הנה סמוך לחג השבועות של שנת תשפ"א התקיפו המחבלים של ארגון חמס את ישראל בירי של טילים שהגיעו עד אזור המרכז. ומעשה היה שהתפללנו תפילת עמידה במנחה של שבת ולפתע הושמעה הזעקה, עזבנו מיד את ביה"כ ורצנו להסתתר באחד הבנינים שהיה בסמוך. ונשאלה השאלה האם יש להתפלל מחדש תפילת העמידה או שממשיך ממקום שפסק. וזה החלי, בעזרת השי"ת:
♦
א.
בגמ' ברכות (כב:) תנו רבנן היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים, וחוזר ומתפלל. להיכן חוזר, רב חסדא ורב המנונא, חד אמר חוזר לראש, וחד אמר למקום שפסק. ושם (כג.) אמר רב אשי דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, והתם בדלא שהה קמיפלגי, דמר סבר גברא דחויא הוא ואין ראוי (פרש"י דכיון שהיה צריך לנקביו כשהתחיל להתפלל אין תפלתו תפלה), ואין תפלתו תפלה, ומר סבר: גברא חזיא הוא, ותפלתו תפלה. וז"ל הרי"ף (יד:): וכתב רבינו האי גאון זצ"ל דהלכת' כמאן דאמר חוזר למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. וכ"פ הרמב"ם (הל' תפילה פ"ד הי"ג) וז"ל: היה עומד בתפלה ונטפו מי רגליו על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר למקום שפסק, ואם שהה כדי לגמור את התפלה חוזר לראש.
עוד איתא בברכות (כד:) רבי אבהו הוה קא אזיל בתריה דרבי יוחנן, והוה קא קרי קריאת שמע, כי מטא במבואות המטונפות אשתיק. אמר ליה לרבי יוחנן: להיכן אהדר? אמר ליה אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש. הכי קאמר ליה, לדידי לא סבירא לי, לדידך דסבירא לך אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש[1]. וכן הוא במסכת ר"ה (לד:). וכתב הרי"ף (טו:) חוזר למקום שפסק ואף על פי ששהה כדי לגמור את כולה והכין מסקנא בסוף מסכת ר"ה (לד:) וכן בתקיעות וכן בהלל וכן במגילה אבל בתפלה בלחוד אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. וכ"פ הרמב"ם (הל' ק"ש פ"ב הל' יב) וז"ל: קראה סירוגין יצא, אפילו שהה בין סירוג לסירוג כדי לגמור את כולה יצא. עכ"ל.
♦
ב.
והנה הב"י (או"ח סי' סה), אחר שהביא דעת הרי"ף והרמב"ם כתב שהתוס' (ברכות כב: ד"ה אלא) פליגי, שהרי הקשו דהכא אמרינן דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ובמסכת ר"ה (לד:) אמר רבי יוחנן שמע תשע תקיעות ביום יצא, וכן הדין במגילה (מגילה יח:). ותירצו בשם השר מקוצי דיש לחלק דשאני הכא דאין ראוי לקרות, וכן לקמן (כד:) דרבי אבהו אזל במבואות המטונפות, דהתם כ"ע מודו דחוזר לראש (ורבי יוחנן סבר שאפשר להניח ידו על פיו ולקרות ולכן אינו דחוי). אבל היכא דגברא חזי, כמו מגילה ושופר, כולי עלמא מודו דאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק. וכ"פ הרא"ש (פ"ג סי' כג). וכ"כ הרשב"א (ברכות כג.) בשם הראב"ד והתוס'. וסיים הב"י וכתב וז"ל: וה"ר יונה (טז. ד"ה אבל) כתב בשם רבני צרפת דאפילו בתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק ולא חילק בין שהה מחמת אונס או שלא מחמת אונס וכבר כתבתי שכן דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכן הלכה. עכ"ל. ושם בחידושי הגהות כתבו שמש"כ הב"י שכ"כ הרי"ף והרמב"ם היינו לענין ק"ש, שלא חילקו בין שהה מחמת אונס או לא, אבל לענין תפלה הא כתב לעיל בשמם שחוזר לראש.
והנה בסימן קד, דהוא הלכות הפסק בתפלה, כתב הב"י שאם שהה כדי לגמור את כולה לדעת הרי"ף חוזר לראש, ואח"כ הביא את הרשב"א בשם הראב"ד דאם אינו גברא דחויא חוזר למקום שפסק, וסיים דבריו בזה"ל: וכבר נתבאר בסימן סה דבתפילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אפילו בגברא דלאו דחויא. וכ"פ שם בשו"ע (סעיף ה) וז"ל: בכל מקום שפוסק, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש, ואם לאו, חוזר לתחלת הברכה שפסק בה[2], ואם פסק בג' ראשונות, חוזר לראש, ואם באחרונות, חוזר לרצה.
אלא שבסימן צ כתב הב"י וז"ל: כתב הרוקח בסימן שכד וזה לשונו: תינוק השתין בבית הכנסת ויצא רש"י מבית הכנסת והתפלל דקיימא לן הפוסק באמצע תפילתו אם לא שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק ואם לאו חוזר לראש... עכ"ל (בדק הבית) ולפי מה 'שפסקתי' בסימן סה בשם קצת פוסקים שאפילו שהה כדי לגמור את כולה (אין חוזר לראש) אינו צריך לצאת מבית הכנסת (עד כאן). ולכאורה תמוה, שהרי התם בב"י פסק כן רק לגבי ק"ש, אבל גבי תפלה הא כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם ורב האי גאון שחוזר לראש, ופסק כדבריהם בסי' קד (וכמו שהעירו לנכון בחדושי הגהות שהבאנו לעיל).
ונלע"ד לומר דכשכתב מרן הערה זו בבדק הבית ראה מש"כ בסוף דבריו בסי' סה שהרי"ף והרמב"ם ס"ל כרבינו יונה, אך לא שת ליבו שכתב כן רק לגבי ק"ש. וכמש"כ מפורש בב"י בסי' קד, שלפי מש"כ בסי' סה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ומצאנו כיוב"ז בכמה מקומות עיין בהערה[3].
ושו"ר שכבר קדמני ביישוב זה המאמר מרדכי (סי' צ סעיף כז), וז"ל: ואי לאו דמסתפינא אמינא דמרן ז"ל כשבא כאן לעשות מהדורא בתרא וחיבר הבד"ה ראה מ"ש שם בב"י דלפי הנראה לכאורה משמע שפוסק דבין בתפלה בין בק"ש א"צ לחזור לראש אבל לפי האמת לא היתה כוונתו הכי. אלא שהדבר קשה מאד לומר שהוא ז"ל טעה בדברי עצמו אבל מה אעשה שאין לי פתח והתרה להתאים דבריו ולהסכימם יחד. עכ"ל. ומש"כ שקשה לומר שטעה וכו', הנה לפי הראיות שהבאנו בהערה 3 לא נפלאת היא לומר כן.
♦
ג.
ולא אכחד שראיתי בספר נוה שלום שולאל (סי' צ) שכתב דבסימן קד איירי בהפסק בדיבור, והבדק הבית בסי' צ איירי בהפסק של שתיקה. ואע"פ שבסי' סה כתב הב"י בשם הגה"מ שכתב בשם הראבי"ה דאין לחלק בין הפסק בשתיקה להפסק בדיבור, י"ל דהוא דוקא לגבי ק"ש, אבל לגבי תפלה יש לחלק. עכת"ד. והסכים לדבריו הכף החיים (סי' צ' אות קמט). אלא שיש להקשות על זה, שהרי הב"י בסי' סה איירי גם בענין תפילה, ואם איתא לחילוק זה היה לו לכתוב כן בפירוש, ולא לסמוך על כך שנבין כן מדעתינו על סמך הגהתו שבבדק הבית, שהרי אם לא היה כותב הגה זו ודאי לא היינו אומרים כן. ובפרט שבסי' קד איירי גם במפסיק בשתיקה, כגון דהפסיק מפני העקרב או בהמה או קרון וכדו'. ומחוורתא כדשנינן לעיל, וכדעת המאמר מרדכי.
♦
ד.
והרמ"א בסי' סה פסק כדעת התוס' והרא"ש והראב"ד ורבינו יונה, דדוקא באונס דחשיב גברא דחויא, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, אך באינו דחוי, אף אם שהה לגמור את כולה חוזר למקום שפסק[4]. ונחלקו הפוסקים מה הגדר של אונס ודיחוי לדעת התוס' והרא"ש וסיעתם. דהט"ז (סי' קד סק"ב) כתב דאף אונס עקרב (המובא בסי' קד) וכדו' חשיב אונס. וכ"כ הפרישה (סי' קד אות ה)[5]. אולם יש שכתבו שרק אונס שאסור לו להתפלל, כגון שהמקום אינו נקי, חשיב דיחוי, משא"כ שאר אונס, שהאדם ראוי אך מסיבה צדדית אחרת היה צריך להפסיק. וכ"כ הרשב"א (ברכות לג.) גבי הפסיק מפני עקרב או מלך, דלראב"ד ז"ל הסובר שאינו חוזר לראש אלא בגברא דחויא כההיא דמים שותתין לו על ברכיו, הכא כיון דלאו גברא דחויא הוא אינו חוזר אלא למקום שפסק[6]. וכ"כ הב"ח (סי' קד) דדוקא אונס של מי רגלים וכדו' חשיב אונס, אלא שכתב דהטעם הוא משום דהו"ל כפושע, משום שהיה לו ליזהר מעיקרא שלא יגיע לידי כך. משא"כ באונס דעלמא של בהמה או שוורים שבאו כנגדו. וכ"כ בעולת תמיד (סי' קד) דהפסק משום עקרב וכדו' חשיב גברא חזי. ולכאורה כן נראה מפשטות לשון התוס', שכתבו בשם השר מקוצי דשאני הכא 'דאין ראוי' לקרות. עכ"ל. ומדכתבו 'אין ראוי' משמע שאינו ראוי מחמת הדין ולא מחמת אונס, דאל"כ הו"ל למימר דשאני הכא דאנוס הוא. ועוד, דבדין שמע תשע תקיעות ביום היה צריך לחלק ולומר דאם הפסיק מחמת אונס הוי הפסק, ועיין בהערה[7]. והמג"א (סי' סה סק"ב) כתב דבתפלה אם שהה כדי לגמור כולה, אפי' באונס אחר, חוזר לראש מאחר שדעת הרי"ף וסייעתו דחוזר אפילו בלא אונס. ועוד, דהלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. אבל בקריאת שמע לא יחזור אא"כ האיש או המקום אינו ראוי. וכ"כ החיי אדם (כלל כה סעיף יב). וכ"פ המ"ב (סי' קד ס"ק טז).
♦
ה.
ויש לדון אם יש חילוק בין הפסק בשוגג להפסק במזיד. דהנה בשו"ע סי' קד (סעיף ו) פסק דאם שח בתפלה, דינו לענין חזרה כדין ההפסקות האמורות בסימן זה, ולא חילק בין שוגג למזיד. וזאת ע"פ המבואר בב"י שם, שכתב בשם הרד"א, שכתב בשם רבינו גרשום ב"ר שלמה שאם שח בתפלה חוזר לראש, כי כל י"ח ברכות כברכה אחת דמי. וכ"כ בארח"ח (הל' תפלה סי' צב) בשם הראב"ד. ונראה מלשונם דחד פוסק הוא, והובא בטעות בחילוף שם אצל אחד מהם. וכתב ע"ז הב"י וז"ל: ומתוך מה שכתבתי יתבאר שאין דעת הפוסקים כן ואף על פי שיש לחלק דהני הפסקות הוו ברשות והך הויא שלא ברשות מכל מקום נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש. ומ"ש דכל י"ח ברכות כברכה אחת דמו ליתא דלא אמרינן אלא דשלש ראשונות חשובות כאחת וכן שלש אחרונות, הילכך ליתא להא דה"ר גרשום אלא דין שח בתפילה לענין חזרה כדין שאר הפסקות שנתבארו בסמוך. עכ"ל.
אלא שהב"ח (סי' קד) והפר"ח (סי' קד ס"ו) הקשו שהב"י סותר את עצמו ממש"כ בשו"ע סי' קיד (סעיף ז), וז"ל: בכל מקום שאנו אומרים חוזר לברכה שטעה בה, ה"מ שטעה בשוגג, אבל במזיד ומתכוין, חוזר לראש. ומקורו מדברי הטור (סי' קיד) שכתב כן בשם רבינו אבי העזרי, וזה כדברי החילוק שמיאן בו הב"י. ודברי אבי העזרי הנה הנם בראבי"ה (ח"ג הל' תענית סי' תתמו)[8] ושם הביא ראיה מהגמ' בברכות (כו.) גבי תפלת תשלומין, דדוקא אם טעה יש לו תשלומין, אך בביטל במזיד איו לו. ולכן כתב הפר"ח שהעיקר הוא כמש"כ מרן בסימן קיד, כי דברי הראשונים (רבינו גרשום ב"ר שלמה או ראב"ד, ראבי"ה, טור, אבודרהם, ארחות חיים) עיקר.
אולם העולת תמיד (סי' קד ס"ו) כתב ליישב, דהתם (בסי' קיד) איירי שביטל במזיד כוונת התפלה ושינה המטבע שטבעו חכמים, ולפיכך צריך לחזור לראש, אבל הכא (סי' קד), שהפסיק בדיבור בעלמא, אינו צריך לחזור לראש. והסכים לדבריו המאמר מרדכי (סי' קד ס"ו). וכ"כ הברכי יוסף (סי' קד אות ד) דאפשר שמרן מחלק בכך. ולענ"ד קשה לומר כן, שהרי אם מרן סובר שאין לחלק בין דיבור לשתיקה, מדוע יחלק בין שיחה לשינוי במטבע הברכה, והלא הכא והכא הוי הפסק. ואדרבה מצד הסברא היה נראה לומר שהפסק במזיד של שיחת חולין חמיר טפי מהפסק במזיד של שינוי במטבע הברכה, דאכתי שם תפלה עליו, משא"כ בשח שיחה שאינה קשורה כלל לתפלה, חשיב הפסק גמור וצריך לחזור לראש.
♦
זאת תורת העולה: מי שהתפלל עמידה ושמע הזעקה, יפסיק וירוץ למקום מוגן. ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ואם לא שהה כדי לגמור את כולה, חוזר למקום שפסק לתחילת הברכה, ובג' ראשונות חוזר לתחילת התפילה ובג' אחרונות חוזר לרצה, לדעת התוס' והרא"ש והשו"ע (ולדעת הרשב"א חוזר למקום שפסק אפילו באמצע הברכה). ואין חילוק בכל זה בין הפסק בשתיקה או בדיבור. וכל זה איירי באונס, אך אם הפסיק בדיבור במזיד שלא לצורך, דעת כמה ראשונים שחוזר לראש.
ובני אשכנז, שפוסקים כהרמ"א בסי' סה שפסק כדעת התוס' והרא"ש והראב"ד, דדוקא באונס דחשיב גברא דחויא, כגון במי רגלים שותתין, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, אך באינו דחוי, אף אם שהה לגמור את כולה חוזר למקום שפסק. ולפ"ז בנדו"ד, מכיון שאינו דחוי, אינו חוזר לראש אף בשהה לגמור את כולה. אולם דעת הט"ז והפרישה שכל אונס חשיב דחוי, אך מדברי הרשב"א מבואר שרק אונס כמי רגלים חשיב אונס, משא"כ שאר אונסים, וכן נראה מפשטות לשון התוס'. ולכן אף שהמג"א כתב דלענין תפילה יש לחוש לדעת הט"ז, בצירוף דעת הרי"ף והרמב"ם, וכ"כ המ"ב, מ"מ נראה שאשכנזי שסומך להקל לחזור למקום שפסק יש לו על מה שיסמוך.
♦ ♦ ♦