אלא שדא עקא, דווקא בדבר הגדול הזה מצאנו השמטה נפלאה במה נכלל בגדר "תורה", שבזה יוצאים מצות "תלמוד תורה". והרי במצוה כה חמורה ויסודית היינו מצפים שידונו גדולי הפוסקים בדקדוק העניין איזה ספרים וחומר נכלל במצות ת"ת, ולמרבה הפלא הדברים לרוב חסרים. לא שחסרים לגמרי, בהרבה עניינים מצינו דיון נרחב ומעמיק. ראשית הדיון כנראה היא בגמ' (ברכות יא:) במחלוקת לגבי איזה לימוד מצריך ברכת התורה. ובאיזה מידה אפשר לראות את הדיון (שם כב.) במה הותר לבעל קרי ללמוד, באותו קו.
ובפוסקים נדנו הרבה שאלות בעניין זה: האם לימוד מוסר ונימוסים נכלל במצות ת"ת[1], וכן לגבי לימוד אותיות הא"ב[2]. כן דנו רבותינו לגבי מי שאינו מבין מה שלומד האם קיים מצות ת"ת[3], וכן לגבי הרהור בד"ת אם הוא מצות ת"ת[4], וכהמשך לזה האם יש קיום מצות ת"ת בעשיית המצוה שמהרהר בהלכותיה[5]. ובדורנו אלה דן הגראי"ל שטיינמן בעניינים אלו, כפי שנראה. אלא שעם כל זה חסרה שאלה עיקרית שכמעט ולא נידונה.
וננסח את עיקר שאלתנו במאמר הזה: האם שייך שיש דברים כתובים בש"ס שאינם נחשבים "תלמוד תורה"? זאת אומרת, האם יש אפשרות שבן אדם לומד דף בש"ס ואינו מקיים מצות ת"ת בלימוד זה? וכוונתי למשל לחלקי הש"ס העוסקים ברפואות, שלפי הפוסקים אינם נהוגים בזה"ז (עי' הגהות רעק"א יו"ד סי שלו בשם המהרי"ל, וכ"כ המהרש"ל ביש"ש חולין פ"ח סי' יב, ובשו"ת חות יאיר סי' רלד), אך אף בזמנים הקדומים שהרפואות האלו הועילו, ממתי הויא לימוד הרפואות מצות ת"ת? וכיוצ"ב בש"ס נידונו ענייני חשבונות וכן הרבה סיפורים ואגדות והיסטוריה, האם כל זה בכלל ת"ת? והאם נאמר שקריאת ספרי הרפואות, חשבונות והיסטוריה בזמננו הוא קיום מצות ת"ת?! אתמהה![6]
וכיוצ"ב צריך ביאור בספרי הרמב"ם, הנשר הגדול, גדול הפוסקים וההוגים של היהדות, האם כל דבריו בספר משנה תורה הם בכלל תלמוד תורה? ולגבי ספרו המורה ושאר איגרותיו יש לדון, כמו בכל ספרי המוסר וההשקפה לאורך הדורות. אך לכאורה רוב הלומדים בפתחם את ספרי המשנה תורה יחשבו שמקיימים בזה מצות ת"ת, ומה לגבי הפילוסופיה בתחילת הל' יסודי התורה איך שהוא מסביר מעשה בראשית ומעשה מרכבה, וכן לגבי הרפואות בהל' דעות, והמתמטיקה בהל' קידוש החדש? ובמה שונים דברי הרמב"ם מכל הספרים המלאים פילוסופיה וחכמת הרפואה והמתמטיקה שכתבום חכמי אומות העולם, שמלאים חכמות שהן סעד להבין הלכות התורה וחיי עולם, אך אינן בכלל ת"ת?
וכנראה שיש בזה שתי דרכים: א' או שנסכים שכל מילה בש"ס הוא תורה במלואה המובן, וא"כ קשה, שמי שהוצרך ללמוד בשאר ספרים חיצונים להבנת ההלכה, למה אין זה ג"כ נכלל בת"ת? או ב' שנסכים שלימוד חכמות חיצוניות איננו ת"ת, וא"כ צ"ל שיש קטעים בש"ס שאינם בכלל תורה? וכנראה שהנחת הלומדים היא שכל מילה בש"ס הוא תורה עצמה, אך המדעים בספרים חיצונים, אף המועילים והנצרכים, אינם תורה. וקשה, איך לחלק בין המדעים שהובאו בש"ס לספרי מדעים אחרים, לגבי ת"ת?
ונניח שבכדי להבין דברי תורה על בוריים בהרבה מקומות צריכים ידע מדעי. וכן לידיעת השם כראוי, צריכים ללימוד חכמת הטבע, כמו שהאריך הרמב"ם עצמו בזה. וכן נאמר שיש צורך דתי להיות בריאים, ולכן צריכים לידיעות הרפואות והמדעים שהביאו הש"ס והרמב"ם. ואם כן ישנו קו ישיר בין המדעים לבין התורה עצמה, וכמו שהאריך בכל זה הרב פרופ' יהודה לוי, בספר שערי תלמוד תורה (שער ז: התורה והחכמות), שהוא על פי שיטתו הידועה של הרש"ר הירש. אלא שעם כל זה יש צורך לברר האם זה תלמוד תורה עצמו או הכנה לדברי תורה.
ונעמיק בעניין ע"פ חילוקו של פאר ישראל הגר"י סלנטר (אור ישראל, סי' כז, בלשונו של הגר"י בלאזר):
הנה במצות תלמוד תורה יש בזה שני ענינים, א' לימוד התורה, ב' ידיעות התורה, מצות לימוד התורה הוא מן הכתוב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה, וכמש"כ הרמב"ם והטור ושו"ע בריש ה' תלמוד תורה וז"ל, כל אדם מישראל חייב בת"ת כו' שנאמר והגית בו יומם ולילה ע"ש, והנה למצוה זו של לימוד התורה, כל מה שלומד מקיים המ"ע והגית בו יומם ולילה, הן מקרא או משנה גמ' הלכות ואגדות שכולן נתנו למשה מסיני, וכמו שהאריך בזה בס' נפש החיים שער ד' פ"ו ע"ש, ואף שלא יוכל לפסוק דין מתוך מקרא או משנה וכש"כ מן אגדה, בכ"ז יוצא ידי מצות לימוד התורה.
אולם הגדר השני במצות ת"ת, הוא ידיעות התורה, והוא מה שאמרו חז"ל בקידושין דף ל', ושננתם שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד, שנאמר אמור לחכמה אחותי את, ואומר קשרם על לוח לבך כו', ואומר חציך שנונים כו', ופרש"י יהו מחודדים בפיך, חזור עליהם ובדוק בעומקם, שאם ישאלך אדם לא תצטרך לגמגם כו', אמור לחכמה אחותי את שתהא בקי בה כאחותך שאסורה לך ע"ש…
וכאשר נשכיל בינה נמצא כי יש דברים שהותר למלאות המטרה של מצות ידיעת התורה, מה שלא היה ענין למצות לימוד התורה, וכמו ביטול הזמן. כי לשם ידיעות התורה שהוא יכולת הלימוד, רשאי לבטל זמן לילך מעיר לעיר, גם להרחיק נדוד לחפש אחר רב גדול לבקש תורה מפיו, ולקבל ממנו דרכי הלימוד והעיון. וכן לבלות זמן על עיתות מנוחה ושינה, מה שנחוץ לו לפי טבעו. שיהיה אח"כ דעתו צלולה עליו ביותר להבין ולהשכיל בעומק העיון, אשר כל זה לא היה ענין למצות לימוד התורה בלבד כמובן.
וכן גם גוף הענין של הפלפול והחידוד, הוא רק לשם יכולת הלימוד של ידיעות התורה, וכבר התירו חז"ל לומר לפעמים לפני התלמידים דבר שאינו לפי האמת, כדי לחדד את התלמידים שיתנו לב להשיב, וכמבואר בנדה דף מ"ה ואף ר' עקיבא לא אמרה אלא לחדד בה את התלמידים, וכל זה אינו ענין למצות לימוד התורה לבד.
בדבריו המחדדים של הגר"י נתחדשו ב' עניינים בלימוד התורה - האחד קיום המצוה של והגית בו, והשני לימוד הדברים הנצרכים לחיות חיי תורה. ובאיזשהו צד, הלימוד השני הוי ביטול העניין הראשון, אך בכגון דא אמרינן "ביטולה זה הוא קיומה". כגון, נצייר לעצמנו הלומד דף גמ' ומתקשה בקושי, אז מסתכל בתוס', לא מוצא את קושייתו, מעיין בחי' המהרש"א, איננו מדבר בעניין, קם מכסאו והולך לארון הספרים, מדפדף בחי' הרשב"א וכן בחי' הריטב"א, ואיננו מוצא את קושייתו. הולך לחברו לשאול ע"ז, והלה מגלה שקושיא זו הובא בחי' רעק"א, אז הראשון חוזר לארון הספרים מוצא את ספרו של רעק"א מדפדף ומגלה את קושייתו. בזמן ההוא הוא היה יכול לסיים לקרוא כמה מאות מילים בשטחיות, אך ע"ז ודאי נאמר "ביטולה זה הוא קיומה".
וא"כ יש לחקור באופן יותר מנוסח - בודאי שכל מילה בש"ס וברמב"ם מלאות חכמה ודברים העומדים ברומו של עולם יסודי היהדות, ואין מילה לשווא. אך האם גדר העניין הוא שבכלל דבריהם הם דברים המועילים ללימוד התורה, אך אינם תורה עצמה, או שכל דבריהם הם תורה עצמה?
ואף שאין אנו עסוקים בהלכה למעשה, אך יש הרבה נפק"מ. בתורה עצמה מקיימים מצות ת"ת, וכן בעי ברכת התורה לפני הלימוד. כמו"כ דברי תורה בעי גניזה ואסורים בהרהור במקומות האסורים. וכן אסור ללמוד תורה בימי אבלות ובט' באב. וא"כ הלומד ספרי המדעים רק בכדי להבין דברי תורה, האם נאמר שצריך ברכה"ת? ומה לגבי הרהור במקומות האסורים? ומאידך גיסא, האם מותר להרהר ברפואות שבש"ס במקומות האסורות או ללמדם בט' באב? והאם לא צריכים גניזה או ברכה"ת קודם לימודם?
מטרתנו במאמר להגן על הנחת הלומדים, שכל דברי הש"ס הם תורה, וספרי המדעים, אף החשובים שבהם, אינם תורה. כאמור לעיל, בפינה זו הינחונו רבותינו האחרונים, כמעט נטושים, ובקושי אפשר למצוא שום הסברים לזה. במאמרנו נסקור וננסח שלשה דרכים, ויבואו הלומדים וייענו ויסתרו ויתרצו, וירווח לן.
♦
שיטה א': בעלי המסורה טיהרו את המדעים
הדרך הראשון להבנת העניין היא שבדרך כלל המדעים, אף שהם נצרכים להבנת התורה ויש בהם צורך גדול, אך אינם בכלל ת"ת. התורה היא רזא דקודשא בריך הוא, סוד העולמות, "קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא". ואין ערך למדעים לגבי קדושת התורה. אלא שיש לכלל פרט, שכל המדעים שהעתיקום רבותינו בעלי המסורה בתוך ספריהם, טיהרו ונתעלו ונעשו חפצא של תורה. דהיינו שהסיפורים שהובאו בש"ס, אם יבוא ארכיאולוג וימצאם בתוך ספרי אומות העולם הקדומים, אין זו תורה, אך מכיוון שהעתיקום רבותינו בעלי האגדה, אפילו מאותו מקור עצמו, בזה שינו אותו להיות חלק מתורת ד'.וא"כ ברור למה דברי הש"ס הם תורה, ודברי המדעים אינם. בדרך כלל תורה איננה כוללת מדעים והיסטוריה, אלא אם באו רבותינו גדולי ישראל והעתיקום, בזה יכולים לשנותו ולהעלותו לתורת ד', ונסביר את הדברים להלן.
וזה שיטת החזו"א, כפי שהובא ע"י אחיינו, הגר"ח קניבסקי (הקדמה לס' שקל הקדש): "ואמרו בשם מרן החזו"א זצ"ל שאע"פ שהרמב"ם העתיק החשבונות שבפרקים האחרונים של קה"ח מהגוים כמש"כ בספי"ז מ"מ אחר שהרמב"ם כתבם נעשה תורה ממש והלומדם לומד תורה".
ולכשנתבונן בעניין נראה שדרכו של החזו"א היא לשיטתו נגד פסיקת ההלכה ע"פ כתבי יד שנתגלו לאחרונה, ולא היו לעיני גדולי הפוסקים. וכ"כ (קובץ אגרות ח"ב סי' כג): "הצילומים מהכת"י, אין דרכי להעמיד עליהם, כי לא ידענו מי כתבם, והדבר ידוע בעניני הלכה שלא לסמוך הרבה על מציאות חדשות, רק על ספרי הפוסקים שנמסרו מדור לדור בלא הפסק." וכן (חזו"א או"ח סי' סז סקי"ב) "איני יודע אם אפשר לסמוך על הנדפסים מחדש, שכבר הפסיקה המסורה בינינו…".
ונראה ששיטתו היא שהשגחת ד' מחליט איזה ספרים ופוסקים יהיו לאבני יסוד מסורת ההלכה ואיזה יאבדו, ואין לנו לשנות את מסורת ההלכה ע"פ ספרים המתגלים לאחרונה. היינו שכשם שד' החליט איזה תורה למסור בסיני, כן יד ד' מחליטה במשך הדורות איזה ספרים ותוכן לפרסם בתור "תורה" ואיזה ספרים אינם זוכים לזה. והוא הוא הדבר אשר דיבר שהמדעים שהובאו ברמב"ם הם תורה עצמה, והיינו שאם סיבבה ההשגחה שהרמב"ם יכניס מדעים אלו בספרו, וכן שספרו יתקבל לאבן יסוד לימוד ההלכה, א"כ אות היא שמדעים אלו הסכימו מן השמים שהם דברי תורה עצמו. וכל שאר המדעים, שלא הובאו בספרי גדולי הפוסקים, אות היא מן השמים שאינם חלק מלימוד התורה. כי ההשגחה סיבבה שהמדעים הנצרכים לידיעת התורה יובאו בספרי הראשונים, ועליו אין להוסיף.
ולפי דברינו מובן העניין הזה איך ולמה הרמב"ם יכול להעלות דברי מדע לדברי תורה. וההסבר הוא שמן השמים הסכימו וסיבבו הדבר על ידו, שהמדע הזה יהיה לחלק בלתי נפרד של תורה. ואם כנים הדברים, נמצינו למדים שלפי החזו"א אם אחד מתקשה בעניין הלכה שצריך חשבון, וילך וייקח ספר מתמטיקה של זמננו וילמד בו, אך ורק לידע ולהבין את פסיקת ההלכה, עדיין אין זה בגדר לימוד התורה, אף שזה דבר חשוב ולמצוה יחשב.[7] אך אם ילמד את אותו חשבון מן הרמב"ם עצמו הוי לימוד התורה.
ואף שכנראה לפום ריהטא סתירה לזה ממה שהביא הגר"ח קניבסקי (שם) מהחזו"א עצמו: "וגם אמרו שכל הפתקאות שכתב עליהן את החשבונות של קה"ח צוה לגונזם אח"כ כי אמר שיש עליהן קדושה." אך אולי החזו"א גנז ממה שכתב בלמדו בספרים הקדושים, ולא מאיזה ספר מתמטיקה כלשהו.
וכן נראה שלפי החזו"א (כפי שהעיר המהדיר בסוף ספר אסיפת שמועות של הגר"ג אדלשטיין על חנוכה ומגילה, דף שט) הלומד חשבונות או היסטוריה ברמב"ם לא בכדי להבין ד"ת אלא לידיעה בעלמא, כמו אם אחד בזמן הרמב"ם למד את הרפואות במשנה תורה בכדי להיות רופא, או פרופסור בן זמננו הכותב מאמר על יוסיפון ומעיין בגמ' רק להשוות את ההיסטוריה, נראה שזה עדיין נחשב לתלמוד תורה, כי סוף סוף הוא למד דברי תורה. וזה קצת פלא, ובפרט שמדברי הרמ"א (או"ח סוף סי' מו) וביאור הגר"א (או"ח מז:ט) ושו"ת בית אפרים (או"ח סי' סח, שהובא להלן) משמע שהמתכווין שלא ללמוד אינו נקרא ת"ת.
ודברי החזו"א אמורים לגבי הרמב"ם שהוא טיהר המדעים, אך מה יאמר לגבי המדעים שבש"ס? וסביר להניח שלפי החזו"א איננו צריכים לתירוץ זו לגבי מאמרי הש"ס , שי"ל שכל דבריהם מסורה מסיני - דבזה נחלקו הראשונים אם הרפואות שבש"ס באו מסיני או מספרים חיצונים (ראה מה שהאריך בזה בספר נשמת אברהם או"ח סי' ד, ס"ק 5). אלא שהמתקשה בש"ס (היינו לשיטת רב שרירא גאון ורבינו אברהם בן הרמב"ם שהרפואות שבש"ס אינן באות מחכמת התורה), איך להגדיר דבריהם כדברי תורה, יכול לדון ק"ו שאם כתיבת הרמב"ם הפכה את המדעים לחלק מן התורה, ק"ו שכתיבת חז"ל ועריכתם את אלו המדעים בש"ס הפכה וטיהרה להיות כתורה עצמה.
והנה הגראי"ל שטיינמן (אילת השחר עה"ת, דברים לג:יח) חקר לפי דרכו של החזו"א איך להגדיר את הסיפורים שהובאו בספרי הראשונים:
והנה המעשיות שכתובים במדרשים ובגמ' פשוט שמקיימים בלימודם מצות ת"ת (וכן בכל תיבות הקדמה וכגון יתיב וכדו'), ובכמה מקומות איתא בגמ' ת"ר מעשה (וכגון בשבת נ"ג ב') דלמדו את המעשיות האלו, אמנם סיפורים על צדיקים אפילו אלו שיש מהם תועלת ליר"ש (וכשזה לתועלת אין בזה ביטול תורה) מ"מ זה לא ת"ת ולא כל דבר טוב ונצרך נקרא ת"ת, ובברכות (ו' א') איתי על דיינים, מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה, קמ"ל דדינא נמי היינו תורה, הרי שלא כל דבר שצריכים לעשות פשוט שזה תורה (ועי' ברמב"ם בפיה"מ באבות א' י"ז שהאריך לפרש את כל חלקי דיבורי האדם).
אמנם למש"כ בשם החזו"א דלאחר שהרמב"ם העתיק את דבריהם של חכמי אומות העולם זה נעשה תרה, יל"ע במעשיות שכתבו הראשונים (כגון המעשה עם אבוה דשמואל שנרמז בתוס' קידושין ע"ג א', ומפורש יותר בשו"ת הגאונים סימן י"ח) אם גם הם נהיו תורה, וכן כל מש"כ בספרי גדולי הדורות אח"כ, ומה הגדר בזה, וזה גם נ"מ אם מותר לספר דברים אלו במקומות מטונפים ובידים מטונפות.
♦
שיטה ב': יש דרגות בת"ת ותלוי בכוונה
דרך אחר להבין עניין זה מצאנו בדברי רבותינו גדולי אחרונים, והוא שלימוד המדעים ברמב"ם ואולי אף בש"ס הוא נחשב למצוה רבה, אך אינו תלמוד תורה עיקרי. ונחזור לקושייתנו - האם לפי זה יש דברים בש"ס שאינם בגדר מצות ת"ת? ונחזור על החלטתנו שאין אפשרות כזאת. ולהסביר את העניין נאמר שיש במצות ת"ת כמה דרגות, ובכולן מקיימים מצות ת"ת, אלא שעדיין אינן שוות, ויש אופנים של לימוד התורה שיותר חשובים מעוד איזה דרגות. וכמו שידוע שדרגת לימוד התורה בעמלות היא למעלה מהלומדה בלי עיון, וכן ללמוד גמרא עדיף ממשנה, שהוא עדיף ממקרא, וכן להלן (עי' ב"מ לג. סוף פ' אלו מציאות שנידונת סוגיא זו). ובודאי שכל אחד מחויב ללמוד מקרא וכן משנה וכן גמרא, כפי יכולתו, אלא שיש דרגות במצות ת"ת.וכן מבואר יסוד רעיון זה שיש דרגות במצות ת"ת בשיטת הגרי"ז מבריסק, כפי שהגדירו יליד בריסק הגראי"ל שטיינמן (ספר אעלה בתמר על תורת בריסק, דף קו): "הגרי"ז היה לומד בעיקר בסדר קדשים ושמעתי שנימק הטעם שכל הדינים בקדשים הם דינים דאורייתא." ועיי"ש שפלפל בהאי עניינא אם הלומד הלכות דיני מצוה דרבנן מקיים מצוה דאורייתא או לא, והביא ראייה מדברי הרמ"א והגר"א (יו"ד סי' רמו ס"ק ה) שחילקו בין דיני דאורייתא לדרבנן, שמותר ליקח שכר בכדי ללמד דיני דרבנן, שמשמע שהלומד דין דרבנן קיים מצות ת"ת רק מדרבנן, ולא מדאורייתא. וכפי שהעיר הגראי"ל בעצמו זה צ"ע. וכבר פסק בסכינא חריפא אחיין הגרי"ז, הגרי"ד מבוסטון (בספר שיעורים לזכר אבא מארי, ח"א דף רנג-ד), שלימוד דיני דרבנן מהווה קיום ת"ת דאורייתא, דלא כמובא בשם דודו.
וגדולה מזו כתב בשו"ת בית אפרים (או"ח סי' סח), לתרץ קושית הרב יעקבקא לנדא, בן הנודע ביהודה, "ממבטלין ת"ת למקרא מגילה", והרי קריאת המגילה עצמה תורה היא?
ואומר אני עד שכ"ת שואל ודורש בזה שניתן לדחות ולומר שקריאתה אינה תורה רק קריאתה זו הלילא ופרסומי ניסא… ומכל מקום כשקורין בה אין בה רק משום קיום מצות קריאה שהקריאה אינה כדי להתלמד רק למען יספרו לבניהם דור אחרון אשר הגדיל ד' לעשות עמנו ופרסום תקפו של נס ואינו דומה לשאר נביאים וכתובים שנאמרו ברוה"ק ומסרום לעם ד' בתורת דברי קבלה כדברי תורה ללמוד בהם ולתכלית זה הם כתובים ומסורים לעם ה' אלה משא"כ במגילה שניתן לכתוב לשם מצות קריאה ואין מקיים מצות ת"ת בקריאתה רק מצות חכמים בקריאתה לבד.
נמצא שיש ספרים אפילו של כתבי הקודש שאינם בכלל ד"ת (!) אלא מצוה אחרת יש בקריאתם. וכבר כתב ע"ז בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' תקיז):
וגוף הדברים שכתב בשם הבית אפרים לא אאמין שיצאו דברים אלו מפי אותו צדיק שלא יקיים תלמוד תורה בלימוד מגילה ואם כן בחנם טרחו חז"ל בעלי הש"ס והמדרש שפירשו כל דברי המגילה ודרשו בה דרשות. ולפי דבריו היו כל יגיעם לריק חס ושלום כי מצות קריאה ודאי מקיים אפילו אינו יודע כל הדרשות האלה ואפילו לא ידע פי' המלות מקיים המצוה מידי דהוי אחשתרנים בני הרמכים [עי' מגילה יח ע"א]. ומי התיר להם זה לבטל מדברי תורה ולעשות מדרש מגילת אסתר. אלא ודאי מגילת אסתר תורה כמו נביאים וכתובים כי יש בה כמה למודים בכל קוץ וקוץ הן בנגלה הן בנסתר. והרי מגילת אסתר מכלל ספרי קודש שצריך תלמיד חכם להיות בקי בהם.
וכן אפשר להקשות על דברי הגרי"ז (לפי הגרא"ל) "ומי התיר להם זה לבטל מדברי תורה" ולשנות מסכתות ע"ג מסכתות בדיני דרבנן במקום ללמוד דיני דאורייתא. ובודאי שהוא פלא להגיד שהלומד רוב ענייני הש"ס אינו מקיים מצות ת"ת מדאורייתא. וכן ישנם עוד הסברים למנהגו של הגרי"ז להתרכז בלימוד קדשים. אלא שלפי הגרא"ל מבואר שהלומד ענייני דרבנן קיים מצות ת"ת בדרגה נמוכה.
וכן הדבר לגבי לימוד המדעים. הלומדם בכדי להבין מצות התורה מקיים בזה מצות ת"ת אלא שאינו באותו דרגה של תורה כמו הלומד את עיקרי הסוגיות, ואף שהם נצרכים ומצוה ללמדם. אך אם יסוד הטעם שהמדעים בש"ס הם מצות ת"ת הוא מפני שיש תועלת בידיעתם להבין ד"ת עצמם, נמצא שהלומד מדעים מספרי החיצונים לצורך הבנת התורה ג"כ מקיים מצות ת"ת? ונראה שכן הוא לפי דרך זו. הלומד מדעים רק בכדי להבין ד"ת מקיים מצות ת"ת בגדר נמוך, כמו הלומדם מן הש"ס עצמו.
ולפי"ז הלומד מדעים או היסטוריה בש"ס וברמב"ם, כשכוונתו להבין את תורתינו, בזה בודאי קיים מצות ת"ת. אך הלומד מדעים, אף מן הש"ס או הרמב"ם, בכדי לידע המדעים עצמם איננו מקיים מצות ת"ת - והכל תלוי בכוונת הלומד. אם כן יש אפשרות שאחד ילמוד בש"ס ולא קיים מצות ת"ת, והוא כשכוונתו לידע את המדעים ולא את התורה. וכמו"כ לפי דרכנו יש אפשרות שאחד יקרא בספרי המדעים בן זמננו ויקיים מצות ת"ת, והיינו כשכל כוונתו רק להסביר ולהבין את דיני התורה. באופן מינימלי כזה אם ירגיש שיבין העניין יותר טוב בלימוד ספרים חיצונים, גם זה לתורה ייחשב.
וכן מבואר בתוס' יו"ט בפירושו על המשנה פרקי אבות ג:יח, "רבי אליעזר בן חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה". דהיינ שהמשנה חילקה בין גופי הלכות, לפרפראות, סעד ועזר לחכמה, אך לא תורה עצמה. ובכלל הפרפראות הוא "תקופות" וביאר התוס' יו"ט:
פי' הר"ב ענין הלוך המזלות. וכן פירש"י. ועל שם שמקיפים העולם בהיקף נקרא מהלכם תקופה. ובפירש"י נמצא ג"כ נ"א ענין גודל הלוך חמה והפוך [שלו] ברבוע. ע"כ. שזהו תקופה בלשון מחשבי העברונות שהוא כשתתהפך החמה ללכת מרובע הגלגל לרובע אחר. וכמ"ש הר"ב במ"ב פ"ק דסנהדרין מעברין מפני התקופה. ואף על פי שעכשיו אין צורך לפי שיש סדר לשנות העבור מ"מ בימי ר"א חסמא עדיין היו מחשבין וקובעין. שעד ימי אביי ורבא לא נהגו על הסדר. כמו שכתב הרמב"ם בפרק ה' [הלכה ג'] מהלכות קדוש החדש. לכך צריך לומר שדברי ר"א חסמא הן על הידיעה מן המהלכים בלבד. ולא מה שנמשך מהם שהוא קדוש החדש. ועבור שנה. שלענין זה ודאי שהן והן גופי הלכות הן. אבל דברו אשר דבר הוא לבני אדם שלומדים זה לדעת אותם. ושיהיו שלמים בחכמה. ואמר שאין זה אלא פרפראות. כך נראה לי
לפי התוס' יו"ט ישנו חילוק בין הלומד תקופות לפסוק הלכות, שזה ת"ת עצמו, לבין הלומד את אותו עניין בכדי לדעת, שאין בזה קיום מצות ת"ת. והיינו כנ"ל שיש פעמים שהלומד מדעים מקיים מצות ת"ת, ותלוי בכוונת הלומד.
וכה נוטים דברי הגר"י סלנטר (אור ישראל סי' כז):
והנה לענין מצות לימוד התורה לקיים מ"ע של והגית כו', התכלית הוא מיד, כי בכל שעה ורגע שהוא לומד הוא מקיים מ"ע, אולם דרכי הלימוד לידיעת התורה, למלאות המצוה של ושננתם שיהיה ד"ת מחודדין בפיו, והוא להשתלם בחכמת התורה, לרכוש לו ידיעות ולחדד השכל שיוכל לפלפל בחכמה ולב נבון לסברא ישרה, לא בשעה אחת יולד זה התכלית, כ"א בהמשך הזמן בהרבה ימים ושנים, וכפי עמלו ויגיעתו כן יגיע לתכלית הנרצה, נמצא כי דרכי הלימוד והעמל לידיעת התורה הוא על להבא, והוא בדמיון כמי שמכניס תבואה לאוצר, שיהיה מונח שם זמן רב, עד עת שיתיקר התבואה וימצא פרי ריוח הרבה, כן הוא מי שעמל בידיעת התורה, לאסוף ולכנוס ענין חכמה ודעת, להכניס באוצרו תמיד, עד עת קץ שיצא התכלית. וכבר נתבאר כי הרבה דברים שהותרו לשם מצוה של ידיעת התורה, מה שלא היה ענין לשם מצות לימוד התורה לבד, כמו יסוד דרכי הפלפול לחדודי, והרבה ביטול הזמן מה שיוכל להיות מכח דרכי ידיעת התורה כנ"ל.
וכן הובא בשם הגרי"ג אדלשטיין (סוף ספר אסיפת שמועות על חנוכה ומגילה, דף שח) כדברים האלו:
דבהרבה מדיני התורה יש כל מיני חשבונות מציאותיים (וכגון בב"ב דף כ"ז ע"א) ובודאי הלומדם מקיים שפיר מצות ת"ת דזה נחשב חלק מלימוד הנך דינים… אבל היכא דמחשב הנך חשבונות סתם לשם לימוד חכמה זו של התקופות והמזלות וגימטריות בפ"ע ולא בשביל ידיעת דיני קידוה"ח ועיבור השנה נראה לכאו' דלא מקיים מצות ת"ת אלא הרי זה כלימוד סתם חכמות.
♦
שיטה ג': מדעי הש"ס גם באו מסיני
דרך שלישית להבין חילוק זה הוא ע"פ מה שידוע שכל ענייני החכמה נכללו בתורה הקדושה. ולכן שלמה בחכמתו ידע את כל ענייני המדע, לא מספרי אומות העולם, אלא מיניה וביה מהתורה עצמה (עיין הקדמת הרמב"ן עה"ת שהאריך בזה דברים נעימים וחודרים, וכן במשנה פרקי אבות ה:כה "דכולא בה", וכ"כ הגר"א בפירושו לספר דצניעותא ש"כל מה שהיה הוה ויהיה עד עולם", כולל הפרטים, הכל כלול בתורה). ואם היינו בדרגת חכמת שלמה היינו גם כן דולים את כל חכמות החיצוניות מן התורה, אלא שבעונינו נעלם מאתנו כל זה ואין יודע להשיב. ולכן בשביל ידע המדעים הננו חייבים לכתת רגל אצל הספרים החיצונים לעיין בחכמתם.אך אף שנתעלמה רוב המסורה של מדעי התורה, אך מקצתו נשמר בש"ס, והיינו שכל מה שלימדונו רבותינו הוא ממסורת התורה שרובה נאבדה ומקצתה נשתמרה. ואם כן מובן למה בלימוד המדעים שבש"ס הכלל נכלל בתורה, שאין שום קשר בין מדעי הש"ס, הנובעים כולם ישר מן התורה, לבין מדעי האומות. וכן מבואר במהרש"א (גיטין סח:):
יש לשאול בכל הני רפואות הנזכרים בהאי פרקא גם בפרק אין מעמידין אמאי כתבוהו רבינא ורב אשי בתלמוד הא אמרינן בפ"ק דברכות והטוב בעיניך עשיתי שגנז חזקיהו ספר הרפואות כדי שיבקשו רחמים ושבחוהו חכמים על זאת ויש ליישב דודאי ניתן רשות לרפאות ולידע רפואות כל חלאים אלא שאין ראוי לגלות כולם לכל אדם משום אינשי דלא מעלי שלא יבטחו בה' אלא ברפואתם והשתא מה"ט שהותר להם לכתוב התלמוד גופיה דהא דברים שבעל פה אסור לכותבן אבל משום שנתרבה השכחה בדורות האחרונים הותר להם לכתוב משום עת לעשות לה' וגו' (כדאמר לעיל ס.) מה"ט הותרו להם לכתוב הרפואות ולגלותן לרבים כיון שא"א לזוכרם בע"פ ופן ישתכחו מכל אדם ומתוך זה תראה שאין התלמוד חסר מכל החכמות כי לכל חולי תמצא בו רפואה שלימה ואמתית למבינים לשונם ואל יאמר המלעיג על חכמי התלמוד שהיו חסרים מחכמת הרפואה[8].
נמצא לשיטה זו גדר ד"ת הוא: כל מה שנאמרה בסיני וביאוריהם. וכל השאר אף שהוא נצרך ומצוה ללמדו, אך לגדר דברי תורה עצמה לא באו.
וכן ביאר הגר"א את חילוק המשנה בפרקי אבות הנ"ל בין גופי תורה ופרפראות לחכמה על דרך זה:
פי' אף שלכאורה דיני הקינין והנדה כל פרטיהם הוא לפי כללי החשבון כמ"ש במס' קינין כמה דברים ע"פ חשבון וכן בנדה ימי הזיבות והנדות והו"א שלא הוצרך להם בתחלה רק הכללים וכל הפרטים נעשו ע"י כללי החשבון לזה אמר קינין כו' הן הן גופי הלכות ר"ל שניתנו מסיני וא"כ הו"א שחשבון תקופות וגמטריאות גם כן גופי הלכות לזה אמר תקופות כו' פרפראות לחכמה
לפי הגר"א תורה נקראת רק מה שניתנה מסיני, ולא המדעים, כמו שהסביר ש"גופי הלכות" הם "ר"ל שניתנו מסיני". וא"כ קשה כנ"ל, מה עם המדעים והרפואות שבש"ס? ונראה כפי מה שביארנו שהם שרידים ממסורת שלמה, ואלו המדעים נובעים מסיני.[9]
ולפי"ז נמצא שרק המדעים בש"ס נכללו בלימוד התורה, אך הרמב"ם העיד על עצמו שידיעותיו נבעו מספרי היוונים, א"כ באמת הלומד את מדעי הרמב"ם אינו מקיים מצות ת"ת. ואם יעמול אדם יום שלם בהבנת החשבונות או הרפואות של הרמב"ם, שאין מקורם מסיני, לא קיים מצות ת"ת, לפי דרכנו זה.
וכ"כ הגר"י קמנצקי (אמת ליעקב עה"ת פר' בראשית) אחר שהביא את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם השמש והירח והכוכובים גם כן נכללו ב"שמים" (הרמב"ם בהל' יסוה"ת פ"ג) או שרק המלאכים וחיות המרכבה, דברים שאינם בעלי גוף, נכללו ב"שמים" (הרמב"ן ריש בראשית), וכתב על זה:
ודברי רמב"ן אלה הם שעמדו לי בשעה שראינו איך שבני אדם יורדים מעל המטוס ע"י סולם על גלגל הלבנה, וחשבתי בלבי מה יענה כעת הרמב"ם ז"ל שכתב שהלבנה היא בעלת צורת רוחנית, והרהרתי בלבי שכעת נצחה הקבלה את הפילוספיה, ונחמתי את עצמי בדברי רמב"ן אלו.
אבל כפי שאנחנו מתייחסים לדברי הראשונים שסוברים אנו בגדר של אלו ואלו דברי אלוקים חיים א"כ אע"פ שבמקום זה אין הלכה כמותו אבל שיהיו דבריו דברי טעות לא יכולתי להשלים, ואם טעה הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מדוע לא יטעה בהלכות שבת וכדומה?
והנראה בזה, דהנה לכאורה יש לתמוה על כל הענינים שכתב הרמב"ם בארבעת הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה, הא כתב הרמב"ם בסוף הלכות אלו [פ"ד הלי"ג] וז"ל: ועניני ארבעה פרקים אלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס וכו', ובחגיגה [דף י"א ע"ב] איתא: אין דורשין במעשה בראשית כו' ולא במרכבה ביחיד אא"כ היה חכם ומבין בדעתו וכו', וא"כ בודאי לא נכתבו עניינים אלו אלא נמסרו בעך פה מפה לאוזן, וא"כ איך כתבן הרמב"ם בחיבורו ןפירסם לכל, ובפרט שהרמב"ם עצמו [בפ"ד הל"י] הביא הדין הזה שאין דורשין בדברים האלו ברבים וכו', וא"כ מדוע כתבן בספרו?
ובעל כרחנו אנו צריכין לומר שמה שמסר לנו הרמב"ם בפרקים אלו אין זה לא מעשה מרכבה ולא מעשה בראשית. אלא כתב כל הד' פרקים אלה מדעתו הרחבה מתוך ידיעות בחכמות חיצוניות, כלומר שלא מחכמת התורה, אלא הרי זה פילוסופיא בעלמא - ונאמר שכבר השיג עלו הגר"א ביו"ד סי' קעט סקי"ג שהפילוסופיה הטתו ברוב לקחה ועיי"ש, והרמב"ם כתב פרקים אלו רק בתור הקדמה לספר יד החזקה, ועיקר הספר מתחיל מפרק ה': כל בית ישראל מצווין על קידוש השם וכו', ואין לדמות טעויות בהלכות אלו לטעויות בהלכות שבת וכדומה, ודו"ק.
הגרי"ק סובר שהד' פרקים הראשונים של המשנה תורה הם הבנת הרמב"ם בפילוסופיה היוונית ואיננם בגדר ד"ת כמו שאר ספרו, ולכן הטעיות הנמצאות בפרקים אלו אינן סותרות את הכלל בידינו של אלו ואלו דברי אלוקים חיים. ונאים הדברים למי שאמרן, אף שאינם נאמנים לשיטתו של הרמב"ם, כפי שרואים בספרו המורה שידיעת השם היא עיקר נקודת התורה, ולא רק בתור הקדמה שאיננה אינטגרלית. ונראה שלפי זה אין פרקים אלו בגדר דברי תורה, אלא דעותיו של הרמב"ם. וכן נראה שלפי שיטתו כן הדבר לגבי שאר המדעים לאורך חלקי המשנה תורה שבאים מספרי היוונים.
אלא שבהערת שוליים שם נראה שהגרי"ק כמעט סתר את כל בניינו, וכך כתב העורך:
בשיחה פרטית הסביר רבינו כוונתו "שעל פי ידיעותיו בפיליסופיא למד כן בחז"ל." גם אמר בשיחה זו שדברי הרמב"ם בפ"ד מדעות בענין המאכלים ובריאות הגוף בודאי לקוחים מחז"ל, והראיה שלא אמר הרמב"ם כדרכו בכל מקום "אמרו הגאונים" וכדומה, והוסיף רבינו שהיה לו חבר שסידר את האור שמח לדפוס, והחבר הנ"ל אמר ראיה זו להאו"ש, ורמ"ש ענה ואמר ודאי הוא תורה, ושאלו המסדר אמאי לא כתב מקורות לזה בספרו, וענה שכבר קדמו רבינו המלבי"ם (בספרו ארץ חמדה) ואחריו אין להוסיף, עכת"ד.
ונראה להסביר הערה חשובה זו ביתר ביאור, שידוע כלל הרמב"ם שכל דבריו באים ישר מדברי חז"ל, ובכל מקום שהוסיף על דברי חז"ל הקדים "יראה לי" או "כתבו הגאונים" או משהו שיידע הקורא שאין זה בדיוק דברי חז"ל. וא"כ קשה, מאי שנא בפרקים הראשונים של הל' יסודי התורה ובפרקי הרפואות בהל' מדע שלא הקדים הרמב"ם שום לשון לעורר את לב הקורא שאין זה מלשון חז"ל? ובשלמא בהל' קידוש החדש כתב הרמב"ם להדיא שדבריו לקוחים מספרי היוונים,[10] כדרכו בכל מקום, אלא שבהל' יסודי התורה ודעות כנראה פתאום עזב את דרכו? ומזה דייק הגרי"ק שדבריו נמצאים בדברי חז"ל. ואף שבוודאי שאב את ידיעותיו מספרים חיצונים, אלא שלאחר מכן חיפש ומצא את העניינים בדברי חז"ל וביארם לפי ידיעותיו בחכמות הפילוסופים. וא"כ נמצא שכל דבריו הם הבנתו בדברי חז"ל, אלא שמכיוון שהפילוסופיה הטעתו מתחילה, גם כן טעה בקצת הבנתו בדברי חז"ל מפני זה.
והקורא יראה ששיחת העורך עם הגרי"ק נסב שיטתו של הגרי"ק לשיטה אחרת לגמרי, שכל המדעים ברמב"ם הם ביאוריו לדברי חז"ל ובודאי הווין ד"ת, בדומה לדעתו של החזו"א. בעוד שבדבריו בגוף הספר משמע שהרמב"ם כלל קטעים במשנה תורה שהם פילוסופיה ואיננם תורה, אך מ"שיחתו" כנראה שכולם מיוסדים על דברי חז"ל ובודאי שהם תורה, כמו כל ההסברים של הראשונים בדברי חז"ל, שמימיהם אנו חיים. וא"כ לא ברורה עמדתו של הגרי"ק לגמרי, אם היא קרובה לזו של החזו"א, או שהוא חידש שיש קטעים ברמב"ם שאינם בגדר ד"ת. אלא שהגרי"ק ציין למקור נפלא, והוא קונטרס עלים לתרופה של המלבי"ם שנדפס בספרו ארץ חמדה (ולתועלת הלומדים נדפס מחדש בספר אוצרות גדולי ישראל על המלבי"ם של הרב משה צוריאל ומשם יקחנו), שבספר הנפלא הזה ביאר המלבי"ם איך שהרפואות של הרמב"ם מיוסדים על דברי חז"ל.
והגרש"ז אויערבאך (הובאו דבריו בס' נשמת אברהם ח"ה חו"מ סי' תכה) חולק להדיא על דעתו של המלבי"ם והאור שמח הנ"ל שהרפואות ברמב"ם הן מחז"ל, וסובר אדרבה, דרפואות הרמב"ם אינן מחז"ל. בספר נשמת אברהם עמד על הסתירה בין הרמב"ם בהל' דעות שמייעץ להתעמל בשביל בריאות (כהסכמת הרופאים בימינו), נגד הגמ' (כתובות סב.) הסוברת שההתעמלות מתיש כחו, והביא מהגרש"ז לבאר:
ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שודאי יש כאן סתירה ביו מה שכותב הרמב"ם ומה שמובא בחז"ל, אך צריכים לומר שהרמב"ם כתב את כל הפרק לפי הידע הרפואי שבזמנו. וכן אנו צריכים להתנהג לפי הידע הרפואי של זמננו ולא כפי שממליץ הרמב"ם כאן (אם יש סתירה), ואסור לעשות לפי רפואת התלמוד, עכ"ד.
זאת אומרת, שאף שלפי הגרש"ז הרפואות בתלמוד היו אמת בזמנן ואינם טעות מחמת ידע זמנן (כמו שהובא משמו בספר הנ"ל ח"א סוף סי' ד), אך לגבי הרמב"ם אפשר לומר שידיעותיו ברפואה באו ממקום מוטעה. ועיי"ש שהביא מהציץ אליעזר (והובא בתשובותיו כא:מז) שמתרץ באופן אחר שהרמב"ם סובר שזה מחלוקת הסוגיות מפני גמ' אחרת (גיטין סז:) "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה," וא"כ י"ל שהרמב"ם יסד את עצתו על מימרת חז"ל זו. והסיק הצ"א שבדרך כלל אין להקשות מזמן אחד לחברו, שנשתנו הטבעים.
ובדברי הכסף משנה (הל' דעות ד:יח) משמע כדעתו של הגרש"ז, שהסביר שאין להקשות על הרמב"ם מהגמ' בעניינים אלו, "שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי הגמרא משונה משאר ארצות." והנה נחלקו הראשונים מאיפה שאבו חז"ל את ידיעתם ברפואות - מסיני או מספרים חיצונים - ונמצא שאותו מחלוקת מצויה באחרונים לגבי ידיעותיו של הרמב"ם. ונראה שבזה תלוי השאלה באם להגדיר את רפואות הרמב"ם כדברי תורה או לא.
♦ ♦ ♦