זמן הגדת העדות בחתימת השטר
תנן במתניתין [כתובות יח, ב]: 'העדים שאמרו, כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו - הרי אלו נאמנים. ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר - אינן נאמנין'.[אמר רמי בר חמא: לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אבל אנוסים היינו מחמת נפשות - הרי אלו נאמנין. אמר ליה רבא: כל כמיניה, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכי תימא הני מילי על פה, אבל בשטר לא, והא אמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר - נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. אלא כי אתמר - ארישא אתמר: הרי אלו נאמנין, אמר רמי בר חמא: לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות, אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון - אין נאמנין; מאי טעמא? אין אדם משים עצמו רשע].
והנה מבואר מתוס' דף י"ט ע"א (ד"ה חזקה) שכתבו: 'דהכא משמע דלא אמרינן מיגו במקום חזקה", דנאמנותם באין כת"י יוצא ממקום אחר רק מדין מיגו הוא, ועיין בתוס' ד"ה הרי אלו וכו', ובסברא נראה דהוא מדין מיגו ועדות ביחד, והיינו דעדות לחוד לא מהני דהוה כיון שהגיד, ומיגו לחוד לא מהני, דהוה מיגו במקום עדים כקושיית התוס', ובצירוף של השני טעמים ודינים ביחד מהני, משום דבלא המיגו היינו כשהח"י (-כשהחתימות ידם) מקוימים, ההגדה כבר נגמרה מקודם, והוה חיסרון דכיון שהגיד וליכא עדות, וכשאיכא מיגו והיינו דבעי לקיימם מקרי שההגדה נגמרת עכשיו. [עכ"פ הגדת הקיום בוודאי שהוא עכשיו]. וחוזרין בתוך כדי דיבור, וא"כ (-ואין כאן) כיון שהגיד, ונאמנים מדין עדים, על הגדתן השניה, וכז"ר (-וכל זה רמוז) בפשיטות דדברי רש"י ותוס', עיי"ש בהסוגיא.
♦
ב.
קושיית הרע"א
ועיין ברע"א שהקשה, למה חזר ביה רמי בר חמא במה דקאמר מתחילה דבאנוסים מחמת ממון, נאמנים כשאין כת"י יוצא ממקום אחר - מדין מגו, ונאמנים במיגו אף כשמודים ע"כ, הלא רבא לא פליג עליו רק בדין השני, דבאנוסים מחמת נפשות אינן נאמנים כשאין כת"י יוצא ממקו"א, מדין כיון שהגיד, אבל בהא דקאמר בל"ק דבמיגו נאמנים באנוסים מחמת ממון לא הקשה עליו, ולמה חזר מזה בל"ב, ואסיק בצ"ע[1].ונראה, דזה ברור דגם רמב"ח בל"ק סובר, דאיכא דינא דכיון שהגיד בעדות שבשטר [דאל"כ בקטנים ופסולי עדות 'בסיפא' למה אינם נאמנים, ועיין בתוס', וז"ל: וקטנים כר"ל, ופסולי עדות משום דמלוה גופא וכו', אך זה אינו מספיק דא"כ להוי תרי ותרי וכמו בברייתא בעדים אחרים, וע"כ דמודה דאיכא דינא דכיון שהגיד בעדות שבשטר, וז"ב].
♦
ג.
שיטת רמב"ח דבאנוסים ליכא עדות – דליכא דעת המתחייב
ולכן נבאר שיטתו, דשיטת רמב"ח הוא, דכשאומרים אנוסים היינו מחמת נפשות, אין כאן כיון שהגיד, דאומרים לנו שלא הגידו כלל פעם ראשונה, והיינו דעיקר מעליותא דשטר הלא הוא מפני שהוא מדעת המתחייב כמבואר בראשונים, וא"כ לדבריהם שהיו אנוסים מהמלוה, א"כ אין כאן דעת מתחייב כלל, ונשאר מפי כתבם, ונמצא דלא הגידו כלל מקודם, ולכן נאמנים[2].אבל בקטנים ופסולי עדות דכיון דאיכא דעת המתחייב, אין כאן חיסרון דמפי כתבם ואיכא הגדה, רק שאומרים עתה שהגדתם היתה פסולה, וזהו עצם עיקר חיסרון דכיון שהגיד וכו', ולכן חשבן[3] שיטתו כן הוא, דבמחמת נפשות נאמנים, אך בסיפא אין נאמנים כיון דליכא מיגו ומדין עדות לא מהני דאין אדם משים עצמו רשע, וברישא נאמנים מדין מיגו לחוד, ולא הוה מיגו במקום עדים כנ"ל דלרמב"ח לא הגידו כלל באנוסים, ומבררת לנו המיגו שלא הגידו כלל.
הג"ה ולפי דברינו קשה, לרמב"ח אמאי הוה תרי ותרי, כשאחרים אומרים שהראשונים היו אנוסים, הלא מבררים לנו שלא הגידו הראשונים כלל, ומאי שנא עדותם השנייה מעדות אחרים, או מאי שנא מיגו שלהם במ"מ (-במחמת ממון) מעדות אחרים, וצ"ע.
♦
ד.
שיטת רבא - דכל צד ביטול העדות אינם נאמנים מדין כיון שהגיד
ורבא פליג עליו, וס"ל דכיון דסוף סוף, נתבטל ע"י הגדתם השנייה עדות הראשונה, מאיזה טעם שיהא, ומתחילה היה מוחזק לנו שיש לנו הגדת עדות, גם זה כיון שהגיד הוא, ולזה הודה רמב"ח, ולכן הוכרח רמב"ח לחזור מכל וכל. והיינו דבמחמת נפשות ברישא נאמנים מדין מיגו ועדות ביחד כברעק"א, דמדין עדות לחוד א"א להאמינם דהוה כיון שהגיד כשיטת רבא, ולכן בסיפא דליכא מיגו אינם נאמנים, ובמחמת ממון בסיפא מכל שכן דאינם נאמנים דלא עדיפא מבחמת נפשות, וברישא הוכרח לומר דג"כ אינם נאמנים דהוה מיגו במקום עדים, דכיון דשייך כיון שהגיד א"כ נחשב הגדה ראשונה לעדות, והוה מיגו במקום עדים.♦
ה.
קושיות הרע"א
ועיין בתוס' ד"ה אין, וז"ל: 'הכא ליכא לאקשויי דלהימנו במיגו דאי בעו אמרי פרוע הוא, דכיון דמקויים הוא הוי מיגו במקום עדים כדפירשנו. ועוד דחוזרים ומגידים הם, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדאמרי' בגמרא'. ומבואר דה'ועוד' הוא תירוץ שני ומספיק לבדו.והקשה הרע"א, אכתי להמנא במגו, דחיסרון דכיון שהגיד אין שייך רק בעדות. ועיין בתוס' ד"ה מחמת, שהקשו דכשאומרים מחמת ממון להמני במיגו דאי בעי אמרי מחמת נפשות, עי"ש תירוצם.
וצ"ע אמאי לא תרצו שני התירוצים הנ"ל: א. דהוה מיגו במקום עדים. ב. דחוזרין ומגידים הם, ועיין במהר"ם שיף עי"ש. והנה קשה עוד, בענין דמודה בשטר שכתבו, למ"ד צריך לקיימו, כדי לבטל את המיגו של הלוה, איה נאבד הבירור שהיה לנו מקודם שהאמת כדבריו. וכן צ"ע דברי התוס' בדף כ"ה ע"ב (ד"ה הרי) וז"ל: וי"ל דאע"ג דאיכא מיגו לא מהימן, דלדבריך קרוב אתה, וצע"ג הלא חיסרון דקרוב הוא רק בעדות, אבל מטעם מיגו אמאי אינו נאמן, עי"ש ברע"א שהקשה כן.
♦
ו.
יישוב על פי גדר זכות מיגו
והנראה הוא, דענין מיגו לא הוה בירור שהאמת כדבריו, דהא אפשר שלא עלה ברעיונו טענה האחרת וכדומה, אלא דדין זכות הוא, שיש (לנו) [לו] בטענה שהוא טוען עכשיו, כל הזכות והכוחות שהיו לו אילו היה טען טענה האחרת, וזהו ביאור דברי התוס', דאילו היה אמר אינו בני אז היה נאמן מדין עדות, וא"כ צריך להשיג כח נאמנותו בהטענה שטוען עכשיו ג"כ מדין עדות, וזה אי אפשר דלדבריו קרוב אתה וכו'.הג"ה: וכמו"כ במודה בשטר שכתבו, לא היה לו הכח וזכות לטעון מזויף[4] עד הקיום, ולכן א"א לו להשיג הזכות והכוח בטענת פרוע ג"כ עד הקיום, ולכן כשנתקיים נאבד מגו, וז"פ.
וזהו ביאור דברי התוס', דאילו היו אומרים פרוע, א"כ היו נאמנים מדין עדות, א"כ צריכין להשיג זכות וכח בהגדתן של עכשיו אנוסים, או פסולי עדות וכו' ג"כ מדין עדות, וזה א"א דכיון דמקוים הוא, א"כ חוזרים ומגידים הוה, וז"פ.
וכל זה הוא על הסיפא דמתניתין, אבל התוס' של ד"ה מחמת, דקאי לרמב"ח, ולדידיה הלא ביארנו דכשאומרים אנוסים היינו לא הוה חוזר ומגיד וכנ"ל בסק"ג, וכן לא הוה נגד עדים וכנ"ל בסע"ק הנ"ל, ולכן הוכרחו התוס' לתרץ תירוצים אחרים, או דמחמת נפשות לא שכיח, או דבתרי לא אמרינן מיגו וכו'.
ובאמת לפי דברינו היו התוס' יכולים לתרץ על קושיתם לרמב"ח בל"ק כפשטא, דאלו היו אומרים מחמת נפשות א"כ היו נאמנים מדין עדות וכנ"ל דלאו חוזר ומגיד הוא, ועכשיו בהטענה שהם טוענים מחמת ממון א"א להם להשיג דין כח נאמנות של עדות דאין אדם משים עצמו רשע, ולכן אינן נאמנים, וז"פ.
ביאור הא דליכא מיגו בשבויה כשבאו עדים
הג"ה ובזה נתבאר ג"כ הא דקי"ל דאם משנשאת באו עדים לא תצא (כתובות כב, א), הוא או משום בשבויה הקילו (שם כג, א), או משום דרב המנונא (שם), אבל המיגו כבר איבדה, וקשה ג"כ כמו בענין דמודה בשטר שכתבו, איך ועבו"מ[5] נאבד הבירור שהיה לנו מקודם.והביאור ג"כ כנ"ל, דזכות של השתיקה מקידושיה, ושבייתה, הוא עד ביאת עדים, ולכן א"א להשיג זכות וכח בהטענה דגירושין וטהרה ג"כ אלא עד ביאת עדים, וז"פ. ועיין היטב בתוס' דף כ"ג ע"ב בריש העמוד (ד"ה שתי), וז"ל: דאיירי דאיכא עדים ואינהו לא ידעי'[6] וקמ"ל דלא מהימנא. וצ"ע לכאורה אמאי לא מהימני, הלא אית לנו ראיה שאומרים אמת כמו בכ"מ במגו.
ולפי דברינו הוא בפשטות דבכל מקום מיגו לאו בירור הוא, אלא דמשיג זכות במה שטוען עכשיו, מה שהיה לו אילו היה טוען האחרת, ולכן כשאיכא עדים אף שלא ידעה, מכל מקום בעצם המציאות אין לה שום זכות לטעון טענה האחרת, ולכן א"כ (-אין כאן) מיגו כלל וז"ב[7].
♦
ז.
ביאור כמה עניינים על פי גדר מיגו
נתבאר מהפנים ומהג"ה, כי בכללא דאדמו"ר במיגו נתבאר ששה ענינים, ובאמת מבואר בזה עוד כמה ענינים.א' – הקשה הר"ן (קידושין כז, ב מדפי הרי"ף) באב שאומר נשבית ופדיתיה, אף דלשבויה לא האמינו קרא, מכל מקום להאמניה מדין מיגו דאי בעי אמר קדשתיה וגירשתיה. ותירץ כיון דבקידושין חידוש הוא, אין לך בו אלא חידושו. [כמובן צריך לעיין בפנים אם איתא כן[8]] ודבריו קשים להולמן. ולהנ"ל זהו כוונת דבריו, דעל הטענה והאמירה של קדשתיה וכו' היה נאמן מדין אב, וזה א"א לו להשיג על שום הגדה אחרת דאין לך בו וכו'.
ב' – דברי התוס' בכמה מקומות בש"ס דכמו דהאב היה נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו, כמו"כ נאמנים היתומים (ראה תוס' כתובות צב, ב ד"ה דינא). וכמובן צע"ג דהא נאנסו לא טענינן להו דלא שייך, והחזרתי הוה מיגו במקום חזקה דשטרך בידי וכו', והביאור כנ"ל דמיגו לאו בירור כ"א (זכותים) זכויות של טענה, וע"ז שייך ירושה, וז"ב.
ג' – כמו"כ נתבאר דברי התוס' דנאמנים לומר, היינו דטענינן להם פרוע, משום דאביהם היה נאמן לומר פרוע במיגו דמזויף, וצ"ל כנ"ל דא"כ (-דאין כאן) שום בירור, דמזויף לא שייך, ופרוע הוא נגד חזקה כנ"ל. והביאור כנ"ל דזהו זכות של הטענה, וע"ז עומדים היורשים במקום מדין ירושה, וז"ב.
הג"ה עיין ברשב"ם ב"ב בענין דשטרא זייפא ל"ב ע"ב, ובתוס' ב"ב דף ל"ד ע"א בענין דנסכא דר"א, שא"א להולמם כ"א על דרך של אדמו"ר במיגו וקצר היריעה מלהסביר, ועיין היטב באוהל תורה[9] מה שכתב ג"כ כעין זה וביאר ג"כ כמה עניינים גבוהים, עי"ש היטב.
♦
ח.
קושיית הרע"א שיפסל השטר מדין פלגינן
הקשה הרע"א, לפי מה דמבואר בתוס', דבאנוסים היינו מחמת ממון, ל"ש[10] פלגינן דיבורא לכו"ע, וא"כ הו"ל להגמ' למימר דלכן אינם נאמנים, דלדבריך רשע אתה והתורה אמרה אל תשת רשע עד כמבואר ביבמות כ"ה (ע"א) בגמ', וע"כ דמיירי בשעשו תשובה, ולכן עתה כשרים המה.[ועיין בטור (חו"מ מו, לד) שכתב להדיא דמיירי באופן זה שאומרים שעשו תשובה] וא"כ אמאי לא פלגינן נאמנות, ונאמר דכמו בגזלן דב"ת (-דבר תורה) אם כשר לעדות אשה, נאמן להתירה והוא נשאר בכשרותו[11] עיין יבמות כ"ה [ועיין בנוב"י[12] שלא כתב כן].
כמו כן הכא [כיון שעשה תשובה] הוא ישאר כשר, והשטר יפסל, ואין כאן חיסרון דתחילתו בפסול כמבואר בש"ך סימן ל"ד ס"ק ל"ג דבפסול משום עבירה ועשה תשובה, אין שייך החיסרון דתחילתו בפסול עי"ש, ועיין ברע"א.
♦
ט.
ביאור פלוגתת רבא ורב יוסף בדין פלגינן נאמנות
ונראה דרבא ורב יוסף פליגא בתרתי, דרבא ס"ל פלגינן דיבורא לומר שהמעשה אירע באופן אחר מכפי שאומר, ולא פלגינן נאמנות, וזה מבואר מתירוצם של הרא"ש וכל הראשונים במכות (ז, א) דלכן 'אילעא וטוביה' פסולין אף להלוה משום דלא פלגינן נאמנות כיון שאין שייך שם פלגינן דיבורא.ור"י אית ליה להיפך, דלא פלגינן דיבורא, "אויס טראכטין"[13] שאירע המעשה באופן אחר מכפי שאומר, והנאמנות פלגינן, ולכן אם גזלן דבר תורה כשר לעדות אשה נאמן להתירה, והוא בוודאי דנשאר כשר, ולא גזלן לעדות אחרת [דלא כהנוב"י הנ"ל]. ולכן סוגייתינו דאזיל לרבא לא שייך פלגינן נאמנות, ומתורץ קושית הרע"א, וז"פ.
ובזה מתורץ דברי הרשב"א (יט, א ד"ה קסבר) שכתב דהו"א דגמ' היתה דאיכא מדת חסידות למסור נפשו להריגה כדי שלא לחתום שקר, ולכן כשאומרים אנוסים היינו מחמת נפשות, ולא היו חסידים ג"ז בגדר אין אדם מע"ר הוא עי"ש, וזהו נגד הגמ' דיבמות הנ"ל דמבואר ד"אמתער" גזלן[14] אם הוא כשר לעדות אשה נאמן להתירה, וא"כ כמו"כ הכא מי שלא קיים מדת חסידות בוודאי דכשר לעדות, ואמאי אינו נאמן לו[מר] שהשטר (כשר) [פסול] הוא.
ולהנ"ל ניחא, דהגמ' אזלא לר"י דפלגינן נאמנות, ולכן הוא ישאר כשר, והגדתו אינו נפסלת דגזלן דבר תורה הגדתו כשירה לעדות אשה, אבל הכא אזלא הגמ' להלכה לרבא דלא פלגינן נאמנות, ונתבטל הגדתו עבור זה שהגיד ע"ע (דב"מ) [דבר רשע], וכמו"כ נתבטל אף עבור זה שהגיד על עצמו שאינו חסיד, וז"פ.
ואף הראב"ד דתירץ תירוץ אחר על 'אילעיא וטוביה' הנ"ל עי"ש ברא"ש (מכות א, יג), נמי מסכים דרבא [לית ליה] פלגינן נאמנות, ול"ק (-ולא קאמר) הראב"ד כי אם בקרוב, דשם הגדת קרוב נמי הגדה ולכן שטערט ניט[15] את הנשאר, אבל בבעל דבר דלאו הגדה היא כלל כשיטת הראב"ד גבי בטלו מקצתו, א"כ חיסרון מקצת הגדה זו מבטל את השאר, וכו"ע מודים דל"ש פלגינן נאמנות, ונמצא דלא צריך הראב"ד לפירוש אחר כי אם שם דמיירי בחיסרון...[16]
♦
י.
הטעם שאין נאמנות פלגינן בבעל שאמר גרשתי את אשתי
מבואר מהסוגיא להנ"ל דהיכא דלא הוי נגד עדים, נאמן במיגו אף כשמשים עצמו רשע, וכן מבואר בדף ס"ג (ע"ב) בתוס' (ד"ה אבל) שהקשו, דבטמאה אני לך, להאמינה במיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי.וכן ב[שטר] אמנה הקשה התוס' (יט, א ד"ה וכגון) דלהמניה במיגו דאי בעי מחיל, אף דאמנה היא עבירה כמבואר בגמ' (יט, ב), וז"ב ועיין ברע"א, ואף דהוא נשאר בכשרותו ואדם כשר, מ"מ פלגינן בנאמנותו של מגו.
וקשה מב"ב (קלד, ב) דמבואר לחד שיטה דבבעל שאמר גירשתי את אשתי למפרע, אינו נאמן אף מכאן ולהבא, דלא פלגינן בנאמנות דמגו. ובפרט דלהדיא מבואר דפלגינן בבידו, דאינו נאמן להשיאו אשה, ונאמן להאכילו בתרומה מטעם בידו וכו' (כתובות כה, ב). [וכן בנאמנות דיבור חזינן דפלגינן דיבורא, דנאמן לנדרים וערכין ולא למכות ועונשין וכו'].
ונראה, דכיון דאומר שכבר גירשה, א"כ פנויה היא כבר לדבריו, א"כ עתה אינו עוד בידו לגרשה, ולכן אינו נאמן גם (ע"ע) [מכאן ולהבא], וז"ב.
♦
יא.
בעוברת על דת על פי עצמה לא פלגינן נאמנות בכתובתה - משום שמותרת לבעלה
ועיין בר"ן (כתובות לב, ב מדפה"ר) בשם הראב"ד דעוברת על דת על פי עצמה אית לה כתובה, דאין אדם משים עצמו רשע, וחזינן דלא פלגינן בנאמנות דהודאת בע"ד, וז"ב. ובפרט דבכ"מ מבואר דהאומר גנבתי נאמן לגבי תשלומין, וצ"ע.וביארנו במק"א, דעיקר הטעם דבעוברת על דת אין לה כתובה משום דמוכרח לגרשה, והיכא שאינו מגרשה ברצונו אין לה כתובה, ולכן כיון שלגבי האיסור "צו לעבען" מיט איהר[17], אינה נאמנת דאין אדם מע"ר, לכן אינה מפסדת כתובה דע"י העבירה בעצמותה אין לה להפסיד כתובה[18], וז"פ.
♦ ♦ ♦