לכבוד מערכת ירחון האוצר נ"י
ברצותי להוסיף ולהבהיר בעניין מה שכתבתי בירחון של חודש ניסן שנה זו תשפ"ו לפ"ק.
ראשית, אודות הענין שכתבתי, שברוסיא היה מפורסם ששיעור האגודל הוא חצי וויערשאק של 4.445 ס"מ, והטפח הוא שתי וויערשאק, והאמה היא ג' רבעי ארשין דהיינו 12 וויערשאק שזה יוצא 53.34 ס"מ, והווִיאָרסְט שיש בו 500 סאזען של 3 ארשין הוא אלפים אמה של תחום שבת - מצאתי עוד שלשה מראי מקומות לזה.
א. הגאון הגדול ר' משה נחמיה כהנוב זצ"ל (תקע"ז - תרמ"ז, בנעוריו למד בבתי מדרש דק"ק ווילנא, שימש כאב"ד ומרביץ תורה בעיירות פיטראוויץ וחאסלאוויץ שבמחוז סמאלענסק במערב רוסיא, ובכ"ב שנותיו האחרונות מראשי קהל האשכנזים פרושים בירושלים, ושימש כראש ישיבת עץ חיים) בתשובה שפירסם בקובץ תורה מציון שנה א' (שנת תרמ"ז) סימן ט"ז. (לקביעת יום הפורים לפרוורי ירושלים) וז"ל: עתה מכל היוצא מזה להלכה, כי כל העיירות "מאה שערים" "נחלת שבעה" "משכנות" "אבן ישראל" הם בכלל נראה וגם סמוך לפי הראות, אך "בית יעקב" אינה נראה ואינה סמוכה זה ברור, כי היא חוץ לתחום (שהוא כערך וויארסט רוסיא) וכל האומר שהיא תוך התחום אינו אלא טועה או מכזב, עכ"ל.
ב. בספר שו"ת יד שלוחה סימן י' בענין מקוה (וילנא תרע"ג, נספח לספר דרשות הרבי"ל "יד הים", מהרב ר' בנימין בן ר' יעקב לעווין, רב דעיר וויאזמא פלך סמאלענסק במערב רוסיא), וז"ל: ורוחב אגודל מבואר ברמב"ם פ"ט מהל' ס"ת שהוא רוחב ז' שעורות או אורך ב' שעורות, ולפי מדתינו הוא חצי וויערשאק, והטפח הוא ב' ויערשקעס, כן הסכימו חכמי זמננו, עכ"ל.
ג. בספר דרך אמת (ווארשא תרנ"ה, מפת הארץ וגבולי א"י, מהרב אביגדור מאלקאוו מפלך טשערניגאוו (צפון אוקריינא סמוך לגבול בעלערוסיא), עם הסכמות גדולי ליטא וגדולי ווארשא) בכללים אות י"ד. וז"ל: פרסה הוא 4 ויארסט, ומיל הוא אלפים אמה, ואמה ששה טפחים וכפי מדת רוסיא אמה היא ¾ ארשין נמצא אשר מיל הנקרא בלשון התלמוד הוא א' וויארסט והוא מדת תחום שבת, עכ"ל.
ומכל זה יוצא שברוסיא וסביבותיה היה מפורסם שיעור אמה של לא יותר מ-53.34 ס"מ ואגודל של לא יותר מ- 2.2225 ס"מ.
שנית:
בסוף אות ה' כתבתי כבדרך אגב "והנכון הוא שאצל אנשים רבים שכף ידם ואצבעותיהם לא מעובים מאויר ובשר ומעצם רחבה - אין רוחב האגודל יותר מ-2 ס"מ וכדלהלן", ולא הספקתי לפרש את הדברים – אנסה להשלים את זה עכשיו.
העובדה היא, שרבים מצאו שאצל בני אדם שכף ידם ואצבעותיהם אינם נפוחים מבשר או אויר או עצם רחבה - רוחב אגודלם הוא לא יותר מ-2 ס"מ, כגון ר' משה ישראל ווייל נ"י וחביריו נ"י מלונדון בדקו את זה בכלי מדידה מדויק ומצאו רוחב האגודל שני ס"מ אצל אנשים רבים. וכן אמר לי הרב גבריאל קטן שליט"א (מראשי הכולל מאור אברהם במקסיקו סיטי) שהוא מדד ומצא אצבע של שני ס"מ באנשים רבים מגיל עשרים עד ארבעים, וכן כתב בספרו בית קטן (תשע"ז) עמוד תרע"ה.
וגם בדרכי תשובה (להגה"ק ר' צבי הירש שפירא אבדק"ק מונקאטש, תר"י- תרע"ד) סימן ל' ס"ק כ"א כתב שהוא מדד כמה פעמים באדם בינוני ומצא שרוחב האגודל הוא כ-1.9755 ס"מ כשיעור ג' רבעי צאהל אוסטרייך [אמת אוסטרייך היתה אמה ארוכה[1] של שלשים צאהל אוסטרייך, וזה עלה 79.020159 ס"מ, כך שצאהל אוסטרייך היה 2.6340053 ס"מ, ומדת הטפח שהוא ג' צאהל עולה כ-7.902 ס"מ, וכדבריו תשעה ושבעים מ"מ. הדרכי תשובה גר בעיר מונקאטש שבגליל התחתון של אונגארין, ובימיו שלטו שם ממלכת אוסטרייך-אונגארין, והיו נהוגות שם מדות אורך האוסטריות וגם מדות המשקלות והתכולה האוסטריות היו נהוגות שם, ביחד עם השיטה המטרית החדשה שהעלו הצרפתים בשנת תקנ"ה, כי בערך באמצע שנות ת"ק נכנס מלך אוסטרייך למשול באונגארין, והנהיגו שם את מדותיהם ומשקלותיהם].
וז"ל הדרכי תשובה בסימן ל' סקכ"א: וכאשר מדדתי כמה פעמים עפמ"ש הרב אפריון שלמה הנ"ל (לשער באדם בינוני ובלי דחיקה על הדף, עיי"ש למעלה) מצאתי השיעור אצבע אגודל שהוא רק ג' רבע צא"ל, וכן ראיתי בס' מסגרת השלחן הספרדי יו"ד סי' נ"ג שמצייר השיעור אצבע אגודל וראיתי ג"כ שהוא רק כשיעור ג' רבע צא"ל כאשר יראה המעיין שם, ולפ"ז הוי הטפח כשיעור ג' צא"ל וכשיעור תשעה ושבעים מיל"י מעטע"ר עכ"ל.
ובסימן נ"ג ס"ק ל"א, וז"ל: ובענין שיעור אגודל ע"פ המדות הנהוג בזמנינו, הנה בדעת תורה ס"ק י"ג העלה שהוא ב' צענטימעט"ר, וכן ראיתי בספר מסגרת השלחן הספרדי שמצייר בספרו בסי' זה ציור מידת אצבע האגודל ברחבו ממה שהי' לו קבלה מרב מובהק א' שנהג לשער תמיד, וכאשר מדדתיו ראיתי שאינו מחזיק כ"א ג' רבע צא"ל בקירוב מאד (אמר הכותב זה בדיוק 2.1 ס"מ, עיי"ש בדפוס ראשון), והיינו כשיעור שני צענטימעט"ר וכו', איברא שכאשר מדדתי ראיתי שאם מודדים באצבע דאדם בינוני בלא דחיקה כלל הוא רק כשיעור ג' רבע צא"ל, כנ"ל, עכ"ל.
וביו"ד סימן י"ט ס"ק כ"ז כתב בזה"ל: הנה בתשובת רמ"ע מפאנו ז"ל סי' ג' כתב דהאמה בת ששה טפחים אורכה הוא מקשר הזרוע עד סוף האצבע שנקרא אמה, עכ"ד, עיי"ש, וכאשר מדדנו באדם בינוני ראינו שהוא אורך לערך ארבעים ושמונה צענטימעטער, עכ"ל.
והנה 10.8 אצבעות מעוקבות של 2 ס"מ מביאות לרביעית של 86.4 מ"ל, ושל 1.9755 ס"מ מביא לרביעית של כ-83.26 מ"ל, שהם כשיעור ביצה ומחצה מן הביצים שהן בגדר ביצים בינוניות שנראות לעיני בנ"א בינונים, וגם ממוצעות בין הכי גדולות להכי קטנות, והארכנו בזה במקום אחר.
העיקר להלכה למעשה "לכאורה" באמת היה צריך להיות, כבשו"ע או"ח שמ"ט ס"א וסימן שצ"ו ס"א - עפ"י עירובין מ"ח. מנחות י"א. כתובות ה: בכורות מ"ד. שהאמה הטבעית, דהיינו "קנה ידו של האדם" מכפיפת המרפק עד גמר אצבע האמצעית שנקראת אמה - היא האמה של התורה וחז"ל.
ואכן, כיון שבאמת לפי הטבע אי אפשר כלל לידע את המדה הנכונה של האגודל הבינוני בדיוק על המילימטר, ובפרט כאשר עיצוב האגודל אינו שוה כלל ברוב בני אדם, וגם אחוז גבוה מאוד של אגודלי בני אדם הם נפוחים ועקומים, לכן סברו רבים וגדולים שלמרות שעפ"י רוב לא נהגו כן להלכה בשנות הגליות אצל מדות האורך של האמה והטפח, כי בראשונים ואחרונים משמע שהאמה היא מדה של "מנין" כ"ד אגודלים ברוחב האגודל, ובפרט באירופה אצל האשכנזים נקטו רובם שהאגודל של חז"ל הוא מדת הצאהל של אומת מגוריהם, שבכל אומה היה המדה שונה, כידוע ליודעים בזה - מ"מ העיקר להלכה למעשה "לכאורה" באמת היה צריך להיות, כמו שנפסק "להלכה למעשה" בשו"ע או"ח שמ"ט ס"א וסימן שצ"ו ס"א לענין מעביר ד' אמות ברה"ר ולענין ד' אמות ליוצא חוץ לתחום - עפ"י הגמרא בעירובין מ"ח. מנחות י"א. כתובות ה: בכורות מ"ד. שהאמה הטבעית, דהיינו "קנה ידו של האדם" מכפיפת המרפק עד גמר אצבע האמצעית שנקראת אמה - היא האמה של התורה וחז"ל. וזה מוכיח שרוחב האגודל של חז"ל, שאינו אלא חלוקא דרבנן ולא כתוב בתורה, הוא לא יותר מ-2 ס"מ, כי אמה הטבעית הממוצעת הרי היא 48 ס"מ או 47.5 ס"מ[2].
וכן היא המציאות, שג' פרקיו של האדם מהעקבים עד הברכים, ומן הברכים עד המתנים (הקילבוסת), ומן המתנים עד הכתפים המתקפלות בטבילה (או בישיבה)- כל פרק הוא כאורך אמת היד הטבעית שלו, וכהוכחת התוספות בכל הש"ס מן הגמ' בשבת צ"ב. שקומת האדם ג' אמות של ששה טפחים הוא מעקביו עד כתפיו בעמידה ישרה (והר"ן בחידושיו לשבת צ"ב. אחרי שמוכיח מהגמ' בשבת צ"ב. כדברי התוספות הוא מבטל את דבריו שכתב במס' ב"ב ק: ד"ה והכוכין בשם הרמב"ן עיי"ש). אלא שיש הרבה בני אדם שאמתם הטבעית היא קצת קצרה מפרקיהם הללו, וזה נקרא בעירובין מ"ח. נַנָס בְּאֵבָרָיו. ואכן גובה בינוני של אדם עד הכתף הנראה בינוני בקומה לעיני בנ"א (שלא נכנס בגדר נמוך ולא בגדר גבוה) הוא בערך מ- 142.5 ס"מ ל 144 ס"מ ומשהו יותר, שזה ג' אמות טבעיות ממוצעות של בין 47.5 ל48 ס"מ. ולמעשה ידוע שבזמנינו נהוג שהאמה היא 48 ס"מ והטפח 8 ס"מ, ולא פחות.
ויש להאריך עוד בביאור שיעור מקוה אמה "על אמה" ברום ג' אמות שכל גופו עולה בהם, פי' נכנס בהם, כי כריעת וכפיפת הברכים והמתנים כדרך טבילה - מצריכים מקום פנוי של אמה טבעית גם בעובי ולא רק ברוחב, ואז בהכרח משתפלת קומתו גם בלי הרכנת הראש, עד שגם עם ראשו האדם נמוך קצת מג' אמות. ולכן צריך למלאות שטח פנוי של אמה "על אמה" ברום ג' אמות במים, ושיערו חכמים שזה מ' סאה. וגם בביאור מקומו של אדם ד' אמות שאמרו חז"ל [וכמה תחתיו - גופו שלש אמות, ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו] שדרך האדם בשכבו על הארץ לפשוט לגמרי את רגליו ועקביו לנוחיותו, אבל את ידיו אינו פושט לגמרי ביושר למעלה מראשו, אלא לנוחיותו הוא פושט את ידיו בקיפול וכפיפת המרפק למעלה מראשו. וכך איתא בכמה ראשונים. וגם בביאור פסיעה גסה האסורה בשבת שלא יהא הילוכך בשבת כבחול (שבת קי"ג), שלפי הבה"ג ורש"י והר"ן והמאירי ועוד - זו פסיעה שהיא יותר מאמה הבינונית של ששה טפחים של התורה. ומזה יוצא שמה שאמרו בעירובין מ"ב. [המהלך בדרך מבער"ש ושבת עליו היום ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפים פסיעות בינוניות "וזו היא" תחום שבת] הכונה לאפוקי גסות, כי צריך לדקדק ולידע בודאות שפסיעותיו אינן פסיעות גסות יותר מאמה של תורה, שהן כבר נאסרו בשבת גם בעיר, שלא יהא הילוכך כבחול. ולכן אם הוא מונה אלפים מפסיעות בינוניות בבירור שהן לא יותר מאמה של תורה - יודע שזה תחום שבת ולא ילך יותר, ודו"ק ולפי זה מותאמות כל הסוגיות בש"ס לאמה טבעית של 48 ס"מ, ולרביעית של 86.4 מ"ל ביצה ומחצה בינונית טבעית אלא שאכ"מ להאריך. ע"כ ההוספה.
♦
הקדמה למאמר הנוכחי
מטרתינו מכאן ואילך בפרק הזה היא להבהיר:
א. לפי פשטות דברי הגמ' בחולין נ: אין להוכיח שהטפח ההלכתי הוא רק 7.6 ס"מ מהיקף הסלע שמימי חז"ל המצוי במוזיאונים.
ב. מרוחב ואורך הכוכים והקברים שמימי חז"ל – יש להוכיח שהטפח הוא 8 ס"מ והאמה 48 ס"מ.
ג. מגזירת פסול גְוִיָה על השותה רביעית משקים טמאים (שזו מגזירות י"ח דבר בשבת י"ד.) – אין שום הוכחה וראיה נגד שיעור הרביעית של כ-86.4 מ"ל, ותמוה על קושית הגרשז"א זצ"ל.
ד. הדרהם של מצרים - שהרמב"ם נתן לנו בו משקלות לשיעור רביעית וחלה בכמה מקומות - איננו דרהם "כספי הממוני" שהונפק בימיו למסחר, ששקל כ-2.97 גרם או 2.9 גרם, כדעת מחברי זמנינו משנת תשמ"ה ואילך - שמזה יוצאת רביעית הלוג של מים בכ-78 גרם ומ"ל. אלא זה דרהם-מִשְׁקָל ממערכת המשקלות של אבני האוקיא והרוטל במצרים שמשימים על כף המאזנים לשקול בהם חפצים, שכעדות ממשלת מצרים זה שקל 3.12 גרם (והיה מושג נפרד לגמרי מדרהם הכספי הממוני). ומזה יוצאת רביעית הלוג של 84 גרם במים ו-84 מ"ל בנפח, שזה רק קצת פחות מ86.4 מ"ל היוצא מדרהם-משקל הטורקי בא"י וטורקיא - שגדולי הספרדים שגרו שם השתמשו בו לשיעורי תורה מתקופת גירוש ספרד ואילך.
וזה החלי בעזר צור ישראל וגואלו.
♦
א.
אם עפ"י דברי הגמרא בחולין נ: מתאפשר להוכיח את הטפח ההלכתי - מהיקף הסלע שמימי חז"ל המצויים במוזיאונים.
תשובה: לפי רש"י והרמב"ם, שדברי הגמרא בחולין נ: נוטים יותר לדבריהם – "אי אפשר כלל" להוכיח את מדת הטפח ההלכתי משיעור היקף הסלע שבימי חז"ל.
בספרים מדות ושיעורי תורה (בהקדמת ספרו ובפרק ט' אות ט"ו) והידורי המדות (פרק מ"ד) העלו שלפי דברי הגמרא בחולין נ: יש להוכיח מההיקף והקוטר של הסלעים מימי חז"ל המצוים במוזיאונים, שהטפח ההלכתי איננו 8 ס"מ אלא כמו 7.6 ס"מ. אך ראייתם הגונה רק לפי פי' התוס' והרא"ש בגמרא שם, אבל לפי רש"י והרמב"ם שדברי הגמרא נוטים יותר לדבריהם – אין להביא שום ראיה מהיקף הסלע שמימי חז"ל לשיעור הטפח ההלכתי.
♦
היקפו של הסלע בימי חז"ל לפי פירושם של התוס' והרא"ש היה טפח או קצת פחות מטפח
ונציע את דברי הגמ' והראשונים:במסכת חולין פרק ג' במשנה בריש אלו טריפות שנינו בזה"ל: הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה רבי יהודה אומר הגדולה טפח והקטנה ברובה, עכ"ל. ובגמרא נ: אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר לא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש, אלא כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובא זו היא ששנינו בגדולה טפח, רובא ולא הוי טפח זו היא ששנינו בקטנה עכ"ל.
ופירש הרמב"ם בהלכות שחיטה פרק ט ה"ה: קרועה כיצד, בשר החופה את רוב הכרס והוא המקום מן הבטן שאם יקרע יצא הכרס אם נקרע בשר זה טרפה אע"פ שלא הגיע הקרע לכרס עד שנראית, אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה טרפה, וכמה שיעור הקרע בארכו אורך טפח ואם היתה בהמה קטנה ונקרע רוב אורך הבשר החופה את הכרס אע"פ שאין באורך הקרע טפח טריפה הואיל ונקרע רובה, עכ"ל.
ובהמשך הגמרא חולין נ: אמר גניבא אמר רבי אסי נקדרה כסלע טרפה שאם תמתח תעמוד על הטפח, אמר רבי חייא בר אבא, לדידי מפרשא לי מיניה דגניבא אמברא דנהרדעא, כסלע כשרה יתר מכסלע טרפה, עכ"ל. ובתוספות: לכשתמתח תעמוד על טפח. כשתקיף הסלע בחוט וימתח החוט יהיה בארכו טפח:
וזה מפורש יותר בהרא"ש חולין פרק שלישי - סימן ל"ג: ואם נקדרה יותר מכסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על טפח. פירוש חוט המקיף את הקדירה לכשימתח יהיה טפח נמצא רוחב הסלע שליש טפח, עכ"ל.
אך קשה לי מאוד, שהרי לפי פירוש התוספות והרא"ש לא צריך כלל שהקרע בעצמו יהיה אורכו טפח, כמו שנצרך בנקרע לאורכו, אלא עיקר סיבת הטרפות בנקדרה כסלע או ביתר מכסלע הוא משום שנקדר בעיגול שהקיפו טפח, א"כ העיקר חסר מן הספר! כי היה לו לרב אסי לומר נקדרה בעיגול שהיקפו טפח טריפה! וכל המשך מאמרו נקדרה כסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על טפח יתירה! כי לפי התוס' והרא"ש אין המתיחה אלא דבר תיאורטי בלבד, שלא גורם כלל את הטרפות, אלא רק היקף הנקב שהוא טפח גורם הטרפות! [גם פתיחת העיגול לישרו לכאורה לא נקראת 'מיתוח'.]
♦
לפי רש"י והרמב"ם אין כונת הגמרא כלל לשער היקפו של הסלע
אך לענ"ד, רש"י והרמב"ם מפרשים אחרת לגמרי (וכן כתב הלחם משנה וגם באפריון שלמה), ולדבריהם אין הכונה כלל לנקב שהיקפו טפח, אלא הכונה הוא שבשר חי שאינו קשה כברזל או כאבן הרי הוא דבר המתכווץ. וכשנקדר בעיגול כסלע פי' שנחתך וניטל מן הבשר כעיגול הסלע שבימיהם (אפילו אם היקפו פחות מטפח) - ידעו חז"ל שהטבע הוא שאפשר למתוח הנקב, דהיינו למתוח כיווץ הבשר עד שהקרע בעצמו יהיה באורך טפח כמו בנקרע. נמצא שזו אכן סיבת הטרפות, כי אז אפשר למתוח את הבשר המכווץ עד שהקרע בעצמו יהיה טפח. ויוצא מזה ששתי שפתי הקידור הן אכן באורך כולל של שני טפחים, כמו בנקרע הבשר לאורכו, למרות שהיקף העיגול של עצם הקידור הוא פחות מטפח, ופשוט. ולפי זה אין שום ראיה מגמרא זו שמהיקף הסלע המציאותי שהיה בימי רבי אסי נדע את מדת הטפח ההלכתי.וז"ל רש"י שאם תמתח - אי הוה מושכו לכאן ולכאן שיכנס העיגול לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותה קדירה, עכ"ל. ופשוט שכונת רש"י היא כמו שכתבתי, דהיינו שהקדירה תהיה ארוכה טפח, ולא שהיקף העיגול עצמו יהא טפח. גם תחילת לשון רש"י היא – "אי הוה מושכו לכאן ולכאן שיכנס העיגול לאורך או לרוחב". משמע פשוט שכונת רש"י למתיחה מציאותית באורך הבהמה או ברוחב הבהמה, ולא התיישרות העיגול באופן תיאורטי כרא"ש.
וכן הרמב"ם שם בהלכה ו' כתב וז"ל נקדר הבשר הזה בעגול או באורך[3], אם היה יתר מכסלע והוא כדי שיכנס בו שלש גרעיני תמרה זו בצד זו בדוחק - הרי זו טרפה, שאם ימתח קרע זה יעמוד על טפח, עכ"ל. כלומר הקרע עצמו יימתח עד טפח, ואין הכונה שהיקף העיגול יהיה טפח!
וכן כתב הלחם משנה שם בזה"ל: שאם ימתח קרע זה וכו'. שם אמרו שאם תמתח תעמוד על טפח, ופירשו התוס' כשתקיף הסלע בחוט וימתח החוט ויהיה באורכו טפח, ורש"י ז"ל פירש שיכנס העוגל לאורך או לרוחב "כלומר כשתמשוך קרע זה וישקו שני שפתי הקרע יהיה טפח", וזה נ"ל דעת רבינו שכתב שאם ימתח קרע זה וכו' ומשמע שהקרע עצמו נמתח, עכ"ל. דוק היטב שהלחם משנה הוסיף את דברי עצמו לפרש היטב כונת רש"י, ומסיים וזה נ"ל דעת רבינו הרמב"ם, דהיינו לא כתוספות.
וכן הוא באפריון שלמה (להג"ר שלמה זלמן ראם, ווארשא תרל"ו) בקונטרס אחרון אות י"ב אחרי שהביא את פי' הרא"ש בענין סלע, וז"ל:
ודע שרש"י ז"ל פי' שם שאם תמתח תעמוד על טפח, אם היה מושכו לכאן ולכאן שנכנס העיגול לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותה קדירה: וכתב מהרש"א ז"ל שלפ"ז יהיה הסלע ב' שלישיות טפח וכ"כ הפר"ח ביו"ד סימן מ"ח סק"ח ע"ש, אבל בחידושי ליו"ד בארתי שלפענ"ד נטו מדרך הפשוטה בכונת רש"י שמעולם לא עלה ע"ד רש"י ז"ל להגדיל מדת הסלע, אבל כוונתו פשוטה שטבע כל קרום וכן הוא בשר החופה את רוב הכרס שכשעומד על עמדו ואין מושכין אותו הוא מכווץ, אבל כשמושכין אותו לכאן ולכאן הוא נמתח, ואז נמתח גם מקום הנקב ויגדל בכמותו לארכו, והיתה קבלה בידי חז"ל שבשר החופה את רוב הכרס כשימשכו אותו וימתח מקום הנקב יֵעָשֶה מנקב כסלע - אורך טפח, ונראה שזו ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' שחיטה שכ' שאם ימשך קרע זה יעמוד על טפח, ע"ש, עכ"ל.
♦
דברי רש"י והרמב"ם לפי פירוש האפריון שלמה מכוונים יותר בדברי הגמרא
ולענ"ד נראה, שדברי רש"י והרמב"ם לפי פי' האפריון שלמה יותר מכוונים בדברי הגמרא - שהמיתוח עצמו שאפשר למתחו עד טפח הוא סיבת הטרפות, כי לפי התוס' והרא"ש היה לו לרב אסי לומר נקדרה בעיגול שהיקפו טפח, ולא היה לו לנקוט המיתוח, שאינו אלא דבר תיאורטי ולא סיבת הטרפות. חוץ ממה שפתיחת העיגול לישרו לא נקראת 'מיתוח'. וגם בדרך הזו לא צריך לחדש בדברי רש"י שהוא סבר שהיקף הסלע בימי חז"ל היה כשני טפחים, ודו"ק.ובפרי תאר (לבעל האוה"ח הק') ביו"ד סימן מ"ח סק"ו מוסיף עוד, שלפי רש"י גם מדויקת לשון הגמרא, שאמרו שאם תמתח תעמוד על "הטפח" בה"א הידיעה, דהיינו הטפח הנצרך לעיל בגמרא לגבי נקרע, וכנ"ל, שזו סיבת הטרפות.
♦
לפי כל הנ"ל יוצא דגם אין להביא שום ראיה לשיעור הטפח מהיקף הדינרים המצריים שמימי הרמב"ם המצויים במוזיאונים
ועיין בפי' המשניות חולין פ"ג מ"א מקור הערבי, ושם כתב הרמב"ם בזה"ל: ורוב החיצונה רוצה לומר רוב הכרס החיצונה והיא שתחת העור, שכאשר נקרע יוצא הכרס, ושעור קרע זה כמו שאמרו כל שנקרע בה טפח, ולא האוי רובה - זו היא ששנינו ובגדולה טפח, ושנקרע רובה ולא האוי טפח - זו היא ששנינו ובקטנה רובה, הנה ידעת שהוא לעולם טפח או פחות מטפח, ואם נחתך ממנו בעגול שעור סלע ולמעלה הרי זו טרפה, ועגול הסלע היא כמו הדק ביותר והגדול ביותר מן הדינרין המצריים, וזה בקירוב, עכ"ל.והנה בספר מומש"ת עמוד שס"ז רצה להוכיח מההיקף והקוטר של הדינרין המצריים שבימי הרמב"ם המצויים במוזיאונים ששיעור הטפח לרמב"ם הוא לא יותר מכ-7.5 ס"מ, ונגררו אחריו במדות ושיעורי תורה שם ובהידורי המדות שם. וכל זה מפני שהם הניחו שהרמב"ם מפרש את הגמ' כרא"ש. אך כנ"ל, שמדברי הרמב"ם בהלכות שחיטה יוצא פשוט שגם אם היקף הדינרין המצריים בימי הרמב"ם היה פחות מהטפח ההלכתי - עדיין היא טרפה, כי הקרע בעצמו נמתח לטפח בבשר חי שהוא מכווץ - וזו היא סיבת הטרפות. ודו"ק והבן כי נכון הוא בעזהשי"ת.
והנה המחברים הנ"ל רצו להוכיח את מדת הטפח ההלכתי של ימי חז"ל שהיה רק 7.6 ס"מ מהמציאות של הסלע מימי חז"ל. ובפרט שהרי הב"י בשו"ע ביו"ד סי' ל' וסימן מ"ח נמשך אחר דעת הרא"ש, וגם הפוסקים האחרונים נקטו כהב"י שהיקף הסלע הוא טפח או קצת יותר. ולפי"ז דנו גם על שיעור קוטר הסלע לכל עניני התורה התלוי בשיעור כסלע. אך אם רוצים להביא ראיה להיפך מהנהוג להלכה למעשה מהמציאות - הרי המציאות היא שדברי הגמרא נוטים יותר לדברי רש"י והרמב"ם, וכפי' הלחם משנה והאפריון שלמה, ולא כהב"י והפוסקים אחריו. ולכן אם רוצים להביא ראיה ממדת הסלע שבימי חז"ל הנמצא במוזיאונים ולחלוק בזה על הפוסקים האחרונים - אפשר רק להביא ראיה על עצם שיעור הקידור של כסלע לכל הענינים בדיני התורה שתלו חז"ל בשיעור כסלע[4], אבל לא על מדת הטפח ההלכתי, כי המציאות היא שלפי פשטות דברי הגמרא אין להיקף הסלע שום שייכות למדת הטפח.
לסיכום, לפי פשטות דברי הגמרא בחולין נ: אין להוכיח את מדת הטפח מהיקף הסלע שהונפק בימי חז"ל, ולפי הרמב"ם אין להוכיח מדת הטפח מהיקף הדינרין המצריים שבימיו - שהביא בחולין פ"ג מ"א.
♦
ב.
מרוחב ואורך הכוכים והקברים שמימי חז"ל – יש להוכיח שהטפח הוא 8 ס"מ והאמה 48 ס"מ
ואם יש להביא ראיה מהעתיקות - נביא כאן את דברי הג"ר ירמיה כהן מירושלים נ"י, מחבר ספר שו"ת והרים הכהן, שאמר לי כמה פעמים שכשהיה אברך כולל בשנת תשכ"ו, הלך למדוד את רוחב הכוכים הריקים של קברי הסנהדרין בסנהדריה בירושלים, ואז היה הכל פתוח לכל אחד. והוא מצא שרוב הכוכים היה רוחבם 48 ס"מ ומיעוטם היה כ-50 ס"מ. וגם בתקופה ההיא, כשגר בחיפה אחרי חתונתו היה הדבר ידוע מההפגנות הרבות, שהארכיאולוגים רוקנו לגמרי את הקברים במערות בבית הקברות היהודי של תקופת בית שני בבית שערים הנמצאת בשיפולי מזרח הר הכרמל. ואז הלך הוא יבדלח"ט עם חבירו משה ראפאלוביץ ע"ה, ומצאו עשרות קברים מפונים בקרקעית המערות, ומדדו שרוחב הקברים היה 48 ס"מ, ועיין מזה בספרו הנ"ל ח"ב חו"מ סימן ס"ב וח"ג סי' י"ט. וכן כותבים החוקרים שאורך הקברים והכוכים הישנים בא"י הם כ-2 מטר, ורוחבם הם כחצי מטר, ובממוצע 48 ס"מ, וכשיעור שנתנו חז"ל בבבא בתרא ק: ד' אמות לאורך הקבר ואמה אחת לרוחבו. הרי לנו שהאמה של חז"ל היתה 48 ס"מ והטפח היה 8 ס"מ.וכן כתב הג"ר זאב שכטר ז"ל מבני ברק בספרו בעקבי הצאן (מדות ושיעורי תורה) ח"ג אות ב' סימן א' עמוד 28 בזה"ל: וכפי ששמעתי מכמה אנשים, ובתוכם הרה"ג ר' דוד שמידל שליט"א מראשי אתרא קדישא העוסקים בהגנת קברי קדמונים, שמדדו וראו כי אורך הקברים גם מזמן המשנה והתלמוד הם 1.92 מטר 4 X 48 ס"מ וכו' עכ"ל. ועיי"ש, שודאי נמצאים גם קברים לילדים וקטנים, אבל הקברים לאנשים מבוגרים הם במדה הנ"ל. ואני הכותב יבלח"ט גם שמעתי כמה פעמים בע"פ מפי הג"ר זאב שכטר הנ"ל, שהגר"ד שמידל אמר לו שאורך הקברים מימי חז"ל הם 1.92 מטר, ומקסימום 2 מטר עכ"ל. ומזה יוצא אגודל של שני ס"מ, טפח של 8 ס"מ ואמה של 48 ס"מ, ורביעית הלוג של 86.4 מ"ל מביצה ומחצה בינונית של 57.6 מ"ל, שנראית בינונית לעינים, וגם היא ממוצעת בין הכי קטנים להכי גדולים.
♦
ג.
האם מגזירת פסול גְוִיָה על השותה רביעית משקים טמאים (שזה מגזירות י"ח דבר) – יש הוכחה וראיה נגד שיעור הרביעית של כ-86.4 מ"ל שהוא השיעור הישן של גדולי הספרדים (ז"ך דרהם) בא"י וטורקיא משנות גירוש ספרד ואילך - כקושית וראית הגרש"ז אויערבאך זצ"ל:
בשבת י"ד. איתא דגזרו חז"ל לפסול כהן מתרומה כששתה רביעית משקים טמאים, מחשש שמא יתן מאכל תרומה לפיו בשעת שתיתו – והוא אחד מי"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה. והקשה הגרש"ז אויערבאך ז"ל בספרו מנחת שלמה (שפירסם גם בהסכמתו לספר מומש"ת, והובא גם בספר הידורי המדות עמודים 51 ו-231) – שזה מן הנמנע להכניס מאכל של תרומה בפה בשעה שעדיין יש רביעית משקין בתוך פיו אפילו בשבעים מ"ל, וכש"כ ביותר מזה. ועיקר הכונה בפרסום הקושיא היה להקשות על השיעור של ז"ך דרהם, שהוא 86.4 גרם ומ"ל בנפח, עיי"ש.
אך למעשה, פסול שותה רביעית משקים טמאים הוא רק אחר שכבר גמר לשתות את כל הרביעית גם בכמה לגימות באיטיות בתוך כדי אכילת פרס. ואין הגזירה שמא יכניס תרומה לפיו בעת שיש בו רביעית שלמה. ולכן אין להביא שום ראיה לכמות שיעור הרביעית מגזירת פסול גויה מרביעית משקים טמאים.
בזה נעזרתי בפלפול ודיבוק חברים עם הרב שלמה פעלדמאן נ"י מירושלים, מחבר ספר הנפלא שערי דעת (כללים על סדר טהרות).
♦
מי ששתה רביעית משקים טמאים גזרו עליו חז"ל טומאת גוף של שני לטומאה - והוא פוסל את התרומה במגעו עד שיטבול במקוה ולא צריך הערב שמש
הנה גזרו חז"ל שכהן ששתה רביעית משקין טמאים (גם בשהה בשתיתו כשיעור אכילת פרס, כמבואר בכריתות י"ג.) נעשה גופו שני לטומאה וגופו נפסל מתרומה (דהיינו מלאכול ולנגוע בתרומה, ובמגעו פוסל את התרומה) עד שיטבול במקוה וזה נקרא פסול גויה במשניות בעירובין דף פ"ב: ומעילה דף י"ז:, ובמקואות פ"י מ"ז תנן כָּל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בְּכַחֲצִי פְרָס. כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בָּרְבִיעִית, עכ"ל. (אך לא צריך הערב שמש, כי זו רק טומאה מדרבנן, רש"י שבת י"ג: עיי"ש, וברב נסים גאון עירובין דף פ"ב-פ"ג):וזו מגזירת י"ח דבר שנמנו ב"ש וב"ה וגזרו על ישראל המבואר במשניות סוף מסכת זבים והובא בגמרא שבת י"ד.[5], וטעמה של הגזירה מבואר בשבת י"ג: י"ד. בזה"ל: דתנן אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני והשותה משקין טמאין וכו' עכ"ל. ובגמרא ביארו בזה"ל: אוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה? דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו, שותה משקין טמאין מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה? דזימנין דשתה משקין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו, היינו הך? מהו דתימא הא שכיחי - (שאדם שותה עם אכילתו, רש"י) והא לא שכיחי (שיהא אוכל עם שתייתו, רש"י) קא משמע לן עכ"ל.
והקשה הג"ר שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל בספרו מנחת שלמה ח"א סימן צ"א אות ז', וגם בהסכמתו לספר מומש"ת, כי איך אפשר לשים מאכל בתוך פה שיש בו רביעית משקה, ובפרט רביעית של 86.4 מיליליטר (וגם בפה מלא ברביעית של 70 מ"ל התקשה, שזה מן הנמנע להשים בו מאכל!).
♦
אין גופו נפסל לתרומה אלא עד שגמר לשתות את כל הרביעית וגם בכמה לגימות בתוך כא"פ
אך קושיתו צריך להבין, כי הרי זה ברור שאין גויתו נפסלת אלא אחרי שכבר שתה רביעית שלמה, ולא לפני שגמר לשתות את כל הרביעית, וגם מבואר בגמרא כריתות י"ג. שזה לאו דוקא בשתה רביעית בבת אחת, אלא גם אם שתה רביעית בכמה לגימות ובאיטיות בתוך שיעור כדי אכילת פרס. ואפילו אם ירד לטבול במקוה באמצע שתיית הרביעית נפסל גופו לתרומה, אם השלים אח"כ לשתות את הרביעית בתוך כדא"פ מתחילת שתית הרביעית, וצריך לטבול עוד הפעם, כבגמרא וברייתא מפורשת בכריתות י"ג. [בלי שום חולק] עיי"ש. והעתקנו כאן חלק מן הברייתא בזה"ל: כל המשקין מצטרפין לפסול את הגוייה ברביעית "בכדי אכילת פרס", כיצד? שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין, יותר מכאן אין מצטרפין, עכ"ל הברייתא: ועיין רש"י שם, וכן הוא ברור בתוספתא מסכת מקואות פרק ח ה"ג, הובא גם בר"ש סוף מקואות באורך ובביאור עיי"ש, ונפסק בבירור ברמב"ם הלכות אבות הטומאות פרק ח הלכה י"א.♦
בהכרח יוצא שכוונת דברי הגמ' בשבת י"ד. היא אחרת מסברת הגרשז"א
נמצא שבהכרח יוצא שכוונת דברי הגמרא בשבת י"ד. היא שלמרות שלא שכיח שאדם נעשה רעב משתיה – אעפ"כ אחרי ששתה רביעית שלם משקים טמאים, שזה כקביעה לשתיה, גזרו שירצה לשתות עוד כמה לגימות, ובין לגימה ללגימה ישים מאכל תרומה לתוך פיו, כך שבלגימה השניה ירטיב את מאכל התרומה שעדיין בפיו ויפסלנו. וסברא זו יש להבין ברמב"ם[6]. או י"ל הכוונה שעדיין יישאר משהו רטיבות מן המשקים בתוך פיו בהשימו את אוכל התרומה לפיו, כי אפילו כלשהו של משקין טמאים מטמאין את התרומה. כמבואר ברמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק ד' ה"ב בזה"ל: המשקין מתטמאין כל שהן ומטמאין בכל שהן, אפילו טיפת משקין טמאים כחרדל שנגעה באוכלין או בכלים או במשקין אחרים נטמאו, ואע"פ כן אין השותה משקין טמאין נפסל עד שישתה רביעית כמו שביארנו: עכ"ל. ובכס"מ שם מבואר שמקורו מפסחים י"ד. עיי"ש. וכן הוא בתוספות שם ד"ה דאיכא בשם ר"ת ור"י, וזו תוספתא מפורשת בטבול יום פ"א ה"ב, הובאה בר"ש טבול יום פ"ב מ"ב, בזה"ל חומר במשקין שאין באוכלין שהמשקה לעולם מטמא בכל שהוא, ופי' הר"ש אבל אוכל בעי כביצה עכ"ל. והובא גם בהרי"ד כדלהלן.♦
לפי דעת רוב התנאים והאמוראים אין משקים טמאים מטמאים אחרים אלא מדרבנן
והנה בתוס' בפסחים הנ"ל ד"ה דאיכא נחלקו ר"ת והר"י אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן, כי ר"ת סובר שמדאורייתא צריך דוקא רביעית משקים טמאים לטמא אחרים, ואילו משקה כל שהוא מטמא אחרים רק מדרבנן, והר"י נכדו סובר שגם מדאורייתא מטמאים בכל שהוא, עיי"ש. אך פשוט שמחלוקת ר"ת והר"י לא שייכת אלא לפי דעת ר' עקיבא בפסחים שם י"ד וט"ו שמשקים מטמאים אחרים מן התורה. ועל זה קאי דברי הריב"א בתוס' ישנים בשבת י"ד[7]. שלפי דברי ר"ת בשיטת ר"ע, י"ל שזה הוא הטעם שגזרו דוקא על השותה רביעית משקים טמאים ולא פחות, כי עיקר שיעור משקה המטמא מדאורייתא הוא רק רביעית. אבל לפי שאר התנאים והאמוראים בפסחים שם[8] אין משקים מטמאים אחרים אלא מדרבנן, והרי גזירות י"ח דבר הוא לכו"ע הסכמה ישנה של ב"ש וב"ה, כך שלפי רוב התנאים והאמוראים גזרו חכמים פסול גויה כדי למנוע פסול תרומה דרבנן! וגם לפי דברי הריב"א ור"ת בשיטת ר"ע צריך בהכרח לומר כן, כי כנ"ל שבכריתות י"ג. מבואר בפירוש שגם בשוהה בשתיית הרביעית שיעור כדא"פ נפסל מתרומה. והלא בשתה חצי הרביעית כבר לא נשארה בכוסו רביעית שלמה שתטמא את התרומה מדאורייתא. אלא שכוונת הריב"א היתה רק שלפי ר"ת יש לפרש למה גזרו דוקא בשתית רביעית, כי עיקר שיעור משקה המטמא מדאורייתא הוא רביעית שלמה. ואילו לשאר התנאים והאמוראים לא שייכים דברי הריב"א הנ"ל. ונצטרך לומר דלא גזרינן שיקח אוכל דתרומה לפיו רק כששתה רביעית שלם שזה כקביעה לשתיה, אבל לא בשתיית עראי של פחות מרביעית.ולכן קשה להבין דברי הגאון רשז"א שכתב במנח"ש שם בזה"ל: במס' שבת י"ד ע"א תוד"ה זימנין ובתו"י שם מבואר דמה שגזרו בגזירת י"ח דבר דשותה משקה טמאין טמא משום גזירה שמא יכניס אוכלין של תרומה בשעה שעדיין יש רביעית משקין טמאין בתוך פיו, והטעם דמצרכינן דוקא רביעית הוא משום דמדאורייתא אין משקין מטמאין אחרים בפחות מרביעית, ואטו דרבנן ודאי לא גזרו חכמים וכו', עכ"ל. ועיי"ש, שמתקשה שלהכניס אוכלין בפה המלא רביעית של שבעים גרם, זה דבר דאי אפשר, וכש"כ אם הרביעית היא בערך תשעים גרם או מאה וחמשים גרם, עיי"ש. אבל כנ"ל, שכל דבריו בזה אינם מובנים לנו (גם המציאות היא שאי אפשר להכניס מאכל בתוך פה שיש בו רק 40 מ"ל משקה).
♦
טעמו של פסול גויה בשותה משקים טמאים - לפי רש"י הסובר דמשקה לא מטמא אחרים גם מדרבנן רק ברביעית
והנה הנכון הוא, שדעת רש"י בפסחים י"ז: ד"ה אבל וגם שם ל"ג: דמשקה לא מטמא אחרים גם מדרבנן אלא ברביעית, כמו שאוכל צריך להיות בשיעור כביצה לטמא אחרים, אך למעשה שאר רבותינו מוכיחים מן הש"ס דלא כרש"י. בתוספות הרי"ד שם ל"ג: וגם בשבת דף י"ד מקשה מאוד על דברי רש"י אלו, וכן הוא באורך בשו"ת הרי"ד סימן ל"ד בהוכחות מכל הש"ס משניות ברייתות וגמרות, וגם מתוספתא הנ"ל, שמשקין טמאים מטמאים הכל [אוכלין ומשקין וכלים וגם ידים] בכל שהוא, ורק לפסול את גוית האדם צריך לשתות רביעית שלם, וגם זה מספיק אם הוא בתוך כא"פ. ועיין גם בתוספות הרא"ש ע"ז ל"א. שחולק על רש"י וכן הוא בתוס' יומא פ: ד"ה חצי פרס וכנ"ל כן הוא דעת ר"ת והר"י תלמידו בתוס' פסחים י"ד., ואה"נ לפי דעת רש"י בהכרח צ"ל בדוחק שכוונת הגמרא היא דזימנין דשתה משקין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו. פי' שאחרי שכבר שתה רביעית שלם - חששו שירצה לאכול וגם להמשיך לשתות, וירטיב את האוכל שבפיו ע"י התחלת השתיה מן הרביעית, כשעדיין כל הרביעית מכונסת בהכוס, והמשקה דתחילת שתייתו עדיין מחובר לרביעית. אבל למעשה שאר הראשונים הוכיחו מן הש"ס דלא כרש"י.ולסיכום, מגזירת י"ח דבר אין להביא שום ראיה על כמות השיעור של רביעית הלוג.
ד.
אם הדרהם המצרי שהזכיר הרמב"ם בכל מקום היה מטבע כסף או יחידת משקל
הרמב"ם שיער שרביעית מים שוקלת קרוב לז"ך דרהם מצריים
ידוע שהרמב"ם בפי' המשניות (ובמקור הערבי להר"י קאפח הדברים מדויקים) עדויות פ"א מ"ב ובהקדמתו למנחות, ובכלים פרק ב' מ"ב (ובאהלות פ"ב מ"ב, ובמקואות פ"ג מ"א, ובכריתות פ"א מ"א אצל ההין), וגם ביד החזקה בהלכות ביכורים פ"ו הט"ו, ובעירובין פ"א הי"ב, אחרי דיוק בכל היכולת, בתכלית הדיוק שהיה יכול, וכעדותו על עצמו במנחות ובעדיות לפי רוחב אצבעות הגודל ממוצעת בברייתה - מסר לנו כי רביעית הלוג מַיִם, שהוא נפח של 10.8 אצבעות מעוקבות כבפסחים ק"ט.– יצא לו במשקל, שזה שוקל קרוב לכ"ז דרהם של מצרים, ושיעור קמח או סלת מחִטֵי מצרים לחלה שהוא כמדת העומר = עשירית האיפה, שזה נפח של מ"ג ביצים וחומש ביצה - יצא לו משקל של תק"כ דרהם מצריים, דהיינו כשליש פחות ממים עיי"ש[9].♦
רבותינו האחרונים בא"י טורקיא ויון מגירוש ספרד ואילך שיערו שיעורי תורה בדרהם הטורקי
גם ידועה העובדה שרבותינו האחרונים גולי ספרד[10] שגרו תחת האימפריה העותמאנית[11] בא"י בטורקיא וביון משנות תקופת גירוש ספרד ואילך [ובראשם מרן הבית יוסף בספרו בית יוסף ובשו"ע, בביתו ובשלחנו באו"ח תנ"ו ס"א, וביו"ד סימן ש"ה ס"א, ושם שכ"ד ס"א, ובאהע"ז סימן ס"ו ס"ו, ובשלחנו ביו"ד סי' רצ"ד ס"ו, ושם של"א סעיף קי"ג, בכ"מ הלכות ביכורים פ"ו הט"ו, ובהלכות כלי המקדש פ"ה ה"ג] – אחזו בשיטת הרמב"ם, ושיערו רביעית הלוג מים - שהיא במשקל כ"ז דרהם, ושיעור חלה עשירית האיפה קמח במשקל תק"כ דרהם, וחמשת סלעים (סלע של משקל שפ"ד שעורות) שיעור פדיון הבן - כסף טהור במשקל שלשים דרהם, וגם שיעור כתובה - בדרהם הטורקי העותמאני, שבתקופתם לא היה מטבע ממון כלל, וכדלהלן, אלא יחידת משקל שנחלקה רשמית לפי הממשלה לט"ז חרובים של ד' שעורות - והיה חלק ממערכת המשקלות של אבני האוקיא והרוטל שהושמו על כף המאזנים (כמו שהיה במצרים עוד מתקופת הרמב"ם, כדלהלן). וזה ידוע בספרי היהודים, ולהבדיל הגוים או החילונים מהשנים שלפני השואה, שבטורקיא ויון היה הדרהם משקל של 3.207 גרם בשיטה המטרית של צרפת. גם בספר מומש"ת בעמוד קס"ח מביא משנתון העותמני מ-1280-1285 לישמעאלים (תרכ"ד תרכ"ט) שדרהם של טורקיא שוקל 3.207 גרם עיי"ש. ופשוט שאין אחרי עדות הממשלה - מקום הטבעה הרשמית של אבני המשקלות – כלום. (ואין להתחשב בסתירות שיש בדברי המבקרים מאירופא שניסו לפרש את משקלי טורקיא עפ"י משקלות ארץ מוצאם המובא במומש"ת, כי לאו דוקא שהיו יכולים לדייק ממש על השערה.) ולפי הנראה מן כמה ספרים היה הדרהם בא"י, דהיינו בפלסטינה של אז 3.205 גרם, ובטורקיא ויון 3.207 גרם, (ולא מדובר כלל ממטבעת ממון), ומכך יוצא שיעור רביעית של ז"ך דרהם 86.535 גרם ופדיון הבן של ל' דרהם 96.15 גרם בדרהם של א"י.♦
במוש"ת ובהידורי המדות נטו לחשוב שהרמב"ם דיבר מהדרהם הכספי הממוני, ובזה דנו להפחית השיעורים
אלא שבמדות ושיעורי תורה בכל ספרו ובפרט בפרק ל' סעיפים ה' ו', וגם בהידורי המדות בכל ספרו ובעיקר בפרק מ"ד, נטו לחשוב שהדרהם המצרי שהביא הרמב"ם היה הדרהם הכספי המסחרי והממוני שהונפק במצרים בשנות הרמב"ם. ולכן העלו שהיות שבמוזיאון הבריטי נמצאים 41 דרהמי כסף בודדים של שליטי מצרים בני איוב שהוטבעו בסוריא סביב תקופת הרמב"ם משנת ד'תתקכ"ח עד שנת ה' אלפים י"ב. ומתוך הטבלא של הגוי ליין פול שהביא בספר מומש"ת בעמוד ע"ב ועוד שם בפרק כ"ח, עולה שמשקלם לא היה קבוע כלל, אלא שהקל ביותר מדרהמים הנ"ל היה 2.605 גרם והכבד ביותר היה 3.039 גרם, ומשקלם הממוצע לדבריו היה 2.91 גרם. (ובהידורי המדות שם הביא ג"כ משקל הדרהמים הכספיים כנ"ל מאוסף הממשלתי במצרים הנרשם בקטלוג של ספריה המצרית הלאומית.) נמצא שרביעית הלוג של הרמב"ם של כ"ז דרהם הוא למעשה בממוצע כ-78.75 גרם אך לא יותר מכ-81 גרם לפי משקל 3 גרם לדרהם (ובדרכיהם דרכו בספרי לב ים, קרית אריאל, ועוד שאר מחברים שנקטו מהלכם).♦
המענה הוא, שהרמב"ם דיבר מהדרהם של מערכת המשקלות ששקל יותר מדרהם הכספי הממוני
אך לענ"ד יש להעיר על דבריהם – ובטח יסכימו לדברינו, כי המציאות היא שמלת "דרהם" בשפה הערבית שימשה בעולם העתיק עד לערך סוף ימי הבינים לג' דברים: א'- סתם ממון או מטבע, וזה כָּלַל בעולם העתיק (וגם עד היום) כל מיני מטבעות ממון, כי גם נחושת וגם כסף וגם זהב כולם היו מכונים דרהם (ופשוט שלא שייך דבר כזה - שכל מיני מטבעות ממון גם במדינה אחת ישקלו במשקל שוה מפני שכולם מכונים דרהם) ובזמנינו- זה כולל גם ממון של נייר ופְּלַסטִיק. ב' ממון "כספי" מיוחד בימי הבינים, כי אז היה הנהוג בארצות הערביים שמטבע הנחושת כונתה במיוחד פלוּס או פוּלוּס, ומטבע הכסף כונתה במיוחד דִרְהַם או דרהם נוּקְרַא [נוקרא היא מלה ערבית שפירושה כסף, דהיינו מתכת הכסף, וזה היה גם כינוי לדרהם ממון[12], והכוונה לאפוקי דרהם של מערכת המשקלות של אבני האוקיא והרוטל]. ומשקלו הרשמי של דרהם הכספי בימי הבינים במצרים היה כ-2.975 גרם. ולמטבע הזהב קראו מִיתְּקַאל או דִינַר [ובעיקר דינר], חיקוי למנהג הנוצרים הראשונים בקושטא שבטורקיא (שקבעו רק דינר זהב, וביטלו את המושג של הרומיים שיש גם דינר כסף וגם דינר זהב). אך מערכת ממון זו בטלה לקראת סוף ימי הבינים, עיין למטה בהערה[13]. ג' יחידת משקל שנשארה עד אחרי תקופת השואה - ושמו המלא היה דִרְהַם אְל-כַּיְיל [פירושו בלה"ק מַטְבֵּעַת הַמִדָה] או דרהם ואַזאַן [פירושו מטבעת מִשְׁקָל], וגם דרהם סתם, שבמצרים זה שקל 3.12 גרם, כפרסום ממשלת מצרים וכדלהלן. ודרהם-משקל הזה היה חלק ממערכת המשקלות של אבן הרוטל (ליטרא, ליברא, פאונד) שנחלק בא"י בטורקיא ביון ובמצרים לי"ב אבני אוקיא (אונקיא, אונציא, אונס), והאוקיא נחלקה בכל מקום בעולם הערבי למספר מסוים של "דרהמי מִשְׁקָל" [ולא ממון כספי], שכל דרהם נחלק בכל מקום - באופן רשמי מן הממשלה המקומית לט"ז גרעיני חרוב הנקרא קיראט, שנחלק לד' גרעין שכינו גם שעורה או חטה[14]. ופשוט שרק אבני משקל שמים על כף האחת של המאזנים לשקול כנגדם חפצים על כף השניה של המאזנים, ולא מטבעות כספיים קטנטנים.אך בדרך כלל היתה אבן הקטן של הדרהם בשימוש בעיקר רק לצורפים וסוחרי הזהב והכסף והרוקחים, שהשתמשו בה לשקילת דברים זעירים וקטנטנים, כמתכות יקרות ואבנים יקרות כיהלומים ומרגליות וסמי רפואה, אבל לצורך מסחר הכללי השתמשו באבני האוקיא והרוטל, שנחלקו לכך וכך דרהם.
וכנ"ל, שבכל מקום היתה האוקיא (שהיתה חלק י"ב מהרוטל) במספר שונה של דרהמים. בטורקיא היתה האוקיא שמונה דרהם ושליש, בצפון א"י, דהיינו בחיפה ובטבריא, היו בכל אוקיא 66.66 דרהם, ואילו בדרום, דהיינו גוש דן וירושלים, היתה האוקיא ע"ה דרהם, ואילו אוקית מצרים היתה שוקלת י"ב דרהם. וכמו שהביא רבינו אברהם בנו של הרמב"ם בפירושו על התורה בפרשת פקודי, שבמצרים היה משקל אבן הקֶנטֶר נחלק למאה אבני רוטל, שנחלק לי"ב אבני אוקיא של י"ב דרהם, של ס"ד שעורות. עיי"ש.
ולפי המובא בספרי הגוים היו המשקלות הרשמיות של הממשלה נהוגות במצרים בסדר הזה ובחלוקה הזו שכתב הראב"ם גם בדורות האחרונים , כמבואר ב-British Weights and Measures, Watson London 1910. עמודים 6-7 ועיין עוד שם עמוד 71.
וגם ב- The Merchants Handbook, Brown, London 1899, 541-543.
♦
דרהם המשקל במצרים שקלה 3.12 גרם, ואילו דרהם הכספי הממוני בימי הבינים שקלה כ-2.97 גרם
עיין בחיבור - Measures and Weights in the Islamic world 2003. תרגום מחיבור בשפה הגרמנית שחיבר ד"ר וואלטער הינז בשנת 1955.כתב שם בעמודים הראשונים, כדבר פשוט שהדרהם והמתקאל של מערכת המשקלות למסחר בארצות הערביים, גם בימי הבינים, היה דבר נפרד לגמרי, ולא היו קשורים כלל במשקלם למשקל הדרהם הכספי והדינר הזהב הממוני, שבדרך כלל הללו היו פחותים במשקלם מהדרהם של מערכת המשקלות. ומביא שם שלהנפיק דינרי הזהב ודרהמי הכסף במשקל הנרצה השתמשו במשקלי זכוכיות קטנטנות. ובעמוד 4 מביא שם שממשלת מצרים פרסמה בשנת תרפ"ד בהאלמנך שלהם שדרהם של המשקלות במצרים שוקלת 3.12 גרם.
וגם בחיבור - Egypt and Syria Under the Circassian sultans 1382-1468 A.D. Volume 16. William Popper 1957.
בעמוד 39, שמדבר בענין מדידת המשקלות, מביא שם ממקורות שהדרהם במצרים שקלה 3.12 גרם, בפלסטינה 3.2 גרם, ואילו בקושטא שבטורקיא 3.207 גרם. ומזכיר שם גם אודות משקל הדרהם בשאר מקומות, וביחס לזה האוקיא והרוטל בכל מקום. ואילו מעמוד 41 ואילך הוא מדבר אודות מטבעות הממון הערביים הישנות, ובעמוד 51 הוא כותב שדרהם הכספי היתה שוקלת 2.975 גרם והיה נקרא דרהם נוּקרַא בכדי להַפְלֶה מדרהם הואַזאַן (פי' המשקל) עיי"ש.
וגם בחיבור - The Encyclopedia of Islam Volume 2 page 319.
בערך דירְהַם באות 1 כותב אודות דירהם המשקלי ומביא שם שבמצרים זה שקל 3.12 גרם. ובאות 2 כותב אודות דרהם הכספי הממוני (מתחילת האיסלאם עד אחר תקופת המונגולים[15]) שהונפקו ע"י משקלי זכוכיות, והחשבון הנכון הוא שמשקל הרשמי של דרהם הכספי היה 2.97 גרם עיי"ש.
וכן העידו סוחרי הזהב להגרא"ח נאה ז"ל, כמ"ש בספרו שיעורי תורה (ירושלים תש"ז) סימן ב' אות י"א בזה"ל ושמעתי מסוחרי הזהב דבמצרים חושבים הדרהם[16] 3.12 גרם עכ"ל.
♦
הרמב"ם בעצמו חילק בין דרהם המשקלי לדרהם הכספי
גם הרמב"ם בעצמו חילק בין הדרהם של מערכת המשקלות לדרהם הכספי הממוני, כי במשניות בכורות פ"ח מ"ח מקור הערבי, לגבי פדיון הבן כתב שמָצָא שדרהם הכסף במצרים בזמנו (שאת זה רגילים ליתן לכהן בפדיון הבן, כאשר יש בנמצא מטבעות כסף) שקל רק ס"א שעורות [ולדבריו המפורשים שם יוצא שזה גם משקל של ט"ו חרובין ורביע], ומהם צריך ליתן לכהן ל"א וחצי דרהמי כסף.ואילו אֶבֶן דרהם של המשקל המצרי שהיה חלק ממערכת המשקלות של האוקיא והרוטל שבזה מסר המשקלות לרביעית וחלה בכמה מקומות, היה יודע בפשיטות [בלי צורך למצוא] ששוקל ס"ד שעורות (כדברי בנו בפרשת פקודי). וכמו שהכריח הבית יוסף בכסף משנה בהלכות ביכורים פ"ו הט"ו מדברי הר"ם עצמו, שכתב שתק"כ דרהם מצרים הוא משקל של פ"ו סלעים ושני שלישי סלע של שפ"ד שעורות של חז"ל. וכן הוא בבית יוסף הלכות חלה יו"ד ריש סימן שכ"ד.
והנה 3.12 גרם שנחלקו לס"ד שעורות יוצא 48.75 מ"ג לשעורה, כפול ס"א יוצא 2.97375 גרם לדרהם הכספי הממוני, וזה מפליא.
♦
השיעור של ז"ך דרהם מצריים שנתן הרמב"ם לרביעית הכונה לדרהם-המשקל דהיינו שתי אוקיות ורביע, וגם השיעור של תק"ך דרהם לחלה הכונה לדרהם המשקל, דהיינו מ"ג ושליש אוקיות מצריים
והנה פשוט שבעולם הערבי העתיק, גם בימי הבינים, כשאדם קנה שקית סוכר ששקלה חמשים דרהם הוא לא התכוון לדרהם הכספי של הממון, כי הסוחרים לא שמו על הכף השניה של המאזנים חמשים מטבעות דרהמי כסף, וגם לא שמו על המאזנים חמשים אבני משקל קטנטנים של דרהמי נחושת או ברזל, אלא שָֹמוּ אבני אוקיות ורוטלים ששקלו כך וכך דרהמים.ולכן פשוט להבין שהרמב"ם לא התכוון כלל לדבר משונה כזה, לשים ז"ך מטבעות כסף קטנטנים על כף האחת של המאזנים לשקול כנגדן מים או יין לרביעית הלוג בכף האחרת של המאזנים, או שכל אשה עשירה ועניה תחזיק תמיד בביתה 520 דרהמי כסף קטנטנים ולשימם על המאזנים לשקול כנגדם קמח לשיעור חלה, כאילו שבמצרים היה חסרות אבני משקלות! בשונה מבכל העולם! אלא הרמב"ם דיבר מיחידת המשקל שהיתה נקראת דרהם. וגם בזה לא התכוון הרמב"ם לדבר המשונה של אסיפת תק"כ אבני משקל קטנטנים של הדרהם ולצבור ולגדוש אותו על כף האחת של המאזנים נגד הקמח שבכף האחרת, אלא עיקר כוונת הרמב"ם הייתה לקמח במשקל מ"ג ושליש אוקיות מצרים או ג' רוטל מצרים וז' ושליש אוקיות לשיעור חלה, ומים במשקל שתי אוקיות מצרים ורביע הוא רביעית הלוג. וזה שכתב בהלכות ביכורים פ"ו הט"ו ששיעור חלה הוא קמח במשקל "תק"כ זוזים מזוזי מצרים בזמן הזה", הוא תרגום מדבריו בפי' המשניות מקור הערבי בעדיות פ"א מ"ב. ובהקדמת מנחות "חמש מאות ועשרים דרהמא מצריים", וכלשון רבותיו שתירגמו מלת "דרהם" הערבית בכינוי "זוז" לשון הגמרא. אך כוונתו לדרהם או זוז הכייל ממערכת המשקלות, וכדברי הגאונים דלהלן, ועיקר כוונתו לאבני האוקיא או הרוטל, ששקלו יחד תק"כ דרהם.
ואם תקשה למה לא כתב הרמב"ם מ"ג ושליש אוקיות מצריים - התירוץ הוא שגם הגאונים בבבל השתמשו לשיעור רביעית וחלה במלת זוז, למרות שהיו יכולים גם לכתוב את המדה לפי האוקיא שהכילה עשרה זוזי כיילי, עיין למטה בהערה[17]. אך זה שאצל הגאונים היה משקל המים והקמח בשוה - הוא תמיהה גדולה שבינתיים אין אף אחד שעלה במענה הגון. ואכן הרמב"ם לא התחשב כלל בדבריהם אלו, כמבואר בדבריו בפי' המשניות במסכת עדיות פ"א מ"ב ובהקדמת מנחות, וגם חלק עליהם בתוקף במסכת חלה פ"ב מ"ו, עיי"ש.
♦
סיכום היוצא מכל הנ"ל שלרמב"ם רביעית הלוג היא של 84 מ"ל, ואמה בינונית טבעית היא של 47.55 ס"מ ואגודל הוא של 1.98125 ס"מ
אשר על כן, היות שממשלת מצרים פירסמה בשנת תרפ"ד באלמנך שלהם שדרהם המשקל במצרים של ס"ד שעורות או ט"ז חרוב הנקרא גם קיראט הוא 3.12 גרם. וכן העידו סוחרי הזהב להגר"ח נאה, כמ"ש בספרו שיעורי תורה (ירושלים תש"ז) סימן ב' אות י"א בזה"ל ושמעתי מסוחרי הזהב דבמצרים חושבים הדרהם 3.12 גרם עכ"ל. והמתקאל, שהיה "יחידת משקל" של דרהם וחצי במצרים, היה 4.68 גרם, כי הקיראט חשבו שם ל-195 מ"ג, ואוקית מצרים של 12 דרהם היתה 37.44 גרם, ורוטל המצרי של 12 אוקיות הוא 449.28 גרם. והלא העובדה היא שמערכת המשקלות במצרים עד לערך שנת תש"ח נשארה באותה החלוקה כבימי הרמב"ם ובנו (קנטר של מאה רוטל של י"ב אוקיא של י"ב דרהם של ט"ז חרובין של ד' שעורות), מזה יוצא ששיעור ז"ך דרהם מצריים לרביעית הלוג מים הוא 84.24 גרם, וקרוב לז"ך דרהם מצריים הוא 84 גרם מים ו84 מ"ל בנפח, ושלשים דרהם לפדיון הבן הוא 93.60 גרם כסף. כך שזה רק קצת פחות ממה שמהדרהם הטורקי יוצאים רביעית של 86.535 גרם ופדיון הבן 96.15 גרם (אך לא מרחק גדול כזה שהעלו המחברים הנ"ל). וכנ"ל, שמזה שדרהם כייל המצרי של ס"ד שעורות שקל 3.12 גרם מובן לנו מאוד זה שדרהם הכספי של ס"א שעורות שהביא הרמב"ם בבכורות פ"ח שקל 2.97375 גרם! ממש כדרהם הממוני הכספי הערבי של ימי הבינים המובא בספרי הגוים.ואכן מרביעית הלוג של 84 מ"ל יוצאת אמה בינונית טבעית של 47.55 ס"מ ואגודל של 1.98125 ס"מ, טפח של 7.925 ס"מ, קומת אדם בינונית מציאותית עד הכתף של 142.65 ס"מ, הנראה לעיני בנ"א גובה בינוני ולא נמוך, וביצה בינונית מציאותית של 56 מ"ל, שנראית בינונית לעיני האדם, וגם היא בין הממוצעות בין הכי גדולות להכי קטנות[18].
♦
גם באירופא היה נהוג פֶּני משקל וגם פֶּני ממון - שהיו שני מושגים, וזה עדיין נהוג בזמנינו באנגליא ובארה"ב
המכיר בסדר המשקלות של המדינות באירופא בהעבר - יודע שגם אצלם היה נהוג בכמה מדינות בעבר - לחלק את אבן האוקיא שלהם למספר מסוים של פֶּנִי (פשיט בלה"ק). וזה היה נקרא בשמו המלא פּעֶנִינְג געֶווִיכְט פי' פֶּנִימשקל, לאפוקי מהמטבע היותר קטנה של מערכת הממון שג"כ היה נקרא פֶּנִי. וכן מפורש פעמים רבות בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג שהיה להם בזמנו בגרמניא ליטרא-משקל של ר"מ פשיטי-משקל (שהיה נקרא ליטרא למשקל הברזל, כי אבן המשקל היתה חתיכת ברזל במשקל מדויק), הליטרא היה נחלק לי"ב אוקיא שכל אוקיא נחלקה לעשרים פשיטי משקל, והפשיט היה נקרא פשיט למשקל הברזל, וחוץ מזה גם ר"מ פשיטי כסף היו נקראים ליטרא ממון. והוא כותב רבות שהליטרא-משקל היה משקל מדויק, ושקלה "יותר" מן ר"מ פשיטי כסף. וגם המשקל של פשיטי הכסף לא היה קבוע, כי זה תלוי במחיר כסף היקר, שהמחיר משתנה תמיד וכן הוא באור זרוע ח"א אות תקכ"ג על מסכת בכורות בשם הראבי"ה.וכך המציאות עד היום באנגליא. יש להם ליברא-פּאונד של ממון, המכיל מאה פֶּני ממון[19] לקנות בהן, ששוקל 3.56 גרם. ועד שנת ה'תשל"א לבריאה היה הפאונד של ממון מכיל 240 פֶּענִי, ובארה"ב זה נקרא דולר שמכיל מאה מטבעות פֶּני, ומן 1982 למספרם עד עכשיו שוקל הפֶּני 2.5 גרם, ועד אז היה שוקל 3.11 גרם. וגם יש באנגליא שני פּאונד של משקל שנהוגים גם בארה"ב: א' למסחר הכללי, שנחלק ל-16 אוֹנס ששוקל כ-28.35 גרם, והב' לשקילת מתכות יקרות ואבנים יקרות , שנחלק ל-12 אוֹנס ששוקל כ- 31.103 גרם. והאוֹנס של המשקל הב' נחלק לעשרים פֶּני משקל של כ-1.55515 גרם. וגם מדת הנפח הנוזלי של הגאַלוֹן נחלקת אצלם ל-160 אוֹנס נוזל שמכיל כ-28.4 מ"ל. ובארה"ב נחלק הגאלון ל128 אונס נוזל שמכיל כ-29.574 מ"ל. הרי לנו שבאנגליא יש ג' מיני פּאונד, ב' מיני פֶּני, וג' מיני אוֹנְס, ובארה"ב ב' מיני פּאונד, ב' מיני פֶּנִי, וג' מיני אוֹנְס. אלא שמתוכן הענין המדובר - יכול האדם להבין באיזה מהם מדובר. ותו לא מידי:
♦
המנהג בדורות האחרונים אחר גירוש ספרד היה לשער את הרביעית בז"ך דרהם טורקי
אך למעשה היה נהוג אצל הספרדים והאשכנזים בדורות רבותינו האחרונים בא"י (שנקראה 'פלסטינה') ובטורקיא לשער את רביעית הלוג בז"ך דרהם טורקיים, שכנ"ל זה יצא בא"י 86.535 מ"ל ובטורקיא 86.589 מ"ל. אלא שאחר השואה התהווה המנהג עפ"י קביעת הגר"ח נאה זצ"ל - לשער רביעית 86.4 גרם במים ו-86.4 מ"ל בנפח, ולא קצת יותר. ואפשר שסברתו הייתה כי הרמב"ם כתב שהרביעית היא קרובה לז"ך דרהם. ו-86.4 מ"ל גם מתאימים לאצבע של בדיוק שני ס"מ, שכמה מגדולי ישראל נקטו לעיקר, כגון המהרש"ם מברעזאן. וגם הנצי"ב מוואלאזין כתב שכך היה לכאורה צריך להיות. ובזמנינו זה כמעט נקוט לעיקר. וכן יוצא מאורך ורוחב הכוכים העתיקים בא"י. חוץ מלענין מקוה, שנוהגים להחמיר לפי אצבעות רחבות, ובזמנינו נהוג לשער מקוה בכאלף ליטרים.♦
אע"פ שאפשר שיש לתמוה על הרמב"ם בזה שסבר שסלע חז"ל של שפ"ד שעורות הן שעורות של גראן המצרית – אבל זה לא גורע את שיעור הרביעית, שהוא בעיקר מדת נפח, אלא שהרמב"ם גם טרח בעצמו לשער אותו במשקלי מצרים כמו שהיו
הנה לפי שמה שהעלינו לעיל בהערה ה והערה ו שגרעיני החרוב והשעורה שהאומות קבעו עליהם משקלותיהם הם גרעינים תיאורטיים, ומשקל השעורה והחרוב התיאורטי לא היה שוה בכל המדינות. וכך היא המציאות למכיר בכל משקלות של ארצות הערביים, וגם במשקלות של ארצות אירופא שבכל מדינה היתה אכן משקל קבוע להחרוב ולהגרעין שלהם, אבל בעצם המשקל היה כל מדינה שונה מחברתה , כי המציאות היא שאפילו במדינה אחת אין שום משקל קבוע טבעי לא לחרובים הטבעיים וגם לא לשעורות הטבעיות, בין בקליפתן ובין בלי קליפתן. ואכן בכל הדורות ניסו רבים וגדולים לשקול שעורות לענין תתק"כ שעורות של שיעור פדיון הבן - ולכל אחד עלה משקל שונה. וא"כ יוצא שיש לתמוה לכאורה על הרמב"ם שקבע את שיעורי התורה של הסלע של שפ"ד שעורות והדינר של צ"ו שעורות - בכל מקום בפירושו למשניות ובחיבורו הגדול - דוקא על השעורה (גראן) המצרית שהיתה 48.75 מ"ג, וכמבואר בדבריו בהלכות ביכורים פ"ו הט"ו ובמשניות בכורות פ"ח מ"ח. ופלא גדול לומר שדוקא הגוים המצריים שמרו בזהירות על משקל השעורה של השקל של ש"כ שעורות של משה רבינו, שחז"ל בבית שני הוסיפו עליו שתות מלבר וקבעוהו לשפ"ד שעורות. מ"מ אין זו קושיא כלל על שיעור הלוג והרביעית, כי ידוע שהסאה והקב והלוג הם בעיקר מדות נפח ולא משקל כלל, ואין להם שום שייכות למשקל הסלע והדינר של התורה וחז"ל. וכדאיתא במשניות מנחות שבע מדות של לח היו במקדש הין וחצי ההין וכו' ורביעית הלוג, שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון. וכן הוא פשוט בכל הש"ס, וכן כתב הר"ם בהלכות חמץ ומצה פ"ה הי"ב, ובהלכות מקואות פרק ו' הי"ג, ובהלכות תפלה ונשיאת כפים פרק ט"ו ה"ד, ועיין דבריו החריפים בפי' המשניות חלה פ"ב מ"ו. אלא שהרמב"ם, לאחר שהטריח את עצמו מאוד לקבוע את מדתם בנפח לפי מדת רוחב הגודל הנכון וגם לפי הביצים הבינוניות, טרח גם לתרגם זאת למשקל - בדרהמי-משקל המצריים של ס"ד שעורות, שלפי דעתו יכולים לשמש לנו גם לצורך משקל הסלע של חז"ל. ופשוט.אודות דינר זהב הערבי בקיצור
בספרי מדות ושיעורי תורה והידורי המדות גם העירו אודות מה שהזכיר הרי"ף במס' קידושין שהדינר של חז"ל של צ"ו שעורות הוא דינר הזהב הערבי, עיי"ש. והרי דינר הזהב הערבי שתיקן מאליק, המלך הראשון של האיסלאם בארץ בבל, היה כ-4.25 גרם. נמצא שדרהם מצרים של ס"ד שעורות צ"ל 2.833 גרם, והרביעית של ז"ך דרהם היא 76.5 גרם. (והמעיין רואה שקושיתם זו היא גם סתירה לעצם דבריהם, שחשבו שהדרהם שאליו כוון הרמב"ם הוא דרהם הכספי הממוני, וגם לדבריהם זה הרי היה שוקל בממוצע כ2.90 גרם כנ"ל ולא 2.833 גרם) המענה הוא: א' כי הנכון הוא שלא היה שום משקל קבוע לדינר הזהב הערבי בכל העולם הערבי, וכמצוי אצל כל סוחרי העתיקות, ואפשר למצוא בפומבי דינרי זהב מוסלמיים בכל מיני משקולות, מ-3 גרם עד כ-10 גרם. גם רבותינו הראשונים שגרו בארצות הערביים מביאים דינר זהב ערבי של ק"ס שעורות, צ"ו, צ"ב, פ', ע"ח, ע"ו, וגם מחצה של צ"ו שעורות, ויש בזה אורך גדול. גם כבר הזכרנו שעצם משקל השעורות התיאורטיות לא היו שוות במשקלן בכל מדינה. כך שבפשטות הרי"ף דיבר על דינר הזהב הערבי של מקומו, אלג'יריה, מקום כתיבת הלכות הרי"ף ומגורו רוב ימיו עד גיל שבעים וחמש, שאז הוצרך לברוח על חייו לספרד. ואפשר למצוא בשופי לקנות דינרי זהב איסלאמיים מאלג'יריה ותוניסיה משנות הרי"ף. וגם הרשב"ץ במשקל של 4.65 או 4.70 או 4.74 גרם - שזה קרוב מאוד לדרהם וחצי של מצרים, שהיה נקרא מיתקאל, שהיה 4.68 גרם. גם הרמב"ם מעולם לא הזכיר בשום מקום שדינר של חז"ל של צ"ו שעורות הוא המשקל של הדינר [הזהב] הערבי או המצרי [המסחרי], וגם לא כתב בשום מקום שדרהם המצרי הוא שני שליש של דינר "הזהב" המצרי או הערבי. ויש להאריך מאוד בכל זה, ואכ"מ.ולכן מדברי הרמב"ם עצמו, אין לנו רק את הדרהם של ס"ד שעורות מסדר מערכת המשקלות, כפי שתיאר אותם בנו של הרמב"ם. וסדר מערכת המשקלות הזה נשאר כך במצרים עד כמה זמן אחר השואה כשעברו לגמרי לשיטה המטרית, והממשלה העידה שזה משקל של 3.12 גרם.
יש עוד לדון אודות דברי הכפתור ופרח, ועוד חזון למועד בעז"ה.
♦
סיכום קצר היוצא מדברינו בכל פרק זה
לפי פשטות דברי הגמ' בחולין נ: אין להוכיח שהטפח ההלכתי הוא רק 7.6 ס"מ מהיקף הסלע שמימי חז"ל המצוי במוזיאונים.
מרוחב ואורך הכוכים והקברים שמימי חז"ל – יש להוכיח שהטפח הוא 8 ס"מ והאמה 48 ס"מ.
גם עפ"י הגמ' בשבת צ"ב. עירובין מ"ח. מנחות י"א. כתובות ה: בכורות מ"ד. שהאמה הטבעית, מהמרפק עד סוף האצבע האמצעית היא האמה של התורה וחז"ל – יש להוכיח שאמה ממוצעת היא בין 47.5 ל 48 ס״מ, כי שלש פרקיו של האדם עד הכתף המתקפלות בטבילה או בישיבה - מדת כל פרק היא כמדת אמה הטבעית שלו אם אינו ננס באבריו, וקומת האדם עד הכתף הנראה בינונית לעיני בנ"א (שלעיני בני אדם לא נכנס בגדר נמוך או גבוה) הוא מן לערך 142.5 עד לערך 144 וקצת יותר. (פחות או יותר מזה הוא בגדר נמוך או גבוה).
גם אגודל בינוני של שני ס"מ באדם בינוני הוא מציאותי וטבעי, אלא היות שבאמת אי אפשר לידע איזה הוא האגודל הבינוני, כי רבים מצאו גם שהבינוני הוא 2.16 או 2.25 ס"מ - לכן סברו רבים וגדולים שהאמה הטבעית וקומה בינונית הטבעית עד הכתף מוכיח על האגודל הבינוני של חז"ל שהוא לא יותר משני ס"מ.
מגזירת פסול גְוִיָה על השותה רביעית משקים טמאים (שזה מגזירות י"ח דבר בשבת י"ד.) – אין שום הוכחה וראיה נגד שיעור הרביעית של כ-86.4 מ"ל.
המשקל של ז"ך דרהמי-מִשְׁקָל מצריים (ולא ממון) שנתן הרמב"ם לרביעית הלוג מים הוא 84.24 גרם, וקרוב לז"ך דרהם מצריים הם 84 גרם מים, ו-84 מ"ל בנפח - לפי חכמת השיטה המטרית שסנטימטר אחד מעוקב מכיל בתוכו מיליליטר אחד מים ששוקל גרם אחד, ומזה יוצאת אמה של 47.55 ס"מ, אלא שבדורות האחרונים שיערו חכמי א"י וטורקיא בדרהם הטורקי שהיה 3.207 או 3.205 גרם, והרביעית יוצאת 86.535 מ"ל או 86.589 מ"ל, ואמה היוצאת מזה הוא 48 ס"מ, ואין זה חידושו של הגרא"ח נאה ז"ל.
♦ ♦ ♦