והנה הרמב"ם בריש הל' ביאת המקדש כתב וז"ל כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים "ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה" וחייב מיתה ביד"ש וכו'. וצ"ע לשון הרמב"ם, שכתב דאם נכנס ועבד וכו', הרי הם שני דינים נפרדים, דשתויי יין אסור בכניסה לעזרה, ואיסור נוסף, דאם עבד חייב מיתה ביד"ש. ולכאורה גם בעמד בחוץ בשתויי יין ועבד ע"י צנורא, חייב מיתה ועבודתו פסולה. וכדאמרי' לענין טמא בשבועות יז. דטמא שעמד מחוץ לעזרה והיפך בצינורא וכו' דחייב מיתה, וה"נ בשתויי יין. ואמאי כתב הרמב"ם דאם "נכנס" ועבד חייב מיתה. ואכן בפי' הרדב"ז הנדפס מכ"י על הר"מ שם, כתב ואם נכנס ועבד כו' לאו דוקא נכנס ועבד אלא ה"ה עבד ולא נכנס כגון שהפך בצינורא מבחוץ דמ"ש מטמא וזר שהפכו בצינור דחייב משום עבודה וכו'. וע"ע ברדב"ז שם בהי"ד. אכן ריהטת דברי הרמב"ם לא משמע כדבריו.
ונראה בזה, ובהקדם דברי השיטה מקובצת בזבחים ריש פרק שני טו: שהקשו על המשנה המביאה את כל פסולי עבודה ולא חשיב שתויי יין דמחיל עבודה, ותירצו דלא קתני להו "משום דמוזהרים משעת ביאה", ולא קתני אלא הני דאינן מוזהרין משעת ביאה, וטמא דחשיב כשנטמא בעזרה. מהר"פ עכ"ל. וצ"ע בדבריהם, דהא גם בשתוי יין משכח"ל ששתה יין בעזרה. ומוכרח בהבנת דברי הש"מ כמו שביארתי בהערותי על הש"מ השלם מהדו' מוה"ק שם, עפ"י משמעות הרמב"ם הנ"ל, דשתויי יין הוי איסור כניסה למקדש, ובנכנס ועבד חייב מיתה, היינו דבנכנס הרבה, שגם עשה עבודה, בזה חייב מיתה. אבל גם איסורו לעבודה וחילול העבודה מתחיל מחמת כניסתו שתוי יין לעזרה, והחיוב מיתה ביד"ש בעבודה הוא משום הכניסה לעזרה בהדי עבודה. והנה בתרוץ הש"מ בסוף דבריהם דמיירי מתני' בנטמא בעזרה. צ"ב, דהא קתני במתני' טבו"י ומחו"כ, ובזה לא שייך לומר דנטמא בעזרה דהא טבל והזה. ולדברינו שפיר י"ל גם בטמא שנטמא קודם ביאתו לעזרה, דטמא מחלל העבודה משום פסולו לעבודה, ולא שייך לאיסורו בביאת מקדש. דהא גם בעומד בחוץ ומהפך בצינורא חייב, ופסולו לעבודה אינו שייך לאיסורו בביאת מקדש. להכי תני טמא במתני' בהדי כל הפסולין לעבודה. והרי קתני גם זר דאסור בכניסה למזבח, אבל זה אינו שייך לפסולו לעבודה. משא"כ בשתויי יין ופרועי ראש, דאיסורם הוא דאין נכנסים לעזרה לעבוד וכו', וכמש"נ לעיל.
ובזה מבוארת שיטת הרמב"ם דס"ל דשתו"י חייב גם בעבודה שאינה תמה, וכמש"כ המשנ"ל ובהר המוריה על הרמב"ם בהל' ביאמ"ק פ"ט שסתם דבריו בזה. וכ"ה בתוס' זבחים שם ד"ה אתיא לענין פרו"ר, ועי"ש ברע"א קר"א ורש"ש, וטה"ק ד"ה ובמה, וברע"א בגליון הר"מ שם. [ודלא כרש"י זבחים יג, א ד"ה קבלו, ולהלן שם יח, א ד"ה אי, ובר"ן ורבינו דוד סנהדרין פג, דפרו"ר ושתו"י חייבים מיתה רק בעבודה תמה, ועי' מקור ברוך ח"א סימן י.] והיינו כיון דעיקר חיובו הוא משום הכניסה למקדש, וכ"ה לשון הר"מ ברמזים להל' ביאמ"ק "שלא יכנס" שכור.
והרמב"ן עה"ת בפ' שמיני כתב דאין חיוב שתויי יין במקריב בבמה, ולכך אמרו בתורת כהנים שם עה"כ י, ט יין שכר אל תשתו אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו, בבואם אל אהל מועד אין לי אלא אהל מועד, מנין לרבות שילה ובית עולמים ת"ל חוקת עולם, כי האזהרה לכהנים בעבודתם ואין כהן מקריב בבמה וכו' ע"כ מדברי הרמב"ן. ולהמבואר בשיטת הרמב"ם והש"מ בזבחים הנ"ל, פשוט דלא שייך חיוב וחילול דשתויי יין בבמה, כיון דיסוד פסולו הוא מחמת כניסה למקדש, וזה לא שייך בבמה, דאין בה עזרה. ומהרמב"ן היה משמע דחיוב שתויי יין כולל שני איסורין נפרדין - איסור כניסה לעזרה ואיסור וחילול עבודה, ולהכי סד"א דגם בבמה שייך איסור ופסול שתויי יין לעבודה. וקצת משמע כן מהא דס"ד בגמ' זבחים יח, א למילף קדוש ידיים ורגליים ומחוסר בגדים מדין שתו"י, ומשמע דחיובו הוא משום עשיית העבודה.
ובתו"כ בפ' שמיני שם איתא אין לי אלא בביאה ביציאה מנין וכו'. והיינו דשתה יין ועבד בדרך יציאתו, וכמש"כ הר"מ שם בהט"ז. ובפי' רבינו הלל בתו"כ שם כתב דשתה אחר גמר עבודה ביציאתו. עוד כתב שם דגם בעבודה דלא מעכבא כיציקה ובלילת המנחה איכא חיוב לשתויי יין. ומוכרח בשיטתו דהמחייב הוא הכניסה למקדש והעבודה היא תנאי בכניסה, ולהכי חייב גם על עבודה שאינה מעכבת. ועי"ש בהערות הגר"י הוטנר זצ"ל בקונטרס הערות בסוף הספר בעמוד לה, שעמד בשיטתו. עכ"פ מבוארת שיטת רבינו הלל שהיא כמו שיטת הרמב"ם והש"מ הנ"ל.
ויש לדון לשיטתם דבעבודות שדינן בחוץ, כעבודת פרה אדומה דמעשיה בהר המשחה נוכח אהל מועד ואין בה כניסה לעזרה, דאכן אין פוסל בה שתויי יין. וכן בהדלקת המנורה, דפסק הרמב"ם בהל' ביאמ"ק פ"ט, כמ"ד ביומא כד: דהדלקה ל"ה עבודה וכשר בזר, וכן כתב הרמב"ם שם דמדליקה בחוץ, והראב"ד השיגו. עכ"פ להרמב"ם לשיטתו בריש הל' ביאמ"ק, דנתבאר דשתו"י איסורו הוא בכניסה למקדש, ואם נכנס ועבד חייב מיתה, מחמת הכניסה למקדש ועבודתו, ובלא נכנס למקדש אינו חייב מיתה ואינו מחלל עבודה. א"כ בעבודה שדינה בחוץ, כהדלקת המנורה, או עבודת פרה אין פוסל בה שתו"י. והרגיש בזה אאמו"ר הגאון רבי מרדכי אילן זצ"ל ראב"ד ת"א, בספרו תורת הקודש ח"א סימן מז סק"ד, ודנתי בזה גם בספרי משא יד עה"ת ח"א בפ' שמיני.
והנה בתורע"א בזבחים שם ריש פרק שני הקשה דלרבא דאמר בפ"ק דתמורה דמילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, למה לי קראי למפסל העבודה בזר וטמא ששימש ובאונן וכדומה, הא כיון דמוזהרים שלא לעבוד ממילא אי עביד לא מהני וכו'. וכבר ביארתי בהערותי על הש"מ בזבחים שם, מהדו' מה"ק, דבהא דזר מחלל עבודה יסדו האחרונים (ראה מקדש דוד סימן טו) דמלבד דאין עבודתו כשרה מחסרון כהונה, אית ביה פסול דזר, היינו דזר מחלל עבודה. וכמבואר בתוס' מנחות יח, ב ד"ה ור"ש שכתבו לענין בלילה במנחה, דאף דלא בלל כשר, מ"מ בלל זר גרע. וההסבר בזה הוא משום דזר הוי פסלות בעבודה. דאם נאמר דזר פוסל רק משום חסרון כהונה, והוי כמאן דליתא לעבודה, הרי בלילה לא מעכבא. אלא ע"כ דזר הוי פסול, ומשו"ה פוסל גם בבלילה. [ובקר"א בזבחים שם כתב לגבי הולכת אברים בזר, דלא שייך לפסול את הזבח, דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר.] וכן נראה בש"מ זבחים כב, ב שכתב להקשות דל"ל לקרא דגוי מחלל עבודה, תיפוק ליה דגוי אינו כהן. ותירצו דשמא פסול דזרות לא שייך אלא בבני ישראל. והיינו דאף דאה"נ עבודה ע"י גוי פסולה, ומשום דליכא כהונה, מ"מ פסול זרות ליכא בעבודת גוי, דפסול זרות היינו דווקא בבני ישראל. ונ"מ בזה י"ל דבזר וכהן שעבדו יחד, פסול, וכדאיתא בתוספתא בזבחים שם דכהן שעבד בב' ידיו פסול מדין עבודת שמאל. וה"נ בכהן שעבד ביחד עם זר, דפסול מדין חילול דזר. אבל אם פסול זר היה רק משום חסרון כהונה, הרי בכה"ג איכא גם לעבודת כהן. ומה"ט י"ל דבכהן שעבד יחד עם גוי יהא כשר, דלש"מ הנ"ל דבגוי ליכא פסול זר, ופסולו הוא רק מחסרון כהונה, שפיר י"ל דאם הגוי עבד יחד עם כהן יהא כשר. וכן בגוי שבלל מנחה דיהא כשר, דכיון דליכא בגוי פסול זר אלא חסרון כהונה, ובבלילת המנחה דלא מעכבת, שוב אינו פוסל חסרון כהונה דייחשב כלא בלל כלל. ולפ"ז ניחא קושית הרע"א, דהרי אם פסול זר הוי מדין אי עביד ל"מ, הוי כמאן דליתא לעבודה, אבל לא ידעי' פסול דזר. ולזה בעי' לילפותא מקרא דזר הוי פוסל לעבודה. ולהכי בזר וכהן שעבדו ביחד פסול. אבל אם פסול דזר הוי מדין א"ע ל"מ הוי כמאן דליתא לעבודה דידיה, ויוכשר מדין עבודת כהן. וראה בתוה"ק ח"ג סימן כד אות ב.
ונראה דקו' הרע"א שייכא רק על זר וטמא, אבל על שתויי ין לא הקשה הרע"א כלל, דכיון דאיסורו ופסולו לעבודה הוא מחמת כניסתו לעזרה, ולא מחמת העבודה גרידא, לא שייך בזה כלל דינא דאי עביד לא מהני, דבמציאות הוא נכנס לעזרה ועבד, ולהכי בעינן לקרא דשתוי יין מחלל עבודה.
♦
הדלקה וחינוך המנורה ע"י שתויי יין
והנה הגבו"א הנ"ל כתב דלהכי כהנים בזה"ז לא ישתו יין שמא יבנה המקדש, אף דלאחר ד' שעות אי אפשר להקריב קרבנות כיון דלא נתחנך המזבח בתמיד של שחר, מ"מ בעינן כהנים להדלקת המנורה, ושתויי יין פסולים להדלקת המנורה. ודבריו צ"ע, דהרי להלכה פסק הרמב"ם דהדלקה לא הוי עבודה, וכשרה בזר ובחוץ וכנ"ל. וכיון דלהרמב"ם לשיטתו שתו"י איסורו הוא בכניסה למקדש, ואם נכנס ועבד חייב מיתה מחמת הכניסה למקדש ועבודתו, ובלא נכנס למקדש אינו חייב מיתה ואינו מחלל עבודה. ולפ"ז בעבודה שדינה בחוץ, כהדלקת המנורה, אינו פוסל בה שתו"י וכנ"ל.ויש להוסיף דהגבו"א לא כתב דלא ישתו יין מחמת הטבת המנורה שהיא בפנים ע"י כהן. דנראה עפ"י המדוייק ברש"י עה"ת ריש פרשת בהעלותך, שכתב בנאמר לאהרן הכהן שלך גדולה משלהם שאתה "מדליק ומטיב" את הנרות, אף דהטבה הוי קודם ההדלקה, על כרחך צ"ל דההטבה שלפני ההדלקה הראשונה אינה נחשבת לעבודת הטבת הנרות, שהיא רק לאחר נקוי והחלפת הפתילות לאחר ההדלקה הראשונה. ועוד נראה, דכיון דחנוך המנורה הוא ע"י הדלקת שבעה נרותיה, א"כ בהטבה הראשונה, שהיא קודם שנתחנכה המנורה בהדלקה, אין עליה שם עבודת הטבה, דלא הוי הטבה במנורה שהיא בקדושת מנורה לעבודה. וזש"כ רש"י שאתה מדליק, ומטיב את הנרות. היינו לאחר הדלקה הראשונה ואילך. ולכן לא כתב הגבו"א שלא יהיו שתויין יין בזה"ז שמא יבנה המקדש ויצטרכו כהן להטבה, דההטבה הראשונה אינה נחשבת לעבודת הטבת הנרות וכדפי'.
והנה במשך חכמה ובצ"פ בפרשת בהעלותך כתבו דאף דהדלקה כשרה בזר, מ"מ בשעת חינוך המנורה, דאין המנורה מתחנכת אלא בהדלקת שבעה נרותיה, ה"נ בעינן הדלקה ע"י כהן. ודבריהם מחודשים, דיש לדון דגם לענין חינוך המנורה יהני בחינוך ע"י הדלקת זר, דאין חינוך המנורה בעצם מעשה ההדלקה, אלא חינוכה הוא במה שהמנורה דלוקה במקומה. דחינוך הכלי הוא בעבודה שהיא מצוותה הנעשית בכל כלי וכלי. וכיון דמהות מצוות ההדלקה היא במה שהיא דלוקה ועומדת במקומה, כמש"כ בחי' רבנו חיים הלוי בהל' ביאהמ"ק שם בבאור שיטת הרמב"ם, ה"נ חינוכה היא ממילא במה שהיא דלוקה במקומה. אכן י"ל דלענין חינוך המנורה צריך "מעשה הדלקה", ולכן היינו דווקא בהדלקה במקומה ע"י כהן. ועוד, דהא קתני בזבחים פח. דחינוך כלי שרת הוא דוקא בעזרה, דאין מקדשין אלא בקודש, כדאיתא בזבחים פח, א. וכתב הקרית ספר פסוה"מ פ"ג דילפי' מקרא דאשר ישרתו בקודש, דכיון דבתחלתן בשרות הן מתקדשות, כדכתי' אשר ישרתו בם בקודש, להכי אין מקדשין אלא במקדש. ומשמע דהא דכלי שרת מקדש רק בעזרה נלמד מדין חנוך כלי שרת דהוא בפנים, מקרא דאשר ישרתו בם בקדש. ובספרי משא יד ח"ב בפ' קרח דנתי בהא דחינוך כלי שרת היינו דווקא בעזרה, מי נימא דהיינו דווקא לעבודה שדינה להיות בעזרה, אך לעבודה שדינה להיות חוץ לעזרה אפשר דנעשו לכלי שרת גם ע"י עבודה זו, שדינה היא להיות מחוץ לעזרה. וכגון בחינוך מנורה להדלקה, לדעת הרמב"ם פ"ט מביא"מ דכשרה בחוץ, שפיר י"ל דע"י ההדלקה נתקדשה לדין כלי שרת של מנורה גם ע"י הדלקה בחוץ. או י"ל דכיון דקיום המצוה היא במה שהיא דלוקה במקומה, וכמש"כ הגר"ח שם הנ"ל, א"כ חינוכה יהיה אח"כ במקדש במה שהיא דלוקה במקומה, ואין מעשה ההדלקה מחנך, אלא מה שהיא דלוקה, שהיא קיום מצוותה. וכן נ"מ לדין לכלי שרת לעבודת פרה, דמעשיה בחוץ, דאפשר דנעשה לכלי שרת ע"י עבודות הפרה, שדינה להיות בחוץ. ושמעתי מאאמו"ר הגאון זצ"ל שדן בזה קמיה דמרן הגרי"ז זצ"ל ולא קבע מסמרות בזה, וראה בספרו תורת הקודש ח"א סימן מו. אכן נראה דמהא דכתב הקרי"ס ילפו' להא דכלי שרת מתחנך רק בעזרה, ותיפ"ל דכיון דמתחנך לכלי שרת ע"י עבודה, הרי כל עבודה היא בעזרה, וע"כ דצריך לילפותא לומר דגם בעבודות שדינן בחוץ כהדלקת מנורה ועבודות פרה, חינוך בהן לכלי שרת הוא בעזרה.
ולפ"ז נראה דלכשיבנה המקדש, כיון דצריך לחנך את המנורה בהדלקת שבעה נרותיה, ונתבאר דחינוך המנורה דינו שתהא הדלקה בפנים דוקא, דחינוך כלי שרת היינו דווקא בעבודות בעזרה, ולהכי בשעת חנוך המנורה לכ"ע בעי הדלקה בכהן. וניחא היטב דברי הגבו"א הנ"ל, דכיון דשתויי יין אינו יכול להיכנס למקדש ולעבוד, אינו יכול לחנך את המנורה בהדלקתה, ומוסברין היטב דברי הגבו"א. ועמדתי בזה בקצרה במאמרים באוצר גליון י עמוד כא, ובאוצר גליון פה עמוד לז.
♦
שתויי יין בלשכות הפתוחות לעזרה
בספר שיח השדה למרן הגרח"ק זצ"ל ח"ג עמוד קפו ביאר בדברי תוס' במנחות עד, ב ד"ה בקומצו שהקשו דבמנחת יין נימא דקומצו ושיריו נאכלין. והקשה הגרח"ק דהרי אסור לשתות יין בעזרה, א"כ איך הקשו תוס' דנימא דבמתנדב יין דקומצו ושיריו נאכלין. והביא לתרץ דהנ"מ בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש, דאמרי' בזבחים נו. דהתורה ריבתה חצרות הרבה דאפשר לאכול שם קדשים כמו בעזרה, אף דאינה נחשבת עזרה לשחיטת קדשים ולחיוב כניסה בטומאה כמו בנכנס לעזרה. ולפ"ז חידש דבלשכות אלו אין בהן איסור שתויי יין, כמו דליכא בהו חיוב טומאה. ולכן היה משכח"ל שם אכילה של שיירי מנחת יין. ובספרו טעמא דקרא בירמיה לה, ב עה"פ אל אחת הלשכות והשקית אותם יין, משמע דבלשכות שתו יין. והסתפק שם ליישב את הפסוק דהיינו גם בפתוחות לקודש, דליכא שם איסור כניסה לשתויי יין, כמו דאינו חייב שם משום טומאה. עכתו"ד.ונראה דד"ז תלוי במחלוקת ראשונים אם יש איסור מורא מקדש בלשכות הפתוחות לקודש, ויש בהן את הדין דאין ישיבה בעזרה. דעי' בתירוצי התוס' ביומא כה, א ד"ה אין ישיבה דנחלקו בזה לענין ישיבה בלשכות בשעת אכילת קדשים. ובתי' השני כתבו בשם ר"י בר אברהם דאכילה צורך עבודה הוא, להכי שרי. ובתי' אחרים כתבו דאכל בלשכות דאין בהן איסור ישיבה בעזרה. ובתוס' טוך וביד רמ"ה בקדושין עח, ב כתבו דאין ישיבה בעזרה "שלא לצורך דבר קדושה", ולהכי שרי לאכול בעזרה בישיבה. וכן בתוס' זבחים נה, ב ד"ה גובהה כתבו דשחיטה היתה מיושב, ומבואר דרק לצורך עבודה שרי ישיבה בעזרה. ובראב"ד בריש מסכת תמיד כתב לגבי שמירת המקדש דבעי שיהיו הלוים בעזרה, דמיירי בלשכות דלא חיישינן בהן לישיבה בעזרה. ומהרמב"ם ביה"ב פ"ז ה"ו משמע דדין אין ישיבה בעזרה הוא מדין מורא מקדש, ושפיר י"ל דכל דהוי לצורך הקרבן והמקדש ליכא איסור מורא מקדש. ובתוס' רי"ד יומא ו, א כתב דבלשכות שרי לישב כיון שאין הן עומדות באויר העזרה, תדע שהרי ק"ק אוכלים בעזרה, וכי בעמידה היו אוכלין? אלא ודאי בלשכות היו אוכלין. וכ"כ בתוס' רי"ד שם כה, א. והתוס' ביומא שם דחו תי' זה וס"ל דבלשכות אסור לישב בהן, ואזלי לשיטתם שם ו, א ד"ה מביתו. ועי"ש בגה"ש שציין לתוס' שם ח, ב ד"ה דאי, דס"ל דמותר לישב בלשכות, דל"ה לגמרי בקדושת עזרה. ולפ"ז נראה דלענין איסור שתויי יין, בלשכות הפתוחות לעזרה, יהיה תלוי במח' הראשונים הנ"ל אם בלשכות יש דין דאין ישיבה בעזרה ואם יש בהן דין מורא מקדש.
♦ ♦ ♦
בעניין חטא המרגלים, ועוצם העונש על קלקול הלשון♦ הניהוג במחלוקת בדאורייתא, האם ספיקו לחומרא, דין תרי חומרי, וענין נטיית הדעת בלא ראיות♦ מדות שהמקרא והמשנה והתלמוד נדרשים♦ ביסוס מקורות שיעור 'האמה הקטנה'♦ יישוב שיטת ר"ת בשקיעה ובצאת הכוכבים וחשבון שעות היום