מעמד קבלת התורה היה על הר סיני, שנמצא במדבר סיני, ותמהו חכמינו ז"ל למה לא נתן הקב"ה את התורה בארץ ישראל, כן הקשה במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו מסכתא דבחדש פרשה ה'): "ומפני מה לא ניתנה תורה בארץ ישראל". וכן הוא בילקוט שמעוני (פ' יתרו, רמז רפ"ו ד"ה אנכי). וכן הקשה בפסיקתא זוטרתא (שמות פ' יתרו פ"כ): "ולמה לא ניתנה תורה בארץ ישראל".
קושיא זו נבנית לכאורה על ה' יסודות:
♦
יסוד א' – הרבה מצוות נהוגים רק בא"י
הרבה מצוות בתורה יש לקיים רק בארץ ישראל, כל המצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות וכו', ועצם מצוות ישוב ארץ ישראל, וכל המצוות שיש בבית המקדש, כל הקרבנות, כמבואר בסדר קדשים, שלשה סדרים – זרעים – קדשים – טהרות נהוגים בארץ ישראל וגם חלק גדול משאר סדרים, חלק ממסכת פסחים, ומס' יומא ועוד.♦
יסוד ב' – עיקר קיום כל התורה הוא בא"י
ויותר מזה מבואר בספרי שגם שאר חלקי התורה המצוות שתלויים בגוף, גם כן עיקר קיומם באמת הוא רק בארץ ישראל. וז"ל הספרי (פ' עקב מ"ג): "ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה וגו', אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים הוא שירמיהו אומר (ירמיה ל"א כ) הציבי לך ציונים וגו' אלו המצות שישראל מצויינים בהם". ומביאו הרמב"ן (ויקרא י"ח כ"ה) ומבאר יסוד זה באריכות נפלאה: "והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות י"ט, ה') והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, וכתיב (ירמיה י"א, ד') והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל". ובספר אוצרות ארץ חמדה מביא ד' הוכחות מן הפסוקים כדברי הרמב"ן - "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלקי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (דברים ד' ה), "ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה" (שם ה' כ"ח), "וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה" (שם ו' א), "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלקי אבתיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (שם י"ב א). וכתב הרמב"ן שזה היה עונש סדום, שהגם שהיו אומות שעשו דברים הרעים כמו סדום, עם כל זה הם לא נענשו כמו סדום, שהם חטאו בחו"ל אבל סדום חטאו בא"י שהוא נחלת ה'.ויש מביאים ראי' ליסוד זה מדברי הגמ' (סוטה י"ד.), דאיתא שם: "דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". ואם נאמר שכוונות משה היתה רק על המצוות התלויות בארץ, הרי גם אחרי כיבוש יהושע הוא יכול להמשיך את חייו בעבר הירדן ולקיים שם את המצוות התלויות בארץ בחלק בני ראובן ובני גד, שהמצוות שם מדאורייתא, כפי שכתב הרדב"ז (הל' תרומות פ"א ה"ב). ועוד, שבאמת אי אפשר למשה לקיים את רוב המצוות הללו כיון שהוא היה משבט לוי שלא קיבלו חלק בארץ, ורק תרומת מעשר יהיה בידיו לקיים. וכיצד יתבטא על זה הרבה מצוות? (והיה אפשר לומר שכוונת משה היתה למצוות לקבוע ערי מקלט, ולכיבוש הארץ, וחלוקות הארץ, דהני מצוות בידו לקיימן). אלא ע"כ הכוונה לכל המצוות, וכמו שכתב הרמב"ן. והוסיף דיוק מופלא, שמשה רבינו אמר "כדי שיתקיימו כולן על ידי", הוסיף "כולן", כמשמעם שרצה לקיים כל המצוות בארץ ישראל.
♦
יסוד ג' – האבות הקדושים שמרו את התורה רק בא"י
הנקודה השלישית היא ענף היוצא ממעלה הקודמת, שמשום כן שמרו האבות את התורה רק בארץ ישראל, וכמו שכתב שם הרמב"ן: "וזו היא מצות יעקב אבינו לביתו ולכל אשר עמו בשעת ביאתם לארץ (בראשית ל"ה ב) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו. והשם לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחילת בואם בארץ, כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ, ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות והיא היתה הנשאת באיסור האחוה, ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם ולא נגע בה בארץ כלל, מפני הענין שהזכרנו". וכן כתב הרמב"ן יסוד זה על הפסוק וישמור משמרתי (בראשית כ"ו ה): "והנראה אלי מדעת רבותינו שלמד אברהם אבינו התורה כלה ברוח הקדש ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד, ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות, וכן עמרם, כי המצות משפט אלהי הארץ הן, אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום (קדושין ל"ו:)".לכאורה יש להקשות שדברי הרמב"ן סותרים את עצמם, שכתב לפרש מה שהתנצל יעקב ליוסף שלא קבר את רחל במערת המכפילה (בראשית מ"ח ז): "אבל הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו, ולאה היא הנשאת לו ראשונה בהיתר, ורחל באהבתו אותה בנדר אשר נדר לה לקחה". ולמה התבייש יעקב מן אבותיו, הא בחו"ל לא שמרו את התורה? וראיתי שכבר עמד על קושיא זו מאור הדורות החת"ס, והוא מתרץ דאע"פ שעיקר הדין של עריות לא נהג בחו"ל, אבל הרמב"ן כתב (ויקרא י"ח י"ח) בטעם האיסור לישא שני אחיות שלא יתכן שב' אחיות אהובות יהיה צרות זו לזו, וסברא זו שייכת גם בחו"ל. אבל יעקב, בראותו איך שרחל מסרה את הסימנים ללאה חשב שהן לא יתקנאו זו בזו, ממילא לא שייך לאסור כאן מסברא. ואי מטעם גזירת הכתוב, הא אינו נוהג בחו"ל. אך אחר שנתקנאו זו בזו, שאמרה לאה (שם ל' ט"ו) 'המעט קחתך את אישי ולקחת גם דודאי בני', אם כן נתקנאו אחת בהשניה, ולכן לא יפה עשה שנשא שני אחיות, שאפילו שהוא אינו אסור מעיקר הדין בחו"ל, אבל יש לאסור מסברא. ולכן לא קברה במערת המכפלה.
♦
יסוד ד' – עיקר לימוד התורה הוא בא"י
יסוד רביעי, דעיקר לימוד התורה הוא בארץ ישראל, ששם יכולים להשיג בתורה פי כמה ממה שהלומד תורה בחו"ל משיג. וכמו שאמרו חז"ל: "אוירא דארץ ישראל מחכים" (בבא בתרא קנ"ח:). וכן אמרו עוד: "אמר אביי וחד מינייהו עדיף כתרי מינן, אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי" (כתובות ע"ה.).♦
יסוד ה' – התורה ניתנה בזמן קדוש דווקא
והנקודה החמישית, שבני ישראל קיבלו את התורה בשבת כדאיתא בגמ' (שבת פ"ו:) "ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל". והאריכו בספרי החסידות שבדווקא ניתנה התורה ביום השבת, שהוא יום קדוש, עיין לדוגמא בבני יששכר (מאמרי השבתות א' ד"ה אמרו). ואם כן קשה, למה לא ניתנה גם במקום הקדוש ביותר.♦
התירוצים לשאלה
ובמדרש מצינו ג' וד' תירוצים לקושיא זו, וכן הוסיפו בזה גדולי האחרונים תירוצים שונים. ואענה גם אני את חלקי הדל בזה:
♦
ארבעה תירוצים במדרש
א. "שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר, לפי שנתנה תורה בארצו לפיכך לא קבלנו עלינו". כן תירץ במכילתא דר' ישמעאל (פ"ה). ומקשה המרכבת המשנה, דהא בשעת מתן תורה חזר הקב"ה על כל האומות אם הם רוצים לקבל את התורה, וכל אומה דחתה משום דבר אחר. ואם כן, אחר שלא רצו לקבלו, היה לו להוליך את עם ישראל לארץ ישראל לתת להם שם את התורה. ותירץ שאפשר לומר שאז היו אומרים הגוים שאין להם חלק גם בשבעה המצוות שבני נח מצווים עליהן, או אפשר לומר שלא לדחות גרים מלהיכנס תחת כנפי השכינה.לכאורה יש להעיר על תירוצו של המדרש מדברי רש"י (בראשית א' א'): "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קי"א ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". הרי שהגויים עוררו על זכותם של ישראל בארץ ישראל, שלדעתם נגנבה ארץ מבעליה. וכן מצינו בגמ' (סנהדרין) שבאו הגויים לדון עם ישראל על דבר הארץ. ואם כן איך הם יכולים לטעון אם הייתה התורה ניתנת בארץ, שלכן לא קבלוה, הרי הם סברו שאין לישראל בעלות על הארץ.
ואפשר לומר לתרץ שתי קושיות אלו, דמצינו בגמ' (עבודה זרה ג.) שלעתיד לבוא יבוא אומות העולם לפני הקב"ה וירצו לקבל את התורה: "אמרו לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה". ואעפ"כ ייתן להם הקב"ה מצווה קלה, והיא מצוות סוכה, לקיימה: "שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו". הרי שאפילו אחר מתן תורה ייתן להם הקב"ה את בקשותיהם, כדי שלא יהיה להם שום פתחון פה. ולכן ניתן לומר שאע"פ שחזר הקב"ה לפני מתן תורה על כל האומות, והם לא רצו לקבלו, עם כל זה לא נתן הקב"ה את התורה בא"י, כדי שלא יהיה להם אז פתחון פה לומר שעכשיו הם היו רוצים לקבל התורה לולי שהייתה ניתנת בא"י.
ב. ובילקוט שמעוני כתב (פ' יתרו, רמז רע"ה, ובתהלים רמז תש"י): "ויחנו במדבר (י"ט ב') שאלו נתנה תורה בארץ ישראל היו אומרים לאומות העולם אין לכם חלק בה". וכן תירצו במכילתא דרבי ישמעאל (פ"א): "נתנה תורה דימוס פרהסייא במקום הפקר, שאלו נתנה בארץ ישראל, היו אומרים לאומות העולם אין להם חלק בה, לפיכך נתנה במדבר דימוס פרהסייא במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבא ויקבל". ומבאר הבירורי המידות דאלמלא ניתנה בארץ ישראל לא היו זוכין בה כי אם ישראל, מטעם שחצירו של אדם קונה לו, ואין לאחר חלק בו. (אולם גירסת הגר"א שם הוא "היו אומרים אומות העולם" ולפי"ז הוא כמו התירוץ שכתב המדרש בפרק ה'.)
ומתמה האמרי אמת דמה בכך, הא האמת כן היא שאין להאומות חלק בה. ומתרץ דאולי הכוונה בזה שלא היו יכולים גרים לבוא ולהתגייר.
ויש להקשות, הא בגמ' (סוטה ל"ה:) מבואר שכתבו בני ישראל את התורה בגלגל כדי שיוכלו הגויים לבוא וללמוד תורה: "אמר לו רבי שמעון לדבריך היאך למדו אומות העולם תורה אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו". ואם כן, אפילו אם היתה קבלת התורה בארץ ישראל, איך היו בנ"י יכולים לומר להגויים שאין לכם חלק בתורה ולמנוע מהם להתגייר, הא היה צווי מפורש מאת הקב"ה לכתוב את התורה בכל הלשונות כדי שהגויים ילמדוה. וצ"ע.
ג. "שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא זה אומר בארצי נתנה תורה, וזה אומר בארצי נתנה תורה, לפיכך נתנה תורה במדבר דימוס פרהסיא, במקום הפקר" (מכילתא, ובילקוט שמעוני). ועיין בחזקוני שמביא שני תירוצים (א' - וג') של המדרש.
בפשטות, אם היה הקב"ה נותן את התורה בא"י היה זאת קודם חלוקת הארץ. ואם כן, תמה המרכבת המשנה, שכיון שהתורה ניתנת קודם החלוקה הרי הם שותפים בכל הארץ, ובשיתוף כל אחד משתמש בכולו, והוי כאילו התורה ניתנת בחלקו של כל אחד ואחד ואין כאן מחלוקת. ומתרץ דהאי תנא סובר כשיטות רב (ב"ב ק"ז.) דאחים שחלקו יורשים הם ויש ברירה, ממילא הוברר הדבר למפרע שזכה כל אחד בחלקו הראוי לו, ויש לחוש למחלוקת. משא"כ למ"ד דאחים לקוחות הם ואין ברירה, אין לחוש למחלוקת.
כתב הבירורי המידות, שמסגנון הלשון משמע שהייתה המחלוקת אחר הנתינה, ואם כן הוא תמה איך שייך לחלוק על החלוקה, הא הארץ נתחלקה על ידי גורל ואורים ותומים, והגורל עצמו היה צווח. והוא מתרץ בשני אופנים - או שקיים חשש מחלוקות לפני שיתחלקו בגורל, או שלא יתרצו לחלק בגורל בדבר שאין לו שווי ודמיון ליקרת ערכו.
על פי דברי המדרש כתב לבאר בספר אפריון את דברי הפסוק "ויחן שם ישראל" (י"ט ב'). ופירש"י מילת "שם", שבא לדייק דדווקא שם היה כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת. ותמה האלשיך הק', אטו לא היתה מכל החניות שום מקום שלא חנו בלי מחלוקת. ומבאר בספר אפריון ע"פ דברי המדרש הנ"ל: "כי תיבת שם אתא למעוטי ארץ ישראל, דדוקא משום דהיו במדבר סיני לכך היו בלב אחד לקבלת התורה, לאפוקי אם היה קבלת התורה בארץ ישראל לא היו בלב א', רק כל שבט היה אומר בחלקי תנתן".
יש להעיר, דבשלמא למ"ד שגם ירושלים נתחלקה לשבטים, לא היה מקום בארץ ישראל ליתן שם את התורה, אבל למ"ד שירושלים לא נתחלקה לשבטים צ"ע, הרי בירושלים לא היתה לשבטים שום טענה. וראוי ליתן שם התורה ביותר, כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים. ולא אתיא תירוץ זה כמ"ד זה. וראיתי שכבר עמד בזה האמרי אמת (תרצ"ה) שאין טעם זה עולה יפה למ"ד זה. וכן העיר המרכבת המשנה.
ויש להוסיף עוד שגם למ"ד שירושלים נתחלקה לשבטים, מודה הוא שמקום המקדש לא נתחלק ויש לכל ישראל חלק בו. כן כתבו התוס' (ב"ק פ"ב:) "דבית המקדש סברא הוא אף על גב דנתחלק דחזרו וקנו אותו כדי שיהא לכל ישראל חלק בו". אולם דעת רש"י אינה כן, שכתב (מגילה כ"ו.) הטעם שבית המקדש אינו מטמא בנגעים לכו"ע, משום דבית של קודש הוא, ובנגעים צריכים "ובא אשר לו הבית".
ולשיטת התוס' יש להקשות כמאן אתיא תירוצו של המדרש, הא לכו"ע הייתה יכולה להיות נתינת התורה על הר המוריה. ואולי יש לומר דכיון שאם היתה נתינת התורה על הר המוריה היו בני ישראל עומדים למטה מן ההר בירושלים, נמצא שאע"פ שנתינת התורה היתה במקום השייך לכולם, אבל קבלת התורה, דהיינו מה ששמעו ישראל את התורה, היתה בנחלת שבט אחד בירושלים שנתחלקה לשבטים. וגם דבר זה יכול לעורר קנאה. ולכן ניתנה התורה במדבר.
עוד יש להעיר, הרי גם בית המקדש, למ"ד שנתחלק לשבטים היה (עכ"פ מתחילה) מתחלק לשבטים. כדאיתא שם במגילה: "דתניא מה היה בחלקו של יהודה הר הבית, הלשכות והעזרות, ומה היה בחלקו של בנימין אולם והיכל ובית קדשי הקדשים". ולא חששו לקנאה. ע"כ שכיון שכך הוא הציווי של הקב"ה, לא חוששין מקנאה, או עכ"פ אפילו אם היתה קנאה אין אנו מתחשבים בזה. ואם כן למה במתן תורה לא רצה הקב"ה לעורר את קנאת השבטים יותר מבית המקדש. ואדרבא, כיון שבית המקדש הוא שם, אין עוד חשש של קנאה, כיון שכל אחד מבין שכיון שמקום זה הוא המקום הקדוש ביותר בכל העולם לכן ניתנה התורה דווקא כאן. ואין לומר שאע"פ שאין חוששין לקנאה לגבי מקום המקדש, עם כל זה חוששין לגבי המקום שיתנו שם את התורה, שהוא עניין גדול יותר. שהרי אנו רואים שאחרי נתינת התורה לא נשאר שום זכר של קדושה על הר סיני, ומותר לזר ולגוי לעלות על ההר במקום אשר שרתה שם השכינה, גם אם הוא טמא בכל מיני טומאות. משא"כ במקום המקדש, נשארה הקדושה לעולם, וגם בחורבנו אסור לעלות על ההר בטומאה. ואם על הזכיה שהיה להשבט שזכה שהמקדש יהיה בחלקו לא נתקנאו השבטים, בוודאי לא יתקנאו על שניתנה התורה בחלקו, שלא נשארת שם הקדושה לעולם, וצ"ע.
ד. המדרש ממשיך שם עוד: "בשלשה דברים ניתנה תורה, במדבר ובאש ובמים, לומר לך מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם לכל באי העולם". המדרש אינו בא ליישב את הקושיא, אלא כדבר חדש, אבל מכל מקום עולה מזה עוד תירוץ ליישוב הקושיא שהתחיל בה המדרש, שלכן ניתנה התורה במדבר ולא בארץ הנבחרת לומר לך דמה אלו בחנם כך דברי תורה וכו'. ודבר זה לא היה יכולים ללמוד אילו ניתנה בארץ ישראל, שהיא אינה חנם לכל העולם. אולם דבר זה שהמדרש אינו מתייחס אל דבר זה כתירוץ להקושיא הוא תימה גדולה, למה אין בזה תירוץ על הקושיא.
♦
שלשה תירוצים בדרך הפשט
ה. האברבנאל (שמות פי"ט) מביא ג' תירוצים לקושיא זו. האחד: "מפאת הנסים ונפלאות שנעשו הכנה לקבול התורה ולכך לא נתנה קודם שנעשו המסות הגדולות ההמה במצרים ועל הים ובמדבר. ולא היה ראוי גם כן שתנתן זמן רב אחריהם פן ישכחו מה שראו בעיניהם אבל שיהיה סמוך וקרוב מתן תורה לנסים ההם ולזה היה בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים בהגיעם למדבר סיני".ו. עוד מתרץ האברבנאל: "שיש יתרון השגחה במקום זולת מקום כמו שאמר יעקב מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים ומשה רבינו אמר על א"י ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה. והוא יתברך גלה למשה שהיה הר סיני מקום יותר מוכן ומושפע מכל שאר המקומות במה שאמר לו בתחלת נבואתו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ולכן ראה שם מראת הסנה ותמיד נקרא ההר ההוא הר האלהים להיותו מקום קדוש ואלהי ואמר כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא".
ז. באופן שלישי כתב לתרץ מפאת הזמן: "ואם אחרי בואם אל הארץ הנבחרת וראה יתברך שלא היה ראוי לתתה אחרי בואם אל הארץ מפני שהיה גלוי לפניו שיתעכבו במדבר ארבעים שנה ושבהיותם בארץ יהיו טרודים בכבוש וחלוק ובעבודתה יפנו דרך כרמים איש על נחלתו". ומתרץ עוד כפי תירוצו של המכילתא.
♦
תירוצים על דרך החסידות מוסר ומחשבה
ח. על דרך החסידות כתב לבאר בספר הקדוש בת עין (פ' לך לך): "ולזה הוצרכו ישראל למעמד הר סיני קודם כניסתם לארץ ישראל ולא נתן להם הקדוש ברוך הוא התורה בארץ ישראל כי לא יכלו ליכנס לארץ ישראל שיש בו קדושה יותר מקדושת בית הכנסת שהמתפלל בבית הכנסת צריך לכוון לבו נגד ארץ ישראל שיש בו ירושלים וקודש הקדשים ובחינת אבן השתיה שממנה הושתת העולם היינו (בחינת מלכות) בחינת יראה שבשבילה נברא העולם כידוע, וזהו ראיה שארץ ישראל יש בו קדושה יותר מבית הכנסת מבחוצה לארץ, וממילא הרוצה ליכנס לבחינת ארץ ישראל צריך הזדככות תחילה במדותיו בחי' חג"ת שלו, ושיתחבר באבהן תחילה בבחי' אהבה ויראה ותפארת לה' בלבד בהזדככות גדולה כנ"ל (בחי' פסיקת הזוהמא), ולכן לא יכלו ישראל ליכנס לארץ ישראל עד שעמדו על הר סיני תחילה ופסקה זוהמתן ונזדככו מדותיהם בחי' חג"ת בחי' כ"הן ל"וי יש"ראל בחי' אהבה ויראה והתפארת בלתי לה' לבדו, ואח"כ נכנסו לארץ ישראל בקדושה וטהרה בשלימות".ט. המהר"ל מבאר את המקום של נתינת התורה לפי דרכו (גבורות ה' פרק מ'): "ולרבי יהושע הכל לשבח, כי בא לתת להם התורה, ואין התורה ראויה להיות נתן להם בדרך ארץ פלשתים שהוא הדרך הקרוב ממצרים לארץ ישראל, כי התורה תקרא דרך דכתיב מכל הדרך אשר צוה וגו', והטעם הוא מפני כי התורה היא דרך ה' להביא האדם אל מדריגה עליונה, כמו כן צריך האדם בגופו להתנועע בדרך מיוחד אל קבלת התורה, וכאשר יקבל התורה יתנועע נפשו ושכלו אל המדריגה הגדולה, ופירוש כיון שהתורה נקרא דרך, לכן ראוים שתנתן בדרך, ואם הולכים בפשוטה לא היה אפשר להנתן התורה בארץ פלשתים בארץ גוים אחרים כי אם בארץ ישראל, וזה לא היה בדרך וצריך לתורה דרך".
לענ"ד פירוש הדברים הוא, שכל עיקר התורה הוא להביא האדם לדביקות בה' ולטהר את האדם להיות מוכן להשראת השכינה עליו. ואם כן התורה הוא דרך להוליך את האדם להשלימות האמתית. וכמו שמתאמריה משמיה דהגר"א שהתורה נמשלה למים שהתורה מגדלת את האדם הלומדה, אבל תלוי מה שזורעו מתחילה, אם מידות טובות ויראת ה', יצמיח איש השלום, ואם לאו, יצמיח בעל גאווה גדול וכו' רח"ל. ולכן ניתנה התורה בדרך, כדי שייקבע בנפש האדם יסוד זה שהתורה היא סולם העולה לבית אל, וצריך ליזהר להעמד את הסולם לכיון הנכון, ולא לעלות אל שערים אחרים.
י. הבן איש חי עמד על קושיא זו בדרשתו בשבת כלה (בן איש חיל, שנת תרל"ה), ומתרץ בהקדם משל הנזכר בספר שמן המור, ששני שלוחים יצאו לקבץ ממון מן העיירות, ונזדמנו שניהם במקום אחד, ושאלו זה את זה מה עלתה בידו מעיר פלונית וכו', והתחיל אחד לספר גודל הצלחתו שמצא חן בעיני גביר אחד מפורסם ונתן לו עשרה זהובים, ענה השני מה הגדולה אני הייתי אצלו ונתן לי י"ב זהובים, ושאל אותו באיזה זמן היית אצלו, והשיב בימי הפורים, ענה לו חבירו שוטה שבעולם מה אתה משיב על דבריי, הרי בפורים דרכו של כל אדם ליתן הרבה ממון לצדקה ואם כן אין כ"כ חידוש מה שנתן לך י"ב זהובים, אבל אני הייתי אצלו בערב ת"ב שהוא זמן שהכיס הוא סגור, ועם כל זה נתן לי י' זהובים, ואם הייתי אצלו בפורים בוודאי היה נותן לי פי כמה.
והנמשל בזה, שהקב"ה רצה לתת לנו את התורה באופן פלא מאוד. והטעם כדי שתהיה קבלת התורה ומעמד הר סיני לזכרון נצחי בלבנו עד סוף כל הדורות. ולכן ניתנה התורה בקולות וברקים וכל הגילויים שהיו אז, שכל דבר פלא אינו נשכח. ולכן נתן לנו הקב"ה את התורה בחו"ל דווקא, ולא בארץ הנבחרת, כדי להגדיל את הפלא בזה. וכלשון הבא"ח: "שלא המתין עד שיכנסו לארץ ישראל אשר שם הוא המקום המוכשר לנבואה ורוח הקודש ואוירה קדוש, כי נתן התורה בארץ העמים, ושם באויר ארץ העמים השיגו כל המון ישראל נבואה בהקיץ מעין נבואת משה רבינו ע"ה במעמד הר סיני, ושמה ראוי במדבר שמם בחו"ל גילוי שכינה והמראה הגדול ההוא אצלם היה תמוה ביותר איך הקב"ה בחסדו לרוב חיבתו של ישראל גירש הטומאה וזכו כולם לאותו מעמד הקדוש בארץ העמים על כן היה המעמד הזה לפלא מאד מאה פעמים יותר מאם היה בארץ הקדושה"[1].
יא. בדרך מוסרי מתרץ הרב ר' שמשון פינקוס (בספרו על שבועות), בהקדם מאמר חז"ל על הפסוק בשיר השירים "ביום חתונתו וביום שמחת לבו", ואמרו חז"ל שחתונתו זהו מתן תורה, שהקשר והחיבור בין כלל ישראל והקב"ה הוא ע"י התורה. ולכן כדי שהשייכות תהיה מושלמת צריך שהתורה תהיה הדבר היחיד ביניהם. ממילא, אם היו נכנסים לארץ ישראל קודם מתן תורה עלול היה לקרות שילכו איש תחת גפנו ולתאנתו, ותורה מה תהא עליה. ולכן ישבו במדבר ארבעים שנה בלי שום דבר אחר ועסקו בתורה, וכבר קדמו בזה המדרש, שלכן ישבו ארבעים שנה במדבר כדי שילקטו התורה בתוכם.
ויש לעיין למה המדרש אינו מביא דבר זה לתרץ את הקושיא למה לא ניתנה התורה בארץ ישראל. אבל באמת דברי המדרש כשלעצמם תמוהים מאוד, שהרי זה שנשארו ישראל במדבר ארבעים שנה, היתה גזירה מאת ה' על חטא המרגלים, ולולי זה היו עומדים בני ישראל להיכנס להארץ מיד. והמדרש סותר פסוקים מפורשים. ואפשר לבאר, ששניהם אמת, דהיינו לולי שחטאו ישראל בחטא המרגלים, ולא דיברו קשות נגד ארץ ה', 'וימאסו בארץ חמדה', היו יכולים לגדל בהשגת התורה, גם כשהיו עוסקים בכרמים ושדותיהם. שלא רק שהארץ לא היתה מפריעה להם בהשגות התורה, אלא אדרבא מסייעתם לגדול פי כמה ממה שהיו מבינים בחו"ל. אלא מפני שמאסו בארץ חמדה, לא זכו שהארץ תהיה בסעדם להבין ולהשכיל דברי תורה, אלא להיפוך להפריעם מלצמוח בתורה, כיון שהם זלזלו בה. ולכן אז, אחר החטא, היו כבר מוכרחים להישאר בחו"ל כדי שהתורה תיכנס בלבם. ומתורץ שאין שום סתירה בין המדרש להפסוק, דהיינו הך, בשביל שחטאו נגזר להם להיות ארבעים שנה במדבר, כדי להשיג את התורה, שאחר החטא לא היו יכולים עוד לעשות כן בארץ ישראל.
ולפי"ז מובן למה לא הביא המדרש דבר זה לתרץ את הקושיא, שבעת שעמדו לקבל התורה, היה לפני חטא המרגלים, ובמצב ההוא היו מסוגלים להיכנס בארץ מיד, והיו קולטים את התורה עוד יותר ע"י קדושת הארץ. ורק לאחר חטא המרגלים השתנתה התמונה להיפוך, שהיו צריכים להתעכב במדבר כדי להתיישב בדברי תורה.
יב. בספר לקוטי יהודה מובא תירוץ על קושיא זו, שבא להשמיענו דבכל מקום על האדם לשמור את התורה, ואולי אם הייתה ניתנת התורה בארץ ישראל היו אומרים שרק בא"י יש לקיים את התורה אבל לא בחו"ל.
ועדיין לא ניצלנו לגמרי מן הקושיא, שעדיין ניתן להקשות למה ניתנה התורה בשבת, שיש מקום לומר שצריך לקיימה דווקא בשבת, ויותר היה עדיף שתהיה נתינת התורה ביום חול, כדי להורות שגם בימי החול יש לקיים את התורה בכל פרטיה ודקדוקיה,
ויש לומר שבאמת הייתה התורה צריכה להינתן בימי החול ביום השישי, אלא שהוסיף משה יום אחד מדעתו. נמצא שאין שום מקום לטעות ולומר שרק בשבת יש לקיים את התורה, שהרי מצד הקב"ה הייתה התורה מוכנת להינתן בערב שבת.
ועוד יש לומר, שבשבת, אע"פ שמצינו שלימוד התורה בשבת חשוב פי כמה מלימוד התורה בימי החול, עם כל זה לא יעלה על הדעת שיש לקיים את התורה דווקא בשבת. משא"כ בארץ ישראל, שיש הרבה מצוות שיכולים לקיימן רק בא"י, כל המצוות התלויות בארץ, וכן סדר קדשים המצוות שיש בבית המקדש ועוד, וגם שאר המצוות איתא ברמב"ן שעיקר קיומן הוא רק בארץ ישראל והאבות קיימו את המצוות רק בא"י, לכן יש מקום לטעות שרק בא"י צריכים לקיים את התורה, אבל לא בחו"ל. ולכן ניתנה התורה במדבר בחו"ל, להורות שגם בחו"ל צריכים לקיים את התורה, אע"פ שאינה חשובה כל כך כמו המקיים אותה בא"י.
♦
כמה תירוצים שעלו במצודתי הדל
יג. לענ"ד יש לתרץ את הקושיא ע"פ דברי הכוזרי (פרק ב') שכל הנביאים לא נתנבאו אלא בארץ ישראל או בעבורה, ועל נביאות משה רבינו מבאר: "וכן נבואת משה ואהרן ומרים ואמנם סיני ופארן כלם מגבול ארץ כנען מפני שהם מן ים סוף כמו שאמר יתברך 'ושתי גבלך מי סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר' ומדבר הוא מדבר פארן והוא הנאמר בו 'המדבר הגדול והנורא' וזה הוא גבולה הדרומי". חידש בזה הכוזרי שכל גבולות ארץ ישראל יש להם קדושה הגם שאינם ארץ ישראל ממש. ואם כן אפשר לומר לפי דבריו שבאמת ניתנה התורה בארץ ישראל, שניתנה במדבר סיני שהוא מגבולות הארץ. ונתן הקב"ה את התורה דווקא שם ולא בא"י ממש, משום מעלת הארץ, שאפילו הגבולות שלה הם קדושים ביותר וראוי לקבל שם את התורה.יד. עוד יש לומר, דבמדרש איתא (שמות רבה פ"ה כ"ג): "ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה במלחמות פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמות של שלשים ואחד מלכים שיעשה בהן נקמה יהושע תלמידך, מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ". והגם שהגזירה נגזרה בחטא מי מריבה, מתרצים הענף יוסף והידי משה דלולי חטא מי מריבה היה יכול לבטל את הגזירה בתפילה. יוצא מזה שהיתה כבר הגזירה לפני שיצאו ממצרים שלא יכנס משה לא"י. ואם כן יש ליישב בזה את קושיית המדרש מפני מה לא ניתנה התורה בארץ ישראל, כיון שהתורה היתה צריכה לינתן דווקא ע"י משה רבינו, וכדאיתא בגמ' (מנחות כ"ט:) אחר שראה משה איך שהתנא רבי עקיבא לומד תורה בשמים: "חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י אמר לו שתוקכך עלה במחשבה לפני". ונקראת על שמו "זכרו תורת משה". ולכן לא היה יכולים לקבלו בא"י, שמשה רבינו אינו יכול להיכנס שם.
טו. באופן אחר נראה לבאר, דכתיב ביציאת מצרים (שמות י"ז י"ג): "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה". הרי שבאמת היו צריכים להיכנס לארץ ישראל מיד, ולא לעבור את המדבר הגדול והנורא, אלא משום שהיתה בהם איזה נקודה של חוסר בטחון לכן לא העבירם הקב"ה דרך פלשתים, אלא דרך המדבר, שאז אע"פ שבאה עליהם מלחמה לא חזרו, מפני אורך הדרך. ויש לומר לפי זה שאם היה הדבר בשלימותו, שהיו בוטחים ישראל בה' בשלימות, שאז היו עוברים מיד לארץ ישראל דרך ארץ פלשתים, ולא היו הולכים דרך מדבר סיני, היתה התורה ניתנת בארץ ישראל. אלא שהחטא גרם שיעברו דרך מדבר סיני, ולכן ניתנה התורה במדבר סיני, כיון שהגיע הזמן לקבלה.
ולפי זה נבין את דברי המדרש שאמר שהר סיני הוא חלק מהר המוריה, כיון שבאמת היתה התורה צריכה להינתן בארץ ישראל במקום המקדש, אלא מפני החטא קיבלו את התורה בחו"ל. ולכן בא חלק מהר המוריה להר סיני, כדי שתהיה עכ"פ קבלת התורה עליו כמו שצריך להיות באמת[2].
♦
עיון בקושיית המדרש
ועצם הקושיא של המדרש צ"ע גדול. דהרי כניסת ישראל להארץ בזמן ההוא היתה מונחת בסכנה גדולה, שהרי הכנענים ידעו שבני ישראל עתידים לבא ולכבוש את הארץ, ואם היו ישראל באים אז לארצם היתה פורצת מלחמה ביניהם, וכמו שאירע אחר כך כשבאו ישראל להארץ, שלחמו שם ז' שנים. והגם שהקב"ה הוא כל יכול, ויכול לעשות להם נס, אבל מה שייך להקשות למה לא עשה הקב"ה נס גדול להכניס את ישראל לארצם ולא יארע שום רעה לאחד מהם וליתן שם את התורה. ע"כ שהקב"ה לא רצה לעשות להם אז נס זה, הגם שעשה להם נסים ונפלאות בימים ההם. ואין להקשות מנס על נס, ובהדי כבשה דרחמנא למה לך, וצ"ע.♦ ♦ ♦