א.
כתב המרדכי דהא דיין פוטר כל מיני משקין, הוא גם כן מברכה שלאחריהם, דקל וחומר מברכת המזון דאע"ג שאין ברכת פת פוטרת דברים הבאים שלא מחמת הסעודה מברכה שלפניהם אפילו הכי פוטרן ברכת המזון לאחריהם, כל שכן שאר משקין שנפטרים מלפניהם, קל וחומר לאחריהם.
ואם אין המשקה לפניו דאז צריך לברך לפניהם, חייב גם כן לברך לאחריהם. ולכאורה הביאור משום דאז אין המשקין טפלים.
עכ"פ מבואר מלשון המרדכי שהמשקין טעונים ברכה לאחריהם, ורק ברכת היין שבאחרונה פוטרתן, ולא שפטורין מברכה אחרונה לגמרי. וזהו דלא כמו שכתב בשער הציון (סי' רח אות ע) וכמו שהשיגו בעמק ברכה.
♦
ב.
כתב המאירי בדף מ"א ע"ב, דאם לא היה דעתו מתחילה על הטפלה אינו בכלל זה הדין. והיינו כמ"ש התוס'. ומכל מקום כתב שם בדברים הבאים מחמת הסעודה פת פוטרתן, והיינו דהוא דין מיוחד בברכת הפת שפוטרת כל מה שבתוך הסעודה, אע"פ שאינו נפטר מדין טפל.
♦
ג.
פת ומליח. כתב המאירי בשם גדולי המפרשים, דדוקא שהמליח בא תחלה, אבל בבת אחת הפת עיקר. וצריך ביאור מאי שנא, דאם הוא עיקר כשהוא בבת אחת כל שכן לכאורה בזה אחר זה. ואולי, אדרבה, כיון שהתחיל לאכול המליח, ומחמתו אוכל אח"כ הפת, לא חשיב הפת עיקר, משא"כ בבת אחת הוי פת עיקר.
ולכאורה סברת גדולי המפרשים, כמו הדין דכל שיש בו מה' מינים, דמחמת חשיבות ה' מינים, הוי עיקר. ובשיטת ריב"ב, הביא פי' א' דהא דכל שיש בו מה' המינין דמברך בורא מיני מזונות, דהוא דין בפני עצמו ולא משום דה' המינין הוי עיקר, אלא המין האחר הוא העיקר ואפילו הכי מברך בורא מיני מזונות. והקשה ריב"ב ממליח ופת, דהוי מליח עיקר ופוטר פת, וה"נ נימא בה' מינים. אמנם זה אתי שפיר לפירוש גדולי המפרשים, דה"נ דוקא בזה אחר זה.
ובדעת גדולי המפרשים הנ"ל נראה הביאור דמצד החשיבות של הפת, מתבטל המליח אל הפת כשהוא בבת אחת, אבל בזה אחר זה, כיון שאוכל המליח ראשון, ומחמתו אוכל הפת, מתבטל הפת. ולפי זה אתי שפיר הפירוש שהריב"ב דחהו, דזהו גם כן הדין דכל שיש בו מה' המינין, שמתוך חשיבותן מתבטל השאר אל ה' מינים, וקושית הריב"ב ממליח ופת שהפת מתבטל, אתי שפיר לפירוש גדולי המפרשים, דה"נ בבת אחת מתבטל המליח מחמת חשיבות הפת.
♦
ד.
הכל בו מסתפק לענין ברכה אחרונה אם ברכת העיקר פוטרת הטפל. ומבואר מזה דהטפל גם כן חייב בברכה, דאם לא כן קל וחומר אם פטור מברכה שלפניה כל שכן שלאחריה, שהרי מצינו כמה דברים, שחייב לפניה ופטור לאחריו.
♦
ה.
וכתב הבית יוסף (סי' ריב אות א) לחלוק על דברי הכל בו, א' דזה דבר פשוט, ור"ל דמסברא אין לחלק. וב' דיש ראיה מדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, דאין מברך לא לפניהם ולא לאחריהם. וביאור ראייתו משום דהתם הפטור הוא מתורת טפל. ולכאורה תמוה, דהתם ברכת המזון פוטרת כל מה ששייך לסעודה, אפילו היכא דטעון ברכה לפניו.
♦
ו.
לעיל ל"ה ב' פת עיקר. קשה דילמא כגון שלא היה דעתו מתחילה על זה לאכלו בשמן. והנה זה אתי שפיר להשי' דמכל מקום מברך רק שהכל.
עוד יש לומר דבכהאי גוונא דאוכלו יחד מודו תוס', כנ"ל דאכילה אחת.
עוד יש לומר כמו שכתב המאירי דפת פוטרת לעולם אפילו לא הוי דעתו.
♦
ז.
שער הציון. קושית עמק ברכה. אתי שפיר לפי מה שכתב בספר אבני נזר או"ח סי' ל"ו דכל שהעיקר פטור הטפל פטור דהרי הוא כמוהו, שלא יהא טפל חמור מן העיקר. וצ"ע באתוון דאורייתא, לקח טוב.
♦
ח.
טפל. יש להסתפק אי פטור מברכה או דברכת העיקר הוי ברכה גם על הטפל. ונראה דזה מבואר ממה שכתבו התוס' (מד ע"א) שאם לא אכל הטפל באותו מעמד או שלא היה יודע שיאכלנו, אינו נפטר.
♦
ט.
פירות גנוסר. כתב רש"י חשובים מן הפת. משמע דבעי שיהיה העיקר חשוב טפי מן הטפל ואי לא אע"פ שהוא טפל אצלו, שאוכל הפת, מחמת המליח, לא חשיב הפת טפל. ובתוס' נראה דלא ס"ל הכי.
♦
י.
טפל. לכאורה איכא ב' סוגי טפל, א' כמו פת ומליח, שאכילת הטפל, מחמת אכילת העיקר, דאכילת המליח גורמת שיאכל הפת, ב' כמו כל דבר שיש בו מה' המינים דמברך עליו בורא מיני מזונות, שהוא גם כן מהאי טעמא דה' המינים חשיבי עיקר, והתם אין אכילת הה' מינים גורם שיאכל בשביל זה המין האחר, אלא מחמת חשיבות ה' המינים, הם העיקר והחשיבות שבאכילה זו, ומשום הכי מברך ברכתן.
ולכאורה יש לומר דב' האופנים, ענינם א', שהטפל יש לו דין טפל, מצד שיש כאן אכילה אחת של ב' דברים, וא' מהן יש לו שם "עיקר" והב' יש לו שם "טפל", ושם טפל, הוא על ידי ב' האופנים או מחמת הגרם שהאכילת הא' גורם להב' שיאכלנו, או מחמת חשיבות מין א' יותר ממין הב'. והנה דין "טפל" שמחמת חשיבות, פשוט דהוא רק כשיש כאן עכ"פ "מעשה אכילה אחד" אבל כשאוכל ה' מיני דגן ושאר מינין, באופן דהוי ב' אכילות, ודאי דלא הוי "טפל".
♦
יא.
לפירש"י לא שייך טפל רק אי העיקר הוי חשוב טפי ממנו, ולכן כתב דפירות כנרת חשיבי טפי מן הפת.
♦
יב.
לכאורה הענין דמליח, שצריך שיהא הטפל נאכל להפיג חורפו של המליח, וכן בצנון וזית פירש"י שהזית בא להפיג חורפו של צנון, היינו משום דבלא זה לא הוי כלל "אכילה אחת".
♦
יג.
פירות גנוסר. רש"י. לכאורה צריך ביאור שהרי פירות גנוסר לא הוו לכאורה מלוחים רק מתוקים, ואם כן הדרא קושיא לדוכתה איך המליח פוטר הפת, שהרי המליח לכאורה לא הוי מפירות גנוסר. שוב ראיתי בתר"י ומבואר שם, דמולחים את הפירות, שלא יהיו כל כך מתוקים, ואוכלים עמהם פת והפת טפלה להפירות מחמת חשיבותם.
♦
יד.
רש"י מ"ג ב' דיסא וכרוב ותרדין שבאין לשובע לא הוו טפל לפת, ורק לפתן. ובתוס' שם כתבו דגם זה הוי טפל. וביאור שיטת תוס' הוא מטעם הדין הב' דהיינו מטעם החשיבות, דהפת חשיב טפי, וביאור שיטת רש"י יש לומר דס"ל דמכל מקום לא הוי אכילה אחת, ולא דמי לכל שיש בו מה' המינים.
♦
טו.
תוס' (שם), שלא באותו מעמד, או שלא הי' דעתו. לכאורה הביאור משום דגם הטפל חייב בברכה, אלא שברכת העיקר פוטרתו, ולכן הוי ככל אוכל ב' דברים שברכותיהן שוות ונפטרין בברכה א', שאם אוכל הב' במקום א' והוי שנוי מקום חייב לברך, וכן כתב בתורע"א (ברכות פ"ו אות מד) דהוא מדין שנוי מקום דצריך לברך. וכן אם לא היה דעתו על הב' אינו נפטר.
והיינו דכל החסרון הוי רק משום שייכות הברכה להטפל, אבל דין טפל יש לו. ולכאורה לענין ברכה אחרונה דגם כן טפל פטור, יהיה פטור גם בכה"ג, כיון דסוף סוף טפל הוא וברכת העיקר פוטרת הטפל. והנפ"מ באופן, שהטפל, ברכה אחרונה דידיה הוי אחרת מברכה אחרונה דהעיקר.
♦
טז.
מליח ופת. הקשו בשו"ת משיבת נפש ובאבני נזר דהא ברכת הפת מן התורה לאחריו וברכת המליח רק מדרבנן, ונמצא לגבי ברכת המזון כאילו לא בירך כלל, והרי אם לא בירך על העיקר ודאי דחייב לברך על הטפל, כדמוכח מתוס' מ"ד א' לכאורה, וכן מדין טפל קודם לעיקר.
והאבני נזר רוצה להוכיח מזה שאם העיקר פטור, גם הטפל פטור. ולכאורה יש לומר הענין בטפל דאין לו חשיבות אכילה, ואין חיוב לברך עליו אלא משום דמכל מקום נהנה, ולהכי בטפל קודם לעיקר, מברך עליו רק שהכל, כמו שכתב בתרומת הדשן, וממילא גם כן אין חיוב ברכת המזון מן התורה, דלא הוי אכילה חשובה, ורק מדרבנן יש לומר דחייב בברכה אחרונה, כמו שאר אכילה שנהנה ממנה.
♦
יז.
והנה הכל בו הסתפק בטפל לענין ברכה אחרונה. ועיין קושית הב"י (הובא לעיל). ולכאורה יש לומר דצד הספק הוא בפת טפל, דברכה אחרונה מן התורה, ואין בורא נפשות רבות יכולה לפטור, ולפי זה אתי שפיר דדברים הבאים מחמת הסעודה, דלא הוי ברכתו מן התורה, משום הכי נפטרין.
♦
יח.
ובספר משיבת נפש כתב דמוכח מהנ"ל דהטפל כמאן דליתא. ודוחה הראיה מפת ומליח, דמיירי שהוא שבע ואינו אוכל הפת לשבוע, אם כן לא הוי ברכת המזון מן התורה.
♦
יט.
מגן אברהם ריש סימן קע"ז, פת פחות מכזית. לענין ברכה אחרונה כתב במשיבת נפש דודאי חייב. מבואר מלשון רש"י בדברים הבאים מחמת הסעודה דברכת המזון פוטרתן, משמע דמחויבין בברכה אחרונה, אע"פ שהוא טפל, כן כתב בספר משיבת נפש. אבל ברש"י אינו מפורש רק בשו"ע מפורש כן.
♦
כ.
צנון וזית, קושית משיבת נפש כנ"ל דברכת זית יש אומרים דהוי מן התורה ואיך נפטר בברכת הצנון, ותירץ כנ"ל שאינו תאב לאכלו. ואפשר לומר בלא זה רק מדין טפל באמת ליכא חיוב ברכה כלל מן התורה.
♦
כא.
מליח ופת. מלשון המשנה משמע דהמליח דין עיקר יש לו לענין ברכה, ומשמע דמברך ברכתו הראויה ולא שהכל דוקא. וקשה לתרומת הדשן. ויש לומר כנ"ל.
♦
כב.
האגור (מובא בב"י סי' ריב). צריך עיון בלשונו, דלכאורה משמע דהוא רק חיוב של אפושי ברכות, וצ"ע.
♦
כג.
עיקר פחות מכשיעור וטפל יש בו שיעור, והיה פת או טעון ברכה מעין ג', כתב במשיבת נפש דכיון דטפל גם כן חייב בברכה אחרונה, אם כן יברך ברכת המזון או מעין ג', ולכאורה מוכח ממליח ופת, ראיה מתוס' (ל"ז) דלא מצינו מעין ג' אלא כשמברך מעיקרא בורא מיני מזונות. ומסקנתו דמברך בורא נפשות רבות, והביאור דהוי כסתם אכילה, שאין בה ברכה מיוחדת.
♦
כד.
רא"ש סוף פרק כיצד מברכין, אינו פטור מברכה ראשונה, ומכל מקום חייב בברכה אחרונה. צריך ביאור מאי שנא.
ואולי, משום דברכה לפניה, הוי מטעם שאסור ליהנות בלי ברכה, וכל שהוא שלא לשם הנאה, הוי כמו דבר שאינו מתכוין בכל האיסורים, ואם כן אינו אסור ליהנות, אבל לאחריה הוי מטעם שנהנה, וכיון שנהנה, חייב לברך.
♦
כה.
עדיין יש לומר דלענין ברכה אחרונה טפל פטור לגמרי, ולא דמי לברכה ראשונה, דעל כל הנאה בעולם הזה צריך לברך, וכדמצינו בפחות מכשיעור, וכדמצינו לענין ירקא ומיא סוף פרק כיצד מברכין. ושיטת בה"ג ביין דברכת המזון, הוי אתי שפיר לפי זה. והחולקים יש לומר דס"ל דלא הוי מחמת הסעודה.
♦
כו.
היה אפשר לומר על פי הנ"ל דדין טפל הוא היכא דהוי אכילה אחת, לפי זה יש לומר דבכה"ג שכתבו התוס' דלא היה באותו מעמד או שלא הי' דעתו, הוי אכילה נפרדת, וממילא לא חשיב כלל טפל.
♦
כז.
לפי זה אתי שפיר אפילו נימא דטפל קודם לעיקר ברכתו רק שהכל, היינו משום דעכ"פ דין טפל יש לו, משא"כ בזה דלית ליה דין טפל כלל, כיון דהוי אכילה נפרדת מברך ברכתו הראויה לו.
♦
כח.
בעל המאור וריא"ז, דברים הבאים ללפת את הפת, אע"פ שלא היה דעתו מתחילה עליהם, ס"ד דליבעי ברכה בתחילה, קמ"ל כיון דטפילה נינהו לא בעו ברכה. אי הטעם משום דטפל פטור מברכה אתי שפיר, אבל בלשון הריא"ז כתוב שהן נפטרין בברכת הפת, והביאור דטפל גם כן חייב בברכה, ומכל מקום נפטר בברכת הפת אע"פ שלא היה דעתו מתחילה על זה, ולא דמי לב' מינים שאין נפטר הב' אלא אם כן היה דעתו עליו מתחילה, דהכא כיון דהוי טפל, כך הוא דינו שברכת העיקר פוטרתו, ואין צריך שיתכוין לפוטרו. ולכאורה פליגי בעה"מ וריא"ז עם התוס' בטפל שלא היה דעתו. וביאור סברת תוס' דפליגי עם בעה"מ וריא"ז, יש לפרש הפלוגתא דלתוס' כל שלא היה דעתו, לא הוי טפל, דהוי אכילה אחרת, ולא הוי אכילה אחת, וי"ל גם כן דס"ל דאה"נ דהוי טפל, אבל בעי כונה לפוטרו, ככל אוכל ב' דברים שברכותיהן שוות. כנ"ל.
ונפ"מ אם לא היה דעתו בשעת הברכה על העיקר, אבל היה דעתו בשעת אכילה של העיקר לאכול הטפל.
ובלשון התוס' מבואר דלא היה דעתו בשעת אכילת העיקר על הטפל, אם כן מוכח לכאורה דאין החסרון משום חסרון כונה בברכה, ומוכח כהצד הנ"ל, דהחסרון משום דלא הוי אכילה אחת ובטל מיניה שם טפל.
ובבעל המאור מפורש דמיירי שלא היה דעתו עליהם בשעת הברכה, ואם כן יש לומר דלא פליגי כלל תוס' ובעה"מ דכו"ע מודו שאין צריך דעתו בשעת הברכה, וכנ"ל דכל שהוא טפל פטור, ואם גם בשעת אכילת העיקר גם כן לא היה דעתו, כו"ע מודו כיון דלא הוי אכילה אחת לא הוי טפל.
ולפי זה יש לומר עוד, דיש חילוק בין נדון התוס' דפירות גנוסר, לנדון בעל המאור וריא"ז בדברים הבאים ללפת בהן את הפת, דבפירות גנוסר כל שלא היה דעתו בשעת אכילתן לאכול מליח, כבר כלתה אכילתן, ומהשתא אכילת המליח אכילה אחריתי היא. אבל בדברים הבאים בתוך הסעודה ללפת הפת, שהוא נדון הבעה"מ והריא"ז, כיון שעדיין הוא בתוך הסעודה, וכל שכן אם מלפת בהן הפת, הרי ודאי דאכילה אחת היא עם הפת.
♦
כט.
ריא"ז, דברים הבאים להשביע לענין ברכה ראשונה תלוי בדעתו מתחלה. צריך ביאור, ממה נפשך אי לא הוי טפל מה מהני דעתו. וצריך לומר דעל ידי שהוא בדעתו לאכלו נעשה טפל, וצריך עיון הביאור.
עוד כתב ריא"ז בדברים הבאים לאחר הסעודה, כגון מיני מגדים לקנוח סעודה, תלוי גם כן בדעתו, וצריך ביאור.
♦ ♦ ♦