במדבר (י"ד ל"ו): "והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וישבו וילינו [קרי, וכתיב וילונו] עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ, וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'".
ופירש רש"י ז"ל: "במגפה לפני ה', באותה מיתה ההגונה להם, מידה כנגד מידה, הם חטאו בלשון ונשתרבב לשונם עד טבורם, ותולעים יוצאים מלשונם, ובאין לתוך טבורם, לכך נאמר במגפה ולא במגפה, וזהו לפני ה' באותה הראויה להם על פי מידותיו של הקב"ה שהוא מודד מידה כנגד מידה", ועיין למהר"ל ז"ל בספר גור אריה ודוק.
ורבינו הגדול בעל חתם סופר ז"ל בחידושיו על התורה שם (ד"ע סע"א) כה כתב: "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה', נראה מיד ביומו התחילו לשונם להשתרבב, דאי לאו הכי מאי טעמא ישראל חזרו בהם והאמינו ויתאבלו ויעפילו לעלות ההרה, אלא מפני שראו מכת האנשים ההמה, ובשלחן ערוך או"ח (סימן תק"פ סעיף ב') איתא שמתו המרגלים י"ז אלול, נמצא מן ח' אב עד י"ז אלול נתייסרו, שהוא מכוון ארבעים יום כימים אשר תרו". [ויש להבין מה שמתבאר מדברי הרב הספורנו ז"ל שם (פסוק ל"ז), והעמק דבר שם, והרב אור החיים הקדוש (פסוק ל"ו) שהמרגלים מתו מיד, שהרי מתו רק אחרי ארבעים יום, וי"ל.]
ערכין (ט"ו א') תנן: "במוציא שם רע להקל ולהחמיר כיצד, אחד שהוציא שם רע על גדולה שבכהונה, ועל קטנה שבישראל, נותן מאה סלע, נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, שכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים". ומבואר שם שעשרה נסיונות נסו בני ישראל את השי"ת במדבר, ונתחם דינם על חטא המרגלים, שהוציאו דבת הארץ.
כתב מרן ז"ל בשלחן ערוך או"ח (סימן תק"פ ס"א): "אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם וכו' בי"ז באלול מתו מוציאי דבת הארץ". ומו"ז הגאון ז"ל בכף החיים שם (אות י"ד) כתב: "וקשה הא כתיב באבוד רשעים רנה, ושמא מפני שלא זכו שתתקבל תשובתם מצטערינן, דמסתמא שבו ולא נתקבלו. בית יוסף. ובשל"ה כתב שהיו צדיקים ע"ש. מגן אברהם (אות ב')".
והנה המרגלים מוצאי דיבת הארץ מתו בי"ז אלול כנ"ל, בשנת ב' אלפים תמ"ט, ובדיוק אחרי שלשת אלפים מאתיים וחמישים שנה, דהיינו יום ששי י"ז אלול תרצ"ט, לסדר כי תבא היא פרשת התוכחה, פרצה מלחמת העולם השניה, שבה נהרגו על ידי העמלקים הגרמנים ימש"ו, רוב מנין ורוב בנין מעם הקודש הי"ד, ארץ אל תכסי דמם, אל נקמות ה' אל נקמות הופיע.
וצריך טעם שנתגלגלה חובה איומה ונוראה זו ליום חייב זה, יום מיתת המרגלים, שעם שהיו צדיקים כדברי השל"ה, ועשו תשובה, לא נתקבלה תשובתם, כדברי מרן ז"ל בבית יוסף כנ"ל.
והן אמת מי עמד בסוד ה', וחקר אלוה מי ימצא וידע, אבל אם היתה רשות לומר הייתי אומר בדרך אפשר אם יוכשר. הנה חטא המרגלים היה קלקול הלשון, הוציאו דיבה ולשון הרע על ארץ ישראל, כנ"ל, ולימדונו גדולי הדורות נ"ע שעם שמרדכי ואסתר בשושן הבירה הצליחו לתלות את המן ובניו ולהושיע ולהציל את ישראל, מכל מקום גזירת המן הרשע לא נתבטלה ונעקרה מן העולם. וכאשר כתב הגאון רבי יעקב חגיז ז"ל בספר קרבן מנחה (סימן קצ"ב): "טעם שלא נזכר שם ה' במגילת אסתר, כי אין הקב"ה מיחד שמו על הפורענות, ושם כתובה גזירת המלך מלכו של עולם שאין להשיב, להשמיד להרוג ולאבד, ונתבטלה הגזירה לפי שעה, אבל משם ואילך גזרו שמדות ונעשו הריגות בכל המקומות". ועוד בקרבן מנחה שם (סימן רצ"ה) כתב: "גזירת להשמיד ולהרוג וכו', דהמן לא נתבטלה אלא לפי שעה, וביום פקדו משם והלאה רבו הגזירות השמדות וההריגות והגירושין, ולפיכך קבלו עליהם דברי הצומות וצעקתם וכו', וכששלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות, אמרו לה קנאה את מעוררת עלינו בין האומות, שימצאו כתוב, כי כתב אשר נכתב בשם המלך מלכו של עולם אין להשיב, ויבואו לפקוד עלינו מה שכתבו".
ואדמו"ר הגאון רבי צדוק הכהן ז"ל מלובלין בספר ליקוטי אמרים (סימן ט"ז דצ"ב ע"ד) כתב: "המן חידש גזירת להשמיד להרוג וגו', דעדיין לא היה גזירה כזו, וגם אחריו כתבו הקדמונים [הובא בספר קרבן מנחה] דכל גזירות שמדות והריגות שעברו על ישראל היה הכל על ידי גזירת המן, כי כתב אשר נכתב בשם המלך מלכו של עולם אין להשיב לגמרי ע"ש".
והגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל בספרו מועד לכל חי (סימן ל"א אות צ"ד) כתב: "עוד נראה לתת טעם על הרבות צדקה בפורים, יותר מכל המועדות, יען גזרת המן לא נתבטלה כי אם לפי שעה, וביום פקדו משם והלאה רבו הגזירות והשמדות וההריגות והגרושין במלכות יון, עד שמטעם זה לא נזכר שם הוי"ה ברוך הוא במגילה, כי אין הקב"ה מיחד שמו על הפורענות, ושם כתובה גזירת מלך מלכו של עולם, שאין להשיב וכו', וכתב ח"י (הלכות פורים) דמהאי טעמא הוא מה שהתקינו להתענות בצום אסתר, דלפיכך קבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם, לפני ימי הפורים בכל דור ודור, לצום ולבכות לצרה, ונבקשה מאלקינו על זאת, בל יפקוד עלינו גזירה ושמד, בהיותינו בארץ שביינו, ואל שדי יאמר לצרותינו די, וכשם שהצילנו מיד המן הרשע, כן בחמלתו יפלטנו מיד מבקשי רעתינו וכו', ע"ש." [והח"י העתיק ושיקע דברי הקרבן מנחה בדבריו בלא להזכירו בשמו, כדרכו.]
ורבים מגדולי הדורות נ"ע כתבו שאותן גזירות איומות שהיו על בני ישראל בשנת ת"ח ות"ט, הן מכח גזירת המן הרשע בשושן הבירה. וכאשר כתב בספר שפתי חכמים מגילה (י"ב א'): "במגילת אסתר כתוב חור באות ח' רבתי, וכן ותכתוב אסתר כתיב אות ת' דותכתוב רבתי, וכתב הרב רבינו שמשון מאסטראפולי לרמוז על גזירת שנת ת"ח, שהיה גזירת שמד והריגה רחמנא ליצלן, וקצת מגזירת המן נתגלגל אל שנת ת"ח". וכיוצא בזה כתב בספר שער בת רבים על מגילת אסתר (עה"פ חור כרפס ד"י רע"ד) עיין שם.
ובספר עיר מבצר על מגילת אסתר (פרק א' אות ז' ד"ב סע"ד) הביא מספר שארית ישראל (פרק כ"ח) וזו לשונו: "בספר שארית ישראל כתב מי יעצור כח לספר כל אשר מצא אם עם ה' ביום אף ה' בשנת ת"ח, וחכמי האמת אמרו כי גזירת המן אשר נתבטלה בעת ההיא - חלה בשנת ת"ח, וכן אותיות ת' ח' נרמזים במגילה באותיות רבתי, ת' של ותכתב אסתר המלכה, וח' של חור כרפס, וה' ינקום נקמת בני ישראל".
וכן כתב הגאון רבי שלמה קלוגר ז"ל בספרו מאמר אסתר על מגילת אסתר (ד' י"ד דרפ"ח ע"א): "בספר שלשלת הקבלה כתב דלכך נאמר חור בחי"ת רבתי, וכן ותכתוב אסתר בת' רבתי, לרמז שגזרת המן נתעכב עד שנת ת"ח, ולפי זה לא נתבטלה גזרת המן לגמרי על ידי מרדכי ואסתר, רק מכל מקום נעשה תרתי לטיבותא, אחד שלא נעשה תיכף רק אחר זמן מרובה והיה להם ריוח שלא יהיו הצרות תכופין להם וכו', והשני שבגזירת המן היו הכל בכלל כליה לגמרי, אבל אחר כך אף שנאבדו כמה מישראל נשארו כמה וזה נחשב הצלה שניצולו ולא כלו לגמרי" עיין שם. [ומה שכתב בשם שלשלת הקבלה, לאו דוקא ופורתא לא דק, כי ספר זה נדפס בשנת שמ"ז, לפני גזרות ת"ח ת"ט, אבל כוונתו לספר שארית ישראל דלעיל, הנדפס בעיר אמסטרדם שנת תק"ג.]
והגאון ישמח משה ז"ל בספרו ישמח משה על נ"ך (עסיס רימוני, אסתר ט' כ"ח דצ"ג ע"ד) כתב: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא סוף מזרעם ותכתוב אסתר בת אביחיל וגו'.
הנה כפל הענין במילות שונות, ונראה לי על פי מה ששמעתי כי המסורה הוא אותיות ת' ותכתוב גדולה, וח' של חור גדולה, והוא ת"ח, רמז שאותה הגזירה שהיתה ראויה להיות אז בימי המן, נכתבה על שנת ת"ח. [עיין ספר שארית ישראל פרק כ"ח].
ועל פי זה אתי שפיר הרמז שמעתי על הפסוק כי יד על כ"ס יה מלחמה לה' בעמלק כ"ס בראשי תיבות כ' סיון, עד כאן שמעתי, כי שייך לזה מלחמה לה' בעמלק כי הלא היא גזירת עמלק כנ"ל וכו', דאף שהיה נגזר אז כליה ח"ו, ובשנת ת"ח לא היה כליה, נראה לי שהכליה היה נגזרת בדרך זו, כמה נפשות מישראל שהיו ראוים להיות אז בעולם בי"ג באדר ששברו אויבי היהודים, נגזר שנפשות במנין זה יהרגו, וממילא ח"ו היה כליה, ואחר כך כשניחם על הרעה ומידת הדין אינה חוזרת ריקם, ניתן לו אלה הנפשות בפזרון, כי כמה הריגות היו ככתוב בספר שבט יהודה, ורק נרמז ת"ח שאז היה ההרג היותר גדול, והרווחה היה שאם היה אז בפעם אחד - היה נשכח זכר ישראל ח"ו, מה שאין כן על אופן זה ועל כן היה השמחה.
והנה פורים הוא על שם הפורים להרוג ולאבדם, ועל כן אמר וימי הפורים האלה רוצה לומר שניתנו להרג ולאבדן, לא יעברו מתוך היהודים, רוצה לומר לא יפטרו בלא כלום, כי גבה דיליה בעו"ה, רק ההרווחה הוא, וזכרם רוצה לומר של היהודים הנזכרים לא יסוף מזרעם, כדי שלא יסוף זכר זרע ישראל, ועל זה מפרש והאיך זה, ותכתוב אסתר בת אביחיל ח' ות' גדולה שכתבה זה על שנת ת"ח כנ"ל, והוא פלאי בס"ד".
והגה"ק רבי שמעון סופר זצוק"ל הי"ד בספרו שיר מעון על מגילת אסתר (דף פ"א) הביא את דברי השארית ישראל הנ"ל וסיים: "ודרדר תצמיח לך, ואיתא במדרש אסתר (ט' ב') שהמן נתלה על הקוץ לקיים מה שנאמר ובליעל כקוץ מונד כלהם, והנה המן שהיה קוץ לבני ישראל ונתלה על הקוץ ועל ידי זה נתבטלה הגזירה, ומזה נצמח הרעה בשנת ת"ח, וזה וקוץ על ידי קוץ ודרדר תצמיח לך, תצמיח לך מזה "דרדר" גזירת שנת ת"ח, שנשמרה הגזירה מדר דר מדורו של המן לדור ההוא, אותיות דרד"ר, וגם דרדר בגימטריא ת"ח".
הרי לנו מפי רבים ושלמים גאוני הדורות ז"ל, שהגזירות שהיו בשנת ת"ח השתלשלו ובאו בעטיו של נחש, הוא המן האגגי צורר כל היהודים כנ"ל. [ועוד עיין בזה בספר עשירית האיפה על שקלים (במאמרי פורים סימן רמ"ז די"ט ע"ד).]
וגם גילו לנו רבותינו ז"ל שסיבת הקצף הגדול על עם ישראל בשנת ת"ח היתה קלקול הלשון, על שהיו מדברים דברים בטלים בבתי כנסיות ובתי מדרשות, וכדלקמיה.
כתב הרה"ק רב ייבי ז"ל בספר מורא מקדש (אות י"ד): "נמצא כתוב אחר הסליחות של כ' סיון [שאז היו הריגות הגדולות בשנת ת"ח], שחיבר רבינו התוספת יום טוב בשביל המעשה שנהרגו כמה רבבות מישראל בשנת ת"ח, אמרו למעלה בשביל שדיברו בבית כנסיות ובבתי מדרשות, ונתחייבו שונאיהם של ישראל דבר, שפגמו הוא"ו של דבור, ונעשה דבר רח"ל, ובשביל שעשו גם שאר עבירות היה רציחה, לכך נדפס בשם התוספת יום טוב לעשות מי שבירך למי שאינו מדבר דברים בטלים בבית הכנסת".
וכתוב במגילת אסתר (ח' י"ג): "פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים ולהיות היהודים עתודים [כתיב, עתידים קרי] ליום הזה להנקם מאיביהם", ובספר עיר מבצר על מגילת אסתר שם (דל"ב ע"א) כתב: "ונראה כי על ידי שדיברו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דברים בטלים פגמו באות ו' של דבור ונחסר מאתם אות ו' שהוא אות חיים [עיין זהר ח"א די"ב רע"ב וניצוצי זהר שם] ונעשה דבר רח"ל, ועל ידי שאר עבירות שעשו בצירוף עבירה הנ"ל נתעוררה גזירת המן והיתה רציחה כנ"ל.
ויש לומר שמרדכי הצדיק, שהיה נביא ובעל רוח הקודש, היה רואה את כל זאת מה שעתיד להיות בדורות העתידים לבוא, שיפגמו אות ו' של דבור על ידי דברים בטלים בבתי הכנסת ובבתי מדרשות, ועל ידי זה יהיו דבר ורציחה רח"ל, שתתעורר גזירת המן ויחסר מאתם אות החיים שהוא אות ו', על כן כתב תיבת עתודים באות ו', שרמז להם מרדכי לבני ישראל שהגם שעתה בדורו הם ינקמו באויביהם ונתבטלה גזירת המן, אף על פי כן בדורות העתידים לבוא יזהרו באות ו' של דבור שלא יפגמו אותו ח"ו, כדי שלא תחזור גזירת המן למקומה, וכמו שאכן היה באמת בשנת ת"ח, ומזה יוצא מוסר השכל שיש להזהר ולהזהיר שלא לדבר דברים בטלים בבתי כנסיות ובתי מדרשות וכנודע בספרים הקדושים גדול האיסור שיש בזה" עכ"ד.
וממש אותו עון רח"ל של דבור דברים בטלים בבתי כנסיות ובתי מדרשות, הוא היה בעוכרינו ונתגלגלה השואה האיומה על בית ישראל הי"ד. וככתוב בשו"ת תשובות והנהגות ח"א (סימן קנ"ז): "שמעתי בשם הגה"ק האדמו"ר מגור הרא"ם אלתר זצ"ל, לאחר השואה האיומה ביהדות אירופה, ויהדות ספרד כמו במרוקו וטוניסיה אף שהנאצים ימ"ש היו שמה ניצולו כולם, ופירש שמשום שלא מדברים בתפילה אצל ספרדים, לכן קדושת הבתי כנסיות ומדרשות שלהם מרובה מאד, ובזכותם ניצולו כל היהודים שמה, מה שאין כן אצל האשכנזים בעו"ה" עכ"ל. גם אני עני שמעתי זאת לפני עשרות שנים מפי קדשו של מרן ראש הישיבה רבינו הגדול רבי יהודה צדקה זצ"ל שאמר כן בשם הגאון אדמו"ר מגור זצ"ל. [ועיין באריכות בספר זכרון אבות (פרץ דף ל"ה) עיין שם.]
ואכן בזמנינו נתפרסמה עדות נוראה המאמתת דבר זה, וזו לשון הכותב רחי"נ מעיר בני ברק: "בימי השואה, בתורף שנת תש"ד, כשהייתי ביחד עם חבורת אנשים בתחנת הרכבת בעיר ראחוב, נגשה אלינו אשה אחת אלמונית, ואמרה לנו, יהודים אתם יודעים למה אתם סובלים כל כך הרבה - מפני שאתם מדברים שיחות חולין באמצע התפילה, ואתם מסדרים כל עסקיכם בבית הכנסת, עד כאן היו דבריה, ובתוך שניות ספורות נעלמה, ואף אחד לא ידע מי היא, ומאין באה ולהיכן הלכה", חתמתי שמי מוצאי שבת קודש וישב שנת התשל"ה". [נתפרסמו הדברים בכמה מקומות, עיין לגה"צ רבי אלחנן הרצמן ז"ל בספרו מכל מלמדי השכלתי (קונטרס עורו ישנים דף ר"ד) שהביא את הדברים, ושם הוסיף עדות זו משם הגאון מדעברעצין רבי משה שטערן ז"ל, עש"ב.]
והשתא יש לומר דהיינו טעמא שנתגלגלה חובה ליום חייב, שהתחילה מלחמת העולם השניה דייקא ביום י"ז אלול, יום מות המרגלים שקלקלו בחטא הלשון, ודוק כי הרבה יש להאריך. [וראיתי כי תיבות "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים", עולה בגימטריא בדקדוק: "הכוונה ביום ששי י"ז אלול שנת תרצ"ט".]
ועם האמור לעיל יובן היטב בס"ד מדוע רבינו הקדוש מסדר המשניות קבע בפרק בתרא דמסכת מגילה הלכות קדושת בתי כנסיות ובתי מדרשות, ועמד בזה הגאון אדמו"ר רבי צדוק הכהן ז"ל מלובלין בספרו צדקת הצדיק (סימן קע"ו) ע"ש. ולפי האמור, לאוריי לן כי כל ענין המגילה והנצחון על עמלק ומחייתו, דייקא כאשר אנחנו שומרים ומשגיחים היטב בענין קדושת בתי כנסיות ובתי מדרשות, ודוק.
ויתכן ויש לכוין דבר זה גם במאמר רבותינו המפורסם במדרש בראשית רבה (פס"ה ס"כ): "כך הבטיחן אביהן ואמר להם הקול קול יעקב בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו, ואם לאו הידים ידי עשו אתם יכולים להם" ודוק היטב.
ויראה וידע המעיין כי כל האמור כאן כתבתי באימה וביראה מפי סופרים וספרים, ולית מדגרמי מאומה, ומילים לא הוצאתי מלבי, אלא רק סידור הדברים בלבד.
♦ ♦ ♦