קבלת המצוות במתן תורה
כתב הרמ"א או"ח תצ"ד ג' ונוהגין בכמה מקומות לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות ונ"ל הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח זכר לפסח וזכר לחגיגה כן אוכלים מאכל חלב ואח"כ מאכל בשר וצריכין להביא עמהם ב' לחם על השלחן שהוא במקום המזבח ויש בזה זכרון לב' הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים.ובמשנ"ב סקי"ב כתב עוד טעם בשם גדול אחד כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כ"א מאכלי חלב כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם באותו מעל"ע נאסרו להם ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה.
ולכאורה יל"ע, דהא במתן תורה נאמרו להם רק עשרת הדיברות ולא כל התורה כולה. וא"כ מ"ט הוצרכו לשחוט ולנקר וכו' כדין. ועיי"ש, שהוסיף כי בעשרת הדברות נתגלה להם עי"ז כל חלקי התורה, כמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולה כל התורה. ולכאורה אינו מוכרח, די"ל דהא דנרמזו כל התרי"ג מצוות בעשרת הדיברות, היינו רק דלהכי הוי התרי"ג מצוות יסוד כל מצוות התורה, אך אכתי לא נצטוו בכל המצוות לאלתר.
וראיה לזה מהא דאיתא במדרש (שמו"ר כ"ח ו') וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני שכן משה אומר להם לישראל כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום עמנו עומד היום אין כתיב כאן אלא עמנו היום אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהם ממש שלא נאמרה בהם עמידה שאע"פ שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו וכה"א משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות וכן ישעיה אמר מעת היותה שם אני אמר ישעיה מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת אלא ועתה אלקים שלחני ורוחו עד עכשיו לא ניתן לו רשות להתנבאות.
ולכאורה הרי נבואת הנביאים בודאי לא נצטוו מעיקרא במת"ת, אלא אח"כ, ואעפ"כ נאמרה במתן תורה.
אך התם נראה דהוא ענין אחר, דנאמרה לנביא הנבואה. ועיי"ש, דמסיים ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני. ומבואר בזה חידושא רבא, דזולת עיקר הא דניתנה תורה לישראל בכללות, הייתה ג"כ נתינה פרטית לכאו"א מישראל לכל הדורות, שיש לו חלק מסוים שמסור לו, בין בנבואה בין בחכמה. ולכאורה אינו יכול להשיג יותר, אך מ"מ לזה יכול לחדש, אך אי לא ילמד, הרי תפסיק ההשתמשות בחלק זה. וי"ל דזה ענין מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש דנמסר כן לתלמיד ולמשה נמסר הכל.
והנה איתא בסנהדרין ק"ו. גבי חטא דבעל פעור דהיו בנות מדין משקות את ישראל יין ועדיין לא נאסר יין של נכרים. וכתב הרמב"ם בסה"מ מצוה קצ"ד דיין שנתנסך לע"ז אסור מן התורה אך אינו בכלל איסור ע"ז אלא הוא איסור לעצמו וכדכתיב בפרשת האזינו 'ישתו יין נסיכם'. ותו היינו דקאמר ועדיין לא נאסר להם, דזה נאסר אח"כ בפרשת האזינו. ומבואר דס"ל דנצטוו על כל מצוה ומצוה בשעה שנאמרה, ולא נצטוו מעיקרא בכל המצוות.
והרמב"ן בהשגות לסה"מ השיג ע"ז וכתב דלא היה זה יין נסך ממש אלא כל יין נכרי דאסור והא עדין לא נגזר באותה שעה דאי היה זה יין שנתנסך לע"ז הרי בודאי היו אסורים בזה מעיקרא 'שכל התורה כולה כבר נאמרה למשה בסיני וכמו שאמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני'. ומשמע דס"ל דנצטוו בכל המצוות כשירד משה מהר סיני ואמר להם כל המצוות.
ועיין בגיטין ס. דפליגי ריו"ח ור"ל אי תורה מגילה מגילה ניתנה או תורה חתומה ניתנה ופרש"י דפליגי אי נכתבה לאלתר כל פרשה ופרשה או רק לבסוף נכתבה. והתוס' שם כתבו דפליגי אי נכתבה כל פרשה ופרשה ובסוף הכי נסדרה, או דחזרה ונסדרה אח"כ. עיי"ש. ומ"מ אין בזה שייכות להנ"ל. ועיין חזו"א או"ח סימן קכ"ה.
וצ"ל דאף דלא נצטוו במתן תורה בכל המצוות, ואף היו מצוות שנצטוו בהן מעיקרא, מ"מ ממתן תורה נעשה הציווי כציווי דהתורה וכחלק מהתורה הוא. ואי"ז כדינים דבני נח, דהם מצוות גרידא ואינם מצוות התורה.
והנה איתא בברכות ה. אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן נתן להם תורה לישראל ושמח שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וצ"ב, דבעלמא המוכר עצב לפי שניטלה ממנו אבל הכא אכתי יש להקב"ה תורה הוא עוסק בה. וצ"ל דמ"מ כיון שניתנה לישראל ותורה לא בשמים היא, הרי הכרעת התורה ניתנה לישראל, אכן י"ל דהתורה כתורה הויא רק לישראל. וצל"ע.
♦
ב.
קבה"ת לכאו"א מישראל
הנה בפשטות כל ישראל היו במתן תורה, וכמבואר בחז"ל דאפילו נשמות בני ישראל העתידים להיוולד היו שם, ואף גרים שעתידין להתגייר י"א שהיו שם וכיוצ"ב. אכן לכאורה מבואר בכ"מ דהיו מבני ישראל עצמם שלא היו שם. ויל"ע אי תו קיבלו התורה ונתחייבו במצוותיה או לאו. דבפשטות עיקר החיוב היה במתן תורה, ומכח זה חייבים אף בניהם אחריהם, וכל דלא היה שם אינו חייב בזה.והנה איתא בזבחים קט"ז. וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא ונתגייר ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע שהרי כתיב בצדו ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב ר"א המודעי אומר מתן תורה שמע. ומפרש שם דפליגי אי אתא קודם מת"ת או לאחר מת"ת.
ולכאורה למ"ד דאתא לאחר מתן תורה, א"כ ציפורה אשת משה ושני בניו לא הוו במתן תורה. ולפי"ז צ"ל דחזרו ונתגיירו אח"כ להתחייב במצוות, דהא לא הוו בגירות דמתן תורה. אך בכ"מ מבואר דנתייחסו אחרי משה, וכן רצה משה שימשיכו אחריו. וצ"ב, הא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא חשיבי בניו.
אכן כבר הקשו האחרונים דבכ"מ מבואר דלא הוי בגירות דמתן תורה דינא דכקטן שנולד דמי. וכמבואר דנאסרו להן עריות. ועוד, אי שאני גירות מדעתן מגירות בע"כ, תו שפיר קשיא, דהכא הא הויא גירות מדעתן ולא בע"כ.
וידוע לבאר בזה, דנראה דכל ענין כקטן שנולד דמי הוא מידי דסברא [ובחת"ס תמה דלא מצא מקור לזה]. ונראה שהסברא היא דישראל אי"ז רק שם לחייבים במצוות אלא לבני אברהם יצחק ויעקב, ובעינן דליהוי שייך בזה, ורק ע"י כקטן שנולד הוי שייך בזה ונעשה ישראל. ומעתה נראה דכל דהוי מעיקרא מבני ישראל ורק דהשתא מתחייב במצוות לא שייך בזה לדינא דכקטן שנולד דמי. ותו ה"נ א"ש דלא שייך כן בבני משה, דהא הוו שייכי לישראל מעיקרא, ולהכי ל"ש בהא כקטן שנולד דמי [וי"ל דה"נ חשיבי מה"ט מקרב אחיך וראויין למלוכה, ועיין].
והנה בראשונים נחלקו בעניין יחוס ישראל קודם מת"ת אי הוי בתר האב כגויים, או אחר האם כלאחר מת"ת. דהרמב"ן (ויקרא כ"ד י') הביא לדעת חכמי הצרפתיים דקודם מת"ת אזלינן אחר האב כגויים והרמב"ן נקט דאף קודם מת"ת אזלינן אחר האם. ועיי"ש, דחכמי הצרפתיים ביארו בזה מה דחשיב בן האשה הישראלית גר, כדאיתא בתו"כ (י"ד א') בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר, מכיון דקודם מת"ת אזלינן אחר האב. וצל"ע, דהא מיירי התם לאחר מת"ת. ומבואר דכיון דנולד קודם מת"ת, כיון דבשעת לידתו הוי תליא באב, ה"נ במת"ת חשיב כבתר אביו.
אמנם להנ"ל י"ל דדוקא קודם מת"ת הוי תליא באב, אך כיון שניתנה תורה תו ממילא חשיב מהשתא כישראל, ואזלינן אחר האם. ורק מה דהוי גר, היינו מכיון דכל ישראל נתגיירו, ורק דבכל ישראל ל"ח גירות כמו לגבי דין קטן שנולד, מכיון דמעיקרא קיימו כישראל, אבל איהו דעד מת"ת לא היה קיים כישראל, אף דהשתא נעשה כחלק מישראל, מ"מ גירות דידיה חשיבא כגירות וכקטן שנולד דמי.
אכן יל"ע בזה, דיל"ע אי ציפורה נתגיירה מעיקרא או לאו. ובמכילתא איתא [כמ"ש בזית רענן] דלא נתגיירה. ויל"ע, דא"כ לא נתייחסו אחרי משה ואינם מכלל ישראל ובעו גירות גמורה מצד ציפורה [ואי קודם מת"ת הלכו אחר האב א"ש, אך בכ"מ מבואר לא כך]. ויל"ע.
[ובעיקר משנ"ת בביאור דינא דכקטן שנולד דמי יש להוכיח לא כך מדעת הרשב"א דאף בגר תושב איכא להאי דינא דכקטן שנולד דמי, והתם לא הוי מזרע האבות. וצל"ע].
ועוד יש לדון ה"נ בבני אפרים דמתו ולא היו במתן תורה. ולמ"ד בסנהדרין צ"ב: דמתים שהחיה יחזקאל אלו בני אפרים, ולמ"ד עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות, הרי ג"כ יל"ע אי הוו חייבים במצוות או לאו [ומצד נשמתם יתכן דהיתה במת"ת]. ועיי"ש, עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר אני מבני בניהם והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם. ויתכן דהיינו לאחר שנתגיירו.
ועיין בריטב"א נדה ס"א: דהקשה בהא דהניחו בני אפרים תפילין אף דמתו וקמו לתחיה למ"ד מצוות בטילות לעת"ל. ותירץ חדא דרק בתחית המתים דלעת"ל אמרינן דבטילות ולא בכל תחית המתים פרטית. ותו דאף דפטורים מן המצוות שייכי בקיום המצוות, יעו"ש. ומשמע מכ"ז דשפיר היו חייבים במצוות, אך אולי ע"י גירות הוא. וצל"ע אי נתגיירו אחר שקמו לתחיה, אי ג"כ ס"ל דתליא בדין מצוות בטילות לעת"ל. ועי' ג"כ בשו"ת הרשב"א (החדשות) סימן שס"ח, שכתב להוכיח ממה דהניחו תפילין דאין המצוות בטילות אחר תחה"מ. יעו"ש.
והנה רש"י ביחזקאל (ל"ז ב') כתב דעבר יחזקאל מסביב לבקעה ולא בתוכה כדי שלא יטמא לפי שהיה כהן. וברד"ק שם הקשה דנזכר מעיקרא דנכנס לבקעה (ועיי"ש בחומת אנך מש"כ בזה). וע"כ כתב דהכל היה רק במראה הנבואה ולא נכנס לשם ממש. ואי נימא דלא היה לבני אפרים דין ישראל, לכאורה הרי הוו ככל מתי גויים דאין מטמאין באהל. אך לכאורה בלא"ה צל"ע, דהא ודאי כל מתי ישראל קודם מת"ת אין מטמאין באהל. ורק מה שי"ל דהוו כישראל הוא רק כיון דקמו לתחיה. ותו מ"ט ק"ל דיטמאו באהל. וע"כ דדק"ל למ"ד דמטמאין באהל. וצל"ע.
ועיין בספר גימטריות לרבי יהודה החסיד פרשת בהר אות א', שכתב בתו"ד 'ואל תתמה אם לא קיבלו בני אפרים את התורה שנהרגו'. ונראה דנקט דאה"נ לא קיבלו בני אפרים את התורה. ורק כתב דאל תתמה בזה, כיון דהם מתו מעיקרא. עיי"ש, דדבריו קצרים וסתומים.
ומצאתי מציאה רבתא בחי' רבינו יונה לסנהדרין נ"ט. בהא דאיתא שם דאמר רבי יוסי ברבי חנינא כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה. והקשה דהא על כן לא יאכלו בני ישראל כתיב ולא כל ב"נ. וכתב דמ"מ נפק"מ לישראל שנשארו במצרים שלא קיבלו התורה, דמ"מ בגיד הנשה אסורים. ומבואר דנקט דכיון דלא הוו במתן תורה לא נתחייבו במצוות.
ועי' בדברי הרמב"ן הנ"ל שכתב דבן הישראלית חשיב כישראל ואי"צ גירות, ומה דאיתא בתו"כ שנתגייר היינו 'שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל וזה טעם בתוך בני ישראל שהיה עמהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי'. וצ"ב בכוונתו, דמ"ט יכול היה לילך אחר אביו להיות כמצרי, והא ממילא ישראל הוא. ולהנ"ל דהיה תליא בכאו"א אי היה במת"ת ואי קיבל למצוות א"ש, דאי היה הולך אחר אביו לא היה מקבל את התורה ולא היה חייב במצוות ככל ישראל. [ואה"נ שייך כן בכל ישראל, ורק ביה דהוי בן מצרי היה שייך יותר שילך אחר אביו] ודו"ק.
♦
ג.
שומע כעונה במת"ת
איתא בברכות כ: דבעל קרי מותר להרהר בד"ת והתוס' שם הקשו דא"כ מ"ט הוצרכו בני ישראל לפרישה מהאשה ג' ימים והא הוי שמיעה גרידא והוי כהירהור. וכתבו דשאני התם דשמעו מפי הגבורה ושומע כעונה.והא מסתבר דאין ענין שומע כעונה אלא היכי דיש קיום בדיבור ואי"ז מילי בעלמא. ומבואר דאף בת"ת איכא קיום בדיבור. ואף דמצוות ת"ת מקיים אף בהירהור, מ"מ יש קיום מסוים דהוי בדוקא בדיבור ולהכי שייך ע"ז שומע כעונה. וצל"ע, דאכתי לא נתחייבו בת"ת, ובאיזה דין היה קיום דיהיה שייך בשומע כעונה.
ובעיקר מה דשמעו מהקב"ה ואהני לשומע כעונה צל"ע, דהא הוי כשומע מדאינו בר חיובא וכיוצ"ב, דאין יכול לצאת יד"ח בשומע כעונה אלא מהשייך בדבר. ומה שייך כן בשמיעה מפי הגבורה. והיה אפ"ל דמ"מ שמעו מפי משה, אך התוס' הזכירו מפי הגבורה. ומוכרח כן, דהא מעיקרא היו צריכות להיאמר כל המצוות ע"י הקב"ה ואעפ"כ אמר להם לטבול. וצל"ע בזה.
♦ ♦ ♦