הקדמה קצרה
כבר כמה שנים עסקתי בשאלה האם בשביל מצות תלמוד תורה יש חיוב להוציא אף יותר מחומש ממונו, ודלא כשאר המצוות, שא"צ להוציא יותר מחומש ממונו (רמ"א או"ח תרנ"ו), ואף יכול להיות איסור בדבר (ע' כתובות נ.), או שת"ת הוא כשאר המצות. ומצאתי בזה הרבה מקורות שמצות ת"ת חמורה משאר מצות, וצריך להוציא גם ממון הרבה.ולא סידרתי את הדברים לציבור עד כעת, וזכה וקדמני[1] הרב דוד לוי שליט"א במאמרו הנפלא באוצר גיליון המאה, וכדרכה של תורה, הביא דברים שלא ידעתי[2].
והוספות חשובות, ומצד שני מקום הניחו לי... (חולין ז.), להוספות וענינים שונים באותו ענין בעזרת ה' יתברך.
ועוד מענין לענין באותו ענין, כתבתי בענין האם יש חיוב לאדם לעקור ממקומו כדי לקיים שאר מ"ע, ומה הדין בשביל מצות ת"ת.
♦
כמה ממון וטורח צריך להוציא בשביל מצות תלמוד תורה
מצינו בכמה מקומות שבשביל ללמוד תורה האדם צריך להוציא אף יותר מחומש ממונו[3]. ויש לעיין, מאי שנא משאר מצות התורה, שאין צריך להוציא ממון יותר חומש ממונו[4].עוד חילוק בין ת"ת לשאר מצות, שבשאר מצות מצינו שא"צ לעקור מעיר לעיר כדי לקיים מצוה[5], ובמצות ת"ת צריך לילך ולעקור מעיר לעיר כדי ללמוד תורה. [ולפחות כך היה המנהג בכל הדורות, כבר מזמן חז"ל[6], ובב"ב ח. נראה שזה חיוב, דאל"כ לכאורה ת"ח לא היו נקראים ע"ש הליכתם[7].] ואפילו ממדינה למדינה [ע' ב"ב ח. הנ"ל וע' ע"ז יג.[8]], הגם שבשאר מצות אין כזה חיוב [ק"ו מאשר מעיר לעיר]. וזאת, כי ת"ת שונה משאר מצות, ביסודו ובעיקר חיובו.
♦
עוד ראיות שחייב בשביל ת"ת גם לעקור מעיר לעיר
הוי גולה למקום תורה [אבות פ"ד י"ד].פסחים מט. והא למקום תורה גלית [וכונת הגמ' א"כ מה הראיה שגלה לא"י בגלל עונש, שנשא בת כהן, הרי זה חיוב לכתחילה - וגם שם זה היה ממדינה למדינה].
וע' סנהדרין לב: תנו רבנן: צדק צדק תרדף - הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל.
תנו רבנן: צדק צדק תרדף, הלך אחר חכמים לישיבה: אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר רבי יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנא, אחר רבי עקיבא לבני ברק, אחר רבי מתיא לרומי, אחר רבי חנניה בן תרדיון לסיכני, אחר רבי יוסי לציפורי, אחר רבי יהודה בן בתירה לנציבין, אחר רבי יהושע לגולה, אחר רבי לבית שערים, אחר חכמים ללשכת הגזית. והיינו ללכת לעיר אחרת.
ולפנ"כ הובא הלך אחר ב"ד יפה אחר ר' אלעזר ללוד ואחר ר"י בן זכאי לברור חיל[9].
וע' ב"ב ח. והם תכו לרגלך - תני רב יוסף: אלו תלמידי חכמים, שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. ישא מדברותיך - לישא וליתן בדבורותיו של מקום (ולפי החיי אדם[10] מובן הדגש של הגמ' על מעיר לעיר, כי הגם ששאר מצות א"צ מעיר לעיר ת"ת כן צריך, ודו"ק). והוא נפלא למה שנבאר, שמצות ת"ת שונה משאר מצות, ועליה צריך להוציא אף יותר מחומש ממונו, וכ"כ חייב גם לילך מעיר לעיר.
♦
מסברא למה מצות ת"ת חייב בה יותר משאר המצוות
א. ת"ת הוא שורש כל התורה ומצוותיה.ב. מצות ת"ת שוה יותר מכל המצות יחד, ע' מו"ק ט: שכל הדברים בעולם, כולל שאר המצות, שוים פחות מן התורה[11].
♦
מקורות שת"ת עדיף
ויש להביא מקור נפלא שת"ת שונה משאר המצות, והוא מקרא דלא בשמים היא. ע' עירובין נה. והיינו דאמר אבדימי בר חמא בר דוסא מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, לא בשמים היא - שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא - אתה צריך לעבור אחריה[12].וכעת מצאתי ראיה נפלאה שזה המקור לחילוק בין תורה לשאר מצות, בשאילתות שאילתא י"ט: "והיכא דאית ליה רב במדינת הים מיחייב למיזל גביה למיגמר מיניה תורה דאמר רב דימי בר חמא מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים שאם בשמים היא צריך אתה לעלות אחריה ואם מעבר לים היא צריך אתה לעבור אחריה מיכן לתלמיד חכם שיש לו הרב במדינת הים שצריך לילך אחריו"[13].
ונראה שכך היה גירסתו בגמ', ומענין שלא מצאתי כמעט מי שהביא את דבריו, שזה ממש מקור מפורש לענין זה[14].
♦
מצינו עוד מקורות שיש חיוב להוציא יותר מחומש בשביל ת"ת
א. יומא לה: אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.והרי בכלל שאין צריך להוציא יותר מחומש מונח שגם אסור להוציא יותר מחומש, וכמבואר בכתובות נ. וא"כ איך הוציא הלל יותר מחומש ממונו על לימוד תורה. סימן שת"ת שאני. ומזה שמהלל לומדים תביעה לכל אדם, משמע שזה חיוב[15].
ב. רמב"ם ת"ת פ"א ה"ח כל איש מישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורים וכו'. ובה"י עד אימתי חייב אדם ללמוד תורה עד יום מותו שנא' וכו'.
וצע"ג, מה בא הרמב"ם לחדש כאן, הרי לכאורה בכל המצות חייב בין עני ובין עשיר, ועד יום מותו.
וראיתי מי שרצה ליישב[16] שהרמב"ם רצה לחדש לנו, ששאני חיוב ת"ת מחיוב שאר המצות, שבכל המצות יש שלב שפטור בהם, דאין צריך להוציא יותר מחומש ממונו על מצוה. וחידש הרמב"ם שבכל האופנים האלו, בת"ת חייב גם ביותר מחומש ממונו[17].
ג. ביאור נוסף ביאר הנ"ל[18], דבת"ת דילפינן מקרא דפן יסורו מלבבך, חשוב כמצות ל"ת שמחויב למסור את כל נכסיו לקיימה.
ולפי"ז הוא ביאור נוסף במעשה דהלל [הנ"ל], דחשיב לא תעשה שהוצרך להוציא כל ממונו.
[ולפי"ז לכאו' על כל דרגה בת"ת[19] יש חיוב פן יסורו מלבבך, ולכן הלל שילם אפי' שיכול היה ללמוד בביתו, מפני התוספת ללמוד מפי רבו, שגם בשבילה צריך להוציא כל ממונו.]
אמנם יש לדקדק במהלך זה דלא יסורו מלבבך הוא איסור אחרי שלמד, אבל לפני שלמד – ללמוד עד כדי כך מנלן?
ויש להשיב בפשיטות, דאם לא לשכוח הוא כ"כ חמור, על כרחך חיוב לימודו הוא חמור אפי' יותר[20].
ויש לעיין בזה מלשון הרמב"ם דבהלכה ח' בחולה וזקן שחייבים ללמוד מסיים שנא' והגית בו יומם ולילה. ובה"י שחייב עד יום מותו סיים שנא' ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך.
ומה באמת המקור לחיוב טורח כ"כ גדול, במצות תלמוד תורה.
אמנם ממילא יש להעיר בלשונו, ששינה את המקור מהלכה ח' לה"י. ונראה שקוראים את כל ההלכות ברצף, והמקור שחייב בכל מצב הוא מהפסוק שמביא בסוף - לא יסורו מלבבך כל ימי חייך!
אלא שבהלכה ח' סיים שחייב ביום ובלילה, וע"ז הביא מקור מוהגית בו יומם ולילה.
ובאמת שגם מהרמב"ם בפ"ג מהלכות ת"ת יש לדייק כן[21].
ד. ונראה ביאור נוסף דהרי התורה נמשלה לחיים, כי הם חיינו ואורך ימינו, ותלמיד שגלה מגלין רבו עמו ולשון הרמב"ם [רוצח ז' א'] בתלמיד שגלה מגלין רבו עמו... וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה הן חשובין[22] וכו'.
וא"כ, שהתורה היא ברמה של חיים ומות, ודאי שחייב בה יותר מבשאר המצות, שחייב רק עד חומש, דהרי כל מה שיש לאדם יתן כדי שיחיה.
וע' ב"ב טז. מקרא דגבי איוב: ויען השטן את ה' ויאמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.
ולענין פדיון שבוים מצינו שאדם יכול לפדות עצמו בכל הון ע' תוס' גיטין מה. ד"ה דלא ליגרבו ולייתו - והא דתניא בפ' נערה (כתובות נב.) נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשון פודה, שאני אשתו דהויא כגופו יותר מבתו דהכא, ועל עצמו לא תיקנו, שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו.
ור' יהושע בן חנניא דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין (לקמן דף נח.) לפי שהיה מופלג בחכמה[23] אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו.
ובעצם ענין זה דתורה נחשבת כחיים, הוא פשטות דברי הגמ' בברכות סא: תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? [א"ה ור"ע לא ענה לו שזו גזירת שמד, אלא במשל...] אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך - כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה.
ומבואר שר"ע הסכים למסור נפשו על התורה, כי היא מקום חיותינו.
ה. ועינה ד' לידי שבדיוק בזמן הכתיבה ראיתי בשו"ת יענה ברוך [קונשטט] ס' נ"ה הביא מחכמת שלמה או"ח ס' שכ"ח, שכתב בסוף דבריו[24] כיון דע"י סמית העיניים יתבטל מקה"ת דת"ת, וחז"ל אמרו תלמוד גדול ממעשה, ואמרו גדולה ת"ת יותר מהצלת נפשות, והצלת נפשות ודאי דוחה כל האיסורים שבתורה. ור' ברוך הנ"ל גם רצה לסמוך על סברא זו שם. ואם דוחה הצלת נפשות כל איסורים שבתורה, ודאי שהתורה עצמה היא לפחות בדרגא של האיסורים שאותם דוחה, וכמו שבאיסורים מוציא כל ממונו, ה"ה בתלמוד תורה.
ו. וע' קידושין ל: ראה חיים עם אשה אשר אהבת אם אשה ממש כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, אם תורה כשם שחייב ללמדו תורה חייב ללמדו אומנות.
רואים שהתורה נמשלה לחיים (לעיל הבאנו שזה החיים וכאן הוא המשל), וא"כ צריך להוציא חומש ממונו ויותר, כמו שהאדם מוציא לחיים עצמם.
וכן יש להוכיח מעצם המקור שכשם שחייב להשיאו אשה, או ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות, ובלהשיא אשה מצינו שצריך להוציא את כל ממונו, כדי לישא את האשה המתאימה[25], וכ"כ בללמדו תורה, דלא נראה שיש נ"מ בין ב' המשלים, בכמה חייב להוציא על אומנות[26].
ז. קרית מלך הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ג וחייב לשכור מלמד לבנו, תנחומא צו סי' י"ד יש חיוב באדם לתת כל ממונו ללמד תורה לעצמו ולבניו[27] כו' והנותן ממונו ללמד תורה לבנו כי בשביל הממון שהוא נותן ללמוד זוכה לחיי העוה"ב. ועי' ביצה ט"ז א' והוצאת בניו לת"ת וב"ב כ"א א' התקינו שיהו מושיבין כו'. ועי' תד"א רבה פי"ט שאין להם מזונות ונותנין ולומדים את בניהם תורה.
ח. כתובות נ. ... ותרוויהו איתניהו. ולפי לישנא זו מותר לאדם ללמד בנו תורה, אף שחליש, וברש"י דמסוכן הוא למות מרוב חולשתו (וגמיר). ואולי הוא מקור דלת"ת אפשר להוציא יותר מחומש, דכל חליש הוא יותר מחומש.
וקשור להנ"ל דתורה נקראת חיים[28], וא"כ הצלחה בתורה זה סוג של חיים, ומחליף חיים בחיים [ואדרבה, חיים נצחים על חשבון חיי שעה].
בעניין זה שאלתי את מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי, בזה"ל: כתובות נ. ותרוויהו איתניהו ולפי לישנא זו מותר לו ללמד בנו תורה, אף שחליש וברש"י דמסוכן הוא למות מרוב חולשתו (וגמיר) ולכאורה מכאן מקור דלת"ת אפשר להוציא יותר מחומש [ודלא כשאר מ"ע] דכל חליש הוא יותר מחומש. ואולי טעם ההתר קשור לזה דתורה נקרא חיים ע' מכות י. וע' קידושין כט: וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה הן חשובין וכו' [רמב"ם רוצח פ"ז ה"א] וא"כ התורה זה סוג של חיים ומחליף חיים בחיים,
והשיב לי מרן הגרח"ק זצ"ל [אדר ע"ז] פקו"נ.
ולכאורה הכונה שללמוד זה פק"נ כעין השאלה וצ"ע.
ט. יש להביא ראיה מכל מציאות לימוד התורה. הרי תורה מתשת כוחו של אדם [סנהדרין כו:], שזה ענין של איבוד החיים, וכח החיים [נדרים מט. שת"ח הם חלושים ונקראו מרעי[29]]. וא"כ בעצם המושג שיש חיוב לימוד תורה, המחלישה ושוברת את הגוף, שזה יותר מחיוב חומש ממונו, מזה נלמד שכ"ש שחייב להוציא יותר מחומש ממונו על התורה. וע' הערה[30].
י. יבמות קח: שכרו אדם אחד בארבע מאות זוז ושאלו את ר"ע בבית האסורין, ובהמשך שכרו ב' בני אדם וכו'. הענין ששכרו בכל כך הרבה כסף, לכאורה הוא מענין שלת"ת יש להוציא כל ממון הנצרך.
א"ד שאני הכא שזה ממון ציבור, וציבור לא מעני [ועושים הכל חוץ מפק"נ][31].
יא. וזה מה שאמרו בב"ק סא. כל שמסר עצמו למיתה על דברי תורה אין אומרים בשמו. משמע שכל דבר עד מיתה, אומרים בשמו, רק המוסר עצמו למיתה, שעבר את הגבול אין אומרים בשמו. ואדרבה, זה שצריך לומר שבמוסר עצמו למיתה ממש נענש, בא להפקיע מהדין הרגיל של תורה, שהוא בכל הון, דעד שמגיע לחשש מיתה כן דינו, אבל מיתה לא.
יב. יומא נג: הוה אזיל לאחוריה עד דמנגפו כרעיה ומתווסין אסקופתא דבי ר"י דמא. משמע פשטות הלשון שכך היה רגיל תמיד, וצ"ע אמאי לא היה נזהר לא להגיע לזה? ואולי כמו שלת"ת אין שיעור, אפי' כל ממונו, ה"ה לכבוד רבו [שהוא מענין ת"ת, ויותר ע' מגילה ג:] אין שיעור אפ' צער הגוף, ואפי' פציעת הגוף, וזה כעין הוצאת ממון רבה.
יג. ב"ב כא. שתחילה התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? כי מציון תצא תורה; ועדיין מי שיש לו אב - היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד [ומבואר שהיה חיוב לעלות בניו לירושלים, בשביל לימוד תורה[32]]. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא [ופלך הוא גם להביאו מעיר לעיר], עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר.
ואח"כ הגמ' אומרת שמתקנת יהושע בן גמלא ואילך, לא ממטינן ינוקא ממתא למתא, וברש"י ללמוד מיום ליום[33] שמא יוזק בדרכים שהשטן מקטרג בשעת הסכנה שנאמר פן יקראנו אסון (בראשית מב), אלא יוכל לכוף בני אותו מתא להושיב מלמדי תינוקות.
וצ"ע, דלכאורה מוכח שבעצם מעיר לעיר צריך לילך בשביל מצות, וכאן יש ענין מסוים לפטור מפני הסכנה[34]. וצ"ע על דברי החיי אדם שבכל המצות אין צריך לילך מעיר לעיר,
ויש מכאן ראיה נוספת שלצורך ת"ת אין הגבלה בטרחה במצות כמו בשאר מצוות, והיא ראיה נפלאה.
ובעניין זה שאלתי את מרן הגרח"ק זצ"ל, בזה"ל: שאלה: ב"ב כא. לא ממטינן ינוקא ממתא למתא ללמוד מיום ליום שמא יוזק בדרכים שהשטן מקטרג בשעת הסכנה שנאמר פן יקראנו אסון וכו' עכ"ל רש"י. וצ"ע, דלכאורה מוכח שבעצם אדם צריך לילך מעיר לעיר בשביל מצוה, ורק כאן יש ענין מסוים מפני הסכנה הפוטרו, וצ"ע על דברי החיי אדם [כלל סח' יט' ובנשמ"א ג'] שפוטר מעיר לעיר לצורך מצות, האם נכון שמכאן ראיה דלא כדבריו וצ"ע
והשיב [כסליו ע"ו] תלוי מה ואיך ומתי עכ"ל.
יד. נדרים עח. והתניא, רבי יוסי הגלילי אומר: מועדי נאמרו ולא נאמרה שבת בראשית עמהן, בן עזאי אומר: מועדי נאמרו ולא נאמר פרשת נדרים עמהן; רב אסי בר נתן קשיא ליה הא מתניתא, אתא לנהרדעא לקמיה דרב ששת ולא אשכחיה, אתא אבתריה למחוזא. ולכאורה מכאן ראיה שלת"ת צריך גם ללכת מעיר לעיר, ולא כשאר מצות. וכעת אני חושב שמבואר כאן שלא רק לעיר אחרת צריך ללכת, אלא אפ' לב' מקומות שונים, כי כאן תחילה הלך לנהרדעא ולא מצאו ואח"כ הלך למחוזא. אמנם אפשר שאין חיוב, אלא הוא עשה כן לפנים משורת הדין, אך בגמ' לא נראה שזה דבר מיוחד.
ואם עשה כן כי כך הצורה ללמוד תורה, מבואר שלא רק שללמוד מרב כך צריך לעשות, אלא אפי' להבנת מימרא אחת צריך לעשות כן.
או שהיו עושים כן מרוב אהבת תורה שלהם, ולא מצד חיוב. והפשט הוא כמו שת"ת אין לו שיעור, כךכל מילה שלו אין שיעור, כמו שהאריכו ריש פאה הגר"א ועוד, וממילא אפ' מימרא אחת היא כמו שאר חיובי תורה (יש כאן ב' ענינים - טורח בתורה, ואהבת תורה).
עוד עומק אמאי מחויב ללכת לעיר אחרת אפי' שיכול ללמוד בעירו דברים אחרים, כי כיון שרצה להבין מימרא זו, ממילא הוא מחויב בללמוד סוגיא זו, וכמו שהארכנו נדרים ח. [ומדין לבו חפץ] וכיון שמחויב, ממילא הוא מחויב גם לילך מעיר לעיר.
טו. קידושין כה. סבי דנזוניא לא אתו לפירקא דר"ח וכו' זיל צנעינוהו (נדוי רש"י). ומבואר כבוד התורה הנורא כשאדם גדול היה מוסר שיעור היה חיוב לבא, עד כדי נידוי.
וא"א לדחות שזה מפני שהוא היה המרא דאתרא, דהרי הם היו סבי דנזוניא. וברש"י שם מקום. משמע שהם לא היו מעירו[35]. מבואר שגם מעיר אחרת היו חייבים לבא. והיא ראיה שלענין ת"ת אין מושג עיר אחרת.
מציאה נפלאה בגדר חיוב ת"ת מצאתי בדברי המשגיח ר' ירוחם ליבוביץ זצ"ל בשביבי דעת מועדים וזמנים ימים נוראים אות נ"ג בענין דרכה של תורה, שהביא מחז"ל אין ד"ת מתקימין אלא במי שממית, וכן במי אתה מוצאן במי שמשכים ומעריב. ואלו לא מילי דחסידות, דכתב הרמב"ם ת"ת פ"ג ה"ו מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי וכו' כך היא דרכה ואח"כ לא יתן שינה לעניו וכו', וכ"ז מעיקר הדין, וכל איש ישראל חייב וכו', ולא כתב כן בשאר מצות, כתפילין.
וע"כ שבמצות ת"ת כמעט אין פטור של אונס, אף בטרדות הכי גדולות ובקשיים הכי עצומים.
ואח"כ ממשיך שבתורה יש כח לשנות טבעים, והיא היא. אמנם באמת שורש ותכלית המצוה של ת"ת לשנות טבעי האדם לצרפו ולזככו.
ומבאר ר' ירוחם שכיון שתכלית מצות ת"ת היא לשנות טבעי האדם, א"כ הרי מן ההכרח שאופן הלימוד צריך להיות נגד טבעי האדם, כי אם אופן הלימוד יתאים עם הטבעים, הרי לא ייתכן שייוולד מזה שינוי הטבע וכו'. ולכן ת"ת שונה משאר מצות[36].
במאמר הנפלא הנ"ל של רבי דוד לוי באוצר האחרון הביא צד שלימוד תורה הוא מעין פריעת חוב. ומצאתי בזה מלשונו הנפלאה של רבינו יונה [אבות פ"ב מ"ח] כי לכך נוצרת. הקדוש ברוך הוא לא המציאך יש מאין רק לעשות תורתו וגם מזה הטעם אין לך להחזיק טובה לעצמך אם עשית תורה הרבה כי לכך נבראת. משל לבעל חוב שפרע את חובו וכי מחזיקין לו טובה על כך.
וזאת המדה גם כן היא על המצות, שאם עשית מצות הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת[37]:
עוד בענין חיוב ת"ת צ"ע איך מביאים ראיה מהלל ומר"א בן חרסום, הרי מצד חיוב הדין לכאו' שניהם לא חייבים כ"כ, ואין אדם חייב לגור בעניות נוראה בשביל ת"ת (הגם שחייב למסור את כל ממונו, לכאו' זה כשזה לא סותר חיים). וכ"ש בענין ר"א בן חרסום, הרי יש חיוב השתדלות, וישכור פועלים ואל ישב עמהם הוא סגולה לאיבוד ממונו [ב"מ כח:]. וא"כ איך מביאים ראיה מהלל ור"א בן חרסום. ואולי רק בדרך כ"ש - שאתם רק קצת חייבים. אמנם עדיין צ"ע, דברגע שאינו חיוב א"א להביא שום ראיה משם.
טו. סוטה מט. וא"ר אילעא בר יברכיה: אלמלא תפלתו של חבקוק - היו ב' תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחת ועוסקין בתורה, שנאמר: ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בקרב שנים חייהו, אל תקרא בקרב שנים אלא בקרוב שנים וברש"י בקרב שנים - אותה פעולה שלך דהיינו דבר תורה שהיא בקירוב שנים ששנים צריכין להתקרב יחד בכיסוי אחד. חייהו - רפאהו והרווח להם ותן להם חיותם. עכ"ל.
והביאור מבואר כאן שבעצם גם בצורה כזו היו צריכים ללמוד, כי אין הגבלה לחיוב ת"ת. ומ"מ מבואר שהגם שיש ענין חיי צער, וחייב גם בכזה צורה, וזו ראיה לחיוב יותר מחומש ממונו בשביל ת"ת, מ"מ כשזה פחות מחיותם יש ענין לצאת מזה. כלשון רש"י שהתפלל שיהיה להם כחיותם, ולא התפלל שיתעשרו, אלא שיהיה להם כדי סיפוקם. והיא הערה נוראה.
טז. כתובות נ. המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. בשטמ"ק ד"ה המבזבז הביא מדרש, וז"ל דמשמע לי דה"פ אית בר נש דיהיב מגן, פ' שאין לו ונותן כל אשר לו, דהא המבזבז לא יבזבז יותר מחומש, ופירוש מגן בחנם כלומר על לא דבר נותן אפוכי דידה הן היא, פ' שכרו היכן הוא, ומשני ליה מדכתיב פזר נתן לאביונים וגו' פירוש אע"ג דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש מ"מ אם עבר ופזר צדקתו עומדת לעד, פירוש דלעולם יהיה לו ממון כדי לעשות צדקה ולא יחסר לו.
ויש לנו לחלק דלא אמרינן הכי אלא לת"ת וכמו שעשה ר"ע[38]. אבל לחלק לעניים לא, וזהו שכתב רש"י הכא לעניים וכו' עכ"ל.
ומשמע שבה"א של דבריו למד דאף שיש איסור שאל יבזבז, מ"מ אם עבר וחילק ועשה איסור, מ"מ יהיה לו ממון לעשות צדקה (משמע עשירות). וע"ז חידש השטמ"ק שהוא רק בתורה.
הה"א שלו צ"ע ע' הערה[39].
ולמסקנתו בשאר מצות לא אמרינן הכי ובתורה כן. וצ"ע לחלק, דלא משמע שהמדרש שהביא חזר בו מזה שאל יבזבז יותר מחומש נאמר גם על תורה [ודלא כהח"ח לקמן]. ואם עבר על דינו, א"כ איזה סברא זו שרק בת"ת לא מפסיד, וכן לשון לא אמרינן הכי משמע כן. וצ"ע (ומ"מ למדו מכאן האחרונים שת"ת שאני משאר מצות. ולכאו' לא מדויק כן, אלא כנ"ל, דבת"ת חוזר מה שהוציא, הגם שלא היה כדין).
יז. חולין נא. שלח ליה ולא אתא וכו' ניחות מר וניתי וכו'. רואים שלכתחילה, הגם שהיה נצרך לו, אחז שהוא [התלמיד] צריך לבוא אליו, כי הוא הרב והוא התלמיד, וכו' ומ"מ כשלא הסכים שלא כדין לדעתו, הלך וטרח ללכת אליו, כי תורה היא וללמוד אני צריך וכו'.
ויש להוסיף דכעי"ז מצינו בענין בכורות כט. שיש ללמד בחינם, ומ"מ באינו מוצא עליו לשלם כדי ללמוד.
ואולי יש לבאר שכמו שצריך להוציא כל ממונו לת"ת, דלא כשאר המצוות, והביאור הוא דכיון שהוא שורש הבריאה אינו בגדרי ת"ת הרגילים, כמו כן לעניין ללמוד, אפי' במלמד לא כהוגן, ולוקח כסף, ת"ת עדיף, ויש להוציא מממונו[40].
יח. נדרים נה. שמע רבא ואתא לקמיה במעלי יומא דכפורי. אשכחיה לשמעיה דהוה קא מזיג קמיה כסא דחמרא, אמר ליה: הב לי דאמזיג ליה אנא, יהב ליה וקא מזיג איהו כסא דחמרא. כי קא שתי, אמר: הדין מיזגא דמי למיזגא דרבא בריה דרב יוסף בר חמא, אמר ליה: הוא ניהו. אמר ליה: לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי פירושא דהדין מילתא; מאי דכתיב: וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות?
א"ל: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל - תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר: וממדבר מתנה.
ואולי זה עוד מקור - התורה הוא ענין שמימי, וא"א לזכות בה אלא א"כ עושה עצמו כהפקר. וזה הולך על כוחות הגוף, וכלשון הרא"ש מופקר לכל ללמד תורתו לכל. ואולי גם על ממונו, לתת כל אשר לו בשביל לימוד התורה, והכל בכלל עושה עצמו כהפקר.
ויהיה מכאן מקור או לכל הפחות עצה איך לזכות לתורה - לתת כל אשר לו עליה ובשבילה.
יט. וע' מעי"ז סוטה כב:, דא"ר יוסי בר' חנינא: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן, שנאמר: אני חכמה שכנתי ערמה. א"ר יוחנן: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: והחכמה מאין תמצא.
וברש"י שמעמיד עצמו ערום עליה - שפירש מכל עסקים ונעשה עליה עני וחסר כל [ל"א שמשים עצמו ערום עליה גרסי'] שמערים שיתקיים תורתו לקבוץ על יד וללמוד מכל אדם[41].
וזה גם מקור בפני עצמו.
עוד מאמר בענין זה בענין בזבוז יותר מחומש לתלמוד תורה מדברי תורת יעקב לגאון העצום רבי יעקב סופר שליט"א בעלון מסביב לשולחן (תש"פ או תשפ"א)
במדרש תנחומא (פ' צו סי"ד),"ראו כמה חביבה קריאת התורה לפני הקב"ה, כי יש חיוב באדם לתת כל ממונו ללמד תורה לעצמו ולבניו וכו'", ומבואר שחיוב הא לבזבז כל ממונו ללימוד תורה. ודברי המדרש הם חידוש גדול.
... ומפורסמים דברי השמ"ק כתובות (נ.) דתקנת אושא שלא יבזבז אדם לצדקה יותר מחומש, היינו דוקא לסתם צדקה, אבל להחזקת תורה מצדד שם דשרי אף יותר מחומש, ועי' בזה למרנא ורבנא הח"ח ז"ל בספרו אהבת חסד (ח"ב פ"כ), ולגאון חיד"א בספרו פתח עינים בב"ב (י' א') ובספרו נחל קדומים (פ' תשא אות כ') ולגאון הנצי"ב ז"ל בהעמק שאלה (שאילתא י"ט אות ד), ולגאון ר"א פאלאג'י ז"ל בסי' אברהם אזכור (ד"פ סע"א),ובספר דעת תורה יו"ד הל' צדקה סי' רמ"ט, ועוד.
לשון חייב בחז"ל... ויתכן שלשון המדרש תנחומא שיש "חיוב" באדם לתת כל ממונו למד תורה לעצמו ולבניו, לאו דוקא הוא, וכדמצינו כה"ג שנקטו חז"ל חייב אדם וכו', ואינו חיוב גמור, ולדוגמא במדרש משלי (ספ"ח) "חייב אדם להשכים לבית הכנסת", וכן במדרש פרקי דר"א (פנ"ב) "חייב אדם לומר בעטישתו חיים", והארכתי במק"א, ועי' בחיבורי ויחי יעקב ח"א (סי' ה'), ואכמ"ל. ודע עוד, דנראה ברור דכל האמור במדרש תנחומא שם אינו מדברות חז"ל חכמי המדרש, אלא הוספה מאוחרת, וכדמוכח נמי מהלשון שם לבקי בלשון המדרש, וכבר נודע שרבו ההוספות המאוחרות במדרש תנחומא שלפנינו.
וראיתי לגאון הצדיק ר' שאול בראך בספרו בהיות הבוקר (סי' קכ"ט), שאמר שהביא דברי השמ"ק דלעיל שלת"ת מותר לבזבז יותר מחומש, כתב להסביר טעמו של דבר ע"פ הגמ' בביצה (ט"ז') שכל מזונותיו של אדם קצובים, חוץ מהוצאות בנין לת"ת שאם פיחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו, ולפ"ז יוצא שאינו מפסיד עי"ז שמבזבז יותר מחומש, שהרי מוסיפין לו.
אולם יש להעיר מהריטב"א בביצה שם שכ' דהא דאמרו שם בביצה שכל מזונותיו קצובין לו חוץ מהוצאת שבת ויו"ט והוצאת בניו לת"ת, לא דוקא הני, אלא הוא הדין לכל הוצאה של מצוה, ונקט הני דרגילי ושכיחי, וכ"ה בשמ"ק שם. ולפ"ז הריטב"א אינו מובן למה אמרו באושא שלא יבזבז לצדקה יותר מחומש, ומדוע לא יבזבז והרי מוסיפין לו, וצ"ע עכ"ד.
ואני מוסיף לשאול - שגם לפי פשט הגמ' יוצא שיש לנו עוד מצוה שיכול להוציא עליו יותר מחומש ממונו, והיא הוצאות שבת, דהרי כל הוצאות שבת ויו"ט חוזרות. ולא מצינו כן.
כ. ידוע הדיוק בלשון רש"י בענין זה, שכתב חוץ מהוצאת שבתות - אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה, ומהיכן תבואהו, אלא: לפי מה שרגיל ממציאים לו, לשעה או לאחר שעה ע"כ. וע"כ הכונה רק במוציא לפי הרגילות שלו, אבל לא להוציא כל ממון. וא"כ אין מכאן ראיה לענין להוציא יותר מחומש ממונו.
וע"כ [לתרץ למה אין חייב יותר מחומש בהוצאות שבת, וכן למה רק לפי הרגילות, וממילא לא יהיה מקור מכאן לענין מצות ת"ת] שהוצאות שבת חוזרות, הוא שיקול רעיוני, והבטחה של חז"ל, אבל להוציא יותר מחומש ממונו, לא היה חייב, בגלל הבטחת חז"ל, לולי שזה חיובו[42].
יש להביא מלשונו הנפלא של הנצי"ב סוף שאילתה ס' י"ט [שהסיק שאין חיוב במצות ת"ת יותר משאר מ"ע]:
וראוי לדעת שלא דיברנו אלא בחיוב ת"ת אבל באהבת התורה למי שחפץ בה אין קץ. וכבר אמרו על רבי יוחנן אם יתן וכו' כדאיתא בחזית, וע' תנחומא פרשת צו ושלמה ע"ה אמר באהבתה תשגה תמיד פ' ואפ' יותר משיעור המחויב לת"ת, ואינו דרך כבושה להולכי תורה ומש"ה מיקרי שגיאה, כמי שהולך בדרך עקלקלות מכ"מ אשרי שוגה עבורה ובאהבתה.
ואפ' שאר מצות הגון לקבל א' מהן להזהר יותר מהחיוב[43], כדאיתא במכילתא בשלח עה"פ אז ישיר, רנ"א כל המקבל עליו מצוה א' באמנה וכו'.
ובירושלמי קידושין ספ"א כל העושה מצוה אחת וכו' אר"י בר"ב מי שמיחד לו מצוה ולא עבר עליה מעולם, ובמדרש קהלת אוהב כסף לא ישבע כסף. והיינו דאיתא בשבת קיח: אבוך במאי זהיר טפי.
וכ"כ בס' חרדים סוף ה' א"י.
ומכש"כ מי שלוקח תורה למנה שאין לך מדה טובה הימנה.
♦
עניני בטחון ותורה והדמיון ביניהם
כתב הגר"א [ביאורי אגדות] ב"ק צב: א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי: כד הוינן זוטרי לגברי, השתא דקשישנא לדרדקי? וז"ל הגר"א: ... כן כשאדם קטן בוטח על בוראו מאוד ומנהיגו הקב"ה בהשגחה עצומה פרטית וכשנתגדל בוטח בעצמו וכמו כן ההשגחה נמעטת מעליו.כמו כן בישראל קודם היו מתייראין מן המצרים[44] והיו בוטחים בה' מאוד, ואח"כ כשנתמעט בטחונם נתמעט ההשגחה עליהם, וע"ז היו במקדש הכרובים כרביא להיות שהקטנים הם קיום השכינה.
והיינו שכגודל הבטחון בקב"ה כך גודל ההשגחה ממנו יתברך[45].
ומצינו גם בבטחון וגם בתורה, שהמשל על הבוטח או על הלומד הוא כתינוק היונק. וכלשון הפסוק כגמול עלי אמו, [שנאמר ביחס לבטחון ע' פשוטו של מקרא תהלים קל"א, וע' לקמן], שכמה שהתינוק מנסה לינוק יותר [שזה ענין הסמיכה על אמו], יש לאמו יותר חלב ויותר טעמים לתת לו. כ"כ בבטחון, כגודל הסמיכה עליו יתברך, כך גודל הנתינה שהוא נותן לנו חזרה[46]. שזו סמיכה גמורה על אמו.
וגם בתורה מצינו שנמשל לימודה ליניקה.
ע' עירובין נד: דדיה ירוך בכל עת, למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה, כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב - אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן - מוצא בהן טעם.
והלימוד לנו בזה שכמו כן בלימוד התורה הקדושה, צריך ללמוד בכל הכח והרעב, והרחב פיך ואמלאהו [ברכות נ.[47]]. ועוד בעירובין נד: ע' הערה[48] ובשבת פח. שבעבעו אצבעותיו של רבא דם, מרוב עמלו בתורה.
♦
וכגודל האמונה בתורה, כך ההצלחה בתורה
ואפשר שיש מכנה משותף בין בטחון ות"ת, שכמו בבטחון כגודל הסמיכה כך גודל ההצלחה, כ"כ בת"ת כגודל האמונה בחכמתה של תורה, ובנפלאות התורה, עמקותה, וסודותיה, שלימותה, וכל התיקונים התלוים בה, כך מקבלים יותר תורה ומגלים יותר את סודותיה. וכשהלומדים סומכים יותר על חכמת התורה ונפלאותיה של תורה, ממילא זוכים יותר להבנתה ולגלויה, ולהכיר סודותיה ועומקה של תורה[49].וכנ"ל שתורה נמשלה לדד, מה דד זה, כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב - אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן - מוצא בהן טעם.
לפי המשמוש [אמונה שיש עוד חלב] כך הקבלה. כגודל הסמיכה על התורה, כך זוכה לאורותיה.
כל זמן שאתה ממשש בהם, והיינו שהתינוק מאמין שיש שם עוד חלב, אתה מוצא בהן טעם.
ואולי זה ענין אם שמוע תשמע, אם שמעת בישן תשמע בחדש [ברכות מ.], ואם יפנה לבך שוב לא תשמע, וברש"י אם תשמע בישן - ששנית ושלשת מה ששמעת אשתקד.
שאם אדם ממשיך לשמוע בישן, והיינו שממשיך להאמין שלא מיצה את הישן, ממילא זוכה לעוד חידושי תורה חדשים.
♦
מצינו עוד ענין גם בבטחון וגם בתורה
בבטחון מצינו עוד ענין במשל של כגמול עלי אמו, וכמו שמובא בשם הגר"א [פנינים משולחן הגר"א פרשת בהעלותיך], וז"ל שמעתי ששאלו להגר"א איך יהיה הבטחון בה' ואמר הלא כבר פירש לנו דוד המלך בתהלים [קל"א] אם לא שויתי ודוממתי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי.פירוש כמו הגמול היונק משדי אמו כאשר ינק די שבעו אינו דואג ושם על לבו, אם יהיה לו מה לינק אחר שעה או שעתים כאשר ירעב. כגמול הזה עלי נפשי שאינני דואג כלל על מחר וליום אחר, וזהו שאמר דוד המלך עוד מבטיחי על שדי אמי.
ויש כאן נקודה נפלאה, כי בהנקה יש ב' ענינים.
מצד אחד, התינוק אוכל ובזמן האכילה לא חושב על כלום, רק על האכילה, ולא מענין אותו כלום. וכמבואר במדרש[50] במדבר רבה פ"ד אני לא נתביישתי ללמוד תורה אפ' מקטני ישראל, כשם שאין התינוק מתבייש לינוק משדי אמו. ובאתו זמן אין לו בעולמו כלום, חוץ מהיניקה, ובגלל הביקוש שלו נהיה לאמו יותר חלב, ויותר טעמים, ע' עירובין נד: לגבי יותר חלב וע' יומא עה. לגבי הטעמים[51].
מצד שני ברגע שהוא שבע, הוא לא חושב לרגע על העתיד.
כ"כ בתורה מצד אחד, האדם שואף וממשמש כמה שיותר וכנ"ל, מצד שני האדם חייב להיות מסופק במצבו, ולהיות שמח בחלקו. וברגע שהוא מגיע להישג או לסיום או להבנה, להיות שמח ומסופק במה שהגיע. [ומצינו שהקב"ה שמח בחלקו, כי חלק ד' עמו[52], וממילא אנחנו מנסים להדמות לו, וכענין שבת קלג: מה הוא חנון.]
הנקה בכל כוחו, כאילו כל חייו תלוים בו[53], ומצד שני ללמוד כאילו זה היום היחיד [לא היה אתמול, וכ"כ אין מחר]. ע' הערה[54].
♦
להנות מהרגע
וכן מצינו בדברי הגר"א מפורש הענין שגם בבטחון וגם בתורה להתרכז ולחשוב רק על עכשיו ולא על מחר.ע' ביאור הגר"א - משלי פרק יג פסוק כה: ועוד צדיק אוכל לשובע נפשו כי הצדיק באמונתו יחיה ובוטח בה' ולכן לא ירעיב את נפשו, ובטן רשעים תחסר שהן מתייראין שמא לא יהיה להם מחר לאכול כי כל מה שיש להם הוא מעט אצלם ואין להם בטחון בה' ומקמצין אכילתם ולכן בטנם חסר.
וכן בתורה צדיק אוכל לשובע שלומד בכדי שיהא שבע ואינו רואה אם מעט ואם הרבה רק שיהא יודע על בוריו וישבע נפשו ויקיים, אך בטן רשעים תחסר כי אין כוונתם רק להתגדל בעיני הבריות וקובצין הרבה בפעם א' והוא אינו יכול לבלוע כ"כ הרבה עי"ז יהיה בטנם חסר כמ"ש כי נעים כי תשמרם בבטנך ובהם יהיה בטנם חסר כי לא ישתייר בהם מאומה:
♦
עוד ענין שהתורה ניתנה רק לבעלי בטחון
ענין שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן.מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויסע פרשה ב:
מכאן [ענין המן, שהיה יורד כל יום, ולא יכלו לשמור] היה ר' שמעון בן יוחאי אומר לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן הא כיצד היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם אוכלי תרומה.
הענין שלא יהיה לכלל ישראל שום בטחון בחייהם, אוכל לא יותר מאותו יום בלבד, ע' יומא עו[55]. וענין נוסף, שהבגד היה גדל על האדם מקטנותו ועד גדלותו. אבל תמיד יכול היה לחשוש אולי לא יגדל הבגד כמדתו. והיה ענין שלא יהיה מקום קבוע, עד כדי כך שביבמות עא: שלא מלו כל אותם שנים משום חולשה דאורחה. וצ"ע, שהרי רוב הזמן לא הלכו. והתשובה היא שהקב"ה כל הזמן השאיר אותם במצב הליכה, ע"פ ד' יחנו ועל פי ד' יסעו. וזה עצמו שהיו במצב ע"פ ד' יחנו, החליש כוחם, כי לא היה להם קביעות. ולכן ממילא הם היו בחולשת הדרך כל הזמן.
וכנראה היה ענין מיוחד שיקבלו את התורה רק במצב בטחון השלם. אין אוכל קבוע, אין בגדים קבועים, אין מקום קבוע. וזה עצמו שאין מקום קבוע החליש את הגוף. והיינו שכדי לזכות לתורה, היו צריכים להיות במצב לא יציב, ואפ' תשות כח הייתה להם[56]. ודוקא במדבר שהוא מקום גדודי חיות.
♦
עוד מקומות בדברי הגר"א שכגודל הבטחון כך ההשגחה
ביאור הגר"א - משלי פרק ג פסוק ה:בטח אל ה' בכל לבך היינו שיהיה לבך שלם במדת הבטחון ולא במקצת הלב. ואל בינתך אל תשען שלא תאמר אבטח בה' אך אני מחויב לעשות ולהשען גם על שכלי ולכן אמר שאל תשען אפילו בתורת משענת לא יהיה לך שכלך אלא בטח בה' בכל לבך, וסוד הענין שתהפך מן לבך שיהיה בכל אל ה', אז יברך ה' אותך בכל והבן[57].
ביאור הגר"א - משלי פרק כג פסוק כו:
... וכמ"ש גמור בכל לבבך לדעת את דרכי וז"ש תנה בני לבך לי, והוא לידע אותי ועיקר לימודך יהיה רק בשבילי, ותטהר לבך לעבודתי, ועיניך דרכי תרצונה להביט תמיד לידע דרכי משם, והוא לבך לי הוא מבפנים בלב ודעת דרכי הוא מבחוץ בדרך:
♦
שדי"ם שמאל דוחה וימין מקרבת
בספרים כתוב שדי"ם ראשי תיבות שמאל דוחה וימין מקרבת.שמאל דוחה וימין מקרבת, ויש לבאר כנ"ל דמצד אחד הבן יונק ברעבתנות ורוצה כמה שיותר, וזה עצמו מביא עוד ועוד חלב. מצד שני, ברגע שהוא שבע הוא מפסיק ועושה שמאל דוחה...
♦
עוד לימוד בענין כגמול עלי אמו, לצורת לימוד תורה
כגמול עלי אמו כתב בטעמא דקרא החדש על תהלים, וז"ל מתרגמינן אם לא שמתי ידי על פי ושתקה נפשי עד שלמדתי תורה כתינוק היונק משדי אמו [א"ה היינו לא מוכר מעצמו ומדברי תורתו לרבו, ורק שומע דברי רבו...] ונתגברתי בתורה כאילו חסרה עלי נפשי. וציטט רש"י ואב"ע.והמשיך: במדבר רבה פ"ד אני לא נתביישתי ללמוד תורה אפ' מקטני ישראל[58] כשם שאין התינוק מתבייש לינוק משדי אמו[59], ובאגדת בראשית פס"ט אין התורה מתקיימת בעינים רמות שנאמר..
ובתוס' ישנים יומא כב. שלא היה שאול מקפיד על כבודו כתינוק על ברכי אמו[60].
ומבואר דכדי ללמוד תורה ראוי אפ' להתבזות ובלבד שידע ויבין דברי התורה. וכדאיתא במדרש שוחר טוב מכאן את למד שאין אדם רשאי לנהוג גאוה לפני המקום אלא צריך אדם להתבזות על כבודו, ויה"ר שנזכה לזה[61].
♦
ענין שלבטוח בד' הוא יותר מהבטחה מפורשת באדם
יתבאר ע"פ הגר"א ב"ק צב: הנ"ל ביאור הגר"א - משלי פי"ד פכ"וביראת גו' פירש כמ"ש טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים והפסוק הזה בעצמו אין לו פירש לכאורה והענין כי יש ב' חלקי בטחון אחד שהקב"ה מבטיחו לתת לו הון רב ועושר כמו שמצינו שהבטיח לו הש"י לאברהם שיעשירו וזה נקרא בטחון.
וחלק הב' הוא שהקב"ה אין מבטיחו אך האדם בעצמו שם בטחונו בה' וזה נקרא חסיון וכמ"ש צור חסיו בו שהצור הוא למחסה לאדם מזרם וממטר כאשר ינוח שם בעצמו אך הצור לא הבטיחו שיהיה לו למחסה.
וז"ש טוב לחסות בה' הוא חלק הב' כלומר שמעצמו ישים וישליך יהבו על ה' אף שלא הבטיח לו ה', ממה שישים בטחונו באדם אף לאחר שהבטיח האדם לו לעשות הטוב וזהו מבטוח באדם.
ולהנ"ל זו תוספת הבנה, כי עצם הבטחון מביא לישועת הבוטח.
♦
בטחון ותורה בדברי הגר"א
אמונה, "צדיק באמונתו יחיה" שאמר חבקוק, היינו בטחון, ולא נתקיימה תורה בידי קדמונים מחמת חסרון בטחון[62] – אדר"א דברים לב כ.- בטחון והסתפקות המה כללי המדות, היפך חמדה ותאוה (צדיק הוא מי שהצדיק נפשו במידת ההסתפקות) - חבקוק ב ד
ושורש התורה הוא הסתפקות, ע' תוס' כתובות קד.[63].
בטחון, "שטו העם ולקטו וכו'" ממעוט בטחונם, והכל בתורה[64] – סת"ז תקונא תליתאה קסה ב [ציטוט מערכי הגר"א].
בטחון גר"א משלי כ"ב י"ט עיקר נתינת תורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה' וכו' לפי שעיקר הכל הוא הבטחון השלם[65].
♦
תורה ובטחון
מהנהגות ר' זונדל אות ה' - עוד גדר גדול וסייג חכמים. סייג כלל התורה והמצוות והמידות ועול תורה בתמידות, הוא זה הסתפקות, להסתפק ולשמוח בחלקו באהבה עד פת במלח ומים במשורה, ואחר הסתפקות במאכל ובמשתה בכסות והדירה לא לפי הנהוג והמאדא, צריך להתחזק במדת הבטחון ולא להשגיח על סיבות הזמן כי אם על המסבב, כדכתב הגר"א מוילנא [ראה ערך "בטחון"] אנשי חיל אבירי לב בשלימות הבטחון לעסוק בתורה ובמצוות יומם ולילה ובביתו אין לחם ובניו ובני ביתו יצעקו לו הבה לנו מזון ומחיה ולקולם לא יחת רק הבטחון בלב ולשקוד על עול תורה. (ענין מתאכזר כל בניו, א"ה) לבטוח בה' להסתפק במועט וכלל כל המידות היא מדת הענוה, כי כל הנסיונות יבוטל ממידת הענוה, כי הקפידה יכולה לשבור עולמות ופשיטא עול תורה כי זה שני הפכים, והראיה כי כל המתגאה תלמודו נשכח, וכעס הוא גאוה, כי אם היה שפל באמת מעולם לא היה כועס, ותפילתו נשמעת ונענע מן השמים "ואנכי אשכון את דכא" והתורה הולך למקום נמוך, וצריך להשפיל דעתו בכל יום ויום, וכלל הכל הוא עול תורה לברוח מביתו לבית המדרש דומה דודי לצבי" כי צריך להיות רץ כצבי לרוץ על הרי בשמים.♦
ענין הוצאות ת"ת חוזרות
ביצה טז. והכונה בפשטות שההוצאות הממוניות על לימוד התורה לו ולבניו, יש בזה השגחה מיוחדת, והכל חוזר.ויש לעיין למבואר בדברי הגר"א שהוצאות שבת חוזרות, אין הכונה רק לממון, אלא בעיקר להשגות רוחניות. והיינו שמה שנגזר עליו בלימוד התורה בר"ה, לא נכלל בזה ההשגות של שבת, ובהן יכול לזכות יותר ויותר ממה שנגזר עליו[66].
והארכנו בזה במאמר בקובץ האוצר גיליון המאה.
וכותב הגר"א שגם הולך על ממון. והארכנו שא"כ גם בהוצאות בניו לת"ת זה אותו דין.
וא"כ צריך לפרש אותו דבר בהוצאות ת"ת חוזרות, דהיינו שכל מה שאדם טורח בתלמוד תורה, בין בממון ובין בגוף ובין בנשמה, חוזרת טרחתו ואינה על חשבונו.
כמו הטרחה שבלימוד בשבת אינה על חשבונו אלא מגיעות לו השגות חדשות. כך הטרחה בלימוד תורה אינה על חשבונו ומגיעה לו וחוזרת לו במקום הטרחה והיגיעה השגות חדשות.
וצ"ע מהכא על מה שאמרו חז"ל סנהדרין כו: תורה מתשת כוחו של אדם.
א"כ יוצא שהאדם מוציא הוצאות [כוחו] ואינן חוזרות.
ומצינו שאלה דומה בתורת חיים שם[67].
א"כ גם הוצאות ת"ת חוזר, הולך בעיקר על כוחו של האדם ללמוד תורה, וא"כ איך שייך שהוצאות ת"ת, שהאדם מוטש מלימודו, אינן חוזרות.
וצ"ל כמו שהאריכו שגם בתורה, תחילה מתשת כוחה, אבל סופה קווי ד' יחליפו כח, ואדרבה מוותרים על כח רגיל, ומחליפים בכח גבוה ורוחני יותר, וזהו קווי ד' יחליפו כח.
וכמו שהביאו מהזוהר חדש בראשית י. ר' יצחק אמר התורה נקראת תושיה בתחלה ואח"כ גבורה שנאמר לי עצה ותושיה וגו' תדע לך כי בתחלה נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם מפני שיש לו להלחם עם יצה"ר ולכתת כל גופו בבית המדרש עד שירגיל אותו בתורה. כיון שהוא רגיל לעסוק בתורה אז יש לו שמחה וגבורה שנאמר אני בינה לי גבורה ר"ל כשאדם רגיל בתורה ובחכמה אז יש לו תפארת ואיזו היא גבורה להלחם מלחמות ה' שנאמר על כן יאמר בספר מלחמות ה' שם תהא המלחמה והגבורה ובתורה ברא הקדוש ברוך הוא את העולם שנאמר [משלי ח] ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן וזהו בראשית ברא אלהים.
ושם לך לך מב: רבי אלעזר בר רבי שמעון פגע ביה באליהו בדיוקנא דסבא חדא ועלם זעיר עמיה והוה מעבר נהרא דמייא רבא לאעברא להך גיסא א"ל סבא ארמי אכתפאי רבייא דין ואת באידך גיסא ואעבר לכון מעברא דמיא אמר ולאו מארי דדרא את ולא תיכול לאעבריננא א"ל סבא אי אתפסך בתרי ידי (נ"א בחד ידי) לך וליה ארמי יתכון לאידך גיסא בפלגות מילא. א"ל ולעית באורייתא א"ל אין. א"ל ולא נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם. א"ל ולא נקראת אסוותא ושקוייא שנאמר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך [משלי ג] אף אנא שתי מאורייתא סגיאה כמאן דשתי מאנא דאסוותא ואתיישר חילי.
ספר רוח חיים על אבות - פרק א משנה א:
הג"ה מהגאון מוהרי"ץ בן הגאון המחבר - ולי יתבאר בהקדם מה שאמרו קידושין (לב ע"ב) אין זקן אלא שקנה חכמה והענין קנה לשון קניה על דרך מה שכתוב (ישעיה מ, לא), וקוי ה' יחליפו כח, שמלת יחליפו לשון חליפין ממש שמחליף כח הגוף אל כח הנשמה. למשל מה שיגע בתלמודו וילך בלא כח הגוף מוסיף כח הנשמה ומי שאינו נותן כח הגוף אינו לוקח כח הנשמה. ויהיה אם כן קנה קניה ממש ביגיעתו בגוף קנה את התורה וזה שאמרו זקנים שיגעו וקנו דברי תורה הם מסרוה לנביאים. ואם היותם בחינת נביאים מכל מקום בתורה קבלו מיד היגיעים על דברי תורה ע"כ הג"ה:
וזהו אולי קצת כסוף דברי התו"ח[68].
וע"ע בדברי המהרש"א קידושין פב. וז"ל ומייתי, בנערותו מהו אומר, וקוי ד' יחליפו כח וגו', בפסוקים דלעיל מיניה אמר, נותן ליעף כח ולאין אונים וגו' עד ילכו ולא יעפו, הכפל בכ"ז, לפי שיש ג' זמנים באדם, נערות ובחרות וזקנה, גם כל מעשה האדם תלוים בג' דברים, דהיינו הא' השתדלות, כמ"ש ויד חרוצים תעשיר, והב' במזל, כמ"ש חיי בני ומזוני, לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא, והג' בזכות גדול המשנה מזל, כמ"ש התוס' בסוף מסכת שבת, והכל לפי זכותו דקתני נמי הכא, היינו נמי זכות גדול, כמ"ש בחידושי הלכות, והשתא קאמר, נותן ליעף, ע"י השתדלות, רב כח, ולאין אונים, מצד המזל, עצמה ירבה, ואמר, והרי ראה ייעפו נערים במלאכתן, גם ייגעו מצד מזלן, וכן בחורים כשול מצד השתדלותן, ויכשלון מצד מזלן.
אבל קוי ד' שעושין תורתן קבע ומלאכתן ארעי, יחליפו כח תחת תשותן ע"י התורה, שנקראת תושיה.
וכן מצד מזלן, גם אם הוא רע, יעלו אבר כנשרים, להיות עולין למעלה מהמזל וכו' [ועי' מהרש"א ב"ב י. כעי"ז].
ובעניין זה שאלתי את מרן הגרח"ק זצ"ל, בזה"ל: ר"ה ד. שגל כלבתא ובהמשך שחביבה תורה על לומדיה ככלב לעכו"ם, לכאורה המשל לכלב הוא נפלא דכלב תחילה אומר הב הב ורק נוטל [נדרים כד.] אמנם לבעליו הוא נאמן עד מסירות נפש [כמבואר בירושלמי תרומות מד. שמסר נפש לבעליו ואכל רעל, והסיפור הראשון שם לפי הפני משה אינו כ"כ מיוחד אבל לפרוש הגרח"ק שם הכלב עצמו אכל את הרעל] כ"כ בתורה תחילה צריך לעמול הרבה ואח"כ נעשית תורה דיליה (קידושין לב:) וממילא התורה כבר דואגת לו ומבקשת מעת קונה למסור לו טעמי תורה [רש"י סנהדרין צט:] וכעי"ז בענין תורה מתשת שהקשו מקידושין פב. קווי ד' יחליפו וענו ע"פ הזוהר שבתחילת הלימוד תורה מתשת ואח"כ קווי ד' יחליפו כח וגם כנ"ל האם זה ביאור נכון
והשיב כסלו ע"ו: אמת.
וע' פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) איכה פרק א:
אמר ר' יהודה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח, דכתיב (תהלים ס, יד) באלהים נעשה חיל, ואומר (ישעיה מ, לא) וקווי יי' יחליפו כח, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום גרמינן וילכו בלא כח לפני רודף.
וראה בהערה עוד בענין זה מקונטרס ראיית פני צדיק[69].
♦ ♦ ♦