מקור הדין

איתא בכתובות (י"ט ע"ב): אתמר ספר שאינו מוגה, אמר רבי אמי עד ל' יום מותר לשהותו, מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה. ופרש"י: ספר שאינו מוגה: תורה נביאים וכתובים. מוגה: מן טעיות שבו. עכ"ל. וכתב הריטב"א: מכאן ואילך אסור להשהותו, משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה: פירוש, ואין שכונה פחותה משלשים יום. עכ"ל. וכתב השיטה מקובצת: ועוד שמעתי אל בגימט' אחד ושלשים יום וה"ק שביום אחד ושלשים פי' שכבר עברו הל' יום הרי אתה משכן באהליך עולה. עכ"ל. וע"ע בזה בהגהות יעב"ץ על הש"ס.
והדין הזה נפסק ברמב"ם (פ"ז מהל' ס"ת הל' י"ב), ובטשו"ע (יו"ד סי' רע"ט ס"א).
♦

אם הדין כן גם בשאר ספרים

הנה בגמרא הגירסא שלפנינו היא ספר. והנה יש כמה ראשונים שכתבו ספר תורה, ואפשר דהייתה להם גירסא אחרת, או דזו הוספת עצמם, כלומר פירוש שהכוונה הוא בספר תורה. וכן הוא בבה"ג (הל' צרכי ציבור), ובסמ"ג (עשין כ"ה), וברי"ף (הלכות ס"ת), אמנם בכתובות כתב ספר כגירסא דידן, וכ"ה בספר האשכול מהד' אלבק (הל' ס"ת). וכן פוסק הרמב"ם (פ"ז מס"ת הי"ב), ובספר עץ חיים לרבי יעקב מלונדרץ (הל' סופרים פ"ז), ובפסקי הרי"ד, וכ"כ הטשו"ע (יו"ד רע"ט ס"א).
אמנם שאר הראשונים כתבו ספר סתם, וכגירסא דידן, ונחלקו הראשונים אם הכוונה דוקא ס"ת, או גם תנ"ך או גם שאר ספרים.
והנה רש"י פירש ספר: תורה נביאים וכתובים. וכן כתב הר"ן על הרי"ף, ור"י מלוניל, ורבינו יונה בספר היראה, וסמ"ק (סי' קנ"ה), וסמ"ק מצוריך (סי' קנ"ב), וספר אגודה.
והנה כתב הרא"ש על דברי רש"י: ואפשר שפירש כך משום דבימי רב אמי לא היה להם כתובים ספרים אחרים ולא למעט ספרים המצויים לנו עתה דאם נמצא טעות בגמ' או בספר מפוסקים יבא להתיר האסור ולאסור את המותר ולזכות את החייב ולחייב את הזכאי, ואין עולה גדולה מזו. עכ"ל.
והנה נראה דהרא"ש עדיין מסופק בדעת רש"י דאולי כוונתו דוקא לתנ"ך. אמנם בקיצור פסקי הרא"ש כתב כן באופן החלטי: אסור להשהות בביתו כל ספר שאינו מוגה יותר מל' יום. עכ"ל.
והריטב"א כתב: פרש"י ז"ל תורה נביאים וכתובים וה"ה לספרי תלמוד בזמן הזה שניתנו ליכתב משום עת לעשות לה', ורבינו ז"ל פירש כן לפי שבזמנו של ר' אמי עדיין לא ניתן התלמוד ליכתב ודלא נימא דדוקא ס"ת ממש נקט תורה נביאים וכתובים. עכ"ל.
ונימוקי יוסף כתב את דברי רש"י, והוסיף ויש מן המפרשים ז"ל שכתבו, והעתיק את דברי הריטב"א. ונראה דגם הוא לא היה ברירא ליה הכי, וכהרא"ש.
אמנם עיין בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' ר"נ) שכתב בפשיטות כדברי הריטב"א, וז"ל: וכבר הכניסו בזה ספר שאינו מוגה ואפילו ספרי הדינין שלא יבואו לחייב הזכאי. וכ"כ גם בפירוש להלכות הרי"ף לכתובות, של תלמיד הרא"ש. וכ"כ רבינו ירוחם (נ"ב ח"ב, נ"ב ח"ד). וכעי"ז רבי דוד עראמה (מובא בספר הליקוטים ברמב"ם פרנקל).
והגהות מיימוניות (אות ט) כתב: כתב ראבי"ה דאף בנביאים וכתובים מיירי והזהיר אף בתלמוד תבא עליו ברכה. ע"כ. ונראה דכן סובר כהצד שהיה לרא"ש לפרש בדברי רש"י. ובראבי"ה (מהד' ר"ד דבליצקי) מובא דין זה (בסימן תקנ"ב, ובסימן א'תקמ"ט), אבל לא כתוב אלא הדין שמובא בגמרא, ולא החידוש שמובא בשמו.
אמנם דעת הר"י מיגאש שזה דוקא בס"ת, וז"ל: ספר שאינו מוגה. פירוש, שיש בו טעיות בחסרין וביתרין, אי נמי בהשמטת תיבות ואותיות. ומסתבר לן דדוקא ספר תורה שקורין בו ברבים, אי נמי שראוי לקרות בו כגון שהוא על הגויל ואף על פי שהוא של יחיד, אבל ספר תורה של יחיד הנקרא חומשין אין מדקדקין בו כל כך. עכ"ל. ויש לדקדק דגם הוא מסכים שיש ענין חשוב לתקן שאר ספרים, אלא דאין מדקדקין בדין כל כך.
ורבי יהודה אלמדארי כתב: ספר שאינו מוגה, תורה נביאים וכתובים [אינו] מוגה טעויות שבו ורבנו תם אומר ספר תורה שיש בו טעויות בחסרות ויתרות ומסתברא ליה דדוקא ספר תורה שקורין בו ברבים אי נמי שראוי לקרות בו כגון גויל אעפ"י שהוא של יחיד אבל ספר תורה שקורין בו חומש אין מדקדקין בו כל כך. עכ"ל. וגם בדברי ר"ת יש לדקדק כנ"ל.
וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג (תשובות בעלי התוספות סימן פ' - תשובת מהר"ם מרוטנבורג): נ"ל דדווקא ס"ת נקט אי מיקרי נכסי אי לא. כי ההיא דס"ת שאינה מוגה [כתובות י"ט ע"ב] דדווקא הוא. דאי לא תאמר הכי, לא שבקת חיי לכל בריה. ע"כ.
וכ"כ רבי ישמעאל בן חכמון (בפירושו לגיטין ס ע"א) שהוא דוקא בס"ת.
והמאירי בכתובות הביא בשם גאוני ספרד שזה דוקא בס"ת, אמנם כתב שהעיקר שהוא גם בשאר ספרים. ובספר קרית ספר (מאמר שני חלק שלישי) הביא את המחל', וכתב: ועל דרך האמת ראוי לדקדק את כלם מפני חששא זו, אלא שבס"ת הדבר מוכרח מפני שהיא פסולה מצד הטעות ויבא לקרות בו. ע"כ.
והנה תמוה קצת למה הטור כתב לשון ספר תורה, ודלא כאביו הרא"ש ורוב הראשונים, והא דבר מסתבר הוא. וצ"ע.
והבית יוסף הביא דברי הגה"מ ורי"ו (בח"ב), וכתב בבדק הבית: שאסור להשהותן בלא הגהה שמא יטעה בגירסת הגמרא או בספר אחר ויאסור המותר או יתיר האסור ואין לך עולה גדולה מזו. ע"כ. והוא מדברי הרא"ש, ורי"ו (בח"ד).
והנה בשו"ע כתב: ספר תורה שאינו מוגה אסור להשהותו יותר משלשים יום אלא יתקן או יגנוז[1]. הג"ה, והוא הדין לשאר ספרים. ואין להגיה שום ספר ע"פ הסברא, כי אם בראיה ברורה שיש בו טעות. ע"כ.
ותמוה למה כותב כן בשו"ע, ולכאורה זה נגד דבריו בבית יוסף. ואולי הוא משום שכן דרכו של השו"ע כשיש מחלוקת ראשונים בסוגיא שמעתיק את לשון הגמרא או הרמב"ם, וסומך על המעיין בבית יוסף.
ועוד אפשר לומר, דאולי הוא סובר שעיקר הדין הוא שלהלכה זה דוקא בספר תורה, וכפשטות דעת הרי"ף והרמב"ם, ומה שהביא בבית יוסף הוא דבר טוב, ותבוא עליו ברכה. אמנם קצת תמוה, דהא גם הגה"מ מסכים דתנ"ך הוא מעיקר הדין.
וגם אם נרצה לומר שהוא חזר בו מהבית יוסף לשו"ע, תמוה, דהא גם בבדק הבית המשיך את דרכו בבית יוסף. ואולי אפ"ל דהלכה כבדק הבית, שהוא בתרא.
ולי נראה יותר כתירוץ קמא, ויש עוד דוגמאות לזה.
ויוצא דבדעת מר"ן אין הכרע, ודעת הרמ"א (כאן בהגה, ובשו"ת הרמ"א סי' י), והגר"א והלבוש ועוד אחרונים כדברי הרא"ש והריטב"א וסייעתם. וגם ר"י מיגאש ור"ת, שאמרו שזה נאמר בס"ת, כתבו שעל שאר ספרים אין צריך לדקדק כ"כ להגיה. וכן נראה עיקר להלכה דהוא הדין בשאר ספרים, ודבר מסתבר הוא.
ועיין בבית הלל על השו"ע שכתב דהוא דין מדברי קבלה, וא"כ אפשר דלא שייך לומר כאן ספק דרבנן לקולא, והפוסקים האריכו בזה לענין מגילת אסתר. וכ"כ בערוך השלחן.
אמנם אפשר דזה רק בספרי הלכה, דהא כל הטעם של הדברים הוא רק שמא יבוא לטעות בדין, ואין זה כספר תורה, שיש בו ענין חסירות ויתירות (עי' בזה בספר יורה דעה של הר' יהושע ענבל). ואולי דוקא בטעות שיש בו נפק"מ להלכה מדובר. ושו"ר שכ"כ מו"ז הגר"מ פרץ בשו"ע אהלי שם.
ובכל זאת קצת קשה לעמוד בזה, דהא כל ספר שיהיו בו שלש טעויות בהלכה נצטרך לבודקו או לגונזו תוך ל' יום, ואין נוהגין כן. וכן תמה מו"ז בספר אהלי שם. ונראה דאם רושם בצורה ניכרת שהספר אינו מוגה, אין להקפיד.
♦

איסור הגהת ספרים

והנה הרמ"א כתב בהג"ה: ואין להגיה שום ספר ע"פ הסברא, כי אם בראיה ברורה שיש בו טעות.
ובדרכי משה כתב: וכתב רבי דוד הכהן בתשובותיו נתיב ט"ו (בית י"ג חדר א') בשם ר"ת דקשה להגיה ספרים ואפילו במקום שהסברא נותנת שהוקשה לסופרים ותיקנוהו עכ"ל. ואני שמעתי שיש חרם קדמונים שלא להגיה שום ספר ע"פ סברא.
והגר"א כתב שכ"כ התוס' ב"ב קל"ד ע"א ד"ה כל כו' ולר"י כו'. ע"כ.
ועוד ציין לדברי הרמב"ן (שם), שכתב: והגהת ספרים מסברא עבירה גמורה היא וראוי לנדות עליה.
ועיין בברכי יוסף שהביא את דברי הראב"ד שכתב: י"ד המגה"ת תקצ"ץ.
ועיין בהקדמת רבינו תם לספר הישר (חלק החידושים) שכתב: ספר הישר קראתי בשם את הספר יען כל פקודי כל ישרתי בו, שמועות הראשונות וגירסות הספרים אשר מעולם, כי ראיתים שותים מים הרעים לקראת מגיהי ספרים בלי שכר תרומת הלשכה ואיש לזרועו היו, כי הזריז היה משובח, ואף על גב דלט רבינו גרשום מאור הגולה כל מאן דמשבש תלמוד הכי והכי תהוי לא נמנעו מלשבש, ולא די להם בגרסות הנראין פירוש לשבש כי אם דברי האמוראין והתנאין עצמן ולא יתכן כן לכל יראי השם, כי גם רבינו שלמה אם הגיה גירסא בפירושיו הגיה, אבל בספרו לא הגיה, כי אם שותי מימיו הגיהו על פי פירושיו אשר לא מלאו לבו לעשות כן בחייו זולתי במסכת זבחים לבדה. ובדקתי ומצאתי בספרים שלו כי לא הוגהו מכתיבת ידו. והדין נותן אם לא ידע אדם הלכה יכתוב פתרונו לפי ראות עיניו אם ירצה אך בספרים אל ימחק שדברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר. ואם דבר רק הוא ממנו הוא רק, כדאמר להו רבא לתלמידיה כי אתי פסק דין דידי קמייכו לא מקרע תקרעוניה כו'. ועתה אודיעך בשנים ושלשה מקומות בגירסות שהגיה רבינו שלמה בפירושיו ואין יכול לעמוד כי אם בגירסא הראשונה, ואם חס ושלום נשתבשו הספרים והגיהום לא ידענו עוד אמיתת הדברים. ושרא ליה מריה לרבינו שמואל כי על אחת שהגיה רבינו שלמה הגיה הוא עשרים ולא עוד אלא שמחק הספרים, וידעתי כי מגודל לבו ועומק פלפולו עשה זאת וראייתו במקומות מספרים ישנים. ואינה ראייה כי גם ספרים ישנים אכתוב לך בזה הספר אשר חיסרו מאשר לפנינו וקודמי קדומין ישנים ומיושנים לא יעידום ולא פירושי רבינו חננאל נאמנין. ויהיו דברי אלה קרובים לכל יראי השם לבלתי ישבשו הספרים למחקם ולא לעשות לאו הין והין לאו. וכ"ש שמתוך סברת האדם לא יסתור שמועתו וסברת התלמוד כי מתוך שלא נודע טעמם של ראשונים לא עמדו האחרונים בשמועתם כאשר אפרש לך בזה הספר באונא ואומא. וכל חכם שמורה ובא ואמר סברא לשנות סברת רבותיו אם קודם לפירושו יביא ראיה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו. וזה הספר אשר התחלתי לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא כי אם אשר חבירי חברו עלי כתרנגולי בית בוקייא ולא הניחוני אם לא אעשה זאת להם וכו' ע"כ. וע"ש בהמשך הדברים.
וכתב ע"ז הברכי יוסף בשם מהריק"ש שאם מודיע בתחילת הספר שהגיה מדעתו, שרי.
ועיין בזה בברכי יוסף, שכתב דטוב להגיה בגליון בלי למחוק מה שכתוב. וכ"כ ערוך השלחן. וכ"כ הפתחי תשובה בשם תשובת יד אליהו (סי' כ"ז), וכתב דאם עושה כן, אינו בכלל אזהרת הרמב"ן.
♦

היוצא לדינא לענ"ד

ספר תורה שנמצאת בו טעות, צריך לתקנו, וחכמים נתנו זמן של שלשים יום, וברור דצריך להקדים זאת כמה שאפשר. ואם אינו יכול לתקן כי יש בו הרבה טעויות, יגנזנו תוך ל' יום.
ספר תורה שנמצא בו שלש טעויות, יש בו חזקת טעות, וצריך להגיהו מהטעויות.
מי שמשאיר אצלו ספר תורה אינו מוגה שלשים יום, עובר בלאו דדברי קבלה של 'אל תשכן באהליך עולה' (איוב יא).
הפוסקים כתבו שהדין בספר תורה הוא בכל דבר שפוסל את הקריאה בספר בציבור.
כתבו הפוסקים שהוא הדין בתנ"ך ובשאר ספרים שלנו, כדי שלא נבוא לידי טעות בדין, ולאסור המותר ולהתיר האסור, ולכן צריך לתקן בספרים שלנו כל טעות משמעותי שיכול להביא לידי טעות בדין.
אם כותב על הספר שאינו מוגה בצורה בולטת, שבטוח שהאנשים לא יבואו ללמוד ממנו, אינו עובר.
אין להגיה ספרים על ידי מחיקת מה שכתוב, אלא לסמן ולכתוב בגליון הספר את התיקון.
בזמננו לא נהגו להקפיד לתקן כל ספר, ולא להגיה ספר שהוחזק בג' טעויות. וצ"ע מה טעם ההיתר.
♦ ♦ ♦