בירור שיעור כזית

הרב מירון יוחאי

בירור שיעור כזית

בעבר היו ידועות רק שתי שיטות לכזית, חצי ביצה, ושליש ביצה. הראיות נגד שיטות אלו הן רבות, וחלק מהראיות הן ממש תיובתא שאין עליה תשובה. כיום בין הת"ח העוסקים בנושא יש כמה שיטות, בטווח של בין 5 ל-13 סמ"ק. לכל צד יש ראיות, ותשובות לראיות שכנגד, וכבר פורסמו מאמרים בנושא בירחון חשוב זה ועוד קבצים תורניים. הרב עידוא אלבה במאמרו בגליון האחרון ביסס את שיטתו להעמיד הזית על כ-13 סמ"ק, והרחיב בזה במאמר ארוך בגליון נ"א בראיות רבות.
אנסה במאמר זה להתייחס לראיות שהביאו הצדדים, ולדון בהם בכובד ראש. והאמת אומר, שככל שנקרב את השיטות, כך יקשה עלינו להביא ראיה חותכת, והראיות לצדדים לענ"ד הן בד"כ בבחינת דעת נוטה, שאפשר ללמוד כך ואפשר כך, ומהמכלול כולו ננסה להגיע למסקנה מסוימת.
אחלק את המאמר לשני פרקים. הראשון ידון בראיות שמובילות לכזית בשיעור של כרבע ביצה, מתוך מאמריו של הרב מלמד (בקבצי אור תורה) ומאמרי הרב אלבה. הפרק השני ידון בראיות להקטין את הזית יותר מכך. בסיום הדברים ננסה להסיק מסקנות הלכה למעשה.
♦

פרק א' - ראיות לזית בשיעור כרבע ביצה

א. הרשב"א במשמרת הבית

כתב הרא"ה בבדק הבית (ה:) בענין ביטול ברוב "והוי יודע דכי משערינן ברוטב, רואין ביצה ומחצה שלו שהוא רביעית לוג – לכזית. והלכך צריך תשעים ביצים רוטב לבטל כזית חלב שנפל בו, וכן לפי שיעור זה. והכי מוכח בריש פרק המוציא יין". כלומר, בדיני ביטול ברוב רביעית לח שוה ושקולה לכזית יבש.
וכתב ע"ז הרשב"א במשמרת הבית (בית ד' שער א'): "ועוד תדע דמאי דאמר (הרא"ה בבדק הבית שרביעית לחה משתערת בכזית יבש) חומרא דאתי לידי קולא כיצד חתיכת בשר שחוטה ששיעורה כעשר זיתים שנפל עליה כזית רוטב של נבלה לא אסרה, שהרי יש בחתיכה עשר רביעיות שהן חמש עשר בצים שהן הרבה מששים זתים, ורביעית רוטב אינו נחשב בלחותו אלא לכזית בלבד ונמצא בטל ביתר מששים".
וראיתי לרב יוסף מלמד שהאריך בכמה מאמרים באור תורה (כסלו תשס"ד סי' כד) להוכיח שהזית הוא כ-13 סמ"ק, כלומר מעט ממש מרבע ביצה, וציין לדברי הרשב"א הנ"ל, וביאר שכיון שאיירי בעניני תערובות "שייך לומר על כ-65 זיתים 'הרבה' מששים זיתים, שזהו ביטול בששים בשופי" (חישב לפי נפח ביצה 57 סמ"ק, וא"כ 15 ביצים הם 855 סמ"ק, ורבע ביצה הוא כ-14 סמ"ק, ואם הזית 13 סמ"ק, הרי שבטל ב-65 בתוך הט"ו ביצים). ולא הבנתי דבריו, שאין זה בשופי כלל, ומוזמן הקורא להניח בקערה אחת ששים זיתים ובשניה ששים וחמשה, ויראה כי לא שייך בשום אופן לקרוא על זה הרבה.
הרב עידוא אלבה כתב לפרש את דברי הרשב"א "שהן הרבה מששים" שכונתו לומר "שהם יותר מששים", כלומר שזה בטל בששים. אך אין כוונתו שהם הרבה יותר מששים. אך לענ"ד לפרש הרבה מששים כיותר מששים ותו לא, הוא דוחק עצום.
והעירני חכם אחד להוכיח מדברי הרשב"א שהזית הוא כרבע ביצה בדוקא, שלא בכדי נקט הרשב"א חתיכה שיש בה עשר רביעיות, אלא מפני שרצה להגיע לכך שיש בה (לפחות) פי ששים מהכזית איסור, ואם הזית כ-5 סמ"ק, אזי שבביצה 10 זיתים, ודי היה בחתיכה שיש בה 4 זיתים, ששקולים לרא"ה ל-4 רביעיות, שהן 6 ביצים, ובסה"כ שקולה החתיכה ל-60 זיתים בלח. שכן הרשב"א מחזר למצוא רבותא של קולא העולה לפי דברי הרא"ה, וע"כ מיניה וביה שבתשע רביעיות לא סגי להרשב"א להגיע לששים זיתים, ומוכח שאין ביצה אחת מגיעה לשיעור 4.5 זיתים. ע"כ דבריו.
והנה הערה נכונה היא, ורצה לומר מחמת כן שבביצה יש 4 זיתים, והזית כ-12-13 סמ"ק. אך לפי"ז אין החתיכה עולה אלא למעט יותר מששים זיתים. וגם אם יש 4.5 זיתים בביצה יעלה לכ-68 זיתים. אי נימא שבביצה 5 זיתים, יעלה ל-75 זיתים, ועל זה מתחיל להישמע נכון לומר "הרבה מששים זיתים", וא"כ הזית גודלו כ-10 סמ"ק ומטה, ואין ראיה לפחות מכן. אך אין לשלול שהזית באמת פחות מזה, ומה שנקט עשר זיתים לקלות הדוגמא נקט.
ויש צד לומר שגם אם נקבל דבריו, הזית יותר קטן מכך. וזאת, ע"פ מסורת ר"י אבן שועיב שהרשב"א שתה בקידוש כשתי אוקיות, ז"ל בדרשה לפרשת צו: "ומורי ז"ל היה מברך אכסא דקידושא ואכסא דברכת המזון ושותה ממנו ב' אוקיות והוא רביעית של תורה או רוב רביעית", עכ"ל. כוונתו ברביעית היא לשיטת חכמי ספרד הראשונים ששיערו רביעית בשיעור של כ-66 סמ"ק (או לפי הרב אלבה 68) (במה שאמר רוב רביעית כנראה כוונתו לשיטת הרמב"ן ששיער רביעית בנ"א ארגינ"ץ – כ-90 סמ"ק. האריך בביאור שיטותיהם הרב דורון אדלר בספר (מהדורת ביקורת) המידות והשיעורים בהלכה). לפי השיעור המקובל בספרד עד הרמב"ן נפח הביצה הוא כ-44 סמ"ק, ומסתבר שנקט את השיעור הרווח (שכנראה היה רווח גם אחר הרמב"ן, כפי שמשמע ברשב"א הנ"ל לענ"ד, וכפי שנקט הריטב"א למעשה בארבע כוסות לקולא, וכן החינוך לקמן) גם אם נאמר שיש רק 5 זיתים בביצה, הגענו לנפח של פחות מ-9 סמ"קא.
♦^[2]

ב. שיעור כותבת הגסה

עוד הוכיח הרב מלמד שהזית הינו כרבע ביצה מהגמ' במסכת כריתות דף יד. שדנה באוכל אכילה אחת ומתחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד: טמא שאכל חלב נותר מן המוקדשין ביוה"כ. שואלת הגמ' ונתני חמש חטאות, ונוקמה כגון דאכל [גם] כזית פיגול... בכזית אחד קמיירי בשני זיתים לא קא מיירי. ולא? והקתני יוה"כ, וביוה"כ כותבת דמחייב, וכותבת אית בה שני זיתים!
כותבת היא מעט פחות מביצה בלא קליפה (ביומא פ' איתא למסקנה שהיא פחות מביצה, והרמב"ם כתב שהיא קרוב לביצה). וע"פ שיטת המהרי"ל, איך שהבינו האחרונים את דבריו, שהקליפה היא בנפח של רבע ביצה, לביצה בקליפתה בשיעור 57 סמ"ק, הגענו לנפח כותבת של כ-40 סמ"ק. באחרונים בכריתות שם הבינו בהמשך הסוגיא שהכוונה היא שבכותבת יש שני זיתים זה רק לאפוקי שלוש, וא"כ הרי לנו שהזית הוא מעט פחות משליש כותבת – 13 סמ"ק. ע"כ הוכחת הרב מלמד.
[יש להעיר שנקט את נפח הביצה ע"פ חישוב הגרא"ח נאה ברמב"ם, שהוא על בסיס הדרהם הטורקי הכבד יותר. לפי החשבון המדוקדק ברמב"ם, הדרהם הוא כ-2.975 גרם והביצה כ-52 סמ"ק. כמו"כ במציאות נפח ביצה קלופה הוא 0.9 מביצה בקליפתה, כלומר 47 סמ"ק]
אולם לענ"ד נראה כי דברי הגמ' שבכותבת יש שני זיתים הם לאו דוקא, שעל השאלה שניתן להעמיד את המשנה בחיוב יותר חטאות ע"י הוספת עוד כזית איסור באותה אכילה, דחתה הגמ' שבאכילה אחת הכוונה לכזית אחד. ועל זה משיבה ואומרת שהרי המשנה דיברה על חיוב מצד איסור אכילה ביוה"כ, וליוה"כ בעינן ככותבת ולא כזית, ובכותבת יש שני זיתים ושוב חוזרת השאלה למה עצרה המשנה בארבע חטאות. באמת יש בכותבת יותר משני זיתים, אך עצם הדיון בגמרא כעת הוא על אכילת שני זיתי איסור ומספיק מה שיש בכותבת שני זיתים ודאיב (וכפי שאכן ביאר הפרי חדש בסימן תפ"ו).
♦^[3]

ג. שיעור בית הבליעה

אולם יש לדון בהמשך דברי הגמ' שם. לאחר שהגמ' מעמידה את האפשרות שמיירי בשני זיתים, וא"כ קשה למה לא אומרת המשנה שיתחייב בחמש חטאות כשיאכל גם כזית פיגול, מביאה הגמ' שלושה תירוצים:
"א"ר זירא כגון שאכל כליה בחלבה. רב פפא אמר כגון דמלייה בתמרי. רב אדא בר אחא מתני ה' חטאות, ומתריץ לה כגון דאכל כזית פיגול ולא משני כהני שינויי דקא משנינן. וניתני שש חטאות ונוקמה כגון דאכל כזית דם? בחדא אכילה קא מיירי ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים".
א. גודל כותבת הגסה
אחד מהחיובים שלו הוא משום יוה"כ, וא"כ מיירי בבולע ככותבת הגסה. ועל זה אומרת הגמ' שאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים, כלומר לא מחזיק ג' זיתים. יוצא לפי"ז בחשבון כי הזית הינו מעט יותר משליש כותבת!
הרב עידוא אלבה (ירחון האוצר נא עמ' שמה) הוכיח מגמ' זו שהזית הוא כ-13 סמ"ק. ע"פ ביצה בנפח של 48 סמ"ק (יעו"ש שיטתו בזה), וע"פ דברי הר"ן ביומא שהביאם השו"ע להלכה שביוה"כ מאכילים את החולה עד שני שליש ביצה בינונית (לפי ביצה 48 סמ"ק, בניכוי הקליפה, 28.8 סמ"ק), העמיד את הכותבת על כ-30 סמ"ק לכל הפחות. וא"כ הזית שהוא גדול משליש כותבת, הוא יותר מ-10 סמ"ק.
ובביאור העובדה שוודאי בית הבליעה מכיל יותר משלוש זיתים כאלו, סה"כ 39 סמ"ק, שהרי ניתן לבלוע אפילו כביצה, כתב לבאר (שם עמ' שמא) ע"פ שיטת ר"ת שהובאה בתוס' ביומא דף פ ע"א (ד"ה ושערו חכמים): "דגרוגרת בלא גרעינין קאמר הכא (ביומא לגבי אוכל הנאכל בבת אחת ששיעורו כביצה) ונמעכות ונדרסות טפי ונוחים להשימן בבית הבליעה, וזיתים יש בהם גרעינין וקשין הן ועגולין ואינן נדבקין בבית הבליעה, ולכך הוי שיעור ב' זיתים קשין כשיעור ג' גרוגרות ועוד, דרכין ונוחין לאכול, וכותבת הגסה עדיפא מכזית וגרוגרת ובצירא מכביצה. ולא נהירא לר"י, דגרוגרות אין בהן גרעין שהם תאנים שנדרסו, וההיא דכריתות נמי דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים, בבשר איירי, דלא שייך בזה גרעין וקשה ועגולין".
תמיהת ר"י היא כה עצומה, שלא ניתן לקבל את דברי ר"ת כפשוטם. וכתב ע"ז הרב אלבה (לפי מה שכתב לי עתה תיקונים למה שכתוב במאמרו בגליון נא): "לענ"ד אכן ר"ת לא התכוון בדוקא גרוגרת, אלא שלדעתו הגמרא ביומא מדברת על שיעור אוכל כמו בגרוגרות ששיערו בהם את הככר, כי פת נבלעת כמו גרוגרת. בעוד שבגמרא בכריתות מדובר על אוכל קשה שמושווה לזיתים. ואמנם כך נראה, שיכולת הבליעה תלויה בסוג המאכל. אם כזית הוא כ-13 סמ"ק אפשר לבלוע ביחד שני כזיתות של חלב, אף שמשמע שמדובר בחלב שאינו מהותך שאינו מחליק כ"כ בחיך, כי אם הוא מהותך הרי הוא משקה ושיעורו רביעית אבל שני כזיתות כאלו עם דם קרוש אי אפשר", ע"כ דברי הרב אלבה.
ראשית, יש להביא את דברי הר"ן ביומא בשלימותם: "ובגמרא שקלינן וטרינן בשיעורא דככותבת הגסה, דאיכא מ"ד דשיעורה דכותבת הגסה יתירה מכביצה, ומסקנא דכותבת הגסה פחותה מכביצה. ואע"ג דלא איתפרש בגמ' כמה היא פחותה ממנה, מסתברא שיש לנו לכוין שאינה פחותה ממנה אלא מעט דכיון דחד אמורא אמר יתירה מכביצה לא מפלגינן מיניה מאן דפליג עליה ואמר פחותה מכביצה אלא פחות שבשיעורין, ונמצא שיעור ככותבת הגסה פחות מעט מכביצה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שביתת עשור".
אח"כ כתב: "ונמצינו למדין בשיעורין שמאכילין את החולה ביוה"כ דכיון דשיעור אכילה ככותבת הגסה שהיא פחותה מעט מכביצה כמו שכתבנו למעלה, כל שהאכילוהו שני שלישי ביצה בינונית אין כאן איסור כרת ומלקות". ע"כ דברי הר"ן.
פירש הר"ן דבריו היטב, מכח המחלוקת בסוגיא, שהצדק עם הרמב"ם וכותבת הגסה היא רק מעט פחות מכביצה. ומה שנקט שני שליש הוא הרחקה ע"ד חומרא, בבחינת החלק הגדול הכי קטן שאפשר לומר בביטחה: יותר מ-1/2, כלומר 2/3. אך ברור שזו חומרא, כי לומר שלמ"ד אחד כותבת היא 30 סמ"ק, ולמ"ד שני כותבת היא כ-50 סמ"ק לפחות, פי יותר מ-1.5, זה ממש לא למעט במחלוקתם. כמו"כ יעויין בהמשך בדברי החינוך שנראה שהחמיר בגודל הכותבת למעשה עד לחצי ביצה, וכי נחשב חשבונות של סוגיות לגבי גודל הכותבת בגמ' על בסיס חצי ביצה? מעט פחות מכביצה, או כדברי הרמב"ם קרוב לכביצה, זה כפשוטו ממש, כ-40 סמ"ק^[4].
ובביאור המחלוקת ביומא על גודל כותבת הגסה, לומר שחכמי בבל לא ידעו כלל את גודל הכותבות הוא רחוק בעיני. וגם אם גדלו רק בארץ ישראל (כפי המסתבר בעיני, וכן במחקר ובמקורות ההיסטוריים ידוע שתמרי ארץ ישראל משובחים היו בטעמם ומופלגים בגודלם יותר משאר התמרים בעולם, בבבל בפרס בסוריה ובמצרים. והכותבת היא מהזנים המשובחים ביותר, כדאיתא בתוספתא שהבאתי בהערה ה שהוא זן מועדף לביכורים), הרי המדובר בתקופת תלמידי רב ושיירות מצויות^[5].
ולענ"ד המחלוקת בגודל הכותבת הוא בהבנת הגדר שמסרו חז"ל 'כותבת הגסה' למה כוונתם? לכותבות הגסות שגודלן הוא מעט פחות מביצה בינונית קלופה, או שמא כיוונו לגסות שבגסות והיוצאות דופן, שגדולות אף יותר מביצה בינונית. (ודוגמא מובנת מחיינו אנו: אם נאמר על משהו כי הגודל המבוקש הוא כשל עגבניה גדולה. האם לא מתבקש הדיון לאיזו עגבניה כונתי באומרי גדולה? יכול להיות שכונתי לעגבניה בגודל של כדור טניס, וההגדרה "גדולה" נכונה כאן. אך יכול להיות שכונתי לעגבניה בגודל של טניס ורבע, שגם כאלו אפשר למצוא, ושוב גם פה נכונה ההגדרה "עגבניה גדולה").
אופן נוסף לנסח זאת, שהכותבות שגדלו בתחומי הארץ באזור בקעת יריחו היו גדולות משאר כותבות (למשל כותבות בית נמרין, ירושלמי יומא פ"ח ה"ב, שנראה שהיו קטנות יותר מכותבות א"י), ויש להסתפק האם הכוונה לבינונית מהכותבות הגדולות של א"י, או"ד הכוונה לגדולות ביותר מכותבות אלו.
רב יהודה נוקט שאזלינן בתר הגסות ביותר, שהן גדולות מביצה. וזה אכן המושכל ראשון של דברי המשנה כותבת הגסה, כל כמה דגסה (וכפי דאיתא בכלים פרק י"ז שיש מידות שניתנו במידה גסה והן כותבת וגריס וכו', שהסתמא דמילתא הוא דאזלינן בתר הגס ביותר). אלא שרב זביד מוכיח מהמשנה ששיעור שביעה הוא בכביצה, ולכן ע"כ שלא אזלינן בתר הגסות ביותר אלא בתר גסה סתם, שהיא פחותה מביצה^[6].
עכ"פ ודאי שידעו את הגודל המוערך של הכותבות, והמדובר על גודל הלכתי חשוב מעין כמותו הנוגע לחולים מידי שנה ביום הכפורים שלא יסתכנו. רק הסתפקו על טווח קביל של סטייה נורמלית בגודל הפירות.
כל זה נכון לגבי הגמ' שידעה את גודל הכותבת בהערכה טובה. רק אנחנו מפחדים להיכשל ולכן הולכים על בטוח, למרות שמסתבר מאוד שגם 3/4 זה בסדר גמור. פחותה בחצי מלבר זה לא 'לא פחותה ממנה אלא מעט' כדברי הר"ן, ולא 'קרוב לביצה' כדברי הרמב"ם, ולכן נראה שזו רק חומרה בעלמא להרחקה^[7].
עכ"פ לענייננו בנידון הכזית, אם נקבל את דברי הגמ' שם כפשוטם, שזית גדול משליש כותבת הגסה, הרי לנו לכל הפחות כ15 סמ"ק^[8].
ב. שיעור בית הבליעה
ובאשר לדברי הגמ' על קיבולת בית הבליעה, אמנם לא מדובר שם על חלב מהותך, אך ודאי על חלב חם כדרך אכילה. חלב הוא בעצם שומן. שומן חם, מבושל או צלוי, מחליק בגרון בקלות גם אם לא נלעס לעיסה ממש. הדבר ניכר למשל בכדורי אומגה 3 למיניהם, שעל אף היותם גדולים יחסית, קלים מאוד לבליעה הרבה יותר מכדורים אחרים קטנים יותר, כך שקשה להגדיר מאכלים שומניים כקשים לבליעה (גם הדם הקרוש הרי נלעס עם השומן ונעשה שומני. יש להעיר שמסתבר שאין הכוונה בדם קרוש לדם יבש כעץ כמו גלד על פצע, שאיננו ראוי לאכילה. הכוונה כנראה להתמצקות של הדם למרקם של גבינה צפתית ולכל היותר גבינה צהובה וכד', וכפי שאביא בהמשך מהראב"ד).
ואכן לאחר ניסיון מעשי שעשיתי לבלוע כ-45 סמ"ק של שומן מטוגן עם קצת בשר (נפח של 45 סמ"ק לאחר הטיגון כמובן. לקחתי את השומן מהאסאדו, שהוא השומן הכי יציב וקשה יחסית לבליעה כדי לדמות כמה שאפשר לחלב, שאולי גם הוא יציב כמוהו, אע"פ שאין זה מוכרח), אני יכול לומר בבטחה כי ניתן לבלוע 2 כזיתים של חלב חם עם כזית דם קרוש בשיעור של 13 סמ"ק לזית. כמצופה התערובת כולה מחליקה בגרון בקלות, וזה לא יותר קשה מלבלוע ביצה קשה לעוסה. לא סתם אומרים 'חלק כמו שמן'. לכן הפשט הנ"ל לא נכון, כי אפשר בהחלט לבלוע 3 כזיתי איסור בבליעה אחת בשיעור של 13 סמ"ק.
ולכן לענ"ד יש לבאר את תירוצו של רב אדא באופן שונה, שאין כלל הכרח ללמוד בגמ' שהאדם בולע ככותבת בבת אחת. זו אכן הבנת הגמ' עד מהלכו של רב אדא, שמדובר על אדם שבלע בבת אחת שיעור ככותבת הגסה שמתוכו יש כזית אחד של איסור^[9]. אך רב אדא מיירי באופן אחר, ואלו הם דברי התוס' ישנים: "אין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים. פירוש כדרך אכילה". אכן בשלא כדרך אכילה, ניתן לבלוע אפילו עד שיעור כביצה בבת אחת, וכדברי הגמ' ביומא, אך רב אדא, ששונה חמש חטאות, לא ניחא ליה בכל השינויים שבגמ' לפני כן, להעמיד דוקא בבהמה אחת ובאבר אחד וכו' (יעו' ברגמ"ה), אלא הוא מוכן לקבץ איסורים אפילו משתי בהמות, ולכן הוא מעמיד בדרך אכילה דוקא, כלומר בבליעה נורמלית, שאכן אינה מחזיקה יותר משני כזיתים. ובאשר לחיוב יוה"כ שפיר מיירי שאכל קצת קודם לכן, וכעת אכל עוד שני זיתי איסור בתוכ"ד אכילת פרס שהשלימו לככותבת הגסה ובבליעתם התחייב את כל החטאות (וכן כתב גם הרב יצחק טייב בספרו ערך השלחן (סימן תפ"ו)^[10].
ולבאר זאת בטוב, אכתוב מה שראיתי להרב מרדכי הס, שחקר בספרו בינת מרדכי (מהדורת ביקורת) אודות שיעור גרוגרת שהוא מאכל חשוב להוצאה, ובתוך הדברים כתב (סימן ב' ענף שביעי) ז"ל: "והתבוננתי בדבר זה זמנים טובא, עד שבס"ד מאתו ית"ש נפל בדעתי ביאור, דשמא התועלת שיש בגרוגרת אוכלין, הוא משום שאדם בינוני מכניס לתוך פיו באכילתו בכל פעם ופעם, שיעור של גרוגרת, שלהרבה מאוד ראשונים [יותר מי"ב], גרוגרת היא שליש ביצה, שכאמור לעיל זה 17-18 סמ"ק, או 3/10 ביצה שזה 16 סמ"ק. ובהתחלה היה אצלי ביאור זה בספק ובשמא, אך אח"כ אזרתי חיל לעיין ולהתבונן במציאות היטב היטב, ואחרי הרבה התבוננות [גם אצל הרבה אנשים] ראיתי שאכן זוהי המציאות לאמיתה. וראיתי שאדם מכניס לפיו בפעם אחת כמות של שליש ביצה שזה 17-18 סמ"ק. וחקרתי והתבוננתי בטעם הדבר, וראיתי שכמות קטנה מזה אין בה סיפוק תאוותו, ועוד סיבה שזה מאיט את מהירות אכילתו. ומאידך כמות שגדולה משליש ביצה לא נח להכניס לפה בפעם אחת, כיון שזה הרבה מדאי, ועצם פעולת 'ההכנסה' לפה אינה נוחה, וגם לא נח לטחון וללעוס בשיניו כמות גדולה. ולכן באופן טבעי מצד עצם המציאות, אדם בדרך כלל מכניס לפיו כמות של שליש ביצה. ומי שיעיין בזה היטב, יראה שכך הוא" עכ"ל הרב הס בבינת מרדכי. ומסתברים דבריו (יעויין שם יותר באורך^[11]).
עכ"פ, באכילה נורמאלית ודאי שאין אדם בולע 26 סמ"ק (שני זיתים של 13 סמ"ק). ואע"פ שבד"כ גם שיעור גרוגרת אינו בולע בבת אחת, כי מה שמכניס לפה בפעם אחת בולע בד"כ בשלוש פעמים (שתי בליעות גדולות ואחת קטנה בד"כ), כשרעב ואוכל מהר בולע גם כמות כזו. ואין זה דומה ל"שיערו חכמים וכו'" דכביצה, דהתם יש ריבוי מיוחד, דדרשינן (תורת כהנים שמיני פרשה ז תחילת פרק ט אות א) "מכל האוכל, מלמד שמטמא בכל שהוא. יכול יטמא לאחרים בכלשהו, תלמוד לומר אשר יאכל, הא אינו מטמא אלא בכביצה", והוא כדרשת רבי אבהו ביומא דף פ ע"א שזהו "אוכל שאתה אוכלו בבת אחת". וכתב הראב"ד בפירושו למדרש: "פי' משום דכתיב אשר יאכל ומשמע בבת אחת, ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת". כלומר האוכל המירבי שאתה יכול לאכול בבליעה אחת, שבזה יכול לבלוע אפילו ביצת תרנגולת קלופה (לעוסה כמובן). אך פה בדרך אכילה עסקינן.
וביאור זה ממש כתב כבר ר' ישמעאל הכהן בספרו שבח פסח (מגיד אות ח'), ז"ל: "וראיתי בתוספות ישנים דכריתות דף יד הנ"ל דכתבו ע"ז וז"ל אין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים פירוש כדרך אכילה ע"כ. ולכאו' דבריהם סתומים. ונלע"ד דכוונתם לתרץ הקושיא הנ"ל ולפרש דבריהם צריך אני להעתיק הסוגיא דקאי למה שאמרו שם יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות וכו'... ועל זה פירשו התוס' דר"ל דהכא מיירי באכילה אחת כדרך אכילת סתם בני אדם וכדרך אכילת סתם בני אדם אין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים, אבל אין הכי נמי דאם ידחוק אדם עצמו יוכל להחזיק בבית הבליעה כביצה דהוי יותר משלושה זיתים והיינו מה שאמרו ביומא דף פ' הנ"ל וכו' ומפרש לקרא דמכל האוכל אשר יוכל לאכלו בבת אחת דהיינו כביצה דיכול לדחוק עצמו לאכלו בבת אחת. זה נלע"ד כוונת התוס' ישנים בע"ה", עכ"ל השבח פסח.
חכמי התוס' לדורותם התקשו בסתירת הסוגיות בין יומא לכריתות, ר"ת ור"י, ריב"א והתו"י ביומא (פ.), בית מדרשם של ר"ש וריצב"א (בעלי התוס' בעירובין), יחוסי תנאים ואמוראים (ערך הלל), מהר"ם מרוטנבורג (בעל התוס' ביומא), רבינו פרץ, המרדכי (בתוספת לפרק ערבי פסחים), ותורא"ש. התוס' ישנים הם מבעלי התוס' ובית מדרשם, ואע"פ שדרכם לקצר, מ"מ ברור כדברי השבח פסח (וכן הבין גם הנודב"י קמא או"ח לח ועוד הרבה אחרונים) שהם באים בעצם ליישב את סתירת הסוגיות שהעמידו התוס' בין הגמ' ביומא, שם איתא שבית הבליעה מחזיק כביצה, לגמ' פה שאומרת שאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים. הגמ' במסכת יומא עוסקת ב'כל האוכל אשר יאכל', כלומר בליעה שאיננה כדרך אכילה אלא הבליעה הגדולה ביותר של אדם. הש"ס מלא בביטויים שמשמעותם מעט שונה ממקום למקום (ועיין באורך בספר הצבא לרז"ה מידה ב', ובתוס' בחולין סח. ובכורות מו: ד"ה אדם, כל דבריהם ומה שכתבו "ואין תימה על שהלשון שוה ואין פירושם שוה"), ולכן לא הפריע לתוס' רי"ד (יומא פ') ולמרדכי ולתו"י לחלק איש כדרכו בין הסוגיות^[12].
במציאות, ניתן לבלוע יותר מביצה בינונית קלופה, וכפי שכתבו פרופ' גרינפלד בתחומין י"ד (שכתב שאפשר לבלוע 60 סמ"ק של ביצה רכה), והרב הס בבינת מרדכי (סימן א' הערה 1. שם כתב שאפשר 50 סמ"ק, אך 60 לא הצליח). ומבחינת המציאות שבדקתי, אכן אפשר כ-50 סמ"ק, אולי מעט יותר^[13]. אולם ביאר זאת יפה הרב אלבה באוצר נא ששיעור ביצה הוא השיעור המירבי שאדם מכניס לתוך פיו, שעד כמות כזו אפשר ללעוס ולבלוע בבת אחת בלי מאמץ גדול מידי, ושיעור יותר גדול - אע"פ שאפשרי, לא יקרא 'האוכל אשר יאכל', כלומר השיעור המירבי שאנשים אוכלים. לכן המדובר על אדם שמלכתחילה מכניס רק שיעור כביצה לפיו, ולאחר שלועסו כולו – בולעו בבת אחת.
תערובת של חלב ודם, או חלב בשר ודם, אינה יותר קשה לבליעה (יש להעיר גם שאם מדובר על בשר, מדובר על בשר כבש, שהינו רך ונוח ללעיסה ובליעה), ולכן הסתירה מבוארת. על כך מתרצים התו"י שפה בכריתות מדובר בדרך אכילה, שבה לא מכניסים כמות שעולה על גרוגרת. כמות כזו, אינה מכילה יותר משני זיתים.
ג. שיעור הכנסת אוכלים לפה
אך לאחר העיון, דרך זו בהבנת 'אוכל שאתה אוכלו בבת אחת' נסתרת מדברי הראשונים בסוכה דף כו ע"א, שם איתא מחלוקת רב יוסף ואביי בשיעור אכילת ארעי, דשיטת אביי היא "כדטעים בר בי רב ועייל לכלה", ופירש רש"י "בבוקר כשהולכין לבית המדרש ודואג שמא ימשכו השמועות, וטועם מלא פיו ושותה". שיטת רש"י והתוס' ורוב הראשונים היא ששיעורו של אביי הוא כביצה. כלומר, הבר בי רב מכניס כביצה אוכל לפיו ואוכלו ושותה ורץ לבית המדרש.
ובדף כז מדייקת הגמ' מהמשנה שכביצה הוא שיעור אכילת קבע המחייב בסוכה, ומקשה מכך על שיטת אביי, ופרש"י הקושיא: "דאמר כדטעים בר בי רב, דהיינו כביצה, דכביצה אוכל הנאכל בבליעה אחת הוא, כדאמרינן בפרק בתרא דיומא מכל האוכל אשר יאכל".
הרי שהקיש רש"י (ורוב הראשונים)^[14] בין שיעורו של אביי לבין הדרשה ביומא ששיעור אוכל הנאכל בבת אחת הוא כביצה. והנה זה ברור שאין הבר בי רב לועס את כל הכביצה שבפיו בלי לבלוע באמצע, עד שהכל לעוס ומוכן לבליעה בבת אחת. שזה דבר שלוקח כמה דקות ויעכב אותו, וסתם מאמץ גדול ומיותר (ואף בר דעת לא יעשה כן אא"כ שמע על חומרת התרומת הדשן בכזית מצה והחליט לאמצה לשתי כזיתות בשיעור חצי ביצה...), אלא כדרך אדם שממהר ממלא פיו באוכל בגבול הלעיסה המירבי הנוח, ואז אוכל כדרך אכילה: לועס קצת ובולע ולועס עוד וכו', ואז שותה ורץ לבית המדרש.
וז"ל התורא"ש (בדף כו. וכעי"ז בתוס'): "דמה שהאדם נותן לתוך פיו היינו כביצה, דשיעור בית הבליעה כביצה כדמוכח לקמן גבי לימא תהוי תיובתא דרב יוסף ואביי, אלמא הא דקאמר אביי כדטעים צורבא מרבנן ועייל לכלה דזהו מלא פיו היינו בכיצה".
ולכאו' יש פה עירוב של שני דברים שונים. דאביי מיירי על מלא פיו, כפי שביארו היטב הראשונים. ובדרשה ביומא מיירי בבליעה ממש, ולא במלא פיו – ואיך הקישו מזה לזה?
עוד יש להתבונן בסברא בגוף הדרשה ביומא, דאיך יעלה על הדעת להגדיר 'אוכל שאתה אוכלו בבת אחת' כבליעה מירבית ומוזרה שאף אדם לא עושה כן?
על כן נראה לבאר כדברי הראשונים בסוכה, שאכן דרשת הפסוק ביומא דכל האוכל אשר יאכל מתייחסת להכנסת האוכל לתוך פיו, ולא לבליעתו. ואמנם אין זו דרך אכילה רגילה להכניס כביצה אוכלין לתוך פיו בבת אחת, אך מ"מ היא דרך אכילה בהולה, כדוגמא שנוקט אביי על בר בי רב שממהר ולכן מכניס מלוא פיו, ולועס ואוכל כדרכו במהירות. ומעשים בכל יום שאנשים שממהרים לאוטובוס וכד' ממלאים פיהם באוכל ואוכלים במהירות. על הכנסה מירבית זו נדרש הפסוק 'האוכל אשר יאכל'. ואע"פ שבמציאות אפשר להכניס לתוך פיו יותר מאשר שיעור כביצה קלופה, אפילו מעל 60 סמ"ק (להכניס, לא לבלוע בבת אחת), מ"מ המדובר על הכנסה נורמלית שאנשים אכן עושים, ועד שיעור כביצה זה אפשרי ונוח יחסית ללעיסה ואכילה.
אמנם יש בזה קצת דוחק מצד דברי רש"י הנ"ל בדף כז. "דאמר כדטעים בר בי רב, דהיינו כביצה, דכביצה אוכל הנאכל בבליעה אחת הוא, כדאמרינן בפרק בתרא דיומא מכל האוכל אשר יאכל", והיאך קורא לזה אוכל הנאכל בבליעה אחת אם הכונה רק להכנסה, אך כמה בליעות כדרך אכילה? וביאר זאת הרב אלבה (בהתכתבות בינינו, ודלא כהנ"ל בהאוצר נא) שהכונה היא כאילו אמרו כשאדם בא לבלוע אינו מכניס לפיו בפעם אחת יותר מכביצה (ויעויין בפירוש ר"א מן ההר במקום שכתב "בבת אחת ובבליעה אחת")^[15].
אולם מ"מ הדבר מוכרח מעצם ההשואה בין הסוגיות שמשוה הגמ' ע"פ ביאור הראשונים שלומדים באביי שיעור כביצה.
אלא דסו"ס יש לעיין, דבפשטות המושג אכילה מתייחס לבליעת המאכלטו, ולא להכנסתו לפיו. אך יבואר הענין ע"פ מה שיש לדייק בפסוק (ויקרא יא לד)^[16]מִכָּל־הָאֹ֜כֶל אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֗ל... וְכָל־מַשְׁקֶה֙ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁתֶ֔ה", מנוקד יאכל וישתה בקמץ תחת האות השניה, כלומר כונת הפסוק היא למאכל הנאכל ולא לאדם האוכל. וביאור הענין לענ"ד הוא, שהרי במציאות שיעור כביצה הוא לא ההכנסה המירבית של אוכל לפה, שזה אפשר יותר, 60 סמ"ק ומעלה, אך לא לזה המכוון שאין זה דרך בנ"א – רק שיעור מירבי שנוח להכניס לפה, והוא כביצה. על זה דוקא שייך לומר שזו כמות אוכל הנאכלת בפעם אחת^[17], כלומר בהכנסה אחת לפה.
כל זה נכון לגבי הדרשה ביומא, ולגבי שיעורו של אביי של מלוא פיו. אך לענין שיעורא דכריתות, דאוכל אכילה אחת ומתחייב כמה חטאות, שם הכונה לבליעת המאכל, שעליה מתחייב. ובדרך אכילה, אין דרך לבלוע כמות גדולה יותר משיעור של כשני זיתים [ובאמת במרדכי שהתקשה, וכן בתרומת הדשן המפורסם בסימן קלט, ובתוס' ותורא"ש בחולין קג:, רואים שהבינו הגמ' ביומא על בליעה ממש ולא על הכנסה לפה, ולכן נתקשו בסתירת הסוגיות. אך התוס' בסוכה ביארו כרש"י (וכ"ה בתורא"ש שם ובפסקיו) שהכונה למלוא פיו].
הבנה זו של מושג 'אכילה', ראיתי בפירוש הרלב"ג לתורה, שכתב בפתיחה במקום השביעי ז"ל: "ואולם בכמה המתדבק יתחייב בחלק הקטן אשר יורגל לחלק אותו. משל כי זה האכילה הוא מהכמה המתדבק, כי אין חלקיה נפרדים קצתם מקצת, אבל (אלא) הם מתדבקין באסטומכא להיעשות מהם מזון שיזון בו הגוף. והנה החלק הקטן שתחלקהו המלאכה בזה הוא כזית, כי הדבר לא יקרא נאכל בהיותו בפה, ולא יקרא האדם אוכל כאשר בלע [כבר] הענין הנאכל. ולזה הוא מבואר שהוא יקרא אוכל בעת בולעו אותו. ולפי שאין בית הבליעה מחזיק יחד יותר מכזית, הנה יוגבל זה החלק אשר יקרא נאכל בכזית, כי לא יורגל לבלוע מהמזון יחד בבית הבליעה פחות מכזית אם לא היה הדבר הנאכל בריאה שלמה – כי אז יתכן שיאכל האדם הדבר ההוא לבדו אע"פ שלא יהיה מלא בית הבליעה. אמנם מהאוכל מתדמה החלקים, לא ירגיל האדם לאכול ממנו פחות ממלא בית הבליעה".
ובויקרא י"א ל"ב כתב: "וכבר התבאר בשרשים הכוללים ששיעור אכילה הוא כזית, כי לא יבלעו יחד בבית הבליעה יותר מכזית לפי הנהוג באכילת האדם", וכן בתועליות שאחר פרק ה' (תועליות המצוות שורש רביעי): "וכמו ששיעור אכילת הקדש הוא כזית, כי הוא השיעור הקטן אשר יורגל האדם לאוכלו וכו'".
כלומר, הרלב"ג מבאר ששיעור אכילה הוא כזית, כי זהו שיעור בליעה רגיל של אדם בדרך מאכלו. ובמבט ראשון זה מקומם, כי מפורש בגמ' בכריתות שמכיל כשני זיתים, ואיך הרלב"ג כותב בפשטות שמכיל כזית אחד?
אך באמת שהביאור הוא נפלא. הגמ' ביומא מדברת על על שיעור מלוא פיו. הגמ' בכריתות מדברת על בליעה גדולה כדרך אכילה. והרלב"ג פירש דבריו היטב הבליעה עליה מדבר, שמחד פחות מזה אין רגילות לבלוע, כי זו בליעה חסירה ולא מספקת. ויותר מזה גם אין דרך לבלוע לפי הנהוג באכילת האדם.
וניסיתי להתבונן בדבר במציאות, וראיתי כי שיעור בליעה נוח הוא כ-8 סמ"ק. 5 סמ"ק זו בליעה קצת קטנה, אך לא באתי בזה לכלל הכרעה. וניתן להעמיד שיעור בליעה תקין ונורמלי על 5-10 סמ"ק לכל היותר^[18]. וכל אחד יכול להתבונן בכך, ששיעור גדול מ-10 סמ"ק שמכניס לפיו, באופן טבעי בולע בשתי פעמים. ופחות מ5-6 סמ"ק זו בליעה שאינה מספקת. ואם מכניס לפיו כף אוכל, שמכילה כ כ-16-17 סמ"ק (שיעור גרוגרת, ראה לעיל, לפי ביצה בשיעור של 52 סמ"ק לפי החשבון ברמב"ם גרוגרת היא 17.3. לפי ביצה בינונית בפועל של 48 סמ"ק, 16 סמ"ק)הרגילות היא לבלוע בשתי בליעות גדולות ועוד אחת קטנה לשאריות מעטות.
אולם אחר העיון, נראה שגופא בהבנה זו של מושג אכילה מצינו מח' בגמ'. במסכת שחיטת חולין דף קג:, בנידון אכילת אבר מן החי, ששיעורו הוא באבר שגודלו לכה"פ כזית. ונחלקו בגמ' באופן האכילה המחייב, ושתי לישנות יש במסירת שיטות ריו"ח ור"ל:"כי אתא רב דימי אמר, בעא מיניה רשב"ל מריו"ח חלקו מבחוץ מהו (חילק את האיבר קודם שהכניסו לפיו, ואכל חציו האחד ואח"כ חציו השני)^[19], אמר ליה פטור. מבפנים (הכניסו שלם לפיו ולעסו, וע"י הלעיסה נחלק האיבר), אמר ליה חייב. כי אתא רבין אמר, חלקו מבחוץ פטור, מבפנים ריו"ח אמר חייב ור"ל אמר פטור. ריו"ח אמר חייב, הרי נהנה גרונו בכזית. ור"ל אמר פטור, אכילה במעיו בעינן וליכא", ע"כ דברי הגמ'.
אולם אחר העיון, נראה שגופא בהבנה זו של מושג אכילה מצינו מח' בגמ'. דאיתא בשחיטת חולין דף קג: מחלוקת בדיני אבר מן החי. חילקו מבחוץ או חילקו מבפנים האם חייב. לרש"י הנידון בסוגיא הוא צירוף אכילות, דבכל התורה אכילות מצטרפות בכדי אכילת פרס, אך אבר מן החי חידוש הוא ובעינן שיעור כזית באכילה אחת. מה מוגדר כאכילה אחת? ריו"ח סובר חילקו מבחוץ פטור חילקו מבפנים חייב, כלומר המושג אכילה מתייחס להנאת גרונו (הכונה היא לחיך, כלומר לכל מה שמבפנים לשיניים. יעו"ש באחרונים), ולכן אם אכל חצי כזית ובלעו ואח"כ עוד חצי כזית, גם מיד זה אחר זה, נידון הדבר כשתי אכילות ופטור. אך אם הכניס כזית לפה ולעסו, אף אם בולעו לחצאין ולא בבליעה אחת חייב, כיון שהנאת גרונו בעינן והרי נהנה בכזית.
אולם דעת ר"ל לחד לישנא היא שאף חילקו מבפנים חייב, שהמושג אכילה מתייחס להנאת מעיו, פרש"י "כשהוא יורד לתוך מעיו צריך שיהא בו שיעור אכילה", כלומר המושג אכילה מתייחס למעשה הבליעה (כן הבינו האחרונים ברש"י, ובזה סרה קושיית התוס' השניה שם).
התוס' והרמב"ם פירשו אחרת בסוגיא. לתוס' הנידון הוא בשם 'אבר', דלשיטתם אין חייב אלא על אבר שלם כברייתו, מתי נחשב שאוכל את האבר להתחייב עליו. ריו"ח סובר שאכילת גרונו בעינן, ודי בזה שמכניס את האבר שלם לפיו, ואע"פ שאח"כ לועסו, חייב. ור"ל ס"ל אכילת מעיו בעינן, ולא מתחייב אלא באופן שבולע את האיבר בשלימותו בלא לעיסה.
הרמב"ם פוסק (מאכלות אסורות פ"ה) שחייב גם על חצי איבר, אולם מתנה זאת שלא יהיה זה רק גיד או עצם בלא בשר. אך כל עוד דבוק על הגיד או העצם אפילו בשר כלשהו מברייתו הראשונה, הרי"ז נידון באיסור אבר מן החי ומצטרפים הגידים והעצמות לשיעור כזית לחיוב. אח"כ כותב הרמב"ם בהלכה ד' "לקח כזית מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות ואכלו, אע"פ שנחלק בפיו בפנים קודם שיבלענו, חייב", וזהו חילקו מבפנים שמחייב ריו"ח. הרי שהבין את מחלוקתם ע"ד התוס', רק שלהתוס' אבר שלם בעינן, ולרמב"ם אף חלק מאיבר שלם רק שישאר עליו מעט בשר., אך עכ"פ לענייננו הגדרות האכילה הנ"ל נכונות גם להם.
א"כ למעשה יש לבאר המשנה בכריתות בשני פנים: אליבא דריו"ח באכילה רגילה כדברי התו"י, ואז מבחינת המציאות כפי שנתבאר לעיל אין דרך להכניס יותר מאשר שיעור של כגרוגרת. ועל זה אומר רב אדא שאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים, כלומר חלל פיו, ואז הוא ממש כפי משמעות בית הבליעה דיומא בלי שום חילוק אלא רק בצורת באכילה, שביומא מיירי באכילה בהולה, ופה מיירי בדרך אכילה רגילה.
ואליבא דר"ל תתבאר המשנה בכריתות על בליעת האוכלים, ואז מיירי בבליעה גדולה כדרך אכילה שמכילה כ-16-17. ואז יש לחלק בין בית הבליעה דרב אדא, לבין בית הבליעה דיומא. שביומא הכונה לחלל הפה, בעוד פה בכריתות מיירי בבליעה ממש. כמובן שלפי ריו"ח הביאור יותר מחוור, ומיירי על אותו 'בית הבליעה', רק שביומא הוא דרך אכילה בהולה, ופה כדברי התו"י הוא בדרך אכילה רגילה, ואולי אכן תירוצו של רב אדא הוא כשיטת ריו"ח שכן הלכה רווחת בכל מקום שנחלקו.
אכן המשנה בכריתות עוסקת בחיוב המקסימלי שאדם מתחייב באכילתו, ומבחינה מעשית אפשר להתחייב יותר מחמש חטאות ע"י אכילה גדולה שאינה כדרך אכילה רגילה, עד שיעור של כ-50 סמ"ק, ואז יתחייב שש חטאות. אך במשנה - לפי איך ששונה אותה רב אדא - כתוב חמש חטאות, ולצורך זה צריכים אנו להעמיד בדרך אכילה. לא מסתבר שרק מסברא שלא נראו לו התירוצים הקודמים שלח רב אדא ידו והגיה המשנה. הוא קיבל שבמשנה שונים חמש חטאות, ואת זה מבאר ע"פ המציאות שבדרך אכילה בולעים לא יותר משני כזיתים. קושיא למה המשנה לא מדברת על אדם מוזר שאוכל שלא כדרך אכילה ומתחייב שש חטאות, היא כמובן לא קושיא^[20].
א"כ למסקנא דמילתא, שפיר דברי הגמ' עולים יפה לשיעורי כזית הקטנים, ורק להם. בית הבליעה יכול להכיל יותר ויותר משני זיתים, אך בדרך אכילה כנ"ל אינו מכיל אלא כשני זיתים^[21].
מדברי רלב"ג הנ"ל ניתן גם לקבל עדות לשיעור כזית בקרב הראשונים שהכירו זיתים (מקום מושבו של הרלב"ג בפרובנס), כי שיעור של 13 סמ"ק לבליעה אחת, הוא שיעור גדול ואינו בליעה רגילה, כל אחד יכול להכניס לפיו מאכל בשיעור של 13 סמ"ק, ויראה שבאופן טבעי הוא בולע זאת בשתי בליעות, ולבלוע בפעם אחת זה לא נוח. ועכ"פ ודאי שלא שייך לומר שאין רגילות לבלוע פחות מזה. הרי לנו שגודל הכזית הוא 5-7-10 סמ"ק.

ד. שיטת הגר"א בנשיאת פנים לישראל

איתא במסכת ברכות דף כ: "דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב ישא ה' פניו אליך? אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, והם מדקדקים עצמם עד כזית ועד כביצה".
רש"י במקום כתב שהכונה למחלוקת ר"מ ור"י בדף מה. על איזו כמות מזמנים לברכה אחרונה. ר"מ סובר שעל כזית, ור"י סובר שעל כביצה. אולם הגר"א כתב (משלי כ"ב ט') להקשות על זה מכמה פנים, וביאר ביאור חדש ז"ל:
"והוא תמוה, א. למה אומר כזית בראשונה הא כזית פחות מכביצה, וכיון שמדקדקים עד כזית כ"ש שעד כביצה ידקדקו. ועוד הלא זה מאמר ה', ומי איכא ספיקא קמי שמיא לומר עד כזית ועד כביצה שזהו פלוגתא לקמן? ודעת שפתו ברור מללו. ועוד למה השיב להם זאת החומרא דוקא, הלא כמה וכמה חומרות יש עוד שהחמירו ישראל על עצמם, כמו טיפת דם כחרדל שהחמירו על עצמן בנות ישראל ודומיהן.
ונראה דהכי פירושו כמ"ש הרי"ף דשיעור שתי סעודות הוא י"ח גרוגרות והם שש ביצים. ואיתא בזוהר שבשלוש ביצים יש עשרה זיתים, שהם תשע גרוגרות, הרי שהזית פחות מגרוגרת בחלק עשירית. ולפי זה אתי שפיר, כי שיעור סעודה הוא שלוש ביצים כנ"ל, והם עשרה זיתים, וכשיש לאדם זה השיעור לבד אזי חייבה התורה כשיאכל בעצמו כשיעור הסעודה שיברך לה' על מזונו, כמ"ש ואכלת ושבעת וברכת, לשון יחיד. אבל ישראל עם קדושים חפשו בחיפוש נרות איך לגדלו ולרוממו יותר, ולכן כשיש לו שיעור הנ"ל שהוא י' זיתים, יהדר אחר עשרה כדי שיגיע לכל אחד כזית ויברכו בשם, ואם לא ימצא עשרה עכ"ז לא יאכל בעצמו אלא מהדר אחר שלושה ויתן לכ"א כביצה ויברכו בזימון. וז"ש וכי לא אשא פנים לישראל וכו' והם מדקדקין על עצמם עד כזית תחילה ואח"כ עד כביצה, ובאמת שיעור כזית וכביצה נשנית לגבי זימון כדתנן עד כמה מזמנין עד כזית וכו' אבל לא לעניין זה", עכ"ל הגר"א במשלי.
הרי לנו שהיחס בין זית לביצה הוא 3/10. כלומר הזית הוא מעט פחות משליש ביצה, 0.3. ותלוי כמובן בגודל הביצה. לביצה כפי חשבון הרמב"ם 52 סמ"ק, זה מביא לגודל של של כ-15.6 סמ"ק.
לגבי מה שהביא הגר"א מהזוהר על יחס זית לביצה, דנו הרבה מחברים, ולא אכתוב בזה כי אינני מבין בדברים אלו. אך באשר לפשט הדברים נראה לדון בקרקע לפני הגר"א זצ"ל, ליישב את שיטת הראשונים מג' קושיותיו.
במה שהזכיר כזית קודם לכביצה יש להשיב דדברי הקב"ה הם כביכול ציטוט מהמשנה לקמן בדף מה: עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה (ודוק בלשון 'עד כזית' שהוא ממש ציטוט המשנה), כמו שהוזכר שם כזית קודם, וכן שזו השיטה העיקרית. ואין בזה ספיקא קמיה שמיא ח"ו, רק כנראה שבזמן המשנה היו שבירכו על כזית כר"מ והיו שברכו על כביצה כר"י, וכמו מכשירי מילה כר"א או עוף בחלב במקומו דריו"ס הגלילי וכד'^[22]. ואמירת הקב"ה היא שבח על עמ"י שבפועל מזמנים על כזית ועל כביצה, ומובן גם למה לא הוזכרו שמותיהם של החכמים – כי אין המדובר פה בשבח ר' יהודה ור' מאיר שאמרו לברך על פחות משביעה גמורה, רק על שיבחם של ישראל שבפועל כך עושים.
ובביאור ענין נשיאות כפים דווקא בחומרא זו, הביאור נפלא כדברי רבינו בחיי עה"ת ז"ל: "אמר הקב"ה כשם שהם נושאים לי פנים כך אני עושה להם. כיצד, כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, אדם יושב הוא ובניו ובני ביתו ואין לפניהם כדי שביעה, והם נושאים לי פנים ומברכים ומדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה, לפיכך ישא ה' פניו אליך". ועומק הענין לכאורה דכל מושג ברכה בכתובים כמדומני שהוא תוספת וריבוי כדברי הרשב"א המפורסם (וברכה כלפי ה' הוא גם ענין תוספת ואכ"מ), ובטן חסירה היא היפך הברכה ממש. רק אחרי ואגדלה שמך, אזי והיה ברכה. וזהו ענין ברכה על האוכל, שעניינה הוא אחר האכילה דוקא ולא קודם (ע"פ פשט הכתוב), ועמ"י נושאים לי פנים ומברכים אותי אפילו כשאני כביכול מונע מהם ברכה ואין להם כדי שביעה ובטנם חסירה (וכשיש ברכה אז אפילו אם הגיעו כפול שבע), וזהו היפך המידה, כך גם אני אשא להם פנים היפך המידה, שבזה המידה כנגד מידה היא שלא לעשות להם מידה כנגד מידה (בשאר מעשיהם). תחת החסרון שלהם הם מברכים אותי ולא משיבים כביכול חסרון תחת חסרון, ולכן תחת החטאים שלהם, והחסרון בעבודתם אותי, לא אשיבם בחסרון, אלא אשא פני אליהם לפנים משורת הדין (וזה כדוגמת למי נושא עוון למי שעובר על פשע).
הרב עידוא אלבה הקשה במאמרו בגליון הקודם כמה קושיות על ביאור הגר"א, וכתב לבאר את הזוהר והגמ' בדרך דומה להגר"א, אך בשינוי מהותי, וז"ל: "ונראה לענ"ד שהגמרא בברכות מתפרשת על ביצה בלי קליפה, ולא מדובר שיש לו שיעור סעודה לשבוע, אלא מדובר במי שיש לו פת בשיעור שהוא יכול לחלקה לאנשים בשביל לברך בזימון, דהיינו שיש לו פת בנפח של י' זיתים שהם ג' ביצים בלי קליפה, ועל כן הוא יכול לחלקה לעשרה או לשלשה. ועל זה קאמר שישראל מהדרים לחלקם לעשר אנשים כדי לזכות לברך בשם ה'. ויש מקום לפרש שהידור אינו רק בכך שכשאין לו עשרה מחלק לשלשה ואינו אוכל הכל לבדו, אלא יש הידור עוד יותר גדול כשמחלקים שיעור זה לג' אנשים על מנת לזמן עכ"פ בשלשה, שבאופן זה כל אחד יקבל שיעור שיכול קצת לשבוע בו. וא"כ הוא הידור יותר גדול יותר מצד מצוות שבין אדם לחבירו, והקב"ה יותר חפץ בהידור כזה בגלל אהבת עמו ישראל, כפי שהוא מניח תפילין שכתבו בהן מעלת ישראל".
זהו אכן פירוש אפשרי (בזוהר אינני מבין מספיק כדי לדעת אם זה נכנס, עכ"פ הגר"א הבין שזה ביצה בקליפתה^[23]). אך אינני מבין למה לתת לשלושה אנשים כביצה זה יותר הידור מלתת לעשרה אנשים כזית? (על דרך הלצה: הרמב"ם כותב כי מעלה יותר גבוהה היא לתת מאה פעמים דינר ולא מאה דינרים בפעם אחת). מצד בין אדם לחבירו מסתבר שרבים יראו בלתת לעשרה אנשים כזית הידור גדול יותר^[24]. ומלבד זה, הרי הסוגיא היא במידה כנגד מידה של נשיאת פנים, וא"כ ברור שמצד נשיאת פנים לה' יש עדיפות לחלק לעשרה, אם הוא יכול, כדי לזמן בשם (ולכן הגר"א כתב שרק אם לא מצא עשרה יחלק לשלושה עכ"פ)^[25].
ועוד, סו"ס שיעור ג' ביצים בקליפתם הוא שיעור סעודה אליבא דהלכתא, וזה שיעור של שביעה. ויש פה רבותא שהוא מוותר על שיעור של שביעה של כריסו שלו עבור ה' ונושא אליו פנים. זה שמוותר על שיעור של ג' ביצים קלופות, אין פה מעלה בעצם – כי בין כך ובין כך הוא לא יהיה שבע (זה ודאי מעלה במציאות שאוכל פחות, אבל מובן למה הגר"א הוצרך לשיעור של ג' ביצים בקליפתן, שזה שיעור אחר לגמרי בעצם הגדרתו כשיעור שביעה).
ומה שהקשה על הגר"א מכך ששיעור שלוש ביצים לסעודה הוא שיעור נפח החיטים ולא הפת, זו איננה קושיא על הגר"א, אלא על כל האחרונים כולם, כמו גם על השו"ע ועל הרמב"ם – כי כמה שהקושיא תהיה חזקה, ברמב"ם מפורש בכמה וכמה מקומות שהמדובר הוא על פת בנפח ג' ביצים. איני יודע תשובה מספקת לקושיה זו לעת עתה^[26].
בדברים שכתב לי עתה אחר כתבי הנ"ל, כתב הרב אלבה לבאר כך: הגר"א הקשה שאם הכוונה רק לאמור במשנה "עד כמה מזמנין" ולענין שיעור ברכה אחרונה היה לו לומר "עד כזית לרבי מאיר או עד כביצה לרבי יהודה", ועוד הקשה כיון שרבי אמי אמר מה אומר קב"ה ולקב"ה אין ספיקא היה צריך לומר לפי ההלכה. ואין לומר שהכוונה שהיו מקומות שנהגו כך והיו שנהגו כך כי הדרשנים הם אמוראים תלמידי רבי יוחנן שפסק כרבי מאיר ועל כן היה צ"ל רק עד כזית ולא לנקוט עד כביצה שזה נהג לכל היותר רק בעבר בתקופה מסויימת במקומו של רבי יהודה. וכתבתי עוד במאמר שלפי דרכו מתבארת היטב גם הלשון "עד כזית ועד כביצה", שלכאורה היה לו לומר "על כמה מזמנין... על כזית ועל כביצה", וגם קשה למה נחלקו במשנה על ענין הזימון ולא על שיעור ברכה אחרונה. ולפי המבואר ניחא שהמשנה עצמה ידעה את הדרשה על ענין הזימון שהיא דרשה קדמונית על חיבתם של ישראל, וכשהיא שואלת עד כמה מזמנין הכוונה עד כמה לחלק את האוכל לאנשים שמזמן לסעודתו כדי לזמן איתם ('מזמנין' תרתי משמע), והתשובה היא שלרבי מאיר יש אפשרות לחלק מעשר כזיתים עד כזית לכל אחד ויזמנו בעשרה, ולרבי יהודה אין אפשרות לחלק מאותם עשר זיתים אלא עד כביצה כלומר שיחלק אותם לשלשה. היות והשוואה בין כזית לביצה היא 3/10 מכוונת על פי הסוד גם בענין סוד הזימון בשלשה ועשרה מובן מדוע המשנה מדברת על חלוקה של 10 זיתים ו3 ביצים, ולא לחינם אמרו על זה ברעיא מהימנא שמארי מתניתין חיברו את כל דבריהם על פי הסוד. ע"כ דברי הרב אלבה.
א"כ, לפשט המרווח של הראשונים אין פה שום ראיה לגודל כזית. להגר"א שיעור הכזית הוא מעל 15 סמ"ק, דבר שלא מסתדר עם כל הראיות שהביאו כנגד ומובאים פה במאמר. ושיטתו של הרב אלבה היא פירוש אפשרי, אך ראיה לשיעור כזית זה ודאי לא, רק ביאור אפשרי בסוגיא שחולק על הראשונים ועל הגר"א^[27].
♦

ה. קרישת רביעית דם

עוד הוכיח הרב מלמד מקרישת רביעית דם, דאיתא במשנה (עדויות ה' א') שרביעית דם נבילות מטמאה לב"ה משום שקורשת על כזית, והוי ככזית בשר. וערך ניסוי (גליון אייר תשס"ד) שלקח דם נוזלי ויבשו בשמש, ולאחר שקרש ויבש לגמרי לקח את כל הקרישים וכתש ודחק, ועלתה לו המידה 18.5% מהנפח הראשוני. וכתב שכונת הגמ' היא שלכה"פ רביעית קורשת על כזית, וטווח המוצקים בדם הוא 16-22%, כלומר לרביעית 86 סמ"ק 13.76=16*86, א"כ הזית כ-14 סמ"ק (ולרביעית 80 סמ"ק הזית כ-13 סמ"ק).
בגוף הניסוי יש להעיר, שע"י כתישת הקרישים לאבקה גדל נפחם (עי' במידות של תורה עמ' רעז "משקל סגולי"), ולפי"ז נפח הקרישים עצמם הוא פחות מ-18.5 סמ"ק, אך נראה שזה זניח.
עוד יש להעיר דהנה לא כל הדמים שוים הם, ובאיזה דם מיירי התנא? דם התמצית או דם האיברים, או שמא דם הקילוח וכו'? ולפי הנתונים לעיל, הרי שבד"כ אחוזי המוצקים גבוהים יותר, ורק בדם הדליל ביותר צריך רביעית לכזית, אך בד"כ הרבה פחות מרביעית קורשת על כזית, ולמה טיהרו ב"ה? ותירץ הרב מלמד במאמרו שטומאה דרבנן היא ובכה"ג לא גזרו (כ"פ הראב"ד בעדויות, אמנם ברש"י ותוס' משמע דדין תורה הוא וכן הוכיח הרש"ש שם מגמ' בכריתות דף כא ע"א. אכן ברמב"ם פ"ג ה"ג כתב שרביעית דם המת מטמא מדרבנן. ובדם נבילה מטהר דלא כר"י).
אך באמת שיל"ע בהגדרת הקרישה המבוקשת. וכבר עמד בזה בתוספת לשש"ת סימן י"א. האם המבוקש הוא קרישה וייבוש מוחלט, ואז יעמוד הקריש על נפח אחוז המוצקים בדם הנוזלי. או"ד אין המבוקש בקרישה כזו. ועל קרישה גמורה יש להעיר את הערת האילת השחר בשבת שם "ועוד יל"ע דהרי כזית לקבל טומאה צריך שיהא אחד, ואילו הדם כשקורש לא יהא גוש אחד, אלא נעשה פירורים פירורים, ולמה מטמא?". וכדכתב הרב מלמד במאמרו שלאחר שקרש הדם קיבל קרישים קרישים, ונטלם עם כל הפירורים וכתשם ודחקם יחדיו.
ולכאו' הביאור הוא, שתמיהת האילה"ש היא גופא התירוץ, שבאמת טעם טומאה זו איננה כי רביעית דם מכילה "מוצקים" בשיעור כזית, אלא שהיא יכולה בפועל לקרוש ולעמוד על קריש בגודל כזית, שטבעו של דם כשקורש שיש את הקריש המרכזי הגדול, ויש את הפירורים הקטנים הנוספים. ואכן אם נאחד כולם אז נגיע ליותר מכזית לרביעית, אך זה לא יכול להצטרף, שאפילו בבשר גמור אין חצי כזית מצטרף לחצי כזית, רק בד"כ כשלכלי יש קצת עומק ואינו שטוח לגמרי הקריש המרכזי יהיה בשיעור כזית (ומתאים ללשון התנא "שיכול לעמוד על כזית")^[28].
אך מנגד, קשה לומר שזו הגדרת הקרישה המבוקשת, שהנה איתא בשבת דף עז. שרביעית יין קורשת על כזית. והרי יין קליש טובא מדם. וראה בתחומין כרך י' במאמרו של פרופ' מרדכי כסלו שהביא שביין ממוצע אחוז המוצקים הוא כ-5%, וא"כ יוצא שרביעית בת 80 מ"ל קורשת על 4 סמ"ק^[29].
ובראשונים ביארו לנו קצת מהי קרישה זו, דז"ל הראב"ד בהל' לולב אות נ"ו: "ושם היבשות נמצא בשני ענינים: כי על כל דבר שתולדתו לח כמו משקין, כיון שנשתנה טבעם ונתקשו ונעשו חתיכה אע"פ שהן לחין ואינן נפרכין, ואפילו הן מטפיחין, נקראו יבשים. כדאמרינן ביין לענין הוצאת שבת תנא יבש בכזית דברי ר' נתן. וכן לענין דם נבילות אמרינן אריו"ס בר"י אף כשטמאו בית הלל לא טמאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית, ואמרינן ר"נ וריב"י אמרו דבר אחד, אלמא משנקרשו ונעשו חתיכה נקראו יבשין", עכ"ל הראב"ד.
וכן בפירוש ר"ח בשבת דף עז. ז"ל: "פי' והאי יין יבש כההיא דתניא וכו' ומלקטין משם יין קרוש שהוא דומה לעיגולי דבילה וכו' וקסבר ר' נתן יין יבש אם מוציא ממנו כזית חייב", עכ"ל הר"ח. והערוך (ערך קרש) כתב: "פי' הוא כהאי דתניא (סוכה יב.) ואימא כיין קרוש הבא משניר שדומה לעיגולי דבילה".
וגם בריטב"א שם רואים ענין זה, שתמה על דברי התוס' על שיעור הוצאת חלב בשבת שאומרת המשנה שהוא כדי גמיאה, בעוד לקמן מבואר ששיעורו בכגרוגרת שקטנה יותר לשיטתם. ותירצו שלקמן מיירי בחולב לגבינה, לכן שיעורו כאוכל – כגרוגרת. ועל זאת כתב ז"ל: "וא"ת והא אמרי' בגמ' דרביעית יין או דם כשיבשו דהוו כזית, וא"כ כיון דכגרוגרת (לא) הוה פחות מכדי גמיעה שהוא פחות מרביעית, כשנעשו גבינה אין בו שיעור אפי' כזית ואמאי חייב? וי"ל דשאני יין ודם שמתייבשין ומצטמקין ואפי' רביעית (כלא) [בלח] חוזר לכזית, אבל חלב הוא אינו מתייבש אלא שנקרש ואפי' פחות מכדי גמיעה כשנקרש הוא כזית". (ובגוף דבריו לא הבנתי מה ענין כזית להוצאת חלב לגיבון, או שנשער בחלב נוזלי בשיעור גרוגרת ונחשיבו כבר עכשיו כאוכל, או שנשער בכמות כזאת שלאחר הגיבון יעמוד על גרוגרת, וכמבואר בתוס').
ויש לעיין בדברי קודשם. שמחד לדברי הראב"ד מבואר היטב שאין המבוקש בקרישת דם הוא ייבוש מוחלט, שאז אינו מטפיח כלל ומגעו יבש לחלוטין. ומאידך קרישה כג'לי בלבד גם היא לא יכולה להיות, שבקרישה כזו רביעית דם קורשת על רביעית ג'לי בתוך דקות ספורות, וניתן להפוך קערה מלאה דם על פיה ללא חשש כלל, כאשר ניסיתי. ורק אחר כמה שעות מתחיל נוזל דליל כמים ומעט שקוף בגון צהוב-אדום להיות מופרש במשך כמה ימים.
ומדברי ר"ח והערוך (וזו בעצם גמ') שדימו קרישת יין לעיגולי דבילה חזינן שהמדובר בקרישה והתמצקות יותר ממשית מג'לי, שעיגולי דבילה קשים הם וצריכים לקרדום לחותכם (ראה למשל בשו"ע סימן ש"ח ג', וסימן שכ"א). והתמצקות כזו היא יותר קשה אף מגוש גבינה צהובה למשל.
ובאמת קרישת נוזל איננה תלויה בהכרח בכמות המוצקים בתרכובת, כי אם בתכונות כימיות אחרות בחומר. וכדברי הריטב"א לגבי קרישת החלב, שכן הוא טבע החלב שיכול להתגבן בלא איבוד הרבה נוזלים. אולם החילוק מדם תמוה, שכאמור גם דם קורש על שיעור גדול מאוד. ואם להתמצקות יותר ממשית בעינן כהראב"ד והר"ח, הרי גם חלב כדי שיתמצק לגבינה קשה צריך תהליך ארוך יותר, שאחר שהוא מתגבן לגוש יציב שאינו קשה, מבשלים את הגושים ונוזל מופרש מהם. זאת, בדומה לקרישת הדם, שג"כ קורש בתחילה למעין ג'לי מאוד יציב ולא מתמעט מנפחו כלום, ואח"כ מצטמק הקריש ונוזל דליל מופרש ממנו, כאשר במהלך התהליך אינו גוש בעל מרקם אחיד אלא קריש יחסית מוצק שמסביבו ומתחתיו נוזל סמיך מאוד כדבש קר, שממנו מופרשים עוד ועוד הנוזלים הדלילים כמים עד שנהפך הכל לקריש קשה ויבש למגע. ובעז"ה אברר נושא זה יותר.
ולגבי קרישת יין כדברי הגמ', שמעתי ממומחה כשרות שקיים כן גם היום שניתן ליישן יין באופן שקורש לג'לי שחותכים בסכין לחתיכות, ואע"פ שיין הוא משקה צלול יחסית לדם, עכ"ז הוא יכול לקרוש לעמוד על יותר מאחוז המוצקים שבו. כמו"כ אמר לי יצרן יין כי בחביות גדולות במהלך היישון יש משקעים שהם ממש יין קרוש. ואיני יודע את רמת ההתמצקות של יין לע"ע (ובמסכת סוטה מח: איתא שמשחרב המקדש בטל יין הקרוש. וברור שהכונה שנעשה נדיר יותר, דומיא דזכוכית לבנה).
אך עכ"פ כך או כך, זה ברור שאינה דומה רמת ההתמצקות בדם ליין, ולכן יש לתמוה על דברי רב יוסף בגמ' בשבת עז. שאמר שרבי נתן (שחייב הוצאת יין יבש בשבת בכזית, כיון שרביעית יין קורשת על כזית) וריו"ס ברבי יהודה (שאמר שהטעם שטימאו ב"ה רביעית דם נבילה משום שקורשת על כזית) אמרו דבר אחד.
עוד יש לתמוה, שעל דברי רב יוסף אלו הקשה אביי, דילמא לא היא, שרבי נתן דיבר דוקא על יין שהינו קלוש, אך בדם שסמיך ס"ל שמטמא אפי' בפחות מרביעית כיון שקורש על כזית. וכן להיפך, דילמא ב"ה דיברו דוקא על דם שסמיך, אך ביין שקלוש רביעית עומדת על פחות מכזית ויתחייב על הוצאה מועטת מכזית.
ותמוה מאוד, במאי פליגי? שיקחו רביעית דם ורביעית יין ויקרישו ויראו הצדק עם מי? ואם דיבר רב יוסף רק על דם דליל ויין סמיך כדם, מה חולק אביי?
ובאילת השחר כתב "הא דפליגי במציאות, י"ל שהוא דבר שלא יוצא כל פעם בשוה". ולא כ"כ הבנתי הנוסח בו נקט מרן, שאם הוא דבר שלא יוצא כל פעם בשוה, אין זה שפליגי במציאות, אלא אדרבה, ביאור מחלוקתם הוא בסברא (ואולי זו כונת מרן זצ"ל). שא"א לומר שנחלקו מה קורה ברוב הפעמים, שדברי אביי הם דבר והיפוכו (כלומר, אם רב יוסף סובר שברוב הפעמים דם ויין קורשים בשוה על כזית, אז או שסובר אביי שברוב הפעמים יין קורש על כזית ודם על יותר, או שסובר שברוב הפעמים דם קורש על כזית ויין על פחות. אך לא יכול אביי להקשות לשני הכיוונים, בשיטת ר' נתן שדם קורש על יותר מכזית ברוב הפעמים, ובשיטת ב"ה שיין קורש על פחות מכזית ברוב הפעמים).
ויש לבאר כל ענין זה ע"פ ההבנה ששיעורי חז"ל ניתנו באומד בדברים קבועים^[30]. ויכול להיות שבד"כ רביעית דם קורשת על יותר מכזית^[31] ורביעית יין שמא על יותר או על פחות, ושמא כלל לא יקרוש אלא יתייבש לגמרי (ובעז"ה אברר גם ענין זה של קרישת יין). ועל כן טוען אביי שלא ניתן להשוות את השיטות, ושמא ב"ה יחמירו יותר ביין, ור"נ יחמיר יותר בדם. אך רב יוסף סובר להשוות את השיטות, שכאמור כן היא הדרך בכל שיעורי חז"ל, שניתנו באומד בדברים קבועים. וא"כ או שנאמר שרביעית קורשת על כזית, או על כגרוגרת ולאידך בכעדשה (ראה למשל ביומא דף עט: לגבי שיעור שאור בפסח לב"ש, שכיון שאפקיה קרא מכזית אוקמוה אכותבת, ורש"י ותוס' שם. ובשיעור דרבנן בשבת דף יד. תוד"ה זמנין, לענין פסול גויה באכילת אוכלים טמאים, שכיון שאפקיה מכביצה אוקמי אחצי פרס), אך אין שיעור כזה כזית וחצי, או כשני עדשים וכד'. ואף אם פעמים שיין קורש על פחות מכזית, ודם על יותר, מ"מ כשנרצה להגדיר קרישת משקה, ההגדרה הקרובה ביותר היא כזית.
ובזה מובן הדין השרירותי שהוציא מכאן הרא"ה בדיני ביטול ברוב (הובא לעיל) שכזית שקול לרביעית משקה, כמבואר בדבריו, והובא גם בר"ן בשחיטת חולין בהלכות על דף צז: ד"ה א"ר חנינא, ולא חילק בין חומר לחומר. וכן יעו' בספר הבתים פי"א מבשר בחלב שהוציא מסוגיין שהממחה את החלב וגמעו שיעורו ברביעית. ובשו"ת רעק"א קמא קנ"ד, והמפרשים בשו"ע סימן ק"צ, שנקטו כן בכל המשקים.^[32]
♦

ו. קמיצת הכהן

הרב מלמד הביא ראיה נוספת שהזית כרבע ביצה, ולכאו' זו תיובתא לשיעור הקטן, והיא קמיצתו של כהן, שפסק הרמב"ם (פי"ג מהלכות מעשה הקרבנות הי"ד) כריב"ל ששיעורה לפחות שני זיתים, וכן מבואר מתוך דברי הירושלמי ביומא רפ"ב^[33].
והנה קמיצת אדם בינוני בנפח מוחלט מכילה כ-25 סמ"ק. ואם זית הוא 28 סמ"ק או 18 סמ"ק, לא ימצא לנו כהן בעבודתו, שצריכה קמיצת הכהן להחזיק לכה"פ 40 סמ"ק או 56 סמ"ק. ומאידך, אם זית הוא כ-5 סמ"ק, וקמיצתו מכילה כ-10 סמ"ק – פסול הוא מטעם ננס, והיאך אמר הירושלמי שכהן שקמיצתו מכילה כשני זיתים כשר אפי' כיהושע בן גמלא.
ומדדתי את קמיצתי, ונמצאה מכילה כ-26 סמ"ק (גובהי כ-172 ס"מ, אך ידי גדולות מעט יחסית למידתי). ומדדתי גם קמיצת אדם שגובהו כ-156 ס"מ ונמצאה קמיצתו כ-20 סמ"ק. זהו נפח מוחלט של קמיצת היד (בשלוש אצבעות), אך בפועל בתהליך הקמיצה נמחצים הפתיתים כך שניתן לקמוץ גם פתית גדול יותר (שבמהלך הקמיצה יתכווץ לנפח הקמיצה המוחלט כמובן). יש להוסיף לכך את דברי הגמ' ביומא דף מז: שהיו לוקחים לקמיצה כהנים שמנים, להמנע מזליגה של הקומץ לבין האצבעות, שע"י שאצבעותיהם שמנות ואין ביניהן רווח לא נכנס לשם כלום. וקומץ של אדם שמן קטן יותר.
הרב עידוא אלבה כתב (האוצר נא עמ' שנ) "לפי נסיון שעשיתי במיני מאפה רכים של חמץ אפשר לקמוץ אף יותר מ-40 סמ"ק כיון שהמאפים רכים הם נלחצים ונעשים בנפח קטן יותר. אך המנחות הנקמצות הן מצות. כיון שבמצות אין הרבה חללים הן אינן עשויות להתקטן מהלחץ, לכן נראה שהנפח שנקמץ ממנחה אפויה הוא כפי שקומצים מסולת עם הרבה שמן. מדובר בלוג שמן לעישרון, כשהשמן כ-20% מהקמח, והכהן קומץ במקום שהתרבה שמנו כך שהסולת נעשית כמו עיסה. בבדיקה ראיתי שאפשר לקמוץ מסולת עם שמן מרובה 30 סמ"ק גם בשלוש אצבעות. במנחות שאין בהן שמן א"א לקמוץ 30 סמ"ק כיון שהקמח אינו מגובש, ולכן האדם הקומץ חייב להדק הרבה את האצבעות על מנת שהגרגרים לא יפלו", ע"כ דבריו. בהמשך כותב לבאר שאפשר לקמוץ פעמיים, אך עכ"פ לשיטת ריב"ל לכתחילה בעינן בפעם אחת, ושיכיל שיעור של שני זיתים. על כך שואל הירושלמי (יומא פ"ב ה"א) "ר' יצחק בי רבי אליעזר שאל מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול מן העבודה?".
לפי"ז העמיד הרב אלבה ראיה לשיטת הרבע ביצה, שאם כזית הוא 5-8 סמ"ק, דברי הירושלמי תמוהים, מדוע קשה לומר שכהן שאינו יכול לקמוץ 15-16 סמ"ק פסול, הרי אלו רק אנשים קטנים מאוד. אבל אם כזית הוא 13 סמ"ק אתי שפיר, ששואל וכי כל כהן שאינו יכול להחזיק 26 סמ"ק של סולת יפסל לעבודת המנחה, הרי יש הרבה כהנים כאלו!
הרב ינון בר כוכבא (האוצר נא), שמעמיד את הזית על נפח כ-6 סמ"ק, כתב להשיב על ראיה זו שאין שאלת הירושלמי שאלה אמיתית, אלא רק לצורך העמדת הדין – שבאמת כל כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול^[34].
לעצם שאלת הירושלמי לכאו' זה תירוץ מספק, אך ככלות הכל קשה, מה צורך יש לחפש פסול לכהן שלא מצליח לקמוץ 12 סמ"ק? אין הוא פסול מטעם הקומץ, אלא מטעם ננסלד.
מנגד, יש להוסיף את דברי הגמ' בריש פ"ה דיומא ירושלמי "ומשערין בכל חפנים הגדול לפי גדלו אפילו כבן קמחית שהיתה ידו מחזקת כארבעת קבין והקטן לפי קוטנו אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זיתים" (והכונה שם לקומץ כמבואר במפרשים שם). אם קמיצתו הכילה 'רק' 26 סמ"ק, אין הוא כהן קטן כלל וכלל! ובפרט שכאמור הכהנים הקומצים היו שמנים, וכהן שמן שקומץ 26 סמ"ק צריך להיות די גבוה.^[35]
הנוח ביותר לענ"ד הוא להעמיד את הזית על כ-8 סמ"ק, על זה שואלת הגמ' וכי כל כהן שאינו קומץ שני זיתים יפסל לעבודה – כהן כזה הוא בערך בגובה 1.4 מטר, ובהנחה שהוא שמן גבוה יותר, אולי באזור ה-150 ס"מ. זה אכן נמוך, אך עדיין לא בגדר ננס. ובפרט שיהושע בן גמלא היה כזה במציאות. א"כ השאלה היא על כהנים שמנים בגובה 1.5 מטר, שאכן יש פסול ננס, אך לא שמענו על פסול בכהן נמוך בעלמא – והרי כהנים בגובה כזה בד"כ אינם יכולים לקמוץ שני כזיתים, או כדברי הרב בר כוכבא רק להעמיד את הדין. לכך יש להוסיף את העובדה שרוב המנחות נקמצות מאפה, ושלא כמו קמח לא ממלאים לגמרי את כל נפח קומצו של הכהן, וא"כ כדי לקמוץ שני כזיתים של פתיתים אפויים צריך נפח קמיצתו להכיל יותר מכשני זיתים בנפח מוחלט (קמח וכד').
עוד אוסיף ואציין שכפי הידוע לגבי גודל האנשים באזורינו בימי קדם, נראה שהיו נמוכים מעט באופן כללי מזמנינו (בכ-5% לפי אמה 44 ס"מ), ואדם נמוך בזמנינו באופן שעדיין לא נחשב חריג וגמד הוא כ-155 ס"מ (בעיקר נשים), א"כ באופן יחסי פעם ניתן לומר שהיו מצויים אנשים בגובה 145 ס"מ וישנם תיעודים מהעבר הקרוב על עמים בגובה כזה, למשל בזמן הראשונים בספרד, שאמה במיורקה היתה 39.1 ס"מ, בברצלונה 38.9 ס"מ, האמה הערבית 41.8 ס"מ (וזה מתאים לאנשים בגובה כ-1.5 מטר)^[36].
עוד יש להוסיף לעזר, שמדברי הגמ' שאין קומץ פחות משני זיתים, ובפרט מהירושלמי שהכשיר כהן קטן אפילו כיהושע בן גמלא שלא הכילה קמיצתו אלא כשני זיתים, משמע בהחלט שבד"כ מכילה יותר משני זיתים, לפחות שלושה זיתים, ולא רק שני זיתים ורבע...
אחר כל זאת, כתב לי הרב אלבה: "במציאות אין אדם שחופניו מכילות ארבע קבין. ולגבי השיעור הקטן עצם הפירוש שמדובר על קומץ כשהגמרא מדברת להדיא על חופנים תמוה. גם תמוה לומר שהועבר במסורת כמה במדויק היה חופניו של הכהן הזה וכמה היה חופניו או קומץ של כהן אחר. אלא נראה שכל דברי הירושלמי נאמרו על החופן והועבר במסורת בעיקר שמו של כהן שהיה לו חופן מאוד גדול ושמו של כהן אחר שהיה לו חופן מאוד קטן. הברייתא נקטה שיעורים שנאמרו בעניינים אחרים כדוגמא לגדול וקטן (משוי של ארבע קבין נאמר בענין תפלין, שני כזיתות בענין של קומץ)", ע"כ דברי הרב אלבה. ואכן מסתברים הדברים מאוד לענ"ד בביאור חפניו של רי"ש ובן גמלא. וא"כ עצם הנידון הוא על שאלת הגמ' בשיטת ריב"ל, כדלעיל.
אוסיף כאן מה שכתב בענין זה הרב עמנואל מולקנדוב:
"אפשר בהחלט לומר דמיירי בכהן קטן בן י"ג שנים [שהוא כשר לעבודה כמפורש ברמב"ם פ"ה מכלי המקדש הט"ו] שהוא גם נמוך, והקומץ שלו קטן מאוד, ולמ"ד זה שיש קומץ פחות מב' זיתים אין פסול של ננס בכה"ג, ובפרט דמיירי בנער קטן שאינו חריג כ"כ, ובפרט אם נאמר שהזית אינו 5 סמ"ק אלא 7-8 סמ"ק כמו שהעלה הרב בניש - 15 סמ"ק לב' זיתים זה לא כ"כ נורא לכהן קטן בגיל ובמידות^[37].
לפי עקומת הגדילה של משרד הבריאות, נער בן 13 ב'אחוזון' הנמוך שהוא 0.1 ביחס לכלל האוכלוסיה [שהוא עדיין בגדר הטווח] גובהו הוא 1.33. לעומת נער באחוזון הממוצע שהוא 1.56.
יש לציין שבעבר אנשים היו נמוכים יותר. האחוזון הממוצע כיום [אחוזון 50] עומד על 1.76 בערך לבוגר. הדברים ידועים שבעבר היו נמוכים יותר^[38]. לפי זה גם נער בגיל 13 של פעם היה נמוך יותר, ובפרט באחוזון הקטן ויכול להגיע ל1.25 מטר. בגובה כזה הקמיצה אכן בערך כ10-12 סמ"ק.
וא"כ הדברים ממש מפליאים בהתאמתם, דמ"ד 'יש' קמיצה פחות משני זיתים, מיירי במקרה חריג שיכול להיות נער קטן כזה, וס"ל שקמיצה זו כשרה. ומ"ד 'אין' קמיצה פחות משני זיתים, מיירי ברוב העולם שקמיצתם מעל ב' זיתים, ופחות מזה פסול, אולם כל זה אם נאמר שהזית הוא קטן, אבל אם הזית הוא חצי ביצה - כל העולם פסול, וזה לא יתכן.
וע"כ אין המ"ד ש'יש' קומץ פחות מב' זיתים סותר את הזית הקטן, אבל המ"ד ש'אין' קומץ פחות מב' זיתים סותר את הזית הגדול של חצי ביצה וכנ"ל".
♦

ז. פתיתי המנחות

עוד הביא הרב מלמד ראיה לדבריו מפתיתי המנחות (אור תורה אדר תשס"א), דאיתא במשנה (מנחות עה:) מנחת ישראל קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל (בכל קיפול חולק לגמרי החלה), מנחת כהנים קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל וכו' וכולן פותתם כזיתים. ושיעור זה של כזית לכל פתית אינו מעכב, אך עכ"פ יש להקפיד על כך לכתחלה.
אופן עשית המנחה (למעט מנחת סולת שקומצה עיסה) הוא שמביא עשרון קמח, וחולקו לעשר חלות, ואופה החלות, ואז מקפלה כמתואר במשנה לארבע ומבדיל. ואח"כ פותת את החלקים לפתיתים כזיתים. לפי פירוש רש"י (המיוחס לו) וכן ברגמ"ה אופן הפתיתה הוא ע"י המשך קיפול החלקים: "מקפלן שנים לד' וד' לח' וח' לט"ז עד שיהו פתיתין כזיתים", ודייק הרב מלמד שכונתם לט"ז דוקא ולא יותר – עוד קיפול לל"ב פתיתים, מכך שעצרו בט"ז.
א"כ לפנינו דרך לגלות את שיעור הכזית, ז"ל הרב מלמד: "כששאלנו את העוסקים באפיית מצות, נאמר לנו שמצות קשות נילושות בכמות מים שהיא כ-50% ממשקל הקמח, ובאפיה בתנור מתייבשים המים ומתקבלות המצות הקשות. ורוב המצות הרכות נילושות ב-52% מים, ובאפיה מתייבש חלק מהמים ומתקבלות מצות רכות שמשקלן גדול בערך כ-15% ממשקל הקמח המקורי. והמצות התימניות נילושות במים רבים של כ-62% ומתקבלות מצות שמשקלן גדול בכ-25% ממשקל הקמח... ואף שיתכן שיש הבדל בתנאי האפייה בין הרקיקים לבין המצות הרכות, מ"מ כיון שהפתית הוא חלק אחד מ-160 שבעשרון, הבדל זה יתחלק ל-160 חלקים ולא יתבטא בשינוי משמעותי במשקל הפתית, כפי שנראה בחשבון שלפנינו".
את חשבונו ייסד על הנחה שהתוצאה מביאה למצה רכה כמו התימנית (שכן צריך להיות אפשרי לקופלה לפחות ל-4 מבלי שתישבר), אך בתוספת של 15% למשקל הסופי, כיון שמנחות נילושות היטב וזקוקות לפחות מים כדי להיות גמישות. משקלה הסגולי של מצה תימנית הוא כ-0.85% ממשקל המים.
עשרון קמח משקלו להרמב"ם 520 דרהם, וזה מתחלק לעשר חלות, כך שבכל חלה יש סולת במשקל 52 דרהם. החלה נפתת ל-16 פתיתים לשיטתו, הרי לנו 3.25 דרהם קמח בכל פתית. את החישוב הזה ערך הרב מלמד לפי דרהם במשקל 3 גרם, ולפי"ז משקל הקמח בפתית הוא 9.75 גרם, ולאחר האפיה משקלו כ-11.2 גרם. נפחו לפי"ז הוא כ-13 סמ"ק.
והנה באמת זו ראיה יפה ותיובתא לשיעורי כזית הגדולים. אך לדון מפה רבע ביצה בדוקא לא ראיתי הכרח, שכלל לא מוכרח בכוונת רש"י ורגמ"ה שכוונתם לט"ז פתיתים ולא יותר. ובפרט שהתפארת ישראל הוסיף מילת וכו' לאחר ט"ז שימשיך לחלק עוד לל"ב. וכך גם קצת נוטה לשון רש"י לענ"ד.
הרב עידוא אלבה (האוצר נא עמ' שנב) חיזק את ראית הרב מלמד מדברי התוספתא במנחות (פ"ח משנה ט') בה ביאר ר' שמעון את טעמו: "וכן היה ר' שמעון אומר מותר רקיקי מנחת ישראל פתיתיהן כזית, כדי שיהא שולט בהן לקומצן. אם כזית הוא רק 6 סמ"ק, כדי שהיד תשלוט לקמוץ אין צורך בפתיתה של כזית, כי גם אם כל פתית הוא 12 סמ"ק נוח לקמוץ אותו, ועדיף לעשות כך כדי שיהיה לו בידו את השיעור שחייבים לקמוץ שהוא רק שני כזיתים ללא כל קושי וצורך במחיקה. אך אם כזית הוא 13 סמ"ק מובן שנכון לפתות לגודל של כזית, ולא להסתבך עם פתית של 26 סמ"ק, שאף שהוא גודל הקמיצה הנצרך, הרי אין כאן שיעור מדוקדק, כיון שלא נקבע גודל מדויק למאפה המנחה, ולכן לפעמים יצא פתית של 30 סמ"ק שלא יכנס לו לכף היד. ויותר נוח לפותתן לכזיתים של 13 סמ"ק כדי שאם קומץ של ידו הוא בדיוק כשני זיתים, הוא יבחר לו את שני הכזיתים שמתאימים לכף ידו. ואמנם לפעמים יוצא לו יותר מהצורך, ולכן לשיטת רב היא מלאכה קשה, אך לפי הרמב"ם שקומץ בארבע אצבעות כמעט אף פעם לא יוצא יותר ממה שהוא יכול להכיל, ואינה עבודה קשה", ע"כ דברי הרב אלבה.
אך לענ"ד אין פה ראיה לשיעור של רבע ביצה. שאמנם חפצים אנחנו להקל המלאכה שלא יבלוט כלום מקמיצת הכהן החוצה, אך הוא לא יכול לבחור רק שני פתיתים כזיתים ולקמוץ רק אותם בתוך ארבע אצבעותיו, שכן קומץ חסר פסול, ועליו למלא את קמיצתו בפתיתים. עוד יש להוסיף כמה מלשונות הראשונים שרואים בהם שהפתיתים היו קטנים בהרבה מ-13 סמ"ק, דז"ל רבינו אלקים ביומא דף מז על דברי הגמ' שקמיצת מנחות הנאפות היתה מהמלאכות הקשות שבמקדש "במחבת ומרחשת מוחק וכו' שמעשיהן אפויה ויש בה שמן הרבה ולאחר אפיה פותתן וקומץ, והלכך א"א לפותתן שהן דקות כ"כ שלא יהא חוץ לקומץ אילך ואילך (כלומר, אין הפתיתים כ"כ קטנים למשל ככדורי קליק שניתן לקמוץ באופן שלא יבלוט לחוץ כלום), ולכך מוחק בגודלו ובאצבעו קטנה מלמטה, וזו היא עבודה קשה, שבקושי גדול היה מסלק אותן פתיתין שיוצאות חוץ לקומצו ומשוה אותן כדי שלא יהא הקומץ לא חסר ולא יתר", עכ"ל. וכן במאירי שם "שלא ישארו שם מן הפתיתים היוצאים לחוץ כלום". ובברטנורא במנחות. וברור שכדי שתהיה היד שולטת בהן לקומצן מחד, ומאידך שבפועל תתמלא כל קמיצתו, צריכים הפתיתים להיות יותר קטנים מ-13 סמ"ק.
אך הסיבה העיקרית לחלישות הראיה לטעמי משני פנים. הראשון, המנחות לא היו מאפי חמץ. הן היו מצה, והדוגמא הקרובה להן בימינו היא כנראה המצה התימנית. אשר גובהה הוא לא יותר מכ-6-8 מ"מ^[39]. אם ניקח את 'מצות אבותינו' כדוגמא, הרי ששם יחס המים לכמות הקמח הוא 1/1, כלומר 100% מים. במנחות היה כנראה פחות מים כי א"א לעבוד עם בצק כזה (הם פשוט לוקחים מלא אגרוף עיסה ומורחים ע"ג התנור במיומנות. ועיין להלן ניסוי מעשי באפיית מנחת רקיקין). כמו"כ החיטה היא חיטת לחם בעוד במנחות השתמשו בחיטת דורום, שמרקמה קשה יותר. מרקם הלאפה התימנית הוא יחסית קשה, והמנחות היו יותר קשות. כלומר עבודת המחיקה היא באמת עבודה קשה. כדי שנפח הפתית יהיה 13 סמ"ק, אם נניח שעובי המנחה 8 מ"מ, שטח פניו צריך להיות 4*4 ס"מ. תיאורטית זה לא כ"כ גדול, אך ניסיון לקמוץ פתיתים כאלו (לא שנים, הרבה פתיתים מעורבים) במרקם של מצה תימנית מראה כי זה קשה מאוד. לענין שליטת היד ונוחות הקמיצה, כמה שנקטין את הזית זה יותר יסתדר. מכורח ראיות אחרות אנחנו מנועים מלהקטין את הזית הרבה, אך מ"מ ראיה לשיעור כה גדול של רבע ביצה אין פה. אדרבה, פה הדעת נוטה להקטין את הזית (ניתן לקחת שקית קליק ביסקויט ולראות בחוש את דברי ר' שמעון כדי שתהיה היד שולטת בהן – זו רק דוגמא, כי המנחה היתה פחות גבוהה). יותר גדול זה ממש קשה. לכן הראיה הזאת נוטה לשיעור של 8 סמ"ק.
הטעם השני לחלישות הראיה בעיני הוא שהדיון פה הוא תיאורטי מידי, של חלוקה שווה של החומרים לחלות, וחילוק החלה לפתיתים שוים. במקדש החלוקה לחלות נעשתה באומד בדוקא, והתוצאה הסופית לא היתה מרובעת כמצת מכונה מודרנית שנוח וקל לחלקה, ומסתבר יותר שהיתה המנחה עגולה ואז פתיתה ע"י קיפול תביא לטווח תוצאות רחב מאוד.
כדי להבין סוגיא זו יותר טוב, ניעזר בניסוי מקצועי שערך פרופ' עמר (המעין גליון 241 ניסן תשפ"ב) בשיתוף מכון לחם הפנים של ר' אליעזר מאיר סיידל, לשחזור אפיית מנחת רקיקין. התוצאות מראות בעליל כי כמות המשתנים היא רבה מידי לחשבון תיאורטי, וטווח הרקיק הסופי הוא רחב מאוד.
את הניסוי הוא ערך על בסיס שיעור הרמב"ם הקטן הידוע, ביצה 50 סמ"ק. מסולת חיטת דורום – שהיא כנראה החיטה בה השתמשו במקדש. הלישה נעשתה בצורה מקצועית וטובה מאוד, והאפיה נעשתה במגוון תנורים מסורתיים מתקופת בית שני.
גודל הרקיק הסופי היה בין קוטר של 27 ס"מ ל-38 ס"מ, ועובי הרקיק 2-3 מ"מ. נפח הרקיק הסופי נע בין 160 סמ"ק ל-230 סמ"ק. בהתאם לכך, פתית המחולק ל-16 נפחו 10-14.4 סמ"ק, ול-32 5-7.2 סמ"ק. יש לתת את הדעת לשטח הפנים הגדול של הפתית, שכן כיון שהוא דק מאוד, 2-3 מ"מ, שטח הפנים של רקיק המחולק ל-16 הוא 35-70 סמ"ר. זהו שטח פנים גדול מאוד, וודאי לא לכך כונת ר' שמעון כדי שתהיה היד שולטת בהן לקומצן.
זהו טווח עצום שנובע רק משינוי בחום התנור, אך בכמות מדוייקת של חומרים לרקיק. לכך יש להוסיף שביהמ"ק לא היה מאפיה מודרנית משוכללת וממוכנת. חום התנור, כמות המים, חילוק העשרון לחלות וחילוק החלות בקיפול לארבע (באומד!) השתנו מיום ליום וממנחה למנחה. אין לשכוח שתנורי פורן (תנורים משוכללים שהומצאו ע"י הרומאים, השומרים על חום קבוע יחסית. פורנוס זה תנור ביוונית) הומצאו רק בסוף ימי בית שני, דבר שכמובן הוסיף לסטיות לפני זמן זה.
לעומת זאת, במצות הפתיתה אנו מצווים לדייק כדי לקיים מצד אחד פיתים ומצד שני ולא פיתי פיתים. בחילוק שרירותי של חלת המנחה ל-16, או אפילו ל-32, לעולם לא נצליח לקיים זאת. לפי מכלול הנתונים הנ"ל, האופן היחיד לפתות פתיתים כזיתים, לא יותר ולא פחות, זה רק אם נאמר שפותתין שלא ע"י קיפול, אלא כדרך הפותתים, וא"כ אין לנו שום אפשרות להסיק מכך גודל זית מסויים – מלבד כמובן תיובתא לשיעורים הגדולים. בשיטת הרמב"ם בפיהמ"ש בפשטות נראה כי אין קשר בין הפתיתה לקיפול. אך לאחר העיון, לא הצלחתי להגיע להבנה אמיתית בדבריו^[40], וכנראה שאין מ"ד כזה.
לכן, כיון שהפתיתה נעשית ע"י קיפול, נצטרך לפרש "פתיתים כזיתים" באופן שונה, שהכוונה לגודל הכללי של הפתית ולא לנפחו (כמו בגודל קרצית וגודל מטבעות לקמן פרק ב' אותיות ד' ה'). כלומר לפתיתים ששטחם הוא כגודל זית, כ-2.5*3.5 ס"מ, בלא להתחשב בעוביים^[41]. בזה גם אפשר להתאים את פתיתת המנחות האחרות שעבות יותר, לפתיתת הרקיקין. אחזור ואדגיש, שגם אם נחלוק על כך ונתעקש על נפח זית ההלכתי, עדיין נפח של 8 סמ"ק יותר מסתבר. גם מכח טענה א', וגם מכח איכות הסטיה שנמוכה יותר ככל שנפתות יותר – אם בחילוק ל-16 הסטייה יכולה להיות 4 סמ"ק ואפילו יותר (כי 4 סמ"ק זה רק מכח סטיות בחום התנור, ויש להוסיף לכך סטיות נוספות, ומעל הכל – שהחלוקה לחלות והפתיתה נעשו באומד), אז בחילוק ל-32 הסטייה תהיה 2 ס"מ ויותר.
♦

ח. גודל העובר

עוד ראיה הביא הרב מלמד (אור תורה ניסן תשס"ו), מגודל העובר, וכן הביא ראיה זו הרב עידוא אלבה (האוצר נא עמ' שנג). דאיתא בספרי זוטא (חוקת פרק יט) "אמרו כזית מן המת טמא שכן הוא תחילת יצירתו". ובתוספתא שבועות (א' ז') "אר"ש מה ראו לומר בבהמה ובחיה בכזית טמא, ובשרץ בכעדשה? אלא מה בהמה וחיה תחילת ברייתן כזית, אף שרץ תחילת ברייתו כעדשה". ובירושלמי נזיר (ז' הלכה ב') איתא "תני רשב"י אומר מפני מה אמרו השרץ מטמא בכעדשה מפני שהשרץ תחילת ברייתו בכעדשה. ר' יודן בעי המת יטמא פחות מכזית, דאריו"ח להביא את הנפל שאין בו כזית? ונבילה מטמא כאפון, דאמר ר' חנינה אני ראיתי עגל כאפון בשפיר? מאי כדון, מדרשות אמינא דרוש וקבל שכר".
דברי ריו"ח נמצאים בכעין זה גם בבבלי במסכת שחיטת חולין ריש פרק גיד הנשה, "והתנן על אלו טומאות הנזיר מגלח, על מת ועל כזית מן המת. וקשיא לן על כזית מן המת מגלח על כולו לא כ"ש? ואריו"ח לא נצרכה אלא לנפל שלא נקשרו איבריו בגידין".
וכתב הר"ן בחידושיו ז"ל: "וא"ת ולפום מאי דהוינן בה על כזית מגלח על כולו לא כ"ש לא הוה ליה לריו"ח למימר אלא לא נצרכה אלא לנפל שאין בו כזית. י"ל אין הכי נמי, אלא משום דמתני' קתני נמי על האבר מן המת, ואיכא לאקשויי על האבר מן המת מגלח על כולו לא כ"ש, להכי אוקמיה ריו"ח בשלא נתקשרו איבריו בגידין. ותרתי אמר כלומר שאין בו כזית ושלא נתקשרו איבריו בגידין, דמשום כזית לא מטמא דהא לית ביה, ומשום אבר נמי לא מטמא שאינו מטמא מתורת אבר אלא כשיש בו בשר גידין ועצמות. והכי איתא בירושלמי חד סב שאיל לריו"ח על כזית מגלח על כולו לא כ"ש, א"ל לנפל שלא קשרו איבריו בגידין. והא דאמרינן שלא נתקשרו איבריו בגידין, פי' דאיתנהו ולא נתקשרו, ומ"ה איסור מוקדשים קדם וחייל משעת יצירה ואיסור גיד לא חייל עד שיתקשרו, דבלאו הכי אין תורת גידין עליהן. דאי ליתנהו כלל היכי אמרינן דאיסור מוקדשים קדים", עכ"ל הר"ן.
מדברי הירושלמי ברור שמדובר על שלב בו ניכרת כבר צורת האדם וניכרת צורת העגל. וריו"ח מקדים את טומאת האדם לפני שיש בו כזית, משעה שנתקשרו איבריו בגידין.
ואכן כך גם כתב הרמב"ם (פ"ב מטומאת מת ה"ב) "אע"פ שהשיעורין כולם הלכה למשה מסיני הן, אמרו חכמים תחילת ברייתו של אדם כזית ולפיכך שיעור טומאת בשרו כזית". וכיום ידוע שהשלב בו נגמרת יצירת צורתו של הולד הוא בערך ביום ה-70 ליצירה (שבוע 12 לפי הספירה ברפואה, בה מונים מוסת אחרונה, שהיא כשבועיים קודם העיבור). בשלב זה, גודל העובר הוא אכן בערך כ-13 סמ"ק. וא"כ לכאו' ראיה לשיעור זה של כרבע ביצה.
וכדי להבין את הסוגיא נביא קצת מידע רפואי בסיסי על גדילת העובר: בסוף השבוע ה-12 צורת העובר אכן מושלמת, ונשאר לו (כמעט) רק לגדול. אך, כבר בשבוע 8 ניתן לראות מלבד ראשו וגופו גם זרועות ורגלים, מרפקים וברכים. בשבוע 9 מתחילים כבר להתפתח העצמות. בשבוע 10 כבר ניתן לראות אזניים ואצבעות, ובשבוע 11 רוב איבריו כבר מפותחים. בבבדיקת אולטראסאונד פנימית ברזולוציה גבוהה ניתן לזהות את מין העובר כבר בשבוע 12 (עם רמת ודאות של עד 95%).
הר"ן כתב שריו"ח דיבר על שלב בו נתקשרו איבריו בגידים, ואז אע"פ שאין בו כזית ואינו מטמא מטעם כזית, מ"מ מטמא מדין איבר כשיש בו "בשר גידים ועצמות". אך כשלא נתקשרו איבריו בגידים – פי' שישנם איברים, אך לא נתקשרו, אינו מטמא. נתקשרו איבריו אין זו בריאה מושלמת, רק כהגדרת הר"ן שיש בו בשר גידים ועצמות באיבריו. ככל הידוע היום, זה קורה בשבוע 9 (ימים 43-49), אז גודלו כגודל ענב או זית ממוצע של היום (4-5 סמ"ק). צורת אדם ניכרת כבר לפני שבוע 12, באזור שבוע 10 או 11 לכל היותר. בשבוע 10 גודלו כשל תפוזון סיני (כך ראיתי במאמרים רפואיים), ומשקלו כ-7 גרם, אז הוא כזית ההלכתי לענ"ד. ריו"ח נוקט שאין זה מדוייק וכבר משבוע 9 הוא מטמא, שכן אז יש לו כבר איברים ברורים ועצמות המתחילות להתפתח (אולי נסיט את דבריו לסוף שבוע 9, תחילת 10), וא"כ שפיר הדברים עומדים גם לזית בנפח כ-8 סמ"ק. אכן יש פה מעט נטיה לזית בנפח 13 סמ"ק, שיותר נוח לומר שר' שמעון דיבר על השלב בו צורת האדם מושלמת, וכך הבין בתפארת ישראל אהלות פ"ב מ"ה שהביאו הרב מלמד במאמרו: "דהכא [טומאת מת שגודלו כזית] שנגמר צורתו עם כל חיתוך אבריו". אך לפי"ז ההפרש בין השלב בו מטמא ר"ש לשלב בו מטמא ריו"ח הוא גדול מאוד, שלושה שבועות^[42]. משא"כ אם נעמיד את ר"ש בשבוע 10, אז קרובים דבריו להיות נכונים גם אליבא דריו"ח.
♦

ט. סוגית הגמ' בברכות דף לח ע"ב

איתא בגמ' בברכות דף לח: "א"ר חייא בר אבא אני ראיתי את ריו"ח שאכל זית מליח ובריך עליו תחילה וסוף וכו' א"ל ר' ירמיה לר' זירא רבי יוחנן היכי מברך על זית מליח, כיון דשקילא לגרעיניה בצר ליה שיעורא? א"ל מי סברת כזית גדול בעינן, כזית בינוני בעינן, וההוא דאייתו לקמיה דריו"ח זית גדול הוה, דאע"ג דשקלוה לגרעינותיה פש ליה שיעורא, דתנן זית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני וזהו אגורי, וא"ר אבהו לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו ואמרי לה סמרוסי שמו, ולמה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו", ע"כ.
ועל מהלך הגמ' יש לשאול, מה סבר ר' ירמיה, וכי סבר באמת שבעינן לברכה זית גדול ולא ידע משנה מפורשת? וכתב הרב עידוא אלבה לבאר שהאמוראים בזמנם כבר לא הכירו את הזית האגורי. רק נהגו במסורת לשער כזית כהזית הגדול שהיה להם, שנמסר להם במסורת שזהו גודל הזית האגורי. אשר על כן תמה ר' ירמיה היאך בירך ריו"ח על זית אחד שאכל? ועל כך ענהו ר' זירא שר' יוחנן אכל זית גדול יותר מהזיתים שאנו מכירים, זית כה גדול שגם אחר שהוציאו את גרעינו היה בו שיעור כזית. והראיה היא מדברי ר' אבהו (ולא מדברי המשנה, שכך ריהטת הגמ' ואמר רבי אבהו, משמע שזה חלק מדברי ר' זירא), שביאר מהו זית אגורי עליו המשנה מדברת – זן זית שלנו כבר אין, וא"כ כמו שהיה להם זן זה, כך גם היו להם זנים גדולים יותר.
זו דרך מחודשת מאוד לענ"ד. והרב אלבה חיזק זאת בדברי ספר הרוקח בסימן שכט הלכאורה תמוהים, ז"ל: "זית קטן מאגוז כדמשמע בשילהי המוציא יין (שבת דף פא.), אבל נראה כזית גדול בעינן מדאמרינן בפרק כיצד מברכין גבי ר' יוחנן אכל זית מליח, וכן משמע בכריתות פרק אמרו (דף יד.)", והביא הבית יוסף דבריו באו"ח סימן קצ"ז.
וביאר הרב אלבה כוונתו, שאכן זית קטן מאגוז, אך עכ"ז אין המדובר בזיתים הקטנים שלנו שאנו מכירים, אלא כזית גדול יותר כדמשמע במעשה דריו"ח. וכמבואר לעיל, שעולה מהגמ' לכאו' שכזית ההלכתי הוא גדול כמו הזיתים הגדולים שבידינו, עד כדי שקשה להבין איך ר' יוחנן אכל זית אחד ובירך עליו ברכה אחרונה (ובכריתות כתב לבאר כשיטתו לעיל שמוכח שם שא"א לבלוע ג' כזיתים חלב ודם קרוש, יעויין לעיל).
לענ"ד, זהו אכן מהלך אפשרי ויפה, אם כי לטעמי עדיין לא מוכרח, ולא כ"כ מפריע לי לומר ששאלת ר' ירמיה היא שאלה פשוטה של הנחה שאיננה מוכרחת, ותירוצו של ר' זירא הוא פשוט ומתקבל על הדעת, וגם אם ר' זירא לא היה שם כדי לתרץ זאת, ר' ירמיה היה מתרץ זאת לעצמו.^[43]
אוסיף עוד ואומר, כי מהלך זה יפה הוא מבחינה תיאורטית. יכול באמת להיות שנהגו בזמן האמוראים לשער האגורי כהזן הגדול שהיה בידם. אולם למעשה זה לא מקדם אותנו הרבה, כיון שבארכאולוגיה ידועים לנו רק השאמי והתפאחי כזנים מקומיים גדולים (והתפאחי כנראה גדל במצרים). בין כך ובין כך הכל השערות, ניתן לשער 10 סמ"ק, וניתן לשער 15 סמ"ק וכו', ואף פחות מ-10 סמ"ק. ולכן להוציא מכאן גודל מעשי לנו א"א באמת, ודאי שלא הלכה למעשה^[44].
יש לציין גם לגירסת הרא"ש בסוגיין בפסקים, שם תשובתו של ר' זירא לר' ירמיה היא: "מי סברת ר' יוחנן זית קטן אכל, זית גדול אכל וכו'", ע"כ. לביאור השו"ט לגירסא זו יש לומר בפשטות, שנקודת ההנחה הפשוטה בהזכירנו זית היא שהכוונה לזית בינוני. ועל כך שאל ר' ירמיה שאלה מתבקשת, וענהו ר' זירא תשובה מתבקשת ג"כ. ראיה לגישה זו יש למצוא ביומא דף ע"ט, בסוגיית כותבת הגסה, שם מובא "מעשה והביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה וכו' ואי סלקא דעתך כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה השתא שתי כותבות בלא גרעינן לא הוו כביצה כותבת הגסה וגרעינתה מי הוי יתירה מכביצה?", ע"כ דברי הגמ' הצריכים לנו. מי אמר לנו מה היה גודל הכותבות אותן אכל רבן גמליאל? אולי היו אלו שתי כותבות קטנות, או שתי כותבות גדולות? ההנחה הפשוטה והנכונה היא שאם מוזכר כותבות סתם, הכונה לכותבות בינוניות. כן הוא גם כאן, שאם אמר ר' חייא בר אבא שר' יוחנן אכל זית מליח, הכונה לזית שאינו גדול ואינו קטן. לענ"ד ביאור זה יכול להיכנס גם בגירסא המקובלת בגמ' לפנינו, שמופיעה ברוב הראשונים שציטטו את לשון הגמ'^[45].
♦

י. שיטת ספר החינוך

כתב החינוך במצוה שיג ז"ל: "ושיעור כותבת הוא יותר מגרוגרת ופחות מכביצה, ופחות משלשה זיתים גם כן, ששלשה זיתים הן ביצה (כ"ה ברוב כתבי היד). כלל הענין כבר דקדק מי שהוא בקי ושקל בפלס, שאין במשקל י"ב ארגינץ ועוד שיעור כותבת ודינו כחצי שיעור ... וכן מה שאמרו ששיעור השתייה היא מלא לוגמיו של אדם שהוא כביצה, שכבר שיערו כי ביצה מחזיק מלא לוגמיו של אדם ובפחות מכאן אין בו איסור כרת אלא דינו כחצי שיעור", עכ"ל.
וכתב הרב אדלר (בספרו הנפלא המידות והשיעורים בהלכה (מהדורת ביקורת), בביאור שיטת הרמב"ן) שארגינ"ץ היא יחידת משקל שהיתה נהוגה בספרד. הרמב"ן כותב ששמונה גרעיני חרוב שוקלים ארגינ"ץ אחד, וא"כ שלשה ארגינץ שוקלים 24 גרעיני חרוב שזה משקל הדינר לדברי הגאונים (שהרי הדינר הוא 192 פרוטות שכל שמונה מהן שוקלות גרעין חרוב), והשקל הוא 12 ארגינץ שהם שלשת רבעי אוקיא (כיוון שהאוקיא היתה מחולקת ל-16 ארגינץ כמו שכותב הריב"ש וכמו שמוכח מהרשב"א, הר"ן והמ"מ. הרשב"ץ מוכיח חלוקה זאת גם מדברי הרמב"ן עצמו שאינם לפנינו). ולפי דברי הרמב"ן שהאונקיה של קטלוניה זהה לאונקיה של קולוניא, נמצא שמשקל האונקיה הוא 29.23 גרם, משקל הארגינץ הוא 1.827 גרם. אמנם, לא מבואר בדבריו המקור לכך ששמונה גרעיני חרוב שוקלים ארגינץ, והנראה בזה הוא שהרמב"ן שקל בעצמו גרעיני חרוב ומצא שכך משקלם, וכן משמע מלשון הר"ן. עוד אפשר שהרמב"ן הסתמך על משקל החבה של שושלת המוואחידון ששלטה בדרום ספרד שהיה 0.055 גרם, אלא שא"כ צ"ל אחד משניים, או שמה שכתב הרמב"ן שהאונקיה של קטלוניה זהה לאונקיה של קולוניא אינו בדקדוק, כיוון שמשקל האונקיה של קטלוניה יהיה לפי"ז 28.28 גרם שזה כ-3% פחות ממשקל האונקיה של קולוניא שהוא 29.23 גרם, או שמה שכתב הרמב"ן שמשקל הארגינץ הוא שמונה גרעיני חרוב אינו בדקדוק, כיוון ששמונה גרעיני חרוב הם 1.768 גרם שזה כ-3% פחות ממשקל הארגינץ שהוא 1.827 גרם אם האונקיה של קטלוניה זהה לאונקיה של קולוניא, ע"כ דברי הרב אדלר^[46].
א"כ, י"ב ארגינ"ץ שוקלים כ-21-22 גרם, וזה שיעור קטן מידי לכותבת הגסה, שהיא מעט פחות מביצה. ובביאור הענין כתב הרב אלבה לבאר ע"פ שיעור הביצה הקטן של חכמי ספרד הראשונים (יעויין באורך בספרו של הרב אדלר הנ"ל), שהוא כ-44 סמ"ק, ולשיטת הרב אלבה כ-46 סמ"ק. שיעור זה היה נוהג בזמן הקדום, והחזיקו בו גם הרשב"א (עכ"פ כצד אפשרי, ולענ"ד נראה כצד עיקרי, כעדות תלמידו ר' יהושע אבן שועיב בדרשה לפרשת צו) והריטב"א (בהגדה של פסח בשיעור ארבע כוסות - כשתי אוקיות). כך נראה גם לענ"ד מאיך שהחינוך נוקט את השיעורים כדבר ידוע ומפורסם, כלומר המדובר פה על מעין מסורת בדבר.
שיעור ביצה קטנה זו במידות ארגינ"ץ, הוא כ-25 ארגינ"ץ בערך. וצריך לומר שהרחיק החינוך את שיעור הכותבת עד לכחצי ביצה (יעויין לעיל שהרמב"ם כתב שהשיעור קרוב לביצה. והר"ן הראה בסוגיא ההכרח לקרב השיעורים זל"ז, והחמיר עד שני שליש ביצה. והחינוך החמיר יותר). ויבואר בשני פנים ע"פ שיטת הרב אדלר, וע"פ שיטת הרב אלבה.
לשיטת הרב אדלר, שיעור הביצה הוא כ-44 סמ"ק. ולפי שיעור ארגינ"ץ הנ"ל הוא 24-25 ארגינ"ץ. לפי"ז התיר החינוך בדיוק עד חצי ביצה. אע"פ שהמסתבר יותר בסוגית כותבת הגסה הוא להקביל את השיעור לביצה קלופה, ולא לביצה בקליפתה, מ"מ חזינן כבר לארחות חיים לר' אהרן הכהן בהלכות יוה"כ שהקביל זאת לביצה בקליפתה. ואכמ"ל כי אין זה נושא המאמר.
לשיטת הרב אלבה שיעור הביצה הוא 46 סמ"ק, ושיעור ביצה קלופה 41.4 סמ"ק. כלומר 23-24 ארגינ"ץ. וכתב לי עתה הרב אלבה בביאור הענין: "ונראה שכוונתו לשער את הכותבת כנגד שיעור ידוע או חלק של שיעור ידוע, שוודאי אין בו חשש כותבת. מסתבר שמכיון שכתוב בגמרא בכריתות שבכותבת יש שני זיתים שהם לשיטתו 2/3 ביצה, לא יכול היה להתיר לאכול 2/3 ביצה, ולכן אמר שאין חשש רק כשאכל שיעור עגול פחות מזה דהיינו חצי ביצה שהוא לשיטת מי שחישב בפלס 12 ארגניץ ועוד דהיינו בערך 12.5 אירגניץ", עכ"ל.
ולמעשה לנידון הכזית, כתב הרב אלבה: "ואם כן ביצה לפי דרכו 46 סמ"ק וכזית לפי דרכו שהוא שליש ביצה בלי קליפה הוא בערך 13.8 סמ"ק, וכיון שלפי הבנתו מהסוגיה בכריתות ג' זיתים הוא כלשהוא יותר מכביצה, נראה שכזית לשיטתו על פי הסוגיה בכריתות הוא בערך 14 סמ"ק", ע"כ דברי הרב אלבה.
ויש להתבונן, דסו"ס לפי ביאור זה בחינוך, ג' זיתים גדולים יותר מביצה קלופה, אם ביצה קלופה היא כ-41.4 סמ"ק, אז ג' זיתים לפי חשבון הם לכל הפחות 42 סמ"ק. כלומר 14 סמ"ק לזית. אך יש להוסיף לכך הסתייגות גדולה, שגם אם הכוונה באין בית הבליעה מחזיק ב' זיתים, הכוונה קרוב לשלוש, ההפרש בין 41.4 סמ"ק ל-42 סמ"ק הוא כמעט לא מדיד בוודאי במושגים של פעם בענייני הנפח^[47]. גם לדרך זו המינימום המסתבר הוא להעמיד ג' זיתים על כ-45 סמ"ק, כלומר כ-15 סמ"ק לזית.
עכ"פ, החינוך מצטרף לראשונים שנקטו שיעור גדול לכזית ע"פ חשבון בסוגיא ולא ע"פ הזית האמיתי, כמו התוס' ובית מדרשם. החידוש פה הוא שהמדובר בראשון ספרדי שאכן ראה זיתים, ובזה הוא מצטרף רק למאירי בעירובין דף פ: שהשוה כהתוס' את הגמ' בכריתות יד. ויומא פ., וכתב ע"פ החשבון שזית הוא מעט יותר משליש ביצה בלא קליפה^[48].
♦

יא. זן הג'לט

בירחון האוצר נא עמ' שכא דן הרב אלבה בזיתים שגדלו בעבר באזור א"י, ובתוך דבריו מביא מספר של מלומד ערבי בשם שהאבי שחי בסוריה לפני מאה שנה, ותיאר שם מעל עשרים זני זיתים מקומיים. המשובח שבהם נקרא ג'לט שמצוי באיזור אלכסנדרטה (גבול נחלת אשר), וכך כתב שהאבי (בתרגום ר' חי סעדיה בגליון הקודם):
"הזית הירוק. זית הג'לט. עץ יותר קטן בגובה, והעלים שלו פחות מעלים (אחרים). הפרי שלו גדול. פירותיו בצבע שחור וצורתם מלבנית. הצורה דומה לפרי התמר. אורכו 35 מ"מ ובהיקף שלו 25 מ"מ. הג'לט הוא יקר מכל הסוגים, והכי טוב בתעשית המכ'בוסה (זיתים דפוקים), ולא מוציאים ממנו שמן אלא בצורה נדירה, וקוטפים את פירותיו בתשרי השני לאחר שהוא בשל. לא נמצא הרבה כמוהו. המציאות שלו היא רק 5 אחוז מסך הכל, וזורעים אותו בכמה איזורים: רהוטה, ברג' וואדי עג'ם.
הסורי הוא ברהוטה. מעט מעצים אלו. יש לו פרי קטן. ממוצע האורך 22 מ"מ וממוצע בהיקף 16-17 מ"מ. כאשר מגיע הזמן לקטוף אותו המעטפת שחורה עם נקודות, והעלים שלו יותר רחבים משל סוגים אחרים. לא כ"כ רוצים אותו, והוא מעורב בשמן שלו במסחר.
הזית התופאחי. עצים דומים לעצי הדהן, ואותו דבר העלים שלו, אבל פרותיו יותר גדולים מפרי הדהן ויותר קטנות מ'החבה' של הג'לט (תרגום חבה גרעין כמו גרעין חיטה. ככל הנראה הכוונה לגרגר- כינוי לעצם נפח הפרי), והיא שחורה מבריקה דומה לביצת צפור קטנה. הסוג הזה מעט מוצאים אותו. אחוז השמן בו פחות משאר הסוגים, וטעמו פחות טוב משאר הסוגים".
הרב אלבה רוצה לזהות את תכונת האגורי^[49] שמוסרים חז"ל – שאוגר שמנו בתוכו בניגוד לזיתים אחרים שפולטים שמנן כאשר יורד עליהם גשם – בתכונת הג'לט לפי דברי שהאבי שנמסק מאוחר כשהוא בשל, ולא חוששים שירד עליו גשם, בניגוד לשאר הזיתים שגשם גורם לירידה באיכות וכמות השמן בפרי ולכן קוטפים אותם קודם לכן. וכן הוא מניח שיש בו הרבה שמן וששמנו טוב. כל זה לא כתוב בדברי שהאבי.
ובאשר לגודלו של הג'לט. הנה גודל כל זני הזיתים הידועים כיום הוא 1-17 סמ"ק (לפי ויקפדיה ועוד מקורות)^[50]. אם נסמן את הבינוני שבין זני הזיתים, החציון הוא 9 סמ"ק. הגדרת החציון היא הגדרת ר' יהודה במשנה בכלים (פרק י"ז משנה ו'), וריו"ס חולק על כך. אך עכ"פ זה ודאי שהאגורי הוא בינוני בגודלו. הם הם דברי המשנה, זית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני זהו אגורי. זה בכלל המידות שנאמרו במידה בינונית. לא המבוקש הוא בינוני באגורי, שכן המשנה לא אמרה "אלא בינוני, באגורי", אלא זית שאינו לא גדול ולא קטן אלא בינוני, הוא הזית האגורי. בדיוק כמו מידת מאור שלא בידי אדם שנמסר במסורת כמידה גסה, אגרוף גדול, וזהו – האגרוף הגדול המדובר – כאגרופו של בן אבטיח. כך נמסר לנו שמידת אכילה וכו' היא בזית, וזית בינוני דוקא, בלי קשר לאגורי. התנא גם מסמן לנו מהו הזית שגודלו אכן בינוני, וזהו הזית האגורי.
איפה פה נכנסת מחלוקתם של ר"י וריו"ס – יש לדון בכך. יכול להיות שהם נחלקו איך חז"ל הגיעו לזית האגורי דוקא. אופן אחר הוא שאחרי שקיבלנו שהבינוני הוא אגורי, איך נסמן את האגורי המסוים לו התכוונו, לר"י החציון – שכן באותו זמן עצמו הוא בדומה לביצים, שטווח הגדלים מתפזר בצורה הגיונית לעקומת פעמון. וריו"ס לא מצריך דיוק שכזה. אך זה חידוש לומר כן, שנחלקו בפרקטיקה גם בזית אגורי ובעדשה מצרית ובשעורה מדברית ורימון וכו'. מצינו רק מחלות בביצה, וגם בגרוגרות (עכ"פ לרמב"ם).
במציאות של 1-17 סמ"ק, בהיות שהעקומה היא רציפה, 13 סמ"ק לא יכול להיחשב כבינוני. להניח בנוסף שפעם העקומה לא היתה רציפה וגם שפעם הזיתים היו גדולים יותר זה כבר יותר מידי הנחות, שלא רק שאין להן ביסוס – אלא הן לא סבירות.
לכן למעשה אין האגורי צריך להיות החציון בין הזנים השונים, אך מ"מ הוא צריך להיות באמצע וקרובים דבריהם להיות שוים. טווח האמצע הסביר הוא 8-10 סמ"ק. ניתן להרחיק עד כדי 7-11 סמ"ק. אך 13 סמ"ק זה כבר זן גדול מאוד. בכל סיווג מסחרי או בוטני, פרי זית מעל 10 גרם כבר מוגדר כזן ענק. 13 זה מהגדולים בעולם ובשום אופן לא בינוני.
כדי להניח שכך היה גם בעבר לא צריך ראיה. אך כדי לומר שבעבר היו זיתים גדולים יותר עד כדי ש-13 סמ"ק, שכיום נחשב גדול מאוד, יחשב (בערך) בינוני, לזה צריך ראיות והוכחות. וזאת לא מצאנו במחקר. כמובן שזה לא מהוה ראיה נגדית, אך כאמור לא צריך ראיה נגדית.
אם היתה מסורת בידינו שהג'לט הוא האגורי, היינו מנסים להתמודד עם המציאות הזו שהוא זן גדול מאוד, ואולי גם נכנסים בדוחק לומר כי בעבר היו זני זיתים גדולים (הרבה) יותר, או לחילופין שהיו זיתים גדולים קצת יותר באזור ה-20 סמ"ק אלא שבטווח של 13-20 לא היו עוד זיתים (דבר יותר רחוק בעיני). אך כיון שזו השערה בעלמא לזהותו כאגורי, להניח כך לענ"ד זה לא סביר בעליל
וראיה זו, ראיה גדולה היא בעיני, דהלא הטבע הוא "הרצון היותר מתמיד של המהוה כל ההויות יתברך" (לשון החזו"א באגרותיו ח"א ל"ה), וכיון שגודל הזיתים הגדולים ביותר בעולם הוא כ-17 סמ"ק, קשה הדבר כגיד לומר שהמכוון במשנה "זית לא קטן ולא גדול אלא בינוני" הכונה לזית גדול יותר. ואמנם זה ברור שישנם זנים שאבדו, וכותבת הגסה עומדת וזועקת על עלבונה (ראה הערה ג לעיל), אך בלא ביסוס להשערות אלו, זה לא סביר בעליל.
וכתב לי ע"ז הרב אלבה: "לענ"ד אין צורך ואין אפשרות מעשית למצוא בינוני בחשובי ממוצע. בזיתים לא שייך לדבר על בינוני מוחלט כי הכל תלוי בכמות הזריעה של אותם זיתים בינונים, לכן אמרו בדוקא איגורי. האיגורי הוא לא רק סימן לבינוני. הוא הזית שעליו דברה התורה באומרה זית שמן, כפי שאמרו בירושלמי ביכורים פרק א הלכה ג "זית שמן זה אגורי רבי אמי בשם רבי יוחנן זה אווריסי ולמה נקרא שמו איגורי שהוא אוגר שמנו לתוכו", ועליו דבר הבבלי באמרו (סוכה ו ע"א): "ארץ שכל שיעוריה כזיתים". וכך הכוונה גם במה שאמרו שהשעורה מדברית והעדשים מצריות. זהו מין מסויים שיש גדולים ממנו ויש קטנים ממנו", ע"כ דבריו.
ועל כך יש להשיב: הדרשה של זית שמן זה אגורי, היא כמו הרבה דרשות שמציינים משהו שמאוד מתאים לנאמר בתורה. הכוונה היא לזיתים שמפיקים מהם שמן, ואכן המצויין שבהם הוא האגורי. ובאשר לגדר בינוני, לענ"ד בינוני הוא בדוקא, ואין ענין לחלק את הזית משאר השיעורים. בינוני זה בינוני. להגדיר זן ענק כבינוני רק משום שיש זן עוד יותר ענק, זה רחוק מאוד בעיני.
במאמר על שיעור הגריס (האוצר נג) כתב הרב אלבה להעמיד את גודל הגריס הקלקי של נגעים (שניתן במידה גסה) בשיעור המעיל צדקה, שהוא כ-300 מ"מ רבוע. ובאשר לסתירה מצד המציאות שבידינו יש את הפול הדמשקאי שגודלו הוא עד 20*30 מ"מ, כלומר 600 מ"מ רבוע, כתב לבאר (עמ' רנז): "...שעכ"פ הגרוש"י (ששיעורו 300 מ"מ) נחשב בין הגדולים, כי גריס של בקיית הפול בינוני קטן מהגרוש"י אם נקח בחשבון גם את אותם [הפולים] הקטנים שאין בני אדם אוכלים אותם, ודבר זה מתיישב עם המשנה שאומרת שגריס הקלקי הוא דבר שנמדד במידה גסה", וכן שם בעמ' רסא "ואף שיש גריסים גדולים משיעורו של המעיל צדקה, לא מצוי פולים רחבים משיעור זה. ולפי דרכינו שגריס הקלקי לא חייב להיות הגדול שבגריסים, מובן שעכ"פ הוא נחשב מידה גסה", ע"כ דברי הרב אלבה^[51].
והנה לדרך זו, ודאי וודאי שיש להגדיר את זן הג'לט כזית גדול ולא כזית בינוני. ומה שיש גדולים ממנו זה לא משנה מידי, כי עכ"פ הוא מהגדולים ביותר.^[52]
♦

פרק ב' - ראיות לכזית קטן יותר

בפרק זה נביא את הראיות המראות כי גודל הזית הוא הרבה פחות מרבע ביצה, וננסה להגיע לדיוק יותר מכוון, לענ"ד כ-8 סמ"ק. ושוב, בד"כ הראיות לפה או לפה הן בבחינת דעת נוטה.
♦

א. תלמיד מהר"ם

בתחילה חשבתי להביא ראיה לגודל הזית מדברי תלמיד מהר"ם, הוא כנראה ר' שמשון מדורין, שכתב בקיצור מרדכי שלו (פורסם בקובץ מוריה סיון תשל"ח) על תמיהת ראשוני אשכנז היאך הלל הזקן היה אוכל את הכורך (דיש בו ג' זיתים: כזית פסח, כזית מצה, וכזית מרור) בבת אחת, והרי איתא ביומא דף פ. שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת, ובכריתות יד. שאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים, כלומר הזית חצי ביצה, וג' זיתים הרי הם כביצה ומחצה והיאך בלעם יחד הלל? וז"ל: "כורכן בבת אחת ואוכלן, פי' כזית מצה חרוסת ומרור. ושיעור כזית חצי ביצה, וקשיא היאך מחזיק בית הבליעה כל כך, הא אמרינן שיעור בית הבליעה כביצה? וי"ל כשהאוכל מרוסק מחזיק יותר מכביצה. ולי הכותב אינו קשה כי ראיתי זיתים בא"י ובירושלים, אפילו ששה אינן גדולים כביצה".
ושישית ביצה מביא לזית קטן מ-8.5 סמ"ק. אך הרב עידוא אלבה דחה זאת, שכן הוא מתייחס לקושיה של הראשונים בענין בליעת פסח מצה ומרור המבוססת על ההנחה שכזית הוא חצי ביצה, ועל זה הוא מעיר אני ראיתי בא"י זיתים קטנים שיש 6 זיתים בביצה, כך שלא מסתבר שזית בינוני הוא חצי ביצה, וקושיה מעיקרא ליתא. לשיטתו יתכן שהוא גם 1/3 או רבע ביצה, שהרי בשיעור 1/3 כבר מתורצת הקושיה מג' זיתים של פסח מצה ומרור.
♦

ב. נפח מטלית ג' על ג'

ראיה יפה הביא הרב אליהו בלר (קובץ בית אהרן וישראל קכט) מהגמ' ביבמות דף קג:, ת"ש מטלית שיש בו שלש על שלש אע"פ שאין בו כזית כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו, היו בה כמה זיתים כיון שנכנס ממנה כזית לבית טהור טמאתהו. ע"כ. אמנם עובי הבדים פעם היה גס יותר, ולכן ניתן לדוגמא את עובי האריג של מעיל חורף מצמר שגברים לובשים: 4-5 מ"מ בד"כ. והנה כדי שיהיה במטלית ג' על ג' נפח של שני זיתים בנפח 27 סמ"ק (לפי שיעור אצבע 2 ס"מ) צריך להיות עוביה 1.5 ס"מ (כשיעור רוחב הזרת...). לשיעור זית של 13 סמ"ק, צריך להיות עובי הבד 0.72 ס"מ, בד בעובי כזה אולי אינו ראוי ללבישה (מלבד הדוחק בלשון כמה זיתים). אם עובי הבד 5 מ"מ – בד גס מאוד – אם ננקוט שני זיתים בדוקא הגענו ל-9 סמ"ק. ומסתבר שפחות מזה מהלשון כמה זיתים (אם בעובי זה יש שלש זיתים, הגענו ל-6 סמ"ק).
וגם בספר בינת מרדכי לר' מרדכי הס הביא ראיה זו, וכדרכו הרבה בראיות והוכחות יפות לדבריו, ומסיק שגודל הזית הוא 3-6 סמ"ק.
אולם לענ"ד יש לפקפק מעט בראיה זו, שיש כיום בגדים הארוגים מחוטים מאוד עבים, יש ועובי החוט מגיע אף ל-12 מ"מ ואף יותר. אינני מכיר את סוגי הבדים בעבר, אך כדי להוכיח משם משהו, צריך לחקור את הענין יותר לעומק.
♦

ג. תאנה שיש בה 11 כזיתים

בזית רענן הביא ראיה מהגמ' במסכת מכות דף יט: על אדם שאכל תאנה שיש בה כ-11 כזיתים. שהפריש באותה תאנה תרומה ומעשר, ואכלה, ולוקה על אכילת התרומה והמעשר ראשון הטבול בתרומת מעשר. וכדי ללקות צריך שיהיה לפחות כזית בתרומה ובמעשר, כלומר נשארו לאחר הפרשת הכזית תרומה 10 כזיתים, ועשה אחד מהם מעשר. הרי שבתאנה כולה יש 11 כזיתים.
אם גודל הזית הוא 13 סמ"ק, גודל התאנה הוא 143 סמ"ק! אם גודל הזית הוא 9 סמ"ק, גודל התאנה הוא 99 סמ"ק! אמנם אם גודל הזית הוא כ-5 סמ"ק, גודל התאנה הוא כגודל ביצה בינונית. גדול מאוד לתאנה, אך עדיין אפשרי.
אולם הרב עידוא אלבה דחה ראיה זו, וכתב די"ל שהכונה היא במין תאנה באופן שיש בו לפי הצורך כדי שיהיה בעשירית כזית, ולמעשה הוא בשנים או שלושה תאנים. וכתב שנראה שזו כוונת הראב"ד המובא בשיטמ"ק בב"מ דף מג. ז"ל: "והיאך אפשר למעשר של תאנה אחת שיהא בו שוה פרוטה וקאמר שלוקה עליו. וי"ל שאותה תאנה נמי ממקום חיוב באה שיש לשם טבלים הרבה", כלומר תאנים הרבה. עוד י"ל שלא מדובר פה על תאנה מצויה, שהרי בעוקץ של תאנה אין גם 6 סמ"ק בלבד, אלא מדובר על זה שיכול להתחייב כמה חיובים הנוגעים לתרומה ומעשר באכילה של פרי אחד, ומשכחת לה תאנים גדולות בברכתה של ארץ ישראל. וצדקו דבריו לענ"ד.
♦

ד. קרצית שיש בה כזית

בספר ארכ"ה מארץ מידה (אין הספר תחת ידי וראיתי דבריו בזית רענן) הביא ראיה מגיטין דף פו: "וקרצית שבעמיר אינה פוסלת במי חטאת. מאי קרצית אמר אביי דידבתא דביני כיפי. מתיב רב דניאל בר רב קטינא כל העופות פוסלין במי חטאת חוץ מן היונה מפני שמוצצת, ואם איתא ניתני חוץ מיונה וקרצית? לא פסיקא ליה, דגדולה לא פסלה וקטנה פסלה, ועד כמה אמר ר' ירמיה ואיתימא ר' אמי עד כזית". והנה אין שום זבוב בעולם, ולא דבור וכיו"ב, שמגיע לנפח של 10 סמ"ק. מה גם שמלשון הגמ' משמע שדבר מצוי הוא. ולצורך כך נצטרך להקטין את הזית לגודל זית מצוי בימינו.
אולם הרב עידוא אלבה דחה ראיה זו דאין דרך למדוד שרץ עוף בנפח אלא מסתכלים על אורכו ורגליו וכנפיו מחשיבים כאילו הם רוחב הזית, וא"כ סגי בכך שיהיה בגודל של זית – גם אם לא בנפחו – ואין ראיה לענייננו. וישרו דבריו בעיני.

ה. מטבעות הנבללים

עוד ראיה הביא בזית רענן (עמ' קיט) מהירושלמי במעשר שני (פ"ב ה"ג), דז"ל המשנה מעות חולין ומעות מע"ש שנתפזרו, מה שליקט ליקט למע"ש עד שישלים והשאר חולין. אם בלל וחפן לפי חשבון. זה הכלל המתלקטים למע"ש והנבללין לפי חשבון. ואיתא ע"ז בגמ' ירושלמי אמרו רבי יוסי בשם רבי פדייה רבי יונה בשם רבי חזקיה אין בלילה אלא ביין ושמן בלבד. רבי יוחנן אמר עד כזיתים הנבללים. מתניתא פליגא על רבי יוחנן אם בלל וחפן לפי חשבון. פתר לה עד כזיתים. עכ"ל הירושלמי.
ר' חזקיה סובר כי דין בלילה נאמר רק בלח. ר' יוחנן סובר שגם ביבש, ועד חלקים קטנים בגודל של כזיתים. על שיטתו הקשתה הגמ' ממשנתינו, בה מבואר שיש דין בלילה גם במטבעות – כלומר תתכן מציאות, וכנראה מציאות מסתברת, שיש מטבעות גדולות יותר מכזית. ותירצה הגמ' שאליבא דריו"ח צ"ל שהמשנה מדברת על מטבעות עד כזיתים.
והרי אפילו סלע צורי של תורה לפדיון הבן, שמשקלו לפי שיעור הגאונים כ-18 גרם, מטבע גדול מאוד יחסית, לפי משקל הכסף הסגולי שהוא 10.5, נפחו כ-1.7 סמ"ק בלבד. אם כזית הוא 5 סמ"ק, יכול להיות שהיו מטבעות במשקל פי 3 מסלע צורי ועל מטבעות כאלו חילל האדם את המע"ש שלו, אך אפילו לכזית 10 סמ"ק הדבר כבר לא מציאותי.
ע"כ דברי הרב בר כוכבא.
אולם השיב על כך על נכון הרב עידוא אלבה (האוצר נא), שמטבע הכסף הגדול ביותר שנמצא אי פעם הוא פחות מ-30 גרם, כלומר פחות מ-2.8 סמ"ק. וגם אם נעמיד את הזית על 5-6 סמ"ק יישאר הקושי, שאין מטבעות כאלו. ולכן נראה שאין כונת ריו"ח למידת נפח אלא לגודל המטבע. אורכו ורוחבו, שגודלו הוא כגודל זית אך בשום אופן לא נפחו, ודומיא דקרצית לעיל.
ולענ"ד מסתברים דברי הרב אלבה בזה מאוד.
♦

ו. כמה זיתים בביצה - ירושלמי

בבינת מרדכי (סימן ב' ענף ט') הביא ראיה לזית קטן, ואעתיק לשונו: דאיתא בירושלמי סו"פ שני דחלה (בתוספת ביאור שם), תני רבי לעאיי אמר משום ר' אליעזר, תורמין מן הטהור על הטמא בלח. כיצד, כבש זיתים [בחומץ] בטומאה, והוא מבקש לתורמן בטהרה, מביא משפך שאין בפיו כביצה וממלא אותו זיתים [טהורים כדי לעשותם תרומה על הזיתים הטמאים] ונמצא תורם מן המוקף. [ומקשה הגמ'] למה לי פחות מכביצה, ולאו פירורין אינון [כלומר, למה לי שיעור פחות מכביצה שאינו מטמא, ואפילו יביא משפך שיש בפיו כביצה, והזיתים הטהורים שבפיו ייטמאו מחמת שנוגעים בחומץ הזיתים הטמאים, עדיין לא יטמאו את הזיתים שנמצאים בגוף המשפך מעליהם כיון שכל זית נידון לעצמו – פירור, ולא מצטרפים לשיעור כביצה?], [ומתרצת הגמ'] שלא לטמאות זיתים הרבה [כלומר שאין ראוי לטמאות זיתים בשיעור כביצה, אע"פ שבאמת לא יטמאו את כל הזיתים שמעליהם בגוף המשפך], ע"כ הירושלמי.
הרי מבואר שבביצה יש "זיתים הרבה".
אולם הרב עידוא אלבה דחה ראיה זו דלא מדובר שם כלל על שיעור כזית, אלא על כמה זיתים שנכבשו והיינו זיתים מצויים קטנים ולכן שפיר שייך לומר בשיעור ביצה זיתים הרבה. וצדקו דבריו לענ"ד.
♦

ז. ראש צפור

עוד ראיה הביא בזית רענן מהגמ' בשחיטת חולין דף ג., "תנו רבנן שחיטת כותי מותרת. במה דברים אמורים כשישראל עומד על גביו, אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית ונותן לו, אכלו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. כיוצא בו מצא בידו דקוריא (מחרוזת) של צפורים קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו, אכלו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור", ושואלת הגמ' "ואמאי ליחוש דלמא האי הוא דהוה שחיט שפיר (פי' אותו העוף שראשו נתן לו, ידע בו הכותי שנשחט כדין, אך שאר העופות לא)? אמר רב מנשה במכניסן תחת כנפיו" (כלומר מדובר בצפורים קטנות, שיכול להכניס מחרוזת שלהם תחת כנפי כסותו).
הרי לנו שבראשה של ציפור יכול להימצא בשר (ללא נוצות ועצמות) בשיעור כזית. וזה לא יתכן אלא בזית קטן מאוד^[53].
גם בספר בינת מרדכי עמד על ראיה זו, ואף נחית למעשה לבדוק את נפח ראש הצפור המצויה (דרור), ומצא כי נפח הראש הוא כ-4.5 סמ"ק ללא המקור, ועצם הגולגולת רכה וכנראה ראויה לאכילה באופן שאולי לא חייבים לנכות אותה מהשיעור. ציפורים במחרוזת תחת כנפי כסותו של אדם זה כנראה ציפורי דרור או יונה לכל היותר.
♦

ח. ראש בן יונה

עוד ראיתי שהביאו ראיה מהגמ' בזבחים דף קז: בעי רבא המעלה ראש בן יונה שאין בו כזית והמלח משלימו לכזית האם מתחייב בכך, תיקו. ובן יונה הרי הוא יונה עד תחילת הציהוב ויותר מכן פסול לבן יונה. ואם נפח הזית 10 סמ"ק ומעלה, ראשו של בן יונה לעולם לא יגיע לידי כך בתוספת מעט מלח, והיה ראוי יותר להסתפק על המעלה ראש תור שאין בו כזית והמלח משלימו (וכולי האי ואולי).
הרב עידוא אלבה דחה גם ראיה זו, שלא כתוב כמה מלח – זו שאלה תיאורטית, ואפשר לשים הרבה מלח. ונקט בן יונה שכן הוא מוזכר תחילה בתורה בקרבן יולדת המצוי. מ"מ לענ"ד 13 סמ"ק זה עדיין גדול מדי גם לשאלה תיאורטית.

ט. גיד הנשה

עוד ראיה הביא בבינת מרדכי, מהגמ' בחולין דף צו. במחלוקת רבנן ור' יהודה האם צריך שיעור כזית להתחייב לאוכל את גיד הנשה כולו. שר' יהודה מצריך שיהא בו שיעור כזית, וטעמו משום דאכילה כתיב ביה, ואין אכילה פחותה מכזית. ושואלת הגמ' "ורבנן נמי הכתיב אכילה. [ומתרצת] ההיא אכילה דכי אית ביה ארבעה וחמשה זיתים, ואכל אחד, מיחייב". ודייק מלשון הגמ' שהוא דבר המצוי וההווה, משום שלא נקטה הגמ' "טפי מכזית", אלא ארבעה וחמשה כדוגמא מצויה.
והנה אורך גיד הנשה האסור מן התורה הוא כמבואר ברמ"א והנו"כ ביו"ד סימן ק' סעיף א', הוא רוחב ארבע אצבעות בשור הגדול. כלומר כ-8 ס"מ. ועוביו, כפי אשר בירר שם ממנקרים מומחים, הוא 1.5-2 ס"מ (בשור כאמור). כלומר, נפח הגיד האסור מהתורה הוא 14-25 סמ"ק. וראיה זו היא ממש תיובתא לשיעורים הגדולים, ומביאה לנפח זית קטן מאוד. הרב אלבה כתב לי על כך שנראה שהגמ' נוקטת שיעור כזה כשכוונתה לומר כמה זיתים בלי לעשות חשבון, כמו בב"מ דף ל: "אפילו ארבעה וחמישה פעמים – חייב להחזירה, שנאמר השב תשיבם".
ואכן נראה שזו הפלגה מעט. אך אכתי נראה שלכה"פ 3 כזיתים איכא, ולא רק שנים, וזה מביא לגודל זית של 4-8 סמ"ק.^[54]
♦

י. זית כלשהו

ראיה נפלאה הביא בספר זית רענן בשם הרב אריה גלינסקי, מהגמ' בשבת דף צא., על הא דאיתא במשנה שהמוציא גרעינים לזרע שיעורו בכל שהוא. וא"ר יהודה אמר שמואל מחייב היה ר"מ אף במוציא חיטה אחת לזריעה. פשיטא, כל שהוא תנן! מהו דתימא כל שהוא לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית, קמ"ל.
חזינן שעל שיעור כזית כלפי שיעור כגרוגרת ניתן לומר כלשהו. ואם הזית הוא רק מעט פחות מגרוגרת לא ניתן לומר כן כלל^[55].
ושיעור גרוגרת הוא שליש ביצה, כלומר כ-16-17 סמ"ק, ובהכרח שהזית קטן לכל הפחות בחצי, כלומר פחות מ-8 סמ"ק.
אח"כ ראיתי ראיה זו גם בספר בינת מרדכי לר' מרדכי הס בסימן ב' ענף ד'. וראיותיו כנ"ל. והוסיף עוד חיזוק נפלא מגוף הגמ' בשבת, דאיתא שם במשנה בדף צ. המוציא זרעוני גינה חייב בפחות מכגרוגרת. ומסתבר שהוא מעט פחות מכגרוגרת, וכדכתב הרמב"ם בפיהמ"ש "קרוב לגרוגרת". הרי ששיעור הקרוב לגרוגרת אינו כזית כלל וכלל. ויעו' שם עוד ביתר ביאור. וזו ראיה נפלאה^[56].
♦

יא. שיעור אבנים לבית הכסא

איתא במסכת שבת (פא.) "זונין על לבי מדרשא אמר להו רבותי אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה אמרו לו כזית כאגוז וכביצה אמר להו וכי טורטני יכניס נמנו וגמרו מלא היד תניא ר' יוסי אומר כזית כאגוז וכביצה ר"ש בריו"ס אומר משום אביו מלא היד". ופרש"י "שלש מכניסין לקינוח ומקנח זו אחר זו, אחת כזית ואחת כאגוז ואחת כביצה. בתחלה מקנח פי (הרעי) [הנקב] בקטנה להסיר הרעי הנדבק שם שהגדולה פוחסת ומלכלכך סביבותיו".
וז"ל רבינו פרחיה: "פירוש תחלת הקינוח יהיה בדבר קטן להסיר הלכלוך שבפי הטבעת. ואחריו בגדול ממנו כדי להסיר הטינוף מסביב פי הטבעת. ואחריו בגדול ממנו כדי שאר הטינוף כולו". ודבריו פשוטים.
והנה בענין גודל האגוז, נראה בכמה מקומות שהוא קטן מגרוגרת. כ"נ במשנה בכלים פ"ג מ"ב "חבית שיעורה בגרוגרות דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר באגוזים. ר' מאיר אומר בזיתים" (יעו' שם בתוי"ט ותפארת ישראל בועז). לפי חשבון ביצה של 52 סמ"ק (ע"פ החשבון המדויק ברמב"ם), גודל הגרוגרת שהינה כשליש ביצה הוא כ-17.3 סמ"ק. לכן אגוז חייב להיות קטן יותר. במאמר של פרופ' זהר עמר (המעין תמוז תש"פ) כתב כי מוסכם לפי כל מסורות הזיהוי והמחקר המדעי שסתם אגוז של חז"ל הוא אגוז מלך, ולפי ממצאים של אגוזים מזמן חז"ל נפח אגוז מלך בינוני הוא בערך 15.5 סמ"ק.
הרב עידוא אלבה הציע במאמרו להעמיד את גדלי גרוגרת-אגוז-זית על 16-14.5-13 סמ"ק. אך לענ"ד אלו גדלים קרובים מידי בשביל חלוקה כזו. לפי"ז גודל האבנים לבית הכסא הוא 13-14.5-45, זה לא פרופורציונלי. גם ההפרש בין 13 ל-14.5 בצורה כדורית הוא כמעט אפסי, המדובר הוא על כדור בקוטר של 2.917 ס"מ לעומת כדור בקוטר של 3.025. ההפרש הוא 0.11 ס"מ. על כך יש להוסיף את העובדה שצורות הזית והאגוז הן שונות. גם אם נגדיל את האגוז ל-15.5 סמ"ק, כפי שנראה במחקר, הקושי עומד בעינו כי קוטר כדור בנפח 15.5 סמ"ק הוא 3.093 ס"מ, כלומר הפרש של 0.176 ס"מ^[57]. לא שייך להגדיר שתי אבנים כה קרובות לשימושים שונים, ולכן ברור כשמש שגודל הזית קטן יותר באופן משמעותי. גם מבחינה מעשית, חוץ מכבוד הקוראים, לא נראה כי אבן בגודל 13 סמ"ק יכולה לשמש לניקוי פי הטבעת במדויק בלא לפחוס את הרעי. מאידך גודל של 4-5 סמ"ק הוא קטן מידי לאחיזה, ועלול מאוד להתלכלך. גודל של 8 סמ"ק הכי מתאים להגדרה זו לענ"ד.
וכתב לי על זה הרב אלבה:
"ונלענ"ד שיותר מסתבר שהפרש בין שיעורים אף גדול מ 1.5 סמ"ק, ולפחות 2.5 סמ"ק מאחר שקשה להניח שצמצמו בשם מידה אחרת בהפרשים קטנים מאוד. לפי ממצאים ככל הנראה אגוז היה בערך 15.5 סמ"ק, ועל כן צ"ל שגרוגרת היא יותר משליש ביצה. אמנם הרמב"ם נוקט שגרוגרת היא שליש ביצה, אך לא מבואר בגמרא ש18 גרוגרות הן 6 ביצים. שיעור י"ח גרוגרות נאמר לגבי עירוב חצרות, בעוד ששיעור 6 ביצים הוא לגבי עירוב תחומין אליבא דריב"ב בלבד, והככר שבעלמא יש בה שתי סעודות לפי ר"ש היא 8 ביצים. ובפשטות הגמרא, רבי יהודה ורבי יוסי ורבי סוברים כרבי שמעון בשיעור הככר. וכן נקטו בפירוש הגאונים לסדר טהרות בפתיחה. והגר"א בסימן תפו כתב ביאור מחודש לגמרא שמבאר את הפלא הגדול בדברי רב חסדא והירושלמי על כך שהחנווני מנכה שליש, וממנו עולה שהמשנה בפאה היא כרבי שמעון והלכה כרבי שמעון בשיעור הככר שהוא 8 ביצים. והטור סי' תט כתב שגם בעירובין נוקטים לפי שיעור 8 ביצים (כלומר שנוקטים כר"ש בשיעור הככר, אבל לא במה שהקל בעירובין לשער בשני שליש כיכר), ולפי זה י"ח גרוגרות הן 8 ביצים. השו"ע בסי' שסו, ג הביא דעה זו כי"א, וכתב המ"ב על פי הב"ח שכך נהגו. ואם 18 גרוגרות הן 8 ביצים, לפי ביצה של 48 סמ"ק יוצא שגרוגרת היא 21.3 סמ"ק.
ולפי זה נוכל לומר שהיחס בין כזית, אגוז וגרוגרת הוא בהפרשים הגיוניים של לכל הפחות 2.5 -3 סמ"ק דהיינו שהם 13 (כזית), 15.5 -16 (כאגוז), 21 סמ"ק (כגרוגרת). ומכל מקום אפשר בכל זאת לומר כדברי הרמב"ם ששיעור 18 גרוגרות הם שש ביצים ונצטרך לומר שההבדל בין השיעורים 1.5 סמ"ק: 13, 14.5, 16.
אמנם לכאורה באבנים שאינם עגולים ככדור קשה להבחין גם בהפרשי גודל של 2.5 סמ"ק בין מידה למידה, והגמרא מבדילה בין כזית לאגוז לענין אבני בית הכסא, אך נראה לי שלענין זה גם גרוגרת תחשב לכאגוז אלא שנקטו את השיעור הגדול מעט מכזית לומר שיקח גם אבן בינונית הגדולה מעט מכזית, ואין נפק"מ אם היא תהיה בדיוק כאגוז או קצת יותר ממנו דהיינו כגרוגרת".
ע"כ דברי הרב אלבה.
הדוחק בדברים אלו מבואר מאליו, והעיקר לענ"ד כפי שהצעתי.
♦

יב. גודל הזית הסורי

עוד סמך לגודל הזית, הביאו המחברים מהזית הסורי בימינו. שבין זני הזיתים הידועים בארץ בימי קדם, שהם המאליסי הנבאלי והסורי, הסורי הוא הבינוני. בנוסף, תפוקת השמן בו היא הגבוהה ביותר, ויכולה לעלות אף מעל ל-25%, ובחלק מהמקרים להגיע אף לכ-40% שמן, ואין "זית שמן" יותר ממנו. כמו"כ בספר זית רענן העלה השערה יפה לבאר את מה שאמרו חז"ל שכל הזיתים גשם יורד עליהם ופולטים שמנן, והוא אוגר שמנו, ע"פ תכונת הזית הסורי ששומר על אחוז שמן גבוה גם אם יורדים עליו גשמים, משא"כ שאר זיתים שאם יורד עליהם גשם השמן נהפך לחלק מבשר וציפת הפרי, ואיכותו נפגמת. כמו"כ בלחיצה קלה יוצא ממנו שמן רב, בדומה לענבים שהמשקה כנוס בתוכם ("מיפקד פקיד") ולא כתפוחים ושאר פירות.
ואע"פ שבד"כ גודל הזיתים הסוריים הוא 3-4 סמ"ק, מ"מ אני הכותב ראיתי ומדדתי זיתים מכמה עצי זית פה בקרית הרצוג, והיו שני עצי זית (שזוהו ע"י מכון וולקני כזן סורי) שגודל פירותיהם הגיע אף ל-5-8 סמ"ק (השתדלתי שהתמונה תהיה בגודל טבעי בהדפסה).
וכאשר דיברתי עם מגדלי זיתים לא הופתעו כ"כ מגודל כזה, שעץ מטופל מניב פירות בנפח כ-6 סמ"ק באופן נורמלי ורגיל (ולעץ הגדל בתנאי בעל הוא פחות מצוי). כמו"כ כששאלתי במכון וולקני לפשר הדבר אמרו לי כי אכן יש זן סורי גדול (יש כמה וכמה תתי זן, יעויין בספרו של אסף גור – זני הזית בארץ ישראל). עכ"פ הסברא נותנת לשער ע"פ הגידול האיכותי, כשהעץ גדל בתנאים טובים (לא בהכרח בגידול מבוקר, וכמו שהוכיח העץ המדובר). וידוע שיש עוד אי אילו אופנים להגדיל את הפירות, וכגון פעולות דילול למיניהם, ולא לזה המכוון.
מ"מ אינני רואה בהשערה זו יותר מהשערה בעלמא, שידועים זנים ששמנם משובח יותר מהזית הסורי. ומ"מ לא נמנעתי מלהביא כאן השערה זו ולדון בה.
♦

יג. שיעור בית הבליעה בבליעת דבר שלם

איתא במסכת שחיטת חולין בסוף פרק גיד הנשה, דף קג:, לגבי נידון האוכל אבר מן החי, שחיובו באבר שיש בו כזית דוקא: "כי אתא רבין אמר, חלקו (לאבר מן החי) מבחוץ (ואז הכניסו לפה ואכלו) פטור (דאכילת האבר בעודו שלם בעינן). חלקו מבפנים (בתוך פיו, ובלעו לחצאין), ר' יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור. ר' יוחנן אמר חייב, הרי נהנה גרונו בכזית. וריש לקיש אמר פטור, אכילה במעיו בעינן וליכא (פרש"י: כשהוא יורד לתוך מעיו צריך שיהא בו שיעור אכילה (כזית)".
ושואלת הגמ' על שיטתו של ריש לקיש: "אלא לרבי שמעון בן לקיש היכי משכחת לה דמחייב? אמר רב כהנא בגרומיתא זעירתא (פרש"י: עצם קטן שעל כף הירך שיש בו משהו בשר, וגיד ועצם משלימו לכזית, ואין אדם לועסו אלא בולעו)", ע"כ דברי הגמ'.
כלומר, ריש לקיש אינו מחייב על אכילת אבר מן החי אלא בבולע אבר שלם שיש בו כזית בלי ללעוס אותו – עצם קטנה שאותה דרך לבלוע, וכן מבואר בדברי הערוך שדרך לבלוע עצם זו (מלשון רש"י והערוך נראה כי הכירו מציאות כזו)^[58].
ושלח לי הרב אלבה בשם רופא גסטרו (שזו מומחיותו) שאדם לא יכול לבלוע 8 סמ"ק של אוכל קשה לא לעוס. 5 סמ"ק אפשרי, ובין 5 ל-8 זה ספק (ראה לעיל בהערה יט).
הרי לנו גמרא מפורשת שגודל הכזית ודאי קטן מ-8 סמ"ק, מבלי להיכנס לנידון מהי העצם המדוברת, מכיון שעצם בנפח 8 סמ"ק ומעלה א"א לבלוע. גם אם חלק ניכר מהנפח של 8 סמ"ק זה בשר או שומן, הדבר קשה מאוד מאוד אם בכלל אפשרי (יעויין למשל בספר כזית השלם בתמונת הענב הגדול או התות הקטן, שנפחם כ-7.5 סמ"ק, שלא שייך לבולעם שלמים). ממשמעות רש"י והערוך שכך היתה דרך בנ"א, לבלוע עצם זו, מסתבר להקטין את הזית באופן ניכר מ-8 סמ"ק, כי לא מסתבר שאנשים נהגו לבלוע דבר שמכאיב בגרון מחמת גודל, לאיזור ה-5-6 לכל היותר.
[בזיהוי העצם עליה מדבר רש"י, כנראה הכונה לעצם הקטנה שבקצה העליון של הערוסה (קצ'קע, אווזית), שהיא כף הירך של התורה כידוע]^[59].
אלא שהרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ה הלכה ד) כתב: "חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט, אם יש במה שאכל כזית בשר חייב ואם לאו פטור, לקח כזית מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות ואכלו אף על פי שנחלק בפיו בפנים קודם שיבלענו חייב". מדברי הרמב"ם עולה שהשאלה על אבר שחלקו בתוך פיו אינה נוגעת לבליעתו כאחד. הרמב"ם מפרש שכאשר הפריד בין הבשר לעצם אין חיוב אלא אם יאכל כזית מהבשר, ועל כן אין ללמוד מכאן שאדם בולע כזית של אבר מן החי כאחד ואין כל ראיה לגודל כזית.
♦

סיכום

לשלימות העניין אסכם את מכלול הראיות עבורן יש להקטין את הזית מהגדלים המקובלים, ועבורן יש להקטין את הזית אפילו מרבע ביצה.
הראיות להקטין את הזית מהגדלים המקובלים:
א. קרישת רביעית דם על כזית (פרק א' אות ה').
ב. נפח קמיצת הכהן (פ"א אות ו').
ג. גודל העובר (פ"א אות ח').
ד. קרצית שיש בה כזית (פ"ב אות ד').
הראיות להקטין את הזית מרבע ביצה:
א. סוגיית הגמ' בכריתות גבי החזקת בית הבליעה, בה הפשט היחיד העומד מבחינת המציאות לענ"ד הוא פשט התוס' ישנים. בדרך אכילה אדם בולע לכל היותר כ-18 סמ"ק, וזה אמור להכיל לכה"פ כשני זיתים (פרק א' אות ג').
ב. דברי הרלב"ג ששיעור כזית הוא שיעור בליעה רגילה של אדם בדרך אכילתו (שם).
ג. ראיה בדעת נוטה מגודל פתיתי המנחות, ממנה עולה לענ"ד נפח של כ-8 סמ"ק (פ"א אות ז').
ד. ראיה בדעת נוטה ממטלית שיש בה כמה זיתים (פ"ב אות ב').
ה. ראיה בדעת נוטה מראש ציפור שנותן לכותי (פ"ב אות ז').
ו. ראש בן יונה שהשלימו לכזית בתוספת מלח (פ"ב אות ח').
ז. גיד הנשה שיש בו כמה כזיתים (פ"ב אות ט').
ח. דברי הגמ' שזית הוא כלשהו ביחס לגרוגרת, משמע קטן ממנו הרבה (פ"ב אות י').
ט. גודל האבנים לבית הכיסא, זית-אגוז-ביצה (פ"ב אות י"א).
י. הטווח שיכול להיקרא בינוני בין זני הזיתים, שלפי הידוע לנו הוא 8-10 או 7-11 לכל היותר. כל טווח אחר הוא השערות בעלמא (פ"א אות י"א).
לכן לענ"ד העיקר הוא להעמיד את הזית על טווח של 5-8 סמ"ק, ואין לענ"ד ראיה ממשית להגדילו יותרנט.
♦ ♦ ♦^[60]

---

הערות שוליים

1. ↑ הרב אלבה: למילים "הרבה משישים", יכולים להיות ג' פירושים - א. ריבוי של ששים. ב. יותר משישים. ג. הרבה יותר מששים. כבודו נוקט כפירוש ג', אך לענ"ד לא משמע כפירוש זה כי לא נותנים דוגמא של דבר מופלג כשאפשר לומר שיעור קרוב. לפי פירוש א' שהכוונה לריבוי של ששים מסתבר שהביצה היא הביצה של 46 סמ"ק, והכזית שלו כ11.5 סמ"ק, אבל זו הבנה דחוקה בלשון. פירוש ב' שהכוונה 'יותר משישים' הוא הכי הגיוני. אנו רואים שבבית מדרשו של הרמב"ן היו המידות שכתב ידועות כמושכל ראשון ואף לא הוצרכו להזכיר היכן הן נאמרו. הענין של אירגניץ ל"ב חבה מוסכם גם אצל הרשב"א והמ"מ ומקורו ברמב"ן. ומסתבר שכמו כן היה ידוע לרשב"א והרא"ה מידת הרמב"ן לרביעית נ"א ארגניץ שממנה עולה שביצה היא 60 סמ"ק, ועל כן נהגו לקחת כוס לקידוש שיש בה לפחות 90 סמ"ק. נמצא שהיה מקובל אצלם שביצה היא 45 או 60 סמ"ק, ורביעית לקידוש משערים ב60 סמ"ק. הרשב"א בא לומר כמה ביצים יש ברביעית שאותה נהגו לשער בביצה גדולה וחציה, ועל כן 10 רביעיות הן חמש עשרה ביצים של 60 סמ"ק - 900 סמ"ק. רבע ביצה כזו הוא 15 סמ"ק, והוא אומר שזה יותר מ60 זיתים כי נהגו לשער כזית פחות מ15 סמ"ק, נמצא ששיעורו לכזית הוא כדברי החינוך המובא לקמן: 13- 14 סמ"ק. על כן אם כזית 14 סמ"ק כוונתו שיש בחתיכה זו 64 זיתים, ואם כזית 13 סמ"ק יש בה 69 זיתים, וזה אכן "הרבה מששים זיתים", כלומר יותר מששים, אך לא הרבה יותר משישים זיתים.הרב יוחאי: 64-69 זיתים הם לא 'הרבה משישים זיתים'. לגבי גודל הביצה שכנראה כיון אליה, בדוגמא שנוקט פוסק כדי לדחות את דברי שכנגדו לא צריך לדקדק כמו דין למעשה. לכן נראה שנקט בשיעור ביצה הרווח כדכתבתי בפנים, גם אם רבו חידש אולי שיעור גדול יותר.
2. ↑ דוגמת זה מצינו בב"ק דף נא בשור שנפל לאמת המים שעומקה ו' טפחים, שנקטה הגמ' שיש לדונו כנפולה כיון שמכריסו לקרקע ד' טפחים, וא"כ בצירוף עומק אמת המים גופו נפל מגובה י'. וכתב הרשב"א שם "הא דקאמר מכריסא לארעא כמה הוו ד' – לאו דוקא, דטפי מד' ודאי איכא. אלא משום דאריתא דדלאי עמיקא ששה ולהכי קורין לה אמה –שעמוקה אמה, ואמה בת ו' טפחים, די לו אפילו כי ליכא מכריסא ועד ארעא רק ארבעה. כנ"ל", והראיה: בספר הידורי המידות עמ' 328 כתב שגובה כרס השור הוא בממוצע 68 ס"מ (כניכר בחוש). ואם הוא בדוקא, הטפח הוא 17 ס"מ!
3. ↑ לבירור הזן המדובר בסוגיא זו, אין שום ענין לדון בזנים הידועים כיום בארץ, כגון המג'הול, שמקורו הוא מצפון אפריקה והובא לארץ במאה הקודמת למטרות מסחר. לפי המקורות ההיסטוריים היו בארץ כ-15 זני תמרים, לחים, יבשים וחצי יבשים (ראה במאמר תולדות ענף התמרים בארץ ישראל. קתדרה 166. ובהרחבה בעבודת המוסמך של עקיבא לונדון לאוניברסיטת בר אילן "מטעי התמר בארץ ישראל בתקופת בית שני המשנה והתלמוד"), כאשר לפי תיאורי היסטוריונים יוונים "יש גדולים מאוד, שארבעה מהם אורכם אמה, ויש קטנים שגודלם כגרגר חומוס" (שם עמ' 19). כאשר הזן הגדול ביותר היה הזן המכונה בלשון המשנה "נקלס" (מסכת ע"ז דף יג: "אלו דברים אסורים למכור לגוי... ר"מ אומר אף דקל טב וחצב (י"ג חצד) ונקלס (או נקליבס) אסור למכור לגויים", או "ניקלווסין" ועוד אי אלו הטיות (ירושלמי ע"ז פ"א, במדב"ר פ"ג א', מדרש תהלים פצ"ב יא ועוד). ובמקורות הרומאיים בשם ניקולס או ניקולאי. גם היסטוריון ערבי מהעבר הלא רחוק (בערך שנת 900 לספירת אומה"ע) תיאר תמר מזן אנקלא "שצבעו כצבע הכרכום (זעפראן), מובחר באיכותו, וארבעה מהם כגודל אמה" (שם עמ' 17).לו יצוייר שעוביו של הנקלס הוא כשל מג'הול, באורך 11 ס"מ יגיע נפחו לכ-70 סמ"ק. אך נראה שאין הכוונה בכותבת הגסה לזן זה, אלא לזן אחר שנקרא "כותבת", דז"ל התוספתא בביכורים (א' ה'): "רשב"ג אומר אין מביאין בכורין תמרין חוץ מן התמרין שביריחו, ואין קורין אלא על הכותבות בלבד". כלומר "כותבת" הוא שם המין (וכן משמע גם מגוף הגמ' ביומא), כנראה זן מבכיר המקדים להבשיל לפני סוכות – הזמן האחרון להבאת בכורים. מה גם שהזן נקלס הוא זן יבש, כמתואר במקורות הרומאיים ועוד שעשו ממנו קמח, אך הכותבת היא מה שהתורה מגדירה כ"דבש" בשבעת המינים, כלומר המדובר על זן לח, או לכה"פ חצי יבש (כמו המג'הול והזנים המוכרים כיום).
4. ↑ ואכן אמנם מצינו שחכמי בבל לא הכירו את זני התמרים הגדלים בארץ ישראל, במסכת ע"ז (יד:) גבי המשנה האוסרת למכור זני תמרים משובחים לגוים בימי אידיהם: "[מאי] נקלס? כי אתא רב דימי א"ר חמא בר יוסף קורייטי. א"ל אביי לרב דימי תנן נקלס ולא ידעינן מהו, ואת אמרת קורייטי ולא ידעינן מאי אהנית לן? (כלומר, איננו יודעים מהו תמר הנקרא נקלס, ואתה אומר לנו שהוא זן הנקרא קורייטי שגם אותו איננו מכירים, וא"כ מה הועלת לנו?) א"ל אהנאי לכו דכי אזלת התם אמרת להו נקלס ולא ידעי, אמרת להו קורייטי וידעי וקא מחוו לך (כלומר כשתעלה לא"י ותאמר להם נקלס ולא ידעו מהו, תאמר להם קורייטי וידעו ויראו לך)", ע"כ.אך אכתי איננו דומה, ששם צריכים אנו לדעת את הזן המסוים שנאסר, ולזה צריכים אנו לראותו ממש, משא"כ לשיעור כותבת הגסה שאיננו צריכים אלא לגודלו – וכי לא יכול היה רב דימי לומר להם את גודלו? וכאמור המדובר בתקופת תלמידי רב יהודה, ושיירות מצויות.
5. ↑ הרב אלבה: לענ"ד אי אפשר לפרש באופנים אלו את שורש הספק כיון שרב יהודה הכריע שהוא יותר מכביצה, בלא להביא כל ראיה. ואם הביאור בסוגיא שהיה ספק במושג "גסה" או ספק מאיזה מקום מדובר, הוא היה חייב להבהיר למה הכריע מה שהכריע. לכן נלענ"ד שהספק הוא מהו טווח הנפח שבו יש לשער את הכותבת. כיון שסתמו כותבת הגסה, כל כמה דגסה, רב יהודה שיער לפי כותבות יוצאות דופן שהוא הכיר בבבל שהיו גדולות מעט מביצה. וגודל ביצה היה ידוע, לכן לא הוצרך להביא ראיה. לפי ביאור זה יוצא שכותבת הגסה בבבל היתה גדולה מהכותבת של א"י בה משערים, וכפי שמצינו במשנה בכלים פי"ז שמשערים בגרוגרת שקטנה מהגרוגרת הבינונית בחו"ל. שבח של פרי אינו בהכרח מתבטא בגודלו. גם לגבי גריס של פול איננו משערים בפול הכי גס שיש בעולם, כפי שהראיתי בירחון האוצר גליון נג. הרב יוחאי: תמרים גדולים יותר מביצה הם תמרים יוצאי דופן, ומהמקורות ההיסטוריים לא נראה כי היו כאלו בעוד מקום חוץ מארץ ישראל. לכן נלע"ד לפרש כדכתבתי בפנים, אולם גם הפשט של הרב אלבה מתקבל על הדעת. עכ"פ זהו דיון צדדי בסוגיא שם ואינו נוגע כ"כ לענייננו בנידון כזית. לגבי הגריס, חז"ל התכוונו לגריס הגס שהם הכירו, והוא הקלקי. גם אם נמצא אנו במקומות רחוקים גריס גדול יותר, זה כמובן לא ישנה. ויעויין לקמן באות י"א דיון בזה.
6. ↑ הרב אלבה: בקביעה לא לאכול יותר מ2/3 הר"ן מסכם את מה שיוצא מדבריו הקודמים על צמצום ההפרש בין רב יהודה לרב זביד, ולא כמו החינוך שלא כתב בתחילה לדון בכמה כותבת פחות מכביצה. לכן בחינוך אפשר לומר שזו הוראה של הרחקה, אבל מהר"ן משמע שהמניעה מיותר מ2/3 היא תרגום למה שאמר בתחילה, והיא נצרכת לדעתו מעיקר הדין. רב זביד מוכיח מהמשנה שהכותבת יותר קטנה מביצה, מכך שמביאים שיעורים אלו לתוצאות שונות –ביצה משביעה וכותבת רק מיישבת את הדעת יש להסיק שחייב להיות הפרש משמעותי בין ביצה לכותבת, כי אחרת לא יקרא שיעור אחר שמביא לתוצאה אחרת. לענ"ד בגלל זה הר"ן חושש שהפרש של "הפחות מהשיעורים" אינו רק 5 –10 סמ"ק. יש להניח שלפי הר"ן ביצה היא 45 –46 סמ"ק כשיעור של חכמי ספרד הקדומים. וא"כ בלי קליפה היא כ42 - 41 סמ"ק. נמצא שאליבא דהר"ן לפי רב יהודה כותבת היא 45 סמ"ק, ולפי רב זביד כותבת היא בטווח של 30-40 סמ"ק, כך ש"הפחות שבשיעורים" הוא 5- 15 סמ"ק. כלומר לא יותר משליש ביצה שהוא בערך כזית, הפחות בשיעורי האכילה.הרב יוחאי: הבדל של כמעט פי 2, כלומר או פחות מכביצה, לשיטת הרב אלבה באופן ניכר (שליש פחות –30 סמ"ק), או יותר מכביצה (נניח רק 5 סמ"ק יותר, כ-50 סמ"ק), זה לא מתקבל על הדעת, וזו מחלוקת עצומה (ואם כותבת זה 40 סמ"ק וזית הוא יותר משליש, אז הזית כ-15 סמ"ק). ישוב הדעת זה ענין של הגדרה (כפי שניכר היטב בכך שאמרינן בגמ' שמיישב גם דעתו של אדם גדול כעוג מלך הבשן), ובאופן מעשי גם 5 סמ"ק יכולים להשפיע על כך. לכן לענ"ד יותר מסתבר שנחלקו בהפרש מועט יותר כדכתבתי בפנים, ושליש פחות שנקט הר"ן, או חצי פחות שנקט החינוך, זו חומרא שלנו מחמת הספק.
7. ↑ הרב אלבה: חישוב זה הוא לפי ביצה של הרמב"ם 52 סמ"ק ובלי קליפה 46.5 סמ"ק ואז יתכן שכותבת 45 סמ"ק, וכזית כ15 סמ"ק כי מפשט הגמרא עולה שג' זיתים הם יותר מכותבת. אבל לפי הראיות שהבאתי (בגליון עד ועוד) ביצה בלי קליפה היא 43.2 סמ"ק, לכן כזית הוא בשיעור ניכר פחות מ15 סמ"ק. לפי דרכי כזית הוא 13 סמ"ק, על כן כותבת היא פחות מ39 סמ"ק. גם 38 סמ"ק הוא רק מעט פחות מכביצה.
8. ↑ הרב אלבה: מהלך הגמרא עד דברי רב אדא שמדובר באוכל כזית אחד, אבל לא מדובר שהוא בולע ככותבת בבת אחת. רק המקשן סבר כרב אדא שמדובר באכילה אחת, ולכן הוא מקשה את כל הקושיות שהקשה.
9. ↑ הרב אלבה: הגמרא אומרת שרב אדא "לא משני כהני שינויי דקא משנינן", בפשטות קאי גם על האוקימתות של רב זירא או רב פפא כי כל מהלך הגמרא הוא של קושיות הנובעות מתוך ההבנה שאוכל אכילה אחת פירושו בולע כאחת, ואחרי שנדחקו באוקימתות המבוססות על כך שאכילה אחת פירושו זית אחד, הגמרא אומרת שרב אדא באמת לא קיבל את כל האוקימתות האלו, והוא חוזר להבנה הראשונית של המקשן שאכילה אחת היינו בליעה אחת וטוען שיש לישב את הקושיה בכך שהגרסה שונה. יתכן שהיה לו גרסה כזו והוא לא חידש אותה אלא קבע שהיא הנכונה, ומכל מקום משמע שהוא החליט שהיא הנכונה בגלל כל הקושיות הקודמות, ובכללם הקושיה מהכותבת. ואפשר שרב אדא בעצמו הוא המקשה את כל הקושיות, שהוא בא למעשה להבהיר שלא יתכן לגרוס רק ארבע חטאות, וכך נראה שהבין רש"י שמסביר את הקושיה לפי המסקנה של רב אדא. ואמנם רבינו גרשם כתב "ולא משני כהני שינויי דקא משנינן דבחדא בהמה ובחדא אבר ובחדא זית מיירי אלא קא סבר אפי' בב' בהמות מיירי ובב' זיתים". והוא אינו מזכיר בדבריו את הקושיה מהכותבת ואת התירוץ של רב פפא, אבל לא יתכן שרבינו גרשם התכוון בזה לומר לנו מה שכבודו אומר שגם לתירוץ של רב אדא צריך להעמיד שאכל לפני כן תמרים, כי דבר זה מנוגד לפשט הגמרא, ואינו עולה על הדעת אלא אצל מי שסובר בגלל כל מיני ראיות ממקומות אחרים שיש יותר מג' זיתים בכותבת. רבינו גרשם לא כתב דבר כזה, אלא שהוא פשוט לא טרח לפרט את כל התירוצים. על כן אין להעמיד את דברי רב אדא באופן שאמר רב פפא.הרב יוחאי: אין צורך להעמיס ברגמ"ה דברים שהוא לא כתב. וכפי שכבר עמד גם בזה ר' יצחק טייב בערך השלחן. כמו"כ המקשן לא סובר כמו רב אדא, כי שנה את המשנה כצורתה לפנינו – ארבע חטאות, וזה פשוט.
10. ↑ אביא כאן בקצרה מראיותיו הנפלאות. שזה ברור שיש תועלת מסויימת בשיעור גרוגרת, כמו בכל שיעורי הוצאה בשבת, ואין זו הלכתא בלא טעמא. והמשנה אומרת "המוציא תבן כמלוא פי פרה. עצה כמלוא פי גמל. עמיר כמלוא פי טלה. עשבים כמלוא פי גדי. המוציא אוכלים (אוכלי אדם) כגרוגרת חייב". ואין הכונה בכל אלו לשיעור חלל הפה ממש. וראיות לדבר, דאיתא בדף צ: ת"ר המוציא גרעינין (גרעיני תמרה), אם לנטיעה שתים, אם לאכילה כמלוא פי חזיר. וכמה מלוא פי חזיר, אחת", ע"כ. ופי החזיר הוא גדול מאוד, אלא הכונה היא מה שהחזיר מכניס לפה בפעם אחת כשאוכל מאוכל זה (וכן מלוא פי טלה שהוא כגרוגרת, וחלל פה של טלה, אפילו קטן מאוד, גדול מגרוגרת). וכן איתא בירושלמי "מעתה המוציא אוכלין לחולה כמלוא פי חולה יהא חייב", ע"כ. וזה ברור שאין פיו של החולה מתקטן, רק מפני חוליו מכניס מעט יותר אוכל לפיו בכל פעם. ומילתא דמסתברא הוא מעצם השיעורים לאדם ובהמה. כמו שבאדם אין זה מלוא פיו ממש, שהוא מלוא לוגמיו במשקין ולכה"פ כביצה באוכלין, אלא ע"פ בדיקת המציאות מה שבד"כ מכניס לפיו בפעם אחת, כן הוא בבהמה.הרב אלבה: בירושלמי (שבת ז, ד) איתא: "תני ר' הושעיה הוציא תבן לפרה כמלא פי פרה. הוציא תבן לגדי כמלא פי גדי חייב (למרות שגדי אוכל עשבים ושיעורו קטן יותר). רבי אילא אמר ר' יוחנן בעי מעתה הוציא אוכלין לחולה כמלוא פי חולה יהא חייב? בפני משה פירש "ר' יוחנן בעי. עלה דמעתה נימא נמי אם הוציא אוכלין לחולה שפחות מגרוגרת די לו לפי חולה יהא חייב בתמיה, אלא ודאי לא חלקו חכמים בשיעורן ובתבן לעולם שיעורו כמלא פי פרה". הדיוק של הרב הס בנוי על הפירוש של הפני משה. אך פירושו תמוה, שהרי בענין החולה מדובר על אותם אוכלים ומה שאין חייבים על זה הוא משום שלא חלקו חכמים בין חולה לבריא, בעוד שכאן עיקר השאלה צריכה להיות מזה שתבן לא ראוי לגדי. ואכן במרומי שדה על ירושלמי פירש: "ר"י בעי מעתה הוציא אוכלין לחולה כמלא פי חולה יהא חייב. פי' אוכלין שאינם ראוים לחולה, וה"נ עצה אינו ראוי לפרה, וכן תבן לגדי. ור' יוחנן כדעתיה בש"ס דילן", והיינו כפי שאמרו בבבלי עו ע"א שלפי רבי יוחנן אכילה על ידי הדחק לאו שמה אכילה, ובאמת אין חייבים על הוצאת אוכל לחולה כשהוא מסוג שאינו אוכלו, ונקט מלא פי חולה איידי דנקט מלא פי גדי, אך לא בא לומר ששיעור הוצאה של אוכל קשור למלא הפה של אדם. ובאמת אם נאמר שמלא פיו של אדם הוא כגרוגרת, מעצם קביעת השיעור מוכח שבגמרא בכריתות לא מדובר בשיעור זה, שאם כן היה לגמרא לומר שם בפשיטות שהרי מלא פיו של אדם הוא כגרוגרת ויש בה שני כזיתים. גם בגמרא בשבת צא ע"א במקום "כל שהוא - לאפוקי מגרוגרת, ולעולם עד דאיכא כזית" היה צריך לומר "ולעולם עד דאיכא חצי גרוגרת שהוא כזית".הרב יוחאי: אין בידי להאריך יותר מידי. אפשר לעיין בספרו של הרב הס, בראיה זו ובראיות הנוספות.
11. ↑ הרב אלבה: כל הראשונים שהבאת דנים על קושי של סתירה מסוגיה זו לסוגיה ביומא מביאים את הסוגיות שסותרות ולא דנים באויר. התוספות ביומא הביאו תחילה סוגיות שמהם עולה לכאורה שכזית הוא פחות משליש ביצה (הסוגיות בעירובין ובשבת), בלא זה אין כלל קושיה מסוגיה ביומא, דלמה לא נאמר שבאמת ג' זיתים הם יותר מביצה. גם הרי"ד שמקשה סתירה בין הסוגיה ביומא לסוגיה בכריתות בלי הקדמת סוגיות אחרות שמלמדות על גודל הזית עכ"פ הוזקק להביא את הסוגיה ביומא לפני שהוא עושה אוקימתא לסוגיה בכריתות, ונראה שהוא מקשה מהמציאות שהכיר שלא נראה הגיוני שכזית הוא חצי ביצה כיון שהזיתים לא כ"כ גדולים. המרדכי לא הקשה מהסוגיה ביומא כי הוא לא הביא סוגיה כלשהיא שממנה עולה שזית הוא פחות משליש ביצה, אלא קושיותו היא מהסוגיה בפסחים. עכ"פ אף אחד לא כותב אוקימתא בלי להראות לפני כן שיש בזה סתירה בין הסוגיות שמצריכה את האוקימתא, באופן שברור במה מועמדת סוגיה זו, ובמה מעומדת סוגיה זו. אבל לדבריך יוצא שהתו"י דנים על הסוגיה ביומא בלי להזכיר, ובלא להבהיר כלל במה היא מעומדת, וזה לא סביר כלל. לכן נראה שהתו"י לא הביאו סוגיות אחרות כי הם לא באו לתרץ קושי מסוגיות אלא מהמציאות, שנראה להם שבפועל בית הבליעה עשוי להחזיק יותר מג' זיתים, לכן הם אומרים שאינו כן כי מדובר בדרך אכילה. ואף שהתו"י הם מחכמי אשכנז (לפי עוז והדר) ושם לא מגדלים זיתים, ודאי יתכן שהם ראו זיתים, אם על ידי מסחר, ואם כשעברו ממקום למקום, ולכן היה קשה להם מהמציאות לפי הערכה שהכזית כמו הכזית שאנו מכירים. לא ברור מהתו"י כיצד הוא הבין את המושג בית הבליעה, אך עכ"פ נראה ברור שהוא לא הבין כדבריך שיש שני מושגים שונים לבית הבליעה כי הוא לא מזכיר סוגיה שבה מדובר באופן אחר. אמנם הנוב"י הבין כדבריך שהתו"י באו לישב קושי בין סוגיות, אבל בגוף הביאור הנוב"י אינו אומר כדבריך, אלא מבין שכונת התו"י לחלק בין אכילה גסה לאכילה שיש בה הנאה. לדבריו שיעור כביצה שנאמר ביומא הוא באכילה גסה כי בענין טומאת אוכלים לא אכפת לן בהנאתו, לענ"ד גם דרכו קשה מהמציאות כי נראה שאם מדובר בלעיסה אפשר לבלוע כביצה כאחת בלא אכילה גסה, וזו ודאי אכילה שיש בה הנאה.הרב יוחאי: כבודו כותב שהתו"י באו ליישב קושי מהמציאות שנראה להם שבפועל בית הבליעה מחזיק יותר מג' זיתים. בעל התו"י היה מאשכנז (לפי עוז והדר), מאיפה זה היה לו קשה? או ממציאות הזיתים בפועל, ואז הוא סובר כזית קטן, או מגודל הזית ע"פ חשבון הסוגיות של בעלי התוס'. כלומר, גם לשיטתך הוא מגיע לסוגיא לאחר החשבון המוביל לגודל מסויים של כזית. דרך התו"י במסכת זו (שתחת העמוד) לקצר מאוד בלשונם, כניכר בכל המסכת (בחצי שיש לנו את דבריו...), ואיני רואה קושי להבין בו כהשבח פסח והנודב"י ורוב האחרונים. אכן הנוד"ב הבין אחרת בדברי התו"י, אך עכ"פ הוא הבין שבאו לחלק בין הסוגיות, ולא סתם באו ליישב קושי מציאותי שאיש מחכמי אשכנז וצרפת לא נתקשה בו מעולם (ועוד בלי להציג את הקושיא). הרב אלבה: ביארתי שלדעתי התו"י לא הגיע לסוגיה לאחר חשבון מסוגיות אחרות, מפני שהוא לא מזכיר סוגיות אחרות.
12. ↑ הרב אלבה: ניסיתי לבלוע כאחת ביצה של 60 סמ"ק וראיתי שאכן הדבר אפשרי רק בתיאוריה, ולא מפני שבית הבליעה עצמו לא מחזיק כמות כזו, אלא מפני שכאשר צריך ללעוס כמות כזו באופן טבעי חלק מהביצה יבלע לפני שמספיקים ללעוס את כל ה60 סמ"ק.
13. ↑ יש ראשונים שלמדו ששיעורו של אביי הוא פחות מכביצה, וזו ע"פ גירסא אחרת בגמ'. כמו"כ יש שהבינו ששיעורו של אביי הוא יותר מכביצה (ואז יש לתקן במהלך הנ"ל בשם הרב אלבה באוצר נא, שאכן דרך אנשים להכניס לפה יותר מכביצה, אך עכ"פ אין דרך לבלוע יותר מכביצה שזה יותר קשה מסתם להכניס לפה). מ"מ לא רציתי להאריך בביאור שיטות אלה, כי זו שיטת מיעוט מהראשונים ולא נפסק כן להלכה. לכן המהלך בפנים בנוי רק על שיטת הראשונים ששיעורו של אביי הוא כביצה.הרב אלבה: הרמב"ם כתב בהל' שופר פרק ששי (הלכה ו) "אסור לאכול סעודה חוץ לסוכה אא"כ אכל אכילת ארעי ביצה או פחות מעט או יותר מעט" דבריו בוארו יפה בדברי ר"א מן ההר שדקדק מהגמרא ביומא ששיעור אכילת ארעי הוא לאו דוקא ביצה מצומצם כפי שכותב הרמב"ם והוסיף: "ולעולם שיעורא דאביי הוא כמו שאדם מכניס בפיו לבלוע, והוא או כביצה או פחות מעט או יותר מעט, כמו שיש ביצה גדולה זו מזו. וכן תבין דעת הר"ם".
14. ↑ הרב אלבה: לענ"ד הכוונה היא לאפוקי אדם שבא סתם להחזיק אוכל בפה מכל טעם אחר שעולה בדעתו לעשות זאת. ראה למשל מסכת כלים פרק ח משנה ט. שדנים על אדם מכניס ראשו לתנור כשהוא מלא אוכלים ומשקים, וכן בשבת דנים על אדם שמוציא אוכלים בפיו גם אם זה לא דרכו הרגילה של אדם, ועכ"פ לא בא לאפוקי אדם שיכניס לפיו יותר מכביצה על מנת לאכול, שאדם כזה אינו ממועט רק מחמת הלשון "אין בית הבליעה מחזיק", אלא מעצם זה שבכל שיעורי חכמים אנו מדברים באדם רגיל ובינוני.הרב יוחאי: אינני מכיר אדם נורמלי שמחזיק אוכל בפיו לשמירה.
15. ↑ לכן למשל בכדי אכילת פרס הפשטות היא שלא מונים מעת ההכנסה לפה והלעיסה כי אם מעת הבליעה. יש להוסיף שהבנה זו רואים גם בכל הפוסקים גם לגבי טומאת נבילת עוף טהור בבית הבליעה, שמצינו שנחלקו בבולע חצי כזית ואז עוד חצי כזית בתוכ"ד האם מטמא, לדעת המנחת חינוך מטמא, והחת"ס סובר שאינו מטמא אלא בבליעה אחת. אך אין שום עדיפות אם הכניס לפיו כזית ואז בלעו לחצאין, שגם בזה החת"ס מטהר, ומאידך המנ"ח יטמא מטעם תוכ"ד אכילת פרס, ובתנאי שאכן לא עבר שיעור זה. והדברים ארוכים ואכ"מ. גם בדברי רלב"ג שאביא בסמוך, כתוב הדבר להדיא.הרב אלבה: במשנה כריתות ג, ג איתא: "וכמה ישהה האוכלן כאילו אכלן קליות דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עד שישהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס", ופירש הרמב"ם "אמר ר' מאיר שאם לא שהה בין אכילת כל חלק וחלק אלא אכלו חלק מועט אחרי חלק מועט כמי שאוכל קליות דרך משל גרגר אחרי גרגר ויאריך בלעיסתה ובליעתה ואפילו המשיך באכילת הכזית כל היום דרך משל הרי זה חייב הואיל ולא פסק מלאכל. וחכמים אומרים שאף על פי שלא פסק מלאכל לא יתחייב אלא אם אכל כזית במשך זמן שאוכלין בו חצי ככר אכילה ממוצעת וזה הוא שמצטרף זה לזה ויהיה חייב, אבל אם היה בין אכילתו מתחלת השעור וסופו יתר מכדי אכילת פרס אינו חייב". לענ"ד מלשון המשנה והרמב"ם בדברי רבי מאיר ברור שאכילה נחשב מהכנסה לפה ולכן השמיענו שהלעיסה נחשבת אכילה והכל דבר אחד עד הבליעה, ולא חשיב הפסק.וראה בשבט הלוי (ט סי' קעג אות ה) שדן ממתי מחשבים אכילת פרס וכתב: דהדברים ברורים דבאיסורים שמשערים בהנאת גרון דהלכה כר' יוחנן בחולין ק"ג ע"ב וכאשר פסק הרמב"ם פי"ד מה' מאכלות איסורות, וקאמר הש"ס שם דמה שבין החניכיים מצטרף לשיעור כזית, וז"ל המאירי שם אבל מה שעל החנכיים והוא החיך והוא המקום שטועם מצטרף למה שבלע שאין חיוב אלא בהנאת גרון, א"כ פשיטא כיון דהתחיל משם אכילת האיסור מתחיל משם גם דין צירוף אכ"פ, וכן הוא באכילת מצוה. (רק לגבי בבהמ"ז או באכילת יוה"כ לדעת מרן הח"ס כתב באופן שונה, וראה במהדורת דרשו (תריח הערה 38) שהעירו על דבריו בזה).הרב יוחאי: יעו"ש בסוגיא בחולין בדברי רש"י שכתב שהכונה היא "לאחר שבא סמוך לבית בליעתו". ואכמ"ל, כי בהמשך המהלך אין צריך לזה.הרב אלבה: ראה מה שכתב שם בתורת חיים שרש"י כותב כך משום שגם לשיטתו באבר מן החי יש דין מיוחד לאוכלו שלם, והגמרא עוסקת באופן שלרבי יוחנן חייב למרות שהוא חולק, ואם היה מחלקו בפיו לפני שהגיע סמוך לבליעתו גם לרבי יוחנן היה פטור.
16. ↑ כן הוא הדבר גם לגבי דברי הפסוק 'כל משקה אשר ישתה', בירחון האוצר ע (עמ' קסט) דייק הרב אלבה מדברי רש"י בפסחים (לג:) "אין מטמא אחרים אלא אוכל כביצה ומשקה רביעית, והכי תניא בתורת כהנים מכל האוכל –מלמד שטמא בכל שהוא, יכול יטמא לאחרים בכל שהוא? ת"ל אשר יאכל –אוכל הנאכל בבת אחת, והיינו כביצה", שמשמעות רש"י שגם שיעור רביעית נלמד מהפסוק, וכן הוא ברשב"ם (פסחים קח:) שכתב בטעם חשיבות שיעור רביעית "דבציר מרביעית לא חשיבא שתייה כדנפקא לן מכל משקה אשר ישתה". הרב אלבה עצמו לומד ששיעור זה הוא מלוא לוגמיו מהירושלמי ביומא (ח, ב) שאמרו שם בדעת בית שמאי על שיעור מלא לוגמיו שנאמר במשנה ביום יכפור "מלוא לוגמיו ברביעית". כלומר שהוא מלא לוגמיו של אדם בינוני, ולא כבית הלל שנקבע שיעור שונה לזה מאדם לאדם, בית הלל ובית שמאי לא חולקים במציאות אלא בדין. יעויין במאמרו הנ"ל. אך לפי מה שכתבתי בפנים הענין מבואר אחרת, שאכן אפשרי להכניס הרבה מאוד לפה בתור 'מחסן', אך אדם שממלא את כל פיו, פיו מתוח מאוד וא"א לבלוע בלי שיצא מהמשקה החוצה, ואין זו דרך בנ"א. והכונה בכל משקה אשר ישתה איננה להכנסה המירבית שהיא מלא לוגמיו (הרב זילבר בבירור הלכה (ח"ג סימן תרי"ב ה') כתב שהוא כ-109 סמ"ק, יעו"ש בשיטתו בזה. והביאה"ל (רע"א ד"ה של רביעית) כתב שהוא כשתי ביצים בינוניות 'שלנו'. ומנסיונות שעשיתי, רוב האנשים הצליחו להכניס לפיהם כ-120 סמ"ק ויש שמעט יותר (בדקתי רק באנשים ממוצעים במידותיהם ולא גדולים. אני הצלחתי 128 סמ"ק), אלא לכמות הגדולה שאדם מכניס לפה כדי לשתות כשרוצה לשתות מהר. ומבדיקות שעשיתי נראה שהוא באיזור ה-70-90 סמ"ק. ולענ"ד היא ראיה לשיעור רביעית של הרמב"ם, כ-80 סמ"ק, שזהו שיעור הכנסה גדולה של אדם, כמו בשיעור הכנסה דכביצה. ואי"ה עוד חזון למועד לדון גם בזה.הרב אלבה: הלא מירושלמי שהבאתי מוכח ששיעור מלא לוגמיו של בינוני הוא שיעור רביעית, וא"כ רביעית אינה השיעור שאדם יכניס לפיו כדי לשתות כשהוא ממהר. גם כבודו מסכים שמלא לוגמיו הוא יותר ממה שמכניס לפה כדי לשתות, וכך משמע מעצם זה שלא אמרו בזה מלא לוגמיו כדי לשתות כפי שהזכירו לגבי אכילה את בית הבליעה. מסתבר אם כן שהשיעור שכבודו מדבר עליו שאדם ממלא את פיו כדי לשתות הוא שיעור כמלא לוגמיו. ומעתה צריך לפרש שהדמיון בין "אשר יאכל" ו"אשר ישתה" הוא בעצם זה שמדובר בכמות מקסימלית, אך באכילה כיון שצריך עדיין ללעוס שיעורו כפי שאדם ממלא פיו כשבא ללעוס ולאכול, ואילו בשתיה שאין פעולה נוספת חוץ מהבליעה שיערו בכמות המקסימלית שימלא את פיו בלי להתחשב בכך שבדרך כלל כשרוצים לשתות לא ממלאים את הפה לחלוטין ושותים בהפסקות.
17. ↑ הרב אלבה: הרלב"ג לא מדבר על כמה בליעות. יתכן שכל מה שהוא בולע בהכנסה אחת לפה נחשב אצלו שיעור הבליעה וזה שיעור קטן מההכנסה לפה שלפני הלעיסה כי האוכל מחוץ לפה יותר אורירי. ובכל אופן לא ברור מה שיעורו. בימינו אפשר לראות שלחם עם מחמצת טבעית תופח יפה (מאפית שיפון, ובביתי אף יותר תפוח משלהם), ונראה לי לפי נסיון אישי שאדם לוקח ממנו לפיו בפעם אחת כ20 סמ"ק, ובהחלט יתכן שבולע ממנו באכילה רגילה 13 סמ"ק. יתכן שכך היה גם בימי הרלב"ג, וא"כ גם שיעורו כ13 סמ"ק. לעצם הביאור שזה שורש שיעור כזית אין כל ראיה.הרב יוחאי: מדובר על יסוד שיעור כזית שנמדד לפי המציאות בימי חז"ל. בימי חז"ל פת תפוחה לא היתה שכיחה כלל וכלל. כל הסוגיות העוסקות בפת מדברות על פת שמודבקת על דופן התנור, שהיא בעצם דומה למצה רכה של התימנים, מטעמים שאין כאן המקום להאריך ולפורטם (פת תפוחה היא כנראה פת פורני המוזכרת בפסחים לא:, והיתה חשובה מאוד אפילו כמשכון. ראה במסכת כלים פ"ח מ"ט בתפארת ישראל יכין אות עג). עכ"פ אין זה משנה כ"כ, כל אדם יכול לבדוק זאת בבית בשלל סוגי מאכלים, ולראות כי לא שייך בשום אופן לומר על בליעה פחותה מ-13 סמ"ק ש"לא יורגל לבלוע פחות מזה לפי הנהוג באכילת האדם", כלשון רלב"ג.הרב אלבה: אני דן מה הבין הרלב"ג, כי לעצם פירושו שכך שיערו חכמים בליעה אין כל ראיה. אצל הרלב"ג בהחלט יתכן שהיה לחם שדרך לבלוע ממנו כ13 סמ"ק. כל שכן אם כוונתו לסך הבליעה.
18. ↑ לרש"י נראה שהוא באופן שאכל ובלע החצי הראשון, ואז הכניס לפיו החצי השני ואכלו ובלעו. והתוס' מקשים על פירוש זה ומבארים באופן שחילקו לשני חלקים קודם שהכניס לפיו, ואז הכניס לפיו שני החצאין ואכלם ובלעם כאחד. יעו"ש, ואכמ"ל.
19. ↑ הרב אלבה: דברי הגמרא בכריתות "אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים" יכולים להתפרש בכמה אופנים: א. כאשר אוכלים אכילה רגילה אין דרך בני אדם לבלוע בבת אחת יותר מב' זיתים.ב. כאשר אוכלים אכילה רגילה אין דרך בני אדם להכניס לפה בבת אחת יותר מב' זיתים.ג. כאשר אוכלים ללא לעיסה לא בולעים בבת אחת יותר מב' זיתים.ד. כאשר עושים מאמצים מיוחדים לבלוע בבת אחת, לא יכולים לבלוע יותר מב' זיתיםה. כאשר מתכוונים לבלוע כל מה שכבר נמצא בחלל הפה לא בולעים יותר מב' זיתים.ו. כאשר מתכוונים לבלוע את כל מה שבחלל פיו כאחת אין דרך העולם להכניס לפה יותר מב' זיתים.ז. כאשר מתכוונים לבלוע את האוכל שמכניס לפה אין דרך העולם להכניס לפה בבת אחת יותר מב' כזיתים של איסור.והנה לי ולכבודו יש קושי מהגמרא ביומא שאומרת "אין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצת תרנגולת", כי נראה לנו על פי ראיות ממקומות אחרים שביצה היא יותר מג' זיתים, וכל שכן יותר מב' זיתים. כבודו רוצה לישב קושי זה שבכריתות מדובר באפשרות א, או ב וביומא באופן ז. אך לענ"ד העמדת הגמרא בכריתות באפשרות שונה מבגמרא ביומא בלתי אפשרית משני טעמים:א. אם השיעור שאדם מכניס לפיו באכילה רגילה או השיעור שאדם יכול לבלוע בבליעה אחת יכולים להקרא אכילה אחת מדוע לא דנו חכמים בשאלה שהפסוק יתפרש על אכילה כזו? בתו"כ מבואר דרך הלימוד ממנה הגיעו לשיעור ביצה. אין שם כלל דיוק של ריבוי בפסוק שמראה על אכילה מיוחדת ומבוהלת. התו"כ אומר שלולי המילים "אשר יאכל" הייתי אומר שכל שהוא מטמא, ובאו המילים אשר יאכל ללמד שיש לזה שיעור, והוא קובע שזה כביצה מפני שזה השיעור הנאכל בבת אחת. במילים האלו לכשעצמם בכלל לא נרמז שהיא כמות מקסימלית, אלא שאנו יודעים שמדובר במקסימום בגלל דברי רבי אבהו שאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה, משמע שהפסוק מועמד במקסימום, כי למקסימום יש שיעור. וא"כ למה לא נעמידו באופן א או ב? אלא נראה שחז"ל לא סברו שיש שיעור קבוע של הכנסה לפה כאחד או של בליעה כאחד בגרון למי שאינו אוכל בדרך מקסימום, ולכן כדי שלא נאמר שהתורה נתנה דבריה לשיעורים הוצרכו להעמידו באכילה אחת מקסימלית של תחילת האכילה. אף אם דרך לעשות זאת רק כשממהרים, עכ"פ לענין המקסימום יש שיעור ידוע, ונמצא שמה שלא הוזקקו לדון שאולי הוא שיעור אחר, מוכיח שאין שיעור קבוע אחר של דרך אכילה.ב. לדבריך, עיקר דברי רב אדא הם שכאן מדובר בחדא אכילה באופן של אדם האוכל סעודה באופן רגיל, ותמוה, שא"כ העקר חסר מן הספר גם בדבריו, הרי ההבנה הפשוטה במשנה היא שהיא מחפשת את האופן שבו אדם יוכל להתחייב באכילה אחת את המקסימום של החטאות, וכבר מצינו בתורה שיעור של מקסימום שנקרא אוכל הנאכל בבת אחת וכמבואר ביומא שהוא שיעור כביצה, ואיך הוא אינו מבהיר ואינו רומז לכך שבניגוד להבנה הפשוטה הזו כאן מדובר בחדא אכילה שאינה כמו האכילה האחת שבפסוק שאותו הכיר גם רב אדא? תוספות רי"ד ביומא פירש שהגמרא בכריתות מדברת באפשרות ג. לפי דרכו לא קשה הקושיות שכתבתי על דרכך, קושיה א לא קשה כי לשיטתו לא שייך להעמיד את הפסוק בבליעת אוכל לא לעוס כיון שאין דרך אכילה באוכל לא לעוס, וגם הקושיה השניה לא קשה כי הרי"ד מיסד את דבריו על הנחה שהאיסורים מבטלים זה את זה כשהם נלעסים בפה יחד, ולכן מובן שיש חילוק בין מקום בו מדובר על אוכל אחד למקום שבו מדובר באוכלים מפורדים [אך הראשונים שמשוים בין הבליעה ביומא לבליעה בכריתות אינם סוברים כתוספות רי"ד כי בזבחים עט ע"א הסיק רבי אלעזר שאין איסורים מבטלים זה את זה, וי"ל שרב אדא סובר כוותיה]. אלא שקשה על דרכו מהמציאות כי נראה שבלא לעיסה אי אפשר לבלוע שני זיתים אפילו אם הם קטנים מאוד. הרב יואל שילה כתב לי ששמע מרופא גסטרו (שזו מומחיותו) שאדם לא יכול לבלוע 8 סמ"ק של אוכל קשה לא לעוס (5 סמ"ק אפשרי, ובינהם זה ספק). והלא ברור מכל הסוגיות שהובאו כאן שכזית הוא זית גדול, וראה לקמן בסיכום ד' ראיות שהוא יותר מ10 סמ"ק. גם אפשרות ו' שבה אחזתי במאמר בהאוצר נא בלתי אפשרית בהתאמה לשיטתי שכזית הוא רק 13 סמ"ק שכן כתבת שלפי נסיון אפשר לבלוע בנקל 39 סמ"ק של איסורי כרת בבת אחת. גם יש להקשות לפי שיטתי שכזית הוא 13 סמ"ק למה אומרת הגמרא "אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים", שבפשטות הכוונה שגם מעט יותר משני זיתים אינו מחזיק, שכן אם הכוונה שאינו מחזיק ג' אלא כמעט ג' כפי שהבין החינוך (יעויין לקמן דיון בדבריו) היה צריך לומר אין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים. ומשמע שהגמרא אומרת שהוא אינו מחזיק יותר מ26 סמ"ק, וזה ודאי פחות מביצה, ועוד קשה, שהלא אחד מהאיסורים הוא יום כיפור וכותבת היא יותר משני כזיתות, שהרי היא לכל הפחות 30 סמ"ק, כפי שנפסק להלכה ולשיטתי זה יותר מב' זיתים, ואיך הגמרא אומרת שהוא אינו מחזיק יותר מב' זיתים? על כן נלענ"ד שהביאור הנכון הוא שגם בכריתות וגם ביומא מדובר באפשרות ז', כפי שהראית מדברי רש"י ותוספות בסוכה הנ"ל, שכך הם הבינו את הגמרא ביומא, ונראה לי שזה גם מה שמדובר בכריתות, שאף על פי שהחיוב מתחיל בבליעה, כשהמשנה מדברת על אכילה אחת מדובר בדרך אכילה רגילה שלא בולעים את כל מה שיש בחלל הפה כאחת, ומכל מקום זה נחשב כעושה פעולה אחת ובבת אחת מתחייב עליה כמה חטאות כי הפעולה מתחילה בהכנסה האוכל לפה כדי לבלוע, וכמובא לעיל שכך גם מחשבים דרך אכילת פרס.וביאור סתירת השיעורים הוא מפני שבאפשרות אכילה כזו יש הבדל בין אוכל מסוג אחד בלבד לבין אוכלים שונים, וכוונת הגמרא בכריתות היא שאין דרך העולם להכניס לפה בבת אחת יותר מב' כזיתים מפורדים. לכן לא קשה הקושיות שהקשיתי כפי שקושיות אלו אינן קשות על תוספות רי"ד. בדרך אכילה אין אדם מכניס לפיו יותר מב' זיתים כאחד, פירושו שאינו מכניס ג' כזיתות ביחד, ואף שאדם יכול להכניס לפה בזה אחר זה ג' כזיתות לפני שבלע את הראשונים, אין זה דרך אכילה להכניס עוד ועוד אוכל תוך כדי האכילה, ובהכנסה הראשונית הנעשית בפעולה אחת הוא מכניס רק שנים, וממילא לא קשה על זה מיומא ששם אמרו שאין אדם מכניס יותר מביצה. וגם לא קשה מזה שכותבת היא מעט יותר מב' זיתים כי אין כוונת הגמרא לצמצם את הכזית וגם אם מכניס שני כזיתות שכל אחד מהם הוא כזית ורבע שפיר יקרא שאינו מכניס יותר מב' זיתים. כדי לבלוע יותר מב' כזיתים. על כרחך שהזיתים גדולים מהבינוני שלנו.ולפי זה מובן שלא שייך לשאול למה המשנה לא מתייחסת לנפח של ג' זיתים על ידי שיחתוך כל כזית לחתיכות קטנות ובדרך זו בית הבליעה יחזיק יותר מב' זיתים כי אדרבה כשהוא חתיכות קטנות השיעור יהיה עוד יותר קטן, שאין דרך להכניס לפה בפעם אחת יותר מכף שהיא 18 סמ"ק.ונראה שזוהי דרכו של רש"י ותוספות בסוכה שפשיטא להם שענין אין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה הוא על ההכנסה לפה, ומסתמא כך הם הבינו גם את הלשון בכריתות, ושאפשר לומר שזו גם כוונת תו"י באומרם בכריתות שבדרך אכילה עסקינן (אם כי אין הכרח שזו כוונתם דיתכן שהם הבינו את המושג בית הבליעה באופן ה ובאים לשלול את אופן ד), גם הרוקח שהובא בב"י בסי' קצז שכתב שמהגמרא בכריתות מוכח שזית הוא גדול, טעמו בפשטות משום שאם הזיתים הם קטנים כמו ג' זיתים בינוניים בימינו, א"כ מדוע אמרו שאין דרך להכניס לפה יותר מב' זיתים. ודוחק לבארו על הבליעה בגרון דמנין לו שאין שיעור זה כב' זיתים בינונים, כפי שכבודו טוען, הרי הוא לא מביא את הגמרא ביומא, ומשמע שההוכחה היא מגוף הסוגיה. ולפי דרך זו יובן מה שכתב רש"י בחולין קג ע"ב, דשם מובא שלדעת ריש לקיש אין לחייב על אכילת אבר מן החי אלא אם כן בלע אותו שלם. ושואלת הגמרא אם כן היכי משכחת חיוב על אכילת כזית אבר מן החי. וביאר רש"י שהשאלה היא "היכי משכחת לה דמיחייב - בכזית הא אי אפשר ללעוס אכילה [לבולעה] כולה יחד" (תוספת לבולעה היא לפי כת"י המובא בשטמ"ק). ונראה כוונתו שכאשר הוא לועס חלק מהמאכל נבלע מאליו, לפני שהוא מספיק לבלוע את הכזית כאחד, ולכן כשמדובר בכזית מצומצם בסופו של דבר הוא לא יבלענו יחד. והקשו התוספות שהרי בסוגיין בכריתות אמרו שבולע יחד ב' זיתים, וביומא אמרו שבולע כביצה (ראה מה שנדחקו בזה החת"ס והתפארת יעקב כדי לתרץ את דברי רש"י). ויש ליישב לפי מה שביארתי שהכוונה שעכ"פ כשהזית מצומצם חלק ממנו נבלע לפני שגמר ללעוס, אך לפי דרכנו, שלפי רש"י המימרות ביומא ובכריתות הן על הכנסה לפה ביחד ניחא טפי, שסוגיות אלו אינן נוגעות לענין בליעה כאחד לאחר שהמאכל בפה, שעליה מדבר ריש לקיש. נראה שלפי רש"י כשמכניס לפיו כזית מצומצם מסתמא נבלע חלק ממנו תוך כדי הלעיסה, כך שבסופו של דבר אין לחייבו. ואין להעמידו במכניס לפיו יותר מכזית, ובולע כזית מתוכו כאחד, כי מנין לנו לדעת כמה הוא בלע ממנו ביחד (ראה כעין סברה זו בחת"ס שם).ונראה לי שביאור זה אינו תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, כי גם לריש לקיש בעינן נמי הנאת גרונו ולכן בלע מצה כרוכה בסיב לא יצא, וכל האיסורים שבתורה אין לוקים עליהם אלא בדרך אכילתם, כפי שכתבו המנחת חינוך (מצוה שיג אות ב) והאחיעזר (ח"ג סי' סא), ואם כן תחילת האיסור הוא בהכנסה לפה. ואין להקשות על ביאורי, שרש"י בכריתות כתב על דברי המקשן שכותבת אית ביה ב' זיתים "דכך בית הבליעה מחזיק". וכיון שלעת עתה הבינה הגמרא שמדובר במאכל אחיד הלא הוא מחזיק גם יותר מב' זיתים? דלא קשיא מידי. ראשית צריך לברר כוונתו, דלכאורה למה רש"י לא מבאר כפשוטו שמקשה שכותבת אית בה שני זיתים כי ברור במציאות שכותבת גדולה בשיעור זה, על כן נראה לי שכוונת רש"י לבאר בזה קושי, שהלא לפני כן אמרו "אלא בכזית אחד קמיירי, בשני זיתים לא קא מיירי". ובזה נטו מההבנה הפשוטה מתחילת הסוגיה שמדובר על אכילה אחת שהיא פעולה אחת, והעמידו שהכוונה אוכל כזית אחד בלבד, וא"כ בשביל להקשות על מי שאמר בכזית חד קמיירי די בכך שנאמר שכותבת היא יותר מכזית, שזה כבר מוכיח שלא מדובר בכזית אחד בלבד, ולמה נקט המקשן שהיא שני זיתים? ולזה מבאר רש"י שנקט כך משום שהמקשן הוא רב אדא שאמר בהמשך שבית הבליעה מחזיק ב' זיתים לכך הוא אומר שהכותבת שעליה הוא מתחייב באכילה אחת אית בה ב' זיתים כפי שבית הבליעה מחזיק. וזה כתבתי כדי להבין את דבריו, אך בכל אופן אין כל קושיה מרש"י כי בפשטות כוונת המקשן שאית בה לפחות ב' זיתים, ובאמת ברור שכותבת היא לפחות ב' זיתים גם אם מפרשים את המשנה על אכילת כזית אחד של חלב, דאם בית הבליעה מחזיק כותבת אפילו כשהוא ב' זיתים מפורדים כפי שאמור בהמשך, כל שכן שיחזיק כשהיא מאכל אחד.אבל לפי דרכך נשארות הקושיות שהקשיתי לעיל שבגללם אין לפרש את הגמרא בכריתות באופן שונה מהגמרא ביומא.הרב יוחאי: קושיא א' איננה קשה, כפי שביארתי הדרשה בגוף המאמר מהראב"ד בתורת כהנים. שיעור הכנסה לפה בדרך אכילה הוא גרוגרת כדהבאתי לעיל מהבינת מרדכי, יעויין בספרו באורך.וזה גם שיעור פרקטי בדרך העולם שכל אחד יכול להתבונן ולראות. קשה להגיד כדבריך שאין בזה שיעור קבוע, כי תרשה לי לנחש שכבודו אינו בולע בדרך אכילה יותר מכ-16-18 סמ"ק, כמו גם כל קוראי המאמר. אני פחות חכם מחז"ל לאין ערוך, ובכ"ז אני אומר זאת בבטחה. גם רב אדא יכול לומר זאת בבטחה, וזאת הוא אמר. באשר לדרשה, משמעות הלשון 'אשר יאכל' היא לכל אשר יאכל, וזה מה שכתב הראב"ד.קושיא ב' איננה קשה, כי כאמור האכילה של כביצה בבת אחת איננה אכילה רגילה כלל וכלל, אלא אכילה בהולה כמו הבר בי רב בסוכה, ואין צריך פסוק שילמד אותי דבר זה - שהרי זו מציאות בפועל שלא אוכלים כך. לכן, רב אדא לא צריך להסביר שאינו מדבר על אכילה כזו. אכילה כדרך אכילה שכתבו התו"י היא לשון מספיק ברורה.באשר ללשון שנוקט רב אדא, שזהה ללשון הדרשה בפסוק, יעויין במה שציינתי לספר הצבא ולתוס', וההרגשה הכללית היא שמרבים להשתמש במטבעות לשון ידועות דוקא (כמו למשל בפסחים דף פג. "עצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידים הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור"). אם כי למסקנה דמילתא אכן נראה יותר כפי שביארתי אליבא דריו"ח שכונת רב אדא בבית הבליעה זהה לדרשה בפסוק - חלל הפה, ורק בדרך אכילה נוקט אכילה רגילה ולא בהולה.באשר להנחה של חילוק בין ביצה לבין אוכלים מפורדים, לא הצלחתי להבין, איך אפשר לומר שיותר דרך העולם להכניס לפה ביצה שלימה מאשר להכניס לפה 2.5 כפות סלט? כל אדם יכול להניח למול עיניו זה כנגד זה ולראות מה יותר סביר. לכן לדרך זו, אפשר ואפשר להתחייב על שלוש כזיתים איסור, ובפרט שככלות הכל לכבודו מדובר בשיעור מועט מכביצה (39 סמ"ק).כבודו כותב: "אין זה דרך אכילה להכניס עוד ועוד אוכל תוך כדי האכילה", אך רבינו מטונך: אין דרך העולם להכניס לפה במאכלם שתי חתיכות של אחת מהם בנפח של כף מלאה (שהרי לדברי כבודו מדובר על שתי חתיכות המגיעות לנפח של מעל 30 סמ"ק, לחייבו בחיוב יוה"כ ששיעורו ככותבת הגסה). אין דרך להכניס שתי קציצות של 15 סמ"ק. להמחשה, ניתן לראות בספר כזית השלם בעמ' 84, בתמונת עגבניות השרי אשר נפח כ"א מהן כ-15 סמ"ק. הקורא ישפוט האם זה סביר להכניס את שתיהן לפה ביחד.לכן לענ"ד הפשט היחיד שעומד בסוגיא הוא כדביארתי בפנים.הרב אלבה: בענין קושיא א' הראב"ד לא מבאר כלל למה לשער באכילה של אדם בהול, ורק הוסיף שיאכל משמע בבת אחת. ונשארת השאלה מנין למדו חז"ל שמדובר באכילה בבהילות, ולא במידה שמציע כבודו לגמרא בחולין 18 סמ"ק. אם חז"ל מבינים מהפסוק שמשמעותו המקסימום שאוכלים בבת אחת ולאפוקי המקסימום שאוכלים באכילה רגילה הם היו צריכים לומר כך להדיא, ולהבהיר למה אי אפשר לומר שזה כוונת הפסוק. גם הראב"ד לא אומר זאת.התירוץ שלי פשוט משום שאין לקבוע מידה כזו כדבר מוגדר. גם כבודו לא יודע לומר דיוק של מידה אלא אומר השערה לא יותר מ18. ומנין לך שלא 15? וראה לעיל מה שהשגתי על ראית הבינת מרדכי. ובפרט שברור שהדבר שונה מסוג אוכל לסוג אוכל. ובבליעה גם יש מנהגים שונים של אנשים בזמן הלעיסה. מה שאין כן הכנסה לפה מקסימלית יש לה שיעור קבוע שאינו משתנה כ"כ מאוכל לאוכל.בענין קושיה ב' השאלה אינה שצריך פסוק שילמד זאת, אלא צריך גמרא שתבאר לנו למה המשנה לא מדברת בשיעור אכילה אחת שמוזכר בתורה. לדידי לא צריך שהגמרא תבאר זאת בגלל שברור שכאן מדובר באוכלים מפורדים.בענין השאלה למה לא משערים בכפות, הלא ביארתי שכאן מדובר בהכנסה אחת לפה ומי מכניס ביחד שתי כפות לפה? אבל ברור שמי שמכניס לפיו ביצה שלמה בבת אחת יכניס גם שתי חתיכות של חלב שעומדות כל אחת בפני עצמה כל אחת 15 סמ"ק וכן יכניס לפיו שתי עגבניות שרי. לא צריך בשביל זה כף. אך אפשר גם להכניס אותם לכף שאפשר לגדוש עליה 30 סמ"ק.
20. ↑ הרב אלבה: בנוסף על האמור בהערה הקודמת מדוע לענ"ד אי אפשר להעמיד את דברי רב אדא בבליעה של 16 סמ"ק, יש להעיר שזה בלתי אפשרי גם לפי מה שביארתי לעיל שהגמרא אומרת שרב אדא אינו מתרץ כשינויים שאמרו בתחילה, כלומר שלפי רב אדא מדובר דוקא כשבולע את הכותבת כאחד, ואם מדובר בבולע 16 סמ"ק הרי הוא פחות מכותבת. לפי הבנתי שלרב אדא מדובר במכניס לפה כאחד ככותבת על ידי אכילת שתי הכזיתות של פיגול והנותר שהם יכולים להיות גם מעט יותר משתי כזיתות מצומצמות יש לנו דרך לחבר בין שיעור כזית לשיעור כותבת בהתאם לדעת רב אדא שהכותבת היא פחות מג' זיתים. לפי שיטת הר"ן שככותבת אינו פחות מ30 סמ"ק מוכח שכזית הוא יותר מ10 סמ"ק. ואם כותבת היא 38 סמ"ק כזית הוא יותר מ12 סמ"ק. וכן יש ללמוד באופן הפוך לגבי גודל כותבת כי לפי ההנחה שכזית 13 סמ"ק מוכח שכותבת היא פחות מ39 סמ"ק.הרב יוחאי: לגבי דברי הגמ' 'לא משני וכו', יעויין ברגמ"ה ובערך השלחן (סימן תפו). לגבי גודל הכותבת, כבר ביארתי שיטתי היטב בגוף המאמר. באשר לאכילה המדוברת בסוגיא הארכנו בהערה הקודמת.
21. ↑ ראה לשון הרמב"ם בתשובתו לר' פנחס הדיין (קובץ תשובות הרמב"ם ואגרותיו סימן ק"מ. בהוצאת מכון ירושלים סימן תקל"ח): "... ודברים שלא היו הלכה פסוקה אצל רבי אלא יש בהם מחלוקת ולא היתה דעתו נוטה לאחד משני הדברים, אמר שני הדברים בשם אומרן, רבי פלוני אומר כך ורבי פלוני אומר כך. והזכיר שמות החכמים ששמע מהן או שהן קרובים לזמנו, לא שם רביהן ורבי רביהן, מפני שיש באותו הזמן רבים עושים כדברי זה ורבים עושים כדברי האחר החולק עליו..." יעו"ש עוד.
22. ↑ הרב אלבה: גם אני איני מבין בזוהר, אך הדברים מדברים בעד עצמם שאין זכר בזוהר לענין ביצה עם קליפה, אלא שהגר"א כתב כך לפי הבנתו שמדובר במי שמחלק שיעור סעודה שהוא ג' ביצים עם קליפה.
23. ↑ הרב אלבה: מכזית אנשים לא שבעים כלל.
24. ↑ הרב אלבה: הידור במצוות בין אדם לחבירו על חשבון ההנאה האישית כשעושים זאת לשם שמים הוא נשיאת פנים לה' שצווה עלינו את המצוות בין אדם לחבירו. גדולי ישראל היו מהדרים יותר במצוות כאלו מתוך כוונה לכבוד השם. ראה בהעמק דבר שמות פרק יט פסוק ו " והייתם לי סגלה מכל העמים. "והיינו גמילות חסדים שתעשו לא יהיה בטבע האדם ודעת אנושי, אלא יהיה הכל לשם שמים". וכמובן שאין הכוונה שלא ירגיש בצער חבירו, אלא שמכל מקום עיקר כוונתו לכבוד השם, כי אצל אדם גדול אהבת ישראל ואהבת השם הם דבר אחד. ובנידון דידן כל הענין המיוחד בזה הוא העירוב שבצדקה זו בין מצוות שבין אדם לחבירו למצוות שבין אדם למקום, כפי שביאר שם הגר"א על יסוד דברי הרעיא מהימנא שזו הצדקה הכי מעולה ועדיפא על צדקה בעלמא. וז"ל: ברע"מ פרשת פנחס (רמד, א) אריה לגבי שור... אדם לגבי נשר, ואמר שם (רמד, ב) דכזית וכביצה הן פני אדם, והוא ניתן לאדם לתקנא ולאתקשרא, ועל ידי כך נושא ה' פניו אליהם. ועל זה דקדקו מארי מתניתין עד כזית וכו', ובגין דא ישא ה' פניו. וזהו סוד 'ישאהו על אברתו', 'ואשא אתכם על כנפי נשרים', וכמו שכתוב 'ירום ונישא', ירום מסטרא אחרא, והוא נושא פנים לאדם 'פני אדם'. וזהו 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד', כי 'שוחד בחק כופה חמה עזה', כמו שאמרו בל"ב מדות (מדה כב), והוא צדקה בימין חיבור החיות הראשונות, והוא במעשה לצדיקים, וכאן בדבור ב' האחרות". ומשמע מדברי הרע"מ שהנשיאת פנים היא כנגד מה שישראל נושאים פנים בבחינת "פני אדם", ומקימים צדקה מיוחדת ואין לזה כל שייכות לפי הפירוש של רבינו בחיי.הרב יוחאי: להדר בבין אדם לחבירו זה אכן חשוב מאוד וגדולי ישראל הידרו בזה מאוד. אך ככלות הכל זה נשיאת פנים לישראל ולא נשיאת פנים לה' שציוה על כך. אדם שעושה כן משום ציווי ה', ולא מתוך רחמים (לא חמלה, רחמים שפירושם הזדהות והבנה), זה פגום. כמו שלא מברכים על מצוות שבין אדם לחבירו כמו כיבוד אב וכד' שיש בזה פגיעה בשני, שאם לא הציווי כביכול לא היית מיטיב עמו. זו כמובן רק דוגמא בעלמא. אך ככלות הכל, זו נשיאת פנים לישראל ולא לה', והמידה כנגד מידה בזה היה צריך להיות למצוא חן בעיני כולם או ברכת יירש זרעך את שער שונאיו (יעו' בכלי יקר), וכד'.
25. ↑ הרב אלבה: הרמב"ם והשו"ע נוקטים בכל מקום את לשון הגמרא בלבד. הרמב"ם (עירובין ו, ז) מביא את לשון הגמרא בעירובין פב ע"א שהוא שעור שתי סעודות כמו השיתוף. ולגבי השיתוף הרמב"ם הלכות עירובין פרק א הלכה ט כתב "שיעורו שתי סעודות שהן כשמונה עשר גרוגרות שהן כששה ביצים בינוניות", הוא לא כתב שמדובר בששה ביצים של חיטין כי הגמרא לא אומרת זאת בהלכות עירובין. לגבי כדי אכילת פרס בדרך כלל הרמב"ם לא מוסיף דבר, רק בהלכות טומאת צרעת פרק טז הלכה ו כתב "כשלש ביצים פת חטים בלפתן" ולשונו מבוססת על לשון הגמרא בעירובין ד ע"א "בכדי אכילת פרס, פת חיטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכל בליפתן". רק בכתובות סד ע"ב מבואר בגמרא שנותן לה שיעור שיהיה לה שתי סעודות בחיטין ועל זה כתב הרמב"ם הלכות אישות פרק יב הלכה י "כמה מזונות פוסקין לאשה, פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן, ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר אם חטים חטים".במקומות רבים הרמב"ם נוקט את לשון הגמרא באותו ענין שעליו מדובר ולא מפרש אותה יותר למרות שהיא סתומה, ומתפרשת יותר לפי דברי הגמרא במקום אחר. לדוגמא ראה מגיד משנה ולחם משנה הלכות מכירה פרק ג הלכה יח "אף על פי שלא פירש יפה דבריו תפס לשון הגמרא".הרב יוחאי: הלשון "כשלש ביצים פת חיטין", זו לשון מספיק מפורשת כדי שנבין שמדובר בשלוש ביצים מן הפת. המדובר פה בלשון הרמב"ם, שלא בונה על הבנה בגמ' שלא כתובה מפורש בספרו.
26. ↑ הרב אלבה: לענ"ד אין נפק"מ בזה שהגר"א עצמו לא הגיע מזה לשיעור 13 סמ"ק. הראיה היא ראיה אלימתא מעצם הסוגיה כי מוכרחים לפרשה כפירוש הגר"א בגלל דקדוק לשון המשנה "עד כזית" ולא על כזית. ולמעשה דרך זו אינה סותרת לפירוש רש"י שעד כביצה הוא לרבי יהודה, כיון שבאמת רבי יהודה מוכרח לומר שהכוונה לדקדוק של "עד כביצה", אלא שהגר"א מוסיף שזה אינו רק לפי רבי יהודה, אלא גם לפי רבי מאיר שקיי"ל בענין זה כוותיה. וכן נראה כהבנת הגר"א ברמזי שמות השם שבזוהר שמובא בסידורים לכל אדם לכוונם באמירת פותח את ידיך וחלוקת הכזית לאשתו, שנרמז בזה שזית הוא 3/10 לביצה, ובזוהר הביאו על זה את הדרשה שישראל מדקדקים עד כזית ועד כביצה ולא את המשנה שמביאה את מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר. וקישורו את זה לענין צדקה. ועל כן זו ראיה אלימתא שדי בה כדי להכריע.
27. ↑ הרב אלבה: הסבר יפה. לפי ההנחה שמדובר בגביש הגדול השיעור תואם גם לשיטתי שרביעית היא 108 סמ"ק, והכזית הוא 8.3 אחוז מהרביעית. וביין בדרך כלל קליש טובא, וכדברי אביי בגמרא בשבת, אך י"ל שלדעת רב יוסף קבעו את השיעור לפי דם, ולא דקדקו במה שביין קליש טפי, וכפי שביארת בהמשך.
28. ↑ ואין לחלק בין יינות חז"ל ליינות שלנו פה בארץ ישראל. כידוע המקור לאלכוהול ביין הוא הסוכר אשר תוסס ע"י שמרים והופך לאלכוהול. וראה בקובץ בית אהרן וישראל גליון פ"ב במאמרו של הרב אריה גרוס בענין מזיגה ביינות שלנו, וכן במאמרו של פרופ' זהר עמר בקובץ בד"ד 28 (כסלו תשע"ד), שהחילוק בין יינות שלנו ליינות חז"ל מקורו בראשוני אירופה הצפוניים, באזור גרמניה וצפון צרפת, שם כמות הסוכר בענבים מועטה, עד כדי 12%, ובהתאם לכך כמות האלכוהול (מכל 1.75% סוכר נוצר 1% אלכוהול) כ-6% אלכוהול –בערך כמו בירה. בארצנו שטופת השמש אחוז הסוכר מגיע אפילו עד לכדי 30%, בתסיסה טבעית עם השמרים שע"ג קליפות הענבים ניתן להגיע עד ל-15.5% אלכוהול (אז השמרים מתים והתסיסה מופסקת גם אם נותר סוכר), ועם שמרי בר עמידים ניתן להגיע עד לכ-17-18% אלכוהול). ע"י מזיגת יין חזק של ארצנו (אשר לרוב האנשים אינו נעים כ"כ לשתיה בכמות של רביעית ברצף) על חד תלת, מגיעים לריכוז אלכוהולי של כ-4% שזהו ריכוז נוח לשתיה, אך יין חלש בריכוז של כ-6% נוח לשתיה כמות שהוא, וע"י מזיגתו מקבלים משקה קל עם כמות אלכוהול זניחה. וכעי"ז כתב גם בקובץ אסיפת חכמים ח' במאמרו של ר' שאול פלנר. יעו' גם בקובץ מבית לוי י"ד עמ' נ"ה בהערה א' שכתב שגם כיום יש יינות שאפשר למזוג אפי' על ששה חלקים מים (לענין טעם היין הדברים נכונים ביינות 'כבדים', בעיקר מסוג קברנה סובניון או קברנה פרנק איכותיים, אך לענין כמות האלכוהול הדברים קשים, ויעו' בירחון האוצר נ"ב עמ' בתגובתו של הרב עידוא אלבה אות א').ומלבד זה, הרי זה ברור שיין קליש טובא מדם גם לדברי הגמ' כמבואר בדברי אביי בשבת, ואף אם נגדיל את הסמיכות ל-10% זה מביא לקרישה של 8 סמ"ק ולא 13 סמ"ק כבדם הדליל ביותר.
29. ↑ ודי לחכימא ברמיזא, בהא דכל הבינוניים והשיעורים שלמים הם או קרובים לכך, בהתאמה מעוררת השתאות –דבקיעת הגדיים בשלשה טפחים (מצומצמים), בדיוק כחפיסת הכלב הבינוני ומידת חשיבות הבגד בעיני בנ"א(!). ומלא פי גדי (באיזה גיל? בן חודש גדי שמו, כמו גם בן חצי שנה) כגרוגרת, בדיוק כשיעור אוכל חשוב לענין הוצאה בשבת. שיעור הרחקת בור בקרקע רגילה ג"ט כמו גם קרקע רפויה מאוד, וכנ"ל כל דיני הרחקת נזיקין בריש לא יחפור. ותמצא את מבוקשך בספר הידורי המידות פרק ס"ה, ויורה אורח ח"ג סי' ס"ט. ולחיבת הקדש אעתיק לשון הרא"ש בערבי פסחים סימן מ': "יש מקשין כיון דקרא קאמר תספרו חמשים יום למה אין אנו מונין אלא תשע וארבעים יום וכו' ולי נראה שאין אנו צריכין לדחוקות הללו, כיון דכתב ביה בהדיא שבעה שבועות תספר לך אין לספור יותר משבעה שבועות. ומתספרו חמשים יום לא קשיא מידי שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד. כיוצא בו כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, וכן ארבעים יכנו".וז"ל החזו"א (מועד קל"ח ד') "במה שהקשו על תקופת שמואל שאינה בדקדוק, י"ל דמצינו כיו"ב בריבוע יותר על העיגול ובאלכסונא תרי חומשא, דזהו בכלל שיעורין, ונתנה ההלכה לחשוב בקירוב, שלא נתנו המצוות אלא לצרף הבריות ולדקדק בצואותיו ית' לקבלת מלכותו ית' וגם לקיום חכמת התורה הכלולה בכל דיני המצוה ולסוד הפנימיות, וכל הני אינו מפסיד אם הקביעות של גבולי הצמצום יהי' בקירוב כדי שיוכלו לקיים מצות המעשיות אף חלושי הדעת", יעו"ש עוד בענין זה.ויש להאריך בכך.
30. ↑ כאשר ערכתי ניסוי בדם הקילוח של עגל, ומזגתי כמות של 75 סמ"ק לתוך כלים בגדלים שונים, וראיתי שמהירות וצורת הקרישה תלויה בשטח הפנים החשוף לאויר, שככל שהכלי היה רחב יותר התהליך קרה מהר יותר, וגם הקריש שהתקבל היה יותר אחיד. והקריש הנוח ביותר למדידה שקיבלתי היה קריש מוצק ויבש למגע, ונפרך בצדדיו, אך בכל השטח המרכזי ניתן היה לנעוץ קיסם בחוזקה והיה ננעץ ולא נפרך, בגודל כ-0.6*4*6 ס"מ, כלומר נפח של כ-14.4 סמ"ק, עם עוד כמה פירורים ממש זניחים (כ-19% מהנפח המקורי). אך בכלים עמוקים יותר הקריש לא היה אחיד ולא היה קריש אחד בגודל כזה. וכמובן שבכלי אבן ועץ וחרס וכד', שאינם חלקים ככלי ימינו, יותר קשה יהיה לקבל קריש אחד גדול, ויתחלק הדם לכמה קרישים.
31. ↑ ואגב כך אבאר עוד ענין. שהרמב"ם פסק כדברי הגמ' לחייב את המוציא יין קרוש בכזית. אופן אחד לבאר שנידון כהוצאת משקה, ואופן אחר שנידון כהוצאת אוכל. והדרך הראשונה מסתברת, שהרי שיעור הוצאת אוכלי אדם הוא כגרוגרת, ותמוה לומר שיין קרוש חולק במה לעצמו, שיש אוכלים חשובים מאוד ואכתי שיעורם בכגרוגרת. וא"כ א"א לומר ששיעור הוצאת יין קרוש הוא מחמת היותו אוכל, אלא אדרבה מתחייב משום הוצאת רביעית משקה. ואינו כשיעור הוצאת יין לח שהוא רובע רביעית, שאיבד חשיבותו (פרש"י משום שאינו בר מזיגה). ונראה שזו גם כונת הרשב"א במשה"ב שם "תניא ר' נתן אומר יבש בכזית, לומר דכל שיש בו כזית –רביעית יבש הוי רביעית", דמטעם מוציא רביעית חייב. וכ"מ גם בר"ח בשבת.ומצאתי כן בספר הבתים (הוצאה י"ד) ז"ל: "המוציא יין קרוש שיעורו בכזית, שכל זית בקרוש עומד ברביעית כשהוא לח. ויש מי שפסק שיין קרוש דינו כאוכלין ושיעורו כגרוגרת. והראשון עיקר, וכ"פ הרמב"ם". והיש מי שאומר זה הוא לכאו' ספר המאורות בדעת הרי"ף שהשמיט את דין יין קרוש, וכן הביא גם המאירי המח'.
32. ↑ הרב אלבה: לענ"ד הרמב"ם לא פסק שיש חיוב לקמוץ שני כזיתים בבת אחת, לדעתו די בכך שבסופו של דבר תהיה כמות שנקמצה על המזבח שני הזיתים. אלא שהדיוק הוא ממה שעכ"פ הירושלמי מקשה על ריב"ל הסובר שכך יש לעשות לכתחילה.
33. ↑ הרב אלבה: לענ"ד אינו תירוץ מספק כי הירושלמי אומר שתמוה לפסול כהן שאינו יכול לקמוץ שני זיתים. אם זו תמיהה רק על עצם ההלכה כדי להעמיד את ההלכה הנכונה לא מובן מה הוא שואל, אכן ריב"ל אומר שכך צריך לעשות לכתחילה, ועל כן לשיטת ריב"ל הוא יפסל כתחילה. על כן ההבנה הפשוטה של התמיהה היא שזו תמיהה מהמציאות, כלומר לא הגיוני לפסול בגלל דבר כזה כי אם כך נפסול את רוב הכהנים, ולא שמענו דבר כזה.
34. ↑ ניסיתי לערוך חישוב של גובה אדם ביחס לקמיצתו, ואע"פ שודאי אין זה מדויק בתכלית, אך מ"מ זה נותן מושג וכיוון לכה"פ. כיון שאין טעם לרוב הקוראים בפירוט החשבונות, אכתוב אותם בסוף ההערה. במילים פשוטות, יחס הקומץ של אנשים שוה ליחס גובהם בריבוע. יצא לי כי קמיצת האדם שוה לטפחו בריבוע*0.431 (לתוצאה מדויקת יש לקחת בחשבון את אורך הכף –שישית אמתו, ורוחבה - הטפח). א"כ, אדם הקומץ 100 סמ"ק טפחו 15 ס"מ, אמתו 91 ס"מ, וגובהו 3.4 מטר (כף ידו בגודל דף A4)! קמיצת גלית הפלישתי (6.5 אמות) כ-75 סמ"ק, אכן לשיעור החזו"א גובהו היה מעל 3.7 מטר והיה כשר לעבודה כיון שהכילה קמיצתו מעט יותר משני זיתים... אדם הקומץ שני זיתים של חצי ביצה בימינו, כלומר 50 סמ"ק אמתו 65 ס"מ וגובהו 2.4 מטר. אדם הקומץ 10 סמ"ק גובהו 1.1 מטר. אדם הקומץ 15 סמ"ק גובהו 1.3 מטר.בדקתי את קמיצותיהם ומידות גופם של כמה אנשים, ואז את היחס בעוד כמה אנשים ויצא מדויק. החופן יוצר מעין משולש שוה צלעות שבסיסו 1/3 טפח וצלעו 2/3 טפח. זו המעטפת החיצונית, השטח הפנימי קטן יותר בגלל עובי האצבעות ובשר הכף. יחס השטח לקמיצתי שלי בפועל הוא 1.475, ובאדם השני הנ"ל 1.45. בדקתי בעוד אנשים והיחס נשמר. שטח המשולש הוא 0.625 כפול טפח בריבוע. נחלק את השטח ביחס הנ"ל, וזו הקמיצה. ו-0.625 חלקי היחס יוצא 1/2.32, בערך 0.43. והמשוואה החדשה היא 0.43 כפול הטפח בריבוע שווה לקמיצת האדם.
35. ↑ הרב אלבה: האמה זו קביעה שרירותית של אנשי המקום. לפי מה שראיתי מהחוקרים, האמה הערבית היו מקומות שהיתה 48 ס"מ, וכן ביוון האמה 48, וברומי 44. גם היונים וגם הרומאים יסדו את מידותיהם על מידת רגל, אך היה להם גם מידת אמה ובכל זאת מידותיהם שונות. האם זה אומר שהאנשים היו שונים כ"כ בגבהים? בשומר האמה היתה כנראה 49 ס"מ. בבבל 50. במצרים ובפרס 45, אמנם בבבל, מצרים ופרס היו אמות גדולות יותר לפי מספר אצבעות גדול יותר, אך אין נפק"מ כמה אצבעות יש באמה שלהם, כי עכ"פ לפי הנחתך האמה מקבילה לאמת היד של אנשי המקום, ולכל היותר כשרצו לשער באמה גדולה הוסיפו עליה כמה אצבעות, וא"כ לפי דרכך מסתבר יותר ללמוד מהמדינות הקרובים אלינו ולא מספרד וברצלונה, וכיון שרוב המלכויות קבעו אמה קצת גדולה מאמה טבעית שלנו היית צריך להסיק שבאיזור שלנו האנשים היו כמונו או קצת יותר גבוהים. הרב יוחאי: יסוד קביעת האמה הוא אכן בגודל אמת אנשי המקום, וכפי שניכר הדבר באמות בתקופת הראשונים, שבספרד אשר אנשיה נמוכים, ובאזורים מסויימים נמוכים מאוד, האמה נעה בטווח של 38-46 ס"מ. ואילו בצרפת היתה באזור ה-50 ס"מ. יש חריגים, במיוחד בתרבות הרומאית ויורשותיה אשר הבסיס למערכת המידות שלהם היה מידת הרגל, בעוד האמה היא בסיס מערכת המידות הערביות והמזרחיות. כשמאזרחים מידה חדשה, עקב יחסי מסחר וכד', יכולות להיווצר סטיות, וכן כמה סוגי אמות לפי צורכי המסחר (כמו מה שמוזכר בתשב"ץ על אמת מוכרי הבדים וכד'). אך בכ"מ, אין לשכוח כי בבסיס המידות –אמה זו אמה.יש להבחין בין כמה סוגי אמות בעת העתיקה. האמה השומרית של 49 ס"מ היתה אמה של 30 אצבעות ולא 24 (שמביאה לאורך 40 ס"מ). האמה המצרית של 52.5 ס"מ היתה של 7 טפחים, 'אמה וטפח' בפי החוקרים, 28 אצבעות, והאמה קטנה כאמת היד המבוקשת שלנו של 24 אצבעות (6 טפחים) היתה באורך 45 ס"מ. האמה המסופוטמית הארוכה של 30 אצבעות היתה 55 ס"מ, ואמה בת 24 היתה כ-44 ס"מ. ביוון ורומי האמה 'מאוזרחת' ואין ללמוד ממנה כלל.
36. ↑ הרב אלבה: הסבר זה היה אפשרי רק אם השאלה הניצבת בפני בעלי השיעור הקטן על הירושלמי היא למה באמת שלא יפסל מטעם ננס, אבל לפי מה שביארתי השאלה היא שקשה לומר שרוב הכהנים יפסלו לעשות קמיצה. ולכן לא יועיל מה שמצא שיש כהנים קטנים שבאמת אינם יכולים לקמוץ שני כזיתים, כי עדיין אין מקום לשאלה אלא מעתה יפסל מי שאינו יכול לקמוץ שני כזיתים. דאין הכי נמי הוא יפסל לכתחילה לעבודה הזו.
37. ↑ הרב אלבה: לא מצאתי סימוכין לזה במחקר.
38. ↑ הרב אלבה: בבית המקדש היו אופים עד גובה טפח, אלא שדבריך מסתברים לגבי הרקיקים.הרב יוחאי: היו אופים עד גובה טפח את לחם הפנים, בשיטות מיוחדות מאוד – יעויין בספרו של ר' אליעזר סיידל, מאיר פנים, באריכות ובמקצועיות. פה המדובר על מנחה פשוטה שאפייתה היתה במהירות וע"י כהנים מזדמנים, שצריכה להיות יחסית דקה (אם כי לא רקיקין ממש) כדי להיאפות כראוי ולהישאר אכילה.
39. ↑ בפיהמ"ש נראה כי הקיפול נעשה לאחר הפתיתה. וכן הבינו המפרשים בדבריו. אך לצורך כך נצטרך לומר שהוא גרס במשנה גם במנחת ישראל שקופל ואינו מבדיל. אין עדות לנוסח כזה, וגם בטופס המשנה של הרמב"ם עצמו בהוצאת הרב קפאח הגירסא כלפנינו, ולכן אין זה אפשרי. הרב אלבה הציע לראות את דבריו "ואינו מבדיל" כחוזרים על מנחת כהן, יעו"ש. גם בחיבורו לא הגעתי להבנה ברורה. זה מאוד משנה איך נפסק את הלכה י' בפרק י"ג ממעשה הקרבנות, האם פותת את מנחת הכהן (ואז נקרא: ואינו מבדיל, ופותת) או שלא פותת אותה (ואז נקרא: ואינו מבדיל ופותת. כלומר לא מבדיל ולא פותת). לכן יותר נראה כי גם לרמב"ם הפתיתה נעשתה ע"י קיפול.
40. ↑ הרב אלבה: כך מסתבר גם לענ"ד, שאין כ"כ נפק"מ בנפח כזית לענין הקמיצה כיון שאפשר ללחוץ על המאפה. לכן ענין הכזית בפתיתה אינה כמו הכזית בקמיצה אלא הוא נאמר על הגודל באורך ורוחב, וממילא אין כל כך ראיה בענין זה אלא כנגד זית של 5 סמ"ק שהוא בודאי זית בגודל פחות בערך 2.5 על 1 ס"מ, ולא מובן למה צריך להגיע לגודל כזה.
41. ↑ הרב אלבה: אין הכרח שיש מחלוקת בין רבי יוחנן לרבי שמעון, אלא שרבי שמעון דרש שהשיעור כזית לסתם בשר נקבע על פי הגודל של העובר כשהוא בצורת אדם בכל אבריו, אע"פ שבאמת בעובר שלם יש טומאה גם לפני כן בפחות מכזית אם נתקשרו אבריו.
42. ↑ אולם אעיר פה הערת תם, שקשה באופן כללי על כל הגישות לביאור סוגיא זו, והיא שלכאו' יש פה שיבוש מסוים של העברת שיטת ר"ח בר אבא וריו"ח לחכמי בבל. בירושלמי רואים שבאמת העד למעשה – ר"ח בר אבא עצמו, הוא שהרים גבה ושאל בעצם את שאלת ר' ירמיה, איך אתה ריו"ח מברך על מה שאכלת? הוא ראה את הזית שאכל, וראה שלאחר נטילת הגרעין לא נשאר בו כשיעור. אם היה נשאר כשיעור, לא היה תמה. על כך תירץ הירושלמי את התירוץ הידוע שריו"ח בירך מטעם בריה. אם כתוב בירושלמי שר' יוחנן אוחז שצריך לברך על בריה, ומסיפור הדברים בירושלמי אין שום אופן להבין אחרת, אז באמת זו שיטת ר' יוחנן וזו הסיבה שבירך. הסברו של ר' זירא כפי שמופיע בבבלי למעשיו של ר' יוחנן, לא משקפים את דעתו ואת המניע האמיתי לברכתו, שכן גם אם היה זה זית קטן או בינוני היה מברך. זו אמנם גישה נועזת, אך למדתי אותה מדברי הרב יונה מרצבך בספר עלה יונה עמ' קיג. תן לחכם ויחכם עוד.
43. ↑ הרב אלבה: עכ"פ משמע שלא משערים כזית 5-6 סמ"ק, שכן נראה שהיה שכיח בזמן חז"ל זיתים גדולים מ-6 סמ"ק כפי שמצאו במדבר יהודה גרעיני זיתים שתואמים לזית תופאחי ואף מצאו גרעינים שיכולים להיות לזית גדול מתופאחי כמו זן הג'לט.הרב יוחאי: הזיתים שמצאו הם לפני חורבן הבית, הדיון בגמ' היה זמן רב מאוד אח"כ. אם כי למעשה אני אכן מסכים שגודל של 5-6 נראה קטן למהלך זה.
44. ↑ הרב אלבה: על גרסת הרא"ש "מי סברת זית קטן אכל" קשה שהיה צריך לומר "מי סברת כזית בינוני אכל". ומדוע היה צריך להביא את המשנה כראיה שמשערים בכזית בינוני אם לא היה כל ספק מהו כזית. לפי הגרסה שלפנינו "מי סברת כזית גדול בעינן", לפי הבנת רב זירא השאלה של רבי ירמיה מבוססת על הבנה שכדי לברך הוא חייב להיות גדול, אך לא מובן מדוע שרבי ירמיה יחשוב שהוא צריך להיות גדול, ולפי דרכינו ניחא. לדבריך רבי זירא הבין את רבי ירמיה בשונה ממה שרבי ירמיה בעצמו שואל, בעוד שהתשובה של רב זירא מתייחסת להבנה האמיתית של רבי ירמיה. דבר כזה לא ניתן להיאמר.הרב יוחאי: הביאור הוא כפי הקריאה הפשוטה שכל עם ישראל קרא בגמ'. ר' ירמיה שואל איך בירך על סתם זית ברכה אחרונה בניכוי הגרעין? והשיבו ר' זירא שאי"צ אלא זית בינוני, ומוכרחים אנחנו לשער ולומר שר' יוחנן אכל זית גדול דוקא. המילים "מי סברת כזית גדול בעינן" שאומר ר' זירא בתשובתו אינם בהכרח משקפים את דעתו האמתית של ר' ירמיה, שוודאי לא נעלמה ממנו משנה מפורשת. רק צורת התבטאות שעיקרה היא שצריכים לומר שאכל זית גדול שאפילו בניכוי הגרעין היה בו שיעור זית בינוני המבוקש (ואין זה דבר של מה בכך, שיעור הגרעין ביחס לבשר הפרי בזית הוא באזור ה-20%, יש זנים שמעט יותר ויש שמעט פחות).
45. ↑ הרב אלבה: לענ"ד מסתבר שמשקל החרובים מדויק, כיון שאותו הוא ביצע במשקל קירט בפועל, והכוונה למשקל החרוב הגדול הנקרא קירט שהוא ארבע חבה. האמירה שהשקל 3/4 אוקיה אינה מדוקדקת אלא נאמרה כהשוואה לרש"י שאמר חצי אוקיה.
46. ↑ הרב אלבה: אם ההפרש משמעותי למה החינוך לא מדקדק בו? על כן נראה שבגלל שלדעתו לפי בחינת המציאות ושאלת המקשן הם כמעט אותו דבר לא דקדק בכלשהו היתר. לפי החינוך הגמרא אומרת שבית הבליעה הוא פחות מג' רק מפני שכך מוכח מהמשנה, והגמרא גם אומרת שהוא מחזיק כביצה, אך משמע מהגמרא שלפי המציאות היה נראה לגמרא שזה כמעט אותו דבר. הרב יוחאי: אם נבין כך, אז גופא נפנה את השאלה לחינוך עצמו, מאיפה הביטחון לומר שאין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים אך כביצה כן? זה הפרש של חצי סמ"ק! ולעצם נידון כותבת שעוסק בו החינוך, באמת גם הפרש של 3 סמ"ק הוא לא משמעותי.
47. ↑ הרב אלבה: גם הרוקח והמהרי"ל ראו זיתים ונקטו כזית גדול ולא בינוני שבין זיתי מקומם. ולענ"ד כך היא גם דעת הרשב"א, לפי מה שהראיתי לעיל שדעתו כדעת החינוך בנפח כזית, ומסתבר שזה מה שהיה מקובל לשער בספרד. אמנם הרי"ף הביא את לשון הגמרא ולא פירש דבר, אך אין ללמוד מזה שלדעתו הוא כזית בינוני בספרד. יותר מסתבר שהוא לא אמר דבר כי לא התברר לו דבר. לא כתוב במשנה ובגמרא סתם בינוני אלא האגורי (וכן מובא בספר שבלי הלקט סדר פסח סימן ריב "ומביא זית אגורי"), ובכלל לא ראיתי ראשוני ספרד שמביאים את המשנה הזו, ולכן קשה לומר שראשוני ספרד סמכו על כך שנדע מהו בינוני לפי מראית העין כשהם כלל לא אומרים שהוא בינוני. אם הם היו סבורים שהמציאות היא שלא כדברי התוספות הם היו אומרים זאת. לכל היותר נאמר רק שלא היה ברור להם אם האמת כדברי התוספות ולכן לא הביאו אותם. ונראה שגם הרמב"ן היה סבור שהוא כזית גדול מזיתים שלנו כי רבותיו של הרמב"ן היו תלמידי בעלי התוספות, ולדעת ר"י הזית הוא בין שליש ביצה לחצי ביצה, והרוקח, שגם הוא מבעלי התוספות, קבע שהוא זית גדול מהזיתים שלנו, ולא מצינו ברמב"ן שחלק עליהם בטענה שהם לא ראו זיתים. אינני אומר שהוא הסכים עמם, אלא שנראה ממה שלא הקשה עליהם מהמציאות שהמציאות לא היותה קושיה על דבריהם. נראה שהראשונים שראו זיתים ובכל זאת העריכו שזית בינוני גדול יותר מהבינוני שהם רואים סברו שאין ללמוד מהבינוני שהם רואים שזה היה הבינוני בארץ ישראל בזמן חז"ל.הרב יוחאי: שתיקתם של כל חכמי ספרד לגבי גודל הזית הרי היא כלפרש 'זית בינוני' כפשוטו. בכל הש"ס כולו, דרך ראשוני ספרד מדור הרמב"ן והלאה להתייחס בכובד ראש לשאלות התוס' ולדון בתירוציהם. בנידון הכזית, בכמה מקומות בש"ס התוס' מקשים סתירה עצומה בין הסוגיא בכריתות לבין הסוגיא ביומא, אך בכל המקומות כולם כל ראשוני ספרד פשוט מתעלמים הן מקושיתם והן מתירוצם ומסקנתם לגבי גודל הזית. אם הרמב"ן קיבל את שיטת רבותיו בעלי התוס' כפי דברי הרב אלבה, למה בשום מקום לא הזכירם –לא הוא ולא כל תלמידיו?המהרי"ל לא חזר בו כשראה זיתים, כי כך קיבל מרבותיו ע"פ סתירת הסוגיא (ולשון אופיינית מצאנו במהרש"ל בחולין לגבי נידונינו ש'קבלה' בידינו מבעלי התוס' שהזית חצי ביצה). לענ"ד לא מסתבר שבספרד שיערו לזית בינוני נפח של 13 סמ"ק, שזהו זית עצום. גם אם נאמר ששיערו בזית גדול שהיה להם, הרי לעיני כולם זית בינוני הוא כ-5 סמ"ק, ו-8 סמ"ק הוא כבר זית גדול. וגודל הזית הבינוני יחסית לגדלי הזיתים נידון בסעיף הבא.וראיה לשיעור ראשוני ספרד ופרובנס לכזית יש בפירוש הרלב"ג לתורה, הבאתיו לעיל בראיה ג', שכתב ששיעור בליעה רגילה כדרך אכילת בני אדם הוא כזית. זהו שיעור של 5-10 לכל היותר, כשלענ"ד 8 סמ"ק הוא שיעור נכון לזה, יעויין לעיל באורך.
48. ↑ כמובן שכל זה הוא בבחינת פרפראות בלבד, ועיקר הדיון צריך להתמקד בראיות ישירות על גודל הזית, ולא על זיהוי המין שמהווה רק אסמכתא לדברים. נכון הדבר גם לגבי הזן הסורי לקמן.
49. ↑ פרופ' זהר עמר מציין במאמרו (קובץ אמונת עתיך טבת תשע"ז) את זן המאמוט שראה באי רודוס כזן יוצא דופן בגודלו, וכתב שם שמתוך מדגם של 50 פירות, טווח הנפחים היה 14-20 סמ"ק. טווח זה הוא כמובן טווח קביל בכל זן שהוא, וכשמציינים נפח של זן מסוים הכוונה היא לנפח הבינוני בזן. לפי הנתונים הנ"ל, כשנגדיר את נפח המאמוט הנפח יהיה כ-17 סמ"ק. וזה מתאים לעוד מקורות שכותבים כן.והנה מקרוב ממש התפרסם קונטרס של הרב אברהם חיים נאה (נכד הגרא"ח נאה), בשם 'ירום כזית הודו', בו מציג זן זיתים הגדל באיטליה אשר גודלו הבינוני הוא 29 סמ"ק, ממש כשיטת הגרא"ח נאה. ואציג את הידוע על זן זה. מדובר בזן בשם 'בלה די סרניולה', הגדל במחוז פוליה בדרום מזרח איטליה (ה'עקב' של ה'מגף'), על שם העיירה סרניולה. זהו אכן הזן הגדול בעולם והוא מצוי גם בארץ בחנויות (זית גדול מאוד, בד"כ בעל צבע ירוק עז ככרתי). גודלו הבינוני לפי ויקפדיה באיטלקית ועוד כמה מקורות הוא 11-18 גרם. כלומר כזן המאמוט הנ"ל שהציג פרופ' עמר. אמנם בכמה מקורות כתוב כי הפרטים הגדולים עשויים להגיע עד ל-30 גרם, אך אלו הם הפירות הגדולים ביותר בזן, כמו שיש גם קטנים מ-11 גרם (שנשלחים לטחינה עבור שמן), ולא הם שמגדירים את גודלו. אין תיעוד מסחרי או מדעי על יותר מזה. אולם, הרב נאה מציג בקונטרסו פרט השוקל 44 גרם, ואשר גודלו הוא כמעט כשל ביצה בינונית (כונתי לגודל small כמובן). אולם כלך אצל ספר השיאים של גינס וראה אבטיח במשקל 122 ק"ג, וקישוא במשקל 65 ק"ג, עם עוד אי אלו פירות וירקות מופלגים בגודלם, ואשר חלקם גדלו בתנאים טבעיים עם שילוב נדיר של אדמה פוריה וגנטיקת צימוח טובה של הזרעים. אם נרצה להגדיר את גודל הזן, לכל היותר הוא יהיה 17-18 גרם, ועדיין אין זה זית בינוני כי אם זית ענק (ובעינן זן בינוני, ולא בינוני בזן ענק (וגם אז 30 זה לא בינוני בזן זה). זית בינוני הוא אגורי – כלשון המשנה, ולא זית בינוני באגורי). הריוח היחיד שיש לענ"ד מקונטרסו של הרב נאה, הוא יישוב דברי מהר"י סגל, בתוספת למנהגי מהרי"ל בסדר ההגדה אות ל"ג, ז"ל: "ואמרו לפניו שכתב הר' שמשון (מדורין) שראה זיתים בירושלם קטן מאוד. ואמר מהר"י סג"ל דאינו כן, כי הוא ראה בעיניו זית גדולה כמעט כשיעור ביצת תרנגולת בינונית משלנו, מסתמא הר' שמשון איירי באותן שרגילין לכובשן שהם קטנים מאוד", כפי שעמד על כך הרב נאה בעצמו. עכ"ז, לא נשנה את ההלכה בעבור זה.
50. ↑ אולם לענ"ד יש להגדיר אחרת גם את שיעור גריס הקלקי. שאכן במידות שניתנו במידה גסה, הכונה לגס ביותר. ובביאור העובדה שמצינו אולי גריסים גדולים יותר, לא קשה מידי כי חז"ל כיוונו לגריס הגדול שהם הכירו, ולא ניתנה תורה למי שמכיר את כל הגריסים בכל העולם. ובגדר כותבת הגסה, שכאמור לעיל היו תמרים גדולים יותר, הביאור פשוט, שאין השיעור 'תמרה גסה', שאז היינו מסמנים את זן הנקלס, אלא 'כותבת הגסה', כלומר הגסה מבין הכותבות. משא"כ בגריס, שלא אמרנו 'גריס הקלקי הגס', רק המבוקש 'גריס גס', והוא - הגריס הגס - הוא גריס הקלקי. באותו המין ניקח כמובן את הבינוני כמו בכל השיעורים. כותבת הגסה יוצאת דופן בזה שבמין עצמו לוקחים את הגס, ולכן נשתנה שם השיעור ל'כותבת הגסה', בעוד שבגריס אומרים רק גריס הקלקי ולא מזכירים הגס.הרב אלבה: קשה לחדש שלא הכירו את הפול שגדל באיזורינו.
51. ↑ הרב אלבה: הענין מבואר במה שהגדרנו שבינוני בעלמא אינו חציון שבין הכי גדול להכי קטן אלא בינוני לפי מה שמכירים בני אדם לפי השכיחות. לגבי כזית לא שייך כל כך לומר מה שכיח כי הוא משתנה לפי כמות הזריעה לכן אין קושי מכך שאמרו על הבינוני המבוקש שהוא האגורי שי"ל שזה משום שבזמנם הוא היה זית שכיח בארץ ישראל. לעומת זאת הקילקי היה מהפולים הנדירים שהשכיחים בארץ היו קטנים ממנו שהרי אנו אומרים גריס של פול הקילקי ולא פול של הארץ ולכן קראו לו מידה גסה. וכך הכותבות שבה משערים היתה נדירה בגודלה, רק בחו"ל היו כותבות גדולות מהם לכן קראו לזה כותבת הגסה.הרב יוחאי: לענ"ד הגדרות אלו בנויות על יותר מידי הנחות שאינן מבוססות.
52. ↑ הרב אלבה: לענ"ד לא מדובר בראש ציפור שהוא כזית. מסתבר שהכותים לא אוכלים ראש שלם שלא נשחט כהלכה גם אם הוא פחות מכזית כי מובן לאנשים שלראש שלם יש חשיבות.
53. ↑ הרב אלבה: לשיטתי אצבע היא 2.15 ס"מ וא"כ נפח גיד הנשה בערך 30 סמ"ק. לא מדובר כאן דוקא על שור שכיח, אלא על שור גדול שיכול היה להיות גם מאיזור אחר בעולם, כפי שהביאו גם פילים לאיזורינו, ואנו לא יכולים לקבוע איזה פרים הם הכירו רק לפי ממצאים כי מטבע הדבר לא מוצאים את כל מיני הפרים הנדירים שהם הכירו, אלא רק את השכיחים. בשור גדול מאוד הוא יכול היה להיות גם 40 סמ"ק ואין כל קושי לומר שכיון שהוא יותר משנים שלשה זיתים הוא נחשב ארבע וחמש.הרב יוחאי: 2 ס"מ מדובר כבר בשור הגדול. יש להוסיף כי במאמרו של פרופ' זהר עמר על קרבנות הציבור בביהמ"ק (קובץ מעלין בקודש כ"א) הערה 57 כתב כי הזנים המקומיים של שוורים באזורינו (זבו או דמשקאי) היו קטנים יותר מהזנים כיום באופן ניכר, ובזמן הגמ' לא ראו האמוראים שוורים בגודל טון כשלנו (שבהם רוחב הגיד הוא כ-2 ס"מ ומעט יותר), ואין סיבה להניח שכיוונו לשור בגודל שלא היה קיים עבורם. וא"כ שור הגדול זה לכל היותר 2 ס"מ. גם אם נניח שמדובר על 30 סמ"ק, זה עדיין מביא לגודל זית של פחות מ-10 סמ"ק, ולא ל-13 סמ"ק שצריך לגיד בנפח של 40 סמ"ק.
54. ↑ וציין לב"ב דף קנ. גבי שיעור הגיזה החייבת בראשית הגז, שהצדיקה הגמ' לשון כלשהו של חכמים כלפי שיעורו של ר' דוסא בן הרכינס מכיוון שההפרש בין שיעוריהם הוא גדול (פי 5).ולביצה דף טז: שאמרה הגמ' לגבי שיור פת העירוב שאם שייר ממנו כלשהו סומך עליו, ואמרינן מאי כלשהו כזית. ופרש"י "ולגבי ככר שלם קרי ליה כל שהוא".ולגמ' בעירובין דף פ. שצריך להגביה את העירוב כלשהו, והכוונה טפח. וכתב הרא"ש (סו"ס ח') "ולהכי קרי בשמעתין הך הגבהה דטפח משהו משום דבעלמא בעינן שלשה".וכן ציין לביאור הלכה בהל' ציצית (י"ב א' ד"ה אם) שדן בשיעור גרדומי ציצית, וכתב שהוא לכל היותר ב' גודלים מהך דלשיטת רש"י שיעור הציצית ד' גודלים, והגמ' קוראת לגרדומין כלשהו "א"כ ע"כ דלא הוי עכ"פ יותר משני גודלים דזהו לא יקרא בשם שיריים או כל שהוא כיון דהוא רוב השיעור".
55. ↑ הרב אלבה: לענ"ד אין כל קושי להבין שיש סלקא דעתך שאותה רוצים להוציא שלפיה כל שהוא הוא ביטוי לשיעור הכי קטן בנפח שפחות מגרוגרת שעדיין יש לו חשיבות של אוכל. לשיעורים קטנים יותר אין חשיבות של אוכל. למסקנה באמת לא נוקטים כך כי זה לא משמעות הלשון כל שהוא. כל המקורות שהובאו לעיל הם כמסקנת הגמרא.
56. ↑ הרב אלבה: אין כל הכרח שמדובר באבן מעוגלת, שזה דבר שאינו מצוי בטבע. כוונת הגמרא שיכניס אבן נוספת מעט יותר גדולה.הרב יוחאי: פשוט שלא מדובר על אבן מעוגלת. כוונתי רק להמחיש שבהבחנת נפח בפועל, לא בנתונים ע"ג נייר, מאוד קשה כי הפרשים זעירים בגודל משפיעים הרבה על הנפח. בכל צורה שהיא, 13 ו-15.5 הם שיעורים קרובים מאוד. זה שלאבנים אין צורה מוגדרת, זה רק מוסיף לקושי להבחין בכך.
57. ↑ הרב אלבה: מה שכתבת שהחיוב הוא רק על אבר שלם, כך דעת תוספות (חולין צו ע"ב ד"ה ורבי). אך לפי הרמב"ם (מאכלות אסורות ה, ד) יש חיוב על אבר מן החי גם אם אוכל כזית ממנו והוא אינו אבר שלם. נראה לי שלפי דרכו צ"ל שמה שנקט בתירוץ אופן שיש בו גרומיתא הוא משום שמחפש אופן שבו הדרך לבלוע בלא לעיסה, וזה דוקא כשבאותו כזית יש עצם.
58. ↑ הרב אלבה: רבינו גרשם ביאר את הענין באופן אחר, שכתב בתחילת הסוגיה "חלקו מבחוץ. כלומר היה כזית חלב וחלקו מבחוץ, אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית מהו", ובענין הגרומיתא כתב שם: "בגרומיתא זעירתא. כלומר בשומן של הארכובה שדבוק ברכובה שבולעו יחד העצם והשומן שאותו שומן חשוב חלב". ראיתי במתיבתא שכתב שלפירוש רבינו גרשם לא מדובר כאן כלל על איסור אבר מן החי אלא על איסור חלב. אך לענ"ד קשה לומר כך, כי סוגית הגמרא לפני כן עוסקת באבר מן החי, וגם לפי זה לא מובן לשונו "שאותו שומן חשוב חלב". אלא י"ל דכוונתו ליישב את הקושי שמעלה כבודו. דהיינו שהוא הבין שכזית של דבר קשה אינו כמות כ"כ קטנה, ומסתבר שלא בולעים כמות כזו כאחד, ולכן אי אפשר להעמיד את הסוגיה באבר שעיקרו עצמות והעמידו מתחילה באבר שעיקרו חלב. וכן בתירוץ הוא מבאר שמדובר באבר שיש בו רק עצם זוטרתי והרוב הוא שומן שמחליק בקלות, כי הכל ביחד נחשב כאלו הוא רק חלב, ומכל מקום אין לועסים אותו מפני שיודעים שיש בו עצם, ולפיכך יתכן שיבלע כזית שהוא 13 סמ"ק ואף יותר מזה. אמנם רש"י לא פירש כך, והעמידו בעצם שהוא הכיר שיש בה מעט בשר והרבה גיד ועצם, כדי לבאר מדוע אין לועסים אותו. ייתכן שגם לפי רש"י כזית הוא 13 סמ"ק או יותר, אלא שהוא לא שאל רופא גסטרו, והניח שאנשים בולעים אותה לפי השערה בלבד. לא נראה מדבריו שהוא ראה בפועל אנשים שבולעים אותה, וגם מהערוך אין ראיה לכך. הוא כתב בערך גרם על הגרומיתא אך ורק "פירוש אבר קטן שיש בני אדם שבולעין אותו", הוא לא כתב כלל שראה שעושים זאת, אלא שכך עולה לדעתו מהגמרא. עכ"פ למעשה אין מסוגיה זו כל ראיה, כי יש לפרשה כרבינו גרשם. הרב מירון: למעשה, גם מפירוש רגמ"ה יש הכרח להקטין את הזית, כפי פשטות הגמ', כי גם לבלוע 13 סמ"ק של שומן לא לעוס המכיל גם עצם זה לא מעשי.הרב אלבה: לפי מה שהבנתי מהרב שילה אותו רופא גסטרו אמר שאם מדובר בדבר רך כביצה אפשר לבלוע הרבה יותר.הרב יוחאי: רש"י לא שאל רופא גסטרו כי לא צריך. ניתן לראות את התמונות שציינתי אליהם בגוף המאמר בספר כזית השלם, ולראות שלא צריך רופא כדי לקבוע זאת. קביעה של רופא המתמחה התחום זה ודאי מחזקת את הענין. בהיותי שו"ב ומנקר, אני יודע כי אין שומן ממשי בארכובת הבהמה, וכנראה כונת רגמ"ה היא למעין סחוס לבן שחופה את עצמות הברך (ולענ"ד אולי זו גם כוונת רש"י באומרו בשר, כי גם בעצם שעל הכף –אם זיהיתי נכון –יש קצוות סחוסיים).הרב אלבה: לענ"ד כל המחשבה שאם אנחנו יודעים על גודל מסויים שדרך לבלוע בהכרח שגם הראשונים ידעו אינה נכונה. הרי לפי ר"י בעל התוספות והרבה ראשונים זית הוא כחצי ביצה בערך 25 סמ"ק, וא"כ הם חשבו שאפשר לבלוע אבר מן החי של 25 סמ"ק. בגוף הסוגיה אפשר לפרשה כרבינו גרשם באבר שעטוף בחלב או בשומן גם בלי שנדע איזה איבר הוא, ואפשר לפרשה גם כרמב"ם ולכן אין ממנה ראיה.
59. ↑ הרב אלבה: לענ"ד אי אפשר להחליט מהו כזית לפי אומדן של זית בינוני, כי הזית הוא מהדברים שבהם חז"ל לא הסתפקו בתואר בינוני אלא אמרו בכלים פרק יז שהוא האגורי כדי להבהיר שלא תדע מהו באומדן של בינוני במובן של חצי מדויק, אלא תדע את גדלו רק אם תדע מהו האגורי שהוא מהזנים הבינוניים. מאחר שביצה היא 48 סמ"ק כפי שהוכחתי במאמר בגליון עד ושאר המאמרים, גדלו מצד המקסימום התברר מג' ראיות:א. מהמחקר על אגוז בימי חז"ל שהוא בערך 15-16 סמ"ק, וכן מוכח משיטת הרמב"ם על גודל הגרוגרת שגדולה מעט מאגוז והיא שליש ביצה בלי קליפה, ואגוז גדול מכזית, א"כ כזית אינו יותר מ13 סמ"ק.ב. גם אם ננקוט כשיטה שי"ח גרוגרות הם 4 ביצים, יוצא שהיא לכל היותר חצי ביצה, וכיון שביצה ללא קליפה 43.2 סמ"ק א"כ אגוז לכל היותר 18 סמ"ק וכזית אינו יותר מ15 סמ"ק ג. וכן מוכח מהגמרא בכריתות יד שכותבת ההיא פחות מג' זיתים, ולפי הגמרא ביומא עט היא צ"ל פחות מכביצה, דהיינו פחות מ40 סמ"ק, א"כ כזית אינו יותר מ13 סמ"ק.ולגודלו המינימלי נוכל להביא ג' ראיות:ד. בגמרא ברכות דף לט אומר רבי ירמיה על הכזית 'כזית גדול בעינן', ובודאי ידע את המשנה שמשערים בינוני אלא שהוא חשב שמדובר בזית שבימי קדם היה בינוני ובימיו נחשב הזית הגדול, כיון שהזית הגדול שלנו הוא יותר מ 10 סמ"ק, ומסתבר שכך היה בימי ר' ירמיה, משמע שכזית האגורי גדול מ10 סמ"ק. ה. בגמרא כריתות דף יד אומר רב אדא שבית הבליעה מחזיק ככותבת שיש בה ב' זיתים. ומאחר שמהגמרא ביומא עט משמע שכותבת היא רק מעט פחות מביצה כדברי הרמב"ם משמע שהיא יותר מ30 סמ"ק, ועל כן מוכח שכזית הוא יותר מ10 סמ"ק. ו. הירושלמי ביומא ב, א שואל למה נפסול כהן שקומצו אינו יכול להכיל שני כזיתים, משמע שהשאלה היא וכי נפסול לעבודת הקמיצה את רוב הכהנים? הרי רוב הכהנים אינם יכולים לעשות זאת? לשאלה זו אין מקום אם כזית פחות מ-10 סמ"ק, שכן רוב האנשים יכולים לקמוץ 20 סמ"ק ולא יפסלו, על כן משמע שכזית הוא יותר מ10 סמ"ק.מכח ראיות אלו הייתי אומר שהכזית הוא בין 10-13 סמ"ק, ומחמיר לכאן או לכאן. אך יש ראיה המכרעת לשיעור המדוייק 13 סמ"ק מהדרשה בברכות כ ע"ב שמה שה' נושא פנים לישראל כשמדקדקים לזמן עד כזית ועד כביצה, שפירש הגר"א על פי הזהר דהכוונה למה שמחלקים מהאוכל שלהם כדי לזמן, והוא פירוש מוכרח גם לפי הפשט מחמת הלשון עד כזית ועד כביצה, ורמוז במשנה שהשתמשה באותה לשון. ונמצא שבזה גילו לנו שכזית הוא 3/10 ביצה, וכיון שסתם שיעור ביצה של אוכל בחז"ל הוא בלי קליפה נראה שהכוונה היא לביצה בלי קליפה, ומכיוון שביצה בינונית בלי קליפה 43.2 סמ"ק עולה מזה שכזית הוא 13 סמ"ק.