יישוב שיטת ר"ת בשקיעה ובצאת הכוכבים וחשבון שעות היום

א.

הקושיות על שיטת ר"ת

ידועה שיטת ר"ת בתוס' (שבת ל"ה. ופסחים צ"ד.), ומובא להלכה בשו"ע (או"ח רס"א ב'), שמתחילת שקיעת החמה עד צאת הכוכבים יש שהות של מהלך ד' (או ה') מיל, וכמבואר בסוגיא בפסחים (צ"ד.), וזמן בין השמשות מתחיל כדי מהלך ג' רבעי מיל קודם צה"כ, בזמן סוף השקיעה.
ופשטות הדברים היא שתחילת השקיעה היא בזמן שהחמה שוקעת מתחת האופק (שזה זמן בין השמשות לשיטת הגר"א בביאורו באו"ח שם), ורק אחר ד' מיל הוא צה"כ. ולשיטת הראשונים שהילוך מיל הוא 22.5 דקות נמצא שארבע מיל הם 90 דקות ולשיטת הראשונים שהילוך מיל הוא 18 דקות נמצא שארבע מיל הם 72 דקות (עיין בחק יעקב ובביאור הגר"א או"ח תנ"ט ב').
אלא שיש כמה הערות על שיטה זו:
א. זמן רב לפני שעברו 72 דקות מהשקיעה נראים הרבה כוכבים בינונים וקטנים, ואיך יתכן שצה"כ הוא רק אחר 72 דקות. ועוד, שמבואר בגמ' שיש כוכבים קטנים שאינם נראים אלא אח"כ, ואיזה כוכבים נראים רק כעבור זמן ארוך כ"כ.
ב. לפי ההבנה בשיטת ר"ת שצה"כ הוא אחר 72 או 90 דקות משקה"ח שבאופק באזור ירושלם בימי ניסן ותשרי, הרי שאז נמצאת השמש בערך 16 או 20 מעלות מתחת האופק, ולפי החשבון בארצות הצפון צריך להמתין זמן רב יותר שתרד השמש כל כך מתחת האופק. וגם יש מקומות שבקיץ אין השמש יורדת כ"כ מתחת האופק במשך כל הלילה, ואילו מנהג כל קהלות ישראל בכל התקופות היה שהמתינו במוצאי שבת רק ליציאת ג' כוכבים בינונים, ולא המתינו מעולם שתשקע החמה 16 או 20 מעלות מתחת האופק, וכן מבואר מדברי הרבה פוסקים (ועיין בזה באריכות בספר הזמנים כהלכה פרקים מ"ד מ"ה מ"ו).
ג. מבואר מדברי הראשונים שגם בזמן צה"כ יש אור ברקיע, וכמש"כ הראשונים בשם ר"י ומובא להלכה בשו"ע (יו"ד רס"ב ה') שיכול להיות שבזמן צה"כ הרקיע מזהיר כעין אורה של יום, וזה ודאי אינו שייך בזמן מאוחר כ"כ אחר השקיעה. [וכן קשה במש"כ הר"ן (ריש פסחים) בשם הראב"ד בביאור הלשון אור לארבעה עשר, שיש לבדוק בתחילת הלילה שעדיין יש אור. וכן קשה במש"כ רש"י (ברכות ב:) שהעני שאין לו נר להדליק מקדים לאכול את סעודתו בצה"כ, ואם צה"כ הוא מאוחר כ"כ היה צריך להקדים יותר. ושיטת רש"י היא כרבנו תם, וכנדפס שם בהגהות וציונים מדפוסים ישנים.]
ד. הרמב"ן (תורת האדם ענין אבלות ישנה) הרא"ש (תענית פרק א' י"ב) והטור והשו"ע הביאו את שיטת ר"ת בעיקר בנוגע לתחילת זמן תוספת שבת או בנוגע לזמן צאת התענית, ולא חששו להביא את חידושו של ר"ת בנוגע למוצאי שבת וכל דיני לילה שצריך להמתין זמן רב אחר השקיעה, ומשמע שעיקר חידושו של ר"ת אינו בא לאחר את עיקר זמן הלילה.
ה. בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קפ"ו) כתב בביאור שיטת ר"ת 'דכשאין החמה נראית יותר בראשי ההרים הוי סוף שקיעה', וכן מבואר בתוס' רי"ד (שבת ל"ד:) 'שאע"פ ששקעה החמה ונעלמה מן העין עדיין אורה שולט בעולם שעדיין לא נעלמה מכל העולם כולו, שאלו היה עולה אדם על ההרים עדיין היה יכול לראותה וכו', אבל כששוקעת לגמרי והולכת תחת הארץ מסתלק אורה מן העולם', [וכן נראה ממש"כ בספר הבתים (בית מנוחה חלק המלאכות האסורות שער ו') 'לביאור רבינו יעקב כל זמן שהחמה נראית הוא יום ברור']. ומבואר מדבריהם שעד סוף השקיעה ניתן לראות את החמה מהמקומות הגבוהים, וזה שייך רק זמן מועט אחר שקיעת החמה תחת האופק.
♦
ב.

הסבר שתחילת השקיעה מוקדמת לשקיעה באופק

מכל זה נראה שתחילת השקיעה לשיטת ר"ת אינה בזמן שקה"ח מתחת האופק, אלא זמן רב קודם לכן, וכבר האריכו בזה בכמה ספרים כל אחד ע"פ דרכו [עיין במש"כ הג"ר דוד שפירא בשו"ת בני ציון (חלק ב' סימן ט"ז), והאריך בזה מאד הר"ר יעקב גרשון וייס בספר יום ולילה של תורה, וכ"כ הג"ר חיים ניסנזון בבאר מים חיים (שבת ל"ה.), וע"ע במה שהתווכחו בזה הג"ר רפאל גורדון והגרי"מ טוקצינסקי בשו"ת הגרימ"ט (סימן ק"ל), וכבר הסתפק בזה השואל בשו"ת מהרי"ל החדשות (סימן ל"א)]. ואפשר להאריך בזה בדרך מחודשת (לא להלכה ולא למעשה רק להגדיל תורה ולהאדירה), ואם כי יש בזה דוחק, אולי צריך לדחוק כך בשביל ליישב את שיטת ר"ת.
ובביאור הדברים אולי י"ל שתחילת השקיעה לר"ת אינה שקיעת השמש מתחת האופק בגובה פני הים, אלא עדיין בזמן שהיא גבוהה מן האופק והיא נראית לעין, אבל היא כבר נכנסת בעובי הרקיע, ואז אין אורה חזק להאיר את פני הארץ בחוזק [וכמ"ש בתוס' הרא"ש (ברכות ב': ושבת ל"ה.) שבתחילת השקיעה מתחיל אורה להיות כהה, ולכן זה נקרא 'ביאת אורו'], ומאז היא ממשיכה להתרחק ולשקוע בעובי הרקיע באלכסון כלפי מטה, עד סוף השקיעה, שהיא עוברת את עובי הרקיע, ובאותו זמן היא גם שוקעת מתחת האופק (של ההרים הגבוהים) ואינה נראית עוד. ואפשר להוסיף בביאור ענין עובי הרקיע, שבמשך רוב היום נראה לעין שהשמש נמצאת למעלה כנגד הארץ נוטה למזרח או למערב, ותחילת השקיעה היא בזמן שנראה למראית עין שהשמש כבר אינה נמצאת מעל הארץ אלא כבר עומדת בצד העולם ממערב ומתחילה להתרחק יותר למערב באלכסון כלפי מטה. [וכ"ה לשון תלמיד הרא"ש בספר מצוות זמניות (הלכות יום הכפורים) שתחילת השקיעה היא 'מעת היות השמש על גובה מערב'.] וזה הפירוש שהשמש נכנסת לחלונה בעובי הרקיע, שכבר עברה מעל הארץ ועומדת מצד העולם למערב ומאז היא מתרחקת יותר ומשתקעת בעובי הרקיע, ועדיין השמש נראית לעין עד סוף השקיעה, שהיא שוקעת מתחת האופק כשגמרה לעבור את החלון.
אמנם לשון התוס' רי"ד 'ששקעה החמה ונעלמה מן העין עדיין אורה שולט בעולם שעדיין לא נעלמה מכל העולם כולו, שאלו היה עולה אדם על ההרים עדיין היה יכול לראותה'. ומבואר בדבריו שבתחילת השקיעה כבר נעלמת החמה מן העין, ועד סוף השקיעה היא נראית במקומות הגבוהים, וא"כ מוכח שמה שכתב שנעלמה מן העין היינו במקומות הנמוכים שהאופק מוסתר. [והתוס' רי"ד מוכרח לפרש כן על פי דרכו שאין תחילת השקיעה שייך לכניסתה בעובי הרקיע, ע"ש.] וכעין זה נראה במש"כ המאירי (ברכות כ"ו:) 'שמי"א שעות פחות רביע ולמעלה חמה מתחלת להשתקע ואינה נראית לרוב בני אדם' [וע"ע בלשון המאירי (שבת ל"ד:) 'כשמתחלת ליכנס והיא נראית עדיין מעט מעט עד שתכנס כולה'].
ועדיין צ"ע פירוש זה בשיטת הרי"ד, שהרי אין זמן קבוע ומסוים שאז נעלמת החמה במקומות נמוכים אלא בכל מקום ומקום תלוי לפי גובה המקום ביחס לגובה ההרים שמסתירים לו את האופק במערב, וכיצד נקבע שיעור ג' מיל ורביע. עוד צ"ע, כיצד יתכן לפרש כן בלשון הגמ' שהסתרה זו היא כניסת החמה בעובי הרקיע.
ומלשונות הרמב"ן (שם) והר"ן (שבת ל"ד:) נראה שהם הבינו שתחילת השקיעה לר"ת היא כשהחמה שוקעת מתחת האופק, וכמש"כ הרמב"ן 'שהיא השעה שהתחילה ליכנס ברקיע ונסתלקה זריחתה מן הארץ', וכ"כ שהחמה נראית בראשי ההרים סמוך לתחילת השקיעה, וכן הוא לשון הר"ן והשו"ע 'מתחלת השקיעה שאין השמש נראה על הארץ'. [ואולי יש לדחוק שר"ל שהחמה כבר נסתרת במקומות הנמוכים ואינה נראית אלא במקומות הגבוהים או במקומות שאינם מוסתרים ממערב. ובלשון השו"ע אולי יש לפרש עוד כפירוש הנ"ל שהשמש אינה נראית שהיא מעל הארץ אלא היא נראית כעומדת מן הצד והולכת ומתרחקת, ובעולת תמיד פירש בלשון השו"ע שאינו נראה בכוחו כמאז מפני שהתחיל לכנס ברקיע]. וצל"ע.
נמצא עכ"פ לפי הפירוש הנ"ל בדעת התוס' ותוס' רי"ד שסוף השקיעה הוא מעת שהחמה נסתרת גם לעומד בראשי ההרים הגבוהים, וזה (בהרים הגבוהים בארץ ישראל) בערך 6 דקות אחרי השקיעה מתחת האופק במישור. [וכעין זה דעת הגר"ז בפסקי הסידור (סדר הכנסת שבת) שהשקיעה בכל מקום היא 4 דקות אחרי השקיעה במישור, שזה הזמן שהשמש שוקעת בהרים הגבוהים באר"י.] ולפי זה יוצא החשבון שהילוך מיל הוא 19 דקות, וא"כ ג' רבעי מיל הם בערך 14 דקות, וצה"כ הוא 20 דקות אחרי השקיעה במישור^[1].
וגם הרמב"ם (תרומות ז' ב') כתב שצאת הכוכבים הוא כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה [וכ"כ לגבי זמן ראית הלבנה (קידוש החדש י"ד ו')], אלא שהרמב"ם כתב כן ע"פ שיטתו בפירוש המשניות (פסחים ג' ב') שהילוך מיל הוא 24 דקות, וא"כ ג' רבעי מיל הם 18 דקות, שהם כשליש שעה (ועוד שצה"כ מתעכב מעט בשאר עונות השנה). והסמ"ג (לאוין רנ"ז) כתב כהרמב"ם ופסק (עשין ל"ב) כשיטת ר"ת.
♦
ג.

הסבר זמן עלות השחר לפי הנ"ל

והנה יש קושיא גדולה על כל שיטה זו, שהרי מבואר בגמ' שכשיעור הזמן שהחמה מהלכת בערב בעובי הרקיע משקה"ח עד צה"כ כך היא מהלכת בבקר מעלות השחר עד הנץ החמה, ואם נאמר שצה"כ הוא 20 דקות אחרי השקיעה במישור, צ"ל שגם עלות השחר אינו אלא 20 דקות לפני שנראית החמה מעל האופק, והנץ החמה אינו אלא 56 דקות אחרי שנראית החמה מעל האופק, והרי ידוע ומוסכם שעלות השחר הוא מזמן שמתחיל האור להראות בבקר והנץ החמה הוא כשחמה נראית מעל האופק.
ויש ליישב בזה ע"פ מ"ש במדרש רבה (וירא סימן י') 'א"ר חנינא משיעלה עמוד השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ארבעה מילין, משהאיר המזרח עד שתנץ החמה ארבע מילין', וכעין זה בירושלמי (ברכות א' א' ויומא ג' ב') 'א"ר חנינא מאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ארבעת מיל, ומשיאיר המזרח עד שתנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל', ומבואר שם שאילת השחר הם קרני אור הבוקעים ממזרח. וצ"ב כיצד ניתן לומר שעלות עמוד השחר הוא מוקדם כמהלך שמונה מיל לפני הנץ החמה, ואיזה קרני אור נראים אז ברקיע^[2].
והנה דין יום לכל התורה הוא משיעלה עמוד השחר, וכלשון המשנה (מגילה כ'.)^[3], ועמוד השחר הוא כשיש רק התחלה של קרני האור, ולפי מה שנתבאר בשיטת ר"ת י"ל שזמן זה הוא כמהלך ד' מיל לפני הזמן שנקרא האיר המזרח, שאז יש אור יום ניכר בכפת הרקיע במזרח, וזמן האיר המזרח הוא 20 דקות לפני שהשמש עולה מעל האופק במישור (מקביל לזמן צה"כ בערב), וזמן האיר המזרח נקרא בלשון הגמ' בפסחים עלות השחר שכבר גמר לעלות עיקר אור השחר (ולא עלות עמוד השחר). וא"כ עלות עמוד השחר הוא 96 דקות לפני זריחת השמש במישור (למשנ"ת שהילוך מיל הוא 19 דקות וד' מיל הם 76 דקות, ועוד 20 דקות שהן מעלות השחר עד זריחת השמש במישור)^[4]. [ואפשר לומר שזה נחשב יום רק במקומות הגבוהים שהאופק פתוח יותר והאור נראה מוקדם יותר מהמישור, אבל במישור עמוד השחר הוא רק 90 דקות לפני זריחת השמש, וא"כ למעשה הזמן הוא כמו הזמן הנהוג שעלות השחר הוא 90 דקות לפני הזריחה (ועיין במש"כ על זה בהערה בשו"ת הגרימ"ט בסוף סימן קכ"ה).]
ולפי זה צ"ל שהאיר המזרח הוא זמן מאוחר יותר להאיר פני כל המזרח הנזכר ביומא (כ"ח.) כזמן שחיטת התמיד, כי פני המזרח משמע רק החלק התחתון שברקיע [כמו לגבי זמן השקיעה שנזכר 'פני מזרח מאדימין' והכונה שעדיין לא הכסיף התחתון ע"ש], וזה מאוחר קצת לעלות עמוד השחר, ואילו האיר המזרח הנזכר במדרש ובירושלמי הוא באור גמור במזרח, שהוא קרוב יותר להנה"ח. אמנם לפי זה צריך לדחוק את לשון המשנה שם 'ודימו שהאיר המזרח' שהכונה להאיר פני המזרח. ומפירוש רבנו חננאל (ברכות כ"ו:) מבואר שזמן שחיטת התמיד כשהאיר המזרח הוא רביע שעה לפני הנץ החמה ע"ש, וזה מסייע למשנ"ת שהאיר המזרח הוא סמוך להנה"ח.
ומה שיש משהאיר המזרח עד שתנץ החמה ד' מיל, אין הכונה להתחלת הנץ החמה אלא לסוף הנה"ח, וכמו שיש לשיטת ר"ת תחילת שקיעה וסוף שקיעה כך יש תחילת הנה"ח וסוף הנה"ח. ודין הנץ החמה הוא בהתחלת הנה"ח, שאז הוא יום גמור וזה זמן תפילה לותיקין (ואז הזמן המקביל לסוף השקיעה, שעיקר דין שקיעה הוא בסוף שקיעה), אבל גמר הנה"ח הוא 56 דקות אחרי התחלת הנה"ח, שאז כבר נראית השמש ברוב המקומות (וזה הזמן המקביל לתחילת השקיעה). [ובזה יש לפרש את מש"כ הרמ"א (נ"ח א') ע"פ לשון הרמב"ם (ק"ש א' י"א) 'שיעור הנץ החמה הוא כמו שיעור שעה אחת^[5] קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ'].
אמנם בפירוש הר"ן על התורה (בראשית א' י"א) מוכח שהבין שזמן צה"כ מקביל לזמן עלות עמוד השחר, וכמו שכתב 'שיום התורה לכל דיניה הוא מעלות השחר עד צה"כ, כי הראותם יגביל תחלת הלילה, וההיקש מחייב, אע"פ שלא הוזכר זה בדברי חז"ל, כי כאשר הראות הכוכבים יגביל תחלת הלילה על המספר ועל השיעור המוגבל המוזכר בדבריהם, כן הסתרם על אותו המספר והשיעור בעצמו יגביל תחלת היום, והיה אז עליית עמוד השחר, כי הסבה בשתי ההתחלות אחת בעצמה, והיא התחלת עת הראות אור השמש והתחלת עת העדרו, שיורו עליהם הכוכבים מצד הראותם והסתרם'. [ולכאורה צ"ע לפי זה האם גם בבקר יש זמן של בין השמשות, ושמא כתב כן רק לרבי יוסי שביה"ש כהרף עין בסוף ביה"ש דרבי יהודה, כמבואר בסוגיא בשבת, וצ"ע]. וכן ממש"כ הרמב"ן בתוה"א (שם) בביאור הירושלמי בברכות 'בתחלת יציאת גלגל חמה הוא יום, ובתחלת כניסתו אינו עדיין לילה ולא בין השמשות' ע"ש, ומשמע שצה"כ הוא בזמן המקביל לתחילת היום כשיעלה עמוד השחר, וצ"ע^[6].
והנה מבואר בפסחים (י"ב.) וסנהדרין (מ"א:) לענין הכחשת עדים 'אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר בתוך הנה"ח עדותן בטילה. הא נמי פשיטא. מהו דתימא תרוייהו חדא מילתא קאמרי, והא דקאמר בתוך הנה"ח בגילוייא הוה קאי וזהרורי בעלמא הוא דחזא קמ"ל'. ולכאורה היינו בזמן עלות השמש מעל האופק בתחילת הנץ החמה, שהוא דבר שאי אפשר לטעות בו ולכן זו הכחשה גמורה ועדותן בטלה, אבל בנוגע לזמן המחודש של סוף הנה"ח מסתבר שאינו זמן ברור ואפשר לטעות בו ואין זו הכחשה. אמנם מדברי התוס' שם מבואר שהנה"ח הנזכר שם הוא אחר שעה ומחצה מעה"ש ע"ש. ולמשנ"ת מוכח שהתוס' פירשו את הסוגיא לענין סוף הנה"ח. וצ"ע מהיכי תיתי לפרש כן, וגם מסברא אפשר לטעות בזמן זה של סוף הנה"ח. [וכעין זה יל"ע במש"כ בתוס' הרשב"א (פסחים צ"ד.) להוכיח מזה שא"א לטעות בהנה"ח, ע"ש.]
♦

ד.דברי התוס' על הספק של בין השמשות

והנה התוס' הקשו מה הספק של בין השמשות, והרי משקה"ח ועד צה"כ הוא מהלך ד' מיל, ונחזי אנן באדם בינוני שילך מתחילת השקיעה ד' מיל, ותירצו שיש ספק מה הוא אדם בינוני. ולכאורה לפי דבריהם יש את אותו הספק גם בזמן עה"ש האם הוא ג' מיל ורביע לפני הנה"ח או ד' מיל לפני הנה"ח (וכ"כ בחדושי חת"ס או"ח פ"ט). ובתוס' הרשב"א (שם) כתב בפירוש שיכול להיות שגם זמן עלות השחר הוא ספק. וצ"ע, שלא נזכר בשום מקום שגם בבקר יש ספק כמו בין השמשות. ולפי מה שנתבאר שעה"ש אינו זמן משיעלה עמוד השחר, אין כ"כ נ"מ בספק זה, כי דין יום מדאורייתא הוא משיעלה עמוד השחר, וזמן עלות השחר אינו נוגע לשום דין התלוי ביום, ולגבי דינים דרבנן צריך את הנה"ח בזמן זריחת החמה מעל האופק, שהוא ג' מיל ורביע לפני גמר הנה"ח.
ובעיקר דברי התוס' לכאורה תמוה מה הספק כמה זמן הוא הילוך מיל, והרי ידוע שהילוך אדם ביום הוא ארבעים מיל ומתוכם יש ל"ב מיל מהנה"ח ועד שקה"ח, וכיון שמהנה"ח ועד שקה"ח יש 720 דקות, מוכח שכל מיל הוא 22.5 דקות (כי 32 פעמים 22.5 הם 720), וא"כ צה"כ, שהוא ד' מיל אחרי השקיעה, הוא 90 דקות אח"כ. [ולמשנ"ת לאחר את הנה"ח ולהקדים את שקה"ח לענין זה יוצא שכל מיל הוא 19 דקות, וכנ"ל.] וצ"ל שזה היה ידוע לדברי הכל שמהלך אדם ביום הוא מ' מיל, אבל לא היה ברור כמה הוא הזמן שבין השקיעה לצה"כ (ובין עה"ש להנה"ח). ומה שאמר ר"י שיש ד' מיל מהשקיעה לצה"כ היינו רק לפי הצד שצה"כ הוא 90 דקות אחרי השקיעה (ולמשנ"ת הוא 76 דקות אחרי תחילת השקיעה), אבל לפי הצד שצה"כ הוא לפני כן, אז מוכח שהילוך מיל הוא קצר יותר, וגם שיש פחות מארבע מיל בין השקיעה לצה"כ. וכל קושית התוס' היתה אם אפשר לברר כמה זמן זה הילוך מיל, א"כ אפשר לברר מתי זה צה"כ, שהרי אדם מהלך ביום ארבעים מיל, ונראה שאדם מהלך מהנה"ח ועד שקה"ח ל"ב מיל, וממילא נדע שיש ד' מיל מעה"ש ועד צה"כ וכמה זמן נמשך ד' מיל. אבל לפי תירוצם, שאי אפשר לברר כמה הוא שיעור הילוך מיל, א"כ יתכן שבאמת שיעור מיל הוא פחות, ואין ד' מיל בין השקיעה לצה"כ.
ועיין במש"כ רש"י במנחות (ס"ח.) שהאיר המזרח הוא הנץ החמה (וכן נראה מפרש"י בפסחים ב'. וסוכה כ"ט. ע"ש). וצ"ע, שהרי האיר המזרח קודם להנה"ח. ולפי משנ"ת מדברי התוס', שיש גם ספק על זמן עה"ש שהוא זמן האיר המזרח מתי הוא האם בתחילת הנה"ח או קודם לכן, יש לומר שמש"כ רש"י שהאיר המזרח הוא הנה"ח היינו משום שבהנה"ח הוא ודאי האיר המזרח.
♦

ה.בנידון האם שעות היום הן מעה"ש או מהנץ החמה

ואם כנים הדברים בביאור זמן עלות השחר וצאת הכוכבים לשיטות הראשונים יש לתרץ בזה עוד תמיהה גדולה בענין חשבון שעות היום. הנה ידוע שיש מחלוקת האם חשבון שעות היום הוא מעה"ש ועד צה"כ או מהנה"ח ועד השקיעה - דעת התוס' בפסחים (י"א:) והרמב"ן בתוה"א (שם) והרבה ראשונים שהשעות הן מעה"ש ועד צה"כ, ודעת הלבוש (או"ח רל"ג א' ורס"ז ב') והגר"א (או"ח תנ"ט ב') שהשעות הן מהנה"ח ועד השקיעה, וכן שיטת רבנו חננאל (ברכות כ"ו:) והרמב"ם בתשובה (פאר הדור סימן מ"ד). וכ"ה בשלטי הגבורים (על המרדכי ברכות פרק ד') בשם תוס' 'דכלהו הני שעות דאיירי בהו התחלתן מתחלת הזריחה עד סוף השקיעה' ע"ש. [ומש"כ סוף השקיעה ע"כ היינו שקיעת החמה מתחת האופק שאז יש י"ב שעות שוות בימים השוים מהנה"ח ועד השקיעה ע"ש, ולשונו מסייע למשנ"ת שסוף שקיעה בדברי הראשונים היינו בשקיעת החמה מתחת האופק.]
והנה רש"י (ע"ז ע"ה.) כתב לפרש כמה הוא שיעור עונה 'בתקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוין או יום או לילה, ותקופת תמוז וטבת שאין יום ולילה שוין חצי יום וחצי לילה, די"ב שעות שלמות בעינן. והנה מה שהיום והלילה שוים בתקופת ניסן ותשרי היינו אם היום נחשב מהנה"ח עד השקיעה והלילה נחשב מהשקיעה עד הנה"ח, ועל זה כתב רש"י שעונה כזו היא י"ב שעות, ולכאורה מבואר בשיטת רש"י שחשבון השעות הוא מהנה"ח עד שקה"ח (וכ"ה בפרש"י נדה ס"ה: וכן משמע בפסחים צ"ד. ד"ה תיובתא). [ויש לדחות, ששעות אלה אינן השעות של דיני היום לגבי זמן ק"ש ותפילה וכדומה, אלא הן שעות אחרות, כמו חשבון השעות לתקופות ומולדות.]
ותמוה מאד לשון רש"י בב"מ (ק"ו:) ששש מזלות עולים בתחילת עלות השחר כל אחד ב' שעות, והרי כל מזל הוא ב' שעות של 60 דק' והתחלת עלית המזל הוא בהנה"ח ולא בעה"ש. וע"ע לשון רש"י בע"ז (כ"ה.) 'עשרים וארבעה היה אותו יום מעלות השחר עד יציאת הכוכבים', ומשמע שחשבון השעות הוא מעה"ש. וצ"ע. וכ"כ בברכות (נ"ט:) לענין מזלות שצ"ם חנכ"ל. (וע"ע בפרש"י ביומא דף כ"ח וז"ל איצטגנינות להיות בקי בהליכות המזלות ותחילות השעות.)
ולמה שנתבאר יתכן לומר שמש"כ רש"י שהשעות הן מעלות השחר ועד צאת הכוכבים היינו באמת מהנה"ח ועד השקיעה, ור"ל מהנה"ח שהוא ודאי זמן עה"ש ועד השקיעה שהוא ספק זמן צה"כ.
♦

ו.ישוב דברי תרומת הדשן בנידון הנ"ל

והנה בתרומת הדשן (סימן א') כתב שחשבון השעות הוא מעה"ש ועד צה"כ, ובפשטות לפי זה שעה זמנית היא 75 דקות (כי ביום הבינוני יש מהנה"ח ועד השקיעה 12 שעות שוות שהן 720 דקות ועוד 90 דקות מעה"ש, וכנגד זה עוד 90 דקות עד צה"כ לשיטת ר"ת, ובסך הכל הן 900 דקות, ובחלוקה לי"ב שעות יוצא לכל שעה 75 דקות).
ולפי זה תמהו האחרונים במש"כ בתרומת הדשן (סימן קכ"ג וסימן קס"ז) 'שיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה, לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום שהוא י"ב שעות' והיינו 18 דקות לכל מיל, ומובא להלכה בשו"ע (או"ח תנ"ט ב' ויו"ד ס"ט ו'). וקשה, שהרי חשבון זה הוא רק אם מחשבים מהנה"ח עד צה"כ (שאז יש ביום 720 דקות שהם 40 פעמים 18), אבל לפי שיטתו שמחשבים י"ב שעות מעה"ש ועד צה"כ יוצא לכל מיל 22.5 דקות. [ודוחק לומר שמש"כ שזה רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה היינו משעה גדולה של 75 דקות, ובאמת הילוך מיל הוא 22.5 דקות. ולכאורה אפשר ליישב שבחשבון הזה השתמש התה"ד בשעות שוות של 60 דקות, ולא בשעות זמניות שהן ארוכות יותר, וסבר שהארבעים מיל הם מהנה"ח ועד שקה"ח. אמנם בלקט יושר (הלכות פסח) כתב ע"ז בשם התה"ד שמהלך מ' מיל הם מעה"ש עד צה"כ. וצ"ע מיניה וביה, שמעה"ש עד צה"כ הם יותר מי"ב שעות.]
וכן תמוה מש"כ תלמיד התה"ד בלקט יושר (הלכות פורים) לגבי זמן קריאת המגילה לחולה 'מותר להם לקרות מגילה קודם הלילה אחר י' שעות וג' רבעיות, דהיינו מפלג המנחה ולמעלה, דהיינו מעט קודם שהיכה ה' בניאושטט בשנת העבור', והכונה סמוך לצלצול הפעמון בשעה 5, וכיון שהשקיעה אז היתה בערך בשעה 6.15 אפשר לקרוא את המגילה שעה ורבע לפני כן, מהשעה 5. אמנם תמוה, שהרי לשיטת התה"ד חשבון שעות היום הוא עד צה"כ לשיטת ר"ת, וכיצד חישב את השעות עד השקיעה. [וע"ע במש"כ בתה"ד (סימן קכ"א) לענין חשבון שעות היום לגבי איסור חמץ, וראה בנספח ללקט יושר (הוצאת מכון ירושלים).]
והנה התה"ד (סימן א') מביא בשם התוס' בברכות שבימי הקיץ שהימים מאריכים מחשבים שעות הלילות לשעות קטנות ושעות היום לשעות גדולות, בדרך זה שלעולם יעלו י"ב שעות ללילה וי"ב שעות ליום. ומקור הדברים בתוס' רבנו יהודה ובתוס' הרא"ש (ברכות ג':), שכתבו 'מכאן משמע שלעולם יש י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה וכן משמע בפרק מפנין (שבת קכ"ט:) גבי שצ"ם חנכ"ל דקאי מאדים [בזווי], וכן ר' יהושע דקאמר במתני' ג' שעות ולקמן בפרק תפלת השחר דקאמר תפלת השחר עד ד' שעות, ואם היו משתנות השעות לפי סדר היום היה לו להזכיר שליש היום ורביע היום'. והנה כל הנידון האם לעולם יש י"ב שעות ביום ובלילה (והשעות הם שעות זמניות) או שפעמים היום או הלילה ארוכים או קצרים מי"ב שעות (והשעות הם לעולם של 60 דקות), מסתבר שכל זה שייך אם חשבון השעות הוא מהנה"ח ועד השקיעה, שבימים השוים יש י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה, וזה הנידון מה החשבון כשהימים מתקצרים או מתארכים [וכן דנו בזה בתוס' בעירובין (נ"ו.) לגבי תקופות, ושם ודאי החשבון הוא בשעות שוות של 60 דקות, ע"ש]. אבל אם החשבון הוא שביום יש י"ב שעות גדולות (של 75 דקות) מעה"ש ועד צה"כ ובלילה יש י"ב שעות קטנות (של 45 דקות), וכל מהות השעה היינו שעה זמנית של 1/12 של היום או הלילה ואינה דבר קבוע, א"כ מהיכי תיתי שחשבון זה נאמר בימים השוים (והרי גם בימי ניסן ותשרי היום מעה"ש ועד צה"כ ארוך יותר מהלילה). ומה הספק לומר שאם היום ארוך או קצר לא יהיה נחשב לי"ב שעות, והרי אפילו בימים השוים יש חילוק בין אורך שעות היום לשעות הלילה, ומה הטעם לומר שגם בשאר הימים יישאר באופן קבוע שיש י"ב שעות גדולות וי"ב שעות קטנות. וצ"ע כיצד סבר התה"ד כהתוס' ומ"מ פסק שחשבון השעות הוא מעה"ש ועד צה"כ.
ולמה שנתבאר בשיטת רש"י י"ל שזו גם כן כונת התה"ד, ומש"כ מעה"ש ועד צה"כ היינו מזמן הנה"ח (שהוא ודאי עה"ש) ועד שקה"ח (שהוא ספק צה"כ)^[7], וצ"ל שחישב לפי הנה"ח ושקה"ח במישור (שאז יש 720 דקות בין הנה"ח לשקה"ח) [ולא כמשנ"ת ע"פ התוס' רי"ד ומהר"ח או"ז שמחשבים מהמקומות הגבוהים], והאורך של כל שעה בימים השוים הוא 60 דקות, והילוך מיל הוא 18 דקות. אלא שבנוגע להילוך מיל באמת יש ספק שמא הוא ארוך יותר, וכמ"ש התוס' שאין ידוע מה הוא שיעור מיל ולחומרא הוא 18.7 דקות (שמא צה"כ אינו בתחילת בין השמשות אלא אחר ג' רבעי מיל). [אמנם בתה"ד כתב גם לגבי מליחה שיעור 18 דקות, ושמא אפשר להקל בזה כי אין מקור מדינא דגמרא לשיעור מיל גבי מליחה, ויל"ע.]
והנה גם הרמ"א (או"ח רל"ג א') כתב בשם מהרי"ל (הלכות תפילה ה') שזמן תפילת המנחה הוא עד צה"כ [וסוף זמן תפילת המנחה הוא עד סוף שעה י"ב ביום, וכמבואר בברכות (כ"ו:), ע"ש], ופירש המשנה ברורה דהיינו עד סוף השקיעה (שהוא ספק צה"כ). וכן הוא מוכח מסברא, שהרי בין השמשות הוא ספק לילה ואינו זמן תפילת מנחה ולא זמן התמיד, וע"כ מ"ש (ברכות כ"ו:) 'ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב' היינו עד זמן ביה"ש ולא עד זמן צה"כ.
♦

ז.ישוב דברי הראבי"ה בזה

ועל דרך זה צ"ל בשיטת ראבי"ה, שכתב (סימן תל"ב) 'וקבלתי אני המחבר [מי] שרוצה לדעת השעות בכיוון ילך בארבעה עשר בניסן ויעמוד במקום שיזרח השמש ברור דרך חלון קטן ויפנה אחוריו לחלון, ויפשוט את זרועו וכפות ידיו ואצבעותיו יפשטם, לבד מאגודלו וכו' וידע כי כשהשמש מגעת לראשו להתחלת האצבע כבר עברה שעה אחת, ובפרק הסמוך לו שתי שעות'. ומבואר ששיטתו היא שחשבון השעות הוא מהנץ החמה. וצ"ע ממש"כ (סימן א') 'ר' יהודה אומר עד פלג המנחה שהיא י"א שעות חסר רביע, דהיינו שעה ורביעית קודם הלילה שהיא צה"כ וכו', ולפי מה ששיערו חכמים בפרק מי שהיה טמא כמה מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות הולך בשעה ורביע יותר מפרסה'. ומבואר שחשבון השעות הוא עד צה"כ וכנגד זה צריך להיות בשחרית מעה"ש, שהרי הראבי"ה סובר (בסימן תתנ"ח) כרבנו תם. ויש ליישב שמש"כ הראבי"ה צה"כ היינו סוף השקיעה, שזה ספק זמן צה"כ, וסבר שבשקיעת החמה מתחת האופק הוא סוף השקיעה, וכמשנ"ת.
וכך צריך לפרש גם בלשון הראבי"ה במש"כ 'ופירוש שקעה עליו החמה נ"ל ששקעה לגמרי, כדאיתא בריש מסכת ברכות ובא השמש וטהר טהר יומא וכו', ומשמע התם דהיינו צה"כ וכו'. וכן ההוא דסוף פרק איזהו מקומן מנין לדם שנפסל בשקה"ח, דבעינן ביום, כדמשמע התם. וכן משמע במגילה פרק שני דכל הני זימני דתנא שכשרים ביום כשרים עד הלילה וקתני בהדייהו שחיטה וקבלה והזאה וכו". והרי בזמן בין השמשות אי אפשר לשחוט ולזרוק, וע"כ שמש"כ דהיינו צה"כ היינו מזמן ביה"ש שהוא ספק צה"כ. ויל"ע אם במש"כ שם שזמן התענית הוא עד צה"כ האם ר"ל צה"כ ממש או ביה"ש.
ובאבן האזל (ק"ש א' א' במכתב אל הגרימ"ט אות ח') פירש כן במש"כ הרא"ש (תענית א' י"ב) שזמן התענית הוא עד צה"כ דהיינו עד בין השמשות (שאז יוצאים ב' כוכבים בינונים והוא ספק לילה), והוכיח כן ממש"כ הרא"ש (שבת ב' כ"ג) שאפשר להתענות עד ביה"ש, ע"ש. וכן הוא הפירוש במש"כ התוס' במנחות (כ':) לפרש שכל המניח תפילין אחר שקה"ח עובר בעשה היינו בלילה בצה"כ. ולכאורה כבר בביה"ש יש ספק איסור דאורייתא להניח תפלין, וע"כ שר"ל שהזמן הוא עד סוף השקיעה, שהוא ספק צה"כ. וא"כ גם במש"כ לענין תענית 'מנהג אבותינו תורה היא שהכל נוהגין עד צה"כ' יתכן דהיינו עד ביה"ש שהוא ספק צה"כ. וכן מבואר ממש"כ בספר התרומה (סימן רי"א) ע"ש^[8].
והנה הרמ"א (או"ח רל"ג א') כתב בשם מהרי"ל (הלכות תפילה ה') שזמן תפילת המנחה הוא עד צה"כ [והרי סוף זמן תפילת המנחה הוא עד סוף שעה י"ב ביום, וכמבואר בברכות (כ"ו:) ע"ש], ופירש המשנה ברורה דהיינו עד סוף השקיעה (שהוא ספק צה"כ). וכן הוא מוכח מסברא שהרי בין השמשות הוא ספק לילה ואינו זמן תפילת מנחה ולא זמן התמיד, וע"כ מ"ש (ברכות כ"ו:) 'ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב' היינו עד זמן ביה"ש ולא עד זמן צה"כ. [וכעין זה כתב בשער הציון (תפ"ט י"ח) בביאור לשון הרשב"א לגבי ספירת העומר ע"ש.]
♦ ♦ ♦
סקירת ספרים חדשים: בית אהרן וישראל, דינא דמלכותא, הלכתא למשיחא, חדוותא, מנחה טהורה, פלגי מים♦ על שמן של הלכות מלכים לרמב"ם