השינוי בצורת גידול היין
כבר תקופה ארוכה שבית המדרש אמונת איש, פעיה"ק ירושלים תכב"ץ, עורך ימי עיון מיוחדים, לאחר החגים, בסוגיות מרתקות של מצוות התלויות בארץ, מפי סוללת רבנים מגוונים.ביום העיון האחרון, בניסן תשפ"ו, ראש בית המדרש, הרב יוסף אפרתי שליט"א, עורר את הציבור הרחב לנידון הלכתי מרתק ושובה לב: בעבר, המומחים ליין סברו שכרם צריך להיות נקי לחלוטין, בלי שום עשב או גידול אחר. אך לאחרונה הקערה התהפכה על פיה ומסקנתם השתנתה מקצה לקצה. הם הגיעו למסקנה שאם היין גדל עם עשבים בתוך הכרם, הוא הופך להיות משובח יותר. מציאות זו מייצרת שאלה כבדת משקל של כלאי הכרם, ואולי תאלץ את ציבור שומרי הכשרות לצאת ל'מלחמה', כלשון הרב אפרתי, על התופעה החדשה.
בשורות הבאות אנסה לסקור את המקורות הנוגעים לשאלה זו, ולהוסיף, כיהודה ועוד לקרא, חידוד, לאור הרעיון של מצוות כלאי הכרם, מדוע לכאורה היין הזה אסור לחלוטין בשתייהוהנאה.
♦
הסתירה בדעת הרמב"ם
המשנה בכלאים פ"ה מ"ח אומרת: "המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר קדש וחכ"א לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימין הארוס והקיסום ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם הקנבס רבי טרפון אומר אינו כלאים וחכמים אומרים כלאים והקינרס כלאים בכרם".מבואר במשנה שלדעת חכמים קוצים אינם כלאים בכרם כי זה 'לא דבר שכמוהו מקיימין', וכן ארוס וקיסום ושושנת המלך אינם כלאיים.
ולפיכך כתב הרמב"ם בפ"א ה"ד: "אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים".
ובפ"ה הי"ח כתב: "הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה הרי זה לא קדש, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום, כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קדש".
בפ"א כתב הרמב"ם שאיסור כלאיים נוהג רק בזרעים הראויים למאכל אדם, אך בפ"ה כתב שגם לבהמה ולרפואה יש איסור כלאיים?
♦
תירוץ הכסף משנה
תירץ הכסף משנה שמה שכתב הרמב"ם בפ"א מאכל אדם כוונתו רק לאפוקי מה שלא רוצה בקיומו: "יש לתמוה על זה דהא תנן בספ"ה (משנה ח') המקיים קוצים ר' אליעזר אומר קידש וחכ"א לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ובירושלמי פ"ק אמרו שהזונין אף על פי שאינו כלאים בחטים הוא כלאים בשאר מינים אף על פי שאינו אוכל אדם מפני שרוצים בקיומו להאכילו ליונים. ורבינו בעצמו כתב בפ"ה הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו וכו' הרי זה לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העם באותו מקום. לכן נ"ל דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה ואפי' אם רוצה בקיומו למאכל בהמה ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד וכדדייק סיפא דלישניה ודין זה נ"ל שלמד רבינו ממה שאמרו בירושלמי בריש כלאים גבי זונין".וכ"כ מהר"י קורקוס: "זה מבואר פ"ה דכלאים ובגמר דבריו ותפס רבינו דהא איכא שאינו ראוי למאכל אדם ויש בו כלאים כאשר יתבאר דקוצים הוו כלאים וזרע פשתן וזולתו הוא לא בא למעט אלא עשבים המרים מה שאינם ראוים אלא לרפואה ופי' ראוי למאכל אדם בין שהוא ראוי כמות שהוא או שהיוצא ממנו ראוי לזרעוני גנה".
♦
חילוקו של הרב מראה הפנים
אך בפירוש מראה הפנים בתחילת כלאים הקשה על כך, ולכן חילק בין כלאי זרעים לכלאי בהמה: "ולאו משום דגזרינן מאכל בהמה אטו מאכל אדם אלא הואיל וכלאי כרם [אסורין] בהנאה אבל בכלאי זרעים דאין אסורין אפי' באכילה לא גזרו מאכל בהמה אטו מאכל אדם כמו דלא גזרי מקומות שאין מקיימין אטו מקומות המקיימין בכרם ולא עוד אלא אפי' לר"א (חסר) דהא דמחמיר דוקא בכרם הוא דמחמיר משום דכלאי כרם חמירי דאסירי אף בהנאה אבל בכלאי זרעים דלא חמירי כ"כ דאינן אסורין אלא מלזרוע ואפי' באכילה מותרין לא גזרינן מקומות אטו מקומות דחדא גזירה גזרינן מאכל בהמה אטו מאכל אדם ולא מקומות אטו מקומות ומאכל בהמה אטו מאכל אדם דהוי גזירה לגזירה...ואחרי אשר נתברר לנו האי מילתא לדינא אליבא דרבנן עין בעין תראה שהן הן כוונת הרמב"ם בדין הזה ותבין בביאור דבריו שדעתו ז"ל היה לחלק כן בין כלאי זרעים לבין כלאי הכרם דבפ"א מהל' כלאים בהלכה ד' כתב אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראוין למאכל אדם וכו' ובפ"ה גבי כלאי הכרם כתב בהלכה י"ח הרואה בכרם עשב שאין דרך בנ"א לזורעו וכו' ומבואר הוא שדעתו ז"ל דבמקום שכמוהו מקיימין רוב העם אותו דבר אין חילוק בין הוא לבהמה או לרפואה וה"ז קידש ומזה תראה שמ"ש הכ"מ בפ"א יש לתמוה וכו' ע"ש ובמכ"ת המה דברים שא"א לקיימן בכוונת דברי הרמב"ם שהרי להדיא נראה מדבריו דפ"ה דבין אם הוא לבהמה ובין הוא לרפואה מקדש הוא במקום שדרך לקיים אותו בשביל כך וא"כ היאך נפרש דבריו דפ"א שלא נתכוון לשלול אלא עשבים המרים שהן לרפואה ומאכל אדם דנקט לאו דוקא הוא אלא אפי' רוצה בקיומו למאכל בהמה הא מצדה תברה דדין מאכל בהמה ודין רפואה שוין הן לדעתו ז"ל וא"צ לאריכות דברים בזה אלא קושטא דמילתא היא דדעת הרמב"ם לחלק בין כלאי זרעים לבין כלאי הכרם וכל דבריו בדקדוק רב הן דבכלאי זרעים דמיירי בפ"א דוקא הראוין למאכל אדם בעינן אבל לא עשבים המרים שהן לרפואה וה"ה לדברים שאינן ראויין כ"א למאכל בהמה ובפ"ה דמיירי בכלאי הכרם במקום שאין מקיימין אותו דבר שהוא לבהמה או לרפואה לא קידש ובמקום שמקיימין אותו קידש וזה נלמד הכל מהא דנתבאר לן מהכא דכמו דלרבנן דוקא במקום שמקיימין אז הוא מקדש ואפי' מאכל בהמה או לרפואה ומשום דלהנאה הן וכלאי הכרם אסורין בהנאה אבל לא במקום שאין מקיימין דלא גזרינן מקומות אטו מקומות כך הוא ממילא בכלאי זרעים דאין בהן איסור הנאה כ"א איסור זריעה מה שראוי לאכילה א"כ מאכל אדם דוקא ולא מאכל בהמה ולא עשבים המרים לרפואה ואפי' הוא רוצה בקיומן דאינם אלא להנאה ול"ג איסורי הנאה אטו איסורי זריעה לאכילה זהו הדרך הנכון והאמת לכל המעיין ומודה על האמת כי כונתי בע"ה לדעת הגדולים כדמוכרח מהכא ובמילתא בטעמא לחלק בין כלאי זרעים ובין כלאי הכרם כמבואר ובטעם הזונין פשוט הוא דסמיך אמסקנא דהכא כדא"ר יונה מין חיטין הן אלא שהפירות מזנין וכ"כ ברפ"ג דמטעם שהן מין אחד עם החטין אינן כלאים זה בזה ובהא הכל ניחא בס"ד".♦
ההוכחות של הרב דרך אמונה
אך בדרך אמונה האריך בבקיאות מופלאה להוכיח שגם מה שאינו מאכל, אם הדרך לזורעו יש בו איסור כלאי זרעים: "הראוין למאכל אדם. מלשון זה משמע דבמאכל בהמה אין נוהג כלאי זרעים אולם רבנו סיים אבל כו' הראוין לרפואה ולא הזכיר מאכל בהמה ובפ"ה הי"ח גבי כה"כ כתב הרואה בכרם עשב שאין דרך בנ"א לזורעו אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה ה"ז לא קדש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם ה"ז קידש משמע דהעיקר תלוי אם רוב בנ"א מקיימין ואם מקיימין משמע אפי' לרפואה קידש ודעת האחרונים ז"ל שאין חילוק בין כלאי זרעים לכה"כ (דלא כמה"פ ריש כלאים) דבירו' ריש כלאים משוה להו גבי החיטין והזונין ונקט הר"י קורקוס והכ"מ והט"ז ועוד אחרונים דמאכל בהמה כמאכל אדם וראייתם ממ"ש בירו' ריש כלאים דזונין הואיל ומקיימין אותו ליונים הוי כלאים ועוד יש להוכיח ממש"כ רבנו פ"ב ה"ט דספיחי אסטיס הוי כלאים [אי לאו דלא ניחא לי'] והרי ספיחי אסטיס אינו מאכל אדם כמ"ש בשבת ס"ח א' [וכ"כ רבנו פ"ב ממתנ"ע ה"ב ולד' רבנו אסטיס וספיחי אסטיס היינו הך כמ"ש בפיהמ"ש דפ"ז משביעית מ"א דלא כהר"ש ותוס'] ואפי' מאכל בהמה אינו רק ממין הצובעין כמ"ש בפ"ז משמיטה הי"ג ובשבת שם מבואר דפטור ממעשר ומוכח דאפי' ע"י הדחק אין ראוי לאכילה דאל"כ הי' חייב במעשר כמו כרשינין ותלתן (עי' רמב"ם פ"ב מתרומות ה"ב וה"ח) ועוד ראי' ממש"כ רבנו שם תלתן שזרעה למאכל אדם משמע דבזרעה למאכל בהמה אסור משום כלאים וכן מבואר בהדיא ממה שסיים בה"י ובמה יודע כו' מבואר דזרעה למאכל בהמה נוהג כלאים והוא מבואר בירו' פ"ב ה"ג וכי לא בא יהושע לפרש אלא לעוברי עברה וקאי אזרעה לעמיר ועוד ראי' ממ"ש בעירובין ל"ד ב' ובירו' ספ"ה דכלאים הקנים מין אילן ואינן כלאים בכרם משמע דאל"ה הוי כלאים אף על גב דקנים אין בו שום מעשר כמ"ש בירו' דמאי פ"ו ה"ב [מיהו עלי קנים מאכל בהמה הוא כדמוכח בפ"ט דשביעית מ"ו] עוד ראי' מתוספתא ספ"ג החצב ר' ישמעאל אומר כלאים בכרם וחצב מאכל בהמה כדתניא בשבת קכ"ח א' מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים עוד אי' שם בתוספתא דהגמי כלאים וזה אין ראוי אלא למאכל בהמה כמ"ש בשבת קי"ב א', הביאו בפיה"מ פ"ה מ"ח, עוד ראי' שהרי כרכום נוהג בו כלאים כמ"ש בב"ב קנ"ו ב' ובתוספתא פ"ג דכלאים אף על גב דפטור ממעשר כמבואר בדברי רבנו פ"ז ממע"ש ה"י שאינן אלא למראה כמו כל ראשי בשמים כו' ומבואר בנדה נ"א ב' דפטור ממעשר כה"ג אך בזה אפשר דכיון דנעשה לתת טעם לאדם סגי בהכי לענין כלאים. ועוד ראי' מירושלמי פ"א ה"ח ופ"ה ה"ג ופ"ו ה"ב שרשי פיאה הנכנסין לתוך ד"א שבכרם למטה מג"ט הרי אלו מותרין ומבואר דנוהג כלאים בפיאה ופיאה הוא מין ירק כמ"ש הרש"ס ורדב"ז בפ"ח הי"א ואינו לא אוכל אדם ולא אוכל בהמה רק מין צביעה כדתנן בהדיא ברפ"ז דשביעית וכן בשבת פ"ט ב' (ופואה ופיאה היינו הך כמ"ש בערוך ערך פאה) וכ"כ רבנו בפכ"א משבת הכ"א דפיאה אינו מאכל בריאים רק לרפואה. וקשה מ"ש מאכל בהמה ממיני רפואה ולמה במיני רפואה אין נוהג כלאים וכן הקשה בשו"ת אמרי בינה סי' י' וי"ל דבכלאים כתיב אשר תזרע מה שדרך לזרוע כמ"ש רבנו בפיהמ"ש פ"ה מ"ח וכ"ה בספרי ומאכל בהמה דרך לזרוע אבל מיני רפואה אין דרך לזרוע ולפ"ז י"ל דמיני צבעים דרך לזרוע ולכן נוהג כלאים בספיחי אסטיס ופואה [ורבנו למד זה ממה דפריך בפשיטות בירו' ריש כלאים דבר שאינו אוכל הוינן מטעי ומתני כלאים אלמא דפשוט דבעי אוכל] ולפ"ז אפשר דבמקומות שזורעין ומקיימין לרפואה באמת יהא נוהג גם בו כלאים וכמו שמצדד בחזו"א סי' א' סק"ט י"ב וכדמשמע לשון רבנו בפ"ה הי"ח".נמצא שלדעת מראה הפנים בכלאי זרעים אין איסור במה שאינו מאכל אדם, אף אם מקיימים אותו, אך הדרך אמונה הוכיח כדעת שאר האחרונים שאם התורה אומרת שדך לא תזרע כלאים הכוונה למה שדרך בני אדם לזרוע, ולכן גם מה שאינו אוכל אם הדרך לזרוע אותו יש בו איסור כלאיים (והדברים מתחברים למה שביארנו בירחון זה בחודש שעבר, במאמר על סוגיית עריס, שגדר כרם לפי בית הלל הוא דרך נוטעי הכרמים).
♦
ההשלכה על כשרות היין
ולפ"ז נראה שהזרעים הללו כיון שכמותם מקיימים, וזו הדרך שלהם, יש בהם עכ"פ איסור כלאי הכרם לכו"ע. ואף שלא מאכילים את הזרעים לבהמה, מכל מקום מאכל בהמה הוא רק סימן ומדד לדרך זריעה, ובזרעים שנצרכים לכרם אין לך דרך זריעה גדולה מזו.ועוד נראה לומר שההבנה החקלאית, שהזרעים מועילים ליין, יכולה להאיר לנו את מצוות כלאי הכרם שהייתה סתומה וחתומה מאיתנו שנים רבות, מדוע דווקא בכרם התורה אסרה ליהנות מהכלאיים, בשונה מכלאי זרעים ואילנות?
לפי הגילוי של החקלאים יוצא שבכרם הזרעים לא רק מתערבבים עם הגפן ויוצרים שדה שאיננה אחידה, שזהו היסוד של כלאי זרעים, אלא הם משביחים את היין. לכן אומרת התורה לא לזרוע זרעים בכרם, לא לייצר יין חדש, עם תוספת טעם של הזרעים. בדומה ממש להרכבה באילנות, שמייצרת מין חדש, טעם חדש.
ולפ"ז נראה פשוט שהזרעים הללו שבכרם הם עיקר איסור כלאי הכרם, מלבד מכך שאם זו הדרך וכמותם מקיימים, אז לכל האחרונים יש בזה איסור כלאי הכרם, כי זהו הרעיון של מצוות כלאים, לא להשביח את הכרם על ידי הזרעים, על ידי הערבוב.
לכן דרך הזריעה הוא גדר האיסור. לכן כאשר האדם זורע בכוונה כדי לתת טעם, זהו עיקר איסור כלאי הכרם, וממילא אי אפשר להתיר זאת, וכל היין שגדל באותם כרמים משהגיעו לפול הלבן נאסר בשתייה ובהנאה.
♦
ההיתרים שנאמרו בנושא
לאחר הכתיבה, עוררו אותי חברי מערכת האוצר שלא שאלה חדישה היא, אלא בעיה עתיקה שכבר דנו בה גדולים וטובים, וכולם העלו בה להיתר.האגרונום ד"ר מרדכי שומרון, במאמר בכתב העת אמונת עתיך תמוז תשע"ח, הציע שהחקלאים יזרעו עשבים שאינם משמשים למאכל אדם או בעלי חיים, וכך יהיה מותר לזרוע אותם לכתחילה, ולא יהיה איסור הנאה מן היין.
על כך יש להעיר, שהדרך אמונה האריך להוכיח שגם דבר שלא אוכלים אותו, כמו צבע, אם יש דרך לזרוע אותו יש בו איסור, ולכאורה אין לך דרך זריעה גדולה מכך שזו הצורה שנוטעים כיום כרם, וכך עושים כדי להשביח אותו.
מאמר נוסף, מקיף ועשיר ומופלא ביותר ברוחב היריעה שבו, הוא מאמרם של הגאון המפורסם הרב עידוא אלבה והרב רפאל בוקרה, בירחון האוצר גיליון ע"ו, ניסן תשפ"ג.
הם מביאים היתר של הרב יעקב אריאל ומאריכים להשיב עליו. כמו כן הם מביאים היתר של הרב יצחק יוסף ומאריכים להשיב גם עליו, ראה נא שם בדבריהם היסודיים.
אך לאחר אריכות רבה, גם הם מתירים לבסוף את העשבים הללו, כי זה לא מוגדר ש'כמוהו מקיימים' וגם לא משתמשים בהם, ורוב בעלי השדות לא מעוניינים בהם.
♦
ביאור דעת הרב אפרתי
אמנם אחר בקשת המחילה, יש מקום לעיין במסקנה זו, ולנסות לבאר את סברת הרב אפרתי שמחמיר בכך.הגמרא בשבת קמ"ד אומרת שקוצים בכרם אסורים, כי זה מקום ומקום לא בטל. ומשמע מן הסוגיה העוסקת בדין גדר כלאי הכרם שהכל תלוי בבטלה דעתו, וממילא גדר של כמוהו מקיימים היינו שאם לא כמוהו מקיימים אז בטלה דעת העושה כן, כפי שמבואר בגמרא שם. מעתה נדון לפני חכמים בקרקע – האם ייתכן לומר שכל מגדלי הכרמים בארץ שמגדלים עשבים כי הוכח להם שזה משביח את היין, בטלה דעתם? הרי התוספות בשבת צ"ב ביארו שאם מיעוט עושים כך, אך כל אחד באותו מצב כך היה עושה, לא שייך לומר בטלה דעתם. ופה כל מגדלי הכרם רוצים את העשבים הללו, מחשיבים אותם.
אם הם לא יגדלו מאליהם, הם בעצמם ישתלו אותם, כי הם צריכים אותם לאיכות היין. שוק היין מגלגל כסף רב, וכל שיפור באיכות היין שווה את ההשקעה של המגדל. האם בכה"ג שייך לומר בטלה דעתם? הרי זו הדרך שלהם, והם לא פחות חשובים מ'ערביא אתרא', המבואר שם בגמרא בשבת, וכל אחד שיגדל יין כך יעשה. ואף שלא אוכלים את העשבים, הרי אין צורך לאכילה, כי גם לרפואה ולצבע יש איסור, כפי שביארו החזון איש והדרך אמונה. והגדר הוא דרך זריעה, ובדרך צריך שלא תהיה דעת האדם בטלה. ובדבר שקבוצה עושה כך, ובוודאי אם כל אחד במצבם כך יעשה, לא שייך לומר שבטלה דעת האדם.
התורה אומרת שרק כלאי הכרם נאסרים. ניתן לומר שזו גזירת הכתוב, אבל עדיף שלא לומר כך ללא הכרח. המציאות החקלאית מאפשרת לנו להבין שרק הם נאסרים, כי רק בכרם יש שינוי בטעם היין כתוצאה מעירוב זרעים. באים החקלאים ואומרים - אנו רוצים בדיוק את הערבוב הזה. אם הוא לא יגדל מאליו, אנו נטרח ונגדל אותו. אנו חייבים את העשבים הללו. הסברא הפשוטה אומרת שלהתיר את היין שהושפע מן העשבים הללו, על סמך שאין קיום לעשבים כאלו ואין דרך זריעה, זה נגד החקלאים עצמם. הם עצמם מעידים שזו דרכם, והם עצמם מעידים שהעושה כן אין דעתו בטלה.
אדרבה, כך הרגילות של הכרם, ובוודאי שאם דנים על כלאי הכרם צריך לדון ברגילות של כרם. אם נאמר להם שהעשבים הללו אין להם חשיבות כי לא מקיימים כך ואתם מיעוט השדות, הרי אנו נהפוך לחוכא ואטלולא. הם עצמם יאמרו לנו דבר שנצרך לנו לגידול אין לו חשיבות? אם יש מוצר מסוים שכדי לגדלו צריך צורה מסוימת, וכי ניתן לומר שהצורה הזו אין לה חשיבות כאשר זה חלק מהתעשייה, חלק מצורת הגידול? כל עניין הקיום רק מלמד שאם לא מקיימים אז בטלה דעת האדם, והחקלאים עצמם יתנו עידיהם ויצדקו שדעתם לא בטלה, כי זו דעת כל המומחים ודרך כל מגדלי הכרמים.
כל זאת להתלמד, אך למעשה יש לציין שמלבד הרב אפרתי כל העוסקים בשאלה זו העלו להתיר בעשבים שאינם למאכל בהמה, ולפיכך צריך עיון בדבר.
♦ ♦ ♦