ידוע פסקו של מרן הגרע"י זצ"ל בשו"ת יבי"א ח"ג יו"ד סי' י' ובספר טהרת הבית ח"ב פי"ג ס"ד [עמ' רצ"ג והלאה] שמותר לאשה ללבוש בגדי צבעונין בימי שבעת הנקיים להציל עצמה מכתמים, עי"ש. ורבים לוחמים לו לאסור איסר, איבעית אימא לכתחלה, ואיבעית אימא אף בדיעבד, שאם לבשה צבעונין לא עלו לה שבעה נקיים. ועד אחרן האריך בזה לאיסורא רבה, הרה"ג יהודה ברכה בשו"ת ברכת יהודה ח"ט יו"ד סי' ז' בקונטרס ארוך מאוד בענין זה, עיש"ב.
במאמר זה אראה בס"ד פנים חדשות לקולא בענינים אלו, ע"פ שורשי מקורות ההפסק בטהרה והבדיקות ולבישת הלבנים בעדות ישראל.
♦
הפסק בטהרה ובדיקות – האם נאמרו גם לבעלה או רק לטהרות
הנה מקור הדין של 'הפסק בטהרה' – כתבו הראשונים [והובאו בב"י בסי' קצ"ו] שהוא מהמשנה בדף ס"ח ע"א: נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה - הרי היא בחזקת טהורה, עי"ש עוד ובגמ'. ומבואר שהיא צריכה לבדוק ולמצוא את עצמה טהורה, ורק אז היא בחזקת טהרה. ומקור הדין של 'בדיקה' בשבעה נקיים – כתבו הראשונים שהוא מהמשנה בדף ס"ח ע"ב: הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור, וביום השביעי ומצאו טהור, ושאר ימים שבינתיים לא בדקו - רבי אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה וכו' [וכך הלכה], עי"ש. הרי שהיא צריכה לבדוק עצמה לפחות בראשון ובשביעי. וכך נקטו רוב הפוסקים והשו"ע, וכן המנהג פשוט.אולם הרז"ה בהשגותיו לספר בעלי הנפש שער הספירה והבדיקה אות ג' כתב: וכבר ראינו מקצת החכמים שכתבו ד'כל לבעלה לא בעי בדיקה' [המוזכר בדף י"ב ע"א גבי בדיקות לפני תשמיש, שהם רק לעסוקה בטהרות ולא כשזה רק לבעלה עי"ש] - כללא הוא, וכל הבדיקות לענין טהרות נאמרו, אבל לבעלה דיה בהרגשה בטומאתה ובטהרתה. והם מסייעים דבר זה ממעשה דרבינא דאעסק ליה לבריה ביה רב חביבא וכו' [בדף ס"ו ע"א], ולא נתכוונו לנו הדברים הללו וכו', עי"ש. ונראה שכדעת 'מקצת החכמים' הנ"ל – כ"ד הגאונים וחכמי המזרח הקדמונים.
השאילתות בפרשת אחרי מות כתב: ולא משתריא לגברה עד דפסקה ומנייא ז' נקיים דאמר ר' זירא וכו', עי"ש. וכן בה"ג כתב: ואיתתא כד חזיא נדה כד פסקא שבקא ההוא יומא דפסקה ביה והדר מניא שבעה נקיים וכו', עי"ש. וכן בספר והזהיר פרשת מצורע כתב: ונדה בזה"ז יושבת בדמה עד שתפסוק וכו' ולאחר שתפסוק מונה ז' נקיים כזבה וכו', עי"ש. וכן ר' שלמה ב"ר נתן בסדורו פי"ח כתב: ואם נפסק הדם גם תמנע עצמה מכל הדברים שהזכרנו [דיני הרחקות] במשך שבעה ימים נקיים בתכלית הנקיון ואח"כ תטבול וכו', עי"ש. הרי שלא הזכירו כלל בדיקות בדבריהם אלא שתפסוק ותמנה ז' נקיים. וכן בספר איסור והיתר הקדמון, לחכם מחכמי המזרח לפני כ900 שנה [עדיין בכת"י] בפרק מ"ד [עמ' 203], האריך בדיני הנדה, ולא הזכיר כלל ענין של הפסק בטהרה ובדיקות, עי"ש. ובאמת שגם הרי"ף השמיט את ענין הבדיקה, ולא כתב אלא את חומרת ר' זירא שצריך לשבת ז' נקיים. והנו"ב קמא יו"ד סי' מ"ו כתב דס"ל כדעת הראב"ד של"צ חורים וסדקים עי"ש. אולם צ"ע, שהרי"ף גם לא הזכיר בדיקה כלל, ולא רק חורים וסדקים. ונראה יותר דהרי"ף ס"ל כדעת הגאונים הנ"ל.
ובאמת שאם לא היינו יודעים מהרז"ה שיש שיטה כזו – היינו נדחקים בדעת כל הגאונים הנ"ל ואומרים שאולי קיצרו בזה, אבל כיון שאנו יודעים מהרז"ה שגם בדורו היתה דעה כזו – בודאי שכך דעת כל הגאונים והראשונים הנ"ל. וקשה מאוד לומר שהם קיצרו בדברים המעכבים ממש, אף שהאריכו בשאר עניני הנדה והחציצה והחפיפה וכו'. אלא שהם סוברים כדעות הנ"ל, שלבעלה ל"צ בדיקה כלל, אלא די בהרגשה בטומאתה ובטהרתה. וכמו שכתב בכיו"ב הרמב"ן בדף מ"ב ע"א גבי פולטת ש"ז שהגאונים והרי"ף השמיטוהו, דס"ל שזה רק לטהרות, עי"ש, וה"ה לכאן.
אלא שהרמב"ם הביא את הדינים של הפסק ובדיקה בהלכות איסורי ביאה פ"ו ה"כ-כ"א, עי"ש. הרי שהוא סובר שגם לבעלה נאמרו דינים אלו. וכן נקטו שא"ר בפשיטות כנודע, וכך נקטינן לדינא. אולם יש חשיבות לדעת הגאונים הנ"ל, שאפשר לצרף את דעתם בספיקות וכדומה. כמו כן, נשים שמחוסר ידיעה עשו בצורה זו, שלא הפסיקו בטהרה ובדקו אלא הרגישו שהדם פסק וספרו שבעה נקיים – אין הם נקראים 'בני הנדה' לדעת הגאונים והראשונים הנ"ל.
♦
מנהג אשכנז הקדום שהאשה בודקת בחלוקה ולא בגופה
ונראה שע"פ הנ"ל ניתן להבין את מה שמתבאר מדברי הראב"ן [סי' שכ"ג], שכתב: כי פסקי מדם צריכי ללבוש בגדים לבנים ואף למפרס סדין לבן על ערסייהו כדי להבחין שיהיו להם נקיים, דאי לא - דילמא חזאי בנקיים ולאו אדעתייהו וליכא נקיים ע"כ. והוא לא הזכיר בכל הלכות נדה שלו שצריכה 'לבדוק' באותו מקום ראשון ושביעי [וכפי שדייק לנכון בספר דברי משה (פרזיס) עמ' רס"ה עי"ש]. וגם תוס' הרא"ש בנדה ז' ע"ב הביא מנהג זה, וז"ל: ונשים שסומכות על שמעיינות בחלוקיהן ואין מוצאות בו כתם לאו שפיר עבידן, עי"ש. ולפי הנ"ל יש ליישב את דבריהם ומנהגם, שהם סברו כדעת הגאונים שלא צריך בדיקה כלל, אלא שהם החמירו ללבוש לבנים ולבדוק אותם אם יש בהם כתמים. וזו היא הבדיקה שלהם, ולא הסתפקו בהרגשת האשה בלבד, כדעת הגאונים הנ"ל.ומנהג זה היה נוהג בצנעא ושרעב ועוד כמה ממחוזות תימן, וכפי שכתב בספר אורן של חכמים ח"א סי' ס"ט אות ה', שהיו לובשות בגד שחור ושמים באותו מקום חתיכת בד לבן ולא היו עושים בדיקה בעומק או שלא היו עושים בדיקה כלל, עיש"ב.
ולמנהג זה, אנו שבודקים בדיקה פנימית – אפשר שלא צריכים בגדי לבן, דאו הא או הא סגיא.
♦
לבישת לבנים בשבעה נקיים
הנה בגמ' במסכת נדה לא מוזכר כלל שהאשה צריכה ללבוש לבנים בשבעה נקיים [גם לטהרות], אלא מוזכר רק 'בדיקה'. והמקור היחיד שיש לדין זה הוא במלה אחת שהוזכרה בדרך אגב בתוך מעשה המובא בגמ' בשבת י"ג ע"ב באותו תלמיד שמת בחצי ימיו, ושאל אליהו את אשתו: בימי 'ליבוניך' מהו אצלך וכו' עי"ש. ופירש"י: כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה, וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה, שמא תראה ותסתור ספירתה ע"כ [וכ"ה בספר האורה בהלכות נדה]. והעתיקוהו הר"י מלוניל והמיוחס לר"ן והנימוק"י שם. וכ"כ הריבב"ן שם: בשעה שלובשת בגדים לבנים לאחר שפסקה לראות שמא תראה עוד ויראה הדם בבגד לבן ע"כ. וכן הראב"ן בסי' של"ה כתב בימי ליבוניך שהיית לובשת לבנים להיות שומרת יום כנגד יום וכו', עי"ש. וכ"ה במנהיג הלכות נדה. וכ"ה ברוקח סי' שי"ז משפסקה שלובשת לבנים לבדוק עצמה והם לבנים בלא דם וכו', עי"ש, וכ"כ שם עוד כמה פעמים. וכ"ה בסה"ת[1], סמ"ג, סמ"ק, וכ"ה באגרת התשובה לר' יונה: לובשת חלוק לבן נקי וכו'. ואם שכחה ולא בדקה יום אחד או שנים בתוך השבעה נקיים, כיון שבדקה ביום שפסק הדם ולבשה חלוק לבן, וביום המחרת שהוא ראשון לשבעה נקיים, וביום השביעי שהוא שמיני ליום שפסק בו הדם, טובלת בלילה ומותרת ע"כ.וכ"ה בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' נ"ח ונהגו הנשים ללבוש חלוק לבן בין השמשות או לכרוך בגד לבן להפסיק בין חלוקה המלוכלך לבשרה וכו'. וכ"כ המאירי בברכות ל"א וז"ל לובשת בגדי לבן ר"ל חלוק לבן קודם שתכנס בתחום ז' נקיים וכו'. ואם לא לבשה החלוק הלבן עד הבקר מנהג בנות ישראל שיום לבישת החלוק בכלל ימי הטומאה ואינה מתחלת למנות ז' הנקיים עד הלילה שיום לבישת החלוק הוא נדון אצל הנשים בימי הפסק לכללו בימי הטומאה למנות ז' נקיים מיום מחרתו, ומתוך כך יש מהן שלובשות אותו ביום ההפסק כדי למנות ז' נקיים תכף שנשלמו ימי טומאה ולא הצטרכו להוסיף יום אחד מדעתן ע"כ [וגם בנדה ס"ד כתב בקצרה את ענין לבישת החלוק הלבן, עי"ש]. וגם הארח"ח באות י' כתב כדברי המאירי הנ"ל וז"ל ואם לא לבשה חלוק לבן מבע"י עד הלילה לא תתחיל למנות ז' נקיים מכל אותו יום שלבשתו בו לפי שז' ימים נקיים צריכים להיותם נקיים שלמים, ע"כ צריכה להחליף בגדיה מבע"י קודם שתשקע החמה ע"כ. וכ"כ עוד ראשונים שצריך ללבוש חלוק לבן ושכך המנהג.
ובשו"ת ברכת יהודה הנ"ל [באות י"ב] כתב ללמוד מדברי ר' יונה, המאירי והארח"ח הנ"ל שלבישת הלבנים מעכבת את טהרתה, עי"ש. אולם אין זה מוכרח בדבריהם, דכונתם היא שאם לא לבשה לבנים 'אלא נשארה עם בגדי נדותה המוכתמים', בזה לא עלה לה, דהא יתכן שראתה כתם ואינה יודעת, דהא הבגד מוכתם מלפני זה. אבל אם לבשה בגד נקי צבעוני – אין ראיה מדבריהם שזה מעכב, ודוק היטב.
וטעם לבישת הלבנים מפורש בדברי רש"י ושא"ר, כדי שאם תראה תסתור את ספירתה, כיון שצריך שיהיו נקיים. ואף שגם בז' נקיים מטהרין לכתם על בגד צבעוני או בגד שאינו מקבל טומאה [דהא לא מצאנו לראשונים הנ"ל שיכתבו שיש הבדל בזה בין ימי הליבון לשאר החודש, וכפי שנכתוב לקמן] = מ"מ לכתחלה אין לעשות כן אלא שתהיה נקיה לחלוטין. ואע"פ שלאחר שעשתה הפסק בטהרה היא בחזקת טהורה, כמבואר ברמב"ן בדף ה' ובשא"ר - מ"מ הא חזינן שצריכה לבדוק בכל יום, וא"כ חוששים שאולי תראה וצריכה להיות נקיה ממש, ולכן צריכה ג"כ ללבוש חלוק לבן כדי להכיר אם ראתה דם או לא. כ"נ בטעמם.
אולם, כאמור לעיל, אין לדין זה מקור בגמ' בנדה, ואף המקור בגמ' בשבת – אינו מוכרח, וראשונים רבים פירשו אחרת את המושג 'ימי ליבוניך', שזה חוזר על 'האשה' ולא על 'החלוק', משום שלא היה במנהגם שהאשה לובשת לבנים. ז"ל ר"ח שם: בימי ליבוניך מהו אצלך. פירוש בז' ימי נקיים ע"כ. וכ"ה בערוך ערך לבן ב': פי' כשפוסקת מן הדם וסופרת ז' נקיים ע"כ. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו שם: ומאחר שהשלימה שבעה ימים מתחילת ראייתה קורין אותן ימי ליבון כלומר שאינו ימי נדות שכבר יצאה מהן והן ימי לבון לפי שהם נקיים ע"כ. וכ"ה בריטב"א שם: פי' ימי ליבון הם ז' ימים נקיים שהחמירו בנות ישראל על עצמן ע"כ. וכ"ה בר"ן שם: בימי ליבוניך. כשסופרת שבעה נקיים ע"כ. ומבואר מכולהו, ש'ליבוניך' אינו חוזר על הבגדים שהם לבנים, אלא על האשה והימים שהם נקיים[2].
ובאמת שהרמב"ן בהלכות נדה בפ"ב לא הזכיר שצריכה ללבוש בגדים לבנים בזמן ז' הנקיים, עי"ש. ובפ"ט הכ"ב כתב 'ותחליף חלוקה'. וכעי"ז כתב והרא"ה בהלכות נדה פ"א ה"ב: וכיצד דין טהרתה, לאחר שיפסוק הדם בודקת עצמה יפה. למחר משנה חלוקה ולובשת 'חלוק הבדוק לה', ובודקת עצמה יפה יפה, עי"ש. הרי שגם הוא לא כתב חלוק 'לבן' אלא חלוק 'בדוק'.
והרמב"ם לא הזכיר זה כלל החלפת החלוק וכדומה. וכן האהל מועד איסור והיתר דרך י"א נתיב ד' לא הזכיר כלל בגדים לבנים, עי"ש. וכ"ה בספרי חכמי איטליה, כגון מחזור רומא כת"י משנת ה' כ"ה בהלכות נדה לא מוזכרת לבישת נקיים אלא רק בדיקה, וכ"ה בריא"ז. וכן בספר התדיר כתב: ואם אינה רואה דם אחר בודקת אותו מקום יפה יפה בבגד צמר או בבגד פשתים רך ישן ולבן ומנקה את עצמה היטב ויושבת שבעה נקיים וטובלת לאחר שבעה, עי"ש. וכעי"ז הוא לשון מחזור רומא משנת רמ"ו, עי"ש.
נמצא, שחכמי צרפת, אשכנז ופרובנס נקטו שצריך לבישת לבנים. ומאידך חכמי איטליה וקטלוניא, והרמב"ם לא הזכירו כלל מענין זה, משום שפירשו את הגמ' בצורה אחרת, ואין מקור ללבישת לבנים.
♦
דעת השו"ע בזה
השו"ע בסי' קצ"ו ס"ג העתיק את לשון הטור, תלבש חלוק 'הבדוק לה שאין בו כתם', עי"ש. ולא הזכירו שניהם חלוק 'לבן'. אולם בב"י שם העתיק בסתמא את דברי המרדכי, שכתב: ותלבש חלוק 'לבן' שאם תראה עוד שיהא ניכר בחלוקה. ובלילה תשים סדינים לבנים במטתה או נקיים מכתמים. ומנהג כשר הוא כשהאשה מפסקת בטהרה לרחוץ וללבוש 'לבנים', עי"ש. הרי שהצריך חלוק לבן שיהא ניכר הדם בחלוקה. ובפשטות זו כונתו בשו"ע חלוק הבדוק מכתמים, דהיינו לבן, כדי שהדם יהיה ניכר עליו ונטמאנה, וכפי שהאריך בשו"ת ברכת יהודה הנ"ל [אותיות י"ח-י"ט], עי"ש.אלא שהב"י לא דן בענין זה, ולא הביא את החולקים על המרדכי הנ"ל ואת המחלוקת בפירוש ימי 'ליבוניך'. ועל פי כללו הידוע של מהריט"א בשמחת יו"ט [שהבאתי בח"א סי' א' עי"ש] שבמקום כזה לא קיבלנו הוראות השו"ע, א"כ יש לנו הרשות לדון איך לפסוק בענין זה.
♦
חומרות רש"י בעניני נדה ושאר ענינים
הנה כפי שכתבנו לעיל, מדינא דגמ' ודאי שלא צריך 'לבנים', דלא מוזכר זה בעיקר הסוגיות של מסכת נדה, וגם במסכת שבת שהוזכר בדרך אגב בימי 'ליבוניך' – אין הכרח כלל שהכונה לבגדי לבן. וגם כל הנידון הוא בדרבנן, שמא תראה 'כתם', ואם יהיה בגד לבן נטמאנה, ובבגד שאינו לבן נטהרנה [וכפי שנכתוב לקמן]. וא"כ שפיר דמי להקל כדעת הגאונים וחכמי המזרח [שכלל לא הצריכו בדיקה וחלוק לבן] וחכמי ספרד [שהצריכו בדיקה ולא חלוק לבן], וא"צ להחמיר כדעת חכמי אשכנז וצרפת להצריך בגד לבן.ובפרט שרש"י, שהוא הראשון שהחמיר בענין זה, וכן כמה מחכמי צרפת ואשכנז, ס"ל להחמיר בעוד עניינים בהלכות נדה שאין אנו מחמירים כמותם כלל, וכפי שנבאר.
♦
לבישת לבנים בעונת הוסת
בהלכות נדה שבספר האורה לרש"י איתא: ואותו יום או אותו לילה שקבעה בו וסת, בין באמציעתה בין בסופה, פורשת מבעלה ובודקת עצמה תדיר, ולובשת חלוק לבן, ומצעים לבנים פרוסים על מטתה, שאם תראה דם כלום יהא ניכר בהן היטב, עי"ש. וכ"ה בראבי"ה סי' קפ"ג בשם פסק רשב"ם, עי"ש. וכן מתבאר מדברי הרוקח בסי' שי"ז אלא שיש שם ט"ס, וכפי שכתב הרב גולדשמידט במחזור ויטרי ח"ה עמ' א' שס"ב הערה 2, עי"ש. וכ"ה בספר האסופות. ובתוס' חכמי אנגליה בדף ס"ג ע"ב כתב שכך היה מחמיר הרב משה מאיורא לשום בגדים לבנים במטתה בעונת הוסת, עי"ש. הרי שחכמי צרפת ואשכנז החמירו בלבישת לבנים גם בזמן הוסת, וזה ודאי לא דינא דגמ', וגם מנהגנו לא כך. ונראה שהם לשיטתייהו החמירו גם בשבעה נקיים, אבל אנו שלא נוהגים כמותם בעונת הוסת – גם לענין שבעה נקיים אין צריכים לנהוג חומרא זו.♦
הנדה טמאה לקוץ חלה
בגמ' בבכורות כ"ז ע"א איתא: ואמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו. והנ"מ באכילה, אבל בנגיעה לית לן בה. אמר רבינא הלכך נדה קוצה חלה ואוכל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן שקלה לה בריש מסא, ושדיא בתנורא וכו'. וכך פסקו רוב ככל הראשונים בפשיטות לכתחלה. אולם רש"י שם פירש: בריש מסא. דכמה דאפשר לאיזדהורי מזדהרא מליגע בה מאחר שקראה לה שם ע"כ. וכעי"ז כתב ראבי"ה בסי' קס"ז בשם הראב"ן [בסי' נ"ד]: נדה, דהיא כזבה, קוצה חלה מעיסתה בחו"ל אע"פ שמטמאה, 'אם אין לה חברתה טהורה שתפריש לה', עי"ש. ובספר האורה שם איתא: הנדה והיולדת והמפלת טמאות לקוץ חלה וכו', עי"ש [ועי' מה שציין וכתב בזה הרב גולדשמידט במחזור ויטרי, מהדורתו, ח"ה עמ' א' שס"ה, הערה 2]. הרי שגם בזה החמירו רש"י וחכמי אשכנז, ואין אנו נוהגים כמותם בחומרא זו כלל.♦
הנדה אסורה להתקשט בפני בעלה
בספר האורה שם איתא: ואסורות להתקשט ולהתנאות לפני בעליהן, עי"ש. וכ"ה בספר האסופות ובשערי דורא סי' י"ח, עי"ש. וזה כדעת זקנים הראשונים [בשבת ס"ד ע"ב], ואנן קי"ל כר"ע שם שהתירו לאשה שתתקשט בימי נדתה, וכפי שכבר הקשה האו"ז בסי' ש"ס, עי"ש.♦
אסור לבעל לשבת על מושב הנדה ומייחדים לה קערה
עוד איתא בספר האורה: כלים שהנדה נוגעת בהן, מותרין ליגע בהן ולהשתמש בהן הבעל, אבל מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלין בקערה אחת, ולא משיורי מאכלה, 'ולא יושבין על מושבה', ולא מקבלין כלום מידה אלא על ידי אחר. ונותנין אנו לה 'קערה' ומטפחת וסדינין וכרים וכסתות להשתמש בהן בימי נדותה, ולעת טהרתה מכבסת במים אותן בגדים שיש עליהן כתם, 'ושאר כלי שימושה מדיחה במים ודייה', עי"ש. והובא באו"ז בסי' ש"ס, עי"ש. הרי שהחמיר לשבת על מושב הנדה וגם לייחד לה קערה ושאר כלי תשמיש, כדין טומאה וטהרה שהיו נהוגים בזמנם. וגם בזה אנן לא קי"ל הכי [ובהושטת דבר מידו לידה הסכימו הרבה ראשונים לרש"י, ואף מצאו לזה סמך מדברי חז"ל – עי' בב"י בסי' קצ"ה, משא"כ בדברים הנ"ל].חזינן מכל הני, שרש"י וחכמי אשכנז החמירו טובא בעניני נדה בדברים שאינם מדינא דגמ', וגם אנו אין נוהגים בהרבה דברים כמותם בענינים אלו, ובפרט בענין לבישת לבנים שהחמירו גם בעונת הוסת לשיטתייהו, ומדבהא לא קי"ל הכי – ה"נ בהא [בשבעה נקיים].
וע"ע במה שהבאתי בתורת הקדמונים ח"ב סי' מ"ח בענין אפיית מצה בערב פסח לאחר שעה שישית, שרש"י חידש דין זה[3] וס"ל שהוא לעיכובא מגזירה שוה שדן מעצמו, ושא"ר חלקו עליו, וחלקם הצריכו כן רק לכתחלה, וחלקם אף לכתחלה לא הצריכו, וכך נהגו בספרד, עיש"ב. ואף בנידון דידן, שרש"י חידש שצריך לבישת לבנים, והסכימו עמו חכמי צרפת ואשכנז – חכמי ספרד לא ס"ל כן, וכנ"ל.
♦
ראיה שלא בהרגשה או כתם בשבעה נקיים
ידוע חידושם של הסד"ט [סי' קצ"ד סק"ד] והחו"ד [סי' קצ"ו בתחלתו] שבשבעה נקיים ראיה שלא בהרגשה אוסרת את האשה 'מהתורה', משום שספורים ובדוקים בעינן, והסכימו לדבריהם הרבה אחרונים. ולעומתם, בשו"ת אבנ"מ [סי' כ"ג] ובשו"ת הבית אפרים [סי' מ"ח] חלקו על דבריהם, וגם להם הסכימו הרבה אחרונים. ועי' בשו"ת ברכת יהודה [בעיקר באותיות ג'-ד'] שהאריך בהבאת דברי האחרונים.והנה פשט דברי האחרונים החולקים על הסד"ט והחו"ד הוא שראיה בלא הרגשה דינה כדין כתם בעלמא עם כל דיניו [שעל בגד צבעוני או שאינו מק"ט לא נאסרת], אלא שהם ביארו שם מדוע האשה צריכה לבדוק בשבעה נקיים - משום דילמא ארגשה ולאו אדעתא, עי"ש. וזו סיבה 'לבדיקה', שאם תבדוק ותראה דם תהיה טמאה מהתורה, ולכן הצריכוה לבדוק, משא"כ בראיה בלא הרגשה, הם חלקו על האומרים שמטמא מהתורה. ובשו"ת ברכת יהודה באות ד' [וכך בשאר הסימן שם] כתב בדעת החולקים על הסד"ט והחו"ד שגם הם סוברים שדם מטמא מהתורה גם ללא הרגשה בשבעה נקיים, אלא שלפי דעתם הטעם הוא שמא ארגשה ולאו אדעתא, עיש"ב. אולם במחכ"ת דבריו הם נגד דברי האחרונים שהביא שם בעצמו [ולכן כתב שם על חלק מהאחרונים שאין דבריהם מוכרחים וכו', עי"ש, אולם הם הבינו כפשט הדברים, וכמו שכתבנו], וכפי שיראה המעיין.
ובאמת, שמסתימת דברי הראשונים נראה כדעת האבנ"מ וסיעתו, דאף אחד מהם לא כתב שבגדי צבעונין או בגד שאינו מקבל טומאה זהו רק בשאר הימים ולא בשבעת הנקיים וכזה דבר יסודי לא משתמיט לראשונים לכתוב להדיא. וסתימתם כפירושם שאין הבדל, משום שהאשה לאחר ההפסק טהרה בחזקת טהרה. וכבר כתב הגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה מהדו"ת [ב'-ג'] סי' ע"ב אות כ"ה שלמעשה אין נוהגים לחשוש לדעת החו"ד, וכן נהגו כל בעלי הוראה, עי"ש. ולהאמור, כן יש לנקוט משום שכך דעת הראשונים, כפי שמתבאר מסתימתם בענין זה.
וגם לענין כתמים – כבר הביא הפ"ת באות י"ב את דברי החמדת שלמה והמעיל צדקה שגם לדעת הרמ"א בס"י שהחמיר בג' ימים ראשונים – זה בתליה בדבר אחר, כמו מכה או דם ציפור וכדומה, אבל בצבעונין ודבר שאינו מק"ט – לא היה בכלל הגזירה מעיקרא, וגם בג' ימים ראשונים טהור, עי"ש.[4] וגם בזה האריכו האחרונים טובא – עי' בטהרת הבית ח"א עמ' שצ"ז-ת'. וכבר כתבנו שהעיקר להקל בזה מסתימת דברי הראשונים.
♦
האם הנידון כאן הוא בדאוריתא או בדרבנן
ויש לחדד שברובא דרובא של המקרים בזמננו הנידון הוא לא בדאוריתא, שהרי האשה אינה זבה מהתורה, אלא נדה, שהרי רוב הנשים רואות לאחר י"ח יום מהראיה הקודמת, ולא רואות במשך עשרה ימים אלא פחות משבעה ימים. ולדעת רוב הראשונים המובאים בטור ובב"י בסי' קפ"ג [מלבד הרמב"ם], יש לה דין נדה דאוריתא ולא זבה, ויכולה לטבול בליל שמיני מהתורה. וכל מה שאנו מחמירים לספור שבעה נקיים זה מדינא דר' זירא, בנות ישראל החמירו על עצמן וכו'. ומדין נדה גם אם תבדוק לאחר ההפסק באחד הימים עד היום העשירי ותמצא שהוא נקי נמצא שהיא אינה זבה, וגם יכולה לטבול מהתורה. וכ"כ הרז"ה בהשגותיו לספר בעלי הנפש סי' ב' סוף אות ג' שבזמן הזה שלא החמירו בנדה אלא ממנהג בנות ישראל, סמכינן אדרב דאמר סופן אע"פ שאין תחלתן. ודוקא בנדה אבל לא בזבה, עי"ש. הרי שהקל בנדות בזמננו שאינן זבות מהתורה אלא מחומרת בנות ישראל. וכ"כ הב"ח בתשובה סי' קכ"ו וז"ל ומטעם זה נראה באשה שמפסקת בטהרה לא תפסוק בטהרה בספק חשיכה אפילו לא התפללה דאין נכון שתכניס עצמה בספק לכתחלה, אבל בדיעבד נראה דהוי שפיר הפסק משום דמשמע בר"פ בנות כותים דדוקא בנדה הוי הפס"ט דאוריתא אבל נשים שלנו המחמירים להפסיק בטהרה ז' נקיים הוי דרבנן ע"כ.והנה הב"י בסוף ס"ד לגבי המחלוקת של בדיקה בראשון או בשביעי כתב: וכיון דכל הני רבוותא מספקא להו אין להקל 'בדבר שהוא ספק איסור כרת' ע"כ. והסד"ט בסוף אות י"ח הביא את דברי הרז"ה הנ"ל, וכתב: ומדברי המחבר בב"י [הנ"ל] לא נראה כן, דס"ל [לב"י] דאף האידנא אין לחלק, כיון דבזבה גמורה יש להחמיר משום איסור כרת אף בנשי דידן אין להקל ע"כ. אולם כבר כתב לנכון בשו"ת בית דוד [טעביל] בסי' ב' [דף ז' ע"א] על דברי הסד"ט: ולא ידעתי כי אם באנו לדחות נפש מפני נפש מי נדחה מפני מי, עי"ש.[5]
וא"כ כיון שהנדון כאן הוא בדרבנן ולא באיסור כרת ממש, שפיר דמי לצרף את כל הנ"ל ולהקל בענינים אלו.
וק"ו שאין לומר ח"ו שמי שלא לובשת לבנים לא עלו לה שבעה נקיים אף בדיעבד [וכפי שכתב בשו"ת ברכת יהודה הנ"ל], שהרי קרוב לודאי שחכמי התלמוד לא נהגו בבגדים לבנים, וודאי שהגאונים וחכמי המזרח וספרד ואיטליה לא נהגו בהם אף לכתחלה. ואטו משום חומרת חכמי צרפת ואשכנז, שאין לה מקור ברור בתלמוד, נאמר שכל מי שלא נוהג כמותם לא עלו לו שבעה נקיים, אתמהה.
♦
פעמים שיש עדיפות ללבישת צבעונין בשבעה נקיים
למתירים כתמים על בגדי צבעונין או שאינן מק"ט גם בשבעה נקיים – נראה שבדורנו יש עדיפות ללבישת צבעונין על פני לבנים. והטעם הוא משום שבדר"כ הכתמים שרואים בשבעה נקיים הם לא אדומים ממש אלא חומים, בהירים או כהים. וכנודע נחלקו בזה האחרונים, האם צבעים אלו טמאים או טהורים, והרבה ממורי ההוראה בדור האחרון מקילים בזה, אם מעט ואם הרבה. אולם בספר אשקך מיין להרה"ג ירמיה הכהן האריך לנכון בענינים אלו, והוכיח בראיות ברורות שצבע החום אין לו שם בפני עצמו, אלא פעמים רבות הוא קרוי 'אדום' בלשון רבותינו, ופעמים שהוא נוטה יותר לצהוב, וגם בזה יש ספקות לדמות מילתא למילתא, עיש"ב.ומעתה אם היא לובשת לבנים ותראה כתם, תלך לחכם ופעמים רבות שיתיר לה משום שאינו דם כלל לדעתו, ויתכן מאוד שהוא כן דם וא"כ היא עוברת בודאי על איסור דרבנן עכ"פ [דהא אינו בהרגשה]. ואם ירצו להחמיר מחמת ספק – גם זה קשה, שהרי יתכן שהוא מותר, ולמה יחמירו בחינם מחמת חסרון ידיעה. אבל אם תלבש צבעונין, אין את החשש הזה, כיון שאפילו בדם ממש לא גזרו. אלא שבאנו למחלוקת האם יש דיני כתמים או ראיה שלא בהרגשה בשבעה נקיים, וכבר כתבנו לעיל שמסתימת דברי הראשונים נראה להקל בזה, וכפי שפשטה ההוראה בדורות האחרונים. ועדיף להקל בזה משום שכך נראה מדברי הראשונים, מאשר להקל בצבעי החום, שהסברא והראיות מורים יותר להחמיר.
♦
סיכום
בגמ' לא מוזכר להדיא שיש חיוב הפסק בטהרה ובדיקות בשבעה נקיים לאשה 'לבעלה' אלא 'לטהרות'. ודעת הגאונים והרי"ף וכמה מחכמי המזרח שאין חיוב לבעלה אלא שתרגיש בעצמה שהיא נקיה ותספור שבעה נקיים. ויש שנהגו ללבוש חלוק לבן 'במקום' לעשות בדיקות פנימיות. אלא שרוב חכמי ישראל שלאחריהם נקטו לא כך, וכך המנהג פשוט. אולם סברתם חזי לאיצטרופי.בגמ' לא מוזכר שיש חיוב לאשה ללבוש 'לבנים' בשבעה נקיים, אלא שרש"י ובית מדרשו הצרפתים והאשכנזים פירשו כן במילים ימי 'ליבוניך', ונקטו כן לדינא. וכן החמירו עוד הרבה חומרות בעניני נדה שאין אנו נוהגים כמותם בזה.[6] אולם חכמי איטליה וקטלוניא והמזרח לא פירשו כן ולא כתבו בספריהם ללבוש לבנים.
הרמ"א פסק להדיא שצריכה ללבוש לבנים, וכ"נ דעת הב"י. אולם הב"י לא הביא את דעת חכמי איטליה וקטלוניא בזה, ולכן אין על זה שם 'הכרעה'. ולכן נראה שהעיקר לספרדים הוא כדעת הראשונים הנ"ל, וכן כמה מהאחרונים שמתירים לאשה ללבוש צבעונין או בגד שאינו מקבל טומאה בשבעה נקיים, וכפי שפסק מרן הגרע"י זצ"ל בכמה מספריו. ואם רוצים להחמיר בעניני המראות החומים והמסופקים – יש עדיפות שילבשו צבעונין כדי שלא יבואו לבית הספק.
אם מצאה דם על בגד צבוע או שאינו מקבל טומאה – טהורה גם בשבעת הנקיים ואף בג' הימים הראשונים, ואף לפסק הרמ"א הדין כן.
♦
המתנת ד' וה' ימים לפני תחילת ז' נקיים
הגמ' בנדה מ"ב ע"א העלתה שפולטת שכבת זרע שמטמאה – יש לה דין 'רואה' ולא דין 'נוגעת', ונפקא מינה לענין לסתור את ספירת הנקיים בזבה, שסותרת את אותו היום [כמבואר בדף ל"ג ע"ב], עי"ש. ונחלקו הראשונים בביאור סוגיא זו, והאם היא נ"מ גם למעשה בזמננו.
♦
פולטת ש"ז טמאה רק באשה שבא עליה זב
הרא"ש בפ"ד סי' א' הביא שר"ת פירש סוגיא זו רק באשה שבא עליה זב ופלטה ש"ז ולא על טהור, והרא"ש דחה פירוש זה, עי"ש. אולם כמה ראשונים הסכימו מעיקר הדין לפירוש ר"ת; היראים בסי' כ"ו [דף כ"ב ע"ב] כתב וז"ל פולטת ש"ז יש לדקדק שסותרת ויש לדקדק שאינה סותרת ואפרש הדקדוקים וכו'. נ"ל כשקיבלתו מן הזב דסתרה אבל מן הטהור לא סתרה וכו'. ורש"י פירש וכו'. ולפי זה י"ל דפולטת אפילו קבלה מן הטהור סתרה יום אחד. הלכך 'יש לחוש' לדברי הגאון בסותרת ופולטת במקום ששפעה ג' ימים שיש לומר בתוך ימי זיבה קיימא וכו'. הילכך 'מנהג כשר' אשה ששמשה סמוך לראייתה ושפעה ג' ימים וכו' שלא תתחיל ספירת ז' נקיים ברביעי לראיה וכו'. הלכך 'יפה ונעים להחמיר' בספירת פולטת. ובשופעת אחד או' ב' ימים נראה שאין לחוש דהא זבה היא ודי לה בספירת יום אחד וכו'. פירשתי צדי היתר ואיסור, 'והמחמיר בכולן' ינוחו לו ברכות על ראשו ויאריך ימים ושנים וכו', עי"ש. וכן העתיק ראבי"ה בסי' קע"ח את דברי היראים הנ"ל. ומבואר מדבריהם שזו רק חומרא וש'נכון' לנהוג כן, אבל מעיקר הדין סבירא להו כדעת ר"ת. ועי' בספר פתחי נדה בדף מ"ב ע"א שהאריך ליישב את דעת ר"ת מקושיות הרא"ש.♦
פולטת ש"ז טמאה רק לטהרות ולא לבעלה
הרא"ש שם הביא שדעת הראב"ד שלא אמרו פולטת סותרת אלא לטהרות ולא לבעלה. וגם לו מצאנו חברים. בהלכות נדה לר"א מטול סי' ד' כתב שה"ר שמואל שדא ביה נרגא ופירש דההיא פליטת ש"ז דסתרא היינו לטהרות אבל לבעלה לא וכו' מ"מ השיב לו ר' יצחק שיש להחמיר בדבר וכו', עי"ש. הא קמן שדעת ר' שמואל כדעת הראב"ד. וכ"ד הרשב"א למעשה, וכמו שכתב בתוה"ב, שבארוך סיים ומ"מ בעל נפש יחוש לעצמו כדברי ר' יצחק, ובקצר כתב האשה ששמשה וכו' ה"ז מונה מיום שני להפרשה ואע"פ שהיא פולטת ש"ז ולא אמרו אלא לטהרות. ויש מגדולי המורים שהורו שהפולטת כרואה אפילו לבעל וכו', עי"ש. ומבואר שדעתו בסתם היא כדעת הראב"ד. וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' מ' בדעת הרשב"א דס"ל כן, עי"ש. אלא שהרשב"א כתב דרך עצה טובה שילמד את ביתו לכבד ולהדיח במים חמים לצאת ידי כל הספקות, עי"ש, אולם מעיקר הדין ס"ל להתיר וכנ"ל. וכן המאירי בדף ל"ג ע"א כתב שלא נאמרה סתירה בפליטה אלא לטהרות, ואף לטהרות אינה סותרת אלא יום אחד, וכן דוקא בהרגישה בפליטה, אבל לחוש מספק לא. וקצת חכמי צרפת מחמירין אף בזה"ז, וכן מחמירין לחוש בכך מספק וכו', עי"ש. ומבואר שדעתו ברורה כדעת הראב"ד. ובהמשך בדף מ"ב האריך בזה גם במחלוקת התוס' והראב"ד, וסיים ומ"מ ראיה שכתבו בה גדולי המפרשים חזקה הרבה להתר. ומ"מ אף הם מודים שאם כבדה את הבית יפה מונה והולכת מיד וכו', ומתוך כך ירגיל אדם בביתו לקנח יפה יפה ולרחוץ שם במים חמין לצאת ידי ספק, עי"ש. ומבואר שדרך עצה טובה כתב להחמיר בכבוד הבית לחוש לכל הדעות, אבל מעיקר הדין ס"ל כדעת הראב"ד וכנ"ל. וכן הריא"ז בדף מ"ב הביא את דברי סה"ת וכתב ונראה בעיני שלא אמרו הפולטת סותרת ז' נקיים אלא לטהרות אבל להתירה לבעלה אינה סותרת, שהרי אין הפולטת טמאה לבעלה כל עיקר וכו', עי"ש. וכן בהלכות נדה בסידורי איטליה [רומא רמ"ו ועוד] לא הזכירו כלל לחכות אחר תשמיש מספר של עונות.ובדעת הגאונים והרי"ף. הב"י הביא את דברי הרשב"א שכתב בדעתם מדהשמיטו לסוגיא זו אלמא דס"ל כדעת הראב"ד שאינו נוהג באשה לבעלה. והב"י כתב שאין הכרח מדבריהם, שהרי כמה דינים השמיט הרי"ף מדיני נדה אע"פ שודאי הלכתא נינהו, אלא לפי שאינם מצויים כל כך השמיטם. והא נמי לא שכיחא כולי האי, שרוב הנשים נמשכים ימי ראייתן ה' או ו' ימים ואינן צריכות לדין זה, דבלאו הכי אינן מתחילות לספור קודם לזמן זה ע"כ. אולם מקור דברי הרשב"א הם מהרמב"ן בחידושיו לדף מ"ב ע"א, וכן הר"ן בחידושיו שם והרשב"ץ בפסקי נדה כתבו כן בדעתם, ולא מצינו מי מהראשונים שיכתוב אחרת בדעתם. וגם אם אינו שכיח כ"כ הו"ל למיכתב דין שמפורש בגמ' כמו שעוד דינים שלא שכיחים כ"כ כתבו.
ועוד, דהוא שכיח מאוד בדם בתולים, וכמו שכתבו הראשונים שהביא הב"י בסי' קצ"ב שאין לחלק בין דם בתולים לדם נדה ופסק כן, בשו"ע שם. ובאמת שמצאנו בה"ג להדיא גבי דם בתולים שא"צ להמתין כלל, וז"ל בועל בעילת מצוה ופורש וגומר ביאתו ואינו חושש וצריכה ז' נקיים לבר מן ההוא יומא דאינסיבה ביה ע"כ. ומפורש להדיא דסגי בז' נקיים ולא צריך לחכות כלל משום פליטת ש"ז. ובאמת שר"א מטול בהלכות נדה שם כתב לדייק כן מדברי בה"ג, וכתב לדחות בזה"ל וי"ל דהאי גמר ביאה לאו דוקא אלא בשלא פלט בעלה מיירי, עי"ש. אולם הרואה יראה שאין לומר כן כלל בדעת בה"ג, וא"צ להאריך בביטול אוקימתא זו.
וא"כ מבואר להדיא בה"ג שא"צ כלל לחכות משום פליטת ש"ז, וכמו שכתבו הראשונים בדעת הגאונים והרי"ף. ובפרט שהראשונים העידו שכל החומרא בענין זה התחילה מרבני צרפת בזמן ר"י וסיעתו, ובארצות אחרות לא ידעו מזה. וא"כ ודאי שכך קיבלו ונהגו עפ"י סתימת הגאונים והרי"ף, וכן עיקר בדעתם.
♦
פולטת ש"ז טמאה רק אם לא הלכה לאחר תשמיש
הרמב"ן בחידושיו לדף מ"ב, לאחר שהאריך שהעיקר כדעת הראב"ד וכן הגאונים והרי"ף, סיים ובעל נפש יחוש לעצמו. אולם בהלכות נדה כתב בסתם שהמשמשת אינה מונה עד שיעברו עליה ו' עונות ויש שהורו שלא נאמר אלא לענין טומאה, עי"ש. ומבואר דס"ל להחמיר בזה מעיקר הדין. אולם הרמב"ן בהביאו את הדעה הראשונה סיים בד"א בזמן שלא הלכה ברגליה אבל הלכה ברגליה אחר תשמיש יראה לי שאין חוששין לה שכל מה שיש לה לפלוט פלטה בהילוכה, עי"ש. ולפ"ז למעשה ס"ל להתיר בזה, דהא אינו מצוי כלל שהאשה לא תלך לאחר התשמיש אף בבוקר. וכן הרשב"ץ בפסקי נדה הביא את המחלוקת, וכתב ויש לחוש ולהחמיר. ואמר התשב"ץ שאין למחות ביד הכלות הנבעלות בתולות לטבול אחר ז' נקיים לבעילתה, שיש לסמוך על הרמב"ן שאם הלכה ברגליה אין לחוש לפליטה, עי"ש, ומבואר כנ"ל.פולטת ש"ז טמאה רק ג' עונות ולא ו' עונות
הב"י בסי' קצ"ו סי"א הביא בשם רוב הראשונים שהזמן שפליטת הש"ז מטמא הוא ו' עונות. ובאמת שבגמ' בשבת פ"ו ע"ב רש"י גרס אבל חכמים אומרים ו' עונות שלימות בעינן. אולם הרמב"ן ושא"ר שם כתבו שהגירסא בכל הספרים ג' עונות שלימות בעינן, אלא שהרמב"ן כתב שעונה האמורה שם היינו יום ולילה, וא"כ אין נ"מ בזה, דלמעשה דעתם כדעת רש"י. אולם הרמב"ם גרס ג' עונות ופירש עונה יום או לילה, וכמו שהביא הב"י. וכ"פ האו"ז [נדפס בקובץ ראשונים להלכות נדה סי' ז'], וכמו שהביא הב"י מתה"ד [סי' רמ"ה], ושם כתב שכל אשה הרואה דם יום אחד יכולה לטבול בלילה העשירי ותתחיל לעשות הפסק ביום המחרת והיום השלישי יהיה היום הראשון לנקיים ובליל י' תטבול, עי"ש. ובאמת שגם בעה"מ בשבת פ"ו גרס כן ופירש דעונה היינו יום או לילה, וגרס כן גם בירושלמי שהביא הרמב"ן, עי"ש. וכן הר"ח שם גרס ופסק כן, ומתבאר מדבריו בהמשך הסוגיא שג' עונות היינו יום או לילה, דהא כתב שלדעת ר' יוחנן שפסק כחכמים היינו כראב"ע וס"ל שבחמישי אמר להם לפרוש דהיינו ג' עונות, עי"ש[7]. וא"כ מצאנו חברים לרמב"ם ולאו"ז, והם הר"ח ובעה"מ [אלא שלרמב"ם ג' עונות היינו לבד עונה שראתה בו].
ובעיקר דעת הרמב"ם. הנה הרמב"ם בפ"ו הט"ז כתב פלטה ש"ז בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד וכו', עי"ש. וכתבו הרמב"ן ושא"ר בדעתו דלא ס"ל כראב"ד דהיינו רק לטהרות, אלא גם לבעלה הדין כן. אולם עדיין אין הכרח מדברי הרמב"ם ש'כל' משמשת צריכה להמתין ג' עונות [לשיטתו], דהא כבר כתב המאירי שהעתקנו לעיל שדוקא אם הרגישה בפליטה אבל לחוש מספק לא, עי"ש. ולכן אין ראיה מדברי הרמב"ם ש'כל' אשה צריכה להמתין מספר העונות אלא רק אם הרגישה שפלטה צריכה להמתין. ולכן הרמב"ם לא כתב כן שכל אשה המשמשת צריכה להמתין אלא רק 'פלטה', דהיינו בודאי, וכנ"ל.
♦
פולטת ש"ז טמאה גם לבעלה עד ו' עונות
הב"י הביא מהרא"ש שמנהג צרפת ואשכנז להצריך גם לבעלה ו' עונות לאחר ששימשה, ושכ"ד ר"י, סה"ת, סמ"ג, סמ"ק ור' יונה, ושכ"ד תה"ד עי"ש. וכבר כתבנו לעיל שהיראים וראבי"ה כתבו לחוש כן לחומרא.♦
הכרעת ההלכה בזה
הב"י הביא רק את דעת הראב"ד ור"ת שהובאו ברשב"א וברא"ש שלא צריך כלל באשה לבעלה. ושדעת הרמב"ם ואו"ז שמספיק רק ג' עונות, וגם כתב שלדעתו אין ראיה מדברי הגאונים והרי"ף לדעת הראב"ד וסיעתו. ומאידך הביא את סיעת הראשונים שמצריכים ו' עונות, וכתב: ומאחר דכל הני רבוותא כתבו בהדיא דאף לבעלה סותרת, וגם מאחר שכולם זולתי הרמב"ם ואו"ז פוסקים כר"ע דעד שש עונות לא מסרחא שכבת זרע - הכי נקטינן. וכן ראיתי למורי הרב כמהר"ר יעקב בי רב זלה"ה דורש ברבים ע"כ. ובאמת שלפי מה שהובא בב"י – הפסק הנ"ל נכון. אולם לפי מה שהבאנו – אדרבה, דעת הגאונים ורוב הראשונים שלא צריך לחכות כלל לבעלה, עכ"פ אם הלכה לאחר התשמיש. ולכל היותר לאחר ג' עונות, שבזה גם לרמב"ם וסיעתו סגי. ומסתבר מאוד שאם מהר"י בירב והב"י היו יודעים מכל הראשונים הנ"ל, שהם הרבים ולא סה"ת וסיעתו, שהם רק דעת ומנהג חכמי צרפת ואשכנז – לא היו מחמירים כמותם, לדידן דגררינן בתר חכמי ספרד.אלא שהב"י בסוף דבריו כתב שנהגו העולם בכל מקומותינו להמתין ד' ימים ולהתחיל לספור מיום החמישי ואילך אם שימשה, עי"ש. וכנראה שנהגו בדורות האחרונים בספרד כדעת הרא"ש שקבלוהו לרבם. אולם נראה שכל זה הוא לחומרא בעלמא, ולא שכך נקטו מעיקר הדין, וע"ע לקמן.
♦
המתנת ה' ימים
הב"י הביא משם מהרי"ל [בתשובות החדשות סי' צ"ג אות ב'] ותה"ד [סי' רמ"ה] שמנהג אשכנז שממתינים ה' ימים ומתחילה למנות מהיום השישי. וכתבו הם הטעם שמא תשמש בה"ש ויחשיבו את זה ללילה במקום ליום, ולכן גזרו תמיד להוסיף עוד יום אחד. וכתבו עוד שגם בלא שימשה גזרינן אטו שימשה, עי"ש. וכתב ע"ז הב"י: וכל דברים אלו חומרות יתירות הן ואין להם סמך בגמרא לגבי הדין, ולפיכך לא נהגו העולם בכל מקומותינו אלא להמתין ארבעה ימים ולהתחיל לספור מיום חמישי ואילך. ודוקא אם שימשה אבל אם לא שימשה אינה ממתנת כלל עי"ש. ובשו"ע שם פסק כמנהג ספרד להמתין ד' ימים, והרמ"א שם כתב כמנהג אשכנז הנ"ל.והנה בדורות האחרונים נהגו בני ספרד בכל הקהילות כדעת הרמ"א,[8] וכפי שהאריך לנכון הרה"ג היח"ס בספרו מנוחת שלום ח"ח סי' י', עי"ש, ודלא כמ"ש מרן הגרע"י זצ"ל בטה"ב ח"ב עמ' ת"ה שמנהג א"י וסביבותיה להקל בזה כדעת מרן ד' ימים. אולם נראה שלמעשה העיקר הוא כדעת מרן הגרע"י זצ"ל שפסק בזה כדעת מרן השו"ע. דהנה במהרי"ל ובתה"ד מבואר שהם נקטו לעיקר כדעת סה"ת וסיעתו, שהם רבותיהם, שיש חובה למנות ו' עונות, ותה"ד אף כתב דהוי ספיקא דאוריתא, ולכן כתבו להחמיר אטו בה"ש דהוי ספיקא דאוריתא, וכן לא שימשה אטו שימשה, כמבואר באו"ז שכך הוא הדין ולא פלוג, עי"ש. אולם לדידן דגררינן בתר רבני ספרד הראשונים - מעיקר הדין הוה לן להקל בזה כדעת רובא דרבוותא וכנ"ל, אלא דאנן מחמרינן ד' עונות, וא"כ לגזור אטו בה"ש זו גזירה שאין בה שום טעם, ואין זה ספיקא דאורייתא לדידן. ונראה שהרבנים שהעידו על המנהג להחמיר לא ידעו מכל הראשונים הנ"ל, ובודאי שאילו היו יודעים שדעת כל הראשונים הנ"ל להתיר אף בפחות מד' ימים לא היו מאשרים את המנהג של ה' ימים. ולכן אפשר לומר שמנהג זה הוא מנהג בטעות מחוסר ידיעת משקל הראשונים בסוגיא זו.
ונראה שדבר זה דומה למש"כ המאירי במגן אבות ענין כ' בסופו באות ט', וז"ל וכן הענין אצלי [שמותר לבטל מנהג] במנהג של התחסדות היוצא מכל גדר אע"פ שהם מתחסדים בו התחסדות של תפלות ומיחסים אותו לצורך מצוה. וזהו אצלי מה שאמרו בירושלמי נשיי דנהיגין דלא למעבד עבידתא במפקי שבתא ר"ל כל מוצ"ש אינו מנהג כלומר שאין זה אלא התחסדות ביתר מן הראוי ואין חוששין לו. עד דתתפני סדרא כלומר עד שישלימו סדר מה שהורגלו לומר בו במוצ"ש מנהג, כלומר אע"פ שיש בו תוספת יתר על המחוייב ואסור לבטלו. בתנינא וחמישאה אינו מנהג כלומר שמתבטלות בכל יום תענית של ב' וה' אינו מנהג ואין חוששין לו. עד דתתפני תעניתא מנהג ר"ל סדר תפלת תענית וכו'. וכן הענין בכל מנהג של תפלות אע"פ שבעליו מתחסדים בו. וכן הדין במנהג שיש לחוש בו לצאת ממנו חורבא וקלקול כמו שביארנו בענין חלת האורז, עי"ש.
ונידון דידן, לבד מהענין שיכול לצאת חורבא וקלקול בזה שאוסרים אשה על בעלה ללא צורך, וגם שימי הפוריות מתמעטים בהרבה מקרים. מלבד זה, כיון שכל הענין של ד' ימים זהו בגדר חומרא לדידן וכמו שהארכנו לעיל – א"כ להחמיר עוד יום מחשש של בה"ש, שאינו מצוי כלל, זהו בגדר התחסדות ביתר מן הראוי שאין חוששין לו כמ"ש המאירי. ואם כי המתעקש יאמר שאין זה דומה לנידון המאירי וכו' - מ"מ האמת כן היא, שזהו דבר זר ומוזר שבדורות הקודמים לא נהגו להחמיר כלל בזה בספרד, ועכשיו נחמיר בזה יותר ונוסיף חומרא על חומרא ללא צורך. וע"כ נראה שהעיקר לדינא הוא כפי שהעלה מרן הגרע"י להעמיד את ההלכה כצורתה, ובדרך המיצוע, שלא להקל יותר מדאי, כדעת הגאונים והרמב"ם וסיעתם, ולא להחמיר יותר מדאי, כדעת חכמי אשכנז, אלא כדעת השו"ע.
♦
ביאור חדש במנהג אשכנז שלפיו אין צורך להחמיר בזה כלל לדידן
ושו"ר דבר נפלא בארח"ח הלכות נדה אות י' [עמ' 135] בענין זה בשם ר"פ[9], וז"ל ונשים שבמקומינו נהגו שלא לטבול עד יום שמיני ללבונם וביום ה' לשמושם מתלבנות, והיינו משום שחוששות לתחלת הלילה של ה' דשמא ראתה שהרי אפילו שכבה בבגדים לבנים מ"מ אינה שוכבת במטתה עד שתחשך ועדיין חלוקה של נדותה עליה. ואם רוצה שיהיה יום ה' ממנין ז' צריכה ללבוש מבע"י חלוקה או ביום ד' כשתעמוד ממטתה עכ"ל. והנה מדבריו מתבאר שכבר בזמנו נהגו כן להמתין ה' ימים ולא ד', אבל הוא לא כתב שהוא 'תקנה' מחשש תשמיש בה"ש ושאין לשנותו, אלא מחמת ענין טכני שלא היו לובשות הלבנים עד הלילה ממש, אבל מי שרוצה למנות ד' ימים ולהחליף את הלבנים מיד רשאה, ואין בזה משום ביטול מנהג או תקנה וכדומה.נמצא שביאור מהרי"ל ותה"ד במנהג חכמי אשכנז אינו מוכרח, ור"פ ביאר אחרת בטעם מנהג זה, ולטעמו בזמננו אין שום ענין לתקנה זו של ה' ימים, שהרי מתלבנות קודם הלילה. וא"כ אין אנו מחויבים לפירוש מהרי"ל ותה"ד במנהג שנהגו במקומם, וכיון שיש טעם אחר למנהג, ולטעם זה אין זה מחייב בדוקא ה' ימים - ע"ז בודאי אפשר לומר שאילו הפוסקים היו רואים פירוש ר"פ הנ"ל למנהג לא היו מחמירים כ"כ בענין זה, לתפוס דוקא את פירוש מהרי"ל ותה"ד במנהג. וא"כ ודאי שאפשר לנהוג כן לכתחלה בלי שום פקפוק כלל, לספור רק ד' ימים אם שימשה ותו לא.
♦
סיכום
דעת רוב חכמי ישראל הגאונים והראשונים שאשה לא צריכה להמתין בהתחלת ספירת השבעה נקיים לאחר ששימשה, דדין פולטת ש"ז שמטמאה אותה לא נאמר בזה, מחמת כמה טעמים. ודעת הרמב"ם ועוד ראשונים דסגי עכ"פ בג' עונות ולא צריך ו' עונות.דעת חכמי התוס' והנמשכים אחריהם מחכמי צרפת ואשכנז שצריכה להמתין ו' עונות, דהיינו ארבעה ימים, וביום הרביעי עושה את ההפסק, ומונה את היום הראשון מהיום החמישי לשימושה, וכך נהגו בספרד בדורו של הב"י, וכך פסק בשו"ע.
באשכנז בתקופת סוף הראשונים נהגו להמתין ה' ימים. מהרי"ל ותה"ד כתבו שהטעם הוא משום שמא תשמש בה"ש, וגזרו גם לא שימשה אטו שימשה. ר"פ כתב שהטעם הוא משום שלא החליפה חלוקה עד הלילה, אבל אם מחליפה מבע"י יכולה להמתין רק ד' ימים כעיקר ההלכה.
הספרדים בדורות האחרונים נהגו כמנהג אשכנז וכביאור מהרי"ל ותה"ד להחמיר בזה. אולם למעשה אין צורך להחמיר בזה מאחר שמצאנו את דעת ר"פ שביאר אחרת במנהג[10], וגם משום שאנו נוקטים לעיקר כדעת רוב הראשונים שלא צריך אפילו ד' ימים, אלא לחומרא בעלמא מחכים ד' ימים, ואין טעם להוסיף חומרא על חומרא.
♦
בדקה ראשון או שביעי בלבד האם יכולה לטבול או לא
הגמ' בנדה ס"ח ע"ב והלאה הביאה את מחלוקת רב ור' חנינא בבדקה ראשון ולא שביעי או שביעי ולא ראשון, שלדעת רב תחלתן אע"פ שאין סופן וכן להיפך ועולה לה, ולדעת ר' חנינא תחלתן וסופן בעינן ולא עולה לה. ונחלקו הראשונים בפסק ההלכה, והביא את הדברים הב"י בסי' קצ"ו ס"ד. ותורף דבריו הוא, שדעת ספר חפץ [שהובא בסמ"ג לאוין קי"א], הראב"ד [שהובא ברשב"א וברא"ש שם], הרמב"ם [פ"ו מהלכות איסו"ב הכ"ב], הרשב"א, הרא"ש והסמ"ק [מצוה רצ"ג] כדעת רב להקל. ומאידך דעת סה"ת [סי' פ"ח], הסמ"ג, תוס' בדף ז' ע"ב, ר' שמחה והרמב"ן [שהובאו בהגמ"י על הרמב"ם שם] שיש להחמיר מספק. וסיים הב"י: וכיון דכל הני רבוותא מספקא להו אין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת ע"כ. ובשו"ע שם הביא את דעת הרמב"ם וסיעתו בסתם, ואת דעת סה"ת וסיעתו בי"א, אולם סיים 'ואין להקל'. ובאמת שלפי מה שהובא בב"י המחלוקת היא קרוב להיות שקולה, ומובן מדוע החמיר הב"י בענין זה. אולם כשנבוא למנין נראה שיש בזה מחלוקת בין חכמי צרפת ואשכנז ואיטליה לבין הגאונים וחכמי ספרד וחלק מחכמי אשכנז.
♦
הראשונים שפסקו כדעת ר' חנינא
חכמי אשכנז וצרפת. כ"ד היראים שכתב מיהו בסופן אע"פ שאין תחלתם לית הלכתא כותיה דרב דהא ר' חנינא פליג עליה דרב ופירש דר"א תחלתו וסופו בעי, עי"ש. וכ"ד הרוקח סי' שי"ז, מהר"ם בתשובה [דפוס פראג] סי' תרל"ב וריקאנטי בסי' תקפ"ג [שהעתיק את פסק היראים], עי"ש. וכן האגודה העתיק את דברי התוס' בדף ז', עי"ש. וכ"ד השערי דורא וז"ל אך אם וכו' בדקה עצמה ביום שפוסקת בו ולמחרת שהוא ראשון של ספירה וכו' מותרת וטובלת בלילה כך נשאר המסקנא בשמעתא במסכת נדה. ומיהו גם ביום שביעי צריכה לבדוק את עצמה שאם לא תבדוק לא תועיל לה ספירותיה, עי"ש. וכן מתבאר מדברי ר' יונה באגרת התשובה, שכתב ואם שכחה ולא בדקה יום אחד או שנים בתוך הז' נקיים כיון שבדקה ביום שפסק הדם ולבשה חלוק לבן וביום המחרת שהוא ראשון לשבעה נקיים וביום השביעי שהוא שמיני ליום שפסק בו הדם טובלת בלילה ומותרת ע"כ. וזה כדברי התוס' בדף ז' הנ"ל, ונראה שאם חסר אחד מהם לא תטבול.חכמי איטליה. כ"פ הריא"ז בסוף נדה, וז"ל ואם בדקה בראשון ומצאה עצמה טהורה ולא בדקה בשביעי אע"פ שבדקה בשמיני ה"ז אסורה כמבואר בקונטרס הראיות וכן אם לא בדקה עצמה עד יום שביעי מונה ז' ימים משביעי ואילך ע"כ. וכ"ה במחזור רומא משנת רמ"ו הלכות נדה, עי"ש.
♦
הגאונים והראשונים שפסקו כרב
אולם דעת רובא דרבוותא גאונים וראשונים שהלכה כרב.דעת הגאונים. הנה בכל מחלוקת רב ור' חנינא איך ההלכה נחלקו הגאונים והראשונים. ואותם דס"ל שהלכה כרב, א"כ ה"ה כאן הלכה כרב, וכמו שכתב הסמ"ג בשם רב חפץ. ואותם דס"ל שהלכה כר' חנינא – אין ראיה שכאן גם ס"ל כן, דהא כאן יש עוד סיבה לפסוק כרב, משום שרב ירמיה ורב ששת ס"ל כותיה, וכדכתבו חלק מהראשונים. ולביאור ענין זה בדעת הגאונים עי' באוצר הגאונים גיטין עמ' 141 לדף ס"ג ע"ב מדברי הרמב"ן שם, שכתב בשם רב שמואל בן חפני שהלכה כרב שם נגד ר' חנינא, ובעל מתיבות הכין ס"ל, וקאמר דכל רב ור' חנינא הלכה כרב. וכתב הרמב"ן ולא ידענא טעמיה. ובהערה באוה"ג שם כתב שגאוני סורא ס"ל שהלכה כרב נגד ר' חנינא, וכמבואר בדברי הריצ"ג הלכות סוכה עמ' ק"ז גבי אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר ור' חנינא מטביל ביה ונפיק, שרב נטרונאי סבר הלכה כרב, עי"ש. וכ"ד רב נחשון גאון בנידון שלנו ממש בתשובות גאונים קדמונים סי' כ"ג שנדה שהפסיקה בטהרה בראשון או בשביעי רב ור' חנינא הלכה כרב, עי"ש. וזוהי דעת רב חפץ גאון שהביא הסמ"ג. וא"כ לכל הנהו רבוותא ודאי שגם כאן הלכה כרב.
חכמי קטלוניא. כ"ד הרמב"ן בהלכות נדה בפ"ב, וז"ל בדקה ביום הראשון או בשני או בשלישי ושוב לא בדקה בודקת בשעת טבילתה ודיה אפילו בדקה ביום ז' בלבד ה"ז בחזקת טהורה שהרי בדקה והפסיקה קודם לכן ע"כ. והביאו הרשב"א במשמרת הבית לראיה שדעת הרמב"ן לפסוק שאפילו בדיקה באמצע הז' נקיים מהני, עי"ש [ודלא כהגמ"י שכתב בשם הרמב"ן דס"ל כר' חנינא, דליתא]. וכ"ד הרא"ה בבד"ה שם, וכ"ד הר"ן בחידושיו לנדה ס"ט והרשב"ץ שם שהלכה כרב, עי"ש. וכ"ד החינוך במצוה ר"ז דסגי תחלתן או סופן, עי"ש.
חכמי פרובנס. מלבד דעת הראב"ד שהובא בראשונים הנ"ל, כ"ד הרז"ה בהשגות לספר בעלי הנפש, שכתב שם שלפי עיקר ההלכה צריכים לפסוק כר' חנינא, אולם בזמן הזה שלא החמירו בנדה אלא ממנהג בנות ישראל סמכינן אדרב דאפילו סופן אע"פ שאין תחלתן ודוקא בנדה אבל לא בזבה, עי"ש. וכ"ד המאירי שהלכה כרב.
חכמי אשכנז. מלבד הרא"ש שהביא הב"י, כן האריך האו"ז בסי' שמ"א וזת"ד ונראה בעיני שהלכה כרב, ואת"ל שהלכה כר' חנינא - ה"מ בזבה ודאית, אבל הכא ספק זבה וספק נדה, ואת"ל זבה - ספק סתרה ספק לא סתרה. ותו הואיל דשביעי [צ"ל דראשון] ושמיני מצאת טהור רגלים לדבר שכולם טהורים הם ושפיר משתריא לר"א דקי"ל כותיה דלא בעינן ספורים לפנינו וכו'. וכ"נ בעיני דהלכה כרב מטעם ס"ס כדפרישית, עי"ש.
ובר מן דין, הרז"ה שם הביא שיש שפסקו שכלל ל"צ בדיקות לבעלה אלא לטהרות, עי"ש. והבאנו במקו"א שכן מתבאר מדברי השאילתות, בה"ג, ספר והזהיר, והרי"ף שהשמיטו את דיני הבדיקות. וא"כ גם לדבריהם ודאי דמהני בכה"ג.
נמצא שרוב מנין ורוב בנין של הראשונים, ומהם הגאונים, ג' עמודי ההוראה, חכמי קטלוניא שאנו נמשכים אחריהם בד"כ, ומעט מחכמי פרובנס ואשכנז ס"ל בפשיטות להקל בזה כדעת רב. וחכמי צרפת ואשכנז שהחמירו בזה – מלבד שהם המעט, גם נראה שהחמירו רק מספק ולא שהיה ברור להם להחמיר. ועוד שלא ראו את דברי 'כל' הגאונים שפשוט להם שהלכה כרב [מלבד רב חפץ שהזכירו הסמ"ג]. ובפרט שדעת השאילתות וסיעתו שלא צריך בדיקה כלל בזמננו, שהב"י לא הכיר ולא ידע משיטה זו כלל, ובודאי דחזי לאיצטרופי. ונראה פשוט שאף בדאוריתא ובאיסור כרת ניתן להקל כדעות הנ"ל, וגם הב"י היה מיקל בזה לאור הנ"ל.
♦
האם המחלוקת הנ"ל היא בדאוריתא או בדרבנן
ובפרט שמה שכתב הב"י דהכא הוי 'איסור כרת' – בדברי הראשונים מבואר לא כדבריו, כל אחד מטעמו.בדברי הרז"ה והאו"ז הנ"ל מבואר שכיון שהיום השבעה נקיים זה מחומרת בנות ישראל – אין זה דאוריתא, דהא רובן נדות הם ולא זבות, וא"כ ל"צ כלל ז' נקיים.
ובדברי סה"ת ותוס' הרא"ש מבואר שרק בדיקה אחת דאוריתא, ומחלוקת רב ור' חנינא היא בדרבנן. ז"ל סה"ת בסי' פ"ח: דכיון דשרי [ר' חנינא] בדיעבד אף מדרבנן בלא בדיקת כל שבעת הימים רק יום ראשון ויום שביעי, א"כ יתיר מן התורה בדיקת יום אחד אף השביעי לבדו וכו'. וה"ה דמצי למימר ולר' חנינא מי ניחא אלא פריך לרב דשרי אפילו מדרבנן וכו' עי"ש. ומבואר שמחלוקת רב ור' חנינא היא האם מתירים 'מדרבנן' בדיקת יום אחד, כמו שהוא מהתורה, או 'שמדרבנן' מחמירים להצריך ראשון ושביעי. ונראה שזו כונת הרא"ש בתוספותיו לדף ס"ט, שכתב ממש כדברי סה"ת הנ"ל אלא שקיצר, וז"ל דכיון דלא בעינן ספורים לפנינו בכל הימים א"כ חומרא בעלמא היא דבעי סופן ותחלתן ולאו מדאורייתא וכו', עי"ש. וכונתו היא כנ"ל, שמהתורה סגי בראשון או בשביעי, ומדרבנן הצריך ר' חנינא גם ראשון וגם שביעי.
ודעת הראב"ד ור' הלל שכל הבדיקות הן מדרבנן. בספרא פרשת מצורע עה"פ וכי יטהר הזב מזובו וספר לו, דרשו: וספר לו – לעצמו. מכאן אמרו הזב והזבה שבדקו את עצמם ביום הראשון וכו' ר"א אומר הרי אלו בחזקת טהרה וכו' [כל הבריתא המובאת בגמ' לפנינו בדף ס"ח ע"ב], עי"ש. וכתב הראב"ד וז"ל פירוש דלא בעינן ספורים בפנינו ומאי בפנינו דאפילו בפני עצמו לא בעינן אלא שאם בדק תחלה וסוף ושאר הימים לא בדק ה"ז בחזקת טהור 'וזהו לעצמו כלומר שלא הרגיש בעצמו זיבה', שאם הרגיש ולא בדק אין כאן ספירה ע"כ. וכ"כ ר' הלל בפירושו שם, וז"ל כלומר דלא הוי טעון בדיקה אכל יומא ויומא אלא אע"ג דלא בדק 'כיון דקים ליה דלא חזא' סלקיה ליה למנין ז' משום דסבר דלא בעינן ספורים בפנינו ע"כ. ובהמשך גבי זבה דרש הספרא ג"כ וספרה לה לעצמה, וכתב ר' הלל שם כלומר לא צריכה למבדק נפשה בכל יום אלא כיון דקים לה דלא חזיא הויא טהורה ע"כ. ומבואר מדבריהם להדיא שהפירוש לעצמה ולעצמו, שזה המקור של ר' אליעזר שבדיקה בראשון ובשביעי מועילה, היינו שמהתורה ל"צ בדיקה כלל אלא שלא ירגישו שיצא דם מהם ושפיר דמי, אלא שחכמים הצריכו בדיקה ראשון או שביעי או תרוייהו, ור' עקיבא לא דורש דרשה זו וס"ל שהבדיקה צריכה להיות לא לעצמם, אלא בדיקה ממש, ולכן מצריך בדיקה בכל יום מהתורה.
נמצא, שמחלוקת רב ור' חנינא, לפי דעת הראשונים הנ"ל, היא בדרבנן, כ"א מטעמו, ולא כמ"ש שזה 'ספק כרת'. ולומר שיש להחמיר גם בדרבנן כיון שיש לו שורש של איסור כרת זה רחוק מאוד, ואין לזה מקור.
♦
הנראה לדינא בזה
רבים מהאחרונים, אע"פ שתמהו על הב"י שלא פסק כרוב הראשונים, מ"מ כתבו שאין לנטות מדבריו למעשה – עי' בטה"ב ח"ב עמ' ש"ו והלאה. אולם גם הם לא ראו את כל הנ"ל. וכיון שהאי גונא תמיד הוי צורך גדול ושעת הדחק, שהרי לדעת השו"ע תצטרך למנות מחדש, והדבר קשה מאוד. לכן נראה שהעיקר הוא שיכולה לטבול בליל שמיני אם עשתה בדיקה בראשון או בשביעי, וכדעת רובא דרבוותא הנ"ל. וע"ע בשו"ת ברכת יהודה ח"ח יו"ד סי' ט"ו שגם העלה להקל בזה מטעמים אחרים.♦
בדיקה באמצע השבוע האם מועילה
דעת הראב"ד להתיר כמו בתחלה או בסוף, ודעת הרז"ה לאסור. והרא"ה בבד"ה הסכים לאסור וחלק על הרשב"א שהתיר, עי"ש. והרשב"ץ הביא את דבריהם וכתב ויש לחוש ולהחמיר. וכעי"ז כתב המאירי, וז"ל ואע"פ שראוי להחמיר נראין הדברים כדעת גדולי המפרשים שכל שאתה מטהרה בבדיקת הסוף כ"ש בבדיקת שלפניו, עי"ש. ודעת הרמב"ן בהלכותיו להתיר, וכ"ד הרא"ש. וגם הרשב"א, אע"פ שבארוך כתב שיש לחוש ולהחמיר, מ"מ בקצר כתב וז"ל בדקה באמצע ולא בדקה לא בתחילתן ולא בסופן טהורה וכו' ויש מורין בזו להחמיר ע"כ, הרי דס"ל להתיר. וכן במשמרת הבית פשיטא ליה להיתרא והאריך להשיב על הרא"ה, עי"ש. ומ"מ למעשה אין להתיר בזה, ובצירוף דעות הסוברים שאף בראשון או בשביעי אין להתיר, כ"ש שכאן אין להתיר.♦
סיכום
דעת הגאונים ורוב הראשונים, כולל ג' עמודי ההוראה, שההלכה כדעת רב, שאם בדקה ראשון או שביעי עלו לה ויכולה לטבול בליל שמיני, ודלא כדעת חכמי אשכנז, צרפת ואיטליה שפסקו כדעת ר' חנינא שלא עלו לה.המחלוקת הנ"ל היא בדרבנן ולא בדאוריתא, מכמה טעמים, וכפי שכתבו הראשונים, ולא כדעת הב"י שכתב שהוא 'איסור כרת'.
אע"פ שהב"י פסק להחמיר בזה, וגם בשו"ע כתב 'ואין להקל' – מ"מ העיקר הוא שהאשה יכולה לטבול בליל שמיני, וכדעת רובא דרבוותא שלא ראם הב"י.
אם בדקה רק באמצע השבוע – העיקר להחמיר בזה דלא תטבול בליל שמיני, אלא יום הבדיקה הוא היום הראשון שלה.
♦
טבילה ביום השביעי כשחוזרת לביתה משתחשך
בגמ' בנדה ס"ז ע"ב מבואר שנשים שלנו שהם ספק זבות ספק נדות לא יטבלו ביום השביעי אלא בליל שמיני משתי סיבות; האחד הוא שמא תבוא לידי ספק. ופירש"י דהיינו שמא תשמש בו ביום ותראה מיד לאחר תשמיש ונמצא סותרת כל שלפניה וטבילתה פסולה ע"כ. וטעם זה שייך ליום השביעי בלבד ולא ליום השמיני. והטעם השני הוא משום סרך בתה, וזה אפילו ביום השמיני או התשיעי. ופירש"י: שנוהגת אחריה לטבול ביום ואפילו בזמנה ואתיא לידי כרת ולא ידעה דאמה בשמיני הוא דטבלה ביום ע"כ. ומבואר עוד בגמ' שם שכשיש אונס, כגון גנבים או חיות רעות וכדומה, מותרת לטבול בשמיני מבעוד יום ולא בשביעי, עי"ש. ונפסק כל זה בראשונים ובשו"ע בסי' קצ"ז ס"ג-ד', עי"ש.
והסמ"ג והרא"ש ועוד ראשונים שם הביאו את מחלוקת הרשב"ם ור"ת האם יכולה לטבול ביום ולחזור לביתה בלילה [כך דעת ר"ת] או לא [כך דעת רשב"ם] – עי' בטור וב"י בסי' קצ"ז ס"ג.
אלא שנחלקו הראשונים בדעת ר"ת האם התיר גם ביום השביעי או רק ביום השמיני. הטור כתב: ור"ת היה אומר שאין צריך להחמיר כל כך ולהמתין עד שתחשך 'ביום ח" רק שתטבול סמוך לחשכה ותבא לביתה משתחשך דתו ליכא סרך בתה, עי"ש [וכן מתבאר יותר מדבריו בקיצור פסקי הרא"ש מקואות סי' ל"ו, עי"ש]. וכ"ה להדיא רי"ו [נכ"ו ח"ב] וז"ל ורשב"ם כתב שבשמיני לא תטבול עד שתחשך כמו בשביעי. ור"ת כתב דא"צ להחמיר וכו'. ומ"מ בשביעי לדברי כולם לא תטבול עד הלילה, עי"ש. וכן נקט בפשיטות הש"ך בסוף סק"ו, עי"ש. אולם הפת"ש באות ט' ציין לדברי עבודת הגרשוני והחכ"צ והסד"ט שחלקו על הש"ך ונקטו שלדעת ר"ת מותר אף ביום השביעי, עי"ש. ובאמת שכך מתבאר מדברי רוב הראשונים, וכפי שנבאר בס"ד.
ז"ל התוס' בנדה שם: ומיהו אומר ר"ת שאין קפידא רק כשתשוב לביתה שיהיה לילה, וא"צ שתצא בלילה מביתה, דשוב לא יבוא לידי ספק. 'וליכא' למיחש אם תטבול היא ביום סמוך לחשיכה תטבול בתה בעוד היום גדול דמרגשת הבת בכך שתטבול סמוך לחשיכה כאמה ע"כ. והנה הנוסח 'וליכא' – כ"ה בדפוסים ראשונים, ומהם שונצינו רע"ט, ונציה רפ"ג, ועוד. וכ"ה בשו"ת בנימין זאב סי' קנ"ט, עי"ש. ובדפוסים שלאחריהם מחקו את הו' וכתבו 'ליכא'. וכתבו האחרונים הנ"ל שאם גורסים 'וליכא' – מבואר שמותרת גם ביום השביעי, ותרתי קאמרי התוס', שאין חשש לא בשביעי מטעם ספק, ולא בשמיני מטעם סרך בתה. אבל אם גורסים 'ליכא' – נראה שהוא דבר אחד ורק בשמיני, עי' בדבריהם. ולפי האמור עיקר הגירסא היא 'וליכא', וא"כ גם ביום השביעי מותרת לטבול סמוך לחשיכה.
וכך מפורש בכמה ראשונים. הנה האו"ז בסי' של"ח כתב ומצותה לטבול בליל שמיני לאחר שהחשיך. ופר"ת דא"צ להחמיר כ"כ רק שאחר שתשוב לביתה יהיה לילה דתו ליכא למיחש שמא תבא לידי ספק, דהואיל שהבת רואה את אמה שטובלת סמוך לחשיכה מרגשת ויודעת וכו', עי"ש[11]. וכן העתיק מהר"ח או"ז בקיצור פסקי אביו: ומצותה לטבול בליל שמיני אחר שהחשיך. ופירש ר"ת זצ"ל שאין להחמיר כל כך, רק שאחר שתשוב לבית יהיה לילה ע"כ. וכן בדרשותיו לפרשת תזריע סי' כ"ב כתב וצריכה לטבול בלילה ביום ז'. ובמקום שהמקוה רחוקה מן העיר אומרים רבותינו שיכולה לילך ביום בעת שתחזור לבית שיהיה לילה, עי"ש. וכן מפורש בסמ"ק [מצוה רצ"ג] שכתב: וטובלת בליל שמיני שלא תבא לידי ספק שתשמש מטתה מבעו"י. ולא היה מקפיד ר"ת רק שלא תבא לביתה מבעו"י ורשב"ם היה מקפיד שתהא הטבילה בלילה עכ"ל. וכ"ה בשערי דורא סי' כ' גבי טבילה של כל אשה: יכולה אשה לטבול סמוך לשקיעת החמה קודם שתחשך דליכא למיחש לר"ש הואיל ומחשיך ובא ע"כ. הרי שבדעת ר"ת מבואר בהני רבוותא קמאי שגם בליל שמיני יכולה לטבול מבע"י בתנאי שתחזור משתחשך. וכ"ה פשט דברי האגור שהביא הש"ך שהמנהג באשכנז שטובלות סמוך לחשיכה, וכפי שביארו כמה אחרונים, דמנהג לא שייך אלא בדבר הרגיל וההוה, דהיינו בטבילה בזמנה, ביום השביעי.
וכן מפורש בספרי דבי רש"י [הפרדס בהלכות נדה ועוד] וז"ל הילכך לא תטבול בז' אלא סמוך לשקיעת החמה או בליל שמיני וכו'. ומ"מ א"צ להמתין עד צה"כ ויכולה לטבול קודם שתחשך סמוך לשקיעת החמה דלמאי ניחוש לה דילמא אתיא לידי הספק הואיל ומחשיך ובא אין לחוש אפילו טובלת בז', עי"ש. וכ"ה להדיא בנימוק"י מגילה כ' וז"ל מיהו אינה צריכה להמתין עד שעת צאת הכוכבים ממש אלא יכולה לטבול סמוך לשקיעת החמה, דהואיל ומחשיך ובא אין לחוש שמא תיבעל ביום ותראה אע"פ שעדיין שביעי הוא - כך כתוב במחזור ויטרי, עי"ש.
וכן מפורש בכמה מחכמי איטליה. בהלכות נדה לר' יחיאל הרופא [שנדפסו בספר מאורות הראשונים עמ' ר"מ] כתב: אשה בזמנה חייבת לטבול בליל שמיני. ואם עושה אותה (בליל) [ביום] שביעי אינו עושה אותה מבעוד יום אלא סמוך לשקיעה כדי שלא יהיה לה פנאי ביום לשמש עם בעלה קודם שתחשך, עי"ש. וכ"ה במחזור רומא רמ"ו: ואפילו ביום שביעי ראויה לילך לבית הטבילה סמוך להערב שמש כדי שתהא שקיעת החמה בעלייתה מבית הטבילה, עי"ש. וכעי"ז הוא בספר התדיר, עי"ש.
נמצא, שבדעת ר"ת – רוב הראשונים ביארו שמתיר לטבול גם ביום השביעי בתנאי שחוזרת לביתה משתחשך, וכך נראה עיקר בדעתו. איבעית אימא משום דאית למיזל בתר רוב הראשונים. ואיבעית אימא משום שהם ראשונים קמאי, והטור ורי"ו לא ראו את דבריהם, ונראה שלא היו חולקים עליהם בכדי. וגם הב"י לא ראה את דברי החולקים על הטור ורי"ו, ולכן נראה שהעיקר בדעת ר"ת הוא שאשה יכולה לטבול ביום השביעי כשחוזרת לביתה משתחשך.
ולעצם הדין האם ההלכה היא כדעת רשב"ם או כדעת ר"ת. הנה הב"ח ועוד אחרונים כתבו בדעת הרא"ש דס"ל כדעת ר"ת שהביאו באחרונה. והתוס' הביאו רק את ר"ת. וכן הראשונים הנ"ל, והם רש"י, או"ז, מהר"ח או"ז, שע"ד וחכמי איטליה, ס"ל כן. והב"י סיים בדברי הסמ"ג בשם מורו שנכון להחמיר כדעת רשב"ם.
וע"כ נראה שבמקום הצורך אפשר שפיר לסמוך על הנהו רבוותא גם ביום השביעי אם חוזרת לביתה משחשיכה. ובפרט שדעת הרז"ה להתיר בזמנינו טבילה בשביעי אף ביום. וכפי שפסק בזה בספר טהרת הבית ח"ב עמ' תק"ד, עי"ש.
ולענין האם צריכה לטבול סמוך לחשיכה לדעת ר"ת או גם מבעוד היום גדול שרי. נחלקו בזה הב"י והב"ח. ומדברי האו"ז ומהר"ח או"ז נראה כדעת הב"י שהעיקר שתחזור לביתה בלילה ולא משנה מתי תטבול.
♦ ♦ ♦