א.

דרשת "אחיך" - הפוטרת השבת אבידה של גוי

איתא בגמרא (בבא קמא קיג:) מקור הדין שאין מצוה להחזיר אבידת גוי: "אמר רב ביבי בר גידל אמר ר"ש חסידא גזל גוי אסור אבידתו מותרת ... אבידתו מותרת דאמר רב חמא בר גורי' אמר רב מנין לאבידת הגוי שהיא מותרת שנאמר (דברים כב:ג) 'לכל אבדת אחיך' לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגויי ואימא הני מילי היכא דלא אתי לידיה דלא מחייב לאהדורי בתרה אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה אמר רבינא (דברים כב:ג) 'ומצאתה' דאתאי לידיה משמע".
לפי דרשת הגמרא כל עניין השבת אבידה שייך רק לישראל. כל שאינו נכלל בגדר "אחיך" אין ישראל מחויב להחזיר את אבידתו.
יש להבין דרשה זו משני הסברים שונים:
א. גזירת הכתוב - ברצון ה' לפטור אותנו מחיוב השבת אבידה של גוי. שכל עסקינו יהיה רק בהשבת אבידה של ישראל.
ב. על פי סברא - מילת "אחיך" מגדירה סיבת הפטור וממילא מובן למה יש חיוב השבת אבידה של ישראל ופטור, ואפילו איסור, להשיב אבידת גוי.
ע"פ ההסבר השני, הפסוק מגדיר לנו שני מיני שייכות של בני אדם לחפציהם:
א. בעלות - שהחפץ נקרא ע"ש איש מסוים
ב. רשות - שהחפץ נמצא בשליטת איש מסוים
בכוונתינו להוכיח שבישראל חלים שני מיני השייכות הנ"ל, ואילו בגוי שייך רק רשות ולא בעלות. בעצם, לגויים בעולם הזה יש רק שליטת עראי על חפציהם וחסר עניין הבעלות.
חיוב השבת אבידה נובעת מעניין בעלות. המצוה היא להשיב אבידה לרשות בעלה. כיוון שלגוי אין בעלות, ממילא אין חיוב להשיב אבידתו. גזל הגוי אסור כי אסור להוציא דבר מרשותו. אבל אבידה, כיוון שיצאה מרשותו, אין חיוב להחזיר אותו לרשותו, כי הוא מעולם לא הייתה בבעלותו.
נביא שתי הוכחות לסברא דידן (שלגוי חסרה בעלות) ונפתור שתי סתירות. אז נביא תרי נפקא מינות אם סברתינו נכונה. ולסיום נביא כמה דברי אגדה על חשיבות הבעלות והבדל בין גוי לישראל.
♦
ב.

ראיות לחילוק בין בעלות לרשות

קנין:
"והדר אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי גוי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן מ"ט גוי מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה, ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה הלכך הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן" (בבא בתרא נד:).
ישראל קונה קרקע מן הגוי מכי מטא הכסף לידי הגוי. וכשישראל קונה מישראל, נכנסת אליו הקרקע רק במסירת הכסף ונתינת השטר.
כסף מסלק רשות. שטר מעביר בעלות. וכדומה בקידושין: נתינת הכתובה הופכת בן אדם לבעל אישה.
מכיון דלגוי אין בעלות, ויש לו רק רשות, ממילא כסף מספיק למכירה ואין צורך בשטר.
"אמר מר ישראל שנתן מעות לגוי בדיניהם אף על פי שלא משך קנה... אמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה (ויקרא כה, יד) או קנה מיד עמיתך - מיד עמיתך הוא דבמשיכה הא מיד גוי בכסף.
אמר מר וגוי שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהן אע"פ שלא משך קנה... אמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה (ויקרא כה, יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך - לעמיתך במשיכה הא לגוי בכסף" (בכורות יג.).
כשגוי קונה מיד ישראל לא שייכת לו בעלות. רק שביכולתו להכניס את החפץ לרשותו, וממילא הכסף יספיק. כשישראל מקנה לגוי, הוא אינו מוסר לו בעלות של החפץ, כי בעלות לא שייכת בגוי, אז כסף יספיק להעברת רשות.
כסף הוא כלי להגדיר למי יש רשות בחפץ. משיכה, או שטר, מגדיר מי בעל החפץ.
אבל ק"ק, כי מסקנת הסוגיא במס' עבודה זרה (עא.) היא כשיטת אמימר דמשיכה כן קונה בגוי. "אמר אמימר משיכה בגוי קונה... ש"מ משיכה בגוי קונה ש"מ".
ופסק הרמב"ם (הלכות זכייה ומתנה א:י"ד) כאמימר: "גוי שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים אבל הקרקע אינו קונה אותו מישראל אלא בשטר ואינו מקנה אותו לישראל אלא בשטר שאין דעתו סומכת אלא על השטר... מפני שהגוי מעת שלקח הדמים סלק רשותו וישראל לא קנה עד שיגיע השטר לידו ונמצאו נכסים אלו כנכסי מדבר שכל המחזיק בהן זכה".
מסתבר שיש "קיצור דרך" בקניין מן הגוי. במקום להכניס החפץ לרשותי ע"י כסף אפשר למשוך את החפץ לבעלותי. משיכה זו איננה העברת בעלות מהגוי, כי הוא לא היה בעליו, אלא זו חלות בעלותי על החפץ. בקרקע, עם נתינת כסף "סילק רשותו", ועדיין חסר עוד שלב של חלות בעלות ע"י שטר.
במכירת קרקע לגוי פסק הרמב"ם (הלכות מכירה א:י"ז): "הגוי אינו קונה בחזקה אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף וישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי ואינו קונה אלא בשטר".
התורה נתנה לנו דרך לפטור עצמינו מבעלות הקרקע כלפי גוי, אפילו שאין שייכת לגביו בעלות. כשהישראל מוסר את השטר, כבר איננו נקרא בעל הקרקע והקרקע נשארת בלי בעלים.
כיבוש:
"ליכא מידעם דלישראל שרי ולגוי אסור ולא והרי יפת תואר התם משום דלאו בני כיבוש נינהו" (סנהדרין נט.).
לגוי אין דין כיבוש מן התורה. לעומת זאת, לישראל כן שייך כיבוש. למה?
לגבי עמון ומואב יש איסור להלחם בם כי ה' נתן להם את ארצם. אבל למעשה כבשנו את ארצם. איתא בגמרא (גיטין לח.): "אמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון".
התורה התירה לישראל לכבוש את ארץ עמון ומואב אחרי כיבושה ע"י סיחון. ואם "לאו בני כיבוש נינהו", איך ייתכן שמותר לנו לכבוש את הארץ מסיחון, אם אין לו דין כיבוש? הרי הדין שקרקע אינה נגזלת נלמד משני מקורות: "וקרקע אינה נגזלת... ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא" (סוכה ל:).
רש"י ד"ה וקרקע אינה נגזלת - "כלומר אינה קנויה לגזלן בשום יאוש דלעולם בחזקת בעליה היא דמקראי נפקא לן בהגוזל בתרא (ב"ק קיז:) בניזקין".
"כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון... והדתניא הגוזל את הפרה ושטפה נהר חייב להעמיד לו פרה דברי ר' אלעזר וחכמים אומרים אומר לו הרי שלך לפניך התם במאי קמיפלגי אמר רב פפא התם במאי עסקינן כגון שגזל שדה מחבירו" (בבא קמא קיז:).
לפי דעת רש"י, אין חלות לקנין קרקע ע"י שינוי רשות הגזלן, כי הקרקע תמיד נשארת ב"חזקת בעליה." מאי ניהו חזקת בעליה? אין להבינו כרשות, כיוון ששליטה על הקרקע כבר יצאה מרשות בעליה. אז נשארה רק בעלות. כיוון ששם בעליה הראשונים תמיד קשור לקרקע, הקרקע אינה יוצאת לבעלות הגזלן. אז איך מותר לנו לכבוש את הארץ?
רש"י ד"ה עמון ומואב טהרו בסיחון - "אלמא גוי קונה מחבירו קרקע בחזקה" (גיטין לח.).
לפי דעת רש"י, אפילו שאין חלות של שינוי בעלים, שליטת רשות בקרקע על ידי חזקה בו נחשבת בהלכה כסוג של בעלות.
רש"י: "מתני' שיכניסנו לרשותו – דכתיב (שמות כב) ונמצא בידו ותניא במכילתא: ונמצא - אין מציאה בכל מקום אלא בעדים: בידו - אין בידו אלא ברשותו וכן הוא אומר (במדבר כא) ויקח את כל ארצו מידו" (סנהדרין פה:).
מילת "בידו" כוללת "ברשותו" - למעשה שליטת רשות על ידי חזקה. באופן הלכתי חלות זאת כן מטהרת את הארץ והיא ניתנת להיכבש אפילו בלי שינוי בעלות לסיחון. סיחון לעולם לא היה בעל ארץ עמון ומואב.
"אמר רבא: לכל אבידת אחיך - לרבות אבידת קרקע" (בבא מציעא לא.)
אם חייבים אנו בהשבת אבידת קרקע ישראל, אז פטורים אנו מהשבת אבידת קרקע גוי. אז תמיד חסרה להם בעלות בקרקע. נשארה להם רק רשות.
לגבי קרקע, שייכות הקרקע עם הגוי הופך את הקרקע ל"שלו". השייכות הזאת פועלת במקום בעלות. כשכבש סיחון את ארץ עמון ומואב הוא ניתק את שייכות הארץ איתם. תוס' מסבירים איך.
"מאימתי נקרא שם אנס על הכרם ליחשב כשלו שיאסר בזריעתו? משישקע שם בעלים ממנו ונקרא על שם האנס ואע"פ שלא נתיאשו הבעלים... אבל נתיאשו ולא נשתקעו לא מיתסר מדאורייתא דקרקע אינה נגזלת... ומיהו היכא דנשתקע שם בעלים אפילו מדאורייתא יש יאוש" (סוכה ל: תוס' ד"ה קרקע אינה נגזלת).
כיוון שהתורה נתנה לישראל בעלות, ניתנה לנו רשות לשנות בעלות ע"י כיבוש ולהפוך לבעלי קרקע אפילו בלי יאוש. כיוון שלא ניתנה בעלות לגויים, ממילא אסור להם הכיבוש. כל שהוא כיבוש לגבי ישראל הוא גזילה לגבי גוי, ואפילו הכי יכול לנתק את שייכות הגוי עם אדמתו.
ואפילו בקנין עבדים, דאיתקש לקרקעות, עניין חזקה בהם שונה מישראל לגוי.
"גוי ישראל קונה, גוי גוי לא כ"ש? ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה לא אמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון. אשכחן גוי גוי, גוי ישראל מנלן דכתיב (במדבר כא, א) וישב ממנו שבי" (גיטין לח.).
רש"י ד"ה בחזקה - "כגון שבאי שהחזיק בו וקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו כשנתייאש הימנו (ולא בכסף). חזקה שעבד כנעני נקנה בו היינו חזקה של עבדות הלבישו הנעילו הרחיצו לרבו כדתני' בהאשה נקנית (קדושין כב:) נהי דישראל קני ליה לגוי בחזקה דאיתקיש עבדים לקרקעות אבל גוי לא קני קרקע בחזקה כישראל אלא כל קניינו בכסף".
רש"י ד"ה וישב ממנו שבי - "מדקרי ליה שבי דידיה ש"מ קנייה בחזקה".
יוצא מזה שיש חלות לחזקה של גוי, ואפילו הכי אינו נחשב קנין גמור, כי למעשה "כל קניינו בכסף". כשישראל מחזיק בעבד כנעני "היינו חזקה של עבדות: הלבישו הנעילו הרחיצו לרבו", ואילו כשגוי מחזיק בעבד ישראל זה רק בתור שבי. לפי תוס' הרא"ש: "חזקה של כיבוש" או לפי הרשב"א "דרך שבייה מניין והיינו דמייתי עמון ומואב טיהרו בסיחון דהיינו דרך מלחמה."
♦
ג.

סתירות ופתרונות

הקדש:
בנוגע להקדש, הגמרא (קידושין נב.) עוסקת בגזלן, האם הוא יכול להקדיש חפץ. "והאמר ר' יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו".
בעל החפץ אינו יכול להקדיש את החפץ כי אינו ברשותו, דהיינו אינו בשליטתו, והגזלן אינו יכול להקדיש כי אינו שלו, דהיינו אינו בבעלותו.
יוצא מזה שלהקדיש חפץ בעי שני דינים - בעלות ורשות.
אז, אם לגויים חסרה בעלות במהותם, הרי מסתבר שאינם יכולים להקדיש דבר. וכן פסק הרמב"ם (הלכות מעילה ה:טו): "קָדְשֵׁי גויים אִם לְבֶדֶק הַבַּיִת הִקְדִּישׁוּ מוֹעֲלִין בָּהֶן. וְאִם קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הֵן אֵין בָּהֶן מְעִילָה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בַּקָּרְבָּנוֹת (ויקרא א ב) "דבר אל בני ישראל". אֲבָל אָסוּר לֵהָנוֹת בָּהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים".
הרמב"ם כתב כן ע"פ הגמרא (זבחים מה.):
"ת"ר קדשי גויים לא נהנין ולא מועלין... דברי רבי שמעון אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה' בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן:
גמ': לא נהנין מדרבנן ולא מועלין דגמר מעילה חט חט מתרומה דבתרומה כתיב בני ישראל ולא גויים:
אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר בד"א בקדשי מזבח כו':
מ"ט קסבר כי גמרה מעילה חט חט מתרומה דומיא דתרומה דקדישא קדושת הגוף אבל קדושת בדק הבית דקדושת דמים לא".
פסק הרמב"ם לפי שיטת ר' שמעון. אפשר להסביר שהוא סבר ר' שמעון, שקדשי מזבח אינן נקדשים ע"י הקדש של גוי, מכיוון שיש לגויים רק רשות בדברים שלהם וחסר להם בעלות. ואם ליכא קדושה ליכא מעילה, כדאיתא במנחות (קב.): "אמר רב אשי מעילה אטומאה קא רמית? מעילה משום 'קדושה ולאו קדושה' היא".
לפי שיטה זו, מאימתי מקבל הקרבן את קדושתו? "דם, סכין מקדשא ליה" (מנחות ט"ז:).
רק מעשה הכהן מקדש את הקרבן, מה שהיה חסר לו עד עכשיו. מאותו סיבה אין הגוי סומך על קרבנו, כיון דסמיכה היא רק בבעלים.
"קראי למה לי קרבנו ולא קרבן חבירו קרבנו ולא קרבן גוי קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה" (מנחות צג.).
רש"י ד"ה ולא קרבן גוי -  "דסמיכה בבעלים בעינן" (מנחות סא:).
אבל, ברור גם לפי ר' שמעון וגם לפי ר' יוסי, שאם גוי הקדיש חפץ לשם בדק הבית, כן מתקבלת מזה קדושת דמים. נכון שאין מועלין בקרבן שהקדיש גוח, אבל כן מועלין בקדשי בדק הבית שלו. ואם, לפי סברתינו, חסרה לו בעלות ולאו כל כמיניה להקדיש, מהיכי תיתי איסור מעילה? הגמרא דרשה פטור של מעילה בנוגע לקדשי מזבח מגזירה שווה. וזה סותר את סברתינו.
ועוד יש להקשות - אם אין קדושה לקדשי מזבח של גוי לפי סברתינו בשיטת ר' שמעון, איך מכניסים את הבהמה לעזרה? הרי עובר על איסור של מעלה חולין לעזרה!
לתרץ קושיות אלו קודם נבין את החידוש שיש בכלל כח ביד גוי לנדור קרבן למקדש.
"דתניא איש מה ת"ל איש איש לרבות את הגויים שנודרין נדרים ונדבות כישראל" (מנחות עג:).
על פניו אפשר להסביר את הגמרא שגוי יכול להקדיש בהמה עם קדושת הגוף. אבל נלע"ד שחידוש הגמרא הוא שנדרי גויים מקבלים חצי-קדושה: קדושה המספקת להכניסם לעזרה.
"גוי מהו שימיר מי אמרת מדאקדושי מקדיש (דתניא איש איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות את הגויים שנודרים נדרים ונדבות כישראל) אמורי נמי ממיר או דלמא כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה" (תמורה ב:).
תוס' ד"ה לא - "וצ"ל כיון דאין בהן קדושה לענין פיגול נותר וטמא אין בו קדושה נמי לענין הנאה דאורייתא".
"דהגוי אין בכחו להתפיס קדושה חמורה שכזו שיהא מועלין בו" (מקור ברוך חלק א סימן יא).
אלמלא גמרא זו, לא היה ברור לנו אם הקדש גוי מתפיס "קדושה חמורה", ואז באה הפסוק ללמדינו שאין מועלין בקרבנם, למרות שמותר להעלותו לעזרה.
אז ייתכן שה"חצי-קדושה" חל גם על קדושת דמים לבדק הבית.
"א"ר ינאי מחוורתא אין חייבין משום מעילה אלא על קדשי בדק הבית ועולה בלבד מ"ט דאמר קרא נפש כי תמעול מעל מקדשי ה': קדשים המיוחדין לה' יש בהן מעילה" (מעילה טו.).
כשהתורה התירה חלות קדושה על נכסי גויים, אפילו שחסרה להם בעלות, התורה יצרה מושג של חצי-קדושה: פסוק אחד מאפשר חלות קדושה על נכסיהם, בין קדושת הגוף ובין קדושת דמים, והפסוק האחר מגביל את המעילה רק לקדשי בדק הבית.
אז, למרות שחסרה לגויים בעלות ומעיקר הדין אין בהם כח להתפיס קדושה על נכסיהם, התורה חידשה לנו חצי-קדושה לתת מקום לגויים לנדור למקדש.
סיפור קמצא ובר קמצא:
"סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג" (גיטין נו.).
בסיפור בר קמצא הוא מביא קרבן מן הקיסר. החכמים סברו למיקטליה לבר קמצא שלא יגיד לקיסר שלא מקריבין את קרבנו בגלל המום שבו. רבי זכריה אמר מנגד שאנשים יאמרו "מטיל מום בקדשים יהרג".
אז מסתבר שקרבן הקיסר כבר היה בו קדושה והוא נחשב כקדשים. אבל לפי סברת "חצי-קדושה" מהיכן יודעים שיש איסור להטיל מום בכזה קרבן? אין בו איסור מעילה, אז אולי אין בו איסור מטיל מום?
יש לומר שזו עצם המחלוקת - כשאין מועלין בקדשי גויים על צד החצי-חולין שבו, ייתכן שהטלת מום שייכת לצד החצי-קדוש ואסורה. רבי זכריה סבר שכן.
עי"ל בהקשר של המעשה - הטענות והחששות של רבי זכריה היו לפנים משורת הדין ולא לפי צרכי השעה. אע"פ שברור שהטלת מום כן מותרת לצד החצי-חולין שבו ואין שום איסור, אעפ"כ רבי זכריה פסק לחומרא, מעבר לעיקר הדין. ובאמת קרבן הקיסר לא היה "קדשים" עד כדי כך.
♦
ד.

נפקא מינות לחסרון בעלות של גוי

מי נחשב "אחיך":
"אמר רב ביבי בר גידל אמר ר"ש חסידא גזל כנעני[1] אסור אבידתו מותרת" (בבא קמא קיג:).
על פניו כנעני הוא עכו"ם - כולם בכלל. אבל רוב המפרשים אינם סוברים הכי.
"כל המפרשים כתבו בכלל הדין הזה דאיירי בעובדי אלילים הפראים, אבל בסתם אומות דינם כישראל לכל דברב, וכולם כתבו כן רק עפ"י הסברא ולא הביאו מקור לדבריהם. אבל לדעתי הנה דבר זה מבואר מפורש בדרשת הגמרא ב"ק ל"ח א' לענין שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור, א"ר אבהו, מאי דכתיב (חבקוק ג׳:ו׳) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה הקב"ה שאין האומות מקיימים שבע מצות עמד והתיר ממונן, ע"כ … ואין דין ודיין ביניהם וגוזלים ושופכים דמים ומגלי עריות ומברכים את השם, הרי אין יתרון לאנשים כאלה על חיתו טרף אף במאומה, והם מחריבי עולם ומזיקים לחברת האדם ומהרסים את ישוב העולם ותיקון המדינות, ובודאי אינם ראוים להחשב לסוג אנשים מן הישוב וממילא אין כל דין ומשפט ולכן גם אין חזקת ממונם עליהם, אבל אלה המקיימים שבע מצות והם רוב האומות שבזה"ז ובכל המדינות הנאורות, נעלה מעל כל ספק שדינם שוה בכל לישראל" (תורה תמימה דברים כב:ג).[2]
לפי שיטת התורה תמימה מקור הדין ש"כנעני" בפסוק הנ"ל אינו כולל כל עכו"ם אלא רק חלק מהם בא מהעובדה שהתורה הפקירה ממון של חלק מן העכו"ם, אילו שאינם מקיימים שבע מצוות בני נח.
אלא לפי סברתינו פטור השבת אבידה של גוי נובע מעצם מהות הגויים. בלי קשר למעשיו, אין להם בעלות על ממונם. במילים של התורה תמימה "אין חזקת ממונם עליהם." וזו שייך לכל בני נח ואין להבדיל ביניהם.
החזרת שאילת גוי:
בד"כ לשואל חפץ יש אחריות להחזיר את החפץ לבעליו. כפירה בשאילה נחשב כגזל. האם אותו דין שייך בשאילה מן הגוי?
אם, אחרי שאילת החפץ מן הגוי ברור לנו שהוא כבר שכח, לדוגמא אם הוא מבקש לשאול אותו חפץ ממנו ולא שם לב שהוא שלו. האם יש לשואל חיוב להחזיר לו את החפץ?
אפשר לטעון ולדמות מקרה כזו להשבת אבידה. כיוון שיצא החפץ מרשות הגוי, והוא כבר שכח או שהיה לו יאוש, אז הרי הישראל פטור מלהשיבו לו. הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה יא:ד) פסק: "טעות הגוי כאבידתו ומותרת והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור".
וזו בוודאי טעות ומותר לישראל להחזיק את החפץ ולא להחזירו.
או כלך לאידך גיסא: אפילו שיצא מרשות מריה, הרי השואל משתמש בו "ברשות". אפילו שלמעשה החפץ אינו תחת שליטתו של הגוי, השימוש בו של ישראל הוא ע"י רשות בעליו. היציאה מרשותו נעשתה כחלק משליטתו בחפציו, וזה מה שמאפשר לישראל להשתמש בו.
אז אפילו אם הגוי שכח את רשותו בחפץ, הרי הישראל חייב להחזירו לו, כי החפץ עדיין ברשותו. וצ"ע.
♦
ה.

חשיבות הבעלות

על פניו נראה שאין הבדל בין בעלות לרשות. כשאדם מפעיל שליטה על קרקע או חפץ אין הדבר ברור אם זה מכח בעלות או מכח רשות, אא"כ התורה הציבה לנו ציונים. אבל רואים את חשיבות ההבדל בכמה אופנים.
בברכת יצחק לעשו הוא מגדיר את הקשר בין עשו לעולם הזה - "על חרבך תחיה", מותר לו לקחת הכל בכח. כל דבר שאינו עכשיו שלו, יכול להיות שלו בעתיד ע"י כח.
לא כן יעקב אבינו. יעקב עובר את נהר יבוק עבור פכים קטנים.
"ויותר יעקב לבדו - אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" (חולין צא.).
זאת אומרת, שרק מה שנכנס לבעלותו הוא באמת שלו, ולא דבר שרק שנכנס לרשותו. כשם שאנו מגדירים את חפצינו כשלנו, החפצים שלנו מגדירים אותנו. אם חפץ נכנס לנו ע"י גזילה, אנחנו הפכנו לגזלנים. אבל אם הם שלנו, אז הפכנו להיות בעליהם. לא כן הגויים - לא הם מגדירים את חפציהם ולא חפציהם מגדירים אותם.
הגויים יכולים לבטא בעלות ולכבד טענת בעלות של אחרים. אבל רק בעלות שהתורה מחייבת היא בעלות אמיתית.
אם התורה מחייבת אותנו להכיר ארץ עמון ומואב כשלהם, אז הארץ מוגדרת כשלהם עד שהוא שלנו.
אם ישראל שייך לבעלות, אז הוא גם יכול ליצור בעלות. אם ישראל שייך לבעלות, אז הוא גם יכול לכבוש ארצות ולהגדיר מי הוא בעליהן.
רשות, מצד הגוי, נמצאת בקהלת (ד:ד): "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כׇּל עָמָל וְאֵת כׇּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".
תחרות לשם שליטה היא היא עצמה של אומות העולם. לא כן ישראל. בעלותינו על שלנו שונה לגמרי - היא יוצרת אחריות, קשר, וחיבור. ארץ ישראל מגיבה לבעליה. הארץ פורחת כשישראל מתחברים אליה, ואנו פורחים כשמתחברים איתה. אפילו אומות העולם, שאינן שייכות כלל וכלל לבעלות, מכירות בה: "כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ" (שמות לד:כב).
שייכות של ישראל לבעלות על חפציהם מסבירה לנו למה האיסור של לא תחמוד הוא כזה חשוב. אין הגזילה העיקר, אלא החימוד. הדמיון שמה שבבעלות של הזולת הוא שייך לי מראה חוסר במהותי וחוסר בשייכות שלי לבעלות אמיתית. וישראל שואפים לבעלות אמיתית.
יהי רצון שנזכה לקנאת סופרים ולא לקנאת הבצע.
♦ ♦ ♦
♦ איסור שתויי יין בכניסה לעזרה ובחילול עבודתו במקדש♦