לכבוד מעכ"ת הרב עידוא אלבה שליט"א מרהּ דשמעתא דסוגיית פפושדו. קבלתי איגרתך המלאה הערות והארות על הדברים שכתבתי בס"ד בדין כשרות עוגיות פפושדו לפסח ולשאר ימות השנה אשר נתפרסמו בקובץ דברי חפץ גליון כ"ו מעמ' קע"ב. והנני להשיב, ורק אקדים ואומר כי עיקרם של־דברים הרי הם ברורים ומבוארים במאמרי הנדפס שם, ועוד יותר במאמרי המורחב הנמצא אצלי. ואכן לאחר שקלא וטריא ארוכה עם הרב אלבה יצ"ו, הרחבתי כאן יותר בס"ד לבאר מה שכנראה לא הובן. וע"ע לקמן אות ט' שלעניין מעשה הדרי בי. וזה אחלי:
♦
הכרעת מו"ר עט"ר שליט"א קובעת
ראשית אדגיש כי לאחר שראיתי דברי מו"ר עט"ר הגאון הגדול מרן רבי יצחק רצאבי שליט"א (שנדפסו בסוף מאמרי עמ' קצ"ז. ולא ראיתים רק סמוך לפני הדפסת הקובץ) שכיון דסוף סוף עסיקינן בנדון דידן לסתום ולגדור פירצה, הוראה אשר כשגגה מלפני השליט יוצָא, בעינן שתהיה ההוראה חלקה ברורה ונחרצה. הלכך חלילה להראות בפרהסיא צד היתר בנדון דידן אפילו לאחר הפסח, אדרבה לאסור איסר עד קָצֶה האחרון, שיבינו גם המון־העם חומרת הדבר, ויירתעו מלהקל ראש ע"כ. פשיטא ואין צריך להיאמר וכל שכן להיכתב שזוהי הדרך אשר ילכו בה המורי"ם, להורות לאסור איסר גם לאחר הפסח בהחלט. הרי טענה זו היא בהשקפה ובהנהגה, וסברות מעין אלו נתונים המה אך ורק לגדול שכמותו ולשאר גדולי ישראל דכוותיה. וגם הגר"ש מחפוד במענה לשאלתי הורה לאיסור גם לאחר הפסח. והפליג יותר הרב מרדכי אליהו לאסור אכילת עוגיות אלו גם לפני פסח מטעם שלא לסייע בידי עובר עבירה וכמובא בהסכמתו לספר מצה עשירה ע"ש. ופשוט שלא לי הרשות להביע דעה בסברות מעין אלו כי קטונתי מאוד. רק זאת אומר שגם ממש"כ בס"ד לפקצ"ד לא יצא מכשול להתירו בפסח גופיה מאחר שהדגשתי זאת כמה וכמה פעמים. והרי כל כוונתי במה שצידדתי להיתרא לאחר הפסח הוא בלאו הכי רק בדרך לימוד להלכה ולא למעשה וכמובן מהטעם שביארתי בס"ד בדברי חפץ בהערה א'. ופשוט. וזה לבד ממש"כ בסוף המאמר שחובה עלי להדגיש כי פשוט שאין בי כח להכריע, ואינני אלא דן בקרקע לפני הרבנים גדולי ההוראה שליט"א ע"כ. ועוד אבהיר כי פשוט נמי שאין בכל מה שכתבתי מציאת צד של פתח להתיר אכילתם בפסח גופיה, כך שלעת עתה עכ"פ לא מצאנו שום היתר להכין לכתחילה עוגיות אלו למען אכילתם בפסח. וזה ברור. וע"ע לקמן אות ט'.ולגופם של דברים, אכתוב בס"ד בקצרה לפי סדר דבריך:
♦
הבהרת הדברים כי חמרי ההתפחה ועניין המלח דמו אהדדי להיותם בספק איסור כרת
א. באות א' ד"ה אך לענ"ד כתבת, שהר"ן אינו מקור להקל אלא אדרבה מקור להחמיר, ונראה שלא עמדתי על ההבדלים שביאר בין מלח לחומר ההתפחה וכו' והאריך בזה. הנה בירחון האוצר גליון כ"ז לא האריך כב' בסברות החילוק כמו שהאריך עכשיו, אלא כתב בזה רק מעט מזעיר, כאומר שאכן אין הדברים מוחלטים. ועם כל זה לענ"ד אין בזה הכרעה ברורה, וכדלקמן בסמוך.ולגבי כל הסברות שנראה לאסור, התייחסתי לכך במפורש בעמ' קפ"ו ד"ה אלא ובעמ' קצ"ב ד"ה ואם. ותורף הדברים בנוסח אחר הוא שמאחר שאין הדברים מוחלטים בגמרא ופוסקים, וגם בסברות ישנם צדדים לכאן ולכאן, בכגון דא כל גיבובי הסברות אינם מכריעים בבירור, ויש בהם רק לייצר ספק, ועל כן צריך אחריות עצומה וכו'. וגם על הסברות שכתב עכשיו לענ"ד אינן מוכרחות, והמציאות היא שמלח ע"י חום חוזר להיות כמים. ודו"ק[1]. ודברי הכימאים שמלח אינו נוצר ממים ממש, ואינו חוזר לברייתו וכו', אין בזה כלום נגד דבריהם המפורשים של רבותינו הקדושים הר"ן וסייעתיה שכתבו להדיא שמלח נוצר ממים וכשנשתנה צורתו וטבעו היתר גמור הוא. וגם אם יש חילוק, להלכה אינו מחלק, מאחר דלא פלוג רבנן. וכבר ידוע שהרבה מהמחקרים בימינו יש בהם עקירת דברי חז"ל. ועיין מה שהאריך לבאר בזה מו"ר שליט"א בשערי יצחק שנה זו מדוע ולמה כך הם פני הדברים, עש"ב. ועכ"פ ממילא אין תימה על הגרשמ"ע שסובר להתיר, אלא שאחריות על כתפיו. ועיין עוד לקמן אות י"א ד"ה וגם. אלא שלפי דרך זו בייחס למחקרי זמנינו, ממקום אחר לכאורה יש להעיר על הגרשמ"ע שיש לאסור כל הכנסת חומר המתפיח בלא אפשרות לחלק בין ניפוח להחמצה, כי אין לנו אלא מה שעינינו רואות, וכיעויין באריכות לקמן אות י"א.
אולם אכתי פש גבן הטענה השלישית שתלויה היא בהבנת כוונת לשון הר"ן שכתב שאין למלח כח עם השמן להחמיץ, ומשמע שרק בכה"ג נקלש כח המלח ואינו מחמיץ. והאמת אגיד, כי כבר אני בתוך לימודי שמתי ליבי לזאת שיתכן וזהו המכוון בלשון הר"ן, אמנם לאחר העיון לענ"ד לא נהירא, ועכ"פ אין הדבר מוכרע. וצ"ע.
אבל נראה לי שלא הובנו דבריי מספיק, הילכך אדגיש כי לדידי פשוט דגם בעניין חמרי ההתפחה אי דמו למלח מידי ספיקא דאיסור כרת לא יצאנו. רק צידדתי מקום להבנת צד המתירים כנגד הדברים שנכתבו להיפך בהחלט גמור וכדלעיל, ולמען גודל הבקשה שכתב בסוף המאמר בגליון כ"ז שהבאתי בעמ' קפ"ט. וז"ל: ולרבנים המתירים אני פונה בתחינה ובקשה, שיחזרו לעיין שוב בנושא. ובעיקר אבקשם להשיב לטענה הכבדה, שאין להם כל סמך בדברי הגרע"י להתיר בזה. כל ההיתר בטעות יסודו, כי הגרע"י לא ידע שהביקרובנט נעשה ממים. אבקש מכל מי שמכיר רבנים שכתבו היתר גמור או חלקי, דהיינו שיש למקילים על מה לסמוך, שיפנה אותם למאמר זה. ואם יש מי שיודע להשיב על טענה זו, אבקש שיעלה את דבריו על הכתב וכיעוש"ב. וכל וזאת אעפ"י שאיני נמנה עמהם ואיני מבין טעמם וכו'.
וממילא פשיטא שגם בעניין תהליך הכימי וגם בעניין הדימו למלח, לדידי הקטן בכולהו אמרינן דמידי ספק איסורא דכרת לא יצאנו. דתרוויהו כאחד שווין. ומאד צודקים הדברים שהביא שעל המתיר להביא ראיה ולא על האוסר, שהרי דבר זה לא היה בזמן חז"ל ולא עליו דיברו כשהתירו מי פירות. ומי שטוען שגם בהוספת חומר זה אין בעיא, צריך להביא ראיה, ולא רק לסתור את הטענות של האוסרים. דוכי מפני שאנו מדמים נעשה מעשה ע"כ. וע"ע לעיל ד"ה ראשית. [ובהצטרף לזה מה שציינתי במאמר בקובץ דברי חפץ עמ' קפ"א יובן היטב עומק העניין בדרכי מחלוקתם.] ומכל מקום, לעניין אחר הפסח, שהוא דרבנן, יש מקום לקבל צד קולא. אבל עיין לקמן אות ט'.
♦
עוד כמה הערות והארות
ב. ולגבי מה שכתב בד"ה ומה שאמרו בגמרא, אף שכבר אני כתבתי בס"ד דקדוק זה בדברי חפץ ריש עמ' ק"פ, מכל מקום יש להעיר כי מלשון התוספות שכתב שא"א לפרש מחמת שאור דכל שכן הוא, והוצרכו לתרץ דהחידוש הוא דנתחמץ ע"י שמרי יין, מבואר דלא סברו דקדוק זה שנתחמץ מחמת דבר אחר משמעותו לרבות כל דבר המחמץ. ודו"ק. ומש"כ בד"ה לעומת זאת, שאם נאמר שחימוץ מחמת דבר אחר אליבא דהתוספות הוא דוקא ע"י שמרי יין, קשה להבין מה החידוש וכו'.לא הבנתי, הרי מעולם לא היה צד כזה שהוא דוקא בשמרי יין[2], וכמש"כ באריכות בהוכחות ברורות בדברי חפץ מעמ' קע"ט אות ו'. ובגוף השאלה פשיטא ופשיטא שיש בזה חידוש וכמובן למעיין לקמן אות ח'.ג. ובעניין מש"כ בהגדרת החימוץ בלחם, יש לצרף לזה מה שכתבתי בס"ד תוספת דברים בזה, למעלה משמונה שיטות בין רבני וחוקרי זמנינו וכמובא לקמן סוף אות י'.
ד. והקושי שכתב על דברי הברך משה שהם דלא כפשט הגמרא, ויכולים להיות רק כפירוש אפשרי ברמב"ם עכ"ד, לדידי אינו קשה כלל. והרי הוא גופיה כתב דבריו על סדר הגמרא ולא ראה בזה שום קושי, אדרבה אינו אלא ביאור הנצרך להבנת דברי הגמרא[3]. ועיין במש"כ בס"ד במאמרי שבדברי חפץ עמ' קפ"ב הערה ד'. ואפשר לבאר גם כמש"כ בשו"ת כנף רננה אור"ח סימן מ"ה ד"ה והנה, דחמץ בלא שאור אינו [חימוץ] מן המובחר ולכך צריך פסוק יעו"ש. ובדרך זו כתב הרב שרשברסקי בקובץ ישורון י"ז עמ' ת"ק שפעולת שמרי יין מוגדרת כחימוץ מחמת דבר אחר וצריכה ריבוי כיון שזה סוג אחר של שמרים מהשמרים שיש בשאור, עש"ה.
ה. ומה שהעיר על מש"כ בס"ד (במאמר ששלחתי אליו. ומובא לקמן אות י') שיש מקום להקל ע"פ המכילתא והגמרא בביצה שהם כנגד הסוגיא בפסחים. הנה תחילה אפתח לחזק הערתו על דבריי במה שפתח שמסתבר לומר שהסוגיא בביצה סוברת שלא צריך פסוק לנתחמץ מחמת דבר אחר ע"כ, דהנה מאחר שחזינן שהסוגיא בפסחים פתחה בלשון נתחמץ מחמת דבר אחר מנא לן, משמע שפשוט שחייבים עליו, ורק השאלה מניין. דאל"כ הוה ליה להש"ס למיפתח בשאלה על ייתור הפסוק ולמידרש מיניה לנתחמץ מחמת דבר אחר. וממילא איכא למישמע מינה דאכן יתכן דנתחמץ מחמת דבר אחר לא צריך פסוק. ועיין לעיל אות ב'. וקיצרתי. וצ"ע.
ולגופו של עניין, מאחר שהדברים אצלי בבחינת קשיא עתיקתא, מה גם שלעניין מעשה אין נפקותא וכדלקמן אות ט' (ועיין מש"כ החתם סופר בשיירי תשובות שנדפסו בסוף חידושיו למסכת כתובות (שנת תרס"ח) דף מ"ו ע"א, דברים חשובים השייכים לכל כגון דא). נשאיר זאת למעיינים, והמעיין היטב בדברינו דלקמן אות י' בין יבין את אשר לפניו והוא אשר ישפוט בינינו.
ו. מה שהאריך תוך דבריו וגם בהערות לגבי הנדון בתוס' כיצד נילושה העיסה האם עם מים או יין. הנה כבר באחרונים דיברו בצורה כזו וכמו שציינת בדבריך, וההערות של כב' קשורות למה שכתב בגליון האוצר כ"ז אות ה' בעניין אם יש חימוץ בלא מים. ואכן נזהרתי שלא להתייחס לסוגיא זו בהדיא מפני האריכות שנצרכת לה ומה שהלב חושק הזמן עושק. וע"ע לקמן בסמוך אות ח'. ואני כתבתי כפי פשטות ההבנה בגמרא ובאחרונים, ללא הסתעפות רחבה. והאמת אגיד שגם בלומדינו בכולל סוגיא זו, כולם פה אחד הבינו שהנדון הוא האם יש מים או אין, כך שאיני יודע מי המחדש. ועכ"פ ייש"כ על כל ההרחבה בנושא זה, ואי"ה לעת הפנאי אעיין בו. וייש"כ גם על ההערה בראיה שהבאתי מהרא"ם, כי יתכן שאגב שיטפאי שגיתי בדבר פשוט, אבל עדיין צל"ע. שוב עיינתי קצת ומקופיא כעת נראה לי איפכא, שהרי זה לשון הרא"ם: דוקא שנתייבשו, דאם לא כן הויא לה עיסה שנילושה ביין דאין בה אלא לאו לחודיה ע"כ. כלומר דאי מדובר שהשמרי יין אינם יבשים נמצא שלש ביין גופיה, ועכ"פ בצירוף יין, שאז לכו"ע אין בזה כרת רק לאו (וגם לרש"י), ולכן העמיד שמדובר בשמרי יין יבשים ובכך מובן דמיירי שלש עם מים ובזה יש כרת[4]. ולגבי הביאור הלכה, אדגיש שוב שכל כוונתי במה שהצדקתי את הגרשמ"ע בביאורו לביאור הלכה אינו אלא מאחר שכתב שביאורו אינו מוכרח והוא רק אפשרות בגדר ספק. דו"ק והבן:
ז. ועל האמור בהערה לגבי מה שהערתי שציבור האברכים אינו הציבור העיקרי שקונה העוגיות הללו. הנה רק זאת למודעי כי מה שכתבתי הוא ידוע ופשוט שהאברכים אינו הציבור העיקרי שקונה, וגם מתלמידי הגרע"י רבים מהם, בפסח חוששים מלאכול בשום פנים. וכיום גם חלק ניכר מהציבור הפשוט יותר חוששים ומחמירים בספק איסור חמץ, וכאשר שמעתי זאת בכמה מקומות. אלא שלצערנו יש אחד מתלמידי הגרע"י שמרבה לדבר ע"ז שהדבר מותר בהחלט, ואף נגד מר בריה דרבינא, הראשל"צ, שאסרם למי שמקפיד שלא אוכל שמורה ואכמ"ל.
ובעניין הצורך לבדוק חימוץ דשמרי יין, הנה נצרך הדבר מאד לברר שאכן ישנו סוג חימוץ נוסף לבר משאור, ועכ"פ להגדיר יותר טוב מהו חימוץ. ובעיקר כנגד החושבים להיתר, ויש הרבה מה להאריך וכיעויין גם בדבריך אות א' מד"ה לעומת זאת. והבן. וכבר ראיתי מש"כ בספרו מצה עשירה, אלא דשם לא נכתב בפירוש שנבדקו הדברים ע"י זה שלקחו שמרי יין שהתייבשו בתנור כמש"כ התוס'. ועתה כתב כב' שלא ידוע על חימוץ כזה בפועל, והמסתבר שמדובר בחימום מתון וכו'. וע"ע לעיל אות ד'. הנה לפנינו גודל הצורך שבחקירת הדבר, ועדיין לא הובא הדבר לחקירה. אמנם אכן כעת נראה שעכ"פ לעניין דינא אין נפקותא וכדלקמן ד"ה וכשנבוא.
ח. ולעניין מש"כ שהתייחסתי רק לעניין הראשון והאחרון בלבד, הלא זה מפני שלטענתך זוהי הטענה הכבדה והעיקרית וכו', וכפי שהדגשתי זאת בהבאת דבריך בעמ' קפ"ט ד"ה ובסוף, וכדלעיל אות א' ד"ה אבל. ואיני פנוי להאריך ולעיין בכל פרטי הפרטים, ומברך על העיקר כתיב.
וזאת למודעי כי ראיתי שישנם בדבריו עוד כמה הערות על דבריי, אבל מאחר ואין בהם נפקותא של ממש, מה גם שיש מהם התלויים באובנתא דליבא ובדרכי הלימוד וכו'. המעיין בגוף תשובתי שבדברי חפץ, בין יבין את אשר לפניו, ואתה המעיין תעיין ותבחר, ואשרי תבחר ותקרב.
♦
מסקנא דדינא
ט. וכשנבוא לעניין דינא, הנה זה מכבר מאד חשקה נפשי לברר כיצד היתה פעולת החימוץ בעבר, שאז נדע כוונת חז"ל בדרשתם נתחמץ מחמת דבר אחר, והיו לי בזה כמה ניסיונות ולא עלתה בידי. ועכשיו אורו עינינו וישמח ליבנו בראותינו מה שכתב כב' שהפירוש המסתבר בפשטות הסוגיא דנתחמץ מחמת דבר אחר הוא שמדובר בחימוץ על ידי נתר. והיינו משום שנראה שמרבים כאן חמץ ששונה מחימוץ רגיל ושזו היתה דרך ידועה להכנת לחם בימי קדם, כפי שהביא מספר חמשת מיני דגן שכתב שהנתר שימש לכמה שימושים לניקוי לרחצה וכו', והנתר ששימש למאכל היה קרוב לתרכובת של נתרן ביקרבונטי (סודה לשתיה) הנמצאת באבקות אפיה. והביא שם עוד כמה מקורות לכך שבימי המצרים והיוונים היו מכינים מאפים עם נתר, ושכן כתוב בספר הישר בעניין חטאם של שרי פרעה בזה"ל: וימצאו שרי פרעה זבובים רבים ביין אשר הביא שר המשקים, וגם אבני נתר נמצאו בלחם שר האופים ע"כ. הנה פירוש זה מייחס לאופים במצרים שימוש בנתר לאפיית הלחם, כנראה לצורך קבלת לחם מלכותי תפוח, וחטאו של שר האופים היה שלא הקפיד לכתוב ולערבב היטב את הנתר, ונותרו בלחם גושים שפגמו בטעמו, ע"כ מספר חמ"ד. [והגם דאפשר לומר דהא דהזכיר ספר הישר אבני נתר הוא משום דמעשה שהיה כך היה, מכל מקום מסתבר יותר כדלעיל, דאל"כ מה תועלת יש להשמיענו שהיה זה עם אבני נתר, על כן נראה שהיה זה כפי רגילותם חלק ממציאות פעולת האפייה והחימוץ.] והאריך כב' על זה גם בהערה, ומסקנתו היא שהשימוש בנתר ללחם היה ידוע אף אצל המצרים הקדמונים ואצל הערבים, ומסתבר שהכירו את יכולתו להתפיח. ומסתבר שלא השתמשו בו בקביעות להתפחה כי הוא פועל להתפיח בעיקר בהוספת חומצה ע"כ. ויעוש"ב. והחומר הנתרן ביקורבנטי הנז' הוא כמו הסודיום שבו משתמשים בפפושדו.וזה מכבר עוררני לבדוק זאת מו"ר שליט"א, ומעיקרא היה נראה לו שלשם הדברים הולכים, אבל לא הצלחנו לברר את המציאות. ויש לדעת שגם בוופלים של חברת מן המצויים בזמנינו החמצתם היא על ידי סודיום ביקרבונט שהוא הוא החומר הניתן בפפושדו. ומסתמא כן הוא גם בעוד הרבה מוצרים. הרי לן שאכן זוהי דרך החימוץ בימינו, וא"כ יש לומר דמתרבה הוא לאיסורא דכרת מנתחמץ ע"י דבר אחר.
ואמרתי אבוא אוסיפ'ם שהדברים מספר חמ"ד הובאו גם במדריך דעת כשרות בד"ץ יורה דעה שנת תשע"ב עמ' 88 ע"ש. וגם החיזקוני על התורה (בראשית מ', א') כתב כדברי ספר הישר: שר האופים עירב אבני נתר שחוקות בקמח ע"כ. ויש לצרף לזה מה שכתב כב' בירחון האוצר גליון כ"ח עמ' פ"ח אות ג'. ואם כן, אכן פשוט יותר לומר שזהו מה שנתרבה לחימוץ במחמת דבר אחר. והגם שצידדתי במאמרי הקודם בדברי חפץ עמ' קפ"ו ד"ה והרי, דהריבוי בנתחמץ מחמת דבר אחר קאי על סוג חימוץ הנעשה מחמץ דומיא דשאור, וכיעו"ש, עכשיו שנתגלה לנו שסוגי החימוץ שהיו בזמנם לא היו דוקא דומיא דשאור, ובהצטרף לזה דברי התוס' שנתרבה חימוץ דשמרי יין אעפ"י שאינו חמץ, ומשמעות כוונת מהר"ם חלוואה שכתב להדיא דנתחמץ מחמת דבר אחר היינו על ידי אבנים, ולפי המתבאר מבואר שכוונתו לחימוץ על ידי נתר. [וזה דלא כבעל נטעי גבריאל בהערותיו על מהר"ם חלוואה דף קס"ז אות ל"א שפירש דהיינו אבנים המוציאים הבל ע"ש, ונראה שפירש זאת מחמת דחקו, והשתא נתבררה לנו האמת בס"ד].
ובפרט לפי מה שהראה לי מו"ר עט"ר שליט"א בספר הפעולות חלק ד' אות צ"ו (מודיעין עילית, תשע"ד דף רנ"ג) שישנם שלשה סוגי חימוץ ללא שאור. וז"ל: לעשות חמץ בלי שאור דרהם לבונה תשרה במים והמס היטב מאד ומחה אותו ותחמם האלו ותלוש בהם הקמח מהרה ותכסה בבגדים היטב. דבר אחר, עלי אילן אגוז לחים כתושים ושימם במים ותרתיחם ותסננם ותלוש בהם בעודם חמים כנז'. דבר אחר, ערב חומץ יין חזק בשמן זית ותחממם ותלוש ותכסה כנז' ע"כ. וזה נראה דומיא דמש"כ התוס' חימוץ דשמרי יין. ומדכתב לעשות חמץ, אפשר להבין שאף עוברים עליו בפסח.
ואף אני הענ'י מצאתי בס"ד למהרח"ו זיע"א בספר הפעולות הנז' חלק ב' אות ל"ד שישנו עוד סוג חימוץ נוסף בלא שאור. וזה לך לשונו שם: לעשות חמץ בלי שאור, ויועיל זה למוצאי חג הפסח כדי שלא יחמץ בשאור של גויים. קח מעט שאור [של גויים, ועיין לקמן. יחב"ש] וכרכהו תוך בגד פשתן דק נמשך בשמן כדי שלא יתדבק בשאור, וקח העיסה שרצית להחמיץ אותה מבלי שאור ותטוח אותה על הבגד הנז' אשר נתת השאור בתוכו, וצריך שזו העיסה תלוש אותה במים חמין, ואח"כ תטמון עיסה זו תחת בגדים רבים להתחמם יום אחד ותמצאנה מחומצת, ולא תהיה זו העיסה גדולה, אלא כשיעור השאור או כפלים, ואחר שתמצאנה מחומצת תוכל להחמיץ עמה עיסה גדולה שתרצה ע"כ. והובא בחלקת שלמה ח"ד עמ' רי"ט. חימוץ זה הוא ע"י ריח של שאור. וצריך לומר דמיירי בשלקח בתחילה מעט שאור של גויים, ואעפ"י שרצונו לא להחמיץ בשאור של גויים, הרי קיימא לן דריחא לאו מילתא היא.
אלא שיש להוסיף בזה נופך וביאור קצת. שהרי לכאורה אם כנים הדברים מדוע לא הזכירו הראשונים חימוץ זה, למה בעלי התוס' מצאו רק באשכנז חימוץ דשמרי יין ושאר ראשונים כתבו ע"י שאור וכיוצא בו, ולא כתבו את הדוגמאות המצויות, וכגון נתר וכדומה, לבד ממהר"ם חלוואה. אולם היא גופא התשובה והן הן הדברים, כי מאחר שנתחמץ מחמת דבר אחר כולל כל סוגי החימוץ שמשתמשים עמו להחמצה, וכפי המצוי והידוע אצל הנחתומים, לכן חז"ל סתמו דבריהם לומר נתחמץ מחמת דבר אחר. והיינו נמי טעמם של הראשונים שכתבו שאור וכיוצא בו, משום שהדברים פשוטים ומובנים מאליהם. מה גם שידעו שישנם סוגי חימוץ המתחלפים בשינויי הזמנים. וכנראה במקום בעלי התוס' היו מחמיצים רק ע"י שאור, לכן נתקשו דכל שכן הוא, והוצרכו להביא דוגמא מארצות אשכנז. אבל שאר ראשונים שהיה מצוי אצלם סוגי חימוץ נוספים לא הוצרכו לבאר זאת מחמת פשיטות הדברים. ויתכן נמי שלכן השמיט הרמב"ם הלכה זו.
אמנם הגם דמרבינן שאר מילי לחימוץ דומיא דשאור, עדיין ישנו חילוק ביניהם, דשאור אף שהוא בפני עצמו חייבים עליו כרת או לאו, והארכתי ע"ז קצת בס"ד במאמר המורחב וכדלקמן אות י' ואכמ"ל, משא"כ שאר מילי כשהם לחודייהו, דאין בהם שום איסור באכילתם או שהייתם. וזה פשוט.
והביאור הראשון שכתב (בד"ה ר"ח אמר), בלשון רבינו חננאל כגון שאור וכיוצא בו, שלא אתא אלא לומר את הכיוצא בו של השאור, והזכיר את השאור רק כדי שיובן על הדימוי במכל שכן ע"כ. כך אמר לי בזמנו מו"ר שליט"א שדנתי לפניו בזה.
איך שיהיה, מכל זה נראה שאכן שהעוגיות הנז' הן חמץ גמור לברך עליהן על ביעור חמץ. אך שֶמֶא הספרדים החוששים לספק ברכות גם כשיש שני פוסקים כנגד מאה, וכמש"כ בשדי חמד, הכא עכ"פ יש להם לברך בלב, אבל האשכנזים והתימנים יברכו ויתברכו. ומו"ר שליט"א אמר לי דלדידיה יש עוד לעיין בזה אם הדבר מוסכם לכל השיטות וכו', ועכ"פ ודאי שאין זו ברכה לבטלה עכ"ד. והשתא נתחזקו ונתאמצו ביותר דברי מו"ר שליט"א, ושאין האיסור לאחר הפסח רק עניין השקפתי והנהגתי וכדלעיל ד"ה ראשית, אלא גופו של חימוץ הוא ללא ספק.
ואכן לא טובה השמועה מה שכתב שראה שהרב יגאל בן יוסף (ראש בד"ץ בית יוסף) טוען שלאחר הפסח יש עודפי ייצור שחוזר למסלול העוגיות שיש עליהם חותמת הכשר בד"ץ. ומזה הביא ראיה שגם הבד"ץ לא מתייחסים לעוגיות כחמץ גמור ע"כ. ולאור המתחדש כאן כעת יש לעורר את הציבור על זה, ובפרט את גדולי הרבנים נותני ההכשר. ומ"מ לדינא אין בזה נפק"מ כל כך, מאחר שהרי זה לכל היותר ספק תערובת חמץ (כי מנין לנו איזה עוגיות נמצאות עכשיו לפנינו) שעבר עליו הפסח, שהוא היתר גמור. וגם יש לומר כל דפריש מרובה פריש. אלא שאין מבטלין איסור לכתחילה. ומה שלומדים מכך להתיר גם בתוך הפסח, יש ללמוד וללמד את העם שאין זה אלא דברי הבל ואינם כלום. כנלע"ד. הגם כי למעשה אני מסכים עם כב' שאם יוצא מכך מכשול, יש לבד"ץ העדה החרדית להיזהר מזה, או לכל הפחות לפרסם על כך.
♦
מקור חדש נוסף לצדד להיתרא לעניין אכילת עוגיות הנז' לאחר הפסח
י. ואצרף כאן שני פרטים חשובים מתוך מה שכתבתי בס"ד להוסיף על מאמרי שנדפס בדברי חפץ (ובהשמטת הציונים להרחבות נוספות במאמר המורחב). הראשון הלא הוא מה שכתבתי בס"ד להביא ראיה מסתירת הסוגיות בין פסחים לביצה והתוספתא, כדי לצדד להיתרא בעניין חמץ שעבר עליו הפסח, והדברים אמורים כלפי מש"כ לעיל אות ה'. וזה לשוני:וכעת עלה בדעתי בס"ד להביא מקור חדש לצדד להיתרא. דהנה במכילתא על פסוק (שמות י"ב, י"ט) כל אוכל מחמצת אות ס"ט איתא בהאיי לישנא: כי כל אוכל מחמצת. למה נאמר, לפי שנאמר (שם, ט"ו) כי כל אוכל חמץ, אין לי אלא חמץ שחייבים עליו כרת, שאור מנין, ת"ל כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. [עד] שלא יאמר יש לי בדין, מה אם חמץ שאינו מחמיץ אחרים חייבין עליו כרת, שאור שהוא מחמיץ לאחרים אינו דין שחייבין עליו כרת. לא אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה לפיכך יהו חייבין עליו כרת, תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת. ת"ל כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. אקרא אני את השאור ק"ו לחמץ, מה השאור שאינו ראוי לאכילה חייבין עליו כרת, חמץ שאינו ראוי לאכילה דין הוא שחייבין עליו כרת. לא אם אמרת בשאור שהוא מחמיץ לאחרים לכך חייבין עליו כרת, תאמר בחמץ שאינו מחמיץ לאחרים לא חייבין עליו כרת, ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו' עד שיאמרו שני כתובין ואם לא לא שמענו ע"כ. וברש"י עה"ת שם הובא זאת בקיצור[5].
מדברי המכילתא מבואר דהילפותא מקרא דכל מחמצת אינו קאי על אכילת חמץ שנתחמץ ע"י דבר אחר (דהיינו שמרי יין או שאור וכדלעיל), אלא איירי גבי אכילת שאור גופא. וממשמעות סוגיא דילן בפסחים נראה שאין חייבים על אכילת שאור בכרת, מאחר שאינו ראוי לאכילה, ולכך נדרש הפסוק לחייב על נתחמץ ע"י דבר אחר. ולהדיא העיר זאת כבר המלבי"ם בהתורה והמצוה על המכילתא וז"ל: כל אוכל מחמצת ונכרתה. ולמעלה אמר כל אוכל חמץ ונכרתה, מפרש מחמצת הוא השאור המחמיץ, וצריך תרווייהו כמו שמפרש ששאור אינו ראוי לאכילה. ובגמרא (פסחים דף מ"ג) מפרש מחמצת שנתחמץ מחמת דבר אחר, כי על שאור אינו חייב כרת שהוא נוקשה, רק בעת שהטילו לעיסה ומחמיץ אותה חייב עליו ונשמע נתחמץ מחמת דבר אחר, וכן נשמע חיוב השאור אף שתחילה לא היה ראוי לאכילה ע"כ[6].
♦
מחלוקת הסוגיות האם ישנו חיוב כרת על אכילת שאור
ודרשת המכילתא לכאורה הינה גמרא מפורשת בריש מסכתא דביצה שמאי אומר שאור בכזית וחמץ בככותבת הלל אומר זה וזה בכזית. ובגמרא דף ז' ע"ב איתא בביאור פלוגתייהו בהאיי לישנא, מאי טעמייהו דבית שמאי, א"כ [דחד שיעורא לתרוויהו. רש"י] לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור, ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית, שאור שחמוצו קשה לא כל שכן, שאור דכתב רחמנא למה לי, לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה. ובית הלל צריכי, דאי כתב רחמנא שאור הוה אמינא משום דחמוצו קשה, אבל חמץ דאין חמוצו קשה אימא לא [עיין בשטמ"ק ד"ה וב"ה, שפירש הכי, אימא לא, כלומר שלא יהא חייב בכזית אלא בככותבת. או שלא יהא חייב כלל באכילת חמץ, להכי כתב חמץ לאקושיה לגמרי לשאור וכו' יעו"ש. והצד השני בדבריו הוא ממש כדרשת המכילתא וכך מדוייק מרש"י. יחב"ש], צריכא. ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה, אבל שאור שאין ראוי לאכילה אימא לא, צריכא. ובית שמאי לית להו דרבי זירא [בתמיה דהא קרא בהדיא כתיב. רש"י] דאמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ. לעניין אכילה כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי לעניין ביעור, בית שמאי סברי לא ילפינן ביעור מאכילה, ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה. אתמר נמי א"ר יוסי בר חנינא מחלוקת לענין ביעור אבל לעניין אכילה דברי הכל זה וזה בכזית. תניא נמי הכי ולא יראה לך (שאור) ולא יראה לך (חמץ) זהו מחלוקת שבין בית שמאי וב"ה שב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת וב"ה אומרים זה וזה בכזית ע"כ.המעיין היטב בדברי הגמרא יחזה דהגם שלמסקנא ילפותת הגמ' אינה מקרא דכל מחמצת לא תאכלו ולגבי אכילה, אלא על קרא דלא יראה לך שאור ובעניין ביעור, ועלה פליגי ב"ש וב"ה, מ"מ הרי עדיין קיימא לן דעתו של ר' זירא דדרש מקרא דכל מחמצת להורות דלכו"ע חייב על אכילת שאור בכרת. וכמש"כ התוס' שם ד"ה דאמר בסוף דבריהם בזה"ל: ואם תאמר הואיל ואית להו הצריכותות למה להו דר' זירא. י"ל דלא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת [קמ"ל ר' זירא דאיכא כרת גם בשאור] ע"כ.
ולחדד את הבנת העניין נוסיף ונאמר דאכתי ישנה מחלוקת באופן הילפותא שבין דרשת המכילתא לדרשת ר' זירא, דר' זירא יליף לחייב כרת על אכילת שאור משינוי לישנא דכל מחמצת לא תאכלו, דפתח בשאור וסיים בחמץ. והמכילתא למדה זאת מיתורא דשאור וחמץ. ותרוויהו כאחד שווין, דסתרי נינהו לדרשת הגמרא בפסחים. ודו"ק. וע"ע לקמן ד"ה ומלבד. אבל כל זה רק אליבא דהגהת מהרש"ל ברש"י ד"ה וסיים, שלדבריו דרשת ר' זירא היא אכן מקרא דכל מחמצת. ועיין בחשק שלמה שבילקוט מפרשים ובשאר ספרים שהאריכו על כך שיתכן ואין צורך להגיה את לשון רש"י, וא"כ דרשת ר' זירא היא מפסוק כי כל אוכל מחמצת (שמות י"ב, י"ט. ועיין בדברי חפץ עמ' קע"ג הערה ב'). ואין להאריך, כי לענייננו אין נפקותא בזה. דעכ"פ משמעות הגמרא בפסחים דאין חיוב כרת על אכילת שאור, וכדלעיל.
♦
שקו"ט בדברי השבות יהודה במה שכתב ליישב סתירת הסוגיות
ובעיוני במפרשים חזה הוית למה"ר יהודה נגּאר בספרו שבות יהודה על המכילתא (נדפס בשנת תקס"א) דף ט"ו ע"א ד"ה שאור שעמד ליישב את שלשת המקורות שלפנינו, דהיינו פסחים ביצה והמכילתא, להיותם אחד ושאינם סותרים כלל, רק משלימים זה לזה. וזה לך לשונו: שאור מנין ת"ל כי כל אוכל מחמצת. מכאן קשה לכאורה על מש"כ התוס' פ"ק דיו"ט דף ז' דאי לאו דר' זירא לא הייתי משים כרת אלא בחמץ ע"ש. והא כרת דשאור מכי כל אוכל מחמצת ונכרתה יתירה נפקא ליה הכא. והיה נראה דגמרין על כרחך פליג אמכילתין, דבריש פרק אלו עוברין (דף מ"ג ע"א) נפקא ליה ממחמצת דעונש ודאזהרה לנתחמץ מחמת דבר אחר ע"ש. ואלו הכא מצריכינן ליה לכרת דשאור ומחמצת דאזהרה דריש ליה לעיל שאזהרתו לעולם ולית ליה דרבי זירא, אך בגמרא דילן נפקא ליה כרת דשאור מדר' זירא וכו'. שו"ר בפרק כל שעה דף כ"ח דמסיק דלר' יהודה דכל מחמצת לאחר זמנו מ"מ מחמת דבר אחר נפקא ליה מדאפקיה בלשון מחמצת ע"ש וא"כ שפיר י"ל דלא פליג גמרין אדהכא דאע"ג דדריש נמי כי כל אוכל לכרת דשאור מ"מ מדאפקיה בלשון מחמצת נפקא ליה מחמת דבר אחר ואית ליה נמי דרבי זירא לחמץ בכזית ע"כ.ומלבד מה שדבריו הם דלא כהתוס' ופשטות הבנת הגמ' בפסחים, הנה דחוק מאד לומר כן, שהרי לדברי ר' זירא המלה מחמצת פירושה חמץ, ואליבא דהמכילתא פירושה שאור. וארכביה אתרי רכשי. והעירני לזה שאר בשרי ידי"נ הר"ר אליה מגאר שליט"א. שוב שמחתי לחזות שכבר עמד להקשות זאת מה"ר אברהם יצחקי הכהן בספרו משמרות כהונה (נדפס בשנת תרכ"ב) בסוף ח"ג דף שס"ט ע"ב ד"ה שאור וזה לשונו: שאור מנין ת"ל כי כל אוכל מחמצת וכו'. גם מברייתא הלזו מוכח דלא ס"ל דר' זירא בפרקא קמא דביצה הנ"ל, דמברייתא הלזו מבואר דמחמצת הוא שאור ולא מכח יתורא, מדקאמר בתר הכי אקרא אני מחמצת חמץ מנין ת"ל וכו', ור' זירא קאמר סיים בחמץ, וההוא קרא דר' זירא סיים במחמצת דהוא שאור לפום האי ברייתא, ומגמ' דפרק כל שעה דף כ"ח ע"ב ור"ש וכו' וכל מחמצת מבעי ליה לכדתניא אין לי אלא שנתחמץ מאליו וכו', יש להוכיח דלא ס"ל כברייתא הלזו, דאי איתא אמאי לא קאמר לר"ש מחמצת איצטריך לשאור וליכא למימר דאחר דגלי גבי כרת דתרוייהו כי הדדי ילפינן מיניה ללאוי דכי הדדי נינהו דהא בפ"ק דביצה מצריך הגמ' תרי קראי גבי לא יראה לחמץ ולשאור ולא ילפינן מכרת וי"ל וע' להרב שבות יהודה ע"כ. המובן שבסיום דבריו רמז שדבריו נאמרו כהערה על השבות יהודה. [וע"ע במרכבת המשנה שם].
יוצא אם כן דפשטא דמלתא שהסוגיות סותרות, ומסוגיא דפסחים מתבאר דליכא כרת על אכילת שאור, ובסוגיא דביצה מבואר דאיכא איסורא דכרת אף על אכילת שאור[7].
♦
חידוש – יתכן שהרמב"ם פסק כהסוגיא בביצה
ואחרי היגלות לנו כל זאת, אפשר אם בעיני ה' יכשר ללמוד מכאן טעם אחר להשמטת הרמב"ם לדינא דנתחמץ מאליו, וכאשר תמה על כך מהר"י פיק בעל מסורת הש"ס במכתב שאלתו לנודע ביהודה אור"ח תניינא סימן ס"ט, והיינו משום דס"ל כסתמא דהש"ס בביצה. ובפרט דאיכא תנא רבא דמסייע ליה - מכילתא דרשב"י. וידוע שדרך זו היותר נכונה ומצויה בדרכו של־רמב"ם, וכיעויין גם בשו"ת הרמב"ם (מכון ירושלם) ח"ב ליקוטים סימן תקל"ח.וזה גם בהצטרף לנו ראיה נוספת בס"ד לחזק שאכן כן היא דעת הרמב"ם, דס"ל כסתמות הסוגיא בביצה ודלא כהסוגיא בפסחים[8], שהנה זה לשונו בפרק א' מחו"מ הלכה ב': ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא ע"כ. והראב"ד השיג עליו בזה כיעו"ש. והאריכו על כך המפרשים. עכ"פ הרב המגיד כתב שלדעת הראב"ד חייבים על אכילת שאור ולרמב"ם פטור. והכס"מ הגיה בדברי הראב"ד שתסכים דעתו עם הרמב"ם לפטור מכרת באכילת שאור. וזה מפני שהבינו כוונת דיוק לשונו הזהב של־רמב"ם שהדימוי בין חמץ לשאור הוא כלפי הדינים היוצאים, דהיינו כדוגמת חמץ, דכשאינו ראוי לאכילה אין חייבים עליו, הכא נמי השאור, מאחר שאינו ראוי לאכילה אין חייבים עליו. ברם לפקצ"ד אפשר לדייק בלשון הרמב"ם לאידך גיסא, דהיינו שכמו שעל חמץ כמות שהוא חייבים על אכילתו כרת, הכא נמי על שאור כמות שהוא חייבים על אכילתו כרת, אעפ"י שאינו ראוי לאכילה. [ואכן הצל"ח בריש ביצה ד"ה ואמנם ההפרש, כתב: השאור שתמיד אינו ראוי לאכילה יצא מכלל כל איסורין שבתורה וחייבין מלקות וכרת על אכילתו, כמפורש לקמן דף ז' ע"ב דקאמר לעניין אכילה דכ"ע לא פליגי דזה וזה בכזית, הרי עכ"פ מבואר שחייב על אכילת שאור ע"כ. ודבריו אמורים גם לדעת הרמב"ם וכיעו"ש.] ולא ראיתי מי שעמד לדקדק בלשון זו של־רמב"ם. וצ"ע. ועיין במצויין לקמן סוף ד"ה והפרי.
♦
דעת השלחן ערוך והמשנה ברורה
ובדעת השלחן ערוך אין הכרעה ברורה, אבל הנה המשנה ברורה בביאור הלכה סימן תמ"ב סעיף ט' תמה על פסק הרמב"ם והש"ע, ומסקנתו למעשה [בדעתם], שעל אכילת חמץ שנחמץ מעצמו חייבים כרת, ועל אכילת שאור שנתחמץ מחמת עיפושו אין חייבים עליו וכיעוש"ב. נמצא למעשה דפסק המשנ"ב לחייב על אכילת שאור, וכסוגיית הגמרא בביצה. [ופשיטא שאין להקשות סתירה מדברי המשנ"ב מזה שהעלה בבה"ל בסימן תס"ב את דברי התוס' גבי שמרי יין שזהו אליבא דהסוגיא בפסחים. כי אי"ז קושיא על מחבר פסקי הלכה שאוסף את הדעות, ואינו מכוון להכריע כיצד הוא למד את הסוגיא, ומביא רק את המסקנא לדעתו. ורק על הרמב"ם ודוגמתו אפשר להקשות כן. ופשוט].והפרי מגדים בפתיחה להלכות פסח פרק ב' חלק ב' אות ב', לאחר שהביא את סוגיית הגמרא בביצה דף ז' ע"ב סיכם את הדברים בזה הלשון: ולפי זה שאור אף נפסל מאכילת כלב חייב כרת ומלקות דראוי לחמע עיסה, וחמץ שנפסל מאכילת כלב מותר מן התורה דאין ראוי לחמע, וזה דלא כהר"מ ז"ל פ"א מחו"מ והמחבר בש"ע [סימן] תמ"ב ס"ט משמע גם שאור שנפסל מכלב אין עובר עליו מן התורה כלל ע"כ. וגם לדבריו אין ראיה ברורה שאכן הרמב"ם והש"ע מקילין בזה. ועיין עוד שם בהערה קמ"ח מהדורת פרידמן, ובהמשך דברי הפמ"ג שם אות ו' בחלק ג'. וע"ע בספר נעלה ביהודה (גליק) פסחים עמ' שי"ד מִד"ה ולעניין, שהאריך הרחיב בענייננו בטוב טעם. ויש בדבריו תוספות חשובות לדברינו כאן וכיעו"ש.
♦
היוצא מכל זה לסוגיא דידן
ויש עוד הרבה מה להרחיב ולהוסיף בחשבונות הסוגיות והמסתעף, והדברים הם בבחינת מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, וכיעויין גם בספר המפתח על הרמב"ם ובשאר ספרים אריכות רבה, אלא דמה שהלב חושק הזמן עושק, וכבר אמרו חז"ל באבות פ"ב משנה ט"ז ולא עליך המלאכה לגמור, וע"ש בפירוש רבינו יונה.מכל מקום הראת לדעת סניף נוסף למילף מיניה לצדד להיתרא בעיקר סוגיית נתחמץ מחמת דבר אחר. כי יש לנו מקורות קדומים ואיתנים דליכא כלל מקור לריבויי חימוץ מחמת דבר אחר, דבשלמא נתחמץ מחמת שאור אפשר לומר דכל שכן הוא מנתחמץ מאליו, וכמש"כ התוס' בפסחים דף כ"ח ע"ב ד"ה מחמת, אבל למילף מיניה לעניין שמרי יין או שאר חמרי התפחה, זאת מנין לנו. הרי מסוגיא דפסחים מתבאר דבעינן ילפותא לרבות חימוץ נוסף שאינו מאליו (או שאור). אמנם לא אכחד שלפי מש"כ בס"ד לעיל (במאמר המורחב), לדמות חמרי התפחה לשאור גופיה, יתכן דאעיקרא אזדא לה ראיה זו. ואעפ"כ כשנבוא לדונו לאחר הפסח אי חשיב חמץ שעבר עליו הפסח, לפקצ"ד שפיר יתכן להקל, דיש בזה כדי צירוף יחד עם שאר הדברים שכתבנו בזה בס"ד. ודו"ק. [אבל השתא הדרי בי וכדלעיל אות ט'].
♦
התחמקות מהנושאים בסוגיין שאינם בגדר תלמוד תורה
יא. וה'ן שני אמרתי לצרף כאן מש"כ בעניין הטענה הנפוצה שהרבנים האוסרים אינו אלא מחמת ספיקות וחששות בלתי מעמיקות, וישנו חילוק ברור בין חימוץ לניפוח וכו', וזה בנוגע גם לטענות מספר ווי העמודים ח"ב סימן כ'. וזה לשוני:הרואה יראה שלא רציתי להיכנס במאמרי זה עד כאן לכל השקו"ט המסועפת הקשורה לדברים שאינם בגדר לימוד תורה וכגון האם הגרע"י אכל בסוף ימיו מעוגיות אלו, או האם לבסוף חזר בו, והאם ידע קודם שנתן ההכשר על מציאות נתינת חמרי ההתפחה, ובכלל האם ישנם עוד בעיות נוספות וכו' וכו'. [וכידוע שתלמיד הגרע"י חוזר ושונה כל שנה שוב ושוב ליישב טענות מעין אלו וכיוצא באלו.] וזה מפני שאין מן הראוי לבזבז הזמן היקר על דברים מעין אלו, די לנו בצלילה בעומק הסוגיא להבין חומרת הדבר. ודי בזה.
אבל מה אעשה שלאחר שדיברתי בסוגיא זו ברבים כמה פעמים שמעתי באומרים לי בחזקת היד איך לא נחשוש מלומר שהגרע"י זצ"ל הכשיל את הרבים עשרות בשנים באכילת חמץ שהוא בכרת. אתמהא. הרי זה פגיעה עצומה בכבוד התורה. ומי שיש בו ירא"ש ופוסק להיתרא גדול כוחו יותר מהאוסרים ועליו ראוי לסמוך, וכדאיתא בש"ס בכמה דוכתי כוחא דהיתרא עדיף ופרש"י בביצה דף ב' ע"ב: טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה שהכל יכולין להחמיר ואפילו בדבר המותר ע"כ. ואכן הגרע"י טעמֵיהּ ונימוקֵיהּ עמיה שיש חילוק עצום ואין שום קשר בין מציאות ההתפחה בחמרי התפחה, שעושים רק ניפוח בעלמא ותו לא, לשמרי יין, שפועלים חימוץ. והגם שכעת עדיין אין מי שחקר פעולת החימוץ ע"י שמרי יין שמייבשים בתנור וכמש"כ בס"ד לעיל אות ז', מ"מ לדידהו לא מסתברא כלל שיתרבה לחימוץ ניפוח בעלמא שאינו דומה כלל לפעולת חימוץ של קמח ומים. והוסיפו לטעון שהרבנים האוסרים טענותיהם רק מכח ספיקות וחששות בלתי מעמיקות. ורק הגרע"י עיין היטב ושפיר כוחו להתיר בשופי. וכעת ראיתי שכבר נדפסו מעין טענות אלו בספר תודיעני חיים ח"ב אור"ח סימן ט', וגם שוב שמעתי זאת בשנה זו התשפ"ו בשל"ז מכמה רבנים חשובים שליט"א.
♦
בעניין חשש זלזול בכבוד התורה
לזה אמרתי לא עת לחשות, ומאידך נמי מי אני ומה אני שהכניס ראשי בסלע מחלוקת עצומה שכזו, ובפרט שנוגע הדבר לכאורה כפגיעה בכבוד התורה. ואכן גם הגרא"ב דורון, ראשון האוסרים, חשש מפגיעה מכבוד התורה ופירסם את מאמרו בירחון אור תורה (ש"צ) תחת הכותרת למען הסר לזות שפתים. והקדים בזה הלשון, ב"ה כ"ב ניסן תש"ס. פורסם בעיתונות כאילו אסרנו את המצה עשירה שמרן הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א מכשיר אותה לכתחילה. למען הסר לזות שפתים הננו להבהיר כי לא עלה בדעתנו ח"ו לאסור מה שהתיר מרן שליט"א. לאחר שדנו עמו בשאלה והיתה לפניו תשובתנו בכתב, פרסמנו בבירור במסגרת עדכוני הכשרות לפסח של הרבנות הראשית לישראל, שמצה עשירה הותרה למרות השאלות שהתעוררו. אולם צויין שם שנכון למהדרין להמנע מלאוכלה, משום שראוי למהדרין בפסח לחשוש לדעת הרב משנה ברורה ושאר אחרונים, אף שיש מי שמתיר לכתחילה. וכדי להזים מה שנתפרסם בעיתונות, הננו להביא התשובה שכתבנו בעניין זה, תשובה שהובאה לפני מרן הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א ע"כ. וע"ע לקמן ד"ה ולמען.אמנם זאת אומַר, היתכן גם לומר שכל הרבנים האוסרים כוונתם לזלזל בכבוד התורה, אטו במסכת נגעי"ם עסקינן ח"ו, איך לא נחשוב שלומר זאת הוי נמי זלזול בכבוד התורה דאחרים. אתמהא. אלא דנים אנו לגופו של־עניין בלא נגיעות, וזהו ממש ככל הסוגיות שבהלכה. וגם בהלכות נדה מצינו בהן הלכות חלוקות זה מתיר וזה כור"ת. ובראותינו רשימת רבנים ארוכה אשר עיינו וכתבו בזה ומסקנתם לאסור איסר, פשיטא שמידי חשש איסור כרת לא יצאנו. תורה אמת כתיב בה יהיה מה שיהיה. ולא ימלט שגגה גם לא מלפני הגדול שבדור וכו'. [עיין לעיל ד"ה ראשית.] ומי לנו כמשה רבינו וכו'. ודי בה למבין ומודה על האמת. [ואין מדבריי בזה כוונת הכרעה, רק העמדת צד האוסרים בלבד].
וגם יש לדעת שהגרע"י עצמו לא כתב על הטענה בעניין חמרי ההתפחה באריכות כדרכו, ולא ענה בפרטות לטענותיו של הגראב"ד. וגדול המתירים, הלא הוא הגרשמ"ע, כי הוא אשר נלחם להשיב כדרכה של תורה לרבים מן הרבנים האוסרים, וענה בפרטות ממש לכל טענותיו של הגראב"ד, וכיעויין בשו"ת שמע שלמה ח"ד וח"ו וח"י. וכאשר ציווהו לזה הגרע"י, וכמובא בסוף תשובת הגרע"י וז"ל: ובקשתי מידידי הרב הגאון מהר"ש עמאר נר"ו שיעיין בהערותיו של הרה"ג א. דורון נר"ו בעניין זה, וישיבני דבר, ואחר העיון כתב תשובה שלימה באורך וברוחב כיד ה' הטובה עליו, והעלה בכחא דהיתרא להתיר אף לכתחילה. איישר חיליה לאורייתא ע"כ. [וכמובן שהגרשמ"ע נסמך על ראשית התירו של הגרע"י].
♦
ראיה מדעת הגר"צ בוארון שלאחר שהתיר חזר בו לאסור
ולמען לא תהא האמת נעדרת ולתוספת חיזוק, אביא כאן פרט קטן מסדר השתלשלות דעתו של הגר"צ בוארון, שמתחילה חיזק את הגרשמ"ע לכתוב להיתרא, ולאחר עיון חוזר, הדר הוא לכל חסידיו. וכמו שהעלה זאת הגרשמ"ע בתשובתו ח"ו ריש סימן ו' במענה לתשובת הגר"צ בוארון בהאיי לישנא: וזכורני שבאותה עת התיעצתי עם כת"ר נר"ו, וביחד היינו מעיינים בדבר, וכב' אמר שהיתר זה פשוט כביעתא בכותחא, וגם היה מזרז אותי לפרסם היתר זה כדי להסיר לעז ולזות שפתיים. ועתה ראיתי בכתביו ששינה את טעמו והעלה להחמיר. ואחר העיון הראוי בדבריו שהם חשובים מאד אצלי, לא מצאתי כדי לשנות מהיתר זה כלל וכו' ע"כ. הרי לן הגר"צ בוארון שהבין היטב את טעם ההיתר וסבר שהוא פשוט כביעתא בכותחא, ובכל זאת לאחר זמן חזר בו לאסור, דשוב התבונן שכן יש דימוי בין ניפוח של חמרי ההתפחה להחמצה. ואזדא לה הטענה שזהו רק מכח חששות בעלמא בלא הבנת צד המתיר. ודון מינה לשאר גדולי הרבנים שליט"א.♦
אין נכון לסמוך כלל בפסקי הלכה ע"ד המומחים הכימאים
ובר מהכי הרי היות כל סמיכת ההיתר הוא רק ע"פ דעת המומחים הכימאים מובנים בהחלט הרבנים האוסרים שאינם רוצים לסמוך על כגון דא. וכיעויין בסוף תשובת הגרשי"ז לגרשמ"ע שכתב הכי: ואנכי הדל לא אמנע להשיח את שבלבי. הנה בדורות שלנו שתכפו הצרות ונתמעטו הלבבות ואין אתנו יודע איזו ביאה ואיזו שיבה, חזינן לרבנן קשישאי אשר צפורנן עבה ממותננו דלא סמכו על בקיאותם אלא תיקנו תקנות וגזרו גזרות והנהיגו הנהגות, וכל זה מחמת שאיננו בקיאים לדעת לשער ולקלוע לחוט השערה וכו'. על אחת כמה וכמה בדברים המתחדשים כבנ"ד בחומרים כימיים שלא מצאנו לקדמונים שידברו בהם אל לנו לתקוע עצמנו ולומר חכם ובעל מעשים אני ויודע להבחין בין התפחה דחימוץ לבין התפחה דלאו חימוץ. על כן אין לנו אלא מש"כ בגמ' דבין חמץ מחמת עצמו ובין חמץ מחמת דבר אחר הו"ל חמץ גמור. וכיון שעיננו הרואות שפעולת חמרי ההתפחה פועלת התססה והתפחה כשמרים מי יוכל לקחת על עצמו חילוקים שאין להם מקור ברבותינו הראשונים והפוסקים ולחדש היתרים ע"פ השערת השכל דעל כגון דא נאמר חדש אסור מן התורה. והנני יודע ומכיר רום מעלתו כי הינו ירא השם מרבים, וכי יעלה על דעת כת"ר ליתן לתוך פיו כזית מצה בליל פסח שהותפחה ב"אמוניום ביקרבונט", ובטוחני שלא יהין לעשות זאת מחשש דהו"ל חמץ מחמת דבר אחר, וא"כ ה"ה והוא הטעם לדעת הגאון ב"מ והביה"ל והמהרש"ם ודעימייהו בנתינתם בעיסה שנילושה ביין דתו לא הוי מצה עשירה אלא עוגה עשירה ע"כ לשונו בקיצור.וחזר לחזק את דבריו בסוף תשובתו שבספרו עטרת שלמה סימן ל' אות ה' עמ' ר"כ ואלו תורף דבריו: ואמנם ידעתי כי יש שכתבו להתיר מטעם שסוברים שרק מחמץ ע"י שמרים פועל חימוץ, אבל חומר כימי הנ"ל רק מתפיח ומנפח ואינו מחמץ. ועשו חקירות בדעת הכימאים מהו עקרון החימוץ ומהי פעולת החומר הנ"ל. ובמקו"א כתבתי בנדון [היינו הדברים המובאים לעיל מינה בשמ"ש. יחב"ש], וגליתי דעתי שאין לנו הרשות והיכולת לסמוך על דעתינו בזה ולא על הסברים מדעיים אשר זה בונה וזה הורס את שבנה חבירו וכו'. ובפרט בנ"ד שאף הכימאים לא אמרו כלל מה נקרא חמץ ומה נקרא מצה, אלא שע"פ השערתם בתהליך החימוץ רוצים ומנסים לחשוב דבנ"ד הו"ל רק ניפוח ולא חימוץ וכו'. וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. הלא בחשש חייבי כריתות דחמץ אנן קיימין. אין לנו אלא מה שנאמר בגמ' דמחמץ מחמת דבר אחר הו"ל חמץ גמור ופסקו הפוסקים דדין זה קיים אפילו בשמרים של מי פירות בלא מים, וכאשר פסק הביאור הלכה בשם האחרונים. ואף את"ל דבמחלוקת שנוי, הו"ל ספק חייבי כריתות אשר דינו לאיסורא. וביותר שבנ"ד שהוא תחליף לשמרים בחומר כימי אין מי שאמר בו להתיר.
♦
דעות המומחים חלוקות ובלתי ברורות
ובאמת שבדבר זה סיימתי את הנלע"ד בזה, אלא מאחר שראיתי כי האריכו להסתמך על חוות דעת הכימאים אמרתי להראות שדוקא ע"פ דעת הכימאים, הוי סיוע לאיסורא ולא להיתרא. וכיעוש"ב מה שהביא ממומחה אחר בספר מדע שבתורה שמדבריו מתבאר מהו פעולת החימוץ, וממילא יש ללמוד מכך לאסור בנדון דידן וכיעו"ש עכ"ד הגרש"י זעפראני שליט"א. הרי שגם ע"פ המומחים אין הדבר ברור ומוחלט. וכבר הארכנו בזה בס"ד בדברי חפץ אות ז'. ועיין עוד בירחון האוצר גליון ע"ו וגליון ע"ז אריכות גדולה בזה. והגדיל לומר אחד המומחים בדבר שבזמנינו אין לנו איסור חמץ דאורייתא, מאחר שאנו משתמשים בתרבית שמרים ללא חיידקים מסויימים הקיימים בשאור וכיעו"ש גליון ע"ו עמ' קל"ח. ובעיוני לפו"ר במאמרים אלו ראיתי שיש לפחות שמונה דעות בין חוקרי ורבני זמנינו מהי הגדרת חימוץ האסור. ומכל זה תבין עד כמה שאין הדבר פשוט כפי שהוא נשמע שזהו רק ניפוח בעלמא ותו לא, אלא אכן קיימינן בחשש עצום של־איסור כרת, שהרי גופו של חימוץ האסור אינו ידוע וברור. ואין איתנו יודע עד מה. ודוק היטב:ואסיים בברכת יישר כוח על שהעמיק חקר בנושא מסובך זה, ובלומדינו בכולל סוגיא זו התעסקנו גם בדבריו היקרים, והיה מזה תועלת גדולה לכל בני החבורה. וגם כעת בזכות חקירתו בסוג פעולת החימוץ בזמנים עברו, זכינו בס"ד לגלות את האמת לאמיתה של תורה.
מנאי זעירא קטינא
הצב"י יהודה בלא"א הרב שי חרזי יצ"ו
♦
תגובה כללית מהרב עידוא אלבה
לענ"ד אכן יש לדון בהלכות אלו לפי החושים המורגשים לכל. החשש לאיסור מחמת שהוא כמוסיף מים לעיסה בנוי על הידוע בחושינו הפשוטים שדבר זה הוא חומר שמגיע ממים, ולא גרע ממה שלמלח יש דין מים, ואף ראוי להחשב כמים יותר ממלח כיון שהוא ממש ממים וחוזר במים להיות מים ללא שאריות ניכרות, ולכן גם לסוברים שמלח הוא כמי פירות זה יהיה כמים. לכן כדי שלא יהיה לו של מלח דין מים חייבים לעמוד על התנאי שמבואר בר"ן בהיתר המלח והביאו הב"י שלא יהיה לו כח של מים, ומכאן שאין מקום להקל בחומר זה שלפי החושים המורגשים הוא פועל אף יותר ממים ומתפיח את העיסה, ולכן לפי הר"ן דינו צ"ל כמים.כפי שראינו, למסקנה אנו מסכימים על כך שלפי החוש המורגש זהו סוג של חימוץ, ומסתבר שזה מה שמתרבה מהמילה מחמצת גם משום שהוא נראה כחימוץ שונה מהחימוץ הקלאסי וגם משום שזה חומר שפעולתו היתה ידועה בימי קדם, והכי מסתבר שכווונת חז"ל בריבוי חמץ מחמת דבר אחר היתה בעיקר להחמצה כזו. לכן אין מקום כלל לקולא בענין העוגיה הזו, ויש להתייחס אליה כחמץ גמור.
♦ ♦ ♦