יסודות ההיתר לקבלת צדקה מנשים נשואות
הכלל ההלכתי קובע כי "מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה" (כתובות סה:), ולכן זכות הבעלות על נכסי הבית היא בידי הבעל. מכוח זה, נפסק בגמ' ב"ק (קיט.) שגבאי צדקה רשאים לקבל מנשים "דבר מועט" בלבד, אך אסור לקבל מהן "דבר מרובה" ללא הסכמה מפורשת. הגדרת "מועט" או "מרובה" אינה סכום קבוע, אלא משתנה באופן יחסי לעושרו של הבעל. כך למשל, רבינא קיבל מנשי מחוזא תכשיטי זהב יקרים, משום שעבור עשירי מחוזא נחשב הדבר ל"דבר מועט" (כמבואר שם בסוגיא).גדרי הלכה אלו משתקפים גם בלשון הכתובים בפרשת תרומת המשכן. בספר משך חכמה דייק מהפסוק "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב), שדווקא מהאנשים מקבלים כל נדבה, אך מנשים שיש להן בעל אין מקבלין דבר מרובה. בדומה לכך, בפסוק "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבע וכומז וכל כלי זהב" (שמות לה, כב), מפרש רש"י "עם הנשים וסמוכין אליהם". ומבאר הספורנו שהגברים הגיעו יחד עם הנשים וסמוכים אליהן, כדי לתת תוקף והסכמה לנדבת התכשיטים והזהב של הנשים. נוכחות הבעלים אפשרה לגבאים לקבל את התרומה היקרה, שאלמלא הסכמתם הייתה נחשבת התרומה ל"דבר מרובה" שאסור לקבלו.
ואת הדין שמקבלים מהאשה דבר מועט לצדקה ניתן להסביר בשתי דרכים. מטעם "אומדנא". שהרי הכסף שייך לבעל, וכשהאשה נותנת לצדקה דבר מועט משל בעלה, ההנחה היא שהבעל מסכים שהיא תיתן סכומים קטנים לצדקה ("ניחא ליה לאיניש"). לפי זה, הבעלות נשארת של הבעל, וההיתר תלוי ברצונו המשוער. אמנם אפשר לבאר בדרך אחרת, דזה מטעם "זכויות האשה" - דכשם שהבעל משועבד לספק לאשה מזונות וכסות, כך הוא משועבד לאפשר לה צרכים נוספים בסיסיים, ובכללם נתינת צדקה בשיעור סביר. לפי זה, נתינת ה"דבר המועט" היא זכות קנויה של האשה בממון הבעל, בדומה למזונותיה.
הנפקא מינה בין הטעמים היא במקרה שבו הבעל מוחה בפירוש ואוסר על האשה לתת אפילו דבר מועט - דאם הטעם דרשאית האשה לתת לצדקה דבר מועט הוא דיש אומדנה שבעלה מסכים, הרי ברגע שהבעל מוחה, הוא גילה דעתו שאינו מסכים, והחזקה מתבטלת. במקרה כזה יהיה אסור לקבל ממנה צדקה. אבל אם הטעם הוא משום זכות עצמית של האשה, כמזונות וכסות, מחאתו של הבעל אינה מועילה לבטל זכות המגיעה לה בדין. כשם שאינו יכול למחות בה מלאכול, כך אינו יכול למנוע ממנה את הזכות המינימלית לצדקה, ויהיה מותר לקבל ממנה דבר מועט למרות התנגדותו.
בהשקפה ראשונה נראה כי חקירה זו תלויה במחלוקת ראשונים. בשו"ת הרא"ש (כלל יג סי' יא) כתב שאף שמעיקר הדין מקבלים מנשים דבר מועט לצדקה, הרי זה דוקא במקרה של "סתמא", שבו אנו מניחים כי הבעל אינו מקפיד על סכומים פעוטים, אולם במקום בו הבעל מוחה בפירוש הרי זה גזל גמור. וכן פסק בשולחן ערוך יו"ד (סי' רמח סעי' ד) שכל היסוד לקבלת דבר מועט לצדקה מנשים נשען על חזקה שהבעל מסכים, ולכן אם הבעל מוחה הרי שגם "כל שהוא" אסור לקבל מהן. וזה מתאים לצד הראשון בחקירה הנ"ל.
מאידך גיסא, בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' ז) מתבארת גישה הפוכה התואמת את הטעם השני, ולפיה נתינת צדקה של אשה בדבר מועט נחשבת לזכות קנויה של האשה בנכסי הבית, שאין הבעל יכול למחות בה, וזאת מכוח השעבודים ההדדיים שביניהם. שכן כשם שפסק רב הונא בכתובות (עא:) שהמדיר את אשתו מלשאול ולהשאיל כלים בשכנותה יוציא ויתן כתובה משום שמשיאה שם רע בשכנותיה, הרי למדנו שכל דבר המוגדר כ"דרך נשים" וכצורך חברתי בסיסי, אפילו יש בו חסרון כיס מסוים, אינו נתון למחאת הבעל. וקל וחומר הדברים בנתינת צדקה, שהיא מצווה רבה וחלק בלתי נפרד מצרכיה הרוחניים והחברתיים של האשה. אשר על כן הופכת הנתינה לחלק מחיובי הבעל כלפי אשתו ואינה תלויה עוד ברצונו המפורש או המשוער. וגם אם הבעל מוחה בפירוש, רשאית האשה לתת דבר מועט מנכסיו לצדקה.
אמנם, בהתבוננות מעמיקה בתשובת מהר"ם מינץ (סי' ז) גופא, נראה שגם הוא מודה ליסוד האומדנה שהזכיר הרא"ש. שכן בראשית דבריו שם הוא מדגיש שכל ההיתר לגבאי לקבל מן הנשים הוא רק ב"סתמא", מתוך הנחה שהבעל אינו מקפיד על סכומים פעוטים. אולם במקום בו הבעל מוחה בפירוש, פשיטא שאין לה רשות לנדור או לתת בלא רשותו, והדבר נחשב כגזל ביד הגבאי. המהר"ם מינץ אף מדמה זאת לדין עבדים, שבו ברור כי מחאת הרב מבטלת כל אפשרות לקבלת צדקה מהם, דכל מה שקנה עבד קנה רבו. ומכאן שגם לשיטתו, בנשים רגילות, הנתינה תלויה לחלוטין ברצונו המשוער של הבעל ואינה זכות עצמית.
ברם, חידושו של מהר"ם מינץ בהמשך התשובה שאין הבעל יכול למחות באשתו מלתת צדקה, מצומצם למקרה של "אשה עשירה" הנוהגת בדרכי נדיבות כפי כבודה ועושרה ונותנת צדקה לקרוביה. במקרה זה, נתינת הצדקה לקרוביה בשיעור הראוי למעמדה אינה נחשבת רק כחסרון כיס לבעל, אלא כצורך בסיסי של האשה, שהבעל חייב לה כמו מזונותיה וכסותה, ובכך היא הופכת לחלק מחיובי הבעל כלפיה, שאינם ניתנים למחאה. לפי זה, ייתכן שאין מחלוקת כלל בין הרא"ש למהר"ם מינץ, שכן הרא"ש מדבר בנשים רגילות שבהן הכל תלוי ברצון הבעל, ואילו מהר"ם מינץ חידש דין מיוחד בנשים עשירות הנותנות לקרוביהן, שנדבתן היא חלק מכבודן ומצרכיהן הקנויים.
הבנה זו, המשלבת בין שתי השיטות, עולה בבירור מדברי החכמת אדם (סי' קמז סעי' יז), המביא זה לצד זה את שני הדינים כהלכה פסוקה: מחד, הוא פוסק כדעת הרא"ש והשו"ע שבסתם נשים מחאת הבעל אוסרת אפילו נתינת "כל שהוא", ומאידך הוא מביא את חידושו של המהר"ם מינץ שאם היא עשירה ונותנת לקרוביה "דבר נכון" לפי עושרה, אין הבעל יכול למחות בידה. ומבואר דשני הדינים עולים בקנה אחד, ואין מחלוקת בין הרא"ש למהר"ם מינץ.
♦
ב.
נתינה ללא ידיעת הבעל וגדרי כפייה על הצדקה
בשו"ת נודע ביהודה (יו"ד סימן קנח) כותב שאסור לקבל צדקה מאישה המחלקת מממון הבית ללא ידיעת בעלה, גם אם ברור שהוא קמצן ואינו נותן כפי עשרו. פסיקה זו מבוססת על כך שנטילת ממון ללא רשות הבעל נחשבת גזל גמור, ואין לאישה סמכות הלכתית לשמש כב"ד ולכפותו, דאשה פסולה לדון ולהפקיע ממון מבעלה לצורך מצווה. ומוסיף הנודע ביהודה דגם לב"ד אין רשות ליקח ממנו בלי ידיעתו, רק מודיעין וממשכנין ולוקחין בפניו בעל כרחו, אבל בלי ידיעתו אין להם רשות לקחת. ואפילו במקרה שהצדקה נועדה למטרה נצרכת עבורה, כגון פדיון נפש או תפילה בעת צורך רפואי, קובע הנודע ביהודה שאין זה נחשב כהוצאה רפואית המותרת לאישה ללא רשות, אלא אם כן מדובר במנהג קבוע ופשוט של משפחתה, שעל דעת כן נישאו. ולכן, כפייה על הצדקה מסורה לבית דין בלבד ובדרך של גבייה גלויה, אך פעולה של האישה בסתר ובלי ידיעת הבעל מוגדרת כגזל, ואין היתר ליהנות ממנה.בהמשך לדבריו, הנודע ביהודה מיישב את הקושי מהנהגת דוד המלך שקיבל דורון מאביגיל (אשת נבל הכרמלי) ללא ידיעת בעלה, ומציע ארבעה חילוקים המגדירים את גדרי היתר נטילת הממון: א. אביגיל פעלה כדי להציל את בעלה ואת כל בני ביתה מכיליון, ובמקום של הצלת נפשות מותר לאישה להשתמש בממון הבעל ללא רשותו. ב. ייתכן שדוד ועבדיו היו זכאים לממון מדין שכר שמירה על צאנו של נבל, ועל כן קבלת המנחה לא הייתה בגדר "צדקה", אלא גביית חוב המגיע להם על פי דין תורה. ג. בזמנם של דוד ואביגיל טרם תיקנו חז"ל את התקנה ש"מה שקנתה אישה קנה בעלה", ולכן הממון היה מעשה ידיה של אביגיל ושייך לה באופן פרטי, ולא היה לנבל זכות בו מן התורה. ד. למרות שנבל הוגדר כקמצן ("כילי"), ייתכן שביחס לעושרו הרב נחשבת המנחה כ"דבר מועט" שאין מעורבב בו גזל, או שהייתה לאביגיל רשות כללית לתת מתנות בהיקף כזה על סמך ותרנותו האישית כלפיה.
בביאור שיטת הנודע ביהודה הנ"ל, המצריך בית דין דווקא לכפיית צדקה, יש לעמוד על שורש המחלוקת היסודית בגדרי כפייה על המצוות בין הנתיבות לקצות. בעוד שבעל נתיבות המשפט (סי' ג ס"ק א) סובר כי הסמכות לכפות אדם על קיום מצוות עשה אינה מוגבלת לבית דין, אלא מסורה לכל אדם מישראל מדין ערבות, הרי שבעל קצות החושן (ובייחוד במשובב נתיבות שם) חולק, וקובע כי פעולת הכפייה על מצוות עשה היא דין מובהק המסור לבית הדין בלבד. ומכאן מובנת היטב שיטת הנודע ביהודה, הסובר כשיטת הקצות, לפיה אין לאישה סמכות הלכתית לשמש כב"ד ולכפות את בעלה לקיים מצוות צדקה בממון השייך לו, שכן בהיעדר גושפנקה משפטית של בית דין, נטילת הממון על ידה נחשבת כפעולה חסרת תוקף, המוגדרת הלכתית כגזל גמור.
ובנוסף, מתוך דברי הנודע ביהודה עולה הבחנה יסודית בגדרי כפיית צדקה, גם לבית דין אין רשות ליטול ממון מאדם שלא בפניו, אלא עליהם להודיעו ולרדת לנכסיו רק בנוכחותו ("בעל כרחו אך בפניו"). יסוד הדבר נעוץ בדין המובא בשולחן ערוך יו"ד (סי' רמח סעי' א) ובש"ך שם (ס"ק ד), ולפיו כפייה על הצדקה (הן בגוף והן בממון) היא פעולה המחייבת את נוכחות האדם. כפי שמבאר קצות החושן (סי' רצ סעי' ג), ירידה לנכסים היא שלוחה של כפיית הגוף ("עד שאתה כופהו בגופו תכפהו בממונו"), ומכיוון שאין כופין אדם שלא בפניו, כך לא ניתן לגבות מממונו ללא ידיעתו. לפי זה, נתינת האישה ללא ידיעת בעלה נחשבת לגבייה "שלא בפניו", ולכן גם לדעת נתיבות המשפט שיש לאשה סמכות לכפות את בעלה לקיים מצוות צדקה, זה רק בפניו, וכאן שזה ללא ידיעתו מקרי שלא בפניו, ובכה"ג לא כופין.
עם זאת, יש מקום לדון בחידוש זה של הנודע ביהודה על פי דברי הכסף משנה (נחלות פ' יא הל' א), המסביר כי הטעם לכך שאין יורדים לנכסי מי שנמצא במדינת הים, דשמא הוא נותן צדקה במקומו הנוכחי. ממילא, במקרה שהאישה יודעת בוודאות שבעלה אינו נותן צדקה כלל, הרי שלפי סברת הכסף משנה, הדבר ייחשב כגבייה "בפניו". במצב כזה, השאלה חוזרת להכרעה העקרונית שבין הקצות לנתיבות, האם כפיית מצוות עשה מסורה לכל אדם מדין ערבות, או שמא זוהי סמכות בלעדית של בית דין, המצריכה הליך משפטי מסודר.
בניגוד לשיטת הנודע ביהודה, דעת ערוך השולחן יו"ד (סי' רמח סעי' יג) דאף שהאישה מצד עצמה אינה מוסמכת להכריע כב"ד על ממונו של בעלה, הרי שאם רב העיר קובע כי מצד הדין היה ראוי לכפות את הבעל העשיר והקמצן בסכום מסוים ("לו הייתה ידנו תקיפה"), רשאית האישה להפריש סכום זה ללא ידיעתו. ערוך השולחן מחדש כי העדר היכולת הטכנית של בית הדין לבצע כפייה בפועל אינו מבטל את עצם החיוב הממוני המוטל על הבעל. ועל כן הוצאת הממון על ידי האישה אינה נחשבת גזל, אלא מימוש של חוב קיים העומד כנגדו. ומה שהנודע ביהודה אסר זאת, הוא מפני שבימיו של הנודע ביהודה עדיין הייתה לבתי הדין סמכות אכיפה רשמית. אך במציאות ימינו, שבה אין כוח כפייה רשמי, הדרך היחידה להוציא את הממון שהוא מחויב בו מדין תורה היא על ידי פעולת האישה, המגובה בהוראת חכם.
ויש לעיין בדברי ערוך השולחן, שכתב כי בזמננו, אף שאין לבית דין כוח כפייה, ניתן להוציא מהבעל את חוב הצדקה באמצעות אשתו. לכאורה, ללא גדר כפייה על המצוות, אין לאף אדם סמכות להוציא ממון מרשות חברו, שהרי כל ירידה לנכסים לצורך קיום מצווה (כגון פריעת בעל חוב למאן דאמר "מצווה היא") יסודה בדין כפייה. אם כן, כיצד ניתן להגדיר את מעשה האישה כהוצאה כדין, אם חסר כאן הכוח המשפטי של הכפיה, המאפשר להפקיע ממון מבעליו המקורי.
ונראה לבאר את ערוך השולחן על פי יסודו של הגר"ח הלוי, המבחין בין מצוות כגון לולב ותפילין לבין מצוות פריעת בעל חוב. בכל המצוות, גם לאחר הקיום, הממון נחשב "ממון שלו", ולכן אין אדם מחויב לבזבז יותר מחומש. אולם בפריעת בעל חוב, אף אם הגדר הוא "מצווה", לאחר שהממון יצא מידו הוא נחשב "ממון חברו", ולכן פורע גם יותר מחומש, דאין זה ממון שלו. וי"ל דבדומה לכך בצדקה, כל עוד הממון הוא ביד הבעל, נדרשת "כפייה" כדי להוציאו, אך מרגע שהוציאה האישה את הממון ונתנתו לעניים, שוב אין זה נחשב גזל מממון הבעל, אלא התברר למפרע שהממון שייך לעניים מכוח חובו האישי, וכמצווה שהתקיימה בממון הראוי לה.
בערוך השלחן מביא ראיה לחידושו מדברי מהר"ם מינץ (הובא לעיל אות א), שכתב "וגם נ"ל, אם היתה אחותה בעלת צדקה, ורצתה ליתן לקרוביה דבר נכון לפי עושרה, כדרך נשים עשירות, שלא היה בעלה יכול למחות בידה. כדאיתא בכתובות (עא:) המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה, יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה. א"כ ש"מ כל מה שדרך נשים לעשות, אפילו מידי דאית ביה חסרון כיס, לא מצי הבעל למחות בידה, ה"נ וכ"ש הוא ומה לדבר הרשות, אינו יכול למחות בידה, מכ"ש ליתן צדקה דהוא מצוה רבה" עכ"ד. בערוך השלחן שם לומד מדברי מהר"ם מינץ אלו יסוד מהותי בגדרי צדקה - כיוון שמעיקר הדין כופים על הצדקה, אלא שבדורות אלו נחלש כוח בית הדין לאכוף זאת פיזית, הרי שבמקרה של בעל עשיר המסרב לתת כפי ערכו, נתינת האשה בלא ידיעתו אינה נחשבת גזל, אלא גביית חוב גמור שהוא מחויב בו מן הדין. וזו גם כוונת מהר"ם מינץ עי"ש.
ולפי מה שנתבאר לעיל בדעת מהר"ם מינץ, יש להבחין בין חידושו של ערוך השלחן, המבוסס על כפייה על הצדקה, ובין היסוד שהתבאר בשיטת מהר"ם מינץ. בעוד שערוך השלחן רואה בנתינת האשה גביית חוב גמור של הבעל כלפי העניים, הרי שבשיטת המהר"ם מינץ (וכמבואר בחכמת אדם) מדובר בשימוש במשאבי הבעל לצורך כבודה וצרכיה של האשה עצמה. כאשר מדובר באשה עשירה הנוהגת בנדיבות כלפי קרוביה, הופכת הצדקה לחלק בלתי נפרד ממעמדה האישי וצרכי מחייתה. לפי זה, אין צורך ביסוד הדיני של "כפייה", אלא מדובר בזכות קנויה לאשה מכוח חיובי המזונות והכסות של הבעל, ובמקום זה אין מחאת הבעל תופסת כלל משום שהממון משועבד לצורך מעמדה המכובד. ואין ראיה כלל ממהר"ם מינץ ליסודו של ערוך השלחן.
אמנם יש להביא מקור לחידושו של ערוך השלחן מדברי המהרי"ל בתשובתו (סי' קט), שכתב "אף כי אני רגיל להזהיר וללמד לנשים שיטלו רשות מבעליהן להוציא לצדקה. ואם זו לא עשתה כן כדמוכח בטענות ועדיות שהעלימה מבעלה, בזה לא הפסידה כי שמא רואה בו שלא היה מרוצה בכל פעם לכך או שמא היה חפץ לתנו או כמה טצדקי שהיה מעכבת עליה. ואפילו הכי כדין עשתה וקרינן עלה גדול המעשה". ומפורש במהרי"ל כי אף שיש להזהיר נשים ליטול רשות מבעליהן, אם האישה העלימה מבעלה ונתנה צדקה שהיה מחויב בה "כדין עשתה". המהרי"ל מדגיש כי מעשה האישה אינו נחשב הפסד ממון לבעל, שכן היא הוציאה לפועל את חובו הגמור. מכאן שמרגע שהממון הגיע ליעדו, פוקע ממנו שם "גזל" והוא מקבל שם "צדקה", שכן האישה שימשה כזרוע המבצעת את חיובו העצמי של הבעל, ובכך היא נחשבת כמי ש"מעשה" ומזכה אותו במצווה בעל כורחו.
אמנם להלכה פוסקי זמנינו לא הסכימו לחידושו של ערוך השלחן. בשבט הלוי (ח"ה סי' קלב) חולק על חידושו של ערוך השולחן, וקובע כי אין לשנות מההלכה הפשוטה האוסרת קבלת צדקה מאישה ללא רשות בעלה. הוא מנמק זאת בכך שגם אם הבעל מחויב בצדקה, אין הדבר מתיר לאישה לפעול באיסור ולגזול ממון שלא בפניו, שכן חסר כאן דין "כפייה". את הראיה מהמהרי"ל הוא דוחה, דלשיטת המהרי"ל, כספים שלא הופרש מהם מעשר נחשבים כ"טבל" שאסור להאכיל ממנו את הבעל, כמו שכותב שם המהרי"ל במפורש. ולכן שם מדובר בהפרשה שהיא חובה גמורה, כדי למנוע ממנו איסור. אולם לדידן, שאין מחמירים בדין מעשר כספים כאיסור טבל גמור, חוזר הדין לעיקרו, שאסור לאישה להפריש מממון הבית נגד רצון בעלה.
גם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תקעג) פוסק למעשה כדעת הנודע ביהודה שיש בנתינה כזו חשש גזל, אולם הוא מציע פתרון הלכתי המבוסס על סברת החכמת אדם בשם מהר"ם מינץ. לפי סברא זו, אם האישה מוותרת על הוצאות אישיות ורווחה שהבעל מקצה לה ומיועדות לצרכיה הפרטיים, היא רשאית לתת את הממון ש"קימצה" לעצמה לצדקה. במקרה כזה, הממון נחשב כשייך לה לכל צרכיה, והתנגדות הבעל אינה נחשבת, מכיוון שהיא משתמשת בזכותה הממונית לטובת "הנאת נפשה" במקום הנאות גשמיות אחרות. רק בצירוף טענה זו, שהממון היה מיועד להוצאותיה האישיות וניתן לה כביכול "שלה ממש", רשאי הגבאי לקבל ממנה את הצדקה.
♦
ג.
קבלת צדקה מאשה ה"נושאת ונותנת" בתוך הבית
ועתה נדון בסוגיית סמכותה של "אישה הנושאת ונותנת בתוך הבית" לעניין נתינת צדקה. שיטת הרא"ש בשו"ת (כלל יג סימן יא) כי אף במציאות שבה האישה מנהלת את ענייני הממון של הבית, אין לראות בניהול זה משום העברת בעלות או מתן סמכות בלתי מוגבלת, אלא מעמדה מוגדר כ"אפוטרופוס בעלמא", הפועלת מכוחו של הבעל. ומוסיף שם הרא"ש שגם אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית חלות עליה שתי הגבלות בנתינת הצדקה. ראשית, מגבלת הסכום, חזקת ההסכמה ("מסתמא") של הבעל לנתינת צדקה מוגבלת אך ורק ל"דבר מועט", שכן רק לגבי סכומים קטנים ניתן להניח שהבעל אינו מקפיד. לגבי "דבר מרובה", פקעה סמכותה של האישה ללא רשות מפורשת, והמקבל ממנה הרי זה גזל. שנית, כוח המחאה, היות שכל כוחה נובע מדין נושאת ונותנת בתוך הבית, סמכות זו נתונה לביטול מיידי. הבעל רשאי למחות ולסלק את סמכותה בכל עת. ומאחר שהוא גילה דעתו שהוא מקפיד, נאסר על כל אדם לקבל ממנה אפילו דבר מועט, שכן אין כאן עוד את חזקת הוויתור, שעליה נשענת הנתינה.לעומת שיטת הרא"ש, המצמצמת את סמכות האישה, הרי שבדברי הראב"ן (סוף ב"ק) אנו מוצאים הרחבה משמעותית של הגדרת ה"אפוטרופסות", המעניקה גושפנקה הלכתית לנתינה נדיבה יותר. הראב"ן מחדש כי בזמן הזה, כיוון שנשים "נושאות ונותנות" ומתפקדות כאפוטרופסיות על נכסי הבית, יש לקבל מהן צדקה "אפילו מרובה", ובכך הוא חולק על הגבלתו הראשונה של הרא"ש המגבילה את הנתינה ל"דבר מועט" בלבד. עם זאת, נראה כי גם הראב"ן מודה להגבלה השניה של הרא"ש, שכן כל כוחה של האישה נובע מהסכמתו של הבעל לניהולה של האשה את הבית. לכן, במקום בו הבעל מוחה במפורש ואינו חפץ בנתינה זו, פקע כוחה מדין שליחות, ושוב אין לקבל ממנה מאומה, כיוון שההסכמה היסודית שעליה נשען הראב"ן התבטלה.
בערוך השולחן (יו"ד סי' רמח סעי' יב) מרחיב את הגדרת הראב"ן, וקובע שבזמנינו כל הנשים נחשבות כ"אפוטרופסות" של בעליהן, ולכן ניתן לקבל מהן צדקה "אפילו דבר מרובה" ללא חשש גזל. ומציין שכך כתב המהרש"ל בים של שלמה בדעת הראב"ן. ובשבט הלוי (ח"ב סי' קיח) כותב שכוונת ערוך השלחן למהרש"ל (פ"ח סי' כט), הכותב בשם הראב"ן שבמציאות זמנינו, שהשתרש המנהג שהנשים רגילות לישא וליתן בנכסי הבית באופן עצמאי, מציאות חברתית-כלכלית זו יוצרת חזקה משפטית של שליחות רחבה, המעניקה למנהלת הבית סמכות ממונית בנתינת צדקה מעבר למגבלות ה"דבר מועט".
אלא שעל אף הפסיקה המרחיבה של ערוך השולחן שהובאה לעיל, בשו"ת שבט הלוי שם מעורר תהייה, דהמהרש"ל במקום אחר (ב"ק פ"י סי' נט) כותב "וראב"ן כתב שהאידנא נשים אפוטרופסים של בעליהן, לוקחין מהן כל דבר. וכן מקבלין מהן צדקה, אפילו דבר מרובה. ומ"מ נראה, דוקא הכל לפי הבעל והאשה. דלפעמים עיקר השתדלותם בתוך הבית, ואינה אפוטרופוס על דבר מרובה. ואף אם היא אפוטרופוס. מ"מ אין הבעל מרשה לה, אלא כדי להוציא לצורך הבית. או אפי' קצת לקנות או למכור, כדי להרויח. אבל ליתן צדקה צריכה רשות בעלה. סוף דבר הכל לפי הענין והסיבה". הרי שהמהרש"ל מבהיר דאין לקבוע מסמרות שכל אישה בימינו מוגדרת אוטומטית כאפוטרופוסית לעניין נתינה מרובה. אלא הגדרת הראב"ן תלויה לחלוטין בנסיבות העניין ("הכל לפי הבעל והאשה"), שכן לעיתים גם אישה המנהלת את ענייני הבית מורשית להוציא כספים לצרכי המחיה או למסחר בלבד, אך לא לצדקה ללא רשות מפורשת. בכך חולק השבט הלוי על הבנת ערוך השולחן, ומסיק שכוונת הראב"ן לא הייתה לקבוע דין גורף לכל הנשים.
למרות הסתייגותו של שבט הלוי שהובאה לעיל, ניתן ליישב את דברי ערוך השולחן כך שלא יעמדו בסתירה למהרש"ל, שכן הם נשענים על יסוד פסיקת הרמ"א (חו"מ סי' סב, סעי' א) הקובע כי "סתם אישה" נחשבת כנושאת ונותנת בתוך הבית. אף על פי שהש"ך פקפק בהגדרה זו, הרי שהתומים ונתיבות המשפט חיזקו את פסק הרמ"א, וקבעו שגם כאשר הבעל הוא זה שמפקיד ביד האשה את המעות והמטלטלין, היא כבר מוגדרת כנושאת ונותנת, ואין צורך שהיא תנהל את העסק באופן בלעדי, כשיטת הש"ך. מכאן שכוונת ערוך השולחן הייתה לקבוע כלל הלכתי רחב, המבוסס על חזקת המציאות בימינו, לפיה רוב הנשים נכללות בגדר "נושאות ונותנות", המאפשר לקבל מהן צדקה אפילו בסכום מרובה, מבלי לשלול את האפשרות למקרים חריגים, כפי שציין המהרש"ל.
על אף הניסיון לבסס את שיטת ערוך השולחן על חזקת ה"נושאת ונותנת" שברמ"א, הרי שמבחינה הלכתית המסקנה נותרת מורכבת בשל מחלוקת הראשונים היסודית בין הרא"ש לראב"ן, המונעת הכרעה גורפת לקבלת סכום מרובה במקום ספק גזל. בעוד הראב"ן מיקל במקום שהיא נושאת ונותנת, דעת הרא"ש שגם במציאות כזו אין סמכותה חורגת מ"דבר מועט". וכיון שמדובר במחלוקת ראשונים, אי אפשר להוציא ממון ולסמוך על נתינתה בדבר מרובה. יתרה מכך, גם לשיטת הראב"ן המקילה, מבהיר בעל האגרות משה (אה"ע ח"א סי' קג) סייג מהותי - מעמדה של הנושאת ונותנת הוא כשל שומר או פועל שסמכותו מוגבלת למסגרת המקובלת של מקח וממכר וצרכי הבית, ועל כן, גם אם היא נושאת ונותנת בתוך הבית, אין לה רשות לחלק סכומים גדולים לצדקה, מעבר למנהג המקובל לאנשים במעמדה הכלכלי, ואין לגבאים רשות לקבל ממנה סכומים אלו ללא אישור מפורש.
♦
ד.
קבלת צדקה מאשה כשהיא המפרנסת של הבית
ועתה נדון בנשים שהן המפרנסות העיקריות של הבית, כמו ששכיח בזמנינו, ובלשון הפוסקים "נשים האלו שהמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם ומכלכלות את בעליהם". האם נשים אלו יכולות לתת צדקה ללא ידיעת הבעל. דהנה חז"ל תיקנו שמעשה ידי האישה שייכים לבעל כנגד חיובו במזונותיה ("תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה"). השאלה הנידונית היא במקרה שבו המציאות הפוכה, האישה היא ה"מפרנסת והמכלכלת" את הבית, ואילו הבעל אינו זן אותה כלל. דעת המהרי"ט חו"מ (ח"ב סי' סז) היא שבמצב כזה שבו הבעל אינו זה שמפרנס את אשתו אלא להפך האשה היא המפרנסת, פוקעת זכותו האוטומטית במעשה ידיה. הסבר הדבר הוא שזכות הבעל אינה קניין עצמאי בגוף האישה, אלא זכות חוזית-הלכתית הנובעת מהתחייבותו לספק את צרכיה. אמנם בדרך כלל, אישה המפרנסת המבקשת לשמור את מעשה ידיה לעצמה צריכה להצהיר במפורש - "איני ניזונית ואיני עושה". אולם, המהרי"ט מחדש על פי שיטת הר"ן, שזה רק במקרה שהבעל זן אותה, אבל במקום שבו הבעל ממילא אינו זן אותה, והיא זו שמפרנסת את הבית, אין צורך באמירה זו. השתיקה במקרה זה אינה מתפרשת כמחילה לבעל, אלא כהסכמה שבשתיקה שהיא זוכה בעמלה, ומעמדה כ"אניית סוחר" המביאה טרף לביתה מקנה לה בעלות מאליה על העודפים.המשנה למלך (אישות פ' כא הל' א) מוסיף סברא נוספת, המבוססת על שיטת הראב"ד והרמ"ה. תקנת חכמים שמעשה ידיה לבעלה נאמרה אך ורק ב"מלאכות הקבועות" והשגרתיות שדרכן של נשים לעסוק בהן (כגון טווייה ואריגה). אולם, כאשר אישה פועלת כ"אניית סוחר" ועוסקת במלאכות יוצאות דופן או ביזמות עסקית שאין הבעל יכול לכפותה לעשותן – הרי שהרווחים ממלאכה "שאינה מוטלת עליה" שייכים לה בלבד. לפי סברא זו, גם ללא הקשר של אי-מתן מזונות, עצם אופי המלאכה המניבה את הפרנסה המרובה מחריג את הממון מזכיית הבעל, שכן לא על מלאכות כאלו תיקנו חכמים את תקנתם. ואף שהוא מביא שבסברא זו נחלקו הראשונים, מסקנת המשנה למלך היא שהאשה יכולה לומר קי"ל כדעה זו שמעשי ידי שייכים לי ולא לבעלי. מנגד, הפתחי תשובה אה"ע (סי' פ ס"ק א) מביא משו"ת גבעת שאול החולק וסובר שכל מעשה ידיה, מכל סוג שהוא, שייכים לבעל מכוח תנאי הכתובה.
עם זאת, למעשה נראה שאישה המפרנסת את ביתה יכולה לומר "קים לי" כדעת המהרי"ט והמשנה למלך. היות שהכסף נמצא תחת ידה והיא ה"מוחזקת" בו בפועל, חל הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". והיא רשאית להחזיק בממון זה כשייך לה.
ומכאן נובעת השלכה הלכתית ישירה לעניין מצוות צדקה. דאשה כזו, שהיא המפרנסת את הבית, כיוון שהממון נחשב שלה מבחינה הלכתית מדין המוציא מחבירו עליו הראיה, היא רשאית להפריש ממנו לצדקה כפי ראות עיניה, ללא צורך בקבלת רשות מפורשת מהבעל. וגבאי צדקה רשאים לקבל ממנה תרומות אלו ללא חשש, שכן היא פועלת בתוך שלה, ומכוח בעלותה על רווחיה.
אולם, יש לסייג היתר זה לאור יסוד מהותי המבואר בדברי המהרי"ט והחזון איש (אה"ע סי' ע ס"ק ו), הנוגע לנקודת הזמן שבה החלה האישה את מלאכתה. הסברא היא שכל עוד האישה התחילה לעסוק במלאכתה בתקופה שבה הבעל הוא זה שסיפק את מזונותיה, הרי שבאותה שעה חלה תקנת חכמים, וכל רווחיה הראשונים הבעל זכה בהם באופן גמור. ממילא, כאשר היא משתמשת ברווחים אלו בהמשך כדי לפרנס את הבית, נחשב הדבר מבחינה הלכתית כאילו היא עדיין "ניזונית משל בעל", שכן המקור הכספי הראשוני כבר השתעבד לו.
מכוח זה נוצר "מעגל הלכתי", שבו כל רווח חדש נחשב כמעשה ידיים השייכים לבעל, כיוון שהיא מתקיימת באותה עת מהממון שזכה בו הבעל קודם לכן. ובלשון החזון איש: "כל שהתחילה מלאכתה בשעה שכבר אכלה משל בעלה, כל מה שעשתה הוי לבעלה... וכן לעולם". לפיכך, במקרים אלו שהפרנסה העצמאית החלה רק לאחר תקופה של הסתמכות על שולחן הבעל, חוזר הדין המקורי למקומו – הממון נחשב כשייך לבעל, ואין האישה רשאית לתת ממנו צדקה בסכום מרובה ללא רשותו המפורשת, שכן אין כאן את סברת המוחזקות והבעלות העצמאית שבארנו לעיל.
♦
ה.
קבלת צדקה ממעות שהעדיפה ע"י הדחק
כאשר אישה עובדת מעבר למכסה הרגילה, כגון בשעות נוספות, בלילות, או בזמני חופשה, מוגדר הרווח הנוסף כ"העדפה". הגמרא במסכת כתובות (סו.) מבחינה בין שני סוגים - העדפה שלא על ידי הדחק (כשהיא עירנית ובעלת מלאכה), השייכת לבעל לכולי עלמא, לבין העדפה על ידי הדחק (כאשר היא מתאמצת מעבר לרגיל), שנחלקו בו תנאים, תנא קמא סובר שהרווח לבעל, ואילו רבי עקיבא סובר שהוא שייך לאישה לעצמה.בסוגיית פסיקת ההלכה בעניין "העדפה על ידי הדחק" אנו מוצאים מחלוקת יסודית בין רבותינו הראשונים והאחרונים. שיטת רוב בניין ומניין של עמודי ההוראה – ובהם רב האי גאון, הרי"ף והרמב"ם – היא לפסוק כדעת תנא קמא, ולפיה זכות זו שייכת לבעל, וכך אכן נפסקה ההלכה למעשה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן פ' סעיף א'). מנגד, רבנו חננאל פסק כדעת רבי עקיבא שהעדפה זו שייכת לאישה. ובעקבות דברי הרא"ש שהביא את שתי הדעות ללא הכרעה מפורשת, כתב הב"ח (והובאו דבריו בחלקת מחוקק ובבית שמואל) כי נוצר כאן מצב של "ספיקא דדינא". מכוח ספק זה, קבע הב"ח שאין להוציא את הממון מיד האישה, והעיד שכך נהגו במדינותיו.
אולם, החזון איש (אבן העזר סימן ע' ס"ק ה') מכריע דלא כהב"ח. החזון איש מבהיר כי המנהג עליו העיד הב"ח אינו יכול להיחשב כמנהג פשוט של "רוב ישראל", שכן לא נבדק הדבר בכל גבול ישראל. יתרה מכך, טוען החזון איש שאין לראות במחלוקת זו "ספיקא דדינא" המצדיק סטייה מהשולחן ערוך; שכן מרגע שרב האי גאון, הרי"ף והרמב"ם פוסקים כחכמים, הרי שרבנו חננאל נחשב בזה כ"דעת יחיד" מול הרבים. לכן, כיוון שהן השולחן ערוך והן הרמ"א סתמו כדעת הרוב, אין מקום להניח לפסיקתם ולנהוג כדעת היחיד, ויש להיצמד להכרעה הברורה שהדין עם הבעל.
על אף דברי החזון איש, הרי היות והבית שמואל והחלקת מחוקק הביאו את דעת הב"ח כשיטה מרכזית, יש כאן מצב של "ספיקא דדינא" בסוגיית הבעלות על מעשה ידיה שהעדיפה האישה על ידי הדחק. והיות וממון זה נמצא תחת ידה של האישה, חל הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", ואין ביד הבעל אפשרות הלכתית להוציא ממנה את הרווחים הללו. כפועל יוצא מכך, ממון זה המונח ביד האישה נחשב כרכושה המוחזק לעניין זה, ועל כן שמורה לה הרשות ההלכתית להקדיש כספים אלו למצוות צדקה כפי ראות עיניה. במקרה זה, אין היא זקוקה לרשות מפורשת מהבעל, שכן זכותה בממון זה נשענת על חזקת המוחזק בספק, המאפשרת לה לנהוג בו מנהג בעלים, והיא יכולה לתת אותם לצדקה כפי ראות עיניה.
אלא שגם לשיטה זו, יש לדון ביסוד מהות בעלותה של האישה על מעות אלו. שכן הבית שמואל נקט בביאורו שאף אם נפסוק כדעת רבי עקיבא שהעדפה על ידי הדחק שייכת לאישה, אין זה אומר שהממון נמצא ברשותה המוחלטת לכל דבר ועניין. לשיטתו, הדין בזה הוא כבכל נכסי מלוג, שבהם הקרן שייכת לאישה אך פירותיהם שייכים לבעל. ומכיוון שכך, הרי שהשימוש המעשי בכסף (שהוא בבחינת "פירות") משועבד לבעל, ושוב חוזר הדין שאין האישה יכולה להוציא ממון זה לצדקה ללא רשותו, שהרי היא מפסידה אותו מזכות אכילת הפירות המגיעה לו.
אולם, בספר בית מאיר העלה תמיהה רבתי על דברי הבית שמואל, בהצביעו על כך שמקור הדין בתוספות (כתובות נט.) אינו מוסכם לכל הדעות. התוספות אמנם הציעו תירוץ אחד לפיו הממון משועבד לקרקע שהבעל אוכל את פירותיה, אך הקדימו לו תירוץ ראשון, ולפיו הטעם שהבעל יכול להפר נדרים בזה אינו משום שייכות ממונית, אלא משום הגדרה של "דברים שבינו לבינה", מחמת הקושי לדקדק בין רווחי המלאכה הרגילים להעדפה. נמצא, אפוא, שקיימת מחלוקת בביאור דברי התוספות עצמם: האם הכסף שייך לאישה לחלוטין, כתירוץ הראשון, או שמא זכות הפירות לבעל, כתירוץ השני. מכיוון שכך, שוב ניצב לפנינו ספק השקול בממון, ובהיות האישה מוחזקת במעות שהרוויחה ביגיעתה, חזר הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה" לטובתה. ועל כן, רשאית היא להחזיק בממון כבעלים גמורים ולייעדו למצוות צדקה אף ללא הסכמת הבעל.
להשלמת הדברים, ראוי להדגיש את דיוקו של החזון איש (שם ס"ק ז'), המבהיר כי כל יסוד המחלוקת בין הבית שמואל לבית מאיר – האם הבעל זוכה בפירות הממון – אמור דווקא במציאות שבה הבעל ממלא את חובתו ומעלה מזונות לאשתו, אלא שהאשה העדיפה ע"י הדחק. שבכהאי גוונא יש מקום לדון שאף שהקרן שייכת לאשה, זכות אכילת פירות שייכת לבעל, כיון שהבעל זן אותה. אולם במקרה שבו הבעל אינו מעלה לה מזונות, וכפי שנתבאר לעיל (אות ד) ביחס לאישה הנושאת בעול פרנסת הבית, שעל פי הכרעת המהרי"ט והמשנה למלך הממון שייך לאישה, במצב זה, כיוון שאין הבעל זן אותה, פקעה ממילא כל זיקה שיש לו לרווחיה או לפירותיהם, והכסף שייך לאשה לגמרי גם הגוף והם הפירות. ועל כן האישה רשאית לנהוג במעות אלו כרצונה ולתתם לצדקה כפי הבנתה ללא כל פקפוק.
♦ ♦ ♦