בדין טבילת גברים בבריכות השחייה המצויות בזמנינו - מאמר תגובה

בס"ד
לכבוד ירחון האוצר
בגליון קי"א, שבט תשפ"ו, הבאתם מאמר הלכתי מאת הרב חיים שמש.
ובאתי בזה להאיר כמה נקודות לאורך מאמרו.
א.
עמ' רס"ד, בד"ה והנה קודם, הביא ד' חלוקות לגבי טבילות בזמנינו, וג' מהן לגבי טבילות גברים, וכתב שהחמורה מכל לגברים הינה טבילה בערב יו"כ.
דבר זה הוא במחכ"ת טעות חמורה, כי הטבילה החמורה מכל היא טבילת גר, שהיא טבילה מדאורייתא, ודינה כטבילת אשה וכלים, ויש בה את כל דיני חציצה, והיא טבילת חובה. עיין יבמות (מ"ז ע"ב). ובמקום שנדה טובלת, שם גר ועבד משוחרר טובלין, וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה. וכן נפסק בש"ע יו"ד (סי' רס"ח ס"ב).
טבילה בערב יום כיפור היא אינה טבילה דאורייתא, והיא אינה חובה. מעיקר הדין מועיל אפילו ט' קבין, כמו שכתב הרמ"א (סי' תר"ו ס"ד). אמנם נאמר בשלה"ק ובבן איש חי ועוד, להחמיר בדיני חציצה ובטבילה במקוה דוקא, אבל זה שאנחנו החמרנו על עצמנו ועשינו את הטבילה כטבילה חמורה, אינה הופכת אותה לטבילה החמורה מכל.
ועיין במטה אפרים (סי' תר"ו ס"ח) שהביא דין זה של חציצה, ואפ"ה הביא שמי שקשה לו או שאינו יכול, שיטיל עליו ט' קבין. הרי שאין זה חמור כ"כ כמו גר.
♦
ב.
שם, כותרת משנה, לבאר דגם במקווה כלים ראוי להחמיר וכו', וכתב לגבי בניית מקוה כלים, אי יש להחמיר בה כמו כל השיטות.
הנה מבואר בדברי התשב"ץ (סי' י"ז) דיש לחוש לידי כולם [בבניית מקוה] כי הוא איסור כרת. והדברי חיים ח"ב (סי' צ"ט) כתב כי הוא קדושתן של ישראל. וכעי"ז כתבו בפוסקים דהטעם במקוואות שמחמירים, כי הוא ענין טהרת ישראל והקמת בית.
ומטעם זה שמעתי מרבותי שליט"א, כי טעם זה שייך דוקא במקוואות נשים, אבל לענין טבילת גרים וכלים, שוב אין זה שונה משאר ההלכות בתורה, שבהן הולכים אחר הנפסק בש"ע והרמ"א, ולא חוששים לשיטות שלא הובאו בהם, ובודאי שלא לדעות יחידות.
ושו"ר שכ"כ הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א בספרו אורחות הבית (פ"ט סי"א), וז"ל: טבילת הכלי תיעשה במקוה הכשרה לטבילת נשים, ואם הטביל במקוה שאובין העשוי לטבילת גברים לא מועיל.
וכתב שם במקורות (אות ל"ג) ומסתבר שבטבילת כלים אין צריך להחמיר בכל החומרות שנהגו בית ישראל היום שהמקואות בזריעה והמשכה והשקה, שדוקא מפני חומר איסור כרת ויסוד קדושת ישראל החמירו, ולא מצינו שהחמירו גם במצוות עשה בעלמא.
ועיין נמי בהיכל הוראה ח"ד (סי' קי"ב) שמעיד על אביו הגאון רבי מאיר ברנסדורפר שלא חשש על נתן סאה ונטל סאה במקואות כלים (אבל לכאורה ברור שלא מטעמו שרוצה לומר בדעת אביו).
ועיין חוט השני הלכות טבילת כלים [ע' ל"ד] שכתב: ולא שמענו שמחמירים בזה (בנתן סאה ונטל סאה) אפילו בכלי מתכות, וכתב שם הטעם די"ל דבאיסור כרת חששו, ובעשה לא חששו.
ועיין משמרת הבית הלכות טבילת כלים להגאון רבי משה מרדכי קארפ (עיין פ"ז ס"ט ובסוף הערה 9), לגבי בור השקה וזריעה, שהקילו במקוה כלים.
ועיין בספר מציון תצא תורה הלכות טבילת כלים (סי' ש"מ, ובהערה קע"ה), שמביא נמי דאין מקפידים כל החומרות שמקפידים לטבילת נשים.
ועיין בספר שואלין ודורשין [מהגאון רבי אליהו שלזינגר שליט"א, רב שכונת גילה] ח"ו (סי' נ"ז סי"ג), שכתב שאין צורך להקפיד בשאר החומרות שנוהגים כיום במקוואות, והוא משום חומר איסור כרת שאין בנדון דידן.
ועיין בספר מכלול יופי [מהגאון רבי יקותיאל יהודה פילאפף, חבר הביד"ץ דסאטמאר] הלכות מקואות (סכ"ד, אות קפ"ד) שכתב: ומ"מ משמע דכל מה שהחמירו בענין נתסונט"ס הוא רק מכח חומרא בעבור יסוד קדושתן וטהרתן של ישראל, אבל במקוה אפילו לטבילת כלים שחיובו מן התורה, אין צריך להחמיר.
♦
ג.
עמ' רס"ז, בכותרת המשנה, אמאי אין להכשיר את הבריכה גם לטבילה דאו'. כתב שבריכה שנתמלאה במי גשמים פסולה, כיון שהיו בה ג' לוגין בתחילתה.
יש לדייק את הדברים, כי אם אכן מדובר בבריכה שבנויה בצורה כשרה. הרי שאע"פ שיש בה מים שאובים, מ"מ אם מי גשמים ממלאים אותה, הרי שהדין הוא כך - אם מי הגשמים ממלאים את הברכה כולה לגמרי, ועוד יורדים גשמים, ומי הגשמים דוחקים את המים שהיו שם קודם, הרי שיש לחשב את המים היוצאים והנכנסים, ואם ע"י חשבון נתברר שיש מ' סאה כשרים, הרי שיש כאן מקוה כשר. עיין בש"ע (סי' ר"א סכ"א) ובש"ך (ס"ק נ"ז), ואיך החשבון שמחשבים את המים הנכנסים והיוצאים, עיין בש"ך (ס"ק נ"ו).
ד.
שם, בכותרת המשנה, אי מהני מים שאובים בטבילה של ער"ש, עריו"ט ועריו"כ. והביא את דברי שו"ת תורה לשמה (סי' שע"ה) הידועים, דמועיל מים שאובים.
ברם יש להעיר, דבבן איש חי שנה ראשונה, פ' נצבים, כתב דנוהגין לטבול בערב ראש השנה משום קרי וכו', וכתב שם שאם האיש אנוס, שישפוך עליו ט' קבין.
וכ"כ שם בפרשת וילך, וגם שם כתב שאם אנוס יעשה תשעה קבין, והביא נמי שיקפיד על דין חציצה.
הרי לן שסבר נמי שהוא דין חמור שצריך חציצה, והביא את דין ט' קבין, ולא הזכיר כלל דין טבילה בשאובים, למי שאין לו מקוה.
♦
ה.
עמ' רס"ח, כותרת משנה, באופן שהמים באים לבריכה בהמשכה יש להקל בזה.
כתב דהוא עפ"י מה שכתב בחזו"א תנינא (סי' ג' (ס"ק י"ז) דבשעה"ד יש לסמוך ולהקל אף בטבילה דאורייתא, אף היכא שכל המים באו בהמשכה.
במחכ"ת, אל יתלי בוקי סריקי באילני רברבי.
על עצם הטענה יש להתווכח, כי מבואר בדברי החלקת יעקב, דסברתו כי תוספת טהרה כל הטהור יותר מטהר יותר. וא"כ אפילו אי נימר, דיש דין טהרה בממשיך המים, עדיין אין זה טהרה רק בדיעבד, וכמובן בפשיטות. וא"כ הרוצה להוסיף טהרה בשלימות (על פי סברא זו), למה שילך בדרך זו, ולא יחפש לילך לכתחילה לטהרה לכתחילה.
אבל המעיין בדבריו יראה שכוונתו על מקוה כשירה כהלכה, וא"כ אין לעשות פלפולי סרק ולחפש צרופים ותליות, אלא להבין מה הוא מקוה כשר. וכיון שנפסק שמקוה שהמשיכוה כולה אינה כשרה, א"כ המקוה אינה כשרה. ואין מה להאריך בדבר פשוט ומובן.
ודברי החזון איש אינם קשורים לכאן כלל, כי החזון איש מיירי במים כשרים, שהביאם ע"י פלומפ [- משאבה, ושאין בה חשש כלי], וכתב דהוא תפיסת ידי אדם (והוא מחלוקת הפוסקים, ואכ"מ). ועל זה כתב דאם אי אפשר לתקן אחר, ויש בזה חשש מכשול, דבזה יש לצרף ענין המשיכוה כולה. והיינו דבמים שהם כשרים ללא חשש שאובים, יש לצרף דין המשיכוה לתקן חשש דין תפיסת ידי אדם^[1].
והוסיף שם החזו"א דאם המים מגיעים ממעיין, הרי שיש עוד צירופים להיתר.
הרי הדבר ברור דהחזו"א לא כתב להתיר ח"ו מים שאובים שהמשיכם, שעל דבר זה כתב הרמב"ם בהלכות מקוואות (פ"ד ה"ט) ומעולם לא ראינו מי שעשה מעשה בענין זה. אלא החזו"א הקל בענין תפיסת ידי אדם, אם המשיך את המים.
לכן אין לתלות ח"ו ולומר שהחזו"א כביכול מתיר מקוה בהמשיכוה כולה, ועל זה נאמר חכמים הזהרו בדבריכם.
♦
ו.
שם, ד"ה וגם היכא, הביא שהממשיך על בטון ומלט הוא מחלוקת אי הוי כממשיך על דבר הראוי לבלוע או לא.
הנה מחלוקת זו היתה בדור הקודם, שהבטון היה מיוצר מחול חצץ צמנט ומים, או במקומות שאינם בקיאים כל כך להשתמש בבטון. אבל בימינו מוסיפים לבטון תוספים שונים, ובמיוחד בבריכות, שמוסיפים חומרי איטום וכדומה. כך שהבטון הינו אטום לחלוטין, והוא בדיוק כמו אבן או שיש, ואינו בולע כלום. ובזה כו"ע יודו כי אין זה ראוי לבלוע.
♦
ז.
עמ' רס"ט, בד"ה ולפי"ז נפק לן. כתב שיועיל אי יעשה בכלי חור כשפופה"נ שהוא כ50 מ"מ.
יש להאריך טובא במה שכתב כאן בפשיטות, ברם אין כאן מקומו, לכן אכתוב בקיצור.
שיעור שפופה"נ, העיקר כמו שהביא שהוא 5 ס"מ, ויש מחמירין, ועיין במקוה המים ח"ג [עמ' ק'], ונהוג היום ברוב המקואות שיהיה בשיעור של 5.5 ס"מ.
♦
ח.
להלכה כתבו אחרונים שיש להחמיר כשיטת הרמב"ם ועוד, דנקב שפופה"נ אינו מספיק, אלא יש לעשות כמוציא רימון (10 ס"מ).
אמנם בדברי יחזקאל (להגה"ק משינאווא) בתשובות שבסוף הספר (סי' י"ג, ובהוצאת עוז והדר סי' ל"ד) הקל לגברים בשפופה"נ.
♦
ט.
דעת הנובי"ת יו"ד (סי' קמ"ב) דכלי, אם סתמוהו שלא בדרך בנין, הרי הוא חוזר לתורת כלי ולתורת קבלת טומאה. והאריכו בזה הרבה האחרונים, ואע"פ שנחלקו בזה, מ"מ כתבו לדינא לחשוש לדבריו. עיין בשו"ת חת"ס יו"ד (סי' ר"ו), שו"ת בית אפרים (סי' נ"ג) ועוד. וגם המקלים, לא כולם הקילו כאשר מדובר לטבול בכלי.
ומבואר בדברי הנוב"י (אות ו', י"ב) [ועפ"י מש"כ החזו"א תנינא (סי' ו' ס"ק י"ד)] דאם יסתום הנקב דרך בנין קבוע [סיד וצרורות], ובד בבד יקבענו בקרקע, הרי זה מועיל לטבול בו אפילו נדה. וכתב החזו"א דישפוך דרך הנקב לארץ, וכך יסתם הנקב, ויהיה קביעתו לארץ ביחד.
והיינו לדינא, אבל למעשה הדבר קשה, כי אם מדובר בבריכה המגיעה מוכנה ונקב בו נקב, הרי שמדובר בבריכה העשויה מחומר פלסטי, או פיברגלס וכדומה, הרי שהחומר שמקבעו לאדמה אינו החומר שסותם את הבריכה. וזאת, כי בטון וכדומה, אינו מתקשר כראוי לפלסטיק ופיברגלס, ואינו אוטם את המקוה כראוי. ואף אם בהתחלה נראה כי הוא תפוס בבריכה, הרי שלאחר זמן מה, יתפרק הבטון מהפלסטיק, ובוודאי אינו נחשב דרך בנין.
ורק אם יעשו בטון מיוחד, עם תוספים או שבבים מיוחדים, ניתן להתפיס פלסטיק לבטון, וכך לדאוג לאטימתו. אבל צריך לבדוק היטב הן החומר של הבריכה, והן את הקרקע והמצע עליהם ניצבת הבריכה, והן את עומק היציקה, כי המים חודרים לתוך הבטון.
וראיתי בשו"ת אמרי יעקב ח"ג (סי' ק"ח, אות ח') שנשאל על קביעת כלי שיש בו נקב, ע"י סיליקון לקרקע, אי נחשב דרך בנין. והשיב דסגי בסיליקון, כיון שמקובל להשתמש בו בתוך הבנין לדברים שונים (וכתב שהוא רק לטבילת עזרא, עיי"ש).
ובמחכ"ת, סיליקון רגיל, וגם הסוגים היותר חזקים כגון סופר שבע, או הייטק ודומיו, אינם מחזיקים מעמד במים. ושמעתי דבר זה מבעלי מקצוע עם נסיון, ומהיבואן של ההייטק, וכן ראיתי בעיני במקואות רבים. אלא יש להשתמש רק בסיליקון או סיקה המותאם למים או לבריכות, ולהקפיד שאינו רק בעל איטום, אלא גם מותאם להדבקה בהתאם לרצפה עליה מונחת הבריכה.
אבל מבואר נמי בדברי הנוב"י והחזו"א, שצריך שיהיה קבוע בארץ בדרך בנין היטב, ואם מתפיסו רק באזור הנקב ע"י סיקה וכדומה, אינו קבוע היטב.
לכן מלבד סתימתו בדרך בנין, יש לקובעו לקרקע באופנים שונים, ושיהיה דרך בנין, וכנזכר בפוסקים (לדוגמא ברגים שאין לפותחם בידי הדיוט, כגון ג' מבו, או שפשוף ראש הבורג ע"י דיסק, ועוד פרטים, ואכמ"ל).
ועיין בכ"ז אי צריך לחשוש לזה בטבילת בעל קרי, במנחת יצחק ח"ג (סי' ס"ד, אות ב', ג').
♦
י.
שם, בד"ה ודרך נוספת להכשיר את הבריכה ההיא, כתב שיש אפשרות לפרק את הבריכה לכמה חלקים, ולבנותה מחדש בקרקע.
לכאורה הדבר תלוי במחלוקת ראשונים לגבי כלי שפירקו, אם חזר והרכיבו אם חזרה לו טומאה ישנה. ועיין בזה בטהרת הכלים ח"ב (פ"ז ה' ט'-י"א) בכלי מעשה (אות ה').
וגם אם נאמר שבטל ממנו שם כלי ואין עליו טומאה, זה דוקא אם פירקו בצורה שהקרקעית חלקה ואין בה בית קיבול כלל. והדבר פשוט [ועיין עוד בב"י (השייך לס"ז), ובמשנה כלים (פי"ז מ"ד) נגממו שעורן במה שהן, וברמב"ם (פ"ו ה"ה), ובטהרת הכלים ח"ב (פי"ב ה' י'-י"ג) בכלי מעשה ( אות י'). ואפילו בדפנות לכאורה צריך שלא יהיה בהן בית קיבול, דכיון שרוצה להשתמש בו, דינו כמייחדו להשתמש בו, עיין בטהרת הכלים שם (אות י"ב)].
♦
יא.
עמ' ע"ר, הערה כ'. לגבי זיופו של ספר האשכול, יש לציין למאמרו של הרב שלמה זלמן הבלין, על האשכול מהדורת אויערבך, שנדפס בישורון י"ג [ע' תשי"א].
♦
יב.
עמ' רע"א, הערה כ"ב, אמנם עיין בטהרת הבית הנד"מ (ח"ג עמוד רצ"ג ואילך) שהאריך לבאר בזה דאין הדברים מוסכמים דפסול זוחלין הוא מדאו' (ועל כן אין להכשיר בו אף טבילת עזרא), אלא כמחלוקת לשאובין כך מחלוקת לזוחלין, וכיון דפליגי בה רבוותא, אף הכא פליגי. ועיי"ש בטה"ב הנ"ל שהוכיח דדעת הרמב"ם והשו"ע דפסול שאובין וזוחלין דרבנן.
וכ"כ לקמן [עמ' רע"ג] דהוי ספיקא דרבנן.
הנה מרן החת"ס בשו"ת יו"ד (ס' ר"ב), שהביא את דברי הגהת המרדכי בשם מהר"ם, שהביא הרא"ש הלכות מקואות (סי' י'). וכבר כן דעת הר"ן והרא"ש והרשב"א.
ברם החזו"א תנינא (ס"ז סק"ז) כתב שהדברים מתמיהים וישתקע הדבר, ואילו היה זוחלין דרבנן היו הראשונים ז"ל מפרשים הדבר. עיי"ש שמוכיח ודוחה את הראיות, ומסיים: ואין לזוז ממש"כ הרמ"א דזוחלין דאוריתא ואין לעשות סניף להקל בזה^[2].
ולהלכה למעשה ס"ל לחת"ס דזוחלין פסול מה"ת, כמו שכתב בשו"ת שם (סוסי' ר"א), משום חשש זחילה שהוא חשש דאורייתא.
ועיין נמי במכתב סופר ח"ב [קמ"ה ע"ב] בדברי המו"ל, הג"ר יוסף נפתלי שטרן, שסבר נמי דהחת"ס דעתו להלכה לא תזוז מדעת הרמ"א דזוחלין מה"ת, עיי"ש ובמקוה מים (מייזליש) (סי' כ"ט).
וידעתי כי ביביע אומר ח"ח יו"ד (סי' י"ח, אות ד') מאריך ומביא עוד ראיות שיש שיטות שזוחלין דרבנן, ועושה מכח זה ס"ס, והביא נמי כמה ספרים שכתבו שהוא ספיקא דרבנן. וכאן ציין לספרו טהרת הבית ח"ג [עמ' רצ"ד]. ועיינתי בספר שם, ושם כתב באריכות גדולה.
ברם בשני מקומות אלו מתבסס הגרע"י זצ"ל על דברי הנצי"ב בשו"ת משיב דבר חיו"ד (סי' מ"א) על פי סברת הפני יהושע שבת (ס"ה ע"ב) דלמ"ד שאובים דרבנן, א"כ הא דיליף הברייתא מהפסוק דאך מעין ובור מקוה מים וגו' את פסולי המקוה הוא אסמכתא, וא"כ גם הלימוד דזוחלין הוא אסמכתא. משא"כ למ"ד שאובין דאורייתא, דהלימוד הוא מדאורייתא, ה"ה זוחלין. ולפי"ז כתב הנצי"ב דהרמב"ם והב"י דס"ל דכולו שאוב מדרבנן, ה"ה זוחלין דרבנן, וה"ה לספק עיי"ש. ועל פי דבריו דחה את דברי גאון הדורות המהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (סי' רי"א) בדעת הרמב"ם שפיסול זוחלין מדאורייתא (ולא כתב המהרי"א דהב"י סבר דזוחלין מדרבנן, כמובא כן ביביע אומר, אלא דכן סבר הב"י בשיטת המרדכי).
ובהערה (6) בגליונות ומילואים ביביע אומר, כתב: אמנם בשו"ת אבקת רוכל (סי' ס"א) בד"ה וכ' הר"ן, כ', דפיסול שאובין מדרבנן, אבל פסול זחילת הנוטפים היא מדאורייתא, עיי"ש. וכתב שם דדבריו בב"י הם עיקרג.
ברם אין מקור והוכחה מפורשים לא מדברי הרמב"ם שס"ל כן, ולא מפורש שמרן הב"י ס"ל דזחילה הוא דרבנן, רק הב"י מביא דכ"כ המרדכי, ובזה חלקו עליו הרמ"א בדרכי משה והב"ח. ובטהרת הבית מאריך להוכיח כדעת הב"י דהמרדכי סבר הכי (ועיין שמלה (סי' ר"א סק"ז) שחילק בזוחלין, דהמרדכי ס"ל דזוחלין דנהרות הוי דרבנן, וכ"כ החזו"א תנינא (סי' ד' ס"ק י"ב) והביא הוכחה לדבריו, עיי"ש היטב).^[3]
וכל סברת הגאון זצ"ל בספריו יביע אומר וטהרת הבית לומר דהב"י ס"ל דזוחלין מדרבנן, הוא מכח סברת הפני יהושע הנ"ל, להשוות דין זוחלין לדין כולו שאוב, כיון ששניהם ילפינן בברייתא.
ואחר המחילה נראה שאין סתירה בין דברי הב"י לדבריו באבקת רוכל, ודברי המהרי"א שכתב בדעת הרמב"ם דזוחלין הם דאורייתא, שרירין וקיימין והם העיקר - דאין להשוות בין כולו שאוב לבין זוחלין, וכמו שכתב מרן הב"י במפורש באבקת רוכל. וממילא דעת הרמב"ם, וכוותיה סבר הב"י, דזוחלין דאורייתא. ומוטב להשוות את דברי הב"י אהדדי, ובפרט אם אין סברתן מפורש בב"י, ומפורשים דבריו בתשובות, מלעשות סתירה ביניהם על סמך סברא.
והנה סברת הפנ"י דכיון דשניהם נלמדים מחד קרא, וכיון דכולו שאוב הוי אסמכתא, א"כ להוי גם זוחלין אסמכתא^[4].
עיין בשו"ת מהרי"ץ (דושינסקיא) ח"ב (סי' צ"ו סק"א) שהביא את דברי הרמב"ם הלכות איסורי ביאה (פי"א הט"ז) וז"ל: אין האשה עולה מטומאתה ויוצא מידי ערוה עד שתטבול במי מקוה כשר, ולא יהיה דבר חוצץ בין בשרה ובין המים, ובהלכות מקואות יתבאר המקוה הכשר והפסול וכו', אבל אם רחצה במרחץ אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם הרי היא אחר הרחיצה כמות שהיתה קודם הרחיצה בכרת, שאין לך דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או במעיין או בימים שהם כמעיין.
ומבאר המהרי"ץ דזהו פסול כלי, וזה הוי פסול לכו"ע מה"ת. וטעמא דכלי דפסול, כ' התוס' ב"ב (ס"ו ע"א) ד"ה מכלל, משום דאיתקש למעיין, והוא מלשון התו"כ פ' שמיני (פ' ט'), ושם ילפינן פסול שאובין, פסול תפיסת ידי אדם, ופסול כלי.
והקשה המהרי"ץ למה הרישא דשאוב הוי רק דרבנן, וסיפא דכלי מה"ת, הלא אין היקש למחצה. וז"ל: וצ"ע למה הוי רישא דתו"כ פסול שאובין רק מדרבנן, ופסול זה לטבול בכלי הוי מן התורה, והא אין היקש למחצה, וכיון שמקשינן למעיין לענין לטבול בכלי, למה לא נקיש ג"כ דיהיו עיקר המים בידי שמים, ויהיו שאובין פסול מן התורה. ונראה לפענ"ד ליישב דהא בור יש בו תפיסת ידי אדם, עי' רמב"ם (פ"ד ממקוואות ה"ב), המעיין אינו בידי אדם כלל והבור כולו בידי אדם שהרי כולו מים שאובין, אמרו חכמים המקוה לא יהיה כולו שאוב כבור, ואין צריך שיהיה כולו בידי שמים כמעיין, אלא אם יש בו תפיסת יד אדם כשר, עכ"ל. וא"כ דבור יש בו תפיסת ידי אדם והוי שאובין אי אפשר להקיש לגמרי מקוה למעיין, דמהיכא תיתי נקיש למעיין ולא לבור, הא בור הוי שאובין, וא"כ עדיף לן להקיש לבור, ועל כן הוי פסול שאובין רק מדרבנן. אבל לטבול בכלי, דגם בבור יש לומר דאף דיש בו תפיסת ידי אדם, מ"מ עכ"פ בעינן שיהיה עיקרו בקרקע כמעיין, ושפיר הוי דרש גמור, ומעתה באמת ההיקש הוי מן התורה. ועיין בפלוגתת רש"י ותוס' סוכה (ל"א ע"א) ד"ה ר"י אמר, אי דרשינן היקש מעצמו בלא קבלה מרבו [ועי' מל"מ פ"ב מקרבן פסח הי"ג], ומ"מ אי אפשר לומר ולהקשות הא אין היקש למחצה, דלענין שאובין יש סתירה בהיקש, דהיקש מקוה לבור סותר ההיקש למעיין, וא"ש וכו'. ועיי"ש מה שעוד האריך בזה.
וא"כ א"ש קושיית הפנ"י, די"ל כסברת המהרי"ץ דהמיעוט הנלמד לגבי שאובין אינו היקש גמור, אבל לגבי זוחלין הוא היקש גמור, ושפיר יליף לה ממעיין, דגם בור אין הוא זוחל, ושפיר הוי היקש גמור. או דאין זה היקש, ואין זה מיעוט רק מלשון אך, אלא גם מלשון בור ומקוה, דמשמעותם היא שהמים נמצאים בהם ואינם זוחלין, וילפינן מיעוטא מאך, רק שלא נלמד מהיקש למעיין לרבות הזוחלין. ועיין בשו"ת בנימין זאב (סי' קנ"ד) שכתב: אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעיין, המעיין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן, ומהו אשבורן דקוו וקיימי, לאפוקי שאם הטביל בו כלים דרך (זליחתן) [זחילתן] כשהן נמשכין ויורדין למקוה לא עלתה להם טבילה דבור ומקוה כתיב דקוו וקיימי. ומבואר בדבריו שכתב דבור ומקוה כתיב דקוו וקיימי, דהיינו נמי ממשמעות הלשון^[5], וא"כ לימוד זה מדאורייתא, והיינו בדומה לסברת המהרי"ץ, דהיכא דלימוד דמעיין אינו סותר לבור, הוי דאורייתא.
וקצת ראיה דהב"י ס"ל כמהלך זה בברייתא, ולא כסברת הפנ"י, יש בדברי הב"י (השייך לסעיף מ"ח בסופו), שכתב לגבי דין הווייתו: ומכל מקום כיון שהרא"ש כתב שאינו רשאי לעשות מעשה להקל, וגם כתב בתשובה שגדולים החמירו לפסול, וגם ר"ש פירש דמזחיל על גבי דבר המקבל טומאה פסול אף לטבילת הטמאים, אין להקל בדבר אלא נקטינן כדברי הרא"ש הלכה למעשה.
ודין הווייתו ילפינן בזבחים (כ"ה ע"ב) מנא ה"מ אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בר אבא אמר קרא אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור, הוייתן על ידי טהרה תהא. ועיין נמי ר"ש (פ"ב מ"ג) דס"ל דברייתא דתו"כ אסמכתא היא, ואילו דרשא זו היא מה"ת.
הרי דאין להשוות בין הדרשות, והב"י עצמו ס"ל בדין הווייתו דהוא מה"ת, וסבר להחמיר דהוא אף בדין מקוה (ולא רק במעיין), כדעת הרא"ש.
ובטהרת הבית הביא את דברי הריטב"א שבת (ס"ה ע"ב) ד"ה ולענין, ושכן מבואר בדבריו נדרים (מ' ע"א) שזוחלין הוא מה"ת. ועיין בשמלה שם מה שהקשה סתירה בדברי הריטב"א לסברת הפנ"י.
ומכח כל זה נלענ"ד במחכ"ת של הפני יהושע, אשר אני כיתוש כלפיו, דלא כסברתו להשוות הדרשות.
וא"כ לענ"ד העיקר בדברי הב"י כדבריו בתשובותיו, דלהלכה זוחלין מה"ת, וכדברי החזו"א דאין לעשות מזה סמך להקל.
ואף אי אמרינן דהוא מדרבנן, אין הדבר ברור דבזה תלוי אי מועיל לבעל קרי או לא, ויש להאריך בזה טובא.
♦
יג.
שם, בד"ה ויש לבאר דעיקר הנידון בזה הוא מטעם דין זחילה שאינה ניכרת. כתב דזחילת הפילטר אינה ניכרת, והביא את לשון השו"ע (סנ"א) ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט, או נבלעין בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין זחילתן ניכרת. ועפי"ז כתב דזחילת הפילטר אינה ניכרת.
ודברים אלה הם בגדר פלאיים ביותר. אטו זחילת הפילטר אינה ניכרת, הלא היא ניכרת ביותר, דאי לא נחבר את הצינור המחזיר מים מהפילטר חזרה לבריכה, הרי שיראו בבירור את המים חסרים במהירות, וכן יראו את מקום הזחילה, וכן יראו שהמים נמשכים אחר הפילטר. ולא יעלה בדעת אי מי לומר שאין זה בגדר הניכר.
רק מחמת שצינור הפילטר מחובר למקוה חזרה, נראים המים כאילו אינם נחסרים.
על כן הנידון הוא, לא אם הזחילה ניכרת או לא, אלא אם חזרת המים ע"י כח החשמל מכשירה את הזחילה.
וע"ז כבר כתב החזו"א (נדפס בגנזים ושו"ת ח"ב [ע' ת"ה] עיי"ש (אות א'), וכן נדפס בשמו בספר פסקים וכתבים [להגרא"י הרצוג] ח"ד (סי' ס"ז, אות א')) וז"ל: כיון דאין המים חוזרין מעצמן אלא מלחץ חשמלי המתחדש בכל רגע לא מקרי חזרה, ואילו מקוה שנסדק ותיקנו מכונה אחרי הכותל שיחזיר מים הנוטפין למקוה לא יציל מזחילה. וכעי"ז כתבו עוד פוסקים.
♦
יד.
שם, ד"ה וע"ע בשו"ת חלקת יעקב וכו' נטה להקל בזה בטבילת עזרא, וכעי"ז כתב הכנה"ג בשו"ת בעי חיי (יו"ד סי' קצ"ח).
לכאורה הציון הזה אינו במקומו, כי בשו"ת בעי חיי לא מדבר כלל על טבילת עזרא, אלא על טבילה דאורייתא, ומדבר על מקוה שנחסר ואין בו נקב.
♦
טו.
שם, בד"ה וטעם נוסף, מביא מהמנחת יצחק, שכתב שיש להחמיר לעשות מקואות לגברים כשרים לכתחילה שמא יבואו לטבול שם כלים.
בספר קנין דעה בקונטרס אחרון (סי' ל"ב) מונה עשרה חששות לטבול כלים במקוה גברים, ושם (הערה ד') מביא מהגאון רבי משה הלברשטאם זצ"ל שכיון שדרך לטבול כלים במקוה גברים, לכן חייבים לעשותו בהכשר, וכתב שכן ראה מכתב מהגאון רבי שמחה ולדינברג.
♦
טז.
ולגבי עשיית מקואות גברים כשרים לכתחילה, עיין בשו"ת שם אריה יו"ד (סי' ל"ח) שכתב לגבי עשיית מקוה רק לאנשים שאינה כשרה לנשים, וז"ל: אך אמרתי שאין דעתי נוחה מזה לעשות מקוה כזאת רק לטבילת אנשים דלא ליתי לידי תקלה פן יהיה נשכח הדבר ברבות הזמן ויבואו לטבול בה גם נשים, ועיי"ש שמביא כמה גזירות שגזרו במקוואות, ומה שכתב הב"י בשם הריב"ש, דאין לגזור שמא יעשה שלא בהמשכה או שלא ברביה, שאין לנו לגזור מעצמנו יותר ממה שגזרו חכמים ואפי' כשאינם בני תורה לפי שהכשר המקוה לכל מסור כי אם לזריזים וחכמים^[6], ע"כ. מ"מ נ"ל דכה"ג הוי גזירה קרובה, שיראו נשים שאנשים טובלים בה לא יעלה בלבם דהיא כשרה רק לאנשים ולא לנשים, בפרט ברבות הימים שכבר הכל נשכח ובכפר שאינם בני תורה. ועיי"ש שמביא ראיה לזה, ומסיים אך באמת מצד הדין ודאי נראה דשרי ולא מצינו שגזרו בזה, אך למיחוש מבעי.
ועיין בספר אור מאיר ח"ג [ע' תצ"ה] שכתב: על כן אין לתקן מקואות של מים שאובין בשביל טבילת עזרא, כי הרבה טבילות שם אינם בשביל זה, אלא בשביל שאר הדברים שכתבתי מזה כאן, והעולם אינם יודעים שנתקנה רק בשביל טבילת עזרא ותו לא, ובלא"ה אין לעשות כן, כי הרבה פעמים אנשים מטבילים שם כלים חדשים, והלא מקוה זו פסול לטבילה זו.
ועיין נמי בספר מקוואות למעשה, בהסכמת הגאון רבי עמרם פריד שכתב: ובמקווה של גברים מצוי שטובלים בהם כלים ולכן גם בזה צריך זהירות ופיקוח תמידי שהכל כדין.
ובזה אמרו כמה גדולים דברי חכמים, כי היה מעשה בירושלים במקוה גברים שנבנתה על פי כל הדקדוקים, והטבילו שם גר, כי סמכו על הרב שבנה את המקוה, ולא שאלו את הבלן הממונה מה מצב המקוה. והתברר כי היתה תקלה במשך השנים, והיתה בעיה באוצרות, והממונים על המקוה סתמו את האוצרות. והדבר התברר רק לאחר מספר שנים, ואותו הגר כבר היה ממונה על דבר המצריך נאמנות של יהודי כשר, ודבר של צרכי רבים.
וכן ידוע שבזמן מגפת הקורונה, רצו להטביל נשים במקוואות גברים, והיו צריכים לבדוק היטב את המקואות, והאיך נעשו, וכמה מכשולות נגרמו מחוסר ידיעה, ואין להאריך.
הרי שיש לחשוש לדבר כזה, שיבואו להכשיר מקואות גברים, ולא ידעו שיש הבדל בין המקואות. ובמקוה גברים עצמו, צריך להזהר מחמת טבילות דאורייתא הנעשים בו.
♦
יז.
עוד לגבי עשיית מקוה משאובים לגברים, ראיתי שכתבו שאף לטובלים בשבת בחמין, זה דוקא במקוה כשר, אבל בטובל בשאובין, אין לטבול בחמין, עיין אמרי יהושע ח"ו (פרק פ"ד) [עמ' ש"ג], שבות עמי ח"א, או"ח (סי' י"ב) [עמ' ק"ח].
♦
יח.
עמ' ער"ב, ד"ה ומבואר, דפליגי השו"ע והרמ"א היכא שהמים הנזחלים הם המים שיותר ממ' סאה.
הנה קיצר והביא מקצת שבמקצת מהמראי מקומות שבענין, וכתב די בפשיטות שלדעת מרן השו"ע אם טובל כנגד הזחילה עלתה לו טבילה, ואילו לרמ"א יצא יד"ח בדיעבד.
לא אאריך בזה, רק אציין לדברי החזו"א בשו"ת וחידושים (סי' תמ"ה) שכתב לענין טבילה בחלק הזוחל, וז"ל: אסור בהחלט, ונשארה בנדותה באסור כרת [וכ"כ בכמה מקומות, עיין בגנזים ושו"ת ח"ד [עמ' תל"ט]].
ועיין נמי בדבריו יו"ד (סי' קל"ד סק"ה) שכתב: וראיתי שכתבו בשם תשב"ץ דאיכא מאן דמכשיר לטבול בזוחלין העליונים, ואינו ת"י, וזה תימא דליכא מ"ד הכי, ובמהרי"ק שרש קנ"ו מבואר בהדיא כמש"כ דלא הכשיר הרא"ש את הזוחלין אף שהן למעלה ממ"ס (ועיין בדבריו המובאים לקמן (אות כ"ז)).
ועיין בשמלה (ס"ק פ"ז) שכתב לדעת הרמ"א דאם טבל בחלק הזוחל שאין להתיר אפילו בדיעבד, ורק אם טבל בחלק התחתון יש להתיר בדיעבד. והיינו שלא כמו שרצה הרב שמש לומר בדעת הרמ"א.
[ומה שציין בהערה (כ"ו) שבשו"ת באר משה ח"ה (סי' כ"א) כתב שלדעת הרמ"א יצא יד"ח, לא מיירי מענין זה שם כלל, רק שמסתפק אם שאיבה ע"י משאבה נחשבת זוחלין מה"ת, וכמו שמביא בזה במאמר בהמשך שם [עמ' רע"ג]. ושם פושט שהוא זוחלין גמורין, רק שבדיעבד מתיר בזה. אבל לא מטעם זחילה למעלה ממ'.]
♦
יט.
עמ' רע"ג, בכותרת המשנה ביאור דעת הפוסקים שלא חששו לפסול זוחלין בפילטר מעיקר הדין אף לטבילה דאורייתא.
בחלק זה מביא במאמר רשימת פוסקים שכביכול התירו לטבול טבילה דאורייתא בפילטר חיצוני.
והנה חלק מפוסקים אלו מדברים על פילטר אחר לגמרי, על פילטר פנימי [הנפוץ יותר במקואות, עם 'כובע' שעולה ויורד במים], שאינו דומה כלל לפילטר חיצוני, ואילו חלקם שהביא שכביכול מתירים טבילה דאורייתא בפילטר פנימי, אין כן הדברים, והוא תולה סברא לא נכונה בדבריהם, על כן אביא את הדברים שכתבו.
♦
כ.
בד"ה אמנם, כתב: עיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד [קמא] סימן ק"י) שכתב לדון אודות הפילטר הנ"ל, והסיק וכו' דלא חשיב כזוחלין. וממשיך לכתוב בשמו, ועל כן יש להתיר את המקווה הנ"ל אף לכתחילה ואף כשהפילטער פועל, ואפילו לטבילות דאורייתא.
במחכ"ת, איני יודע היכן ראה שהאגרות משה הסיק ככה, ועוד התיר את המקוה לטבילות דאורייתא. דז"ל האגרו"מ: ומצד זחילה יותר נוטה שאין כאן פסול וכו', אבל קצת יש להסתפק אולי מעט דוקא, והיה טוב להפסיק עבודת הפילטער בשעת הטבילה כמו שכתבת, אבל הא אין להתיר מצד שיטת הרמב"ם. וממשיך שם אבל למעשה הא בכל אופן יש לאסור מצד שיטת הרמב"ם.
הרי שלגבי זוחלין מסתפק האגרות משה, וכותב שהוא נוטה להתיר, אבל יש לו ספק^[7], לכן מצד זוחלין, טוב להפסיק את עבודת הפילטער.
ולהלכה, הוא אוסר את המקוה מחמת שהפילטער עושה את המים שאובים, והוא חושש לנתן סאה ונטל סאה. והוא מדגיש את זה פעמיים, שלמעשה יש לאסור את הפילטער [החיצוני] ולא להתירו (ועיין במקוה מים ח"ב [ע' ע"ג] סברא למה החמיר בזה האגרות משה, יותר משאר מקומות בהם לא החמיר בנ"ס ונ"ס, ויש להוסיף ראיה לדבריו, כי האגרו"מ הזכיר את שיטת הרמב"ם, ולא את שיטת הראב"ד, ודו"ק, ואכמ"ל).
הרי שהאגרות משה מעולם לא התיר למעשה את ענין הזוחלין, אלא רק נטה להתיר. ולמעשה הוא לא התיר את המקוה ההיא לטבילות דאורייתא, אלא אסר לחלוטין להפעיל את המקוה.
ובמסורת משה ח"ד, יו"ד (אות רי"ב) [עמ' רס"ה] מביאים ששאלו את מרן רבי משה פיינשטיין לדעתו על כלים שטבלו עם פילטר כזה, והשיב שיש לטובלם שנית. הרי שהחמיר בזה ביותר.
♦
כא.
שם, הביא שכ"כ בטהרת הבית (ח"ג עמוד של"ו), והביא חלק מדבריו בהערה (כ"ח). צ"ל טהרת הבית עמוד שכ"ד.
ואין דבריו נוגעים כלל לעניינינו, כי שם מדבר על פילטר פנימי, כמו שכותב שם מפורש. ואדרבה, אצטט מדבריו לגבי פילטר חיצוני, וז"ל: והנה כמה מחברים כגון: שו"ת מגדלות מרקחים (חיו"ד סי' מ"ד אות ד'), ושו"ת להורות נתן ח"ב (סי' ע"ד), ושו"ת בצל החכמה ח"ד (סי' צ"ח), דנו בענין הפילטר שמחוץ למקוה, ופסקו שהוא פוסל מטעם זוחלין, וכל זה לא שייך בפילטר שבתוך המקוה וכו'.
כב.
שם, הביא שכ"כ הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן (הובא בקובץ שערי הוראה, ה'תשס"ד, עמוד קכ"ז).
במחילה מכ"ת, לא נזכר שם בקשר לענין זה.
♦
כג.
שם, אצטט את מש"כ במאמר: וכ"כ בספר מקווה מים (ח"ב עמוד פ"ד), וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (חלק ט' סימן קפ"ז), ועיי"ש דהיינו בפרט אם אין הפילטר נחשב ככלי בפנ"ע. וע"ע בשו"ת שמע שלמה (ח"ה יו"ד סי' י"ד), וע"ע בשו"ת דברי בניהו (חלק כ"ב סימן ה').
במחילה מכ"ת, כל המראי מקומות האלו אינם נוגעים כלל לעניינינו, כי שם מדובר על פילטר פנימי.
ודעת השבט הלוי לגבי טבילה דאורייתא, ז"ל ח"ד (סי' קי"ז): אם לא כמו שכ' אחד מרבנים הגאונים שליט"א דלפעמים טובלים שם גם כלים, ובזה ודאי מקום לאסור ע"פ היסוד דבעינן מים שהנדה טובלת בהם כמבואר סוף מס' ע"ז, ומכ"ש אם יש חשש שטובלים שם לפעמים גם הנשים, ע"כ למעשה ראוי להחמיר.
ודעתו לענין טבילת גברים (ומזכיר גם את דעתו לענין טבילה דאורייתא), כותב שם: אבל מה שרצה ממנו להוציא איסור ע"ז, הנה אין זה דבר קל לאסור איסור, כשם שכ"ש אינו קל להתיר מה שצריך לאסור (וידועים דברי הירושלמי שבתוס' חולין (ס"ד ע"א ד"ה סימנין), כי אין בכחינו לעשות מקואות אנשים כמקואות נשים, ולא דיני טבילת אנשים כדיני טבילת נשים, ורבותינו בעלי הגמ' והפוסקים או"ח סי' פ"ח חלקו ביניהם, ואף על פי שמאד אנו מחמירים על עצמינו בטבילת עזרא, מכ"מ אינו מן הדין כמבואר או"ח שם, ובש"ס בכמה מקומות, וגם להמחמירים מעיקר הדין לתפילה מ"מ יש לו קולות ידועות, כשאובים וכו', וכבר דברו שם הפוסקים גם מדיני חציצה, ועיין במנ"ח וע"ש באו"ח בשע"ת ובחכמת שלמה להגאון מהרש"ק שמקילים בדיני חציצה, ואני מצאתי מפורש כן בס' האשכול כאשר הבאתי בשו"ת שבט הלוי ח"א סי' כ"ד, ובאמת איני בקי בטיב הכלי ההוא ומקומו במקוה, ואם יש בו חשש זחילה, באמת להמחמירים בזוחלים בטבילת עזרא ראוי להחמיר בו, ואולי הוא למעלה ממ' סאה וכזה צל"ע אם ראוי להחמיר גם בטבילת עזרא, סו"ד בדרך חומרא ומגדר מילתא וריבוי קדושה הכל טוב, וראוי להרחיק כלי החדש הנ"ל, אמנם להוציא איסורים חדשים צריך להתישב, אם לא כמו שכ' אחד מרבנים הגאונים שליט"א דלפעמים טובלים שם גם כלים וכו', ע"כ למעשה ראוי להחמיר.
ח"י (סי' כ"ד): בענין פילטער למקוה אנשים ינהג עצמו כמנהג מקומו שנעשה ע"פ ת"ח, ובעיקר הלכה ישנם צדדי קולות שאפשר לסמוך עליהם בטבילת אנשים, לא בטבילת נשים ולא בטבילת כלים, איברא ישנם צדדים ואופנים במציאות הענין שאין חשש כלל, והארכתי בזה במק"א.
חי"א (סי' רי"ג): הנה ענין מיתקן לטיהור וחיטוי מי מקואות באופנים שונים כבר בא אלינו לפני עשרות בשנים, ומעולם לא הסכמנו להשתמש בזה רק במקוה טהרת אנשים, מטעמים ידועים וחששות הנוגעים להלכה, כאשר כתבתי בכמ"ק בשו"ת שבט הלוי.
ולענין זחילה בפילטר, בשיעורי שבט הלוי (סע"ה סק"ג) [עמ' תל"ו] כותב: אמנם מצד שני יש לדון כיון דיתכן דיש בפילטער חשש זחילה.
ברם בשו"ת ח"ט (סי' קפ"ו) כתב: ובנ"ד יש ודאי תוס' טעם היות כי לא ברור פסול זוחלין בפילטער הזה, ואם גם אני מן המחמירים לטבילת נשים וכלים וכו'.
♦
כד.
גם מה שהביא מדברי שו"ת תשובות והנהגות ח"ב (סי' תמ"א), שכתב להקל בזה מעיקר הדין, ורק דלמעשה חשש שמא יבואו לטבול בו גם כלים.
הנה דבריו מוקשים, כי כאמור רוצה להביא פה את דברי הפוסקים שמתירים פילטר לטבילות דאורייתא, ואילו פה מביא סברא שאוסר פילטר שמא יטבול בזה כלים. הרי מבואר בדבריו אלו ממש, שהתשובות והנהגות אוסר פילטר דלטבילה דאורייתא.
והמעיין שם בדבריו יראה שכתב מפורש בדבריו שכתב שאוסר שימוש בפילטר, ולאנשים נטה מתחילה להתיר, ובזה החמיר מחמת כלים וכו'. הרי שברור הדבר, שלא התיר לטבילות דאורייתא.
ועיין בח"ד (סי' ר"ב), ששם חזר בו ממש"כ בח"ב. ועיין בחלק ה' (סי' ע"ר), ח"ו (סי' קפ"ד) ששם מחמיר אפילו בפילטר פנימי משום זוחלין.
♦
כה.
בסיכום הדברים בסוף המאמר (ואביאם פה כי זה קשור לדברים שדנו עליהם פה), כותב: הטובל במקווה שמותקן בו "פילטר" לניקוי המים וחיטויים, לכו"ע עלתה לו טבילה, אלא שנחלקו הפוסקים אם לכתחילה ראוי ליתן "פילטר" במקוואות, דדעת המנחת יצחק והתשוה"נ שאין ראוי להתקינו לכתחילה (מכמה חששות), ודעת האגרו"מ, החזו"א, הטהרת הבית והשבט הלוי דשפיר יכולים לעשות כן אף לכתחילה.
כנראה דבריו מכוונים לגבי טבילת גברים, וא"כ הדברים בסיכום לא מספיק ברורים, ומן החובה להדגישם.
אף כי גם הם אינם נכונים אף לגברים, כי האגרו"מ אינו מתיר בשום מקום, ולגברים לא כתב מה דעתו. וכן החזו"א לא כתב, רק מע"כ רצה לכתוב כך בדעתו, וכתבתי (עיין אות כ"ו) שלא כך הם הדברים. ושאר הפוסקים כבר כתבתי לעיל, ובטהרת הבית לא מדבר כלל על פילטר חיצוני, וגם דברי התשובות והנהגות כבר כתבתי.
ודעת המנחת יצחק לגבי נשים, עיין בדבריו ח"ז (סי' ע"ח) שכתב: ומ"מ לעצור במילין אי אפשר לאפרושי מאיסורא. על כי ראיתי שמצטער הוא מאוד על מה שרוצים לעשות מקוה עם פילטער, ותולין עצמן בר"ג אחד שכתב להם שאין בזה שום בית מיחוש כיון שהפילטער מנקה רק המים שבמקוה שטובלים בה ולא בור הזריעה ובור ההשקה, וכשהמים הנקיים נופלים חזרה להמקוה עוברים דרך בור הזריעה וכו', ואדרבה ע"י הפילטער סובבים המים לא בבת אחת באופן שתמיד יש שם מ' סאה עכ"ל. לא ידעתי איך לא הרגיש שבשעה שסובבים המים המה זוחלין, ולכ"פ זוחלין אינם מטהרים שאובין, ועוד יותר הרי סיים שם בעצמו בזה"ל, רק צריכין זהירות יתירה להשגיח שלא יטבלו הנשים בעת שפילטער עובד עבודתו מפני שאז יש חשש זוחלין כמובן אבל ע"ז יש כמה עצות שלא יבוא לידי כך עכ"ל, והרי דבר זה מבהיל את הרעיון לעשות מקוה שצריך זהירות יתירה אשר בודאי יבואו לידי מכשולות לטבול במקוה פסולה מה"ת, והחת"ס חשש אף בהשקה לבד משום המציאות רחוקה שבא מכשול מזה וכמבואר בדבריו בספרי, והאיך יעלה על הדעת להכשיר מקוה במציאות קרובה לבוא לידי מכשול בלתי זהירות יתירה אף לפי דבריו וכנ"ל, ועוד וכו', ועוד כמה חששות שכתבו בזה הרבנים הגדולים. על כן ח"ו לעשות כזה בישראל וחפץ ד' בידו יצליח לעמוד הדת על תלה ולהרבות קדושה וטהרה בישראל.
ושם (סי' ע"ט): והנה אין לך יותר קרוב לבא לידי מכשול ממעשה הפילטער שצריכין לזה זהירות יתירה, וביותר היכא שהנשים מפונקות מאד ואנקיותא קפדי יותר מעל טהרת נפשותם, בודאי יש לחשוש שקודם הטבילה או בין טבילה לטבילה בראותם שהמים אינם צלולים כל כך וכדי לעשות רצונן, הנשים אשר בעבידתייהו טרודות יפתחו הכפתור לנקות המים, ובחוסר זהירות רב וגודל טרדתן ישכחו לסגור בזמנו, ויבואו ליד מיכשול טבילה במקוה זוחלת הפסולה מה"ת. ועוד יש בזה כמה חששות שכתבו הרבנים הגדולים וכו'.
ועיין נמי בדבריו ח"ו (סי' צ"ב) שכותב לאסור להניח במקואות נשים.
ועיין במנחת יצחק ליקוטי תשובות (סי' ק"ג): ועל דבר האיסור לעשות מסננת (פילטער) למקוה שכתב כהדג"ק שכל גדולי דורינו כולם פה אחד יצאו לאיסור, וביקש לכתוב גם חוו"ד העניה בזה.
הנה פליאה נשגבה דהרי כבר כתבתי כמה פעמים לכהדג"ק את חוו"ד ואיך אפשר לומר שאני לא כתבתי בענין זה לאיסור, והוא נדפסה בספרי (ח"ג סי' פ"ז וסי' קמ"ו^[8]), ובפרט ההמצאה הקרובה יש בזה גם משום זוחלין וח"ו לעשות כן בישראל. [וע"ע מש"כ בזה במנח"י (ח"ו סימן צ"ב וח"ז סימן ע"ח וע"ט וח"ח סי' ע"ח) עיין שם.]
[ועיין נמי בקנה בשם ח"ב יו"ד (סי' פ"ה, אות ב') שהעיד שהצריך המנחת יצחק טבילה שנית לנשים שטבלו כשהפילטר עבד, אפילו בלנו עם בעליהן.]
♦
כו.
שם, בד"ה ונראה, כתב במאמר ונראה דגם לדעת החזו"א יש להכשיר את הטבילה במקווה, וכתב: דהנה עיין בחזו"א (תנינא סימן ח' סק"ד) שכתב לבאר בדעת הרא"ש (שנפסק בשו"ע הנ"ל), דאף היכא שיש נקב למטה ממ' סאה, מ"מ לא נפסל אלא אותו המקום הסמוך לו, ששם היא זחילת המים, אבל בשאר המקווה, יש להכשיר את הטבילה בו, דסו"ס במקום ההוא עומדים המים באשבורן ואינם זוחלים. ולפי"ז י"ל, דכיון דדעת החזו"א (יו"ד סי' ק"מ סק"ד) לפסוק בזה כהשו"ע ודלא כהרמ"א, א"כ לכתחילה יוכלו לטבול בבריכה עם פילטר שלא בסמיכות למקום הנקב, היכא שאין כל המים ננערים לצאת דרך הנקב אלא רק המים הסמוכים לו, עכ"ל.
הנה החזו"א שם (סי' ק"מ) שציין במאמר, מסייג את דבריו וכותב, וז"ל: וכ"ז בנקב קטן, אבל בנקב גדול כ"כ שכל המים מתעוררים לצאת בבת אחת, חשיב הכל נזחל, ושעור הנקב לפי רוב המים, דבמים רבים ישאר מ' סאה אשבורן אף בנקבים גדולים וכו'.
והנה בבריכה שבה יש פילטר, הרי שכגודל הבריכה, כך גם חורי השאיבה שיש בה, בבריכה קטנה יש מעט חורים, ובבריכה גדולה יש ריבוי חורים.
וכל אחד יודה, שאין דין חור בכותל, כמו דין חור משאבה, כי דין חור של משאבה שונה מחמת חוזק השאיבה שהוא חזק ביותר, וזחילתו גדולה יותר. ולולי שהמים היו חוזרים, הרי שדי בזמן מועט שיפעל הפילטר שלא יישארו בבריכה הרבה מן המים.
ועוד, שאפילו אם נרמה את עצמנו ונאמר כי עלינו ללכת אחר גודל חור המשאבה. הרי אפילו אם טובל בריחוק ממקום המשאבה, הרי שעדיין עליו לחשב כמה מן המים היו יוצאים מחמת הזחילה הראשונית, וכמה גובה תופסים מים אלו בגובה המקוה, ורק מתחת לגובה זה יכול הוא לטבול.
וכמו שכותב החזון איש מפורש שם, וז"ל [לגבי נקב קטן]: ומיהו אותו מעט המים הסמוך לנקב המתעורר לצאת חשיב זוחלין, ואין טובלין בו והלכך יש להזהר, שיהיה כל גוף הנטבל מכוסה במי האשבורן, וכן אם המים שוטפין על פני המקוה וזוחלין על פני כותליה צריך לשחות בשעת הטבילה למטה לתוך חללה.
אבל מ"מ ברור מה שכתב החזו"א לגבי חור גדול, והדימוי למשאבה ופילטר. ואין להסביר אחרת בחזו"א, ולומר שהכוונה רק בסמוך לחור וכדומה, כי החזו"א מסיים שם במפורש וכותב, וז"ל: וממש"כ נתבאר כי מש"כ לעיל (סי' קל"ט סק"ד) לפרש ל' השו"ע להכשיר לטבול במים העליונים אם יש מ"ס באשבורן למטה מן הנקב, אינו, והדרנא בי.
הרי שכתב ברור שאסור לטבול בכה"ג למעלה מן הנקב, גם לדעת השו"ע. וכמו שגם הבאתי את לשונו לעיל (אות י"ח) שהטובלת במים עליונים הרי היא באיסור כרת. ועיין נמי לקמן (אות כ"ז).
ועיין נמי בחזו"א (סי' קל"ד סק"ד) לגבי דעת הרא"ש בזה, והבאתי מקצת לשונו באות הנ"ל.
רק שהחזו"א עצמו הסתפק לגבי כח חיצוני השואב, אי הוי זחילה, ובזה יש לחלק בין פילטר לבין חור בכותל. עיין בזה בקנין דעה מקואות, קונטרס אחרון (סי' י"ט).
♦
כז.
עמ' רע"ד, כתב, ועוד היו שעוררו בזה, דלכאו' ברוב הבריכות דידן שהן מלאות עד סופן, בד"כ האדם הנכנס לבריכה מוציא מים ממנה ע"י טבילתו, וא"כ אכתי יש לחוש בזה לפסול זוחלין. אמנם עיין בש"ך (סי' ר"א ס"ק ק"כ) שהיקל גם בכה"ג. וגם הפוסקים שהחמירו בזה, היינו דווקא היכא שע"י הזחילה נגרם אופן שאין במקווה מ' סאה. אך בנידו"ד י"ל דכיון דנשאר בבריכה מ' סאה, גם ע"י האדם הנכנס לא יהא אלא כהנידון לעיל גבי הפילטר, שנתבאר להכשיר באופנים דלעיל. ובפרט שיש לצרף את הדעות דליכא פסול זוחלין ביציאת מים אלא רק בכניסתם.
ודבריו פה תמוהים כולם. מש"כ שהפוסקים שהחמירו בזה היינו דווקא שאין במקווה מ' סאה, ומשמע מזה שהש"ך מתיר אף אם לא יישארו מ' סאה. וזו טעות שאין לאומרה, כי אם לא יישארו מ' סאה, אין מי שיתיר טבילה במקוה זו. ועיין בש"ע (ס"א) שכתב מפורש: וצריך שיהיה החריץ שבו המים גדול יותר משיעור זה כד שתכנס הטובלת ויתפחו המים ישארו שם ארבעים סאה. ואין להאריך בדבר פשוט כזה.
ובנידון הש"ך, הרי הש"ך עצמו מציין לדברי המהרי"ק שחולק, וכן הביא את דבריו לעיל (סק"ל).
ובלחם ושמלה (שמלה ס"ק פ"ח) מוכיח מדברי התשב"ץ ח"ג (סי' ל"ד) שזחילה ע"י אדם נחשבת זחילה, שכתב שאם המים נזחלין חוץ למקוה על ידי הטבילה אף שנשאר במקוה שיעור מ' סאה נפסל בזוחלין, ואין להכשיר אלא א"כ כותלי החדר שבו נמצא המקוה מעכבים את זחילת המים שלא יצאו לחוץ, שבאופן זה חשוב כטבילה באשבורן.
והחזו"א תניינא (סי' ט' סק"ח) כתב שדברי הש"ך תמוהים מאד, ואין לחלק כלל בין זחילה שהמים יוצאים וזוחלין מעצמם לבין אם יוצאים ע"י זריקת אבן למקוה או ע"י אדם הטובל בו, וכן מוכח מדברי המהרי"ק, וכתב שכן מפורש במרדכי שבועות (הל' מקוואות רמז תשמ"ה), שכ', הטובל במקוה אפילו יש בו אלף סאין יזהר שלא יצאו המים בשעת טבילה, דא"כ הו"ל זוחלין כו'. וכתב החזו"א דלדעת הפוסלין זחילה למעלה ממ' נפסל המקוה, ואף לדעת הרא"ש דאינו נעשה כולו זוחל, מ"מ מים הזוחלין פסולין מה"ת. וכתב החזו"א דנדה שטבלה במים הזוחלין, והם אלו שכסו ראשה, הוי נדה גמורה וחייבין עליה חטאת.
ומש"כ: ובפרט שיש לצרף את הדעות דליכא פסול זוחלין ביציאת מים אלא רק בכניסתם. אינני מכיר דעות אלו, ואדרבה, מרבית הדעות הן כי פסול זוחלין הן רק ביציאת המים, ואילו מקצת הדעות סוברות כי אף זחילה הנכנסת, היינו בכניסת המים, ישנה זחילה (וכמו שציין במאמר בהערה (כ"ז) עיי"ש), אבל אין בדעות האלה שלילה של פסול הזחילה ביציאה.
♦
כח.
והנה במאמר הביא ונגע במרבית הבעיות ההלכתיות הקשורות לפילטר. אך יש עוד בעיות בפילטר בבריכה, שלא נגע בהן, על כן אביא אותן פה.
דהנה יש פסול גם כשהפילטר מנותק, כי הרי המים היו ממשיכים להישאב מחמת כח הואקום, ומה שעוצר אותם הם הכלים שבמשאבה, נמצא שמה שעוצר את הזחילה הם כלים, ודבר המקבל טומאה. ולזה חשש הגאון רבי ניסים קרליץ, והגאון רבי יוסף שלום אלישיב הסכים לזה. כך שמעתי מפי תלמידיהם, והביא דבר זה גם בספר סיכום הלכות מקואות [ברוכיאן] (עמ' 92).
♦
כט.
ופסול נוסף בבריכות, כי נקודות השאיבה בבריכה אינן כמו בפילטר המותקן במקוה, שהקירות החיצוניים שלמים, וצינור השאיבה נוסף למקוה בנפרד. כי בבריכה הקירות עצמם נקובים, ובהם עוברים הצינורות. וכבר כתב בזה המנחת יצחק ח"ז (סי' ע"ח) והזכיר את החשש של מעמיד הזחילה מדפנות המקוה בדבר המעמיד טומאה.
אבל באמת כי לא תמיד החור הוא מפולש מצד אל צד, ואז אין כאן מעמיד הזחילה, אבל הבעיה ההלכתית היא כי הן בנקודות השאיבה, והן בנקודות המותקנות להחזרת המים (ג'טים), ישנם חלקים שהם כלים גמורים, ולפעמים בבריכות גדולות, ישנו גם מתקן במקום העמוק ביותר, לשאיבה כללית. וכל אלו יש בהם כלים גמורים, שהם מעמידים המים.
והוא ענין אביק הנזכר במשנה מקואות (פ"ו מ"י).
דהנה בשו"ת ערוגת הבושם יו"ד (סי' ר"י) דן לגבי וענטיל, היינו סתימת מקוה ע"י פקק מתכת, ושם ד"ה אמנם לכאורה, אחר שהביא את שיטות הפוסקים, כתב: ומלבד כל זה עלה ברעיוני דצריך לשום לב לחששא אחרינא שלא העירו הגדולים הנ"ל, דאפי' אם נימא דהווענטיל אינו מקב"ט כלל או משום שהוא מחובר לקרקע או משום דמשמש את הקרקע, וגם אפי' לטעמו של החת"ס ז"ל [חיו"ד (סי' רי"ח)] דמצד עצמו אינו בר קיבול טומאה, מ"מ איכא למיחוש מחמת טעמא אחרינא,^[9] דהנה הר"ש והרא"ש פירשו בהאי דאביק דהוא כלי מתכת כעין ברזא, שעל ידו יורקו מי המקוה, ומפני שכל המים גרורין על גבו, הרי אלו פסולים מפני שהם גרורים על גבי כלים. ונראה לפי"ז גם אם הוא מקוה שלימה של מ' סאה באמבטי, אפי"ה תפסל אם האביק הוא באמצע, מפני שהמים גרורים ע"ג כלים, ובכלי לא מהני מ' סאה [דהכלי עושהו שאובים], ואפי' אם האביק אינו מקבל מים כלל מ"מ כלי מיהת מיקרי אף על גב שאין לו בית קיבול, ועי' בס' גולת עליות על המשנה דצידד לומר דגם הרמב"ם מודה לדינם של הר"ש והרא"ש, רק שהוא פירש דאביק אינו כעין ברזא, לכן הוצרך לטעם דשאובים באמצע, הא אם האביק הוא כעין ברזא, מודה שפסול אף במקוה שלימה עיי”ש, עכ"פ להר"ש והרא"ש בודאי פסול כל שנגרר המים ע"ג כלים, ולזה י"ל, דאף אם נעשה לשמש הקרקע והוא מחובר לקרקע, לא מהני לבטל שם כלי ממנו, דאף דמהני לענין שלא יקבל טומאה אבל לא לענין לבטל שם כלי מיניה, וכמ"ש כה"ג החת"ס (בסי' ר"ו) והנובי"ת (סי' ק"ט) לענין שאובין, והה"ד להר"ש והרא"ש הו"ל מי המקוה גרורים ע"ג כלים, וגם אם נימא כמ"ש החת"ס דברזא אינו מקבל טומאה, משום דל"ה כלי תשמיש ולא כלי תכשיט, אבל עכ"פ כלי מיהת הוי, דלענין זה ודאי לא דייקינן בשמא, ואף שדין זה לא הובא בש"ע, מ"מ אין ראיה בשביל זה שלא ס"ל כן, שגם דין שאובין באמצע לא הוזכר בש"ע בהדיא, אלא מכללא איתמר, עיין בש"ך (ס"ק נ"ב), ואין היתר רק עפי"ד הגידולי טהרה [בתשובות (סי' ג' ובסי' ה')], וא"כ אכתי תליא באשלי רברבי.
וסברא זו של אביק, דהוא כלי, ושייך בצינור מעין זו [והיינו מעין צינור המשמש לפילטר], כתבה גם בחיבור לטהרה בתשובות שבסוף הספר (סי' א'), וז"ל: ומה שכתב שם, ועוד דאף אם היה סתום מג' רוחות לגמרי, בצינור לא חשיב בית קיבול, וכמו שכתב הב"י גבי טבלא שיש לה לבזבז מג' רוחות, עיי"ש. גם על זה צריך עיון מהא דפרק ו' דמקואות מ"י האביק שבמרחץ וכו', ולפי פירוש ר"ש ורא"ש מעשה האביק הוא כעין ברזא שקורין הענדיל, וחושבין זה לכלי גמור אף שמוכרח שפתוח הוא בצד אחר ואינו נסתם מד' רוחות, עיי"ש ואין כאן מקומו להאריך. ועיין עוד שם (סי' ג' אות ד', סי' ד'), ובספרו שו"ת עמק שאלה (סוסי' מ"ח) ד"ה ומה שרצה, (סוסי' נ"ד).
וע"ע בשו"ת קנין תורה בהלכה ח"ב (סי' מ', אות א') שכתב: משא"כ כבנ"ד, אם נחזיק דצינור הסגור למטה הוא כלי, וכדעת הנו"ב דלא מהני קבעו ולבסוף חקקו, נמצא דכל המים שבאוצר מוחזקים ע"י הכלי שמלמטה, דבפתיחתו יקלחו כל מימיו, והרי זה כמו האביק שבמרחץ (פ"ו מ"י) בזמן שהוא באמצע פוסל, וכ' הרע"ב, משום שכל המים גרורים על גביו, עיי"ש, וא"כ גם בנידו"ד נעשה כל האוצר שאוב, וכעין המבואר בצינור (בסעיף ל"ו) דאם חקק בו גומא אחת קטנה קודם שקבעו, נעשה כולו על ידה כלי, וכל המים שעוברין עליו חשובין שאובין, עיי"ש. וא"כ גם בלא הפסול דזוחלין אין מה שיכשירנו וכו'.
ובתפא"י בבועז (שם) נתקשה דא"כ גם באביק מן הצד יפסל, עיי"ש, ובאמת דהרע"ב הרגיש בזה וכ' דמן הצד אין המים גרורים על גביו, ואין כאן שאוב אלא מה שבתוכו [- היינו בתוך האביק], ושאר המים הו"ל מקוה כשר סמוך לשאוב, עיי"ש, ועל כרחך צ"ל שהאביק מן הצד הוא באופן זה שאין מי המקוה יוצאין דרכו, כגון שהוא גבוה, דזהו הפי' שאין המים גרורים על גביו, ועכ"פ בנ"ד דכל המים מוחזקים ע"י הכלי, וקמא קמא דמטו נעשו שאובים, אי נקטינן כדעת הנוב"י. ולא מהני מה דהדפנות של אוצר המים הם בבנין, כיון דעמידת המים הם ע"י הכלי דרך קבלתה, ולא דמי לסוף פ"ה [דתנינן] ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם, וכ' התוי"ט דדוקא הויית המקוה שמהוין ועושין בעינן ע"י טהרה ולא מה שמונעין, שהמניעה היא היפך ההוייה, עיי"ש. דכל זה רק בפסול דהויה ע"י טהרה יש לחלק, וגם בזה עיין בשו"ע (סעיף נ') ב' דעות, ובשו"ת חת"ס (סי' רי"ח) אחרי שהביא דכ"ה שי' הרא"ש דמניעה ע"י דבר המק"ט אין פוסל, ושיטתו מחוורת, עם כל זה העלה דעכ"פ אין לנו לסמוך להקל לכתחילה לעכב יציאת המים ע"י דבר המק"ט, ועכ"פ דשם בגודר בכלים אין שום מים בהכלים, דאין עומדין דרך קבלתם, אבל בנ"ד, דכל עמידת המים ע"י כלי (להנו"ב) דרך קבלתה, איזהו הכשר שייך בזה. – עכ"ל הקנין תורה בהלכה.
וע"ע מש"כ בתשובה על זה בשו"ת ויען יוסף (סי' רל"ו), ועיקר הדברים שכתב שם, שמשנה דאביק אינה ברורה לו כל צרכה. ואעתיק חלק מדבריו הנוגע לעניינינו: הנה אודה ולא אבוש שאני נבוך בביאור משנה זו מה נקרא באמצע ומה נקרא מן הצד, דפשטות משמעות הר"ש שם דאם האביק קבוע בקרקע המקוה מקרי באמצע, ואם הוא קבוע בכותל המקוה אף למטה נקרא מן הצד, דהרע"ב דייק וכתב שכל המים גרורים על גביו, כלומר דעיקר כובד המים הוא על שוליו, משא"כ אם האביק קבוע בכותל שמן הצד, אף שמעכב שלא יאבדו המים אין זה אלא כמו מסייע שלא יאבדו, והדר"ג פשיטא ליה דגם זה נקרא קבוע באמצע, ומן הצד היינו שאינו מעכב את המים, והיינו אם קבוע בגובה הכותל. עכ"ל, וע"ע בדבריו, והמצויין שם בהערה.
וע"ע בחזו"א בליקוטים (סי' ז' סק"ד) שתמה על הדברי חיים (סי' מ"ה) הנ"ל דלמד מאביק לגבי דבר המקבל טומאה, האיך יליף מאביק לגבי הויה ע"י טהרה, הרי אביק הוא כלי ומיירי לגבי שאובין. ועיין נמי בחזו"א (סי' קל"ג ס"ק י"ג) דברזא שהוא דרך תשמישו בהכי, דינו כאביק דאע"ג דמחובר לקרקע פוסל את המקוה אע"ג שיש לו נקב המוציא את המים, ואין בזה חילוק אם עשוי מתחילה לשמש את הקרקע או שנמלך עליו לקובעו, דבכל ענין פוסל את המקוה, ומקרי חקקו ולבסוף קבעו^[10].
וכן יש ללמוד נמי מדברי הר"ש (פ"ב מ"ד) דמייתי לתוספתא (פ"ג ה"א) גיסטרא שהיא משוקעת בקרקע בור של גת וירדו גשמים ונתמלאת הרי אלו פסולין, מפני שהן גדורין על גבי כלים, ורבי אליעזר מכשיר שאין המים שאובין פוסלין את המקוה עד שיפלו לתוכו. פי' בור של גת ואין הסיד שבשוליו מחזקת מים (ולא) [לולי] הגיסטרא שהיא משוקעת בקרקעיתו, ונמצאו כל המים גדורין (ומחזקין) [ומחזיקים] מחמת הגיסטרא שהיא כלי ומתוך כך חשיבי ליה רבנן כשאוב.
וכ"כ נמי שם (פ"ו מ"י) לגבי אביק, דמביא הוכחה לשיטתו גבי אביק מהאי תוספתא, וז"ל: אביק כלי מתכות הוא ומשוקע באמבטי, ויש בו נקב דכשנמאסים מי האמבטי מחמת טבילות פותחין הנקב שבאביק ויוצאין המים שבאמבטי, וממשיכין לו מים אחרים נקיים וסותמין הנקב שלא יצאו המים, ובזמן שהוא באמצע פסל לפי שכל המים גרורין על גביו, כי ההיא דתניא בתוספתא שהבאתי לעיל בפ"ב, גיסטרא שהיא משוקעת בקרקע בור של גת וירדו גשמים ונתמלאת הרי אלו פסולין מפני שהם גרורים ע"ג כלים וכו'. הרי דגם בתוספתא מבואר דבר זה שכלי שהמים נגררין על גביו פוסל את המקוה בשאובין. וכלי זה מיירי שאין בו כלי קיבול, מדמסיים ר"א ב"ר צדוק אם מקבל האביק כל שהוא, הרי דר"מ וחכמים דרישא פוסלים אפילו בדליכא בו בית קיבול^[11]
ועיין בדברי המנחת יצחק ח"ב (סי' ק"ה, אות י') שמביא כמה חששות הלכה למעשה, בדיני ברזים במקואות, ועיקרם משום דבר המקבל טומאה, ומביא גם את דברי ערוגת הבושם הנ"ל דשייך בצינור חשש כלי משום דינא דאביק, וכתב: העתקתי תוכן דבריו [של הערוגת הבושם] בזה, מפני גודל ההתענינות שיש בזה בחידושו שמחדש ענין חדש בחומרת מקואות, כ"ז כתבתי ליתן טעם למה שראיתי שהרבה גדולים שלא רצו לסמוך למעשה לעשות ברזאות של מתכת במקואות אף בצירוף שיהיה נעשה לקרקע, ומחובר לקרקע. ועיין נמי במנחת יצחק ח"ד (סי' ל"ח) שציין דבריו אלו לאסור ברזא ממתכת.
ואף על פי שכתב המנחת יצחק שהערוגת הבושם חידש חידוש וענין חדש בחומרת מקוואות, לא ראה המנחת יצחק את דברי הר"ש, והחיבור לטהרה שגם כתב דבר זהיב, וכנ"ל, וכן גם החזו"א והקנין תורה בהלכה.^[12]
ושו"ר בטהרת יום טוב חלק ה' (סי' כ"ה) תשובת הג"ר של' קרויז אבד"ק אודווארי, ונדפסה גם בספרו דברי שלו' ח"ד (סי' ק"כ), שכתב: ולפי מש"כ בשו"ת ערוגת הבושם מובא דבריו במנח"י ח"ב סי' ק"ה דחשוב כמו מקוה מים שגרורים על גבי כלים ויש להחמיר עיי"ש.
העולה מכל הנ"ל, כמו שכתבתי בפתיחת הדברים, דבג'טים להבאת המים מהפילטר, ובהתקנים לשאיבת המים, יש צורת כלי, וא"כ יש בזה פסול כלי ושאוב לכל המקווה, כמו דין אביק.
ואע"פ דיכולים לחלק לגבי ג'טים וכדומה בכתלים, דבאביק מיירי כדברי הר"ש שכשנוטלו כל המים יוצאים מהמקוה, ואילו כאן אף אם נוטלו, לא יצאו המים, כי אין הכותל מפולש, אלא הצינורות עוברים [בדרך כלל] בתוך הכותל, ואין זה נחשב שכל המים גדורין עליו [אבל במשאבה בתחתית הבריכה, הרי זה בוודאי כאביק].
הנה בכה"ג שהמים נשאבים דרך שם, נראה שהוא בגדר המים גדורין עליו, והוי מעמיד את המקוה, שמאי שנא האיך יוצאים המים, אי דרך פתיחה מלמטה, או דרך פתיחה בשאיבה. ודו"ק, כי היא סברת הגר"נ קרליץ והגרי"ש אלישיב שהבאתי לעיל (אות כ"ז). רק שאין צורך לכלים שבמשאבה, אלא מחמת הכלים שבמקוה עצמה, והדברים פשוטים.
♦
ל.
עמ' רע"ז, לגבי הנחת כלור במקוה, העיקר כמו שהביא בשם הפוסקים שמותר, והעיקר שיש להקפיד שלא להניח את הכלור במקוה לפני שהתמלאו ארבעים סאה.
♦
לא.
עמ' רע"ח, מה שדן לגבי הנחת הכלור סמוך להשקה, אך מיותר הוא, כי גם באוצר ההשקה מניחים כלור.
♦
לב.
עמ' ר"פ-רפ"ב, מה שדן באיזה כלור להניח במקוה, כלור מנפט או ממלח, גם דיון זה מיותר, כי אין כלור ממלח, ואולי כוונתו למתקן מלח לחיטוי בריכות. וא"כ נידון זה הוא נידון אחר, כי בכה"ג הנידון הוא מתקן הממליח את כל המקוה [ולא נוזל או טבליות בדומה לכלור], ויש טעם מלוח מאד המורגש היטב במקוה, ואין זה כלל דומה לכלור. ובתשובה הארכתי בזה, ודנתי להתיר, בתנאי שגם אוצר ההשקה יומלח כמו בור הטבילה.
♦
לג.
עמ' רפ"ב, ט' קבין, הביא דמועיל במקלחת.
יש לציין לדברי המנחת יצחק ח"ד (סי' כ"א, אות ז') שכתב דצריך להפעיל המקלחת לצורך זה, וכתב: ומהנכון לעמוד שם קןדם יציאת המים, ויפתח המקלחת להטיל עליו ט' קבין.
♦
לד.
עמ' רפ"ד, טבילה בכנרת. בטבילה בכנרת יש להאריך טובא, כי הדברים אינם פשוטים, ואינם גובלים בשאלה של נוטפים או זוחלים גרידא, אלא בשאלות רבות וכבדות משקל כשאובין ועוד, ולא רק בכנרת עצמה, אלא בכל המעיינות והנהרות והנחלים המובילים אליה.
תחת ידי בירור הלכתי גדול, שביררתי בעניי בס"ד בשנים האחרונות, הנוגע למספר סעיפים, ומספר פסולים, אשר לענ"ד משנים את כל ההסתכלות ההלכתית.
אני בימים אלו עסוק בגיבוש וסידור הדברים, ומקווה להביא את הדברים לפני כמה מגדולי ההוראה.
♦
לה.
עמ' רפ"ה, כתב דליחיד מבני ספרד אין צורך להחמיר במקוואות, ויש לו לפסוק כדעת השו"ע אפילו לקולא, ורק לענין בנין מקואות, כיון שהוא נוגע הוא לאיסורי כרת, וישנם כמה נשים הטובלות בכל יום, על כן ראוי לחוש לכל הדעות, כיון שהוא מקום ציבורי.
הנה ז"ל שו"ת ישכיל עבדי ח"ה יו"ד (סי' כ"ו, אות א'): הנה ד' מרן ז"ל יו"ד סי' ר"א ס"מ כי המעין אינו נפסל בשאיבה, ורמ"א בהגה כ' שם ומ"מ נהגו להחמיר גם במעין כי יש חולקין אפילו במעין ואומרים דשאיבה פוסלת ולכן לכתחילה יש להחמיר ע"כ, והנה פשוט, דבכל זה וכיוצא בזה ובפרט דיש כאן חשש של איסור כרת ודאי דנקטינן להחמיר ככל הדיעות, ובפרט דכן עלתה הסכמת רבני ירושלים הראשונים דאף לדידן דקבלנו עלינו הוראות מרן ז"ל לכל אשר יאמר כי הוא זה בכל זאת באה"ע ויו"ד, קבלנו דעת המחמירין, עי' מנהגי ירושלים אה"ע דיני קידושין אות א' וכן בס' ברך משה סי ל"ה ע"ש שכ' דבאיסור ערוה נקטינן להחמיר ככל הדיעות, ופשוט דאיסור נדה ג"כ לא נפיק מאיסור ערוה, עי' בדברינו בח"א יו"ד סי' י"ב סעיף אות ח' ובכן הדבר פשוט דגם במעין עלינו לנקוט להחמיר באיסור שאיבה.
ועיין נמי בשו"ת חוקי חיים (גאגין) (סי' ח') שמחמיר כהרמ"א לענין זחילה למעלה ממ', כיון שכתב המהריט"א בספר הבהיר ש"י בסי' י"א דכבר ידוע דבאיסור ערוה בגיטין וכיוצא אנו נוהגין לתפוס כל החומרות של כל הפוסקים, ולכן כתב, גם בענין טהרת המקוה חשיב איסור ערוה לטהר אשה לבעלה מאיסור כרת.
ומדנקט איסור גיטין ואיסור ערוה, הרי שמדובר גם לשאלה פרטית, ודו"ק.
♦
לו.
שם, לגבי ים המלח, מסקנתו דבימות הגשמים יש להיזהר משום המקומות שהתרחבו, אבל בשאר ימות השנה יש להתיר בשופי.
ודבריו מבוססים [כפי שציין] על דברי הרה"ג ר' ראובן יוסף מיארה בקובץ שמחת התורה ח"ג (ע' כ"ג), שכתב שם (ואין זה מובא במאמר) ש50% מהמים שנכנסים לים המלח הם מהירדן, ומהנחלים, ו25% הם מי תהומות, וסברתו כי גם מי הנחלים הם רוב השנה מים כשרים. ומציין בקובץ שמחת התורה שמקור דבריו הם באנציקלופדיה לבית ישראל חי"ב (עמ' 22).
הנה גם בענין ים המלח יש להאריך הרבה, ולא אבוא אלא בעיקרי הדברים. הנה הרב מיארה לא הביא את המשך הערך באנציקלופדיה הנ"ל, וז"ל שם: בעשרות השנים האחרונות היטו מדינות ישראל וירדן את מי הירדן לצורכי השקייה ושתייה, וכמות המים הזורמת לים המלח פחתה. הרי שכבר יש לחשב את הכמויות הנ"ל בצורה אחרת.
ידוע שנהר הירדן עיקרו בים כנרת, שנחסם בסכר דגניה (כפי שהביא במאמר כשדן בכנרת), וע"י כך כמות המים הזורמת בירדן פחתה ואף נעצרה כמעט לגמרי.
המים היחידים שזרמו בקביעות בשבעים שנה האחרונות מהכנרת לנהר הירדן הם מי המוביל המלוח (שהם מים שאובים), וכן מים מהכנרת ע"י משאבות שמזרימות מים מסכר אלומות הישן, לפי מצב הכנרת. ומשנת תשע"ג (2013 למניינם) מזרימות מים בזרם איטי אך קבוע. כשבשנה האחרונה [דהיינו מלפני פסח תשפ"ה] אחרי הקמת סכר אלומות החדש, המים זורמים שלא ע"י משאבות (וגם אז יש לחקור מה דינם, ואכ"מ).
כמו כן זורמים בירדן מי קולחין, ממכוני טיהור, ומעוד מספר מקורות, ומנחלים קטנים, שגם בנחלים האלו מותקנים מתקנים שונים, שחלקם הופכים את המים למים שאובים.
חלק ממים אלו נשאב בהמשך לצרכים שונים, על פי הסכמים שונים, ולפי עונות השנה השונות.
אם אכן יגיעו רוב מים מהכנרת, הרי שיש לדון מה דין המים. אם דין המים כזוחלין, הרי שאין בעיה, אבל אם דין המים כשאובים או נוטפין, הרי שהגענו שוב לאותו דיון.
נהר גדול נוסף שזרם בעבר לירדן, הינו נהר הירמוך, שנחסם כולו ע"י מדינת ירדן [תעלת הע'ור]. וגם אם יגיעו מים אלו לנהר הירדן, הרי שמים אלו דינם כשאובים, מחמת שעוברים סכרים שונים בסוריה וירדן, ומפעילים שם מתקנים מתקנים לייצור חשמל (הידרואלקטרי), שכתב עליהם הגאון הצדיק המפורסם רבי חיים מיכאל דב וייסמנדל זצ"ל בספר תורת חמד, ענייני מקואות (אות י') שהם פסולים בשאיבה. וע"ע מקוה כהלכה (ע' ל"א, נ"ט) לגבי טורבינות בימינו.
כמו כן מלבד הירמוך, עוד עשרות נחלים ומעיינות, נתפסו בישראל ובירדן (כפי שהזכיר באנציקלופדיה לבית ישראל), ובירדן גם הוקמו מאגרים לאורך אפיקי הנחלים והמעיינות. כך שרוב המים הזוחלין, אכן הוטו מים המלח, וכיום מגיעים אליו בעיקר מי שטפון, וכן מים מכמה מעיינות מישראל.
ויש להעיר לגבי המעיינות הנובעים תחת ים המלח עצמו, כי רובם מעיינות מליחים, ודין מים מליחים לחלק מהפוסקים לא מטהרים בזוחלין. דתנן במתני' מקואות (פ"א מ"ח) למעלה מהן מים מוכין שהן מטהרין בזוחלין. ופי' הרע"ב: מים נובעים שהן מלוחים או חמים. והוא על פי הרמב"ם שם, שכתב נמי מרים. ובר"ש פי': המלוחין והפושרין. ועיין בתוי"ט שעמד על ההבדלים בפי' הרמב"ם בין מקואות לפרה (פ"ח מ"ט).
ועיין במהרשד"ם יו"ד (סי' קצ"ח) שכתב דלרש"י אסור לטבול בחמין, עיי"ש. ועיין בטל אורות על המרדכי (להג"ר יוסף בן ג'וייא) פרק אלו דברים מש"כ ליישב.
ובמהרי"ט ח"ב יו"ד (סי' י"ח) כתב דסימן למי תמציות [הפסולים בזוחלין] שלרוב המה מלוחים, ורובם פוסקים בימות החמה.
אמנם בשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב (סי' נ"א) הקשה על המהרי"ט מדברי המשנה הנ"ל. ועיין שירי טהרה להגאון רבי שלמה קלוגר בתשובות לסי' ר"א (סי' מ"א), וז"ל: ומ"ש רו"מ להקשות על המהרי"ט, דס"ל שמי מרים ומלוחין הוי סימן דאינו רק מי תמצית, והקשה עליו רו"מ מן המשנה דמקוואות (פ"א מ"ח) למעלה מהם מים מוכין שהם מטהרין בזוחלין וכו', הנה זה לא קשה מידי, די"ל התם מיירי דהזדמן כן, ואטו בכל הדברים והסימנין, אטו לא נזדמן שיהיה יוצא מן הכלל, ומהרי"ט לא כתב רק דמן הסתם עפ"י הרוב לא נזדמן שיהיו מי מעיין מרים ומלוחין. ועיי"ש שכל הסימנים הם מדרבנן.
והנה לגבי חמי טבריה, איתא בסנהדרין (ק"ח ע"א) שהם מעיינות תהום שנשתיירו מהמבול, ואפ"ה ס"ל למהרשד"ם בפשטות דפסול משום שהם חמין ומלוחין [רק דהתיר מחמת דעת רוב הראשונים]. וא"כ כ"ש שאר מעיינות מלוחין וחמין שיש בהם חשש לדעת המהרי"ט שהם מי תמציות. אם לא ביררנו וראינו את הנביעה בבירור, כמבואר בדברי הגאון רבי שלמה קלוגר, שאז יש בדבר הברור להוציא מידי הסימנים.
וידוע דהפוסקים חששו ביותר לדברי המהרי"ט בתשובה הזו, שאין לסמוך על כל מעין, אלא יש לבדוק היטב את הנביעה. עיין בגידולי טהרה (סי' ב'), ועוד רבים, ואין לפורטם כי רבים הם.
על כן מחמת שכבר במשך עשרות שנים רוב המים המגיעים בקביעות לים המלח הם מים שאובים, הרי שהבעיה ההלכתית המצויה בים המלח היא אכן בעיה משמעותית, ויש לחקור היטב לגבי המעיינות שסביב ים המלח (עין גדי ועוד), אי יש זרימה קבועה או לא, ואכמ"ל.
♦
לז.
ברם כל זה לגבי החלק הצפוני בים המלח. כי כמפורסם, כיום ים המלח מחולק לשני חלקים נפרדים לגמרי, צפוני, בו המים הם טבעיים ומקוריים. וחלק דרומי, וביניהם לשון צרה.
הג"ר יעקב בלוי בספר פתחי מקואות (פ"ב, ס"ד, הערה ז') מתייחס לזה, וכותב שרוב המים מגיעים דרך משאבות, אבל עכ"פ יש השקה לחלק הצפוני.
הנה את הדברים כתב בשנת תשס"ז, ואין אני יודע מה היתה אז המציאות, אבל המציאות כיום היא שהחלק הדרומי התייבש לגמרי, ועל כן כל המים מגיעים במשאבות.
וגם אין לומר את הסברא שיש השקה, כי המפלס בחלק הדרומי הוא גבוה בהרבה מהמפלס בחלק הצפוני.
כי בחלק הדרומי קיימים מפעלי ים המלח, אשר יש להם בריכות אידוי (אשר גם מחמתן אין השקה, וגם אין הם נחשבים לים טבעי), ומאדים את המים, והמלח מצטבר בקרקעיתן. ועל מנת שיוכלו למלאות עוד מים לאידוי, הם מגביהים את שפת הבריכות, ואת שפת הים עוד ועוד, עד אשר התחילו להיגרם נזקים למבנים אשר מסביב לים.
ועל כן נדרשים המפעלים לבצע "קציר מלח", דהיינו לאסוף את המלח המצטבר, ולהעבירו לחלק הצפוני, וכך גם מרוויחים שמפלס הים בחלק הצפוני עולה במקצת.
מ"מ העולה מזה, שההבדל במפלס המים בין החלקים של ים המלח, הוא שונה משמעותי, ואין השקה ביניהם. ועל כן מן הפשוט שכבר היום אסור לטבול בחלק הדרומי.
♦
ובזאת אתן קנצין לדברי, ואשא תפילה שלא תצא תקלה תחת ידי, ולא באתי להתנצח ח"ו, אלא לברר את ההלכה לבוריה. ואומר בתורת ידידות, ידע כל הכותב מאמר תורני, וביותר מאמר הלכתי, שכמצטטים מספרים במאמרים תורניים, ועוד במאמרים הלכתיים, יש להיזהר ביותר הן בהקפדה על דיוק הדברים, והן בהקשר הדברים, והן בכתיבת מקורות מדויקים.
כי מאמרים חשובים כאלה דרכם להתפרסם, ומתוך מאמרים כאלה נלקחים דברים הלאה. ולכן כל תג ותג, יש בו חשיבות רבה ביותר.
וכמו שיש בכתיבת ספרים בדורנו, את ענין כתיבת ספר תורה, כך יש להיזהר על כל אות ואות, ועל כל פסיק ופסיק, בדומה לזהירות בכתיבת ספר תורה, כי מלאכת הכותב היא מלאכת שמיים.^[13]
♦ ♦ ♦