דברי הגמרא והמהרש"ל
הגמרא בב"ק ס, ב מנחה אותנו כיצד להתנהג בזמן סכנה[1]: "ת"ר: דבר בעיר - כנס רגליך, שנאמר: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ואומר: לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך, ואומר: מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. מאי ואומר? וכי תימא, ה"מ בליליא, אבל ביממא לא, תא שמע: לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך; וכי תימא, ה"מ [היכא] דליכא אימה מגואי, אבל היכא דאיכא אימה מגואי, כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא טפי מעלי, ת"ש: מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, אף על גב דמחדרים אימה - מחוץ תשכל חרב. רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי, דכתי': כי עלה מות בחלונינו. ת"ר: רעב בעיר - פזר רגליך, שנא': ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה [לגור] (ויגר) שם, ואומר: אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר ומתנו שם. מאי ואומר? וכי תימא, ה"מ היכא דליכא ספק נפשות, אבל היכא דאיכא ספק נפשות לא, ת"ש: לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה. ת"ר: דבר בעיר - אל יהלך אדם באמצע הדרך, מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים, דכיון דיהיבא ליה רשותא מסגי להדיא; שלום בעיר - אל יהלך בצדי דרכים, דכיון דלית ליה רשותא, מחבי חבויי ומסגי[2]".מן הגמרא עולה הבדל בין דבר, שבו נאמר - כנס רגליך, לבין רעב, שבו נאמר – פזר רגלך. המהרש"ל (ים של שלמה סימן כ"ו) מביא מי שהסיק מכאן את המסקנה הבאה: "מכאן יש רוצים לדקדק, דבדבר אין אומרים פזר רגליך, ואסור לברוח. וגם כן אסור משום סכנה. דהא אמרינן כנס רגליך, ואל יהלך באמצע דרכים. וא"כ איך יברח".
והם מוסיפים להוכיח ממקור נוסף: "ועוד אמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט ע"א) שב שנין הוה מותנא, ואינש בלא זימנא לא שכיב".
אולם הוא לא מסכים עימם: "אמנם מצאתי כתוב (תשובות מהרי"ל סימן נ') בשם הגדולים בעלי הוראה דשרי. וזהו תוכן דבריהם. ומהא דפרק זה בורר אין ראיה. דאינו אלא משל בעלמא. דהא בפ"ק דחגיגה (ד' ע"ב) אמרינן יש נספה בלא משפט (משלי י"ד, כ"ג) כגון הא דא"ל [מלאך המות] לשלוחיה אייתי לי מריה דמגדלי נשיא, כדאיתא התם, אלמא דטעה שלוחיה. כ"ש היכא דאיתיהב ליה רשותא להדיא, ואינו מבחין בין טוב לרע. כדדרשינן מאל תצאו איש מפתח ביתו וגו', וטעמא רבה איכא לדבר דראוי לברוח, דפעם אחת נגזר על עיר אחת או מדינה אחת, וזכר לדבר כתיב (ירמיה כ"א, ט') היוצא מן העיר והיתה לו לנפשו לשלל. וכתיב (עמוס ד', ז') והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר. ואם כן ה"ה לכל שארי מיני פורענות המתרגשות ובאות לעולם".
בסוף דבריו הוא מסייג את המשתמע עד כאן, שיש לברוח מן העיר: "ומ"מ אם יש בידו להציל בגופו ובממונו, חלילה שימנע עצמו, ויפרוש מצרת הציבור, ולא יראה בנחמת ציון".
וכשאין בידו להציל: "ואם ח"ו ליכא נפקותא ביה. כל כה"ג אמרינן (שבת ל"ב ע"א) אל יעמוד אדם במקום סכנה. ואמרינן (ברכות נ"ה ע"א) ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי כו', וכל סכנה כקיר נטוי דומה".
והוא מסיים: "וכן ראינו גדולים שהלכו וברחו למקום אחר".
האם ניתן ללמוד מכאן דבר בענין כניסה לספק סכנה להצלת חברו?
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט"ו סימן ע') הסיק מכאן חידוש בנושא הנידון בדבריו בהרחבה, האם מותר/צריך להכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו מוודאי סכנה, וכתב שגם השוללים זאת ביחס ליחיד: "וכעת אני חושב שגם אליבא דהעמק שאלה ולמטותא דידיה ג"כ, יש לדחות ולומר דהצלת רבים שאני[3], דבעובדא דר"ט היה לא משום הצלת יחיד בלבד כי אם משום הצלת רבים ככתוב בגמרא בלשון בני - גלילא, בני לשון רבים, וכדמצינו ביש"ש ב"ק פ"ו סי' כ"ו ומג"א או"ח סי' תקע"ד סק"ו דס"ל דיחיד צריך למסור נפשו עבור הציבור ע"ש, והיינו ליכנס בספק סכנה כדי להציל את הרבים מודאי סכנה"[4].
אולם בספר אשל אברהם על מגילה (עמוד תשל"א) העיר: "וי"ל דהיינו דוקא דומיא דהתם שהיחיד נמצא בתוך הסכנה עם כלל הציבור שהוא דייר מדיירי המקום והנידון אם יברח משם או יעמוד לעזר לציבור בזה אמרינן כיון שהוא כבר עם הציבור בתוך הסכנה אין לו לפרוש מן הציבור אם יכול הוא להציל אבל להכניס עצמו לסכנה דהיינו לבא ממקום שאין שם דבר ומגיפה למקום שיש דבר ומגיפה על מנת להציל מה שאולי בידו להציל זה לא שמענו שחייבין".
ומוצא סימוכין לחילוקו: "בלשון הבאר היטב או"ח סי שכ"ט סק"ו שכתב בשם האיסור והיתר לרבינו יונה אין הספר ברשותי וז"ל הרואה ספינה המטורפת בים וכו' מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת להצילם ומ"מ אם יש לו סכנה אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ לסכנה אף שראה במיתת חבירו ודו"ק".
והסביר חילוק זה הרב דוד בלום[5]: "ונראה הסברא שאם האדם בעצמו יחד עם שאר האנשים שנמצאים בסכנה אין לו לעשות חשבונות כי כולם בסכנה ואם הוא לא יעזור לחבירו גם חבירו לא יעזור, וכולם יהיו בסכנה יותר גדולה ח"ו".
האם אפשר לבאר ששב ואל תעשה שאני?
בתענית דף כא, א למדנו: "פעם אחת [היתה מטתו מונחת בבית רעוע]. בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואחר כך לפנות את הכלים. אמר להם: בניי, פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי. שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית - אין הבית נופל. פינו את הכלים ואחר כך פנו את מטתו, ונפל הבית".שואל הגבורת ארי: "אף על גב דאמר אל יעמוד במקום סכנה ואם עושין לו נס מנכים לו מזכיותיו ונפקא ליה מיעקב דאמר קטנתי מכל החסדים והא אין לך צדיק גדול מיעקב בחיר שבאבות ואיך הוא סמך על הנס לפנות הכלים תחילה ואחר כך…".
והסברו: "יש לומר דודאי לכתחילה אין לעמוד במקום סכנה אפילו צדיק גמור ולסמוך על צדקתו דשמא אין עושין לו נס או מנכין לו מזכיותיו דאין לטרוח כלפי שמיא לכתחילה אבל אם נזדמן לצדיק גמור מקום סכנה ממילא בלי מתכוון כההיא דנחום שהיה מוטל מטתו כבר בבית רעוע בודאי עושין לו נס ואין מנכין לו כלום הואיל ולא נתכוון לכך".
אלא שלכאורה כאן, הוא נשאר במקום הסכנה, גם אחרי שהיה יכול לצאת משם? מסביר הגבורת ארי: "ואפילו אם מאריך ומרחיב לזמן הנס יותר מן ההכרח כמו שאמר פנו כלים ואחר כך מטתו לית לן בה כיון דמוכרח להתחלת הנס שלא יפול הבית עד שיפנו מטתו כי מאריך ומרחיב לזמן הנס יותר קצת משום פניית הכלים קודם למטתו לית לן בה כיון דאי אפשר כאן בלא איתרחש ניסא על כל פנים. אין זה מילתא יתירא כולי האי אם ממשיך בידים משך זמן הנס יותר קצת כן נראה לי".
לדבריו, לאור המבואר בסוגיה שם, יוצא שהשאלה אינה האם מסוכן כאן, אלא האם יש כאן סמיכה על נס, דבר המעורר בעיה שמא ינכו וכו', וברגע שיש סיבה להסתכל על מקרה באופן שונה מסמיכה על נס שעליה דיברו, הדבר מותר. כעין זה כתב היד דוד[6]: "מקשים הא אמרינן לעיל דלא יסמוך על הנס אפשר דשאני התם לילך למקום זה אבל הכא לא הלך לשם אלא שכבר היה שם [ויודע היה בדרך הטבע ישתברו כליו ויהיה צריכים לו משום הכי נשאר שם]".
לפי זה היה ניתן לומר שאין ללמוד מכאן לעניין כניסה לספק סכנה כדי להציל את חברו, שכן מי שבתוך המצב שונה ממי שנכנס אליו. אולם נראה שדברים אלו אינם קשורים אלא לצדיק היודע שיארע לו נס, וכדברי הגמרא שם, המסיקה מדבריו אלו שהוא צדיק גמור, אך אינם מתאימים לדברי המהרש"ל, המדבר על כל אדם.
♦
אסור לפרוש מן הציבור
הגמרא בתענית י"א, א אומרת: "תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור - אל יראה בנחמת צבור".והדברים נפסקו בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקעד סעיף ה) כל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמתן; וכל המצטער עמהם, זוכה ורואה בנחמתן.
מה עומק איסור הפרישה מן הציבור
שלוש אפשרויות קיימות בהסבר ענין זה[7]:א. משום מידה רעה - אכזריות שאינו מרגיש בצערם של אחרים "להקשות עורפו ושלא להיות דואג בדאגת חבריו" [מאירי תענית שם]. וכך ביאר הרב וולבה (שיעורי חומש בראשית עמוד שד"מ): "מה זה משפיע או גורע לכלל אם הוא משמש מטתו אלא הענין של להשתתף בצרת הכלל אינו תלוי ביחס של נתינה מה לתת כדי לעזור לציבור בצרתו אלא הוא ענין של הרגשה אדם צריך לשאת בעול :עם הציבור ובשעה שהכלל בצרה צריך הוא להרגיש בצרתם זה דומה למה שאדם זקוק לחבר ומבלי חבר חסר לאדם בשלימות הצורך בחבר הוא בשביל שיתוף ברגשותיו עם אדם אחר כן הדבר בציבור האדם צריך להרגיש בתוך עצמו את צרת הכלל ולשתף עצמו בה ואם אינו מצטער עמהם עליו נאמר תענית יא א זה שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור".
ב. מחיובי האחדות שעל כלל ישראל להיות תמיד באגודה אחת, והוא בכלל הפורשים מן הציבור האחרים.
ג. מחיובי היחיד לציבור, ומחיובי בני העיר - כשם שמוטל על כל אחד להשתתף בצרכי המקום, אם בשמירת העיר ותיקוניה, ואם בצרכי תורה, כך מוטל עליו להשתתף עם בני מקומו בצרתם, כי עצם ההשתתפות סיוע הוא, בחינת צרת רבים חצי נחמה
אולם מדברי המגן אברהם סק"ו עולה לכאורה הסבר אחר[8]: "הפורש מן הציבור. היינו אם יש בידו להציל הצבור בין בגופו בין בממונו אבל אי ליכא נפקותא בו אל יעמוד במקו' סכנה (יש"ש פ"ו דב"ק סכ"ו)".
משמע שהצורך לא לפרוש הוא מצד היכולת לסייע כאשר נשארים עם הציבור.
כלומר, המג"א חיבר בין שני עניינים שבמבט ראשון אינם קשורים זה לזה - סוגית הגמרא בתענית, ודברי המהרש"ל בבבא קמא, וחיבור זה נותן הסבר לשניהם. הסיבה של חומרת הפרישה היא מניעת יכולת ההצלה, והעולה מן הגמרא בב"ק שעל אדם לצאת ממקום סכנה, מתבאר כהנהגה נכונה כאשר אין סיבה להסתכנות[9]
♦
סיוע בתפילה
חידוש נוסף בענין זה כתב הפמ"ג באשל אברהם: "דווקא בדבר שיכול באולי להועיל הן בתפלה ותענית וממון".ראשית, בדבריו נאמר "שיכול אולי להועיל", לעומת לשון היש"ש והמג"א, אך יותר מכך, הוספתו "הן בתפלה" לא הוזכרה בדבריהם, ולא נתבאר האם הוא מסביר כך את דבריהם או מוסיף מדעתו הרחבה.
בעקבותיו הלך גם המשנה ברורה בס"ק י"ג: "דוקא דבר שיוכל באולי להועיל הן בתפלה הן בתענית הן בממון".
אולם מעבר לשאלה מהיכן לקח זאת הפמ"ג, מעורר חידושו שאלה, שכן בשונה מעזרה בגוף או בממון, התלויה בהישארות במקום, תפילה יכולה להיות בכל מקום. כמו שהעיר הרב רפאל שמואלביץ (ליקוטי חכמה ומוסר עמוד ק"י): "להתפלל עליהם ממקום אחר ולמה יש לו להשאר בעיר? וכנראה ה"ז משום מה שאמרו חז"ל שהובא לעיל שתפילה החולה מתקבלת יותר וגם שאם הוא בצרה תפילתו ביותר רגש ויותר הוא מכווין לבו לאביו שבשמים ומשום תוספת זו בתפילה אם הוא בורח נחשב פורש מן הציבור".
והרב חיים קנייבסקי (תשובתו הרמה עמוד מ"ג) ענה: "שם התפילה יותר בכוונה ויותר מתקבלת". וכשנשאל: לפי זה קשה להבין מתי יכול לצאת, והרי תמיד תפילתו שם תועיל יותר? ענה: "תלוי אם הוא אדם שתפילתו מתקבלת". אלא ששוב הקשו לו: "לפי זה מה כוונת המהרש"ל שהיו גדולים שהלכו וברחו בשעת הסכנה הרי בוודאי תפילתם היתה מתקבלת". ותשובתו: "לא החזיקו שתפילתם מתקבלת". ולפי זה על מי נאמרה ההלכה בסימן תקע"ד? "אם הרבה פעמים מתקבלת יש לחוש".
מהמובא בשם החזו"א (פאר הדור ח"ג קפ"ז-ח) עולה לכאורה אחרת: "הוראה אחרת שלו בדיני פיקוח נפש הייתה קשורה לשאלה האם בשעת מלחמה מותר לצאת מארץ ישראל הוא השיב כדברים האלה. יחיד מסוכן בארץ ישראל כגון דוד המלך כשנרדף ע"י שאול מותר לצאת לחוץ לארץ, הוא הדין בציבור שלם שנשקפת לו סכנה", וכאשר הציבור אינו מסוגל לצאת: "גם היחיד אינו רשאי לצאת זולת אם ברי לו שלא יוכל להועיל ולהציל בשום פנים ומי אדם וידע שמא בכל זאת יועיל משהו לעתות בצרה? ולכןאין אינו פטור. ההלכה חייך קודמין רק בודאי סכנה נאמרה כבאותו קיתון של מים, בעוד אם הנדון רק לגבי חשש סכנה אפילו חשש גדול וקרוב לודאי, שנינו בכגון דא כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך, וגם דבר זה עיקרו תלוי בגודל מדת הבטחון בה'". וכדי להבין מה הכוונה מי יכול לדעת שלא יוכל לעזור: "הביא החזו"א ראיה לזה ממעשה שאירע בימי המצור על ירושלים שנת תש"ח שראה רב פלוני איך הגרא"ז מלצר נפצע מרסיסי פגז וידוע רב זה כבטלן ולא יצלח לשום מלאכה, אולם במקרה דנן התגלה כזריז ובעל תושיה ונחפז לסעדו, והביא בעצמו מכונית להסיעו לביה"ח משמע יש מקרים שמתגלים באדם כוחות נעלמים ואין איש יכול לומר בבטחה אינני מסוגל לכלום".
נמצא שמסקנתו שונה מדברי אחיינו הגר"ח, שכן לפי דבריו, גם אם בתפילה ניתן לומר שאין תפילתו מועילה במיוחד, בעזרה מעשית קשה לומר כך, לדבריו.
♦
דברי החתם סופר
התיחסות נוספת לנושא זה, בלי איזכור המקורות הנ"ל, מצויה בספר זכרון של החת"ס, המתאר את הקורות אותו בזמן מלחמה שהיתה באיזורו.בתחילה הוא מתאר את מה שקרה בזמן הנודע ביהודה: "ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה כי שמעתי רבים אומרים פה זה לפני שנים בהיות קהילת קודש פראג במצור רצה הגאון מעורר יחזקאל [הנו"ב א.ב] לצאת חוצה ולא הינחוהו מנהיגי העיר, והנה מה שרצה הוא לצאת חוצה מובן הוא כי אין לעמוד במקום סכנה שלא ינוכה לו מהזכויות שלו. והם לגרמייהו עבדי שרצו שיהיה מגינם אצלם, וכן ראוי למנהיגם של ישראל למסור נפשו עליהם ולהשליכה מנגד ולא להניחם בסכנה לצאת ולהימלט נפשו לחוד".
בדברים אלו מצויה התייחסות לסיבת ההיתר להסתכן, והיא 'ראוי למנהיג... למסור נפשו עליהם'. נשמע שזו סברה פשוטה שאינו רואה לנכון לבססה ממקורות. וכעי"ז כתב הרבי מצאנז בעל דברי יציב (יציב פתגם עמוד קס"ה): "זהו תפקידו של מנהיג הגון למסור נפשו עבור הכלל ואף כאשר הוא בסכנת מיתה, שאבידת ישראל מר לו יותר ממותו אלף פעמים". ועדיין צ"ב.
אמנם, היו גם מעשים אחרים: "אמנם ראיתי כי רבים חולקים כי בהיות ק"ק מיינץ במצור לפני איזה שנים שלחו את גאונם הגאון רב חיים הרש זצ"ל לפרנקפורט וכן עשו ק"ק קובלנץ לרבם... וכשבא פרנקפורט במצור שלחו מורי הגאון רב בעל הפלאה זצ"ל... כי למה יהיה איתם למסע כבד בעת צרותם והלא גם במקום שהוא שם יתפלל עליהם ויגן ויושיע בכל האפשר ומה עליהם אם גם הוא יצטער. עוד יש בזה סגולה כי בטלטול גדול העיר ינוצח השונא על דרך רמז והיא בנסוע הארון שהוא התלמיד חכם, קומה ה' ויפוצו אויביך",
והמסקנה א"כ: "העולה מזה יש כאן מחלוקת בין מנהיגי קהילות גדולות שזכרתי, ואחר העיון נראה כי מדרשים חלוקים הם דאמרו חז״ל פרק קמא דברכות דא"ל ר"א לרבי יוחנן יהיב ידי ואוקמיה. ומקשה ש"ס ולוקמיה איהי לנפשיה ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, מזה נראה עצה טובה לשלוח הגדול חוצה שלא יהיו גם הוא בצרה, ואז יהיה תפילתו עליהם יותר נשמעת מאשר תהיה אם גם נוגעת לעצמו ומידת הדין מתוח גם עליו... נמצא על כן כדעת חכמי הקהילות הנ״ל. אמנם מנהיגי ק"ק פראג יש להם על מה שיסמוכו, דכתיב גבי ישמעאל "וישמע ה' אל כל הנער באשר הוא שם" ופירש רש"י על פי מדרש שהקדוש ברוך הוא שמע רק קולו ולא קולה של הגר משום דאינו דומה תפילת חולה על עצמו שהוא עושה רושם יותר למעלה. נמצא לפי זה יותר הגון שיישאר המגן עם עמו, ויהיה גם כן כמו בצרה ותהיה תפילתו יותר מקובלת".
אחרי שהסביר שכנראה שורש המחלוקת במקורות חלוקים, מנסה החת"ס להסביר שאין סתירה בין המקורות: "ואם כי להכריע אין לי כדאי מכל מקום, לא באתי אלא להשוות המחלוקת ולשום שלום בעולם בין התלמידים דלא פליג כלל לאשר ש"ס דידן בברכות עם המדרש דמייתי רש"י בחומש... דלק"מ דודאי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים אך כל זה בישראל שהכל נפש אחת טוב יותר שיתפלל אחר עבורו משיתפלל הוא עצמו ומדת הדין מתוח עליו, אבל בהגר וישמעאל שהם מאומות העולם שאינם נפש אחד יועיל יותר תפלת החולה בעד עצמו וגופו אעפ"י שהוא חבוש מתפלת אחר עבורו".
לפי זה עולה שבמקרה שלו אכן ראוי שיעזוב את העיר כדי להתפלל עליהם, אולם הסברו אחר: "... כי השומע ישמע ויאמר בלבו זה נאה דורש ונאה מקיים כי משום כן נסעתי וברחתי מהעיר להגן עליהם מבחוץ כמו שהם סוברים בעו"ה שאני להם למגן, אבל לבבי לא כן ידמה כי ברחתי לנפשי הלא כתיב מי האיש הירא ורך הלבב ואחז"ל סוטה מ"ד מעבירות שבידו ואפי' שח בין תפילה לתפילה חוזר עלי' מעורכי המלחמה אחיי ורעיי מי ישמע ולא יחוש הלא עבירות כאלה כהנה וכהנה עברו ראשי וכמשא כבד כבדו ממני ואיך אשא ואסבול כל אלה ועד כה דברנו בגאוני עולם צדיקים המגינים על דורם כחומה אשר הי' נקיים וחף מפשעים אבל לאזוב הקיר כמוני תייחלו אחי, ואם עלי תשאו פניכם אוי לאותה בושה אוי לדור שכך עלתה בימיו שיהיה קהל גדול וחשוב מעם ה' נתונים בספק סכנה ויהיו עיניהם נשואות לעני ואביון אתה ה' הביטה וראה עמידתינו דלים ורקים".
נשים לב, שבזמן שהיש"ש והמג"א דיברו על עזרה פיזית, והפמ"ג הוסיף תפילה, החת"ס רואה את עזרת הגדולים רק בתפילה [אולי מתוך ראיית המציאות שהרבה פעמים אין להם מה לתרום בצדדים הפיזיים]. ולהבנתו במקורות שהובאו, תפילה מועילה יותר כאשר הצדיק אינו בעיר, הפוך מדברי הפמ"ג והמשנה ברורה.
♦
יישום דברי המהרש"ל והחת"ס
לפנינו מספר מקרים בהם היוו מקורות אלו סיבה להנהגת תלמידי חכמים.גדולי רבני ורשה בזמן השואה -
בספר זיו אבות[10] הסביר לאור דברי היש"ש והמג"א מה שאירע במלחמת העולם השניה:
"ועל פי זה אפשר להבין את המסופר על מה שאירע בזמן מלחמת העולם השניה בגיטו ווארשא כאשר הציעו לשלושת הרבנים הגאונים רבי מנחם זמבא זצ"ל רבי דוד כהנא שפירא זצ"ל ורבי שמשון שטוקהמר זצ"ל לחלץ אותם מהגיטו ולהצילם והם התאספו יחד כדי לדון מה לעשות ולפי המסופר רבי דוד כהנא שפירא זצ"ל אמר שלדעתו צריך להישאר ואי אפשר לעזוב את העיבור במצב כזה והם קבלו את דעתו ולא נענו להצעת ההצלה
ולפי הנ"ל יש לומר שדעתם היתה שהציבור בגיטו זקוק לרבנים שישארו עמו ולכן אסור להם לפרוש מן הציבור בזמן שהם מביאים לו תועלת והנה מדברי הים של שלמה שכתב אם יש בידו להציל בגופו ובממונו חלילה שימנע עצמו ויפרוש מצרת הציבור משמע חידוש גדול שאדם מחויב להישאר במקום סכנה אם הוא יכול להביא תועלת לאחרים אף על פי שהוא מסכן בכך את חייו וצ"ב".
הרב יונה מרצבך במלחמת השחרור -
בזמן ההפוגה מעט אחרי קום המדינה, היו שהתלבטו האם נכון לעזוב את ירושלים למקומות אחרים שנחשבו פחות מסוכנים. וכך כתב הרב יונה מרצבך זצ"ל, תחת הכותרת 'ירידה', בעת המצור על ירושלים[11]:
"זכאי כל אדם לעשות את מה שביכולתו להציל את עצמו, וכל אשר לו יתן בעד נפשו. ובכל זאת: אין ההלכה כמי שדורש מקרא לעצמו, וגם ההלכה קובעת גבול למציל את עצמו. במה הכתוב הזה מדבר, בכל אלה החושבים חשבונות רבים ויורדים מירושלים.
אמנם, אין מבריחין את השבויים מפני תקנת העולם (גיטין מה, א) - אבל השבוי בעצמו מותר לו לברוח ואין לו לחוש על אחרים (חוות יאיר סי' ריג); ומי שלבו אומר לו, ואינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה, וצריך הוא להציל את חייו - יעשה מה שלבו חפץ, כדרך שעשו תחילה הוותיקים של המפלגות, והדואגים לנפשם, ואחריהם עוד כאלה וכאלה. העתיד יראה אם הצדק אתם או לא.
אבל, כבר דברו גדולינו על השאלה זאת. ואלה דבריהם (יש"ש ב"ק פרק ו סי' כו): אם יש בידו להציל בגופו ובממונו חלילה שימנע עצמו ויפרוש מצרת הציבור ולא יראה בנחמת ציון; ואם ח"ו אין תוצאה ממנו, במקרה זה אמרו 'על יעמוד במקום סכנה'.
בני אדם שיש להם אחריות על אחרים, בני אדם שבכוח אישיותם, תפקידם, הונם כדומה יש בידם להקל על אחרים את סבלם - שה' יתן שלא יבוא - איך יכולים הם לעזוב את ירושלים?"[12]
הרב בנימין זאב יעקובזון במלחמת ששת הימים -
בספרו אשא דעי למרחוק (עמוד רי"א), מספר הרב יעקובזון:
"אם רובה של ארץ ישראל זכתה לנסים ולחסדי השם הרי שכונת סנהדריה זכתה להם בכפל כפליים סנהדריה היא שכונת ספר בשני צדדיה נמצאו עמדות חזקות של הירדנים... פתאום בבוקרו של יום שני פרשת נשא הטילו את כל כוחם על שכונתנו וכבר היו כנראה בתוך תחומנו עד שכוחותינו ראו את המצב והתחילו בהתקפה נגדית והצליחו בס"ד... הכריחו את אשתי את בני שלמה ואותי לנסוע לבית וגן... ממש ברגע האחרון... ההחלטה היתה קשה עלי מאד. אני יודע שהקברניט אינו עוזב את ספינתו בשעת הסכנה,
וכאן הוא מביא את שלמדנו לעיל:
אבל סוף סוף נזכרתי בהוראת המהרש"ל שבשעת הסכנה מוכרח כל מי שיכול לעזור לעמוד על מקומו ומי שאינו יכול צריך ללכת למקום מבטחים... ומ"מ אם יש בידו להציל בגופו ובממונו הלילה שימנע עצמו ויפרוש מצרות הציבור ולא יראה בנחמת ציון ואם ח"ו ליכא נפקותא ביה כל כה"ג אמרנו אל יעמוד אדם במקום סכנה וכן ראינו גדולים שהלכו וברחו למקום אחר חלק מדבריו מובא גם במשנה ברורה סי' תקע"ד ס"ק י"ג".
וכדי להסביר מי היה אמור לסייע לנשארים, הוא כותב: "כן ידעתי שהדיין הנאמן והמסור שלי הרה"ג רבי יעקב ישעיה בלוי[13] נשאר בשיכון אוריאל לתת עצה ועזר לכל נצרך".
והוא מוסיף: "ועל הכל היתה זכורה לי הפגישה של רבי זירא עם שני הערוקאי חולין דף מ"ו וההלכה למעשה שפשט מזה מרן החחם סופר זצ"ל כדאיתא באריכות בספר הזכרון של היחתם סופר ספר אשר לפי הקבלה נכתב כולו ברוח הקודשיד".
וכפי שראינו לעיל, מסקנת החת"ס משם היתה שיש לצאת.[14]
בשו"ת חבל נחלתו (חלק ט' כ"ט) הוסיף לדיון הנ"ל[15] הערה המבדילה בין המצב בחוץ לארץ למצב בארץ ישראל: "ונראה שהדברים נכונים בגלות במקום שאין עדיפות להישארות במקום פרט לעזרה מעשית ורוחנית ואין חשיבות להישארות הקהילה במקום זה ולכן מי שיכול לברוח ולהציל עצמו ואינו יכול להושיע את הציבור או לסייעו יכול לברוח ואף אז אין זה מעשה חסידות אבל בארץ ישראל ובמדינת ישראל יש לנו מצות ישוב הארץ ואם כלם יברחו מי יישב".
♦ ♦ ♦
המתנה בין אכילת גבינה שלא הבחילה ששה חודשים לאכילת בשר♦ חיתוך דברים חריפים בסכין בשרית או חלבית♦ בעיית כלאי הכרם ביין הכשר♦ פרטי דינים בענייני הפסק בטהרה ושבעה נקיים♦ ברכת הטבילה כשאין בעלה בעיר עד הוסת הבאה♦ ברכת הטבילה לאשה שבעלה בחו"ל או בבית האסורים♦ בדין טבילת גברים בבריכות השחייה המצויות בזמנינו - מאמר תגובה♦ הוצאת ממון על ת"ת, תורה ובטחון, הוצאות ת"ת חוזרים♦ היתכן שיש מילים בש"ס שאינן תורה?♦ קבלת צדקה מנשים♦ בדין ספר שאינו מוגה♦ מילה שלא בזמנה בימים חמישי ושישי♦ בדין פדיון הבן לנמצא במקום שאין כהן