הגמרא (כתובות נד ע"ב) אומרת: "תנאי כתובה ככתובה", ומסבירים הראשונים (ראו רש"י שם ד"ה תנאי ועוד) שהכוונה לתוספת הכתובה.
יש שתי אפשרויות להגדיר את תוספת הכתובה:
א. הבעל יכול להתחייב לאשתו במתנה נוספת מעבר לחיוב הרגיל שחכמים חייבו אותו, ולמתנה זו יש דינים כמו של כתובה. לפי פירוש זה, התוספת אינה חלק אינטגרלי מהכתובה, אלא כשמה כן הוא: "תוספת". אמנם, למעשה אותם דינים שחלים על הכתובה חלים גם על התוספת.
ב. יש אפשרות להגדיל את עיקר הכתובה, ואז התוספת הופכת להיות חלק מעיקר הכתובה ממש.
♦
נראה שבהבנה זאת נחלקו הראשונים בסוגיית בית דין של כוהנים:
המשנה בכתובות (יב ע"א) אומרת: "בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז, ולא מיחו בידם חכמים".
התוספות (שם ע"ב ד"ה בית דין כתבו): "בית דין של כהנים היו גובין כו' ולא מיחו בידם חכמים - אף על פי שלא כתב בלשון תוספת אלא ארבע מאות דחזו ליכי, וקא סלקא דעתך דלא תגבה דלא חזו, ובלשון תוספת לא כתב, קא משמע לן דמנהג טוב מאד הוא וראוי להיות בכהונה ובמשפחות המיוחסות, ושייך בהו למימר דחזו ליכי".
משמע מדברי התוספות, שדווקא במשפחות שזה המנהג אצלן אפשר לכלול את הכל בבת אחת, אבל במשפחות שלא נהגו כן, אי אפשר לכלול את התוספת בתוך העיקר.
כך חילק בפירוש המרדכי (כתובות רמז קלו): "בית דין של כהנים היו נוהגין לכתוב כו'. תימה, דהכא משמע דווקא משפחות המיוחסות וכהנים, ולקמן תנן אם רצה להוסיף יוסיף אפילו מאה מנה, משמע בכל אדם? יש לומר דהתם כשכותב תחילה מנה מאתיים ואחר כך תוספת, אבל הכא היו כותבים ביחד ארבע מאות דחזו ליכי, פירש רבנו תם".
דהיינו, במשפחות רגילות חייבים לכתוב את התוספת בנפרד מהעיקר.
אמנם התוספות (שם) הביאו דין נוסף, ולפיו לא קשה כלל קושיית המרדכי: "ואפילו לא כתב לה כתובה גובה ארבע מאות בתנאי בית דין כמו בבנות ישראל מאתיים, דתקנה גמורה היא".
לפי זה, החידוש במשפחות כוהנים אינו שאפשר לכלול את התוספת עם העיקר, אלא שזה עיקר הכתובה שלהם, גם אם לא נכתב.
ואכן, הר"ן על הרי"ף (כתובות כא ע"א מדפי הרי"ף) למד מהסוגיה שלנו, שאפשר לכתוב את הכל ביחד: "בגמרא פריך: פשיטא? ומפרקינן: מהו דתימא, קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו, קא משמע לן. ומהא שמעינן דמצי למכתב סתמא: ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כך וכך, דאם איתא דלא שרי אלא במפרש עיקר כתובה, והדר מוסיף כך וכך, היכי תיסק אדעתין דליתסר, ומאי כיסופא איכא בהכי, וכי אילו בעי למיתב מדיליה, מי לא מצי יהיב? אלא ודאי במכתב סתמא עסקינן, דבהכי מצי סליק אדעתין דאיכא למיחש אכיסופא, כיוון שלזו כותבים מוהר אחד ולזו מוהר אחר, ואפילו בכהאי גוונא מסקינן דשרי".
הרמ"א (אבן העזר סימן סו סעיף ז) הביא את שתי הדעות: "הגה: ואין צריך לפרש עיקר הכתובה בפני עצמה והתוספת בפני עצמו, אלא כולל הכל ביחד, אם ירצה (הר"ן ריש אף על פי והמגיד משנה פ"י וריב"ש סימן סה). ויש חולקים, וסבירא להו דצריך לכתוב הכתובה כמנהג המדינה בפני עצמה, והתוספת בפני עצמו, וכן נוהגין. ואם יש משפחה שכולן נוהגים בתוספת, אין צריך לכתוב כל אחד בפני עצמו (מרדכי פרק קמא דכתובות)".
מעבר לשאלה אם ניתן לכתוב את התוספת ביחד עם העיקר, או שזה חיוב נפרד (שיש לו את אותם דינים של חיוב הכתובה), נראה שבשאלה זו מהי מהות תוספת הכתובה, נחלקו רש"י עם הר"ן והתוספות:
רש"י (נד ע"ב ד"ה תנאי כתובה) כתב: "תנאי כתובה – תוספת שהוא מתנה להוסיף לה, וכן מזונות וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל".
על כך כתב הר"ן (שם ע"ב): "ונראה לי, שמה שכתב: "וכן מזונות", לא בא לומר שיהא שמן כתובה, דאם כן, היכי שקלינן וטרינן לעיל בפרק נערה שנתפתתה (נג ע"א): "מוחלת כתובתה לבעלה, יש לה מזונות או לא?" הרי מחלה הכל? אלא ודאי כי קאמר: "וכן מזונות", היינו לומר שהדינין שלהן ככתובה, כגון שבח וקרקע וזיבורית, נוהגים במזונות, אבל לא שיהיו בכלל לשון שם כתובה".
דהיינו מזונות אינם ממש חלק מהכתובה, אלא שיש להם דינים של כתובה.
אך הרא"ש (פרק ה סימן א) הבין את דברי רש"י כפשוטם, וחלק עליהם: "ולא היה לו להזכיר הני דבפרקין דלעיל, דאמר רבי ינאי למאי נפקא מינה? למוכרת, ואמרינן בפרקא דלעיל (נג ע"א): "מכרה כתובתה, יש לה כתובה בנין דיכרין", הלכך אין להזכיר כאן אלא תוספת כתובתה".
ההפלאה (כתובות שם) תירץ את הסתירה על רש"י מהגמרא לעיל: "לעניות דעתי נראה ליישב, לפי מה שכתבתי לעיל שם פרק נערה לתרץ קושיא הר"ן שם מסוף פרק הנושא, דמהני מחילה אף למזונות. ותירצו דהתם בסוף פרק הנושא, דמוחלת ליורשים עצמן, ודאי מהני, דהוא נכלל במחילת הכתובה. אבל במוחלת הכתובה לבעל, אין המזונות שלאחר מותו בכלל, משום דמן הסתם אין דעתה על זה, עיין שם, ומשאר טעמים שכתבו שם. אם כן שפיר יש לומר, דהכא מיירי במוחלת ליורשים".
דהיינו, שם זה דיון נקודתי אם מוחלת כתובה לבעלה מתכוונת גם למזונות שלאחר מותו, אולם כאן מדובר שמחלה ליורשים, ומכיוון שבאופן רגיל זה חלק מהכתובה, ממילא גם זה נמחל.
ואכן, הגר"א (סימן סו ס"ק כח) כתב שיש מחלוקת בין רש"י לרא"ש האם מזונות נחשבים חלק מהכתובה או לא.
לפי רש"י, יש לומר שהמילים "תנאי כתובה ככתובה", אין כוונתם שזה ממש דבר אחד (שהרי המזונות ודאי אינם הכתובה עצמה), אלא שכולם קרויים בשם אחד, ויש להם דינים דומים.
לעומת זאת, לדעת הר"ן, משמעות המילים "תנאי כתובה ככתובה" היא שמדובר בחלק אינטגרלי מהכתובה, לכן אפשר לכתוב את התוספת כחלק מהכתובה, ולכן ברור שתנאי הכתובה האחרים כמו מזונות, אינם כלולים במשפט הגמרא הנ"ל, שהרי ברור שהם אינם הכתובה עצמה.
♦
ניתן לראות עוד נפקא מינות בעניין שמוסברות בחילוק זה, במחלוקות של רש"י ותוספות בכמה דינים שבהם משווים את ה"תנאי כתובה" לכתובה:
א. ההשוואה בפוגמת כתובתה:
רש"י (נד ע"ב ד"ה ולפוגמת) כתב: "ולפוגמת – בפרק הכותב תנן: "הפוגמת כתובתה, לא תיפרע אלא בשבועה". אם פגמה תוספת נמי, שאמרה לשם פירעון התוספות התקבלתי דינר, אף זו פוגמת כתובתה היא, ואם טוען בעלה התקבלת כל כתובתך, לא תיפרע אלא בשבועה".
לפי רש"י, החידוש הוא שאם פגמה את התוספת, צריכה שבועה על הכל.
לעומת זאת, התוספות (שם ד"ה ולפוגמת) כתבו: "ולפוגמת – איצטריך, דאם פגמה כתובתה, לא תגבה גם התוספת אלא בשבועה, אפילו הייתה הכתובה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר".
לפי תוספות, החידוש הוא שאם פגמה את הכתובה, צריכה שבועה גם על התוספת, אפילו אם התוספת היא בשטר אחר.
רש"י לא יכול להגיד כדברי התוספות, שכן לדעתו התוספת אינה חלק מהכתובה אלא דבר נפרד שיש לו דינים כמו כתובה, ולכן אם התוספת הייתה בשטר אחר והאישה פגמה את הכתובה, אין סיבה שתישבע על התוספת, שהרי היא לא פגמה אותה. בשטר אחד היא פגמה את השטר, ולכן תישבע, אבל בשני שטרות ניתן להחיל את הפגימה על שניהם, רק אם הם נחשבים כחיוב אחד, ולא מספיק שהדינים של אחד הם כמו של האחר.
ב. ההשוואה ביניהם "לשבועה":
רש"י (נה ע"א ד"ה ולשבועה) כתב: "ולשבועה – לכל מילי דשייכא לישבע על הכתובה, כגון הנפרעת שלא בפניו, ועד אחד מעידה שהיא פרועה, והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים, דתנן בפרק הכותב דבעו שבועה, אף תוספת נמי בעי שבועה".
לדבריו, לתוספת יש בסך הכל את אותם דינים של עיקר כתובה. על כך הקשו התוספות (שם ד"ה ולשבועה): "פירש הקונטרס, לעניין עד אחד מעידה שהיא פרועה, ונפרעת שלא בפניו כו'. ולא אתי שפיר למאן דמשווה שאר שטרות לכתובה".
דהיינו, שאין בדברי רש"י חידוש, שהרי שבועה זו קיימת בכל השטרות, ולכן גם אם התוספת אינה ככתובה, יש להישבע עליה?
לכן הסבירו התוספות: "ונראה לר"י דהכי פירושו: ולשבועה – שאם נשבעה על הכתובה, נשבעה נמי על התוספת, דכשבאה לגבות תוספת, אינה צריכה לחזור ולישבע".
לדעת תוספות, העיקר והתוספת נחשבים לחיוב אחד, ולכן אם נשבעים על הכתובה, זה כולל גם את השבועה על התוספת. גם הר"ן, לשיטתו לעיל, הסכים עם דברי התוספות, וכתב שחידוש הגמרא הוא ששבועה על הכתובה או פטור משבועה על הכתובה, גוררים בתוכם גם שבועה או פטור משבועה על התוספת, שכן היא חלק מהכתובה.
ג. תובעת כתובתה:
רש"י (נד ע"ב ד"ה ולתובעת) כתב: "לתובעת – שאמרו חכמים: התובעת כתובתה בבית דין, אין לה מזונות, תובעת תוספת נמי אין לה מזונות".
על כך הקשה הר"ן (שם): "ואיכא למידק, דהא אסיקנא בפרק אלמנה ניזונת (צז ע"ב), דמקצת כסף ככל כסף, כלומר שאפילו נפרעה ממקצת כתובתה, יש לה מזונות בשביל אותו מקצת כסף שנשאר בכתובתה?".
לאחר שהביא הר"ן כמה תירוצים שכתבו אחרים, הוא כתב את התירוץ שנראה בעיניו: "אבל הנכון דהכי קאמר, ולתובעת – שאם תבעה כתובתה סתם, הרי היא כאילו תבעה בפירוש עיקר ותוספת, ושוב אין לה מזונות".
שוב, לפי רש"י יש כאן "דין" של תוספת שזהה לדין העיקר, אבל לפי הר"ן החידוש כאן הוא שכשאומרים "כתובה", כוללים את התוספת בתוכה.
♦
סיכום
א. כשאנו אומרים "תנאי כתובה ככתובה" אפשר לפרש שדינם של תנאי הכתובה כדין הכתובה, והם נקראים גם בשם כתובה, ואפשר לפרש שתנאי הכתובה הם חלק אינטגרלי מהכתובה עצמה. נראה שרש"י והמרדכי סברו כצד הראשון, ואילו התוספות והר"ן סברו כצד השני.
ב. הנפקא מינה הכי ברורה היא האם אפשר לכלול את התוספת והעיקר ביחד בכתובה, או שצריך לכתוב את התוספת בנפרד מהעיקר.
ג. עוד נפקא מינה עקרונית היא אם "תנאי כתובה ככתובה" הכוונה רק לתוספת (כי מדובר שזה חלק מהותי מהכתובה, ואילו תנאי הכתובה ודאי אינם ממש חלק מהכתובה אלא נספחים לה) או גם לכל תנאי הכתובה, כי אנו עוסקים בדינים שלהם, ולא מתכוונים שהכל עניין אחד.
ד. נפקא מינה נוספת, אם פוגמת כתובתה שהתוספת כעיקר, הכוונה שגם אם פגמה תוספת צריכה להישבע עליה, או הכוונה שכל פגימה משפיעה על הכל, ואפילו אם זה בשני שטרות שונים.
ה. עוד נפקא מינה היא אם הנשבעת על כתובתה, כללה בתוכה בסתם גם שבועה על התוספת (ולא רק שגם על התוספת צריכה שבועה במקרים שצריך על העיקר).
ו. עוד נפקא מינה היא אם תבעה כתובתה, האם אנו אומרים שמן הסתם גם תבעה את התוספת, ושוב אין לה מזונות, או רק שדין תביעת התוספת כדין תביעת העיקר.
♦ ♦ ♦
יאר יצחק - באורך נראה אור♦ שמיעת עשרת הדברות מפי הגבורה♦ מבוא לפירוש רבי משה חלאיו על מגילת רות♦ פירוש מגילת רות על דרך הפשט והמדרש♦ בגדרי מיגו ופלגינן נאמנות♦ בענייני עיקר וטפל בברכות הנהנין♦ בדין קרבנות הגר עולה ושלמים♦ בעניין קרבן הגר וקרבן חובה בשותפות♦ קטן שקנה בהמה מבכרת♦ בעניין לולב הגזול והשאול