כתב בספר שיח הלכה (ח"ב סי' מ"ו אות י"ז) בשם הגרש"ז אוירבאך זצ"ל, שנסתפק אם אדם ששמע הבדלה יכול לחזור בו תוכד"ד, וכן מי שקרא קריאת שמע לשם חובה, ותוכד"ד חזר בו מהכונה הזו, משום שהוא רוצה לצאת יד"ח בק"ש עם ברכותיה. ואע"פ שבברכות השבח משמע דלא מהני חזרה [כדמשמע במשנ"ב סי' מו ס"ק כ], דילמא בחלות כונה דמצוה שפיר מהני, כשם שיכול אדם לחזור בו מקנין תוכד"ד. עכ"ד. וכיו"ב כתבו משמו גם לגבי אפיקומן, שאפשר שיכול לחזור בו תוכד"ד מהאכילה לשם אפיקומן. ובשם הגרח"ק ז"ל כתבו דלא מהני חזרה בכה"ג.
ולפו"ר גם לגבי ספירת העומר, מי שספר כהוגן וחזר וספר בטעות, באופן שתוכד"ד חזר וספר שלא כהוגן, כגון שספר היום י"א ימים, ושמע שחברו סופר י"ב, וסבר שטעה וחזר ספר י"ב. ולמחרת נתברר לו שאמש היה י"א ימים לעומר, ובתחילה ספר כהוגן. לדברי הגרש"ז כיון שחזר תוכד"ד, נמצא שביטל לשון שני את הראשון, וחיסר ספירת יום אחד, ואילו לדברי הגרח"ק, כיון שספר בתחילה כהוגן, לא מהני חזרה תוכד"ד.
אולם בהליכות שלמה הל' ספירת העומר פי"א אות ה', כתבו משם הגרשז"א שאמנם י"ל דמהני חזרה תוכד"ד, אבל בנדו"ד, כיון שחזר וספר בטעות, מסתבר דיצא יד"ח שפיר. ולענ"ד צריך ראיה לזה, כיון שכשחזר וספר שלא כראוי היו פיו ולבו שוין, וגרע טפי מהמתכוין לומר תרומה ואחר מעשר כו', דלא אמר כלום, כמבואר בפסחים ס"ג ע"א. והכא פיו וליבו שוין, ואי אמרת דמהני חזרה, מאי שנא הכא.
ובשם הגריש"א והגרח"ק ז"ל כתבו (משנ"ב דרשו תפט, לב) שבלאו הכי יוצא שפיר, משום דלא מהני תוכד"ד אלא לתקן ולא לקלקל. [צ"ל אי ס"ל שאם בא לחזור בו ולתקן יותר, כגון לקרוא ק"ש בברכותיה, מהני חזרה תוכד"ד.]
ולהלן נבאר ונראה בס"ד שענין זה שדנו בו גדולי דורנו זצ"ל, כבר הוו ביה קמאי ובתראי. ושיש חילוק ברור בין חזרה ממעשה לחזרה מדיבור.
♦
ב.
וממ"ש בתפילה שיכול לתקן דבריו תוכד"ד, כגון מי שאמר בעי"ת הא-ל הקדוש, ותוכד"ד אמר "המלך הקדוש" דמהני (שו"ע תקפב, ב), וכן מי שביו"ט אמר מקדש השבת ותוכד"ד אמר "מקדש ישראל והזמנים" דיצא (שו"ע תפז, א). זה אינו ענין לנדו"ד, משום שבתפילה אינו אלא תיקון טעות הדיבור, שהיו דבריו שלא כהוגן [ולדעת התוס' והשו"ע צריך שיהא יודע שהוא יו"ט כו', אלא שטעה בלשונו, והמשנ"ב שם כתב שרוב הפוסקים סברי שאפילו לא ידע כו'. ע"ש ובמרדכי בברכות סי' ל"ב]. אבל נדו"ד הוא חזרה מדבריו וממעשיו שעשה כהוגן, ובא לחזור בו ולבטל את המעשה שעשה משום סיבה.
ולכאורה מוכח כהגרשז"א מדברי הרמב"ם ז"ל בהל' שבועות פ"ב הי"ז, שכתב שאדם שנשבע והיו פיו ולבו שוים, וחזר בו מיד תוכד"ד נעקרה השבועה "שזה דומה לטועה". והכא נמי נימא בנדו"ד, דכיון שחזר בו תוכד"ד הרי זה כטועה בעשית המצוה, ונעקרה המצוה.
ברם הוו בה רבנן ז"ל בקצה"ח סי' כ"ח ס"ק ז', דמה"ר יהודה אחי הקצה"ח ס"ל דלא מהני חזרה אלא דוקא בשבועה דלהבא, שנשבע לעשות דבר מה וחוזר בו תוכד"ד, אבל בשבועה דלשעבר לא מהני, שאינו דומה לטועה, כיון שבשעה שיצאה שבועה מפיו כבר נשבע לשקר. והקצה"ח כתב דמהני נמי לשעבר, והוכיח כן ממגדף, דהוי לשעבר. ובטל תורה בנדרים פ"ז ע"א השיב על דבריו, דהתם להבא הוא, שאומר יכה יוסי כו'. ע"ש. וצל"ע ברמב"ם הל' ע"ז פ"ב ה"ז. ולהלן אות ז' כתבנו בס"ד שמדברי הרמב"ם במגדף מוכח איפכא, שסובר כשיטת ר"י אחי הקצות. ע"ש.
ואע"פ שלשון הרמב"ם הנ"ל "דומה לטועה" אפ"ל גם על שבועה לשעבר, דנאמר שטעה בדיבורו ושכח. ולשון הרמב"ם: "מי שנשבע והיה פיו ולבו שוין בשבועה, ואחר שנאסר חזר בו מיד בתוך כדי דיבור כו' הרי זה מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה". לשון "אחר שנאסר" משמע שנשבע להבא, ונאסר לאכול או לעשות דבר מה שנשבע שלא לעשות. אבל שבועה לשעבר לא שייך בה לשון "ואחר שנאסר". וצ"ע.
ואי אמרת דאינו יכול לחזור בו משבועה דלשעבר, נראה דהוא הדין שאינו יכול לחזור בו ממעשה מצוה שעשה, דאינו טעות אלא חזרה וביטול המעשה במו פיו, ואומר מה שעשיתי כאילו לא עשיתי. ולהקצה"ח, דמהני חזרה גם משבועה דלשעבר, נראה דהו"ה ממעשה מצוה, ותתבאר שיטתו עוד להלן בס"ד.
♦
ג.
חזרה ממעשה תוכד"ד
דעת הרמב"ם ז"ל בהל' מעה"ק פט"ו ה"א שאין חזרה בהקדש אפילו תוכד"ד. וכ"כ התוספות במנחות פ"א ע"ב ד"ה תודה, דלא מהני חזרה בהקדש אף תוכ"ד, משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ע"ש. [וקו' הש"ך על הרמב"ם והתוס', עיין במל"מ שם וקצה"ח סי' רנ"ב ס"ק ב'.] וצ"ב, מאי שנא הקדש משבועה. ולהתוס' ניחא, דכיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והוי כמעשה, להכי לא מהני. ולדעת כמוה"ר יהודה אחי הקצות הנ"ל, י"ל שהוצרכו התוס' לטעם זה משום דהקדש הוי כמילי דלהבא, שאומר בהמה זו הקדש, שאלולי דאמירתו להקדש הוי כמסירה, הוה מהני חזרה תוכד"ד. ודוק.ברם אכתי קשה, דאשכחן כמה מילי דמעשה דמהני בהו חזרה תוכד"ד. ובנדרים פ"ז ע"א: "והילכתא תוך כדי דבור כדבור דמי, חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש". ובשו"ע חו"מ סי' קצ"ה סע' ו' מבואר שמקנין סודר יכול לחזור בו כ"ז שעוסקים באותו ענין, ובשאר קניינים יכול לחזור בו תוכד"ד. והחילוק בין סודר לשאר קניינים מבואר שם בב"י בשם רבינו יונה, שבקנין סודר לא נעשה מעשה בגוף המקח, ולא נתן את דמי המקח. ועיין שם בסמ"ע ס"ק י"ז ובש"ך ס"ק ט' וקצה"ח ס"ק ו', דכל שאינו בגוף המקח ליכא גמירות דעת כל זמן שעסוקין באותו ענין. עש"ה. [ודעת ר"ת ז"ל בתוס' בב"ב קכ"ט ע"ב ד"ה והלכתא, דתוכד"ד הוי תקנת חכמים משום כבוד רבו. ע"ש. והר"ן ז"ל בנדרים פ"ז ע"א דחה את דברי ר"ת, וכתב דעיקרא דדינא הוי, משום גמירות דעת. ע"ש. ונראה שנוקטים כדעת הר"ן בזה.]
ואילו המקדש אשה וחזר בו תוכד"ד ואמר שהמעות יהיו מתנה, מבואר בטור ושו"ע באה"ע סי' מ"ט סע' ב' דאינה חזרה, וצריכה גט. וכתבו החלקת מחוקק והב"ש שם דמדאורייתא הוא דלא מהני חזרה בקדושין. ע"ש. וכתב הר"ן בשבועות ט"ו ריש ע"ב: "ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי, כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אותם, אלא דעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דבור, אבל הני [קדושין וגירושין. ועיין בר"ן בנדרים הנ"ל] כיון דחמירי כולי האי, אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה, ומש"ה חזרה בהני אפילו תוך כדי דבור לא מהניא".
ולפו"ר מוכח מזה דממעשה נמי מהני חזרה, אלא דהני חמירי. והקדש נמי כוותיהו, אע"פ שהוא לא נזכר בגמ' שם. ברם בספר המקנה באה"ע בסי' מ"ט, כתב וז"ל: "כבר כתבנו לעיל בסימן כ"ח דנראה דבכל דבר שהוא מעשה, כגון משיכה במטלטלין, אינם יכולים לחזור, והטעם דלא אתי דבור ומבטל מעשה, אלא דעיקר החידוש בקדושין וגירושין הוא משום דבעינן בהו אמירה, כדילפינן מקרא דכי יקח, וה"א דאתי דבור ומבטל האמירה, וממילא דלא הוי קדושין, ואפ"ה כיון דהוי דיבור שיש בו מעשה לא מהני".
לפי זה מכל מעשה לא מהני חזרה תוכד"ד, דאינו שייך הדיבור שחוזר בו להמעשה שעשה כלל, כגון מי שעשה קידוש או אכל אפיקומן, ואומר הריני חוזר בו כו' כאילו לא קדשתי ולא אכלתי, אינו מועיל, כי אין בכח הדיבור לבטל את המעשה. דתוכ"ד כדיבור הוי כשהוא אחרי דיבור, אבל לא דיבור אחר מעשה.
אמנם דברי המקנה בזה הם פלוג' דקמאי, דמדברי הר"ן הנ"ל נראה דלא כוותיה, והוא פלוג' מפורשת בהגמ"י בהל' מכירה פ"א ה"י וז"ל: "משמע דוקא קדושין וגרושין דאלים ליה היתר ואיסור דאשת איש, אבל בתנאי ממון תוך כדי דיבור כדיבור דמי, ויש לבעל דין לחלוק ולומר דמשיכה במטלטלי וחזקה בקרקעות אפילו תוך כדי דבור אינו יכול לחזור בו" כו'. והביאו הב"י בחו"מ סי' קצ"ה וכתב: "ולענין הלכה דברי בעל דין החולק בטלים לגבי כל הנך רבוותא שכתבתי בסמוך דבשאר קניינים יכול לחזור בו תוך כדי דיבור". שו"ר באבני מילואים סי' כ"ז ס"ק ט', שהעיר כן על המקנה, ובפת"ש שם ס"ק י"ב ציין גם לתשו' רעק"א סי' צ"ז, שהעיר כן על המקנה. ע"ש.
♦
ד.
וכתב שם האבנ"מ: "והא דגבי הקדש אינו יכול לחזור תכ"ד, משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, היינו משום דהתם בהקדש הדיבור גופיה אלים טובא, דה"ל כמסירה, לכן תו אינו בחזרה אפילו תכ"ד, אבל במשיכה או הגבהה דאין הזוכה זוכה במשיכה או בהגבהה עד שיתרצה הנותן למוכרו או ליתן במתנה, וכשחוזר מדיבורו שנתרצה ליתנו לו, א"כ המשיכה לחודיה אינו קונה לו כל שלא נתרצה הנותן, וכיון דחזר מכוונה או מן הדיבור שנתרצה תכ"ד, יכול לחזור בו, משא"כ בהקדש האמירה גופי' הוא מעשה, לכן אינו בחזרה אפי' תכ"ד, וכמבואר בקצה"ח סי' רנ"ה ס"ק ב'. ע"ש". וכעין זה כתב בדרך המלך על הרמב"ם הל' ע"ז פ"ב ה"ט. ע"ש.
נראה שהוצרך לזה משום שהוקשתה לו סברת המקנה הנ"ל, דלא אתי דיבור ומבטל מעשה. וליישב את הדבר כתב שבאמת אינו צריך לחזור בו מהמעשה, כי המעשה הוא רק מכח הריצוי, וכל שמבטל את הריצוי בדיבור, בטל מעשה הקנין.
ולפו"ר זו כונת הגרשז"א, דאפילו שעשה מעשה מצוה, כיון שמצות צריכות כונה, אם חוזר בו תוכד"ד ומבטל את הכונה, ממילא בטלה המצוה, ואינו מבטל את המעשה אלא את מחשבת המצוה. וכבר כתבנו שנראה שבזה נחלקו נמי הקצה"ח ואחיו ז"ל, דכשם שלדעת אחי הקצה"ח אי אפשר לחזור משבועה דלשעבר, כיון שבשעת השבועה כבר עבר על האיסור, ואי אפשר לבטל אלא שבועה דלהבא, שעוד לא חלה, הו"ה וכל שכן דלדידיה אי אפשר לבטל מעשה מצוה שכבר נעשה וחל עליה שם מצוה. ולהקצה"ח ה"נ דמהני. כמבואר.
♦
ה.
ועדיין י"ל דהני מילי בדברים ובריצוי שבין אדם לחבירו, כקנין, אבל במידי דמצוה איכא למימר דהוי כהקדש ולא מהני חזרה. לא מבעיא למ"ש המבי"ט ז"ל בקרית ספר בהל' מעה"ק פ"ב: "אם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו חזר בו ואמר וולדה עולה אפילו תוך כדי דיבור וולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפילו תוך כדי דיבור, כיון דסגי בגמר לבו ולא הוציא בשפתיו כדכת' כל נדיב לב, והוי כד' דברים שאין בהם חזרה מגדף וע"ז ומקדש ומגרש". א"כ כיון דעיקר חלות מעשה המצוה היא במחשבה וכונה, לא מהני חזרה. אלא אפילו לפי מ"ש התוספות הנ"ל דהוי משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ומשמע שכל שנמסר הדבר ויצא מידו לא מהני חזרה, דודאי עשאו בגמירות דעת, איכא למימר דלא מהני חזרה ממצוה, דאנן סהדי שעשאה בגמירות דעת בכל לבו כדי לצאת יד"ח.
ונראה שזו סברת המחנ"א בהל' זכיה מהפקר סי' י"א: "ולפי סברת התוס' שכתבתי נראה דהמוחל לחבירו מה שחייב לו ובתוך כדי דיבור חזר בו לא מהני, דמעת שיצא מפיו המחילה זכה בה חבירו, ומשום הכי אין חזרה בהקדש ואפילו תוך כדי דיבור, כמו שהוכחתי במקום אחר (צדקה סי' ח וזכיה מהפקר סי' ח) מדברי הירושלמי, וטעמא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט". [ויש חולקים במחילת חוב, וסוברים שאם חזר בו תוכד"ד מהני.]
ובהל' צדקה סי' ח' המחנ"א דן במי שאמר סלע זו לצדקה ורוצה לחזור בו תוכד"ד, והאריך להוכיח שהעיקר כדעת הרמב"ם שאין חזרה מהקדש תוכד"ד, וסיים: "וגבי הקדש משום חומרא דהקדש הניחו הדבר על ד"ת, אי נמי דגבי הקדש וצדקה כיון דהוי מידי דלגבוה ה"ז גמר והקנה מיד". [ועיין פת"ש חו"מ סי' רנ"ה ס"ק ג.]
מכל זה י"ל דאינו שייך חזרה תוכד"ד אלא בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדבר שבינו לבין עצמו, או בינו לבין קונו כצדקה והקדש ומצוה [וכל שכן מצוה שמוטלת עליו כחובה, כקידוש ואפיקומן וכו'], לא מהני חזרה תוכד"ד, בין לטעם הר"ן ובין לטעם ר"ת הנ"ל. דנראה דחומרה דא"א היא משום דקדושין וגירושין הוו כמעשה קנין שבינו לבין חבירו [עיין בר"ן ובתוס' הרא"ש בכתובות ז' ע"ב], משו"ה הוצרך הר"ן לחילוק זה. אבל במעשים שבין אדם למקום, כהקדש, אינו מטעם זה דהר"ן ור"ת, דהעושה מצוה בכונה לפני ה', דנראה דלא שייך כלל לומר שעושה שלא בהסכמה גמורה כו'. וכל שכן אם בירך או שמע ויצא, ובא לחזור בו ויהיו ברכותיו לבטלה ח"ו. [ואי מהני חזרה מיבום תוכד"ד, לכאורה יהא תלוי בחקירה הידועה אי יבום הוי מעשה קנין או מעשה מצוה. ועיין בברכ"ש יבמות סי' ב'.]
וכן מוכח מדברי החת"ס בתשו' באה"ע סי' צ"ז, שדן במי שנתן גט ובמקום לבטל את המודעות אמר אני מבטל את הגט, וחזר בו תוכד"ד ואמר הרני מבטל את המודעות, וכתב בתו"ד: "ובזה הסברתי דברי ר"ן בנדרים פ"ז שכתב דמשו"ה אין מועיל תוך כדי דיבור בקידושין וגירושין, משום דדבר גדול כזה אין אדם עושה אלא אחר ישוב הדעת והתבוננת ומשו"ה אינו יכול לחזור, ולכאורה תמוהים דבריו, וכי טעם תוך כדי דיבור משום שעשה בלא התבוננת. אע"כ יראה לי דס"ל הא דדבור השני מבטל דבור הראשון היינו מה"ט דאנן סהדי דאין מדרך בני אדם להתנחם ברגע כמימרא ממה שעשה, ומדחזינן דהדר ביה שמע מינה דגם דבורו הראשון לא היה לבו עמו, וכל שמחשבת לבו ניכרית מתוך מעשיו לא מיקרי דברים שבלב, אלא כלנו יודעים שלא היה דבורו הראשון דבור מוחלט עם הסכמת הלב והמחשבה, וכל שאדם עושה בלי לב אין בו ממש, זה טעם חזרת תוך כ"ד להר"ן. ותינח בשארי דברים, משא"כ בקידושין וגירושין, נהפוך הוא, אנן סהדי שאין אדם עושה אותם אלא אחר התבוננת וההסכמה לעשותם, ונהי נמי לעומת זה איכא סברא להיפוך, אנן סהדי אין אדם חוזר תוך כדי דיבור כו', אה"נ איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, מ"מ דברים שבלב אינם דברים, כיון שבפיו אמר הרי את מקודשת, ומה שהיה בלבו אינו מבורר לכולנו, לא אתי מחשבת לבו לבטל דבריו".
והרי זה כמבואר שאפילו נאמר דעיקר החזרה אינה מהמעשה, אלא ממחשבת המצוה, כמ"ש לעיל לדעת קצה"ח, עדיין איכא למימר דבמצוה לא אמרינן הכי, דדרכם של בני אדם לעשות מצוה בלבב שלם, ואנן סהדי דהכי הוה. ואע"פ שחוזר בו לשום סיבה שנתחדשה או שהיתה בליבו, לאו כל כמיניה. ויש לצדד עוד בזה. והיעב"א.
♦
ו.
ביבום וחליצה
ויל"ע אי מהני חזרה תוכד"ד ביבום וחליצה. ביבום יל"ע אי הוי כמעשה קנין או כמעשה מצוה, דכבר נתבאר דבקדושין לא מהני חזרה תוכד"ד. ולפי מ"ש בספר המקנה הנ"ל שהטעם הוא משום דהוי דיבור שיש בו מעשה כנ"ל, א"כ יבום בין אי הוי כמעשה קנין ובין אי הוי כמעשה מצוה, כיון הוי ע"י מעשה גמור, פשיטא דא"י לחזור בו. ומאמר הוי מדרבנן. [ומשו"ה לא נזכר בגמ' בנדרים הנ"ל. ודוק.]ולסברת הקצה"ח הנ"ל, שהטעם שיכול לחזור בו ממעשה קנין תוכד"ד הוא משום שעיקר הקנין הוי בהסכמה וריצוי, וכשחוזר מן הריצוי ממילא בטל הקנין, ביבום י"ל דתלוי הדבר בפלוג' דקמאי וב' הדעות בשו"ע סי' קס"ה אי מצות יבום קודמת למצות חליצה - דהפוסקים כאבא שאול שצריך שיכוונו לשם מצוה, ה"נ יכול לחזור בו, ולהסוברים דמצות יבום קודמת. ויבום א"צ כונה כלל ואפילו יבם שוגג כו' כנסה, כמבואר ברמב"ם הל' יבום פ"ב ה"ב וה"ג. ע"ש. וא"כ נראה שאינו יכול לחזור בו. אכן, לפי המבואר בבית שמואל סי' קס"ז ס"ק ה', הא דאבא שאול אינו מדאורייתא, ואפילו אי הוי דאורייתא, אם עבר קנה. ולכן שוגג ואנוס לכו"ע קנה. ע"ש. א"כ לכולי עלמא אינו יכול לחזור בו.
ברם צל"ע בזה, הבא על יבמתו שוגג ואנוס, לסברת הר"ן הנ"ל שתוכד"ד משום ריצוי הוא, לפו"ר פשיטא שתוכד"ד יכול לחזור בו. אם לא דנימא כדאמרן, דממעשה לעולם אינו יכול לחזור בו. וצל"ע.
ובחליצה, הנה הוי נמי מעשה, ואינה יכולה לחזור בה, וככל הנ"ל. ברם כיון שחליצה בעי כונה, כמבואר ביבמות ק"ב ע"ב ושו"ע סי' קס"ט סע' מ"ד, שצריך שיכוונו שניהם להתירה לזר בחליצה זו. ע"ש. ולפי"ז לדעת קצה"ח הנ"ל י"ל שיכולה לחזור בה תוכד"ד. וצ"ע.
הלום ראיתי שעמד בזה האור שמח בהל' יבום וחליצה פ"ד הכ"ד, ודבריו שייכי טובא בנדו"ד, וז"ל: "ובזה נראה פשוט דלא מהני חזרה תוך כדי דבור בחליצה, אף דבעי כוונה בחליצה, אף אם נאמר דכוונת קנין הוי ולא כוונת מצוה, וכמו שחקר בזה בשו"ת חכם צבי סימן א', אפ"ה לא מועיל חזרה תוך כדי דיבור, אף על גב דמועיל בקנין הגבהה וכיוצא בזה, כמו שפסק בשו"ע חו"מ סימן קצ"ה סעיף ז', דשם הוי ענינים דצריך רצון ותנאי מהניא בהו, וכי מתנה שאינו מתכוין לקנות רק ע"מ כך מועיל, אבל גבי חליצה, אף על גב דמעושה אינו מועיל, בכל זאת אינו ביד האדם להתנות תנאין בזה, ועיקרו המעשה לבד, ועל מעשה לא שייך חזרה, כמו דלא מועיל על מה שנטל לולב לחזור תוך כדי דיבור. ונקוט כללא בידך, כל מילא דהמעשה אלים, שאינו מועיל בזה תנאי לבטלו, כן לא מועיל חזרה תוך כדי דיבור". ועיין בברכת שמואל יבמות סי' ב'.
♦
ז.
וק"ל אי בכל מעשה אינו שייך תוכד"ד, למאי אתמר התם בנדרים חוץ מע"ז, הרי בכל מעשה לא מהני. ונראה שהר"ן שם הרגיש בזה וכתב: "ועובד ע"ז, שאם אמר לעבודה זרה אלי אתה וחזר בו לא הויא חזרה". משמע דלא הוי אלא דיבור. ולהכי כתב שם עוד דבפרק יש נוחלין לא חשיב אלא תרי, ע"ז וקדושין, ומגדף בכלל ע"ז הוי כו'. ע"ש. אבל הרמב"ם בהל' ע"ז פ"ב ה"ט כתב דמגדף שחזר בו תוכד"ד אינו כלום, ושם בפ"ג ה"ד: "ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה וכן כל כיוצא בדבור זה חייב, ואפילו חזר בו בתוך כדי דיבור ואמר אין זה אלי, אין חזרתו כלום אלא נסקל". וקשה, דבשלמא מגדף, דהוי דיבור, חידוש הוא דהכא לא מהני במגדף, אבל עובד ע"ז במעשה למאי אצטריך למימר כו', הרי בכל דוכתא לא מהני חזרה ממעשה. ולפו"ר ק"ו הוא, אם מגדף אינו בחזרה, עובד ע"ז אצטריך למימר. וביותר קשה על סברת המקנה ור"י אחי קצה"ח הנ"ל. ודוק. וצ"ע כעת.
ושו"ר שעמד בזה הרא"ם ז"ל בשטמ"ק שם, שהקשה מאי שנא עובד ע"ז, ולמה לא יהיה כמחלל שבת ושוכב עם הערוה, דלא שייך בזה חזרה, כיון שהמעשה כבר נעשה. ותירץ וז"ל: "וי"ל דלא קאמר אלא כגון מגדף וכן עובד עבודה זרה מקבלו עליו באלוה אין מועיל לו לחזור בתוך כדי דיבור לינצל ממיתה, וכן במקדש אשה אינו מועיל לעשותה פנויה אם חוזר בתוך כדי דיבור, וכן נתן גט וחזר בו בתוך כדי דיבור אינה חזרה ואם קדשה אחר מקודשת".
והגם שלשונו קצר וצריך תיקון, נראה שר"ל עיקר החידוש אינו על זה שא"א לבטל את המעשה, דדא פשיטא, אלא החידוש הוא שנוהגין בו בכל חומר הדין, ואינו מועיל להצילו ממיתה ולעשותו כשוגג או מוטעה. והוא כלשון הרמב"ם הנ"ל, שכתב "אין חזרתו כלום ונסקל".
גם במגדף כתב שם הרמב"ם בפ"ב ה"ט כלשון הזה: "מגדף שחזר בו בתוך כדי דיבור אינו כלום, אלא כיון שגידף בעדים נסקל". דכיון דהוי לשעבר ונעשה המעשה, אינו בחזרה גם בעלמא, כדעת ר"י אחי הקצות, ולא אצטריך למימר אלא דלא נדייניה כשוגג ומוטעה כו', אלא כמזיד גמור. ונמצא שמדברי הרמב"ם במגדף הוי ראיה ברורה לדברי ר"י אחי הקצות.
♦
ח.
מסקנת הדברים, שלכו"ע לא מהני חזרה תוכד"ד אלא מדיבור אבל לא ממעשה. וגם מדיבור י"א שאינו יכול לחזור אלא לתקן טעות, או אם בא לחזור קודם שחל הדיבור, כגון שבועה דלהבא, אבל שבועה דלשעבר אינו יכול לחזור בו. ולדבריהם כל שכן שא"י לחזור בו ממעשה מצוה.
ואע"פ שלדברי הקצה"ח יכול לחזור בו ממעשה קנין, לפי שעיקרו ריצוי ולא מעשה, ולדברי הגרשז"א הו"ה ממעשה מצוה, דכל שחוזר בו מהכונה ממילא בטלה המצוה. ואינו מוכרח, שכן דעת הקצה"ח, די"ל דלא שייכת חזרה תוכד"ד אלא בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברים שבינו לבין עצמו, וכל שכן בינו לבין קונו, כצדקה והקדש ומצוה, לא מהני חזרה. וכל שכן להסוברים שבמחילת חוב לא מהני חזרה, דנראה דה"ה בנדו"ד.
ונראה שמאכילת אפיקומן לכו"ע לא מהני חזרה, דהא כיון שנהנה לא בעי כונה, ואפילו אנסוהו גוים ואכל מצה יצא, כמבואר בסי' תע"ה [ועיין שם בב"י, שי"א שאפילו לא ידע שהיום פסח כו', ויש חולקים שדוקא כשיודע שהיום פסח וזו מצה אלא שאינו מכון לשמה כו']. וכיון שכן לא שייך בזה חזרה, כיון שאינו צריך כונה, וממעשה אכילה לא שייכת חזרה. ואע"פ שכתוב דבר זה באיזה ספרים משם הגרשז"א, קרוב לומר לענ"ד שלא דיבר הגרשז"א מאפיקומן, אלא ממצות שצריכות כונה דוקא.
♦ ♦ ♦