"ויתיצבו בתחתית ההר" [שמות יט, יז].
אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא[1]: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה, מוטב. ואם לאו, שם תהא קבורתכם.
אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא.
אמר (רבא) [רבה]: אף על-פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב "קיימו וקבלו היהודים" [אסתר ט, כז]. קיימו מה שקיבלו כבר.
(שבת פח, א)
במש"ך חכמה, פרשת יתרו (ד"ה ויתיצבו בתחתית ההר), הביא ר' מאיר שמחה כהן זצ"ל את לשון הגמרא שבת פח, א: "מלמד שכפה עליהן הר כגיגית".[2] ובהמשך: "אמר רבא [צ"ל רב אחא בר יעקב] מכאן מודעא רבא לאורייתא". אחרי דיון ארוך בגדרי אונס ורצון, המחבר חוזר לברר וללבן את הסוגיא בשבת. ביחוד, מעניין אותו מה היה מעמדם ההלכתי של בני ישראל לאחר מסירת המודעה:
ולפי שיטת רבינו משה דקטן שנתגייר, הגדיל יכול למחות, נשאר גר תושב,[3] ופירשו [=ופירשנו] באור שמח, הלכות איסורי ביאה פרק יב [הלכה י]—אם כן, אף דמודעא רבא, מכל מקום נשארו גרי תושב, ולכן נענשו בבית ראשון על עבודה זרה, ושפיכות דמים, ועריות, דברים שגר תושב מוזהר. אבל כי "הדר קבלוה בימי אחשורוש", נענשו גם על שאר מצוות. ודוק.[4]
הקטע הקצר הזה הוא מלא תוכן. ראשית, מצד סדר הזמנים, חזות קשה הוגד לי. הגאון ר' מאיר שמחה מניח שמסירת המודעה היתה בעוד הבית עמד על תילו. אמנם מפורש במדרש (עליו הסתמך הרמב"ן בחידושיו למסכת שבת) שמסירת המודעה היתה בימי יחזקאל הנביא, לאחר שגלו כבר מן הארץ: "רבינו יחזקאל, עבד שמכרו רבו, כלום יש לו עליו?" (וכך מפרש הרמב"ן את הפסוק ביחזקאל כ, לב: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו'". כלומר, זאת היתה מסירת המודעה.) ואם מדובר בשיטת "רבינו משה" (רמב"ם), "אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג",[5] ו"משגלו שבט ראובן, ושבט גד, וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות".[6]
רצוני כעת להתייחס לגופו של ענין, חידוש ר' מאיר שמחה (לשיטת הרמב"ם) שתיתכן חלות שם "גר תושב" ממילא. סוגיא מפורסמת היא בכתובות יא, א: "גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין". ושם נאמר: "אמר רב יוסף, הגדילו יכולין למחות". פירש רש"י: "הגדילו - קטנים שנתגיירו... יכולין למחות - ולומר 'אי אפשינו להיות גרים', וחוזרין לסורן, ואין לנו לענשן בבית דין, ואפילו ידינו תקיפה..." מרש"י משמע שהם חוזרים להיות גויים גמורים.
אבל הרמב"ם פסק בהלכות מלכים י, ג: "ואם היה קטן כשהטבילו אותו בית דין, יכול למחות בשעה שיגדיל, ויהיה גר תושב בלבד. וכיון שלא מחה בשעתו, שוב אינו ממחה, אלא הרי הוא גר צדק". באור שמח נותן טעם לדברי הרמב"ם, שהוא הולך לשיטתו:
וטעם דבריו, שלאחר שמחו הרי הן כגרי תושב, משום דבגר תושב אמרו—לשיטת רבינו בפרק ז [צ"ל בפרק ח] מהלכות מלכים—דכופין אותן לקיים שבע מצוות ולקבל אותן עליהן, וכיון דאיתא על-ידי כפיה (ובפרט בהנך, דלא שייך טעם דברי רבינו בהלכות גירושין סוף פרק ב),[7] לכן מועיל קבלה דקטנים הואיל ואיתא בעל כרחן, ולא שייך על זה שימחו, רק על גירות דמצד זכיה, מועיל מחאה דילהו, וכמו בכל זכות בצווח מעיקרא. ודוק.[8]
לפני שנרד לעומק חידוש ר' מאיר שמחה, נביא את דברי הרמב"ם בפרק ח מהלכות מלכים (הלכה י), אליהם הוא הפנה:
וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטוה נח. וכל מי שלא קיבל, ייהרג.[9] והמקבל אותן, הוא הנקרא "גר תושב" בכל מקום. וצריך לקבל עליו בפני שלושה חברים.
צדה עינו של ר' מאיר שמחה את מילת-המפתח: "לכוף". "להסתופף תחת כנפי השכינה"[10] ולהיות "גר צדק" הוא ענין של קבלה מרצון, אבל להיות "גר תושב" הוא ענין של כפיה. וכך ניתח הרמב"ם את הסוגיא בכתובות (לפי הבנת ר' מאיר שמחה): כשהקטן שהוטבל בקטנותו על דעת בית דין, מגיע לגיל הגדלות, נפתח לרגע קט "חלון ההזדמנויות". אם הוא ימחה, הוא יפרוק מעליו את עול היהדות ותרי"ג מצוות התלויות בה. מה שאין כן עבותות שבע מצוות בני נח ומעמדו כגר תושב, לא ניתן לפרוק, כי אינו ברשותו ושרירות לבו, כפוף ועומד הוא.
והנה מצאתי בספרו של הרב יהודה גרשוני (העילוי שנודע בעולם הישיבות בכינויו "ר' יודל גרודנר"), משפט המלוכה על הלכות מלכים להרמב"ם, שהעיר על דברי האור שמח:
מה דכופין בני נח לקיים שבע מצוות, זה בתור בן נח, אבל לא בתור גר תושב, דהרי הרמב"ם בעצמו מחלק שם דגר תושב נקרא רק מי שקיבל אותן ויעשה אותם מפני שצוה בהם הקב"ה על-ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בזה. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב. ואם בן נח יקבל עליו לשמור שבע מצוות מפני הכרע הדעת, ולא מפני שצוה הקב"ה על-ידי משה רבינו, אינו נהרג. וכן מוכח מהרמב"ם שם. ואם כן, דין גר תושב אינו על-ידי כפיה, רק שבע מצוות הוא על-ידי כפיה. ואם כן, אם מחו, למה לא יפקע דין גר תושב, כיון שהיתה קבלה בקטנות?[11]
הרב גרשוני נשען על דברי הרמב"ם המפורסמים בסוף פרק שמיני מהלכות מלכים (הלכה יא):
כל המקבל שבע המצוות ונזהר לעשותן—הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על-ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם.[12]
נניח שבכל זאת הקריאה הצמודה ברמב"ם של ר' מאיר שמחה היא הנכונה, ולא זאת של הרב גרשוני.[13] אכן, מלבד הביקורת הטקסטואלית על האור שמח, מבחינה הגיונית קשה לקבל שכופין על הדעות.
קשה עצם יסודו של הרמב"ם שלכאורה נראה שהוא סותר את עצמו. שהרי הרמב"ם עצמו (פרק ח מהלכות מלכים, הלכה י) כותב, "וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא קיבל, ייהרג, והמקבל אותן הוא הנקרא 'גר תושב' בכל מקום..." הרי לפניך שהרמב"ם סובר שיכולים לכוף גוי נגד רצונו להיות גר תושב, והרי... לדברי הרמב"ם צריכים "כוונה" ואמונה בסיני ובמשה להיות גר תושב, ולא די בקבלת המצוות גרידא, ואיך שייך כאן לשון כפיה? ודוחק לומר שזוהי כוונת הרמב"ם שכופין אותו להאמין בתורת משה... ועיין באור שמח (הלכות איסורי ביאה פרק יב, הלכה י) שאומר בפירוש שלשיטת הרמב"ם יש גר תושב על-ידי כפיה... ואם כן, צריך עיון איך כופין על קבלה המסורה ללב?[14]
אתמהה!
♦
בימי חרפו, ר' מנחם מענדל שניאורסאהן (לימים אדמו"ר מליובאוויטש) הריץ מכתבי שאלה לגאון מרוגאצ'וב, ר' יוסף ראזין, זכר צדיקים לברכה. תשובה אחת, בדבר קבלת צדקה מגויים, נדפסה בשאלות ותשובות צפנת פענח החדשות.
בתשובה ארוכה, המלאה וגדושה עייני"ם, כדרכו בקודש של הרוגאצ'ובי, הגאון מניח אבני יסוד לגדרי בן נח וגר תושב.[15] נתמקד בקטע אחד של התשובה, שאינו אלא מן המתמיהין:
והנה בגדר בן נח בסנהדרין נ"ז וכמה מקומות, הוא כך. דגר תושב צריך דוקא בזמן היובל, ובלא זה, לא. ועיין ערכין כ"ט, ובדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות עבודה זרה פרק י, ובהלכות איסורי ביאה פרק יד, ובהלכות מלכים פרק ח. ואם הוא בזמן יובל, יקבל בפני שלושה, כמבואר עבודה זרה ס"ד ע"ב וס"ה ע"א. ואז מותר לדור בארץ ישראל, עיין גיטין דף מ"ה. רק בירושלים לא, במבואר בתוספתא נגעים,[16] ובאבות דרבי נתן,[17] וספרי פרשת (תבוא) [תצא],[18] וכמה מקומות. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות בית הבחירה.[19] ולכך, עשה שלמה לבת פרעה בית בשערי ירושלים, כמבואר בסנהדרין ק"א ע"ב, משום דלא היתה גיורת גמורה, עיין יבמות ע"ו וברמב"ם הלכות איסורי ביאה, ובמה שכתבתי בזה פרק קמא דסנהדרין, ואין כאן מקום להאריך. ואסורה לדור בירושלים, רק שערי ירושלים לא (נתקדשה) [נתקדשו], פסחים פ"ה וכמה מקומות.[20]
הרוגאצ'ובי, בדרך האופיינית לו (ולכמה אחרונים)[21] נותן טעם הלכתי למסופר בתנ"ך. בספר מלכים (מלכים-א יא, כז) נאמר על ירבעם בן נבט: "וזה הדבר אשר הרים יד במלך, שלמה בנה את המלוא, סגר את פרץ עיר דוד אביו". בגמרא (סנהדרין קא, ב) יש לנו השלמת הענין: "אמר לו: דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה". מתוך כמה פירושים המיוחסים לרש"י, בעל צפנת פענח בחר לו את הפירוש הבא: "לשון אחר, שסגר השערים ועשה מגדל לבת פרעה על אחד מן השערים, וכולם עוברים דרך שם כדי שיהיו מצויין עמה לכבדה ולעבדה. כל עבודת בית המלך קרי 'אנגריא'". "בנה את המלוא - אחת מן הפרצות גדר ומלאו לכותל החומה, ובנה שם מגדל לבת פרעה ולאנשים שעובדין לה".
הן בספרו על הרמב"ם, צפנת פענח, כתב ר' יוסף ראזין (המכונה "ר' יאשע דענאבורגר") אותו הטעם ההלכתי למה בנה שלמה את הבית לבת פרעה דוקא בשערי ירושלים ולא בתוך העיר עצמה:
... דהא קיימא לן והובא בדברי רבינו בהלכות בית הבחירה (פרק י) [פרק ז] הלכה יד, וכמה מקומות, דאין גר תושב מותר לדור בירושלים, עיין שם. ולכך, מבואר בסנהדרין דף ק"א ע"ב דשלמה בנה בית לבת פרעה בהשערים של ירושלים. והוא משום דהיא לא היתה גיורת גמורה, עיין יבמות דף ע"ו, וירושלמי פרק ב' דסנהדרין, ואסורה לדור בירושלים. אך קיימא לן פסחים דף פ"ה ע"ב דשערי ירושלים לא נתקדשו. ולכך, עשה (להם) [לה] שם בית. ואתי שפיר.[22]
בהשקפה ראשונה היה נדמה לי שהרוגאצ'ובי בדעה שבת פרעה היתה "גר תושב". דעה זו אינה חדשה והיא של כת קודמין.[23]
אמנם כד דייקת שפיר, הרוגאצ'ובי לא כתב שבת פרעה היתה גר תושב, אלא "שלא היתה גיורת גמורה", ולכך הסתמך גם על הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (יג, יד-טז).[24]
וזה דבר תימה, שהרי ברמב"ם נפסקה ההלכה, "ואלו דברים שנאמרו בירושלים... ואין נותנין בה מקום לגר תושב" (הלכות בית הבחירה ז, יד), ומאן מפיס שהוא הדין גם לגבי גיורת שאינה גיורת גמורה? ודילמא דין מסויים הוא בגר תושב.
וה' יאר עינינו בתורתו.
♦ ♦ ♦