♦
בגמ' בחולין קי"א ע"ב אמר חזקיה צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח, דאגב חורפיה בלע, עי"ש. ורש"י בדף קי"ב ע"א כתב ב' ביאורים לסכין זו, וז"ל: סכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש. ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון ע"כ. הרי שלפירוש הראשון דוקא אם יש עליו שמנונית בולע 'מהממשות', אבל במקונח מותר. ולפירוש השני אפילו במקונח בולע טפי מנ"ט בר נ"ט דעלמא, ואסור. והתוס' כתבו: צ"ע אם הסכין מקונח 'ואין בן יומו' אי חורפא דידהו מחליא לשבח כדאמר גבי חלתית פרק אין מעמידין, עי"ש. הרי שפשוט להם שגם במקונח אסור, אלא שהסתפקו לגבי 'אינו בן יומו'. וסה"ת החמיר גם באינו בן יומו. והשו"ע בסי' צ"ו ס"א פסק לאסור בבן יומו אף במקונח, ובשם י"א הביא לאסור אף באינו בן יומו. והכה"ח שם באות א' הביא את דברי הפר"ח שחלק על השו"ע ואסר רק באינו מקונח, ומאידך הביא את דברי רוב האחרונים שחולקים עליו ונקטו כדעת השו"ע, עי"ש. אולם נראה שהעיקר הוא כדעת הפר"ח, ומותר לחתוך לכתחלה בסכין בשרי בן יומו מקונח, שום או בצל וכל דבר חריף, ולאוכלו עם גבינה, וכפי שנבאר בס"ד.
הנה עיקר קושייתו של הפר"ח היא סתירה בדעת השו"ע, שבסי' צ"ה פסק לגבי נ"ט בר נ"ט שאפילו בנתבשלו או בנצלו – מותר לאוכלם בכותח, ופשוט הוא בחוש הראות שחריפות לא עדיפא מנתבשלו או נצלו, וע"כ שהמתירים בנצלו – סוברים שהאיסור בסכין הוא רק מצד השמנונית, אבל במקונח מותר. את"ד הפר"ח. והאחרונים שחלקו עליו התאמצו למצוא ראשונים שמתירים בנצלו או נתבשלו ואוסרים במקונח, אולם לפי מה שנבאר – לא עלה בידם למצוא ראשונים כאלו, וצדקו דברי הפר"ח.
♦
הראשונים שכתבו שהבליעה היא מהשמנונית שעל הסכין
הנה הרמב"ן שם כתב: וגבי סכין דרך סעודה שנו כאן, סכין שחתך בו על השלחן וחזר וחתך בו צנון דממשו הוא. או שגזרו בכולן משום שדרך הסכינין להיות בהן שמנונית ואינן מקונחין כל צרכן כלשון ראשון שפרש"י ז"ל ע"כ. ומבואר לפי הסברו השני שגם בסכין נקי אסור, וכך היתה גזירת חז"ל. ולפ"ז מתורצת תמיהת הפר"ח, שקדרה, כיון שאין דרכה להיות מלוכלכת, לא גזרו בה, ולכן מותר גם בצליה, משא"כ בסכין. אולם מדברי שא"ר נראה שסברו וקבלו טעמו הראשון של הרמב"ן. וכמו שכתב הרא"ה תלמידו וז"ל כבר פירשתי דבסכין מסתמא איכא טיחה על פניו ומשום הכי אסרי' בצנון שחתכו בסכין לאכלו בכותח מפני שקבל טעם מממש הבשר, עי"ש. והרשב"א שם כתב כן בשם הרמב"ן, וז"ל: ורש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל מפרשי לה אפי' נתבשלו ממש בקדירה וכו'. וההיא דצנון שחתכו בסכין משום שמנונית שדבוק על פני הסכין עי"ש. וכ"כ הריטב"א וז"ל: ורבינו הרמב"ן אומר דלעולם אפילו בקערה שהוא כלי ראשון שרינן, ולא אסרו אלא בסכין וצנון שיש בסכין ממשו של בשר בעין כדפרש"י ז"ל, עי"ש [וכ"כ עוד בע"ז ל"ג ע"א, עי"ש]. וכ"ד הר"ן [מ"א ע"א], עי"ש. והראשונים הנ"ל מתירים גם בדגים שעלו בקערה גם בנצלו, ואתי שפיר שמתירים בסכין מקונח, דלא תהא חריפות הצנון עדיפא מצליה, וכמ"ש פר"ח. וכ"כ מהר"ם חלאוה בפסחים ל' גבי אין טשין אין התנור באליה, שהטעם דלא הוי נ"ט בר נ"ט משום שטיח השומן על פניו, ואין כאן נותן טעם לבד אלא ממשו, ודמיא לאידך דאמרינן צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח משום דסכין כל שעה איכא טיחא על פניו, עי"ש.וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפ"ט ממאכלות אסורות הכ"ד, שכתב: סכין שחתך בה בשר צלי 'וחזר' וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפים וכו', וכפי שכתב שם הכס"מ [וכן בב"י בסוף הסימן] דהיינו 'בלי הפסק דבר אחר' ובולע מהשמנונית, עי"ש. וכ"כ בפשיטות ספר הבתים בשר בחלב שער ג' אות ח' שאיסור צנון שחתכו בסכין הוא מפני השמנונית הדבק בסכין, עי"ש שביאר כן גם בדעת הרמב"ם. וכ"ד הרמ"ך בפ"ט הכ"ד, שכתב על דברי הרמב"ם לגבי צנון: והוא שלא קינח הסכין. וכ"פ רש"י ע"כ.
וכ"ד הר"י מלוניל וז"ל: צנון שחתכו בסכין מיירי בסכין שלא הדיחו משמנינות הדבוק בו וגוף השמנינות נבלע בצנון, עי"ש. וכ"כ המאירי: מתוך חריפותם בולעים הם משמנינות שעל דפני הסכין. ומ"מ נתקנח הסכין יפה אין חום החריפות מפליט את הבלוע ע"כ. וכ"כ הריא"ז: ששומן הבשר נסרך בסכין, והרי הוא כאילו בלע הצנון מן הבשר עצמו, עי"ש. ומבואר שאם אין שמנונית - מותר.
וכ"ד הסמ"ק במצוה רי"ג, שכתב: צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח לפי שהשמנונית על הסכין, עי"ש. וכ"כ ר"פ בהגהותיו שם: ובפנים פירוש דוקא כשיש שמנונית בעין, עי"ש.
וכן מפורש בחידושי דינים לרבני ירושלים משנת רס"ט באות נ"ז, וז"ל נשאל מהר"י אלבוטיני על מדוכה של בשר שדוכין בה שומים אם מותר להשליכם בתבשיל גבינה או שמא נאמר דאגב חורפייהו בלעי והדר פלטי בתבשיל. ואמר שהוא מותר דהוי נ"ט בר נ"ט וכ"ש דהוי בקרירי ע"כ. ומבואר שהתיר גם בחמים וגם בקרים, וע"כ משום שהוא נקי, וכדברי הראשונים הנ"ל.
ומבואר בבד"ה להרא"ה [ב"ד שער א'] שאף לכתחלה מותר לחתוך צנון בסכין נקיה ולאוכלה בחלב, וז"ל ואם הדיח הסכין תחלה מותר לחתוך בו צנון ולאכלו בכותח, עי"ש. וכ"כ הריטב"א בע"ז ל"ג ע"א לגבי מדוכה של גוים, עי"ש. וכ"כ המאירי בחולין: ראוי להזהיר את הנשים שהסכין שחותכין בו בשר לא יהו חותכין בו בצלים ושומים וכרתי שאוכלות אותם בתבשיל של גבנה, אא"כ קנחוהו יפה או הדיחוהו בכדי שלא ישאר שם שמנינות בעין ע"כ. הרי שבקינחוהו מותר לכתחלה.
♦
מו"מ בדברי כמה ראשונים שכתבו האחרונים להוכיח מהם שהתירו נצלה ואסרו בסכין מקונח
ומעתה נעבור לדברי האחרונים, מה שכתבו ליישב ולמצוא ראשונים שמתירים בנצלו ואוסרים בסכין מקונח, ודחיית דבריהם.בספר מנחת כהן [תערובות] ח"א פי"ג כתב שטעמו של השו"ע הוא משום שבסכין נשאר לעולם קצת שמנונית טוח על פניו ואינו ניכר אע"פ שקנחוהו, ולכן החמירו בסכין שחתך בו צנון שאסור לאכלו בחלב, עי"ש. אולם בדברי הראשונים שהעתקנו לעיל מבואר לא כדבריו, אלא יש אפשרות ומציאות של סכין מקונח. וגם רש"י כתב 'פעמים' שהשמנונית קרוש וכו'.
הפרי תואר כתב שדעת רש"י שהבאנו בתחלת המאמר בביאורו השני שכתב דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים, דמוכח שרש"י מתיר גם בנצלו ואעפ"כ אוסר בחורפא כשאין שמנונית, עי"ש. אולם כבר דחאו בספר ערך השולחן שם, דרש"י מיירי בדגים שעלו מן הכלי ונתנם בקערה, אבל נצלו בקערה ה"נ דלא גרע מצנון, עי"ש.
והערך השולחן גופיה הביא את דברי רש"י בדף קי"א ע"ב, שכתב: אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר ע"כ. ודייקו התוס' שם מדבריו דס"ל שאפילו בנתבשלו מתיר, מדאסר רק בישול 'עם הבשר', עי"ש. אבל בנצלו לא כתבו התוס' לדייק מרש"י. והערך השולחן דייק מרש"י זה שגם נצלו שרי, דדגים בקערה בכל גוני מותר, עי"ש. וכן היד יהודה באות ג' כתב דמדלא הוסיף רש"י לאיסורא 'א"נ לצלות דגים' נראה שהוא מתיר, עי"ש. וכיון שרש"י בקי"ב ע"א כתב לחד דעה שסכין אף שמקונחת אסור בצנון – זה אומר שסכין חמור יותר מצליה את"ד. אולם אין דיוק זה מוכרח מרש"י, דרש"י נקט את הדברים הפשוטים שאסורים לכל הדעות, ולא רצה להאריך ולהוסיף עוד מקרה לאיסורא, שהוא רק לפי דעה אחת דלקמן. וגם אפשר שכל הסוגיא פירש לפי הדעה שנצלו מותר, וגם סכין מיירי בשמנונית, אלא שהביא בסוף הסוגיא עוד דעה שאוסרת אף במקונח, ולפ"ז צריך להסביר לעיל שאסור בנצלו.
והיד יהודה שם כתב שהשערי דורא בסוף סי' נ"ח מתיר נצלו, כמבואר בדבריו במה שמתיר ללוש עם המים שהוחמו בכלי בשר ב"י פת ולאכלו עם חלב, כמ"ש הרש"ל שם [אות ב], ואעפ"כ אוסר בדבר חריף, וכן או"ה ג"כ ע"כ. אולם דבריו תמוהים מאוד, דאדרבה, המעיין במהרש"ל ובביאור מבוא שערים על השערי דורא יראה שפירשו בדבריו שצלי אסור, ובמים שהתבשלו מתיר לאפות פת, דהוי הפת טעם שלישי ומותר. וגם מהרש"ל כתב שאסור לאפות עם המים האלה פת שיש בה שמנונית אבל לא פת שאוכל אותה עם בשר, עי"ש. וגם באיסור והיתר בסי' ל"ד אות ד' פסק להדיא שצלי אסור, עי"ש.
אלא שהערך השולחן [בקצרה] והיד יהודה [יותר באורך] הביאו מדברי היראים בסי' ס"ג [קמ"ט בישן] שמבואר מדבריו שמתיר בנצלו ואוסר בסכין מקונח, וז"ל ותניא אין טשין את התנור באליה ואם טש הפת אסורה עד שיוסק התנור. ואע"ג דקי"ל דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, דנ"ט בנ"ט שרי - טישא נפישא פטימא והוי כבשר בעין גמור ואסור כו'. והיינו טעמא דאביי וחזקיה צנון שחתכו בסכין כו' דכיון דנפישא חורפיה דצנון מפליט ליה לשומנא דסכין טפי מן רותחין והוי כבשר בעין עכ"ל. ובדבריו מבואר להתיר גם נצלו, זולת בפת אוסר משום דנפישא פטימא, ואעפ"כ אוסר בצנון ג"כ ע"י דחריף, עכ"ד היד יהודה. אולם גם זה לא יגהה מזור לדעת השו"ע, שהרי שא"ר תירצו את הקושיא מתנור שטשו באליה בדרך אחרת, וכמו שכתב הב"ח בסי' צ"ה ס"ד, עי"ש. והשו"ע הרי לא סובר כהיראים, שהרי לא חילק בצליה בין דבר שמן לדבר שאינו שמן כמו שחילק היראים גבי פת, אלא בכל גווני שרי. ואף בדברי היראים לא מצאנו שסכין חמור יותר מצליה, אלא שסכין שוה לצליה בדבר שמן. אולם השו"ע, שהתיר צליה בכל גווני, צ"ל שסכין חמור יותר מצליה, וזו לא שמענו.
נמצא שמה שניסו האחרונים למצוא איזה ראשונים שסוברים שצליה חמורה מסכין בדבר חריף – לא עלתה בידם. ודברי הפר"ח קיימים. ובפרט שדעת רוב הראשונים הנ"ל שאיסור סכין בדבר חריף הוא רק כשיש עליו שמנונית. ודברי השו"ע צע"ג. ואף אם המצא ימצא איזה ראשון שסובר כן – עדיין אין זה מספיק לדחות את כל סיעת הראשונים הנ"ל שלא סוברים כך.
וע"כ העיקר הוא שמותר לכתחלה לחתוך בצל או שום וכדומה בסכין בשרי בן יומו נקי, וכפי שמצוי בזמננו, ולאוכלו עם גבינה וכדומה, וכדעת רוב מנין ורוב בנין של הראשונים דלעיל.
♦
אפשר לסמוך לכתחלה על טעימת הדבר החריף וכפסק השו"ע
ונראה שגם לדעת מרן השו"ע הדבר מותר 'למעשה', שהרי השו"ע שם פסק שיכול לטעום את הצנון שאין בו טעם בשר ומותר בהדחה, עי"ש. והוא כדעת הרשב"א והרא"ש בביאור וגירסת הגמ' בחולין קי"א ע"ב – עי' בב"י. ויש להוסיף שכ"ד המאירי שם. ומדברי הרשב"א והמאירי [וכן מדברי השו"ע] נראה שלא צריך קפילא אלא כל אדם יכול לטועמו, וכ"כ הר"ן להדיא, עי"ש. ואם כי דעת הרא"ה והריטב"א שצריך קפילא, ודעת הרמב"ם ועוד ראשונים שלא מועילה טעימה כלל בדבר חריף – מ"מ הם מיירו כשיש שמנונית וכנ"ל, אבל כשאין שמנונית מתירים בלא"ה, וסגי לן לפסוק בזה כדעת השו"ע בסכין נקי בצירוף טעימה.וכיום אין שום טעם של בשר או חלב בבצל או שום וכדומה שנחתך בסכין בשרי או חלבי, וכפי שיראה וירגיש כל אחד. והטעם הוא שהכלים שלנו לא בולעים, וכפי שהארכתי בירחון האוצר ק"א ניסן תשפ"ה. ונראה שאף חשיב כטעימת 'קפילא', שהרי אנו יודעים בודאות שגם מומחי הטעמים לא מרגישים טעמים אלו. ולאחר שנבדק כמה וכמה פעמים – יותר לא צריך לבדוק אלא הדבר מוחזק שאין טעם בזה, והשו"ע התיר כשהדבר ידוע שאין טעם. וא"כ גם לדעת השו"ע מותר לחתוך דבר חריף בסכין בשרי ולאכלו עם חלב בזמננו.
והנה הכה"ח באות ו' הביא את דברי הרמ"א בתורת חטאת שלא נוהגים לסמוך על טעימה[1], ושכ"פ רוב האחרונים, ודלא כפר"ח שפסק כדעת השו"ע בזה, עי"ש. אולם יש אחרונים שכן פסקו כדעת השו"ע בזה, ומהם השו"ג, החסד לאלפים, וכן בספר אבני צדק אות ד' כתב שלא ראה הכרע לחלוק על השו"ע בזה, והעיקר כדבריו אפילו לכתחלה וכדעת הפר"ח, עי"ש. ובפרט לפי מה שכתבנו שהיום אין בליעה כלל – אין את החשש שכתבו האחרונים הנ"ל שלא בקיאים בטעמים, דכל העם מנער ועד זקן יעידון יגידון שאין שום טעם, וחשיב כאלף עדים וקפילות.
♦
סיכום
רוב הראשונים ביארו בדין של חיתוך דבר חריף בסכין בשרי שאסור לאוכלו עם חלב, דמיירי שיש עליו שמנונית, אבל אם הוא נקי ומקונח מותר, דלא עדיף זה מדגים שנצלו בשפוד בשרי שמותר לאוכלם בכותח.השו"ע פסק לגבי דגים שנצלו לקולא, ולגבי סכין בדבר חריף לחומרא אף בנקי, והפר"ח הקשה וחלק עליו. האחרונים ניסו למצוא איזה ראשונים שמתירים בנצלו ואוסרים בסכין, אולם אין דבריהם נכונים, ולא נמצאו ראשונים כאלו, ובפרט שהוא נגד הסברא, וגם אם המצא ימצא – זה יהיה דעת יחיד, והעיקר הוא כדעת רובא דרבוותא, ולכן מותר לחתוך לכתחלה בסכין בשרי בן יומו שהוא נקי ומקונח היטב בצל ולאוכלו עם גבינה וכדומה.[2]
בזמננו גם לדעת השו"ע הדבר מותר, משום שהשו"ע פסק שמועיל טעימה לצנון אם יש בו טעם בשר, ובזמננו שהכלים לא בולעים – כולם טועמים את הבצל ולא מרגישים בו טעם בשר, ולכן הדבר מותר גם לדעתו. וגם האחרונים שהחמירו בטעימה – בזמננו נראה שיודו משום שהדבר ניכר לכל, ואין בזה ספק שאין שום טעם.
♦ ♦ ♦