ברכת הטבילה כשאין בעלה בעיר עד הוסת הבאה

דוגמאות השאלה
יש לדון באשה שבעלה אינו בעיר, ולא יבוא עד הוסת הבאה, ורוצה לטבול, ואינה רוצה לחשוש לסכנה (שכתב השבות יעקב ח"ג סי' עז), האם היא יכולה לברך על טבילתה. [וכן אשה שיש לה סכסוך עם בעלה כבר זמן רב, ואינם נוגעים אחד בשני, האם יכולה לטבול בברכה, כדי שאם יום אחד יתפייסו, שלא יכשלו עד שתצטרך לחכות ללילה ולטבול. ואף שאפשר שלא תיגע בבעלה עד הוסת הבאה. וכן אשה שבעלה בצבא, ויכול לבוא בכל יום, ואפשר שלא יבוא רק עד שתראה את וסת הבאה. וכן אשה שבעלה ללא הכרה, והיא טובלת כדי לשרתו, שלדעת הגרמ"ש קליין (להלן) מותרת לגעת בבעלה גם בימי נדתה, ואין צריכה את הטבילה להתיר נגיעה זו, האם היא יכולה לברך על טבילתה.]
♦

צדדי הספק

צד א' - האם מצות הטבילה היא רק אם היא משתמשת בטבילתה למצות עונה, או לפחות לנגיעה של חיבה בבעלה.
צד ב' - או דילמא מצות הטבילה היא מצוה בפני עצמה, ללא קשר לשאלה אם בפועל היא תיגע בבעלה. והיינו שמצות הטבילה היא עצם סילוק הטומאה ממנה. או שהמצוה היא במה שכעת נטהרת היא לטהרות, אף שאינה משתמשת בטבילה זו לגעת בטהרות. או שהמצוה היא במה שהיא נטהרת לבעלה, אף שבפועל אינה משתמשת בטבילה זו לגעת בבעלה. וכן אפשר שהברכה היא על עיקר מצות הטבילה שציוונו בוראנו, ולא על זאת הטבילה (שו"ת חיים לעולם).
א.

דעת הטהרת הבית

נשאל בעל טהרת הבית (שו"ת מעין אומר ח"ז פ"א סי' קנט): אשה שבעלה נמצא בחוץ לארץ והוא יחזור לארץ ישראל רק בעוד כמה חודשים, ומכל מקום היא רוצה ללכת למקוה לטבול לטהרתה, האם תברך על טבילתה, והשיב: פשוט שכן^[1].
עוד נשאל בעל טהרת הבית (מעין אומר חי"ד חיו"ד סי' יח עמ' רפח): אשה שאין בעלה בעיר ויחזור רק כעבור זמן רב, האם יכולה לטבול ולברך על טבילתה. במידה וכן, מה דין רווקה שטובלת לנידתה וכן איש שטובל לקריו, האם מכיון שהטבילה מועילה להיתר כניסה להר הבית, אם כן יהיו צריכים לברך על הטבילה. והשיב, נדה הטובלת לטהרתה, אם היא נשואה, אפילו בעלה אינו כאן, יכולה לטבול ולברך. אך אשה פנויה הרוצה לטבול או הטובל כיון שרוצה לעלות להר הבית, כיון שגזרו חכמים איסור בדבר זה (חזון עובדיה ימים נוראים עמ' נט, ויביע אומר ח"ה חיו"ד סי' כו אות יא), ממילא אי אפשר לברך.
וכן בהליכות עולם (ח"ה עמ' רכג) הביא את דברי התפארת צבי והמסגרת השלחן שיש למחות על מנהג הנשים שאם בעליהן בדרך רחוקה אינן טובלות, וכתב עליהם, שלפי האמור יש למנהג הזה על מה שיסמוך. ע"כ. הרי שלא רק שלא העיר על דבריהם בקול רעש גדול שאם האשה תטבול הוי ברכה לבטלה, אלא התנצל שהמנהג שלנו שלא לטבול יש לו על מה שיסמוך. וכ"כ בהלכה למעלה (עמ' רכ): מנהג הנשים שאם אין בעליהן בעיר, אינן טובלות, עד שיבואו לביתם. 'ויש להן על מה שיסמוכו'.
וכן בטהרת הבית ח"ב (עמ' תמה ותמט) כתב: אם אין בעלה בעיר "אינה צריכה" לטבול, ויש אומרים שכל שאין בעלה בעיר לא תטבול משום חשש "סכנה". ע"כ. וכן כתב במקורות למטה: ומה שכתבנו שיש אומרים שכל שאין בעלה בעיר לא תטבול משום חשש סכנה, הנה בשבות יעקב כתב וכו' חשש רוח טומאה ומזיקים. ע"כ. הרי שכתב רק לשון אינה צריכה, וגם לסוברים שלא תטבול כל הטעם הוא רק משום סכנה. ולא עלה על דעתו להעיר שאם הבעל לא יחזור עד המחזור הבא יש בברכת הטבילה גם ברכה לבטלה. וכן המשיך הטהרת הבית במקורות למטה, והביא את הזבחי צדק שהנשים נהגו לטבול כשאין בעליהן בעיר, והדבר פשוט שיכולות לעשות כן ואין בזה חשש כלל, וכמו שכתבו הבית דוד והדבר משה. והעיר בטהרת הבית על הזבחי צדק שלא זכר מהשבות יעקב. הרי שכל מה שהעיר על דבריו זהו שיש בזה חשש סכנה, אבל לא העיר על ההיתר הגורף הזה לטבול כשאין הבעל בעיר ושאין חשש כלל, שיש חשש באופן שהבעל יחזור אחר המחזור שתהיה בטבילה זו ברכה לבטלה. הרי שדעת הטהרת הבית היא שבשום אופן אין חשש ברכה לבטלה. והמשיך הטהרת הבית והעיר על השבות יעקב שחשש לסכנה, שלא אמרינן חמירא סכנתא מאיסורא אלא בסכנה טבעית ולא בסכנה סגולית, וסיים הטהרת הבית: ומכל מקום למיחש מיהא בעי. הרי שהסיק שדברי השבות יעקב אינם הלכה פסוקה, אלא יש רק לחשוש לדבריו, וכל זה רק משום חשש הסכנה. ולא העלה על דעתו שיש בכלל איסור גמור בברכה על טבילה זו, באופן שהבעל יחזור רק אחרי המחזור הבא.
וכן המשיך הטהרת הבית: ולאפוקי מהתפארת צבי שכתב לתמוה על מנהג הנשים שאם בעליהן בדרך רחוקה אינן טובלות, וזהו נגד משנה, ועל בעלי ההוראה למחות בנוהגות המנהג הרע הזה. וכיוצא בזה כתב המסגרת השלחן. וכתב על דבריהם בטהרת הבית, שלפי האמור יש למנהג הזה על מה שיסמוך. ע"כ. הרי שרק התנצל לסמוך את המנהג שלנו שלא טובלות, אבל לא החזיר על דבריהם מלחמה שערה, שבאופן שהבעל יגיע רק אחרי המחזור הבא, תהיה בברכת הטבילה הזו ברכה לבטלה, ולמה מחו באופן גורף על מנהג בנות עירן, ולא השאירו את המנהג שלא לטבול באופן שהבעל לא יגיע עד המחזור הבא. הרי שמסכים איתן מעיקר הדין שיכולות הנשים לטבול עם ברכה אף כשהבעל שלהם אינו בעיר ולא משנה מתי יחזור, רק אנו שמנהגנו שלא לטבול, אין לערער על מנהגנו שיש לנו על מה לסמוך. וגם כל מה שכתב בטהרת הבית שלמנהגנו יש על מה לסמוך, הוא רק מטעם סכנה, ולא שאנו ניצלים במנהג זה מברכה לבטלה אם הבעל יגיע רק אחרי המחזור הבא. הרי שלא חשש כלל לברכה לבטלה, והיא מקיימת מצוה גמורה בטבילתה, גם אם לא תיגע בבעלה כלל.
וכן בטהרת הבית ח"ג (עמ' רעז-רעט) הביא על דברי צוואת רבי יהודה החסיד שלא יניח מלהזדקק לאשתו בליל טבילתה, את דברי הלחם הפנים שפסק כדברי הסמ"ג שתטבול אף שאין בעלה בעיר. ושכ"כ המאירי שדרך נקיות היא לאשה לטבול בזמן הראוי לטבילתה אף כשאין בעלה בעיר. ושוב הביא את דברי השבות יעקב שיש סכנה, ופקפק בדבריו, שבסכנה סגולית לא אמרינן חמירא סכנתא מאיסורא. והוסיף שאולם בספר תפארת צבי כתב על דברי השבות יעקב שאין רוח רעה מצויה בזמנינו, ולא שמענו (שהיה סכנה כשטבלו ואין הבעל בעיר) בימינו כדבר הזה בבנות ישראל וכו'. והוסיף בטהרת הבית שגם ביביע אומר הביא את דברי האחרונים שאין רוח רעה מצויה בינינו. וסיים הטהרת הבית שעל כל פנים בנידונו (שטובלת רק כדי להתיר נגיעה בבעלה החולה), שבעלה בעיר שפיר דמי (ואין חשש סכנה). ע"כ. הרי שצידד להתיר טבילה אף שאין בעלה בעיר, ושאין בזה חשש סכנה, ולא עלה על דעתו כלל שיש לחוש לברכה לבטלה אם הבעל יחזור אחר שתראה שוב וסת.
וכ"כ עוד בטהרת הבית ח"ג (עמ' רעז): ועיין בשו"ת אדמת קודש דמוכח שאף שלא היה בעלה בעיר, "טובלת לטהרתה", כדי לבקר בקברות הצדיקים. ע"ש. וטבילתה מועילה גם לבעלה. וברור שאם רוצה להחמיר ולטבול שנית, אין לה לברך, דהויא ברכה לבטלה, ודלא כמו שכתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו ס"ס קמו) שהטובלת בערב יום הכיפורים לכבוד קדושת היום (וכגון שחפפה וסרקה שערותיה במסרק ונזהרה מכל חוצצי טבילה), אם תטבול אחר כך לבעלה יכולה לברך. דליתא. עכ"ל הטהרת הבית. וכ"כ עוד בטהרת הבית (ח"ג עמ' קפז-קפח): והוא הדין לאשה נדה שטבלה בערב יום הכיפורים ביום השמיני לשבעה נקיים, ונתכוונה "רק" לכבוד יום הכיפורים, טהורה גם לבעלה. ואם רוצה להחמיר ולטבול שנית, אסור לה לברך, שהיא ברכה לבטלה. ע"כ. הרי שאף שטבלה רק לצורך קברות צדיקים או רק לצורך יום הכיפורים, קיימה את מצוותה, וטבילתה השניה אינה מצוה, ואינה יכולה לברך על טבילתה השניה. ואם כן, שהטבילה הראשונה אף שאינה מתכוונת לבעלה הויא מצוה, יכולה שפיר לברך עליה. ולפחות היה צריך בטהרת הבית להביא מדברי האדמת קודש שאיירי שהתכוונה גם לבעלה, ולהבהיר שבלי כוונה להשתמש בטבילה זו גם לגעת בבעלה אסור לה לברך על טבילתה הראשונה. ומלשון הטהרת הבית "שטובלת לטהרתה" כדי לבקר בקברות הצדיקים, מבואר שמצד הדין (ללא חשש סכנה) יכולה לכתחילה לטבול רק לצורך קברות הצדיקים, ולא העיר כלל שיש לחוש בזה לברכה לבטלה.
עוד כתב בטהרת הבית (ח"ג עמ' רעז): הגר"ש קלוגר כתב גם כן (שמי שבעלה חולה ואינה יכולה לשמש מיטתה) שמותרת לטבול בברכה כדי לשמשו, שאף על פי שטבילה בזמנה אינה מצוה, היינו "דלא הוי מצוה חיובית לטבול, אבל אם טובלת מצוה קא עבדא", אלא שאינה חייבת לטבול בשביל שאר קריבות שלא נשתעבדה לו בשביל שאר קריבות (אבל לדעת השבט הלוי היא משועבדת גם לשאר קריבות). עכ"ל. וז"ל הגר"ש קלוגר: מה ששאל במי שאסרו לו הרופאים שלא יזקק לאשתו כי יזיק לו, אם מותרת לטבול, ואם חייבת לטבול בשביל שאר קריבות, ואם תברך, הנה הדין כך דאם טובלת ומכוונת לשם טבילת נדה "ודאי תברך אף שאין לה בעל", מכח דנהי דטבילה בזמנה לאו מצוה, היינו דלא הוי מצוה חיובית לטבול, מכל מקום אם טובלת מצוה קא עבדא, כמו דנשים מברכין על מצות עשה שהזמן גרמא כן הדין בזה. עכ"ל. ואף שבטהרת הבית בתמצותו קיצר ולא הביא את המילים" אף שאין לה בעל", זהו מחמת שאין צורך בפרט דין זה, כי נידון הטהרת הבית הוא כשיש לה בעל רק הוא חולה ואינו יכול לשמש מטתו, וטובלת רק כדי לשרתו בנגיעה. אבל מכל מקום הוא מסכים לסברא של הגר"ש קלוגר שהביאה, שההיתר לברך על הטבילה אינו משום שנוגעת בבעלה, וכך משתמשת בטבילה זו, אלא שאף שאינה משמשת מיטתה עם בעלה ולא משתמשת בטבילה זו, מכל מקום אם טובלת מצוה קא עבדא^[2], אלא שאינה חייבת לטבול בשביל שאר קריבות^[3].
ב.

בדעת החתם סופר שהוי ברכה לבטלה

כתב החתם סופר (אוצר מפרשים שו"ע פרידמאן, סי' קצז ס"ב): עיין תשובתי (יו"ד סי' קצו), ועל כל פנים אם אינו בעיר, בזמן הזה^[4] שמחמירים להמתין ז' נקיים, דלכולי עלמא אין טבילת מצוה, והוה ברכה לבטלה לענ"ד^[5]. עכ"ל.
וכן הביא את דברי החתם סופר ופסקו בשו"ת עטרת משה (אב"ד מאקווה, חיו"ד ח"א סי' קכז-קכח). וכ"פ בספר אמרי טהרה (עובדיה סי' סח). והובא גם בספר עלי טהרה (סי' קצז סעיף ב עלה ז).
אולם כבר העיר בספר פסקי חתם סופר לנין ונכד שלו (נדה, עמ' עא הערה ג), שדין זה צריך ביאור. וכ"כ בספר דור המלקטים (נדה סי' ר אות יא דין ברכה בסק"י דין כשאין בעלה בעיר) על דברי החתם סופר שלא נראה כן מסתימת שאר פוסקים.
ובחתם סופר ציין לשו"ת שלו, ששם כתב ג' חילוקים במצות טבילה. ואפשר שכוונתו בדין טבילה בליל שבת, וחוזר על דברי הרמ"א שכתב שמותרת לטבול בליל שבת דוקא אם בעלה בעיר אבל בלאו הכי אסור. ועל זה ביאר החתם סופר שכיון שבזמן הזה מחכים ז' נקיים ואין הטבילה בזמנה, וכיון שבעלה אינו בעיר אינה צריכה לטבול בשביל פריה ורביה ועונה, אין לה היתר לטבול בליל שבת, ולהרחיק את הטבילה מהחפיפה וחשש סחיטת שער. וסבירא ליה שאומרים בדין זה "אי עביד לא מהני", וכמו שהביא בטהרת הבית (ח"ב עמ' תנז) כמה פוסקים שכתבו כן [אף שדחה את דבריהם], ולכן הוא סובר שכיון שאי עביד לא מהני, לא עלתה לה טבילה, ולכן ברכתה לבטלה. אבל באמת אם טובלת ביום חול, אף שאינה טובלת לצורך קירבה עם בעלה, אין הברכה לבטלה, כי טבילתה מהני בעצם במה שבעלה יוכל ליגע בה, והיא גם נטהרת לטהרות.
וכן בספר פתחא זוטא (סי' קצז ס"ב עמ' קמה) העיר מדברי החתם סופר עצמו, וזה לשונו: החתם סופר סימן קצ"ו כתב דבזמן הזה דכל הנשים ספק זבות לא הוי טבילה בזמנה, וכ"כ החתם סופר (סי' קע בד"ה ותו) דבזמן הזה שהם ספק זבות לית לן טבילה בזמנה. "ועיין בחתם סופר (ח"א חאו"ח סי' נה ד"ה ומאי)". ומה שיש להתעורר בזה וכו' (לא נראה לי שהפתחא זוטא דוחה עוד דברי החתם סופר בהמשך דבריו). עכ"ל. וראיתי בחתם סופר בחלק א' (אורח חיים) בפנים שכתב, ומאי דקמן אי טבילה בכלל מצוה תחשב או לא, הנה לשיטת ר"ח שבתוס' (נדה ל. ד"ה ושמע) ורבנו אלי' דטבילה בזמנה מצוה, וכן דעת רמב"ם (פ"ג משביתת עשור ה"ב), אלא דבזמן הזה לית לן שום טבילה בזמנה, אף על פי שאינו צריך כלל לשמש בטהרות או לבעלה, אם כן פשיטא שענין הטבילה גופה מצוה היא. ואפילו לר"ת דס"ל לאו מצוה אלא כשצריך לטבול יטבול, והוה כשחיטה שהוא הכשר אוכל, מכל מקום בשחיטה גופיה נ"ל עיקר כמ"ש הפרישה (יו"ד סי' א' סק"ז) דשחיטה לאו כברכת הנהנין היא אלא ברכת המצוה ממש, ומשום הכי אילם שוחט ואחר מברך ומוציאו אף על פי שהאחר אינו שוחט עתה, ואף על גב דבברכת הנהנין אם אינו אוכל אינו יכול להוציא אחר ידי חובה מכל מקום שחיטה לאו ברכת הנהנין אלא מצוה גמורה היא וכו'. ולעולם לכולי עלמא שחיטה מצוה ממש היא ולא רק הכשר מצוה והכי נמי טבילה. עכ"ל. וזה מה שרצה להעיר הפתחא זוטא על דברי החתם סופר שכתב שהוי ברכה לבטלה, שהרי באורח חיים כתב החתם סופר שענין הטבילה גופה מצוה היא, אף על פי שאינו צריך כלל לשמש בטהרות או לבעלה, ואפילו לר"ת דסבירא ליה לאו מצוה אלא כשצריך לטבול יטבול, מכל מקום הטבילה כשחיטה ואינם הכשר מצוה, אלא מצוה ממש. ולפי דברי החתם סופר הללו, אף אם לא תשתמש בטבילה לגעת בבעלה, מקיימת מצות בטבילתה, ולא הוי ברכה לבטלה, כיון שהטבילה אינה הכשר מצוה, אלא מצוה בפני עצמה.
וכן ראיתי עוד בשו"ת חתם סופר (ח"ג חאה"ע א סי' קכט) שכתב: ואשר שאל על דבר עשיר נכסים שיש לו בנים ובנות ומשום טעם ידוע לו נתרצו הוא ואשתו לפרוש זה מזה מתשמיש המטה, ועתה אוותה נפשו לדעת בהגיע זמן טבילתה אם תוכל לטבול כדי להצניעה הדבר שלא ירגישו בני הבית ומכל מקום יהיו פרושים זה מזה. תשובה, יפה לה לטבול עצמה בזמנה מטעם אחר כדי שיהיה לבעל על כל פנים פת בסלו אם ירצו לחזור ממחילתם ויכולים להזדקק זה לזה כדי להשמר מיצר הרע, אמנם בגוף הדבר אם עשו כדין בהסכמה זו לא נשאלתי וכו'. עכ"ל. והובא בפתחא זוטא (סי' קצח מהדורא תנינא סמ"ח). וממה שהשואל שאל שרצונו שתטבול אשתו רק משום להצניע הדבר שלא ירגישו בני הבית שהם פורשים זה מזה, נראה שפרשו גם מנגיעות זה מזה, דאי לאו הכי תיפוק ליה שרוצה לטבול משום נגיעה, ושאת זה ישאל אם יכולה לטבול, אלא על כרחך שכל טעם הטבילה היא רק כדי שבני הבית לא ירגישו בפרישתן זה מזה. וכן החתם סופר כתב טעם אחר לטבילה כדי שיהיה לו פת בסלו שאם ירצו להזדקק זה לזה יוכלו, ולא הזכיר החתם סופר למנוע אותה מברכת הטבילה, הרי שאם הבעל בבית אף שאין ביניהם כל נגיעה דעת החתם סופר שיכולה לברך על טבילתה. ובספר טהרת ישראל הביא את דברי הפתחא זוטא בשם החתם סופר הללו, כמקור לדין שאשה יכולה לברך על טבילת נדתה אף אם אין לה בעל. וכן בפתחא זוטא עצמו (סי' קצח סמ"ח מהדורא קמא עמ' קפו) הביא את דברי הגר"ש קלוגר במלואם שיכולה לברך אף אם אין לה בעל.
♦
ג.

עוד הסוברים כפשטות החתם סופר

וכן באשל אברהם (בוטשאטש, סי' רמ סעיף יב) צידד להקל הרבה בדין תשמיש המיטה בזמן הגזירה דשבי הצבא, ושלא דמי לאיסור תשמיש בשני רעבון. וכתב: ובפרט בליל טבילה יש להכריע גם כן להקל בזה, מצד שלא תהיה ברכתה על הטבילה ברכה לבטלה, שהרי קיימא לן טבילה בזמנה לאו מצוה, וכיון שכבר טבלה ואמרה ברכה, אם לא יקיים עונה הוה ליה ברכה לבטלה^[6].
וכן בעולת יצחק (רצאבי, ח"ב סי' קצד) הביא את דברי הטהרת ישראל שגם אשה שאין לה בעל ורוצה לטבול מנדתה צריכה לברך. ואף על גב דקיימא לן דטבילה בזמנה לאו מצוה היא, מכל מקום אם טובלת מצוה קא עבדא ולא גרע ממצות עשה שהזמן גרמא. וכתב עליו: והנה דין זה שהוסיף, נראה דאינו אלא אליבא דהאשכנזים שמנהגם כהרמ"א (סי' יז ס"ב) שפסק דאשה מברכת על מצות עשה שהזמן גרמא, מה שאין כן לדידן דנקטינן כהרמב"ם ומרן, משום דלא שייך שתאמר וציוונו, הוא הדין כאן לא תברך כשאין לה בעל. וכ"פ בסיכום התשובה, כשהיא טובלת והוא אינו בעיר "וספק אם יבוא עד שיגיע וסתה שוב, לא תברך מספק"^[7]. עכ"ד. אולם הטהרת ישראל לא כתב זאת מעצמו אלא אלו דברי הגר"ש קלוגר, ונבאר להלן שדברי הגר"ש קלוגר הם גם לשיטת הספרדים.
וכן בהוספות לדרכי טהרה (ריש פי"ח עמ' 239) נשאל על אשה שטובלת רק לשם טהרה ולא כדי להיות עם בעלה האם תברך, והשיב, טבילה דלא אתיא לידי ביאה, תטבול ולא תברך. ע"כ. אך עיין בדעתו להלן.
וכ"כ הגרמ"ש קליין (שיח תורה, נדה עמ' כז), אודות אשה שבעלה בלי הכרה, יכולה לשמשו בזמן נידתה (כיון שבאופן זה לא שייך כל אופן של חיבה), וכשטובלת לא תברך על טבילתה, כיון שאין הטבילה מצוה בפני עצמה אלא הכשר מצוה לענין עונה וקירוב, אבל באופן שלא שייך כלל כל ענין זה אינה מקיימת שום מצוה בזה. ע"כ^[8]. והביא ראיות לדבריו, ונדבר בהם להלן^[9].^[10]
ד.

הוכחה מהראשונים לברך

כתב המאירי (נדה טו. עמ' נח): הבאין מן הדרך נשיהן להם בחזקת טהרה וכו', שאם יש לה וסת והגיע שעת וסתה שאסרנוה, אם עבר זמן הוסת בכדי שיעור ספירה הרי היא לו בחזקת טהורה. "ומכאן למדו רבים שדרך נקיות הוא לאשה לטבול בשעת טבילתה אף בשאין בעלה בעיר", זו היא השטה הברורה בענין משנה זו וכו'. והובא בטהרת הבית (ח"ג עמ' רעח). והרי המאירי כתב (נדה ל.) שהלכה רווחת בידינו שאין טבילה בזמנה מצוה (כ"כ הטהרת הבית ח"ב עמ' תמו בדעת המאירי), ובכל זאת שיבח את הדרך שטובלת אף שאין בעלה בעיר. [וכן מדויק מלשונו שכתב דרך נקיות, ואם היה סובר שטבילה בזמנה מצוה, היה צריך לכתוב שחייבת לטבול ואינו רק משום דרך נקיות.] ואם כן למרות שהוא סובר שאין טבילה בזמנה מצוה, ובכל זאת שיבח את הטובלת אף שאין בעלה בעיר, הרי שהוא סובר שאין כל חשש ברכה לבטלה אף אם לא תיגע בבעלה. שהרי הדין שהבא מן הדרך והיה לאשתו שיעור ספירה אחר הוסת, שהרי היא בחזקת שטבלה וטהורה, אינו רק אם אשתו חשבה שיגיע לפני המחזור הבא, אלא הדין הזה הוא בסתמא לכל האופנים שבאים מן הדרך, אף אם האשה לא ידעה מתי בעלה יחזור, והוא בא בפתאומיות מדרך ארוכה עם סוסים ועגלות, שאמרינן ודאי האשה טבלה בזמנה מדרך נקיות.
וכ"כ בספר הקנה (עמ' ע ע"ב): תמר היתה בת יפת תואר וכו', ואמנון בא עליה וכו', אמר ליה ר' והלא לא חשש משום נדה, אמר ליה בני וכי יש נדה בבית המלך, שהרי בזמן שיסתלק הדם מן האשה הוא הדין הקשה, היא טובלת במקוה ישראל ונטהרת מן הדין. וי לה לאשה כשפסק דמה והגיע זמנה ולא ירדה בטבילה, כי אין להניח טומאת הדין בבית המלך היא כ"י, ולכן אפילו האלמנה צריכה בזה הטהרה בזמנה מיד, ולכן אם כל הטומאות בטלו טומאת נדה לא בטלה, כי אין חובה בעולם כמוהו, ואם כן תמר וכו' לא היתה נדה, כי אין טומאה בבית המלך, ויש אזהרה גדולה. וכן בספר שיח יצחק (סי' תיז), אחר שהביא את דברי השבות יעקב, כתב: אמנם ראיתי בספר הקדוש והנורא ספר הקנה, שמזהיר מאוד שחס ושלום לאשה לעמוד בטומאתה אלא תטבול מיד, וחידוש על מרן הבית יוסף שלא הביא דבריו בסימן קצ"ז. ועיין עוד בדרכי תשובה (אות ג) ובספר מקור חסד^[11]. עכ"ד.
וכן מוכח דעת הבנימין זאב (סי' קמח), שכתב לחלק בדברי רבינו תם שכתב דטבילה בזמנה אינה מצוה ולא תטבול בשבת, שהיינו היכא דאין בעלה בעיר. ומוכח דאבל בחול מותרת לטבול אפילו כשאין בעלה בעיר (כן הוכיח בספר אבן שהם פרלמוטר, סי' לד ד"ה ואחר שככ"ז). וכ"כ עוד הבנימין זאב להלן (ואין לחלק), אמנם אם אין בעלה בעיר תדחה טבילתה עד יעברו ימי אבלה, דהא לדעת רבינו תם לאו טבילה בזמנה מצוה. ע"כ. ומוכח שאחר ימי אבלה יכולה לטבול אף שאין בעלה בעיר, אף לדעת רבינו תם שאין טבילה בזמנה מצוה, ואין בזה חשש ברכה לבטלה. ולא הזהיר שתטבול אחר ימי אבלה רק באופן שבעלה יחזור לפני ראיית הוסת הבאה. עוד כתב שם: ואף על גב דביום הכיפורים אסורה בתשמיש המיטה, ולאו טבילה בזמנה מצוה איכא, מכל מקום כדי "להתפלל האשה ביום הכיפורים בנקיות ובטהרה" יכולה לטבול ביום הכיפורים, "וחשיב לה בשביל מצוה", וכדי לעשות נחת רוח להן אין ממחין בידן (ומסופקני אם בקטע זה שכתב שיש מצוה בטבילה בשביל להתפלל, דיבר אף למאן דאמר טבילה בזמנה אינה מצוה). הרי שגם בטבילה כדי להתפלל בטהרה יכולה לברך.
וכן מבואר בריב"ש (בסי' שצח) וזה לשונו: ומה שחידש כבודך בההיא דבפרק החולץ, ואי בעית אימא רבנן יחודי בעלמא הוא דמיחדי להו, שרוצה לומר בלא קדושין ובלא חופה וברכה, דכיון דלמהוי פת בסלו בעלמא הוא, הויא לה ברכה לבטלה (ברכת הנישואין). נראה שהדבר אמת שלא היה בנישואין, ולא מטעם הברכה, "שכיון שהיא חופה גמורה להיות כאשתו לכל דבר ומותרת לו ואסורה לאחרים, לאו ברכה לבטלה היא". והשוחט את המסוכנת אף על פי שאין דעתו לאכלה, "מברך על השחיטה". אבל מטעם אחר הוא שנראה שגם היחוד היה אסור וכו'. עכ"ל. והובאו דברי הריב"ש בליקוטי הפרי חדש ליורה דעה (שבסוף הפרי חדש אורח חיים דף נח ע"א), ובערך השלחן (סימן כח ס"ק יח), ובמחזיק ברכה (סימן יט סק"א) ועוד. וכן הובא ביחוה דעת (ח"ו סי' נ בהערה), והביא שכן דעת רוב ככל האחרונים^[12]. ומבואר בגמרא (חולין לא) ששחיטה ונדה דמו לאהדדי. וכ"כ הגרמ"ש קליין (שיח תורה נדה עמ' כח), ומזה למד דין נדה משחיטה (רק שם דימה ביניהם שאין לברך, ואנו על פי הריב"ש מדמים שיש לברך). וכן מבואר ברמב"ן (חולין לא:)^[13] וברדב"ז (ח"א סי' לד)^[14]. ואם כן, כמו שכתב הריב"ש שבשוחט את הבהמה המסוכנת אף על פי שאין דעתו לאוכלה, מברך על השחיטה, הוא הדין לטבילת נדה, שאף אם אין דעתה להשתמש בטבילה זו כדי לגעת בבעלה, יכולה לברך על טבילתה. ובכלל נראה שיש ראיה מעצם דברי הריב"ש לנידוננו, דכתב שאפשר לברך ברכת החופה, אף שאינו רוצה לחיות עמה כאשתו, דכיון שסוף סוף היא חופה גמורה להיות כאשתו לכל דבר ומותרת לו ואסורה לאחרים, לאו ברכה לבטלה היא. אם כן הוא הדין בטבילת נדה, אף שאינה רוצה להשתמש בזה לגעת בבעלה, מכל מקום כיון שהטבילה מתירה לה את הנגיעה והתשמיש, לאו ברכה לבטלה היא^[15].
וכן נראה קצת מדברי הרמב"ם והחינוך, שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצוה קט), שצוונו שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאי זה מין ממיני טומאות שנטמאנו בו, ואין הכוונה באמרנו שהטבילה מצות עשה שיהיה חייב כל טמא שיטהר על כל פנים, כמו שהוא חייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית, או כל מי שיהיה לו בית שיעשה מעקה, ואולם הנרצה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כי מי שירצה להיטהר מטומאתו הנה לא יושלם זה אלא בטבילה במים ואז יטהר. ולשון ספרא, ורחץ במים יכול גזרת מלך תלמוד לומר ואחר יבא אל המחנה מפני הטומאה, רומז אל זה השרש שבארתי לך, כי זה דין לבד שמי שירצה שיטהר יעשה כך וזה הדין הוא המצוה. ואולם שיהיה חייב טבילה על כל פנים לא, אבל מי שירצה שיישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב הרשות בידו^[16]. עכ"ליז. הרי שלא הזכיר הרמב"ם כלל שבשביל הצורך לקיים את המצוה צריך להשתמש בטהרה,^[17]או שקיום המצוה זה רק בתנאי שאחר כך ישתמש בטהרתו, אלא לשונו הוא: מי שירצה להסיר את הטומאה מעליו. הרי שסגי במה שמסיר את הטומאה מעליו, וזו מהות המצוה^[18]. ובספר החינוך (מצוה קעה) הביא את דברי הרמב"ם, והוסיף: ומכל מקום אין זה ממידת החסידים ואנשי מעשה להיותם מטומאים בטומאתם. כי הטומאה מאוסה והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה ומזדככת בטהרה. עכ"ל. וגם מדבריו נראה שהוא הבין שהמצוה היא עצם הטבילה להיטהר מהטומאה המאוסה, ואינה בתנאי שמשתמשת בטבילה לגעת בבעלה. [וכן הוכיח בספר אורחותיך למדני (ח"ח סי' קסא עמ' שעו).]
♦
ה.

דעת האחרונים שיכולה לברך על טבילתה

כן יש להביא ראיה מהב"ח (סי' קצז ד"ה ומ"ש ורבינו תם), שכתב: השיב רבינו תם דקיימא לן דטבילה בזמנה אינה מצוה, ומה שהביא רבינו (הטור) ראיה לרבינו חננאל מהירושלמי (דאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה), נראה לפי עניות דעתי דאין משם קושיא כלל לרבינו תם, דאף על גב דליכא מצוה לטבול בזמנה, מכל מקום אסור לאשה לעמוד בימי טומאתה מטעם זה, דשמא הבעל סומך עליה דודאי תטבול, כל היכא דאפשר לה לטבול, שמא יבוא הבעל פתאום לביתו ויהא מחשב ימי וסת ויבוא עליה. עכ"ל. הרי שאף למאן דאמר טבילה בזמנה אינה מצוה, הרי היא טובלת בזמנה, אף שאפשר שבעלה לא יבוא עד שתראה שוב וסת, ולא העיר שאסור לה לברך באופן זה.
וכ"כ הגר"ש קלוגר (קנאת סופרים השמטות לשיורי טהרה סי' סד עמ' מז ע"ב): מה ששאל במי שאסרו לו הרופאים שלא יזקק לאשתו כי יזיק לו, אם מותרת לטבול, ואם חייבת לטבול בשביל שאר קריבות, ואם תברך, הנה הדין כך דאם טובלת ומכוונת לשם טבילת נדה, ודאי "תברך אף שאין לה בעל", מכח דנהי דטבילה בזמנה לאו מצוה, היינו דלא הוי מצוה חיובית לטבול מכל מקום אם טובלת מצוה קעבדה, כמו דנשים מברכין על מצות עשה שהזמן גרמא כן הדין בזה^[19]. עכ"ל.
וכן בספר מר ואהלות (דף ל ע"א סוף סי' כח, והובא בשדי חמד ח"ו מערכת טבילה סי' ב אות ט עמ' 2651) הביא את דברי הגר"ש קלוגר והוסיף ראיות לדבריו. וזה לשונו: ואגב אזכיר מה שכתב בספר קנאת סופרים ראיה דאין סכנה כשטובלת ואין בעלה בא עליה [עיין צוואות ר' יהודה החסיד ושבות יעקב] מפסחים (קיב) לא תזקק לה לילה הראשונה. עוד יש לומר ממה דאיתא בשבת (קכט) לא תטבול תוך ל' כשאין בעלה עמה, הרי דלאחר ל' שפיר דמי. ואפשר דאף בשכיבה עמה בלא ביאה ליכא סכנה גם תוך ל', דלא כרש"י שם. ועיין רש"י מגילה (יג ד"ה שהגוף) ושבות יעקב (ח"א אה"ע סי' קא) ואכמ"ל. עכ"ל. ולא עלה על דעתו שבמקרה של הגר"ש קלוגר יש חשש ברכה לבטלה.
וכן הביא הגר"י זילברשטיין (חשוקי חמד נדה קס) שליט"א את דברי הגר"ש קלוגר, שהטובלת לנדתה אף שאין לה בעל יכולה לברך.
וכ"כ בטהרת ישראל (סי' קצח אות קמג): אף שאין לה בעל ורוצה לטבול מנדתה, צריכה לברך, וציין מקור לדבריו את הגר"ש קלוגר והפתחא זוטא [בשם החתם סופר].
וכן המהרש"ם בדעת תורה (ריש סי' קצז) ציין לדברי הגר"ש קלוגר, רק לא הביא מה שכתב כשאין לה בעל, ולא הביא את הטעם שהתיר לטבול.
וכן נראית דעת הגה"ג רבי מרדכי גרוס שליט"א (שיח תורה נדה עמ' כז-כח) שיכולה לברך, והביא ראיה מדברי הגר"ש קלוגר.
והנה בסמ"ג (לאוין סימן קיא) כתב: ואומר בירושלמי הדא אמרה שאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה, אלא יש לה לטבול מיד, וכן ראיתי גיסי ר"ש ברבי שמשון שהיה מנהיג לבתו לטבול אף בחורף בזמנה אף על פי שאין בעלה בעיר. ע"כ. וכתב בטהרת הבית (ח"ב עמ' תנ) וקצת קשה על מה שהביא (שו"ת זרע אמת) בשם הסמ"ג, שהרי הסמ"ג לשיטתו שפסק כהירושלמי, שטבילה בזמנה מצוה, אבל לדידן קיימא לן טבילה בזמנה אינה מצוה. ע"כ. אולם כמה וכמה אחרונים פסקו כדברי הסמ"ג הלכה למעשה אף בזמנינו שכבר פסק הבית יוסף שסוגייאן דעלמא כמאן דאמר טבילה בזמנה אינה מצוה.
כן הביא להלכה בלחם הפנים (קופמאן, ח"א בהשמטות לסי' קצז עמ' סט), וזה לשונו: כתב הסמ"ג אסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אלא יש לה לטבול מיד. וכן ראה מגיסו שהיה מנהיג לבתו לטבול בחורף בזמנה אף שאין בעלה בעיר. עכ"ל. והובא בטהרת הבית (ח"ג עמ' רעז).
וכ"כ הבאר היטב (סי' קפד סקט"ז): עיין בסמ"ג שכתב דאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אלא יש לה לטבול מיד, וכן כתבו האחרונים. עכ"ל. ובסמ"ג מבואר להדיא דהיינו אפילו כשאין בעלה בעיר, והעתיקו הב"י (סי' קצז ד"ה ור"ח). [ואולי הבאר היטב השמיט זאת בכוונה, דלפי מה דקיימא לן טבילה בזמנה לאו מצוה, אין צריך לטבול כשאין בעלה בעיר. (כל זה עד כאן לשון הבצל החכמה ח"ג סי' עא). וכן בטהרת הבית (ח"א עמ' קמא) כתב שהשו"ע השמיט בכוונה מה שכתב הטור הבא מן הדרך, דמרן מיירי דוקא באופן שהאיש נמצא בביתו בכל ערב, דבבא מן הדרך כתב הבית יוסף שסוגייאן דעלמא דטבילה בזמנה אינה מצוה, שהרי אין לך אשה שטובלת כשאין בעלה בעיר. ע"כ. ואם כן אפשר שגם הבאר היטב, אף שהביא את לשון הסמ"ג, אינו חוזר אלא רק על אם הבעל נמצא בעיר]. וכן הבינו שהבאר היטב פוסק ככל דברי הסמ"ג אף שאין בעלה בעיר, בשו"ת בית אב"י (ח"א סי' עח), ובשו"ת באר שרים (ח"א סי' נח אות ב), ובמשמרת הטהרה (קארפ, סי' קצז שער הציון מס' 14).
ועיין בספר נשמת אברהם (סי' קצז) שכתב לו הגרי"י נויבירט בזה הלשון: מובא בסוף סימן קפ"ד בבאר היטב וסימן קצ"ז בט"ז (סק"ג) דבכל גווני תטבול גם אם לא תשמש. ע"כ. והגם שהנשמת אברהם שם דיבר באינה יכולה להיזקק לבעלה וטובלת בשביל שאר קריבות, אולם ממה שציין הגר"י נויבירט לבאר היטב, נראה שדעתו שתטבול בכל גווני, אף שאין שאר קריבות, כדי להסיר הטומאה מעליה, וכדברי הסמ"ג שהובא בבאר היטב.
וכ"כ בספר בית הילל (סי' קפד ס"א): כתב בסמ"ג הדא אמרוהו אסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אלא יש לה לטבול מיד. וכן ראיתי גיסי שהיה מנהיג לבתו לטבול בחורף בזמנה אף שאין בעלה בעיר.
וכ"כ הזבחי צדק (סי' קפד ס"ק לה): אסור לאשה לעמוד בטומאתה ולא תטבול, אפילו כשאין בעלה בעיר, אלא יש לה לטבול מיד, וכן ראיתי גיסי שהיה מנהיג לבתו לטבול בחורף בזמנה אף שאין בעלה בעיר. סמ"ג, בית הילל. עכ"ל. [מיהו בסימן קט"ז (ס"ק קכד) כתב: אשה לא תטבול כשאין בעלה בעיר משום סכנה, מפני חשש דבוק רוח. ובשו"ת זבחי צדק (החדשות סי' עב) כתב: לענין הנשים שהם בעיר אחרת וטובלים, וכשבא בעלה ימצאנה שהיא טהורה, יכולות לעשות כן, ואין בה שום חשש כלל וכו', ותניח אצלה סכין של ברזל וכו'. והובא בטה"ב (ח"ב עמ' תנא).] הרי שלא חשש לברכה לבטלה, וגם כל מה שכתב במקום אחר זהו רק שיש סכנה, אבל לא שאינה מצוה וברכתה לבטלה.
וכ"כ בתפארת צבי (סי' קפד ס"ק יג): ומזה יש להוכיח דכל הנשים מחויבות לספור ולטבול "כדרכם וכסדר" אם אין בעלה בעיר כמו אם יש בעיר, דהא על זה סמכינן לחזקה גמורה דאם בא בעלה אפילו בלא ידיעתה מקודם ביאתו ואפילו ישנה, בא עליה בלא שאלה ובדיקה, וכן פסק הסמ"ג. ומכאן יש לתמוה על נשי דידן שנוהגין אם בעליהם בדרך רחוקה שאין סופרין וטובלין עד ששמעו שיבואו בעליהן בזמן קרוב, וזה מנהג רע הוא, וראוי לכל בעל ההוראה להשגיח על זה ולמחות וכו'. עכ"ל. הרי להדיא שדעתו היא שכל הנשים שבעליהן אינן בעיר מחויבות לספור ולטבול כדרכם וכסדר, ולא חשש כלל לברכה לבטלה אם הבעל יבוא רק אחר שתקבל שוב וסת, אלא אדרבא, מחה ביד מי שלא עושה כך.
וכ"כ במסגרת השלחן (הספרדי, עמ' קלה סוף ע"ב): טוב ונכון הדבר מה שכתב בסמ"ג דאסור לאשה לעמוד בטומאתה אלא יש לה לטבול מיד אפילו כשאין בעלה בעיר, וכ"כ האחרונים, וכן ראיתי נזהרים בזה, וזירזתי על הדבר לנשים הצנועות והישרות שלא יאחרו ליל טבילתן אפילו כשאין בעלה בעיר, דילמא אתי ולאו אדעתא או דילמא יבוא מן הדרך בערב שבת דיש אומרים שאסורה לטבול בליל שבת. עכ"ל. הרי שגם לא עלה על דעתו שיש לחוש לברכה לבטלה, אף שאפשר שהבעל לא יגיע עד אחר שתקבל שוב וסת. ודברי התפארת צבי והמסגרת השלחן הובאו בטהרת הבית (ח"ב עמ' תנא), וכתב עליהם שלפי האמור יש למנהג הזה על מה שיסמוך (שלא לטבול כשהבעל לא בעיר, משום חשש סכנה). ולא העיר בטהרת הבית על דבריהם שיש בטבילה זו ברכה לבטלה.
וכ"כ התורת השלמים (סי' קפד ס"ק כג בסולת למנחה): כתב בסמ"ג הדא אמר אסור לאשה לעמוד בימי טומאתה וצריכה לטבול. וכן ראיתי גיסי שהיה מנהיג לבתו לטבול אף בחורף בזמנה אף שאין בעלה בעיר. וגם בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' עז) כתב: ואם יאמר האומר מה בכך הרוצה להחמיר (לטבול כשאין הבעל בעיר) יחמיר, זה אינו, כיון דהם עצמם אמרו שיש חשש סכנה לטבול אם אין בעלה בעיר, משום חשש דיבוק רוח הטומאה ומזיקין. ע"כ. הרי שכל מה שמצא לדחות את מי שרוצה לשנות את המנהג ולהחמיר ולטבול כשאין בעלה בעיר, הוא רק משום סכנה, אבל לא עלה על דעתו כלל למחות שיש בטבילה זו ברכה לבטלה, אם הבעל לא יגיע עד שתקבל שוב וסת.
וכן משמע בשו"ת זרע אמת (ח"ב חיו"ד סי' קנא) [והובא כלשונו בספר זכור לאברהם (ח"ג עמ' מ ע"ב אות ט)], שכתב: אחד שהיתה אמו גוססת בליל טבילת אשתו, אף שאסור לשמש מטתו, מכל מקום יכולה לטבול אם תרצה כדי שלא תהא אסורה ליגע בבעלה, ואדרבא מצוה לטבול כמו שכתב הסמ"ג הביאו הלחם הפנים, שאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אלא יש לה לטבול מיד, וכן ראה מגיסו שהיה מנהיג לבתו לטבול בימי החורף בזמנה אף שאין בעלה בעיר. והן אמת שכתוב בצוואות ר"י החסיד לא יניח אדם מלזקוק עם אשתו בלילה שטבלה בה. אכן הדבר פשוט דביכול הכתוב מדבר, אבל אין הכי נמי דאם אינו יכול לא בשביל זה תעכב מלטבול בליל שאירע ליל טבילתה. אלא שכתב בנימוקי מהרמ"ט שרבותיו הוסיפו שמדברי הזוהר נראה שאחר שטבלה האשה היא בסכנה עד שתזדווג לבעלה. ואם הלכה נקבל אבל לדין יש תשובה. עכ"ד. ואף שדיבר כשרוצים לטבול בשביל שלא תהא אסורה ליגע בבעלה, אבל מהמקור לדבריו, שהביא את דברי הסמ"ג שאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה וכו' ושהביאו הלחם הפנים, נראה שההיתר אינו משום שמשתמשת בטבילה ליגע בבעלה, אלא שיכולה לטבול כדי להסיר את הטומאה מעליה. וכיון שהביא את דברי הסמ"ג להלכה, הרי שהוא לא חושש לברכה לבטלה בטבילה שאינה אלא בשביל להסיר הטומאה. ועיין בטהרת הבית (ח"ב עמ' תמט-תנ) שהביא את דברי הזרע אמת, וכתב על דבריו: וקצת קשה על מה שהביא בשם הסמ"ג, שהרי הסמ"ג לשיטתו שפסק כהירושלמי שטבילה בזמנה מצוה, אבל לדידן קיימא לן טבילה בזמנה אינה מצוה, וכמו שכתב הבית יוסף. עכ"ל. הרי שהבין בטהרת הבית שדעת הזרע אמת שאף לדידן שנקטינן כמאן דאמר טבילה בזמנה אינה מצוה, עדיין יש לפסוק כדברי הסמ"ג שאסור לאשה לשהות בטומאתה, אלא יש לה לטבול מיד אף שאין בעלה בעיר. וכן הבאנו הרבה אחרונים שהביאו את דברי הסמ"ג להלכה, אף שלדידן נקטינן שטבילה בזמנה אינה מצוה.
וכ"כ בשבט מוסר (פכ"ד): גם צריכה האשה שתזהר להיותה טהורה תמיד, כלומר שתטבול כשיגיע זמנה ואפילו אין בעלה בעיר, משום שבהיותה באותה טומאה מתפשטת באבריה ומעפשת שכלה. וכן מצאתי בשערי דורא, טובלות אף על פי שאין בעליהן בעיר. וכן הנהיג רבינו שמעון ז"ל את בתו לטבול אפילו בימי החורף בעת טבילתה אפילו שאין בעלה עמה ע"כ. גם תזהר האשה שלא תעכב טבילתה, שבבא זמנה לטבול אל תעביר רגע. וכן אמרינן בירושלמי וכו' אסור לאשה לעמוד בלא טבילה. עכ"ל. והובא ביפה ללב (ח"ג סי' קצז), וע"ש מה שהוסיף. וכן הובא בדרכי תשובה (סי' קצז ס"ג) אחר דברי השבות יעקב (שכתב שלא יטבלו כשאין בעליהן בעיר מחשש דיבוק טומאה ומזיקים).
וכ"כ השדי חמד (ח"ו מערכת טבילה סי' ב אות ט עמ' 2651): נדה צריכה לטבול כשיגיע זמנה אפילו אין בעלה בעיר, משום שבהיותה באותה טומאה מתפשטת באבריה ומטפשת שכלה, וכן מצאתי בשערי דורא וכו', עד כאן דברי השבט מוסר. ולפי הנראה כאן שנה רבי משנת חסידים דמבואר הוא בדברי הפוסקים ביו"ד סימן קצ"ז דדבר זה תלוי באם טבילה בזמנה מצוה או לא, וקיימא לן כמאן דאמר טבילה בזמנה לאו מצוה, ולפי זה "אין האשה מחוייבת" לטבול בזמנה אם אין בעלה בעיר, "אבל אם רוצה אשה לטבול אף שאין בעלה בעיר נראה ודאי דשפיר דמי", וכן הוריתי לאשה שהיתה מצפה שיבוא בעלה באותה הלילה שתטבול כדין. ומה שאומרות הנשים דיש סכנה לטבול אם לא תזדקק באותה הלילה, לפי הנראה הם דברים בדאים ואין לחוש להם כלל. ואחר זמן מצאתי לשבות יעקב וכו' שיש חשש סכנה לטבול כשאין בעלה בעיר משום חשש דיבוק רוח הטומאה ומזיקין וכו'. והוא חידוש אצלי, ומכללות דברי הפוסקים בסימן קצ"ו סעיף י"א גבי אשה שטבלה שאין בעלה בעיר ואחר כך ראתה או מצאה כתם אם צריכה להמתין ה' ימים או תספור מיד, משמע דטובלת האשה כשאין בעלה בעיר^[20]. ויש לעיין במסגרת השלחן (דף קלה סוף ע"ב, ובסימן קצז ס"ב), ותוכחת חיים (סוף פרשת כי תצא), זכור לאברהם (ח"ג דף צ נח סוף ע"ד) בשם סמ"ג, זרע אמת (ח"ב סי' קנא), מר ואהלות (דף ל ע"א סוף סי' כח), פדה את אברהם (ז' ע"ג אות א)^[21]. עכ"ל. הרי שהסכים שאם האשה רוצה לנהוג כדברי השבט מוסר, ששפיר דמי, ומשום שטובלת כדי להסיר את הטומאה מעליה. והוא סובר שיכולה לטבול אף שבעלה לא יבוא רק אחר שתקבל שוב וסת, ולא חשש כלל לברכה לבטלה.
וכ"כ הגר"ח פלאג'י (תוכחת חיים סוף פרשת כי תצא): גם תזהר האשה שלא תעכב טבילה, שבבא זמנה לטבול, אל תעבור רגע, וכן אמרינן בירושלמי אסור לאשה לעמוד בלא טבילה וכו'. ובכל הדברים האלה כתב מרנא אישי כהן גדול בספר שבט מוסר בפרק כ"ד, אלא דבצוואות ר' יהודה החסיד כתב לא יניח אדם מלזקוק עם אשתו לילה שטובלת בה. וצריך לומר דזהו כשהוא בעיר, אך כשאינו בעיר, לא בעבור זה תעכב האשה מלטבול, ואדרבה יקוים ברוך אתה בבואך, שלא תמצא אשתך ספק נדה, כדאיתא בגמרא, והיינו דכיון שלא טבלה הוא ספק נידה, אבל כשטבלה בזמנה, אז תהיה מוכנת וטהורה לבעלה ממקוה טהרה מקור חיים^[22]. עכ"ל.
וכ"כ בשולחן ערוך הרב ביורה דעה (סי' קפו ס"ח): כשהיא רואה לעולם ביום י"ד לטבילתה, הרי זו רואה בהפלגה שוה מסוף ראייתה לעולם מן הסתם, "לפי שאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אפילו אין בעלה בעיר" כדלקמן סימן קצ"ז, ומן הסתם היא מתחלת לספור ז' נקיים מיד שפוסקת לראות ולטבול בליל ח'. ע"כ. [והובא בספר אוהלי יוסף (ריבלין עמ' נד ע"א דיני וסתות אות כו).] ולמה לא התריע שתזהר שלא לברך על טבילה זו^[23].
וכן נראה דעת הפתחא זוטא, כי בסימן קצ"ז (ס"ב עמ' קמה) אף שהביא את דברי החתם סופר שאם אין בעלה בעיר הוי ברכה לבטלה, מכל מקום סיים בכך שיש לעיין בחתם סופר באורח חיים, והבאתי לעיל שמדברי החתם סופר באורח חיים מתבאר שהיא כן יכולה לברך על טבילה זו. וכן בפתחא זוטא בסימן קצ"ח (סמ"ח מהדורא תנינא עמ' קפט) הביא את דברי החתם סופר שיכולה לברך אם היא טובלת רק כדי שלא ירגישו בני הבית שהם פורשים זה מזה, או כדי שיהיה פת בסלו אם ירצו להזדווג (ואין ביניהם כל נגיעה, כמו שהוכחתי לעיל). וכן בסימן קצ"ח (סמ"ח מהדורא קמא עמ' קפו) הביא את דברי הגר"ש קלוגר במלואם, שיכולה לברך אף אם אין לה בעל. וכן בטהרת ישראל (סי' קצח אות קמג) פסק שאף שאין לה בעל ורוצה לטבול מנדתה צריכה לברך, וציין כמקור לדבריו את הגר"ש קלוגר, והפתחא זוטא [בשם החתם סופר].
ובספר אדמת קודש (חיו"ד סי' י) דיבר באשה שטבלה כדי לעלות טהורה על קברי צדיקים, ונתכוונה גם בשביל בעלה אם יבוא לעיר, והעלה שעלתה לה טבילה, ולא העיר בענין הברכה שאפשר שברכתה לבטלה אם לא יבוא בעלה. והובאה תשובת האדמת קודש ברוח חיים פלאגי' (או"ח סי' רמ סק"א). וכן בטהרת הבית (ח"ב עמ' תנ וח"ג עמ' קפז ורעז) הובא בלשון הזה, ועיין בשו"ת אדמת קודש דמוכח שאף שלא היה בעלה בעיר, "טובלת" לטהרתה כדי לבקר בקברות הצדיקים. ע"כ. ולא הזכיר כלל שנתכוונה גם בשביל בעלה אם יבוא לעיר.
וכן בספר מאורי אור (עוד למועד, בחידושיו לפסחים קיג. דף כא סוף ע"ב) כתב: נהגו חסרי דעת שמירת אשה שטבלה ואין בעלה בעיר, ותוחבין סכין בראש המיטה וכיוצא בהן ניחושי שטות נשים זקנות, ולא עט להאריך בדברים בדויים. ע"כ. והובא בטהרת הבית (ח"ב עמ' תנא). והרי שגם לא מצריך להניח סכין, וכלל לא עלה על דעתו רבב במנהג זה שאם הבעל יבוא אחר הוסת הבאה תהיה בטבילה זו ברכה לבטלה.
וכן ראיתי שכתב בשו"ת חיים לעולם (מודעי, יו"ד סי' כב) ליישב את מנהג הנשים לברך בלשון על מצות הטבילה ולא בלשון על הטבילה, וביאר שבטבילת נשים שיש מחלוקת אם היא מצוה או לא, ולדעת מרן כשבעלה בעיר טבילה בזמנה מצוה וכשאינו בעיר ליכא מצוה, היה צריך לעשות איזה שינוי בברכה לפי העת והמאורע. וכל שכן דלקצת פוסקים אינה נקרא טבילה בזמנה אלא בסוף ז', וזה אי אפשר. לכן צריך לברך נוסח ברכה אחד דמשתמע לתרי אנפי, דהיינו על מצות טבילה, דאי הוה בזמנה ובעלה בעיר שהטבילה מצוה, מפרשינן על מצות כסברת הרב הלבוש בעל מצות ציצית דהכוונה דאיכא מצוה. ואם אין בעלה בעיר או למאן דאמר דלא הוי מצוה בזמנה, מפרשינן פירוש על מצות כדברי הר"מ דהכוונה על עיקר מצות הטבילה שצונו בוראנו יתברך שמו ולא על זאת הטבילה. עכ"ל. הרי להדיא שכתב כדבר פשוט שגם אם אין בעלה בעיר הרי היא מברכת. ומהלכה פשוטה זו ביאר את מנהג הנשים שנהגו לברך בלשון אחרת, שכוונת הברכה היא על עיקר המצוה ולא על זאת הטבילה.
וכן בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סוף סי' כה) הביא את דברי שו"ת חיים לעולם הנ"ל. וכן הביא ספר זה ביביע אומר (ח"ב חיו"ד סי' יד אות יז), רק שם הביא את יישובו השני למנהג (ודחה יישוב זה, וגם שאין לשנות מן הנוסח שבש"ס ובפוסקים), ולא הביא את היישוב הראשון הנ"ל שהבאנו. ואף שבטהרת הבית (ח"ג עמ' ריד) כתב: ומה שכתב בשו"ת ציץ אליעזר "לקיים הנוסח על מצות טבילה" על פי מה שהבאנו בשם האחרונים הנ"ל (היינו היישוב הראשון שהבאנו בשם החיים לעולם), אין דבריו מחוורים כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. עכ"ל. אין ראיה שכוונת הטהרת הבית לחלוק על הדבר הפשוט שהבין בשו"ת חיים לעולם שמברכים על הטבילה גם אם אין בעל, אלא רק שהוא סובר שעל אף הסברא שבנה על פי זה בשו"ת חיים לעולם, ושהברכה על עיקר המצוה ולא על הטבילה הזו, אין לשנות מן הנוסח של ברכת הטבילה שהובאה בגמ' ובראשונים שהוא על הטבילה, ויש לשנות את מי שנהגה לברך על מצות הטבילה.
וכ"כ התפארת ישראל (נדה פ"ב מ"ד, הובא בשו"ת בית אב"י): הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה: קא משמע לן אף דאין בעלה אצלה, רמיא אנפשה לטבול. עכ"ל. הרי שאף שאפשר שלא יבוא הבעל רק אחר שתראה שוב וסת, רמיא אנפשה לטבול, ולא הזכיר כלל שיש בזה חשש ברכה לבטלה.
וכ"כ בשו"ת פרי השדה (ח"ד נחלי מים סי' קמ"א): הנה הא וודאי דמצוה על האשה לטבול כשהגיע זמנה אפילו אין בעלה בעיר, שלא לשהות בטומאתה, רק לענין אם לא טבלה כשבעלה לא היה בעיר, לא מקרי פשיעה, ומותרת לטבול אפילו בליל שבת. וכן מבואר בש"ך (סי' קצז סק"ג). ונכון הדבר לעשות כן. ומה שכתב בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' קפז), דיש נשים נוהגות שחוזרת וטובלת כשבא הבעל לביתו אם שהו קצת זמן, וודאי אין כוונת מהר"ם שיק שמשום הכי תמנע עצמה מלטבול כשאין בעלה בעיר, דזהו וודאי לא עלה על דעתו כלל, רק אם מחמרת על עצמה לטבול שנית כשבא הבעל לביתו הוא מצד תוספת קדושה, כי ודאי היה לה הרהורים. עכ"ל.
וכן דעת הגר"א (סי' קצז סק"ג), שאסור לאשה לעמוד בטומאתה אפילו למאן דאמר טבילה בזמנה לאו מצוה. וזה לשונו: בגמ' (טו:) אשה שי"ל ווסת בעלה כו', ואמר עלה בירושלמי הד"א שאסור לאשה לעמוד בטומאתה, אלא שפי' כמ"ד טבילה בזמנה מצוה, ואין הלשון משמע כן ועבה"ג וע' בזוהר בסבא. עכ"ל. וכן הבינו בדעת הגר"א בשו"ת בית אב"י (ח"א סי' עח), ובשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' קעט ד"ה והנראה פשוט), ובמשמרת הטהרה (קארפ, סי' קצז שער הציון מס' 12-14).
ובשו"ת בית אב"י (ח"א סי' עח, ציין אליו בטהרת הבית ח"ב עמ' תנא), נשאל בדברי השבט מוסר שתטבול אפילו שאין בעלה בעיר, מדברי צוואת רבי יהודה החסיד שלא יניח אדם מלזקוק לאשתו לילה שטבלה בו. והשיב: אי משום הא לא איריא, דאיכא למימר דרק אם בעלה בעיר ציוה רבי יהודה החסיד שלא יניח מלזקוק לה, אבל אם אינו בביתו בזה לא מיירי כלל. והביא את דברי הירושלמי והסמ"ג והב"ח שאף למאן דאמר טבילה בזמנה אינה מצוה, צריכה האשה לטבול בזמנה אפילו אין בעלה בעיר. אמנם בשבות יעקב איתא שסכנה לאשה אם תטבול ולא תזדקק לבעלה כי יש חשש דיבוק רוח טומאה ומזיקים. אכן בבאר היטב הביא דהרי הסמ"ג להלכה. וכן הגר"א מביא בשם הזוהר (בסבא) שצריכה לטבול מיד. ובשל"ה מצאתי גם כן שהאשה צריכה לטבול בזמנה אפילו אם לא תזדקק לבעלה (גבי טבילה בליל שבת שחל בתשעה באב). ובש"ס (שבת קכט) מבואר כדברי השל"ה דברתיה דר' חסדא טבלה בגו תלתין יומין שלא בפני בעלה. וכ"כ התפארת ישראל דאף על גב דאין בעלה אצלה רמיא אנפשה לטבול. ולהלכה נהגו הנשים שלא לטבול באין בעלה בעיר, ועל כגון דא יש לומר מנהג עוקר הלכה. עכ"ד. הרי שקיבל את ההלכה שצריכה לטבול אף שאין בעלה בעיר, ורק המנהג לא כך. ועד כדי כך שהיה צריך לכתוב שמנהג עוקר הלכה, אבל לא עלה על דעתו כלל שיש בהלכה זו חשש ברכה לבטלה.
וכ"כ המלבושי טהרה (סי' קפד אות כח): אכן במקום הזה קבלו הנשים למצוה לטבול בזמנם אף שבעלן אינם בביתם, אז נמי מותר לבוא עליה בלא שום שאלה וכו'.
ובדרכי תשובה בסימן קפ"ד (ס"ק סד) הביא את דברי הבאר היטב והמלבושי טהרה (שמצוה לטבול אף שבעליהן אינם בביתם). ובסימן קצ"ז (ס"ג) הביא את דברי השבות יעקב שאין להם לטבול כשאין בעלה בעיר. והמשיך לכתוב: ועיין בשערי דורא בשם הר"ש שהנהיג את בתו לטבול בימות הקור בזמנו גם כשאין בעלה בעיר. ועיין דרכי משה (אות ב). ועיין בספר שבט מוסר (פכ"ד) שהזהיר להנשים להיות טהורות, דהיינו לטבול בזמנה גם כשאין בעליהן בעיר. ועיין בספר יפה ללב (ח"ג יו"ד סי' קצז). עכ"ל.
וכן בספר אבן שהם (פרלמוטר סי' לד) הביא את דברי התפארת צבי והשדי חמד שתטבול אף שאין בעלה בעיר, ושכן מצדד הלחם ושמלה, וכן דעת הרש"ל [סי' נט, וז"ל: קלון יחס לזרע דאברהם אבינו הוא, שהאשה תמנע תשמיש המיטה מבעלה עד שיתן מוהר, וקל וחומר עת הטבילה שהרי טבילה בזמנה מצוה, וכן צוה ר' שמעון ז"ל להטביל בתו אפילו בחורף ובעלה לא היה אצלה, כל שכן כשבעלה אצלה, וכזאת לא תהא בישראל]. וכן דעת הט"ז (סי' קצז), וכן דעת הסדרי טהרה (סי' קצז סק"ב וקצ"ח ס"ק צא). וגם הביא את דברי הפוסקים שיש סכנה לטבול כשאין בעלה בעיר. וסיים: אם אין בעלה בעיר והיא חושבת בדעתה שבעלה יבוא היום או מחר לביתו, תטבול גם כשאין בעלה בעיר, דשמא יבוא בליל טבילה. ואם יודעת שלא יבוא לביתו לפני זמן מוגבל, יש לומר דלא תטבול עד שיבוא בעלה משום דאיכא מחלוקת הפוסקים. ע"כ. הרי שכל הנידון שהביא שלא תטבול כשבעלה ודאי לא יבוא, זהו רק משום סכנה, ולא עלה על דעתו כלל שיש חשש ברכה לבטלה בטבילה זו. והאמת היא שבכל תשובתו צידד הרבה מדברי הפוסקים לטבול אף שבעלה ודאי לא יבוא. והביא את דברי השבות יעקב שאיכא סכנה בזה, והקשה על דבריו, ורק בסוף חשש לסכנה והחמיר מדין שב ואל תעשה עדיף, אבל כלל לא משום ברכה לבטלה.
וכן בספר שבעים תמרים (סי' מא עמ' נא) הביא את תשובת הג"ר ישראל מסלאנט, וז"ל: למאן דאמר טבילה בזמנה מצוה גם בבעל קרי, צריך לומר דתקנת עזרא היתה לאסור תיכף בתלמוד תורה ולא להמתין עד סוף היום, דבסוף היום בלאו הכי צריך לטבול משום טבילה בזמנה מצוה, וכשנתבטלה תקנת עזרא, היינו שמותר ללמוד, אבל מכל מקום צריך לטבול באותו יום וכו'. ועל פי זה יש להביא ראיה לשיטת רבינו חננאל דפסקינן טבילה בזמנה מצוה. ויש פוסקים דסברי דגם בזמן הזה [הגם דאנחנו טמאי מתים, מכל מקום יש מצוה להיטהר מטומאה היוצא מן הגוף] דבנות ישראל וכו' אפילו רואות טיפת דם וכו' יושבות ז' נקיים, מכל מקום מקרי בזמנה. ובזאת כאשר הרבה בתולות נשאות בבואן בימים [לא כמלפנים. ולפי העת כמעט טעם הריב"ש נשתנה]. אשר אז אין העת מוכשרת ללמדן ולהרגילן בעניני בדיקה חפיפה וכו', לדעתי נכון הדבר ללמד הנשים אשר בנותיהן בהגיען לראות יחנכו אותן בסדר עניני נדה וטבילה כדת, על פי השיטה הנ"ל. ואין בזה משום מנהג, כיון שהענין נשתנה להיפוך כמעט מהקצה אל הקצה. עכ"ל. הרי שכתב בזמנו שטוב לחנך הרווקות בסדר עניני נדה וטבילה "כדת", ואף שאין להן בעל, ולא חשש כלל שיש בברכתן על הטבילה חשש ברכה לבטלה. ע"כ. וכן מוכח מספר שבעים תמרים עצמו שחלק על דברי הג"ר ישראל מסלאנט, שאין להנהיג כן, דפסקינן שטבילה בזמנה אינה מצוה, וכתב השבות יעקב דאיכא סכנה, ואיכא טעמא דהריב"ש. ולא העיר על דבריו שאיכא בטבילה זו ברכה לבטלה.
וכ"כ בספר מדרש תלפיות (ח"ב עמ' רכה אות ט ענף טבילה): רבינו שמשון בר רבי שמשון היה מנהיג לבתו לטבול אף בחורף בזמנה, אף על פי שלא היה בעלה בעיר. שלשלת הקבלה (נה.). ע"כ. והובא בספר ילקוט אברהם (יו"ד סי' קצה ס"ז).
וכ"כ בספר ילקוט אברהם (ליפשיץ, יו"ד סי' קצה ס"ז), שיכולה לטבול אפילו כשאין בעלה בעיר. וראייתו מהרמ"א (סי' קצז ס"ב), שכתב: ואם היה אפשר לה לטבול קודם לכן כגון שלא היה בעלה בעיר, ובא בערב שבת וכו'. וכ"כ בפירוש החכמת אדם (כלל קטו ס"ג) דאשה דעלמא יכולה לטבול עצמה כמה ימים קודם שתזקק לבעלה אפילו יותר מז' ימים. וכן נראה מדברי הספר חסידים (סי' תתעד). ועיין במדרש תלפיות (אות ט ענף טבילה). וכשהראה זאת לאביו הודה לדבריו. ובנו הראה לו את דברי השבט מוסר (הנ"ל). ושכן הסכים פאר הדור, ושגם הדרכי תשובה הביא את דברי השבט מוסר. [והרי בשבט מוסר מבואר שתטבול אף אם בעלה לא יבוא עד אחר שתראה וסת הבאה.]
וכ"כ בשו"ת דברי שלום (קרויז, ח"ג סי' קמז), אודות אשה העולה לקברי צדיקים בארץ ישראל ובעלה לא עמה, שיכולה לברך על טבילתה כדי להסיר את הטומאה. וזה לשונו: כיון דאסיקנא דיכולה לטבול אף שאין בעלה בעיר, נבוא לפשוט שאלה השלישית, דיש לה לברך ברכת הטבילה, דאין טבילה בלא ברכה, דעיקר הברכה קאי על הטבילה, ולא שייך ברכה אם בעלה שם או לא, דעיקר החיוב לטהר עצמה מטומאתה, ועל זה חייבים לברך כמו בכל תקנת חכמים, ועיין בערוך השלחן דאפילו יושבת על הכתם דהוא דרבנן מברכת וכו', ודי בזה בנידון דידן להחמיר עליה שתטבול ככלות ימי ספירתה כדת וכדין בברכה, אף שאין בעלה שם בארץ ישראל, ותהיה טהורה, שמא יבוא בעלה שמה וימצאנה טהורה, ותלך לציונים הקדושים בארץ הקודש כי טהורה היא.
ועיין בשו"ת ויען יוסף (גרינוואלד חיו"ד ח"א סי' קנב), שכתב: ומה שהבאת משבט מוסר דאשה תטבול אף כשאין בעלה בעיר, לא נתקבלו דבריו לנהוג כן, וכבר אמרו על כיוצא בזה פוק חזי מאי עמא דבר. עכ"ל. ולא היה לו צד להעיר שיש בדברי השבט מוסר חשש ברכה לבטלה.
וכן בבן איש חי (שנה שניה פרשת שמיני אות כ) כתב: אם אין בעלה בעיר והגיע זמן טבילתה, לא תטבול. ואם יש לה הכרח לטבול מחמת איזה סיבה, כתב בשבות יעקב דמנהגם שתניח בלילה אצלה במטתה תינוק, וגם תניח תחת הכרים סכין א'. ע"כ. ומבואר שכל הסיבה לא לטבול אינה אלא משום סכנה, ולכן התיר אם יש הכרח. ולא הזהיר שאם היא טובלת ובעלה לא יגיע לפני הוסת הבאה, יש בברכתה חשש ברכה לבטלה.
וכן דעת בעל האגרות משה, שיש להורות לאשה ללכת למקוה בזמנה אפילו כשאין בעלה בעיר (הובא בספר רשומי אהרן ח"א חיו"ד סי' קצז אות ד, והובא בדור המלקטים סי' קצז ס"ב אות ד טבילה כשאין בעלה בעיר, אות ב). וכ"כ באגרות משה (חיו"ד ח"ב סי' צו ד"ה ונמצא) שאם נהגה שטובלת ואינה רוחצת אף על ימים הרבה כשלא בא בעלה, הוא מנהג בטעות, כי מנהג איסור הרחיצה הוא רק לבו ביום. ע"כ. ולא העיר כלל שאם לא יבוא הבעל עד הוסת הבאה, יש חשש ברכה לבטלה בטבילתה זו.
וכן משמע בספר דרכי טהרה (פי"ז עמ' קסז): מצוה על האשה לטבול בזמנה, גם כשבעלה לא בעיר, שמא יבוא בעלה והיא תהיה טמאה. ונשים החוששות לטבול מפני רוח רעה, יכולות להניח תחת הכר וכו'. עכ"ל. ולא חשש שמא הבעל יחזור רק אחר שתראה שוב וסת ותהיה ברכתה ברכה לבטלה. מיהו בהוספות לדרכי טהרה (ריש פי"ח עמ' 239) נשאל על אשה שטובלת רק לשם טהרה ולא כדי להיות עם בעלה האם תברך, והשיב: טבילה דלא אתיא לידי ביאה, תטבול ולא תברך. ע"כ. ואפשר שדעתו היא שאם ודאי לא תהיה עם בעלה, לא תברך על טבילתה, אבל אם יש ספק שמא יבוא בעלה ותוכל להשתמש בטבילה זו, כן תברך על טבילתה.
וכ"כ הקנה בושם (סי' קצז ביאורי ש"ך סק"ד): לענין אם יש לברך על טבילה באופן שבודאי לא תשמש עם בעלה על ידי טבילה זו, נראה פשוט דלפי מה שכתב הש"ך בשם המהר"ם מלובלין שאף שאר מיני קריבות מצוה הן, אם כן צריכה לברך, דהוי טבילת מצוה. ובלאו הכי אפשר "שהברכה הוא על עצם הדבר שנטהרת בטבילה זו", אף אם בפועל לא תשמש. עכ"ל. וכתב בנו בספר היכל הוראה (ח"ה הוראה צג עמ' קפא), שאם אינה יכולה לקיים שאר מיני קריבות, כגון שלא יפגשו אלא בעוד כמה ימים, לפי הסברא שחידש אאמו"ר נראה דגם בכהאי כוונא יכולה לטבול בברכה, שהרי סוף סוף הברכה היא על עצם הדבר שנטהרת בטבילה זו. ויותר מזה נלע"ד, דלפי סברת אאמו"ר, אפילו מסתפקת שאולי לא יבוא הבעל לביתו אלא לאחר שתראה פעם שניה, יכולה לטבול בברכה. ועדיין יש לעיין בזה.
וכן בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' קעט, ובספרו בית רחל נתיב נ עמ' קל), אף שהסיק שקיימא לן שלא לטבול כשבעלה לא בעיר, כפי שכתב השבות יעקב, אבל הביא את דעת השבט מוסר [והגר"א והלחם ושמלה^[24]], ולא העיר על דבריו איך היא יכולה לטבול כשאין בעלה בעיר, הרי הוי ברכה לבטלה. (אמנם בדעת הגר"א והלחם ושמלה ביאר שרק תספור ז' נקיים כשבעלה לא בעיר, אבל לא תטבול כשבעלה לא בעיר.)
וכ"כ בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' עא אות יא, ובמסקנא אות ה): אמנם במקומות שהמנהג קבוע שהנשים טובלות בגמר ימי ספירתן גם כשאין בעליהם בעיר, עיין באר היטב (סי' קפד ס"ק טז) וכו'. ומכל מקום ישנן קהלות שקבלו הנשים למצוה לטבול בזמנן גם כשאין בעליהן בעיר, ולא מיחו חכמים בידיהן. עיין דרכי תשובה (סי' קפד ס"ק סד). ועיין שו"ת מהר"מ שיק (חיו"ד סוס"י קפז), ששמע השואל שיש שנוהגות הנשים שאם טבלו ולא באו בעליהן תוך ג' ימים, חוזרות וטובלות, ושאל לטעמו של מנהג זה, והשיב, לא ראיתי ולא שמעתי מנהג זה ולא טעמו ואפילו הכי אמרו חז"ל הנח לישראל. ועיין דרכי תשובה (ססי' קצ"ז סק"ב) שהעתיקו ומוסיף עליו, ובגלילותינו לא שמעתי מנהג זה ולית דחש ליה. ומבואר שבגלילותיהן נהגו הנשים לטבול אף שלא היו בעליהן בעיר. ע"כ. וכ"כ עוד במסקנא: אין חשש סכנה לטבול רק במקום שנהגו שלא לטבול כשאין בעלה בעיר, אבל במקום שנהגו לטבול בגמר ימי ספירתה משום שחשבו לאיסור לשהות בטומאתן, אין חשש לטבול גם כשאין בעלה בעיר. עכ"ל. הרי שלא חשש מברכה לבטלה בטובלת לטהרה כדברי השבט מוסר, אף שבעלה לא יגיע אליה כלל עד שתראה שוב וסת.
וכן בשו"ת מנחת חן (ח"ב חיו"ד סי' פה) כתב כדברי הבצל החכמה, שמבואר בשבות יעקב שמיירי בעיר שהיה בו מנהג קבוע שלא תטבולנה הנשים כשאין בעליהן בעיר, ובא מורה אחר ורצה לשנות, והשיב שאסור לשנות המנהג. ובאמת ישנן קהילות שקבלו הנשים למצוה לטבול בזמנן גם כשאין בעליהן בעיר. עיין דרכי תשובה ומהר"ם שיק. עכ"ל.
וכן בשו"ת באר שרים (ח"א סי' נח אות ב) כתב: שלא ברור שכל העולם נוהגים שאין לאשה לטבול כשאין בעלה בעיר, וציין לטהרת ישראל ולבאר היטב ולדרכי תשובה בשם השבט מוסר ולשו"ת בצל החכמה. ולא חשש מברכה לבטלה^[25] (ציין לדבריו בטהרת הבית ח"ב עמ' תנא, ובגליון מהדורא חדשה עמ' תע).
וכן בשיעורי שבט הלוי (סי' קצז סי' קצז ס"ב בסיכום אות ג) כתב: אם בעלה אינו בעיר נוהגים שלא לטבול משום סכנה, אמנם בשעת הצורך מותרת לטבול רק לא תישן לבדה וכו'. עכ"ל. ולא העיר שאם הבעל לא יבוא רק אחר שיבוא הוסת יש חשש ברכה לבטלה. אולם אפשר שכוונתו בשעת הצורך, היינו כגון שבעלה עתיד לשוב למחרת לביתו מחוץ לארץ. וכפי ההלכה שכתב בפנים הספר. וכן נראה שהבין בכוונתו בספר אוצרות הטהרה (פ"ו אות נד).
וכן נשאל הגר"א נבנצל (אסיפת יצחק ד' סיון תשע"ט, והובא בדור המלקטים סי' קצז ס"ב אות ד טבילה כשאין בעלה בעיר, אות ב), אודות אשה שבא זמנה לטבול ובעלה אינו בעיר, האם היא טובלת או צריך להמתין עד שבעלה חוזר לביתו, והשיב תטבול. ע"כ. וכן שאלתיו בעצמי על אשה שבעלה לא בעיר, ולא יגיע עד המחזור הבא, אם יכולה לברך על טבילתה או שהוי ברכה לבטלה, והשיב לי שלא הוי ברכה לבטלה.
וכן דעת הגר"א קופשיץ (אליבא דהילכתא גליון מ' עמ' כב טור ג) דאין חוששין בזמנינו לסכנה, ומותר לאשה לטבול כשאין בעלה בעיר.
ובספר פרדס שמחה (סי' קצז מעין טהור אות ד) כתב: אם אין בעלה בעיר, "אין צריך" לטבול, ויש אומרים דסכנה לטבול וכו'. וממה שכתב שרק אין צריך לטבול, מבואר שלא עלה על דעתו שיש בזה חשש ברכה לבטלה. וכן במקור המעין (אות ה) כתב: ובפרט דיש מקומות שנהגו לטבול כשאין בעלה בעיר, עיין מלבושי טהרה ומהר"ם שיק ותורה לשמה. וכ"כ החתם סופר (אהע"ז ח"א סי' קכט) שיכולה לטבול. ע"כ.
וכ"כ בשו"ת שערי עזרא (בצרי, ח"ב סי' עה): לענין ברכת הטבילה כשאין בעלה בעיר, נראה פשוט שיש לברך, ואין בזה מחלוקת שכשהיא נטהרת הרי היא מקיימת את מצות הטבילה שחייבת לברך עליה. ואפילו לפי המנהג שלא טובלת כשאין בעלה בעיר, הנה אם רצתה להיות מוכנה שמא יבוא בעלה הרי היא טובלת ויכולה לברך, כיון שסוף סוף היא מקיימת מצות טבילה כהלכתה. עכ"ל.
וכ"כ בתשובות והנהגות (ח"ב סי' תלא): אשה שבעלה בצבא ורוצה להיטהר במקוה שמא יבוא, נראה דשומר מצוה לא ידע דבר רע. ובשבט מוסר מזהיר לאשה לטבול כשהיא טהורה אפילו כשאין בעלה בעיר, ואמנם אנו מחמירים בזה, אבל במקום שיש איזה נדנוד חשש שיבוא, ולכן מקדימה לטבול מצוה קעבדה, וכהאי גוונא אין לה למיחש כלל לסכנה. ועיקר האיסור (של רבי יהודה החסיד שלא יניח אדם ליזקק עם אשתו לילה שטבלה בו, ושל הזוהר) נראה דהוא רק כשבעלה בעיר ואינו נזקק לה, אבל כשאין בעלה בעיר, יש לדמות דין זה לכעין דינא דבתולות בזמן הש"ס שטבלו לטהרות ולא חששו למידי. והכי נמי כשטובלת לשם מצוה שמא יבוא בעלה אין לחשוש כלל. וכן צריך לומר לשבט מוסר דיש מצוה לטבול אף שאין בעלה בעיר להוריד רוחא דמסאבא דשרי בנדותה, כיון דכוונתה למצוה אין שום חשש כלל, ועיקרו כשבעלה בעיר ואינו נזקק לה. עכ"ד. הרי שהסכים בעיקר הדין לדברי השבט מוסר, ולא חשש בזה לברכה לבטלה, רק כתב שכשאין צורך ראוי להחמיר ולא לטבול כשודאי לא יזקק לה בעלה, משום החשש לסכנת מזיקים. אבל כשטובלת שמא יבוא בעלה התיר בשופי, ולא חשש שמא הבעל לא יבוא בסוף, ויתברר שלא השתמשה בטבילה זו ליגע בבעלה ויהיה חשש ברכה לבטלה.
וכ"פ בספר ראשית דרכו (עמ' תתנג): אשה הטובלת כשאין בעלה בעיר, וכל שכן אם הוא בעיר אלא שאינם יכולים לשמש מאיזה סיבה וטובלת לשאר קריבות, מברכת על הטבילה.
וכ"כ בספר דבריך יאיר (חדאד ח"ו סי' מח אות ג): לגבי הספק דאם רוצה לטבול בכל אופן (איירי באשה שבעלה רוצה לגרשה, ולא יהיה ביניהם שום קירבה של חיבה. אות א ד"ה ואע"פ), האם תברך על הטבילה, הנה מסתמות דברי הפוסקים שהביא בטהרת הבית (ח"ב עמ' תמט-תנא) דסבירא להו דגם מי שאין בעלה בעיר רשאית לטבול ואין לה לחוש לסכנה, משמע דתטבול בברכה. ואמנם אין להביא ראיה לזה מדברי הסמ"ג (לאוין קיא) שכתב שגיסו רבינו שמשון (השר מקוצי) הנהיג לבתו לטבול אף בימי החורף בזמנה ואפילו אין בעלה בעיר. דהוא סבירא ליה טבילה בזמנה מצוה כמבואר בדבריו שם, ולכן בודאי שיש לה לברך. ומכל מקום כן משמע בשו"ת זרע אמת (חיו"ד סי' קנא) ובספר רוח חיים פלאגי' (סי' רמ סק"א) ובשו"ת זבחי צדק החדשות (סי' עב). והביא כן בשם הבית דוד (חיו"ד סי' צז) והדבר משה (ח"א סי' כט). ואף הפוסקים שכתבו שלא תטבול אם אין בעלה בעיר, היינו משום חשש סכנה, וכמ"ש השבות יעקב הנ"ל (ח"ג סי' עז), אבל לא כתבו מטעם ברכה לבטלה או מטעם שלא תוכל לברך. אלמא לכולי עלמא רשאית אף לברך. ולכן נראה דיש לה לברך על הטבילה.
וכן העלה בספר אורחותיך למדני (ח"ח סי' קסא), שאף רווקה שנכשלת בנדתה, וטובלת כדי להקל באיסורה, יכולה לברך על טבילתה. והוכיח כן מדברי הרמב"ם, ושכן הוסיף החינוך שהטומאה מאוסה והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה ומזדככת בטהרה. ודימה זאת למצות קידושין ומצות פריה ורביה, שמוכח ברמב"ם ובחינוך שהן שתי מצות נפרדות, ויש לומר שאף מי שמקדש אשה וכוונתו שלא לקיים מצות פריה ורביה, עדיין הוא מקיים מצות קידושין, ויכול לברך על מצות קידושין. [ויש לסייעו שכן הוא להדיא בריב"ש (סי' שצח)]. ואולי כן יש לומר לגבי מצות בנין בית המקדש שהוא הכשר לקרבנות, שכתב הרמב"ם (פ"א הל' בית הבחירה הל"א) מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות. ויש לומר שאף אם שלמה המלך בנה בית המקדש ושוב לא הביא קורבנות, עדיין הוא היה מקיים מצות בנין בית המקדש, שהרי אף בלי הקרבנות יש מקום מיוחד לכבוד ה'. והוא הדין למצות הטבילה, שאף אשה שרוצה לטבול מטומאת נדתה, אף כשאין כוונתה לשם ביאה (כגון פנויה), עדיין יכולה לברך על טבילתה, כיון שעדיין היא מקיימת מצות הטבילה.
♦
ו.

תשובה לדברי הגרמ"ש קליין

וראיתי תשובה להגה"ג רבי משה שאול קליין שליט"א (שיח תורה נדה עמ' כז): אודות אשה שבעלה בלי הכרה, שיכולה לשמשו בזמן נידתה (כיון שבאופן זה לא שייך כל אופן של חיבה), וכשטובלת לא תברך על טבילתה, כיון שאין הטבילה מצוה בפני עצמה, אלא הכשר מצוה לענין עונה וקירוב, אבל באופן שלא שייך כלל כל ענין זה אינה מקיימת שום מצוה בזה, וחילי דידי משחיטה דהוא גם הכשר מצוה ובאופן שלא אתי לידי אכילה אין מברכין. וכמו שכתב הרמ"א (סי' יט ס"א) שאם שוחט דבר דאית ליה ריעותא ישחטנו בלא ברכה. ושכן מוכח ממה שבעל קרי טובל בזמן הזה ואינו מברך (או"ח סי' תרו), אף שמן התורה הטומאה נטהרת ממנו, כיון שאין טהרות בזמן הזה. וכן מוכח מדברי התורת השלמים (סי' קצז סק"א) שכתב, שאין מצוה בטבילה עצמה רק משום מצוה עונה^[26].
שוב הוכיח הגרמ"ש קליין מהפתחי תשובה בשם החמודי דניאל שכתב: אם בעלה חולה וספרה ז' נקיים וטבלה כדי שתוכל ליגע בו, ולא כיוונה לתשמיש נראה דאותה טבילה מהני אף לתשמיש. ודייק מדבריו שכל הטעם הוא כיון שטבלה כדי להתיר נגיעה בבעלה, ועל כן מהני כוונה זו. אבל אם טבלה ללא כוונה להיתר לבעלה, רק על מנת לטהר עצמה, לא מיקרי כוונה וצריכה טבילה אחרת. ואם כן, אם אשה תטבול אחר ז' נקיים בערב כיפור כדי לטהר עצמה, צריכה טבילה אחרת. ואם כן, אם אשה תטבול על מנת לטהר עצמה, כיון שאינה מחויבת מיקרי שאינה מכוונת. עכ"ד.
אולם בפנים הספר חמודי דניאל נראה שזה מעשה שהיה כך היה, שכתב: אשה שהיה בעלה חולה זמן ארוך והיה ספק אם יעמוד מחולי זה, והיא ספרה וטבלה כדי שתוכל ליגע בו, ולא כיוונה כלל לתשמיש וכו'. עכ"ל. ואם כן, רק כתב סיפור למה בכלל היא טבלה. ועוד, שבא לבאר היטב מדוע לא הייתה כוונתה לתשמיש, כי כל כוונתה היתה רק כדי שתוכל ליגע בו. ואין הכי נמי שהוא מודה שהטבילה מועילה גם אם לא כיוונה כלל בשביל לגעת בבעלה.
ובלאו הכי זהו נגד דעת השו"ע, שכתב (סי' קצח סמ"ח): נדה שטבלה בלא כוונה, כגון שנפלה לתוך המים, או שירדה להקר בלבד, הרי זו מותרת לבעלה. ע"כ. וכ"כ בטהרת הבית (ח"ג עמ' קפז), שהוא הדין לאשה נדה שטבלה בערב יום הכיפורים ביום השמיני לשבעה נקיים, ונתכוונה "רק" לכבוד יום הכיפורים, שטהורה היא גם לבעלה. ע"כ. ולכן גם אם תאמר שאשה שטובלת לטהרה לא על דעת ליגע בבעלה, חשיב טבילה ללא כוונה, מכל מקום דעת השו"ע שטבילה מעלייתא היא, ויכולה לברך על טבילה זו.
ומה שהוכיח הגרמ"ש קליין ממה שכתב הבית יוסף שמעשים בכל יום שאין הנשים טובלות כשאין בעליהן בעיר. אינו מוכח שאין מצוה בטבילה זו כיון שאינה נוגעת בבעלה, אלא לא נהגו לטבול, כדוגמת החשש של הריב"ש בטבילת פנויות כדי שלא יבואו להיכשל בהן, או מטעם השבות יעקב שכשהאשה טובלת ואין בעלה בעיר יש חשש דיבוק רוח טומאה ומזיקים.
♦
ז.

הראיה משחיטה

הנה הגרמ"ש קליין דימה דין טבילה לדין שחיטה, שכמו שבשחיטה אם אין דעתו לאכול אינו מברך על השחיטה, הוא הדין בטבילה, שאם אין דעתה להיות עם בעלה, אינה מברכת על הטבילה.
אולם גם בשחיטת טריפה, אף שכן פסק הרמ"א כדעת האור זרוע, אבל המהרש"ל פסק כרש"י שיכול לברך על השחיטה, דכיון שסוף סוף מטהר מידי נבילה לא הוה ברכה לבטלה. אלא שהש"ך מביא ראיה מירושלמי שאפילו בחשש טריפה אין לברך.
וכן הביא הגרמ"ש קליין שהגר"מ גרוס השיב לו שאין הטעם בשחיטה שלא יברך כשיש חשש טריפה משום שאינו עומד לאכול, אלא בטריפה אין השחיטה מתרת לגמרי ואין הטריפה איסור צדדי, כמו שכתב בחידושי הגרי"ז. וכיון שיש חסרון בעצם מעשה השחיטה לא יברך. אבל באין חיסרון במעשה השחיטה, רק שאינו עומד לאכילה, אינה סיבה שלא יברך. וכתב עליו הגרמ"ש קליין שהראב"ד חולק בזה על הרמב"ם, ואף הרמב"ם נסתפק בזה.
ועוד, שאף שגם בטהרת הבית (ח"ג עמ' קפה) כתב בשם הר"ן והרמב"ן שטבילה ושחיטה אינם אלא הכשר מצוה. אולם המשיך שאפילו להרמב"ם שכתב שיש מצות עשה בטבילת הטמאים, [מכל מקום אין מצוה זו חיובית, אלא שאם ירצה להיטהר מטומאתו לא יטהר אלא אם כן בטבילה במקוה, ורק במצוה חיובית שאי אפשר להיפטר ממנה צריכה כוונה]. ע"כ. וכ"כ עוד בטהרת הבית (ח"ג עמ' רכ), שלפי המבואר בדברי הרמב"ן והר"ן והרדב"ז שהטבילה נחשבת כמכשירי מצוה, ולא כשאר מצוות, לפיכך אין להזכיר בנוסח הברכה "על מצות הטבילה". ואפילו לדעת הרמב"ם והחינוך שכתבו שמצות עשה על הטמאים לטבול במקוה טהרה וכו'. ע"כ. אם כן אפשר שלדעת הרמב"ם והחינוך אינה הכשר מצוה, אלא מצוה בפני עצמה^[27]. ועוד, שכתב בספר אורחותיך למדני (ח"ח סי' קסא עמ' שעז), שאף לשיטת הרמב"ן והר"ן והרדב"ז שהטבילה הכשר למצות פריה ורביה, מכל מקום עדיין ההכשר עצמו הוא מצוה, אלא רק שאין צריך לכוון בה כיון שהיא טפלה למצוה אחרת. ע"כ. וכמו שכתב בנודע ביהודה (תניינא סי' קכד) בהגה מבן המחבר, שהרמב"ם מנה מצות עשה שנטבול במי מקוה, "והרמב"ן לא השיג עליו", אלא ודאי שכך היא המצוה, שאם נרצה להיטהר עצמנו נטהר על ידי מקוה.
ובלאו הכי, אף שאין מברכים על שחיטה של ספק טריפה, אבל כשרק אין בדעתו לאכול מהשחיטה העיקר לענ"ד לברך על השחיטה (וכדלהלן). ולכן אף אם נדמה דין טבילת נדה לשחיטה, אם כן כמו שבשחיטה העיקר לברך אף שאינו אוכל, כך בטבילת נדה יכולה לברך אף שאינה טובלת כדי ליגע בבעלה^[28].
והגעתי למסקנא זו בדין שחיטה על פי מה שכתב ביחוה דעת (ח"ו סי' נ בהערה), שכתב הפרי חדש שהשוחט אף על פי שאין דעתו לאכול מן הבהמה, אלא לאכילה לגוים או לכלבים, יכול לברך על השחיטה כיון שראויה לאכילה. ושכ"כ "הריב"ש" שהשוחט את המסוכנת אף על פי שאין דעתו לאכול ממנה מברך על השחיטה. וכ"כ השמלה חדשה והתבואות שור והב"ח והפרי מגדים והשבות יעקב והלחם הפנים והבית לחם יהודה והחכמת אדם והערוך השלחן והערך השלחן והחיד"א (סי' יט) והזבחי צדק והפחד יצחק והמהרש"ם. אמנם הגינת ורדים כתב שלא לברך. וזה היפך כל האחרונים הנ"ל שכתבו שיש לברך על השחיטה גם כן, כיון שאם יימלך וירצה לאכול ממנו יאכל. וכבר השיג עליו הערך השלחן שלא זכר שר דברי הריב"ש. אך בדברי יעקב שור כתב שלא יברך (וכ"כ עוד). ולא זכר שר מהאחרונים הנ"ל שגם על השחיטה צריך לברך. וסיים היחוה דעת, ובאמת שכעת "לא מצאתי" בתשובת הריב"ש שיפסוק שצריך לברך. והדרינן לכללא דספק ברכות להקל. עכ"ד.
אולם אני הקטן מצאתי את תשובת הריב"ש (בסי' שצח), וזה לשונו: ומה שחידש כבודך בההיא דבפרק החולץ ואי בעית אימא רבנן יחודי בעלמא הוא דמיחדי להו, שרוצה לומר בלא קדושין ובלא חופה וברכה, דכיון דלמהוי פת בסלו בעלמא הוא, הויא לה ברכה לבטלה (ברכת הנישואין). נראה שהדבר אמת שלא היה בנישואין ולא מטעם הברכה, שכיון שהיא חופה גמורה להיות כאשתו לכל דבר ומותרת לו ואסורה לאחרים, לאו ברכה לבטלה היא. "והשוחט את המסוכנת אף על פי שאין דעתו לאכלה, מברך על השחיטה". אבל מטעם אחר הוא שנראה שגם היחוד היה אסור וכו'. עכ"ל. ואם כן כיון שכתב ביחוה דעת שכל מה שלא נקט כרוב האחרונים שנקטו לברך על השחיטה אף שאין דעתו לאכול, הוא כיון שלא מצא את דברי הריב"ש בפנים. [וכמו שכתב כן להדיא בסוף דבריו, וכן על כל פוסק שהביא שנקט שלא לברך, כתב עליו שזהו היפך דברי כל האחרונים הנ"ל.] אם כן אנו, שנגלו לנו דברי הריב"ש להדיא, ודאי שיסבור היחוה דעת כרוב ככל האחרונים, ועל צבאם הריב"ש אחד מן הראשונים שמסייע להם, ששפיר מברכינן על השחיטה אף שאין דעתו לאכול ממנה. ואם כן הוא הדין לטבילת נדה, שמברכת על טבילתה אף שאין בדעתה לגעת בבעלה.
ובכלל נראה שיש ראיה מעצם דברי הריב"ש לנידוננו, דכתב שאפשר לברך ברכת החופה, אף שאינו רוצה לחיות עמה כאשתו, דכיון שסוף סוף היא חופה גמורה להיות כאשתו לכל דבר ומותרת לו ואסורה לאחרים, לאו ברכה לבטלה היא. אם כן הוא הדין בטבילת נדה, אף שאינה רוצה להשתמש בזה לגעת בבעלה, מכל מקום כיון שהטבילה מתירה לה את הנגיעה והתשמיש, לאו ברכה לבטלה היא.
ובספר דבריך יאיר (חדאד ח"ו סי' מח אות ג) כתב יותר מזה, שלכאורה היה נראה לדמות דין זה למה שנחלקו האחרונים בשוחט שלא על מנת לאכול מהבשר, האם יברך על השחיטה. אך יש לדחות בפשיטות, דהתם הא הגינת ורדים גופיה קאמר מילתא בטעמא, דקרא קאמר וזבחת ואכלת ותלי זביחה באכילה. ולכן כל שאינו אוכל, לא יברך. מה שאין כן הכא בטבילה לא תלי קרא טעמא דטבילה כדי שתזדקק לבעלה. אלא ילפינן מדכתיב (ויקרא טו יח) ורחצו במים, זה בנה אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול. וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהלכות איסורי ביאה ה"ג). וכתב הרב המגיד שזה הבנין אב הוא בספרא. ועוד דרשו חז"ל (נדה סד) שבעת ימים תהיה בנדתה (שם שם יט), בנדתה תהא עד שתבוא במים. וכתב סמ"ג (לאוין קיא לו:) על זה: מכאן לטבילת נדה מן התורה. ועיין עוד בתוס' (יבמות מז ד"ה במקום) שהביאו עוד דרשות לזה. והביא כל זה מרן בב"י (יו"ד ריש סי' קצז). עי"ש. ואם כן, כיון דלא תליא מילתא בביאה ותשמיש, אין ראיה משחיטה דתליא באכילה. ולכן נראה דיש לה לברך על הטבילה. עכ"ד.
וכ"כ בספר אורחותיך למדני (ח"ח סי' קסא), שאין זה דומה למצות שחיטה שהיא "הכשר" לאכילה, וכן הוא ברמב"ם (פ"א מהל' שחיטה הל"א) מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך "יאכל", שנאמר וזבחת מבקרך וצאנך (... ואכלת), ויש לומר שאם הוא שוחט בהמה ואין כוונתו לאכול ממנה, שאינו מקיים מצות שחיטה, שמה תועלת יש בבהמה שהיא נשחטה כשהוא אינו רוצה לאכול ממנה, והיא הולכת לאיבוד^[29]. וכן נראה מהרא"ש "כשהוא שוחט לאכול מברך", משמע שאם הוא אינו רוצה לאכול אין לברך על השחיטה. וכן יש לומר גבי נטילת ידים ללחם, שאם הוא נוטל ידיו ואינו אוכל לחם, אין תועלת בנטילה עצמה, שכל כוונת חכמים כשהם תקנו נטילת ידים היא כדי לאכול לחם. אבל בטבילה עצמה יש מצוה, כיון שיש תועלת במה שהוא עכשיו טהור, כמו שכתב החינוך. אבל בשחיטה עצמה אין תועלת אם הוא אינו רוצה לאכול מבשר הבהמה.
והנה מה שהעיר הגרמ"ש קליין מטבילת קרי, הנה לא הבאנו את דברי הריב"ש והאחרונים להתיר ברכה אלא באופן שיכולה להשתמש בטבילה זו, אבל לגבי טבילת קרי אין לנו טהרות בזמן הזה ואינו יכול להשתמש בטבילה זו. ואף שיכול לעלות להר הבית, שיש מקום שמותר לטמאי מתים ואסור לבעל קרי (פסחים סח.), ולזה מועילה טבילה, מכל מקום זהו שענה בעל טהרת הבית בשו"ת מעין אומר (חי"ד חיו"ד סי' יח), שכיון שגזרו חכמים איסור בדבר זה, ממילא אי אפשר לברך. והיינו, שכיון שבפועל אינו יכול לעשות זאת כיון שחכמים גזרו איסור, הוי כמו שהביא הגרמ"ש קליין שכתבו הפוסקים שאם אין בודק אסור לברך על השחיטה, והיינו משום שאסור לאכול מתקנת חז"ל. אבל אנו מדברים בטבילת אשה נדה שיכולה לגעת בבעלה רק אינה רוצה, בזה שפיר יכולה לברך, כי הטבילה מתירה אם תרצה לגעת בבעלה. [עוד אפשר שהטעם שכתב בעל טהרת הבית, שבעל קרי אינו יכול לברך אחר שגזרו חכמים איסור לעלות להר הבית, היינו משום בוצע ברך נאץ ה', עיין בספר אורחותיך למדני (ח"ח סי' קסא).]
וראיתי לתפארת צבי (מלובלין, ח"ב חיו"ד סי' כז אות ו ויא-יב), שכתב: אחר שנתבאר דסילוק הטומאה מצוה, ממילא נראה דגם האידנא דכולנו טמאי מתים וגם טומאת ארץ העמים, מכל מקום לא מפני כן נוסיף גם טומאת קרי וזיבה שאפשר להיטהר בטבילה, והרי הני חמירי לשילוח מחנות כמו שכתוב בפסחים (סח.), וגם דיוצא מגופו מצינו דחמירא כמו שכתוב בבכורות (לג.). והנה לשיטת רש"י, מובא בש"ך (יו"ד סי' יט ס"ק ב), דמברך אפילו מיטרפא דמהני לטהרה מידי נבילה, ואף על גב דהשתא ליכא שום נפקא מינה במה דנטהרת מנבילה, מכל מקום כיון דאהני מעשיו לענין שם טהרה מברכין. אם כן לכאורה גם בזה, אף על גב דהשתא ליכא מקדש, מכל מקום הרי אהנו מעשיו לטהרו מטומאת קרי, ואי איכא מחנות מותר במחנה לויה, ואמאי לא יברך, וטבילה אף על גב דאינו מצוה חיובית, דמיא לשחיטה דגם כן אין חיובית. ומיהו האחרונים כתבו דגם רש"י מודה בוודאי טריפה.
והמשיך התפארת צבי: התם טעמא דכתיב וזבחת ואכלת, זביחה לצורך אכילה, וזביחה לצורך טהרת נבילה, אפילו בזמן הבית שטומאה וטהרה נוהג, והיו צריכים לשחוט הטריפה לטהרה מידי נבילה מפני הטהרות שיוכל ליגע בה להאכיל לכלבים, מכל מקום לא היו מברכין על זה, כי לא נאמר מצות עשה דוזבחת אלא לצורך אכילה. וכאן דרשינן (בספרי המובא בספר המצוות מצות עשה קט) דורחץ במים ואחר יבוא וכו' דאין הטבילה אלא מפני הטומאה והיתר ביאת מחנה, והרי ודאי בזמן הבית כשטבל כדי לילך אל המחנה היה בדין לברך כמו שמברכין על השחיטה לצורך אכילה. ואם כן יש לומר דגם השתא נמי אהני מעשיו להיתר ביאת מחנה. ואף על פי שבית המקדש חרב הרי קיימא לן קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ויוכל גם עתה כשטבל לקריו ליכנס להר הבית אף על פי שהוא טמא מת וכו'. ואף על פי שאין דעתו לילך כלל לירושלים ולא ליכנס להר הבית על ידי טבילה זו, הרי גם בשחיטה בכהאי גוונא כתבו האחרונים שאפילו שוחט לעכו"ם וכלבים ואין רוצה לבדוק כלל ולא דעתו לאכול, כיון דבידו לבדוק ולאכול צריך לברך. ואף על גב דהתבואות שור כתב שדוקא שיש בידו בודק, דבידו לבדוק, ואם ימלך יאכל ממנה על ידי בדיקה, אבל כשאין כאן בודק מודה. אולי אם הם במקום אחר, שיש טורח גדול להוליך לשם או הוצאה מרובה דודאי לא עביד כלל אפילו אם ירצה לאכול, בזה מודה התבואות שור דלא מהני מה דבידו. דמה בכך, כיון דידעינן בבירור דאי אפשר לו לאכול ממנה, ואפילו אי ממליך ובעי לאכול, בטורח או הוצאה כזו לא יעשה. אבל נראה אפילו נודה להם בשחיטה בזה, והוא מסתבר, זהו שם דאכילת בשר לאו מצוה, ומהיכי תיתי יטרח טירחא מרובה או הוצאה יתירה על השבח, מה שאין דרכן של בני אדם כלל ולא חשבינן ליה בידו. אבל ההליכה לארץ ישראל ולירושלים מצוה, ואף על גב דהשתא אין דעתו לזה שמא אחר כך יתעורר רוח ד' בקרבו לקיים המצוה, ובכהאי גוונא יש לומר דשפיר אמרינן דבידו לעלות ואפילו במקום טורח והוצאה, שהרי מצוה הוא שלא לחוש לטורח והוצאה מפני המצוה. ואף על פי שעדיין יש לחולק לחלוק על זה ולא נחליט כן להלכה, ויש לומר זהו דעת כולם שלא כתבו לברך, ופליגי בפשיטות ארס"ג (שכתב לברך על טבילת ערב כיפור משום טבילת קרי), מכל מקום בדעת רס"ג מיהו יש לומר כן, דסבירא ליה כל דבידו לעשות אי ממליך אפילו על ידי טורח והוצאה, שפיר הוא בידו, ומברכין על כל פנים בזה שהוא מצוה גם כן לעלות. ועוד יש לעין, נהי דהדרים ברחוק מירושלים אין צריך לברך, ולדמותו לדברי האחרונים הנזכרים בדליכא בודק כאן, אותן הדרים בירושלים שהם סמוכין להר הבית, כשטובלין לקריין אמאי לא יברכו. ולפרי חדש ניחא לפי שאין דעתן ליכנס כלל להר הבית אבל לתבואות שור קשה וכו'. עכ"ד.
וכ"כ החתם סופר (ח"א חאו"ח סי' נה ד"ה ומאי): ומאי דקמן אי טבילה בכלל מצוה תחשב או לא, הנה לשיטת ר"ח שבתוס' (נדה ל. ד"ה ושמע) ורבנו אלי' דטבילה בזמנה מצוה, וכן דעת רמב"ם (פ"ג משביתת עשור ה"ב), אלא דבזמן הזה לית לן שום טבילה בזמנה, אף על פי שאינו צריך כלל לשמש בטהרות או לבעלה, אם כן פשיטא שענין הטבילה גופה מצוה היא. ואפילו לר"ת דס"ל לאו מצוה אלא כשצריך לטבול יטבול והוה כשחיטה שהוא הכשר אוכל, מכל מקום בשחיטה גופיה נ"ל עיקר כמ"ש הפרישה (יו"ד סי' א' סק"ז) דשחיטה לאו כברכת הנהנין היא אלא ברכת המצוה ממש, ומשום הכי אילם שוחט ואחר מברך ומוציאו אף על פי שהאחר אינו שוחט עתה, ואף על גב דבברכת הנהנין אם אינו אוכל אינו יכול להוציא אחר ידי חובה, מכל מקום שחיטה לאו ברכת הנהנין אלא מצוה גמורה היא וכו'. ולעולם לכולי עלמא שחיטה מצוה ממש היא ולא רק הכשר מצוה והכי נמי טבילה. עכ"ל. וציין לדבריו בספר פתחא זוטא (סי' קצז ס"ב עמ' קמה). [ועיין לעיל סתירה בזה בדברי החתם סופר.]
♦
ח.

יש ספק ספיקא לברך

יש כאן ספק ספיקא לברך על טבילתה אף שבעלה אינו בעיר ולא יבואו לכלל נגיעה, דשמא כהרבה מהראשונים^[30] שטבילה בזמנה מצוה, ולשיטתם טובלת אף כשאין בעלה בעיר ויכולה לברך על טבילה זו^[31]. וכן דעת הסמ"ג על פי הירושלמי שאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה, ושכן ראה לרבי שמשון שהנהיג לבתו לטבול אף בימי החורף בזמנה ואפילו אין בעלה בעיר. ושמא כשיטת הרמב"ם והחינוך שהטבילה זה מצוה בפני עצמה ולא הכשר מצוה. ולשיטתם נראה שאף שלא תשתמש בהיתר הטבילה לנגיעה, הוי מצוה לטבול. ושמא כהפוסקים שסוברים שאף למאן דאמר טבילה בזמנה אינה מצוה, מכל מקום יש מצוה במה שהטבילה מסלקת את הטומאה ממנה לטהרות. ושמא כהרס"ג (חזו"ע ימים נוראים עמ' נח) שמברכים על הטבילה בערב כיפור, וביארו בתפארת צבי (מלובלין, ח"ב חיו"ד סי' כז אות יב) שהברכה היא משום טבילת קרי. ואם תמצא לומר שלא מספיק במה שמסלקת את הטומאה לטהרות כי היום אין טהרות, שמא כמאן דאמר שסגי במה שהטבילה מתירה אותה לבעלה ואין צריכה בפועל להשתמש בטבילה זו לגעת בבעלה. וכן דעת המאירי, שדרך נקיות הוא לאשה לטבול בשעת טבילתה אף שאין בעלה בעיר. ושמא כמו שהבאנו שכתב בשו"ת חיים לעולם שכשבעלה לא בעיר, כוונת הברכה על עיקר מצות הטבילה שציוונו בוראנו יתברך שמו ולא על זאת הטבילה [והובא בציץ אליעזר]. ובמקרה שיש ספק שמא הבעל יגיע לביתו לפני שתראה שוב וסת, יש לנו עוד ספק נוסף.
ואף שידוע שאף כשיש ספק ספיקא אין לברך, וכמו שכתב ביחוה דעת (ח"ה סי' כא ד"ה ומרן החביב, בהערה). מכל מקום כתב ביביע אומר (ח"ח חאו"ח סי' כה אות ו, וח"ד חאו"ח סי' י אות ד), שאף על פי שאין עושים ספק ספיקא לברך, מכל מקום איסורא מיהא ליכא, לכל מי שירצה לסמוך על ספק ספיקא בברכות, ורק אין סומכים על ספק ספיקא להורות לכתחילה לברך. ע"כ. ועוד, שכאן הספק ספיקא אינו בברכה, אלא הוא ספק אם יש מצוה בטבילה זו, והרי כתב בחזון עובדיה (סוכות עמ' רסט-רע ורפ) בדין אתרוג, שכיון שיש ספק ספיקא לענין לצאת ידי חובה, הברכה נגררת אחר המצוה, וברוכי נמי מברכינן. ועוד, שאפילו כשיש שיטה בפוסקים שיש במעשה שעליו הברכה מצוה דאורייתא, כתב ביביע אומר^[32] שיש לסמוך לברך על ספק ספיקא, וכל שכן כאן שלכולי עלמא מעשה הטבילה הוא מצוה דאורייתא. ולכן שפיר יש לסמוך על ספק ספיקא לברך על מצות הטבילה.
♦
ט.

טבילה בברכה לשאר קריבות

הנה בדין זה כתב בטהרת הבית (ח"ג עמ' רעו) להדיא: אשה שהגיע זמן טבילתה, ובעלה חולה ותש כח, מכל מקום תוכל לחפוף ולטבול "בברכה", כדי שתוכל לשרת אותו לתומכו ולסעדו ובשאר קריבות, מפני שכמעט אי אפשר בלי נגיעה בו. וטבילתה מועילה גם לבעלה, לאחר שיתחזק ויתרפא לגמרי. וביאר במקורות שפשוט שמצוה שתטבול "בברכה" בשביל שאר קריבות. וגם יתכן שבעוד ימים אחדים יתאושש ויתחזק ויזדקק לאשתו.
♦
י.

העולה מן האמור

אשה שבעלה אינו בעיר ולא יחזור עד אחר שיגיע הוסת הבאה, אם רצונה לטבול, אף שנראה שדעת החתם סופר שאינה יכולה לברך, מכל מקום כמעט יחידאה הוא בדבר הזה. וגם בדעתו איכא עיקולי ופשורי ממקומות אחרים בספריו. וכיון שנגלה לנו שדעת המאירי והבנימין זאב והקנה והב"ח שיכולה לברך, וכן נלמד מדעת הריב"ש בהלכות שחיטה ובברכת הנישואין, וכן דעת רובא דרבוותא של כמעט כל האחרונים^[33], וכן דעת בעל הטהרת הבית, וגם יש לנו כאן כמה ספק ספיקא לברך במצוה דאורייתא, הכי נקטינן לברך ללא כל חשש. כלענ"ד, וה' יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות.
♦
מסקנא דדינא
אשה שבעלה אינו בעיר ולא יחזור עד אחר שיגיע הוסת הבאה, אם רצונה לטבול ואינה חוששת לסכנה (שכתב השבות יעקב), יכולה לברך על טבילתה. והוא הדין בכיוצא בזה.
♦ ♦ ♦