זכיתי ללמוד אצל הרב במשך שמונה שנים בארץ חמדה, וגם לאחר מכן יצא לנו לשבת כמה וכמה פעמים ביחד בדיני תורה.
שתי התכונות שהכי בלטו לי אצלו היה מצד אחד תלמיד חכם ששקוע כל כולו בעולמה של תורה ומוסר את נפשו עליה, ומצד שני של "מענטש" אמיתי, שמתייחס לכולם בסבר פנים יפות, בענווה ובאהבה.
אשתדל לספר כמה סיפורים שימחישו את שתי התכונות הללו, וגם כיצד הן השתלבו יחדיו:
הפעם הראשונה שפגשתי בו הייתה כשבאתי להיבחן לארץ חמדה. הייתי אז צעיר מהגיל הרשמי שהוא תנאי הקבלה לארץ חמדה, אבל רבותיי בישיבה לחצו עליי בכל זאת להיבחן לכולל. הגעתי לבחינה מתוך ידיעה שסיכויי הקבלה שלי קלושים. התבקשתי להכין סוגיה ולאחר מכן נכנסתי (עם עוד נבחן) להיבחן אצל הרב ארנרייך. כשהגיע תורי, הוא ביקש ממני להתחיל להרצות את הסוגיה (כדומני שזה היה הרא"ש, אבל עברו מאז 25 שנה, אז איני בטוח). לא הספקתי לדבר יותר מידי והוא הרעים עליי בקולו בקושיה מסוימת. בתור תגובה הרעמתי בחזרה בקולי. לאחר הבחינה חשבתי שבטח אפסו סיכויי להתקבל, שכן "צעקתי" על הרב ארנרייך. אבל אח"כ הסתבר לי שזה מה שהרשים אותו וגרם לו לקבל אותי (ביחד עם ראש הכולל השני, יבלט"א מו"ר הרב יוסף כרמל שליט"א) לכולל.
באחד מהשיעורים הכלליים שהעביר, הקשיתי קושיה. הרב ארנרייך שמע את הקושיה ואמר לי: מגיעה לך לטיפה וסטירה. לטיפה על כך שהקשית מעצמך את קושיית התוספות. סטירה על כך שלא ידעת שהתוספות הקשו קושיה זו, מה שאומר שלא הכנת את המראי מקומות לשיעור. המשפט הזה לימד אותי פרק בהלכות תוכחה - איך להוכיח תלמיד מצד אחד, אבל מצד שני לתת לו הרגשה טובה שמעריכים אותו.
אחד הדברים המדהימים שראיתי אצלו ואצל ראש הכולל השני, הרב כרמל, היה שיתוף הפעולה המדהים ביניהם. למרות תכונותיהם השונות, ההרמוניה שהייתה ביניהם הייתה מופלאה ואמיתית. מעולם לא נחשפנו לצל של שמועה על מחלוקת ביניהם. כשראינו כיצד הם עובדים יחדיו, ראינו בכך סתירה למימרה "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד".
הוא סבל במשך השנים רבות מהרגל שלו, אולם כל עוד הוא היה יכול ללכת, התעקש לעשות זאת בעצמו ולא הסכים לקבל עזרה בלעלות במדרגות. כמה וכמה פעמים הוא היה מושבת ולא יכול היה להגיע לכולל, אבל על השיעור השבועי לא ויתר, ואנו הגענו לביתו כדי לשמוע את השיעור ממנו.
גם לאחר שסיימתי את הכולל יצא לי לשבת ביחד איתו כמה פעמים בדיני תורה כשהוא היה אב בית הדין. תמיד היחס שלו בדיונים היה כאל חבר ללימוד ולא כאל רב לתלמידו.
כשהוצאתי את ח"א של ספרי לפני קרוב לחמש שנים, באתי אליו לביתו כדי למסור לי עותק של הספר (זה היה בתקופת הקורונה, כשהוא לא יצא מהבית). הוא כל כך שמח לקבל את הספר, וראיתי שהוא מאושר מכך שתלמידיו מוציאים לאור דברי תורה.
מו"ר היה בוודאי אחד מ"בני עלייה" עליהם נאמר שמועטים הם. יהי רצון שיהיה מליץ יושר עלינו בשמיים.
♦ ♦ ♦