אסור בכל ענין ואפילו בסמוך על שולחנו. וכן דעת רוב הפוסקים, שמוכח מדברי הגמ' בהו"א שאפילו בבנים הסמוכים על שלחנו אסור, וראה עוד בספר תורת חיים שם.
נמצא לענין דינא שאסור להלוות או ללוות מבניו אע"פ שאינו מקפיד ובוודאי נותן להם את זה במתנה. והעיר בש"ך בדברי השו"ע שכתב דודאי נותן להם הרבית במתנה ועדיין אסור, הרי כבר למדנו לעיל (סעיף ה') שגם לתת לו במתנה אסור. ותירץ הש"ך דסד"א דהיינו דוקא באחרים, דאנן סהדי שהוא נותן להם מתנה בגלל ההלוואה, אבל כאן בבני ביתו שנותן להם במתנה ממש הו"א שמותר, קמ"ל שאע"פ שנותן להם במתנה אסור.
והנה מבואר מכל הנ"ל שכל האיסור הוא משום דאתי למיסרך, אבל בלאו הכי אם באמת דעתו למתנה אין חשש רבית. ונראה שיש ללמוד מכאן שאם יש חוב אצל אביו לבנו, כגון בנידון דידן שהאב לווה ממנו מהמתנות של הבר מצוה כדי לשלם לחובות של השמחה, שמ"מ יש להקל אם אביו רוצה לתת לו תוספת בשעת הפרעון כיון שהוא דרך לאביו לתת לבנו מתנות היכן שהוא יכול [וכמובן ביחס לאב ובנו שאין הדרך לתת מתנות במשך השנה וכדומה, לכאורה קשה להקל בזה]. ובפרט שבספר מרבה תורה (ד"ה במתנה) כתב שאם אינו רבית קצוצה בין האב לבנו אין חשש רבית כשאין חשש אתי למיסרך.
שוב ראיתי בספר דרכי תשובה (סימן ק"ס ס"ק י"ט) שהביא את דברי המהרא"ל צינץ (סוף ס"ק ב') שכתב דבודאי אין איסור אלא כשהלווה מתכוין בשביל רבית אבל אם הלווה נותן לו תמיד בדרך מתנה כסף זה גם בלא הלוואה, אין איסור כמו שאר דברים שדרכו של הלווה לעשות לו בלאו הכי.
ואח"כ ביררתי אצל גדולי ההוראה שליט"א. וכתב לי מרן הגר"א נבנצל שליט"א שאם אביו נוהג לתת לו בכה"ג גם מותר להוסיף בשעת פרעון, וכן שמעתי ממו"ר הגר"צ ריבלין שליט"א דומ"צ בעדה החרדית ירושלים.
ובעמח"ס שו"ת חיי הלוי הגאון רבי יוחנן וואזנר שליט"א ראב"ד דחסידי סקווירא כתב לי בזה הלשון:
בענין איסור רבית כשאב לוה ממעות בנו שקיבל בבר מצוה, ואח"כ כשמחזיר המעות רוצה להוסיף מה שהיה בדעתו ליתן לבנו לכבוד הבר מצוה, הנה כבר כתבנו בחיי הלוי (חלק ה' סימן ס"ט אות ט"ז) דליתן יותר בשעת הפרעון הגם שהוא יותר חמור מרבית מאוחרת וכמו שמבואר בשו"ע סימן ק"ס סעיף ד' אעפ"כ אם יש לו טעם טוב ליתן המעות כגון שנותן לצאת מכל ספק יש להתיר, ובפרט כשמפרש הטעם בשעת הנתינה, אמנם למעשה כתבנו שם (אות י"ז) דיש להחמיר שלא ליתנו בבת אחת. ונראה דאפילו אין דין מופלג מהפרעון, גם כן יש להתיר באופן זה שהוא דבר הרגיל שהאב נותן ממנו לבנו, ובפרט כשהוא מפרש שזה אינו בשביל ההלואה רק בשביל הבר מצוה.
ומאידך הגרש"ק גרוס שליט"א כתב לי שיש חשש רבית באב שלוקח כסף של בנו במתנות שלו של הבר מצוה, כיון שאפשר שנתנו את המתנות על מנת שיתן האב רשות והוי הלוואה. וכן השיב לי הגר"ע אויערבאך שליט"א שאם אמר לבנו בלשון הלוואה אז שייך חשש איסור רבית בכה"ג, ורק אם לא אמר בלשון הלוואה מותר. ונראה שדברי הפוסקים הנ"ל שהחמירו הבינו כדברי השו"ע הרב (סעיף ז' שאסר ברגיל בשעת פרעון ולכן יש לומר שיחמיר בכה"ג משום דנראה כרבית.
הגאון רבי יחיאל מיכל שטיינמעטץ שליט"א, דומ"ץ חסידי סקויירא בורו פארק ומח"ס שו"ת משיב נבונים, כתב לי וז"ל: מה ששאל כ"ת מעניין מתנות שנותן האב לבנו והוא בעל חוב שלו, הנה בשולחן ערוך (יו"ד הלכות רבית סימן קס סעי' ח) כתב ז"ל: אפילו לבניו ובני ביתו אסור להלוות ברבית אע"פ שאינו מקפיד עליהם ובודאי נותנו להם במתנה, ע"כ. ועיי"ש בש"ך (שם קס ס"ק יג) שהקשה מה המעלה בכך שהוא נותן לו במתנה עד שהיו צריכים לומר דאע"פ שבודאי נותן לו במתנה אפילו הכי אסור, הא מפורש לעיל (סעיף ה) דאפילו אומר בפירוש אני נותנו לך במתנה מ"מ אסור. ותירץ דהתם היינו טעמא משום דאנן סהדי דמשום שהלוה לו משום הכי נותן לו את המתנה משום הכי אסור, אבל בבני ביתו שמה שנותן להם במתנה הוא מפני שאינו מקפיד עליהם ולא מחמת ההלואה היה מקום לומר דמותר, באה ההלכה לחדש דאע"פ כן אסור, עיי"ש. וכן כתב הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק ד הלכה ח) ז"ל: אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית אף על פי שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להן, הרי זה אסור שמא ירגילם בדבר זה, ע"כ. ועיין בט"ז (שם ס"ק ד) שכתב דמשמע מדברי הרמב"ם דהאב נותן להם רבית אלא שמעיקר הדין אין בנתינה זו איסור משום דמתנה בעלמא היא, וכתב שם דכן היא גם כוונת הטור והשו"ע, עיי"ש. הנה מבואר דאף דאינו נותן להם המתנה מחמת ההלואה אלא מפני שאינו מקפיד עליהם, ואם אינו מקפיד מסתמא נותן להם מתנות כאלו אף בזמנים אחרים ורגיל בכך, מ"מ אסור. והטעם מבואר במקור הדין בגמרא וברמב"ם: כדי שלא להרגיל את בניו באיסור ריבית, וכ"כ הלבוש (שם סעי' ח) הטעם כדי שלא להרגילם בדבר. וא"כ לכאורה פשוט דאב שלוה מבנו אסור לתת לו מתנה.
♦
גזירה לגזירה
אלא דבאמת הכא מיירי בריבית קצוצה, שקצץ האב בשעת ההלוואה שייתן לבני ביתו כך וכך בשכר המתנת המעות, ובהכי אף ע"ג דכוונתו למתנה ומעיקר הדין היה לנו להתיר, מ"מ גזרו חז"ל שלא ירגילם בדבר כנ"ל. וכן משמע ממה שכתבו בלשון 'אסור להלוות בריבית' דמשמע דמתחילת ההלוואה היתה התנאה על הריבית. אבל כשנותן לו מתנה בלי קציצה ואינו אומר לו שהוא מחמת ההלוואה, רק אח"כ נותן לו מתנות כדרך שרגיל אב לתת לבנו, בכה"ג מנ"ל דגזרו לאסור. והגם דבכה"ג שקצץ והתנו בפירוש שתהיה המתנה לשם ריבית תמוה לומר שהוא נותן להם את המתנה מפני שאינו מקפיד, ולא מחמת ההלוואה כמו שכתבנו לעיל משם הש"ך, מ"מ כן מוכח לכאורה ממה שהקשה הש"ך מסעי' ה, והתם מיירי בריבית קצוצה, עיי"ש. וע"ע בספר מרבה תורה (סימן קס ס"ק כא) שכתב דהגזרה שגזרו באב ובני ביתו שלא ירגילם כו' היינו דוקא בריבית קצוצה, אבל באבק ריבית או ריבית מוקדמת או מאוחרת אף מתנה מרובה ואינו רגיל או פרהסיא שרי באב ובנו, דאין דרכן להקפיד וליכא מראית עין, נוכל לומר דאין שייך בזה גזירה דילמא אתי למיסרך, דהוה כגזירה לגזירה, עיי"ש. מבואר דאין הגזירה אלא בריבית דאורייתא אבל בשאר אופנים לא, ולכאורה הוא הדין באופן שלא קצץ בתחילת ההלוואה דהוה ריבית דרבנן (עיין ש"ך סימן קס ס"ק ח) דשרי באב ובנו, מבואר כנ"ל דאין איסור אלא בריבית קצוצה ממש, ובהכי מיירי בשו"ע שם, וצ"ע. מיהו אם כבר עבר זמן מה והוא באופן שאין נראה קשר בין המתנה להלוואה, בכה"ג וודאי מותר. ואף לפני פרעון נראה לענ"ד דאם הוא באופן שאין זוכרים לא הוא ולא הבן מההלוואה כלל, ונותן לו את המתנה כדרך כל אב שנותן לפעמים מתנה לבן, בכה"ג אין איסור.♦
לתת מתנה מכובדת לבן של המלוה
ועוד שאלת, אודות ראובן לוה כסף משמעון, ושמעון עושה בר מצוה לבנו האם מותר לראובן לתת לבנו מתנה מכובדת לבר מצוה או שיש לחוש להנאה ששמעון מקבל מזה ואז שייך לאיסור ריבית?והנה בשו"ע (סימן ק"ס סעיף י') כתב שאסור ללמד את המלוה או את בנו מקרא או גמרא בחנם משום דהוי רבית דברים. ולפי זה יש לעיין בנידון דידן האם קיים כאן חשש איסור בנתינת מתנה לבחור בר מצוה שהוא בן של המלוה. וראיתי בספר חלקת בנימין (סימן ק"ס ס"ק צ"ח) שכתב דלתת מתנה לבנו כגון כשנעשה בר מצוה לא שייך איסור זה דמשתרשי ליה שאין האב חוסך כלום על ידי המתנה. מיהו נראה שאם יש בנתינת המתנה להבן משום כבודו של האב וזה שכיח מאוד שעיקר סיבת המתנה הוא כדי לכבד את האב ולא לשם הבן בעצמו אסור משום רבית דברים כי להודות לו ולהחזיק לו טובה אסור משום רבית דברים, והני מילי כשאינו רגיל לתת לו, והביא שכן מבואר מחתם סופר ב"מ דף סט. ויש לעיין בזה מהא דלא אסרו ללמוד עם בנו של המלוה אלא משום הנאת משתרשי, ומשמע דבלאו הכי יש להתיר אע"פ שנהנה האב.
ובספר משנת רבית הביא שכתב במח"ס טעם רבית דיש לחלק, דבנידון של החתם סופר עיקר הפעולה של נתינת כסף מרובה לבנו של המלוה הוא אך ורק כדי שיהיה למלוה קורת רוח שאין ללוה שום סיבה ליתן מתנה לבנו של המלוה, לכן הוי פעולה נקייה עבור המלוה בלבד ואסור, דמה לי אם עושה פעולה בגופו של המלוה או כשעושה הפעולה למלוה בגוף של אדם אחר, מ"מ הוא עושה פעולה למלוה בלבד. משא"כ כשמלמד לבנו של המלוה שאינו סמוך על שלחנו מיירי שלא מוכח להדיא שמלמדו רק משום הנאה של האב, אז הוי פעולה להבן ולא מלוה גופא. ואפילו אם הלוה יודע בנפשו שאם אביו לא היה מלוהו לא היה לומד עמו בחינם, מ"מ עיקר הפעולה הוא להבן, ולא גזרו חז"ל ריבית שעושה לאחרים ולא למלוה גופא. עוד כתב שם לחלק אולי בין אם נותן מתנה לבן המלוה או רק מהנה אותו בדבר שאין לו שוויות ממון.
והנה יש לעיין טובא בדבריו, דהרי מה שכתב ששכיח מאוד שעיקר סיבת נתינת המתנה כדי לכבד את אביו על ידי זה, שלענ"ד זה לא נכון, ואולי לפעמים זה יכול להיות ששכיח מציאות כזה, אבל לפי המציאות כאן באר"י חושבים על הבחור הבר מצוה עד כמה הוא יקבל תועלת מהמתנה אם מדובר לגבי ספרים קדושים וזה פשוט. ואולי מה שכתב בחלקת בנימין היינו לתת מתנה של כסף או דבר ששוה הרבה כסף, שרוצה למצוא חן בעיני אביו, שמצד זה נכון שיש לעיין אם מותר בכה"ג או לא, ולדעתו זה אסור.
יש לעיין להקל בזה מצד הכרת הטוב למלוה מצאנו שלא תמיד נמצא חשש רבית ובפרט אם יראה למלוה שהלוה כפוי טוב, כמ"ש בשו"ת מנחת שלמה חלק א' (סימן כ"ז אות א') שכתב וז"ל: כמו כן אמירת "תודה" אינה אלא כאילו המלוה מתנה עם הלוה שלא יהא כפוי טובה לשום אדם, ואף גם למלוה ברור הדבר שחלילה להלוה להיות ככופר בטובתו שעשה לו המלוה וחייב שפיר להחזיק לו טובה, וליתן לו זכות קדימה בדבר שהוא אינו חסר וגם אינו גורם למלוה ריוח של ממון, וגם מותר הלוה ליתן מתנה למלוה עבור זה שהלוהו אם המלוה לא ידע כלל שהלוה הוא הנותן, ומה שאסור להקדים שלום היינו מפני שהוא ברכה, וכן מה שאסור לומר לו הודיעני וכו' היינו מפני שטורח עבורו, או כמו"ש שם הט"ז מפני שבזה שמצוה עליו והוא נכנע גרע טפי. ועיין בזה בדר"ת בסי' ק"ס אות פ"ז פ"ח מה שהביא מס' מרבה תורה וערך שי ולא נחית לכל מה שכתבנו, עכ"ל. הרי נראה מדבריו שבכה"ג יש להקל, וכן כששאלתי את מרן הגר"א נבנצל שליט"א אודות נידון דידן כתב לי שזה מותר ואין חשש רבית דברים. וכמו כן ראיתי בספר מעדני שלמה (עמוד רנ"ז) שנשאל שם אודות אחד שלקח הלוואה מחבירו כדי לטוס לחו"ל ואחרי שכבר החזיר לו את הכסף נתן לו מתנה ושאל אם יש בזה חשש רבית, והשיב דבכה"ג אחרי שכבר שילם את ההלוואה אין חשש רבית כיון שרק רוצה להראות בכך הכרת הטוב, וכי הלווה פטור מהכרת הטוב למלוה.
שוב מצאתי בספר ברית יהודה (פרק י"א הערה מ"ג) וכן בברית יהודה עקרי דינים (פרק י' סעיף מ"ג) שכתב שיש להתיר לתת מתנה לבר מצוה או נישואין לבנו של מלוה באופן שממון המתנה לא תבוא לידי המלוה אפילו על ידי הנאה דממילא, כגון שנותן לו ספר שלא היה האב קונה עבורו וכדומה. ובבר מצוה צריך ליתן לו לאחר שהגדיל שקודם לכן זוכה בה האב כמבואר (חו"מ סימן ע"ר). ובספר קובץ הלכות רבית שאלה כ"א כתב שאם כל כוונתו באמת רק לכבד את האב עם המתנה שנותן שכתבתי לעיל דלדעתי היינו רק במתנת כסף וכדומה שאז אולי אף הברית יהודה יודה שאסור וצ"ע. וברשימות הגר"י שוב שליט"א כתב ששמע מהגר"ש דבליצקי זצוק"ל והגר"ע אויערבאך שליט"א שאם היה רגיל לתת מתנה לפני הלוואה מותר, ואם לא רגיל יש להחמיר אף בכה"ג.
עוד הערה חשובה ראיתי בספר משנת רבית (עמוד פ"ה), לגבי מי שאיחר ליתן מתנה לבר מצוה מותר לו לפרש להבחור שנותן לו מתנה יותר גדולה עבור האיחור כיון שאין כאן חוב, שאין הנותן מחוייב ליתן מתנה. אבל אם אמר להבחור שהוא ילך ויקנה לעצמו ספר והוא יחזיר לו את הכסף ואיחר לשלם לו, אסור להוסיף עבור האיחור, כיון שבכה"ג הנותן חייב הכסף להבחור משעה שקנה את הספר. ברית יהודה (פרק י"א הערה מ"ג).
ובביאור הדבר כתב שם לגבי הדין הנ"ל שמותר ללמוד בשכר עם בנו של המלוה, והטעם כיון שמה שאסרו חז"ל ללמוד עמו בחנם הוא משום משתרשי ליה. ובספר שלחן גבוה הקשה דאפילו בדליכא הנאת משתרשי ליתסר משום רבית דברים. ונראה מכאן שלא אסרו הנאה דממילא כי אם בהנאת ממון. אבל בהנאת דברים לא אסרו הנאה דממילא. ולכן בנידון דידן, כיון שאין זו אלא הנאה שבא ממילא ואין לו בה הנאת ממון מותר.
בברכת התורה
יעקב אהרן סקוצילס
♦ ♦ ♦