♦
ברכת התורה: בפי – בפיות – בפיפיות
בסידורים הנפוצים הנוסח בברכות התורה הוא: 'והערב נא... בפינו ובפי עמך', אך המעיין בנוסח ברכות התורה שהובא בגמ' (ברכות יא:), כפי שהוא לפנינו, ימצא את הנוסח 'ובפיפיות עמך'. בנוסח אשכנז מצינו חילוקי נוסחאות. במנהג אשכנז המערבי הנוסח אחיד, בין בדפוסים[2] ובין בכתבי היד[3] שבדקתי, כולם גרסו כנוסח הגמ' 'ובפיפיות'. למעט כת"י מרטין, הספרייה הלאומית C 408 (מתכ"י: MSS-D 1076; מאה יד-טו), צילום 203, הגורס 'ובפי', וכת"י מדריד, הספרייה הלאומית 5480 (מתכ"י: 7339; מאה טו), דף 6א שגורס 'ובפיות'. אמנם במנהג אשכנז המזרחי (פולין) ישנו חילוק בין הדפוסים לכתבי היד. ברוב סידורי הדפוס הישנים נמצא נוסח חדש: 'ובפיות עמך'[4]. לעומתם, בכתבי היד כמנהג זה אין נוסח אחיד. את ברכות התורה מצאתי בששה עשר כתבי יד השייכים למנהג אשכנז המזרחי, בתשעה הנוסח 'ובפיפיות'[5], בששה, וכן תוקן בגליון אחד, הנוסח 'ובפיות'[6], ובכ"י אחד הנוסח 'ובפי'ז.ח[7].[8]
נוסח 'ובפי' הוכנס ונתקבל בסידורי אשכנז ע"י רוו"ה ע"פ הצעת רז"ה. אמנם אין זה נוסח חדש ממש, שכן מצינו מקורות נוספים, אם כי בודדים, לנוסח זה. באחד מכתבי היד של סדור רב עמרם גאון, לונדון, הספרייה הבריטית Or. 1067 (מרגליות: 613; מתכ"י: 5939; מאה יד-טו), דף 3א, הנוסח הוא 'בפה עמך'[9], וכן הוא בכת"י אחד כמנהג קטלוניה, אוקספורד, בודליאנה Opp. Add. Oct. 18 (נויבאואר: 1133; מתכ"י: 16594; תחילת מאה טו), ובכתב יד אחד כמנהג פרובנס, פריס, הספרייה הלאומית hebr. 637 (מתכ"י: 31440; מאה יג-יד).
על נוסח פולין 'ובפיות', כתב לי ר' אברהם פרנקל, שיתכן שפולין הושפעה, דרך בוהמיה, מנוסח מזרחי מסוים בו גרסו 'ובפיות', ואם כן אין זה 'תיקון' אשכנזי אלא נוסח קדום. כפי שמצינו מספר מקרים בהם נוסח פולין משמר נוסחאות ביזנטיות[10]. בעקבות דבריו בדקתי מספר כת"י כנוסח רומניא, ובאמת בהם נמצא נוסח 'ובפיות'[11].
להשלמת הענין בנוגע לחלופי הנוסחאות, ר' אברהם פרנקל מסר לי שבמחקר של אביו, פרופ' יונה פרנקל ז"ל, על ברכות התורה, בו נסקרו למעלה משבעים כי"י כמנהג אשכנז המערבי, כשלשים וחמשה כי"י כמנהג צרפת, ושמונה כי"י כמנהג פולין. הממצאים הם כך: קרוב לששים כי"י כמנהג אשכנז המערבי וכמעט כל כי"י כמנהג צרפת, גורסים 'ובפיפיות'. וכך גם בשלשה כי"י כנוסח פולין. לעומת זאת, נוסח 'ובפיות' נמצא באחד עשר כי"י כמנהג אשכנז, ובשלשה כי"י כמנהג פולין. ונוסח 'ובפי' נכתב רק בשלשה כי"י כמנהג אשכנז המערבי, שני כי"י כמנהג פולין ושני כי"י כמנהג צרפת.
רבי שבתי סופר בסידורו מתייחס גם כן לתיבה זו בברכות התורה, וכותב כך: "ובסדור מהרש"ל 'ובפיות', ס"א הפ"א בצר"י[12] והאומר 'פיפיות' אינו אלא טועה כי הוא מלשון 'חרב פיפיות'. רוקח", עכ"ל. אמנם כבר העירו שבסידור הרוקח הנדפס מצינו שכתב אחרת, וז"ל: "'ובפיות עמך בית ישראל', שהיא כ'חרב פיפיות'", ע"ש, משמע שפסוק 'חרב פיפיות' הוא דווקא מקור לנוסח התפילה, וצ"ע. אמנם אף שבשני דפוסי הסידור (מהדו' הרשלר ומהדו' מוסד הרב קוק) הנוסח הוא 'ובפיות', מ"מ בשני כי"י הנוסח הוא כנוסח הגמ' 'ובפיפיות עמך', ואלו הם: מוסקבה, ספריית המדינה Guenzburg 511 (מתכ"י: 47854; מאה יד), דף 7ב; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 772 (מתכ"י: 12330; מאה טו) דף 6ב, ע"ש.
גם רוו"ה התייחס ליחס שבין הפסוק לנוסח התפילה, ובמחזור לראש השנה בחזרת הש"ץ למוסף אחר 'עלינו', על תיבות 'היה עם פיפיות', כתב כך: "בגליון כתב יד של (שנת) ק"ו[13] כתיב, מהר"ם הי' אומר פיות כי לא מצאנו פיפיות כי אם בחרב וכלי זיין, עכ"ל. ואולם הראב"ע בפי' לקהלת (ה, א) העתיק פיפיות ושתק", עכ"ל רוו"ה.[14]
♦
תורתְך לשמה - תורתֶך לשמה
בניקוד תיבת 'תורתך', נחלקו הסדורים הנפוצים. יש המנקדים בשו"א 'תורתְך', ויש המנקדים בסגו"ל 'תורתֶך'. ככל הנראה ניקוד 'תורתֶך' בסגו"ל נפוץ יותר (לכל הפחות בסידורים הנפוצים בארה"ב). למען האמת, אין הניקוד משנה לפירוש התיבה, אלא שבכללי הניקוד תיבה זו ראויה להיות מנוקדת בשו"א ורק כשהענין מפסיק משתנה השו"א לסגו"ל. תופעה זו נקראת בפי המדקדקים 'צורת ההפסק'. לפי כלל זה, לכאורה היה נראה לנקד 'תורתְך' בשו"א, שהרי יש כאן משפט רציף 'ולומדי תורתך לשמה'.ככל הנראה, הניקוד בסגו"ל התגלגל כך: בדברי הראשונים מצינו שתי נוסחאות בברכה זו. הרי"ף (ברכות ה: מדפי הרי"ף) והרמב"ם (פ"ז מהל' תפלה ה"י) העתיקו את לשון הברכה 'תורתך לשמה'. אך הרא"ש (ברכות פ"א סימן יג) העתיק בלשון הברכה 'תורתך' בלבד, ללא תיבת 'לשמה'. מנהג אשכנז הקדום היה כדעת הרא"ש, ולא גרסו תיבת 'לשמה'. פשוט, שלנוסח זה יש לנקד את תיבת 'תורתך' בצורת הפסק בסגו"ל, שהרי בה נחתם המשפט. וכן הוא בכתבי היד כנוסח אשכנז. אמנם במנהג ספרד, רומא, רומניא ומקומות נוספים, נהגו לומר 'תורתך לשמה', כדברי הרי"ף והרמב"ם, ועל כן בכל כתבי היד תיבת 'תורתך' מנוקדת בשו"א כראוי.
אמנם במרוצת הדורות, התחילו כמה מדפיסים להוסיף בסדורי אשכנז את תיבת 'לשמה' בסוגרים (ובלי ניקוד). כך מצינו לדוגמא, בסדור עבודת ישראל (רעדעלהיים תרכ"ח, עמ' 38).
המדפיסים הבאים אחריהם השמיטו את הסוגרים, וכך תיבת 'לשמה' הפכה להיות חלק מהברכה אף במנהג אשכנז. דא עקא, שהמדפיסים לא תיקנו את ניקוד תיבת 'תורתך', ואף הקהל כבר הורגלו לומר 'תורתֶך' בסגו"ל יחד עם תיבת 'לשמה' עוד קודם שנשמטו הסוגרים. וכבר העיר היעב"ץ על ניקודה הנכון של תיבה זו, בספרו לוח ארש (אות כז, מהדורת אוצרנו, ירושלים תשס"א, עמ' כט): "ולומדי תורתך לשמה. כן צריך להיות, עיין בית אל. ועל פי זה תשתנה גם הנקודה של תי"ו תורתך השניה ממה שכתב בב"ת בסגול לשוא כי אין בה משפט ההפסק", ע"ש.
♦
ברכות השחר: הנותן לשכוי בינה
ישנם מספר סדורים, בהם תיבת 'לשכוי' שבברכות השחר אינה מסומנת שיש להטעימה מלעיל. אמנם על פי האמת כך ראוי להטעימה, כפי שהיא מוטעמת בפסוק (איוב לח, לו) "מִי־שָׁ֭ת בַּטֻּח֣וֹת חָכְמָ֑ה א֤וֹ מִֽי־נָתַ֖ן לַשֶּׂ֣כְוִי בִינָֽה". כנראה מקור הטעות בסידורים מדויקים, כמו בית תפילה של רז"ה, שפה ברורה ושפת אמת של רוו"ה, ועבודת התפלה של בער. באמת, ב'כ"ד גינצבורג' (תנ"ך, לונדון תרפ"ו) מציין מספר כת"י ודפוסים ראשונים המטעימים תיבת 'לשכוי' מלרע, אבל במקראות גדולות (ויניציאה רפ"ה) מוטעמת היא מלעיל, וכן הכריע במנחת שי, וכן הוטעמה במהדורת התנ"ך של הרב מרדכי ברויאר עפ"י כהי"י המדויקים, וכן נמצא בדפוסי התנ"ך הנפוצים היום.♦
'יהי רצון' לשון יחיד או לשון רבים
שאלה זו נוגעת בסוגיא רחבה ומצריכה אריכות גדולה, אך מכיון שהמאמר הנוכחי התארך יתר על המידה, הסתפקתי בחלק קטן מהדיון, ועוד חזון למועד.כתב הטור (סי' מו): "כי משי אפיה לימא המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון מלפניך וכו' שתרגילני בתורתך וכו' וחותם ברוך אתה ד' גומל חסדים טובים לעמו ישראל", ע"ש. וכתב המג"א (שם סק"ד): "יש בו נ"ח תיבות [אגודה]. שתרגילני בתורתך, כ"ה בטור, ובספר אות אמת כתב שצ"ל לשון רבים כמ"ש סי' ק"י ס"ד. וע' תשו' מ"ע סי' כ"ט [כ"ה] ועמש"ש בשם הרשב"א", ע"ש.
היינו, בנוסח הטור נכתבה תפילה זו בלשון יחיד, והמג"א הביא מספר אות אמת שיש לאומרה בלשון רבים. וראה מה שהעיר הרב ישעי' פיק (הגהות על שו"ע שם) על דברי המג"א, וז"ל: "ולא ידעתי טעמו של הגאון מג"א ז"ל, שלא הזכיר את המוקדמים ג"כ הלא המה הסוגיא דברכות ס ע"ב והרי"ף (מד:) והרא"ש (פ"ט סי' כג) דנתבאר היטב טפי. וכן הרמב"ם (פ"ז מהל' תפילה הל"ד) אע"ג דיש שינוי בין הנוסחאות במקצת אמנם בעיקר המבוקש של ויהי רצון כולם שווין דתפילת יחיד על עצמותו הוא", ע"ש. וע"ש עוד בסוף דבריו, שהביא גם מדברי תוס' (מו.) שכתבו בלשון יחיד. ועי' ערה"ש שהסכים לדבריו.
כמובן, שאלת חכם חצי תשובה. ויש להקדים, מקור דברי האות אמת הוא מסוגיא דגמ' (ברכות ל) בדין תפילת הדרך, שם נאמר: "אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח ולא תחטי, לא תרוי ולא תחטי, וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. מאי המלך בקונך וצא, אמר רבי יעקב אמר רב חסדא זו תפלת הדרך. ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא, כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך. מאי תפלת הדרך, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך ותשלח ברכה במעשי ידי ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי בא"י שומע תפלה. אמר אביי, לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא, היכי נימא יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום" וכו', ע"ש.
מפורש שרב חסדא היה אומר תפילת הדרך בלשון יחיד ואביי הוא זה שחידש שיש להתפלל בלשון רבים. א"כ אפשר שגם הגמ' המנסחת את 'יהי רצון' שאחר ברכות השחר סברה כדברי רב חסדא שיכול להתפלל בלשון יחיד, אבל לדידן דפסקינן כאביי יש לאומרה בלשון רבים. ופשוט הוא שאין להביא ראיה מנוסח הגמ'. וכן פשוט שאין ראיה כלל מדברי תוס' (ושאר ראשונים) שציטטו את נוסח הגמ' דרך אגב, ולא נחית לדקדק כיצד יש לומר למעשה.
אפשר להוסיף עוד ולומר, שהמג"א סבר שאין להוכיח מהציטוט שברי"ף וברא"ש, שכן דרכם לצטט כפי שהוא לפניהם, וסמכו על המעיין שיבין שאף כאן יש לומר בלשון רבים, כדברי אביי וכפי שנפסק בסוגית תפלת הדרך. אמנם דברי הטור קשים יותר, שהרי דבריו אינם מבוססים על הנוסח שבגמ', ואעפ"כ פסק לומר בלשון יחיד. אך יש מקום להסתפק בכוונת המג"א, האם הוא מתכוון לומר שהטור והאות אמת נחלקו אם יש לומר את ה'יהי רצון' בלשון יחיד או בלשון רבים, או שמא כוונתו היא שאף שהטור העתיק את לשון הגמ' כבר ביאר האות אמת בדברי הטור שלא חש לדקדק, וודאי שיש להתפלל בלשון רבים, וכפי שמצינו גבי תפלת הדרך.
וכבר האריכו רבים בנוסח 'יהי רצון' והביאו חבל ראשונים המצטטים את 'יהי רצון' בלשון יחיד. ביניהם: בה"ג (סי' א פרק ט), רס"ג (עמ' פז), סדור רשב"ן (עמ' ז), מחז"ו (עמ' קא) אבל בהוספות שבכי"ל נכתב 'אלקינו ואלקי אבותינו' ושאר התפילה בלשון יחיד, רוקח (עמ' יד-טו), עץ חיים (עמ' סה), ספר הבתים (בית תפלה שערי תפלה שער י אות א), מאירי (ברכות שם), רבינו ירוחם (אדם וחוה נתיב יג ח"ב דף קד טור ד). אמנם ראשונים אלו ציטטו אף את תפילת הדרך בלשון יחיד, וכלשון הגמ' בתחילת הסוגיא, ראה: בה"ג (הל' ברכות), רס"ג (עמ' פט), סדור רשב"ן (עמ' קכח), מחז"ו (עמ' מג) אבל בכי"ש וכי"ל 'אלקינו ואלקי אבותינו' והשאר בלשון יחיד, רוקח (סי' שמז עם 'אלקינו ואלקי אבותינו' בלשון רבים), עץ חיים (עמ' לח), ספר הבתים (פ"ב מהל' תפילה אות יח, בלוי ח"ג עמ' סה, הרשלר ח"ג עמ' קעו), מאירי (ברכות שם), רבינו ירוחם (אדם וחוה נתיב יג ח"ב). וא"כ אף הם לא נחתו לדייק בנוסח שציטטו, ואף לדבריהם לכאו' יש לומר תפילה זו בלשון רבים. נמצא שאין לפקפק על המקובל היום לומר 'יהי רצון' בלשון רבים.
אך עדיין קצת צ"ע, מדוע לא דייקו להעתיק כפי הנפסק להלכה, שיש לומר בלשון רבים. ועוד יש לעיין, מדוע לא הביא המג"א מדברי הרמב"ם, שהעתיק את נוסח ה'יהי רצון' בלשון יחיד, וכבר ציין ע"ז ר"י פיק. דיון זה ארוך ואין כאן מקומו, רק אציין שלכאו' מדברי הב"י (סו"ס קי וסי' רל) והמג"א (סי' רל, ד) עולה שלדעת הרמב"ם גם תפילת הדרך נאמרת בלשון יחיד. ויתכן שכ"ה אף דעת שאר הראשונים שהעתיקו בלשון יחיד, ועוד חזון למועד.
כמו כן כבר העירו שבס"י מצאנו את נוסח 'יהי רצון' בלשון יחיד, ורש"ס היה הראשון שקבע את הנוסח בלשון רבים (ואף הוא, רק במהדו"ת שלו). אך גם זו אינה טענה, שגם כשהעתיקו תפלת הדרך, בס"י רבים ניסחו בלשון יחיד, וכפי שכבר כתב בסדור אזור אליהו (עמ' צא), ודלא כשו"ע סי' ק"י. וכך העליתי בבדיקתי בכל ס"י אשר תח"י לפני שנת ת', לא מצאתי מי שניסח בלשון רבים, ואלו הם: מנטובה שי"ז; ש"כ; קראקא של"ח; בסיליאה של"ט; ש"ס; ויניציאה ש"ט; שמ"ז; שנ"א; שנ"ט גדול; הנאו שפ"ח.
♦
תשלט – ישלוט – ישלט
בתפילת 'יהי רצון' שבסיום ברכות השחר, נמצאת תפילה להצלה מיצר הרע. בסידורים הנפוצים כיום, התפילה מנוסחת כך: "ואל תשלט בנו יצר הרע". לשון זו מבוססת על פסוק בתהלים (קיט, קלג) "ואל תשלט בי כל און". אך בנוסח אשכנז הקדום הבקשה מנוסחת 'ואל ישלוֹט'[15] (ובמעט מקורות, 'ישלַט'[16]). נוסח 'תשלט' הוכנס לסידורי אשכנז ע"י רוו"ה שנמשך אחר דברי רז"ה. אמנם, אף שבנוסח אשכנז חדש הוא, יש להדגיש שבמקורות אחרים עתיק הוא. כך נמצא ברמב"ם (פ"ז מהל' ברכות ה"ד)[17], במנהג רומא ובסידורי רס"ג ור' שלמה בר נתן.בניקודה המדויק של תיבת 'ישלט'-'ישלוט' מצינו חילוקי דעות. ברוב כתבי היד נכתב 'ישלוט', וכנוסח הגמ' (ברכות ס:). והנה בספר המנהיג כתב: "וישלוט בי יצר טוב, לשון מקרא בקהלת 'וישלט בכל עמלי'", ע"ש. והובאו דבריו ע"י רש"ס (סדור הרב שבתי סופר, בלטימור תשס"ג, עמ' 23) וז"ל: "ונראה שכן הוא גירסת ספר המנהיג, שכתב 'ישלט לשון מקרא בקהלת (ב, יט)', וכ"ה בסדור מהרש"ל. ונ"ל לנקד הלמ"ד בפת"ח כמו שהוא בפסוק וישלט בכל עמלי", ע"ש. אך כיון שבספר המנהיג הועתק לשון 'ישלוט', לא נחת המהדיר, הרב דוד יצחקי, לתיקונו של רש"ס, וכתב (לוח ארש, מהדות אוצרנו, ירושלים תשס"א, עמ' 59): "וכן יש לומר דלשון הפסוק בתפלה - כשאינו ציטוט, אינו מחייב הפסק כפי טעמיו, ואינו חייב להיות כמותו בכל פרטיו בלי סטיה, וכ"ש ביטוי הנמצא בפסוק ונאמר בתפלותינו דרך צחות, שאינו מתכוין ללשון הפסוק כלל". ובהערה שם (הערה 322), אחר שהביא דברי המנהיג כתב, הרי שלשון הברכה נשתנה מפת"ח שבלשון המקרא לחול"ם שבלשון חז"ל, ע"ש.
ויעוי' במנהיג מהדו' מוסד הרב קוק שם נכתב כך: "וישלוט בי... וישלוט בכל עמלי", ולא צוין בהערות כל שנו"ס. (וכן מצאתי בכ"י אוקספורד, בודליאנה Can. Or. 13 (נויבאואר: 900; מתכ"י: 21859; מאה טו), דף 10ב). הרי שגם בלשון הפסוק שעמד לפני בעל המנהיג נכתב 'וישלוט' בחול"ם. וראה בתנ"ך גינצבורג (לונדון תרפ"ו) שהביא נוסח 'ישלוט' בחול"ם ממספר כת"י ודפוסים ראשונים. ולא עוד, אלא שאף בניקוד בבלי מצאתי 'וישלֹט' (י' ייבין, מסורת הלשון העברית המשתקפת בניקוד הבבלי, ירושלים תשמ"ו, עמ' 450).[18]
ומעתה יש לעיין, האם המנהיג כתב דבריו רק מפני שלפניו היו נוסח הברכה ונוסח הפסוק שווים, או שגם אם נוסח הקרא היה 'וישלט' עדיין היינו אומרים שהברכה מיוסדת עליו? ויותר מכך יש לעיין, אם נניח שנוסח הברכה מקורו בבבל, ונניח עוד שהיו מסורות חלוקות בניקוד תיבת ישלוט-ישלט שבפסוק. עכשיו שנתקבלה המסורת הטברנית, ונתקבע ניקוד 'ישלט', האם נכון יותר לנקד גם בברכות השחר 'ישלט', או שיש להשאיר את נוסח הברכה כפי שהוא. ויסוד הספק, האם התכוונו לשים עיקר את נוסח התפילה, ורק הסמיכוהו על לשון הפסוק, או שמלכתחילה ניסחו את הברכה על פי לשון הפסוק, וכשנשתנה הניקוד בפסוק נשתנה אף בברכה. ולא באתי אלא להעיר.
ומענין לענין, מכל הנ"ל נראה לעין כל שפעמים רבות שינו המדפיסים אותיות או תיבות שלא בכוונה, וטעויותיהם נתקבעו בספרים שהדפיסו. ובנוסח התפילה נפוצות טעויות כאלו ביותר, כיון שהמדפיסים היו רגילים בנוסח השגור בפיהם ולא דקדקו לבדוק כל תיבה בעת ההעתקה. וכל המעיין בנוסח הרמב"ם מהדורת שבתי פרנקל (ע"פ ספר החתום) למול הנוסח שברמב"ם הנדפס, יראה מקומות רבים בהם טעו המדפיסים והעתיקו לדברי הרמב"ם את הנוסח הרגיל במקומם. אביא מספר דוגמאות: הל' תפילה פ"ז הל"ג: להחזירה בי, ובספר החתום: לי; כל זמן, ובחתום: וכל זמן; רבון כל המעשים אדון כל הנשמות, ובחתום ליתא לתיבות 'אדון כל הנשמות'. שם ה"ד: להבחין בין יום ובין לילה, ובחתום: להבין; שעשית לי כל צרכי (כפי הנוסח הנפוץ בדורות שעברו), ובחתום: שעשה; ואל ישלוט, ובחתום: תשלט. ובסדר התפילות: ובישועתך תרום, ובחתום: תרים; סומך נופלים, ובחתום: רופא חולים וסומך נופלים; בחסד וברחמים, ובחתום ליתא לתיבת 'בחסד'; מלך אוהב צדקה ומשפט, ובחתום ליתא לתיבת 'מלך'; מודים אנחנו לך ד' או"א, ובחתום ליתא לתיבות 'ואלקי אבותינו'.
♦
תרים ותגביה - תרום ותגביה - תרום ותגבה - תֿרום, ותגביה
בדבריי הבאים לא באתי אלא ללקט ולאסוף את הנאמר בדיון על נוסח זה. עיקרי הדברים מועתקים מהספרים שדנו בזה מכבר, אך מכיון שנידון זה מיוסד על שאלה דקדוקית הוספתי מעט ביאור להקל על המעיין.בסדורים בני זמנינו, הנוסח הנפוץ בברכת 'מקדש את שמך ברבים', הוא: 'ובישועתך תרים ותגביה קרננו', והנוסח המשני לו הוא: 'תרום ותגביה'. ננסה להתחקות אחר שרשי נוסחאות אלו. נוסח אשכנז הקדום[19] הוא 'תרום ותגביה', וכן נמצא ברוקח[20]. הנוסח הנפוץ 'תרים ותגביה' הוכנס לסדורים ע"י רוו"ה (סדור שפה ברורה, רעדעלהיים תקסו) בעקבות הערות ויעתר יצחק (ברלין תקמד, אות סד, דף יב ע"א).
בכללי דקדוק לשון הקודש מתחלק הפועל לשנים, פועל יוצא ופועל עומד. פועל יוצא הכוונה שפעולתו יוצאת לגוף אחר המקבל את הפעולה, לדוגמא: האיש אכל את הלחם, פעולת האכילה יוצאת ומתייחסת ללחם. פועל עומד הכוונה שפעולתו עומדת בפועל אותה ואינה פועלת בגוף נוסף, לדוגמא: האיש ישב, עמד, הלך, אין כאן גוף נוסף מלבד האיש הפועל. בדרך כלל, כשנמצא פועל בבנין קל ובבנין פיעל ו\או הפעיל, הפועל עומד, והפיעל ו\או הפעיל הם יוצאים. תיבת 'תרום' היא מהבנין הקל ופועל עומד, משא"כ 'תגביה' היא מבנין הפעיל ופועל יוצא. לכאו', בברכה זו שני הפועלים מתבקשים להיות שווים, אם הם פועלים עומדים הכוונה בהם ל'קרננו' (ואות תי"ו לנקיבה בגוף שלישי), היינו שקרננו תרום ותגבה. משא"כ אם הם פועלים יוצאים, הכוונה בהם לפעולת הקב"ה לקרננו (והאות תי"ו סימן לקב"ה בגוף שני), היינו אתה ה' תרים ותגביה את קרננו. נוסח הכלאים 'תרום ותגביה', כש'תרום' פועל עומד ו'תגביה' פועל יוצא, מוקשה ולא תקין. בתסביך זה התעסקו המפרשים ומדפיסי הסדורים, תוך כדי נסיון למצוא את הנוסח המדויק.
הראשון ששת לבו לכך הוא רש"ס (סדור הרב שבתי סופר, בלטימור תשס"ג, עמ' 32), וכך כתב: "תרום ותגבה. כ"ה הנכון, כי שניהם הם נסתר לנקבה וקאי על קרננו שהוא שם בלשון נקבה, כמו שאכתוב לקמן במשנת חטאת הצבור. ופסוק הוא 'קרנו תרום בכבוד' (תלים קי"ב). לכן אין לומר תרים ותגביה, כאלו קאי על הקב"ה, והדבר מבואר למבין. וכ"ה בסדור מהרש"ל, תרום ותגבה", עכ"ל. פשוט לו ששני הפועלים צריכים להיות בבנין דומה, ולכן לדעתו יש לגרוס 'תרום ותגבה', שניהם בבנין קל ופועלים עומדים. את דבריו הוא מסייע מלשון המקרא, בה מצינו את הפועל 'תרום' בבנין קל כשהיא מדברת על הקרן. רש"ס לא כתב מאומה על הנוסח שעמד לפניו, אבל המעיין בדפוסים ראשונים[21] יראה בקל שנוסח פולין היה 'תרום ותגבה', בשונה מנוסח אשכנז המערבי, בו רוב הסדורים גרסו 'תרום ותגביה', למעט בודדים מהם שכתבו 'תרים ותגביה'.
להשלמת הענין בדקתי עשרות כי"י, והגעתי למסקנה שנוסח 'תרים' היה נדיר מאד[22], מכך נראה שנוסח זה הוא תיקון של המדפיסים שנועד להשוות את הפועלים. בדומה לכך, במנהג אשכנז המערבי לא מצאתי נוסח 'ותגבה' אלא בשלשה כתבי יד[23]. אמנם במנהג אשכנז המזרחי\פולין, נמצא נוסח זה בכמה כי"י (אף שגם בפולין הוא נוסח המיעוט)[24].
בסדור ר"ע ור"א (מהדורות תעג ותפא) נכתב 'תרום ותגביה', וכן בסדור בית תפילה לרז"ה, כפי נוסח אשכנז הקדום. אך הקושיא בעינה עומדת, כיצד יתפרש נוסח זה ע"פ כללי הדקדוק.
על פי כללי בג"ד כפ"ת ראויה לבוא תיבת 'תּרום' דגושה, כיון שישנה הפסקה לפניה, שכך יש לומר: 'ובישועתך, תּרום ותגביה קרננו', וכ"ה בסדור רש"ס. אמנם בסדור ר"ע ור"א התי"ו שבתיבת 'תרום' רפה. על כך כתב רז"ה (שערי תפלה אות מ"ם, נדפס בלוח ארש, מהדורת אוצרנו, ירושלים תשס"א, עמ' רלז): "ובישועתך תרום ותגביה קרננו. התי"ו דגושה, כי מלת בישועתך נפרדת בטעם כענין 'וברצונך תרום קרננו' תהלים פ"ט, 'ובשמי תרום קרנו' שם. וע"י ר"ע ור"א נדפס ברפה התי"ו שלא כדין", עכ"ל.
ר' מרדכי דיסלדארף השיב על רז"ה כך (לוח ארש, מהדורת אוצרנו, ירושלים תשס"א, עמ' שכז): "בסי' מ"ם כתב ובישועתך תרום התי"ו דגושה כענין ובישועתך תרום קרננו תלים פ"ט ובשמי תרום קרנו שם עכ"ל. וכבר הוכחתיהו על פניו שטעה בדמיונו, דהתם התי"ו לשון נקבה ומסובת למלת קרנו וקרנינו וא"כ בישועתך ובשמי נצבת לבדנה מופסקת משא"כ הכא דכתיב אחר מלת תרום מלת ותגביה שהוא מבנין הפעיל וא"כ התי"ו של ותגביה הוא לנוכח לומר אתה תגביה את קרנינו וא"כ אם באנו לומר שגם תרום קאי על קרננו א"כ הוא נמי פעל יוצא והיה לו להיות תרומם מבנין מרובע אבל תרום שהוא מבנין הקל הוא עומד תמיד. ולפ"ז על כרחך צ"ל דתרום אשלפניו קאי והכי פירושו אתה ה' בישועתך תרום. ותגביה קרנינו מאמר בפני עצמו הוא. ולפ"ז אדרבא צ"ל תרום רפה. ומתחלה התריס לומר שגם ותגביה פעל עומד הוא כמו ופרעה הקריב, אבל בסוף הודה לי", עכ"ל.
היינו, רמ"ד מציע פירוש חדש לישוב הנוסח הישן. אמת היא שאין תיבות 'תרום' ו'תגביה' שוות בבניינן, שכן 'תרום' מתייחסת לקב"ה שהוא מתרומם ע"י הישועה, ובנוסף לכך הוא מגביה קרננו ע"י הישועה. ולכך תיבת 'תרום' הינה פועל עומד המתייחס לה' בלבד, ותיבת 'תגביה' הרי היא פועל יוצא המתייחס לקרננו. וכן ביאר גם ר' אריה לייב פרומקין (סדור רב עמרם גאון, מהדורת אוצרנו, עמ' מו), ע"ש. ואפשר שזו היא דעת ר"ע ור"א (על אף שלא טרחו לבאר את דעתם). אך ישנו קושי להוכיח מדגש בלבד, כיון שפעמים רבות נשמטו דגשים בטעות. וכ"ש שכמעט שא"א להוכיח מכתבי היד, בהם הדגש והרפה מלאים בהשמטות וטעויות, ומטעמים נוספים, ואכמ"ל.
רמ"ד העיד בדבריו שרז"ה צידד שגם 'תגביה' הינו פועל עומד, אלא שלדברי רמ"ד חזר בו רז"ה. אמנם יעויין בסדור היעב"ץ שגורס 'תרום ותגביה', כנוסח אשכנז הקדום, ותי"ו של 'תרום' דגושה. על כך כתב: "פועלים עומדים נסתרים לנקבה שהיא הקרן, ואם היו יוצאים נוכחים לזכר היה צ"ל תרים בחיר"ק", ע"ש. על דבריו הוסיף הרב דוד יצחקי (לוח ארש, מהדורת אוצרנו, ירושלים תשס"א, עמ' לה): "כלומר, כמו שכוונת תרום היא שהקרן תרום, כן פירוש תגביה שהקרן תגביה, כמו 'תגביה כנשר' (ירמיה מט, טז; עובדיה א, ד), 'יגביה נשר' (איוב לט, כז) שגם שם הוא פועל עומד. וכבר כתב הרד"ק במכלול (דפוס ליק דף כ ע"ב): 'ובמקומות מעוטים ימצאו בנין פעל הדגש ובנין הפעיל פעלים עומדים וכשהם עומדים באים לחזק הפעולה', הרי אנו מבקשים בזה שבישועתו תרום קרננו ועוד תגביה קרננו גבוה מעל גבוה יותר מאשר היה בימי קדם כמו שאמר הכתוב 'והיטיבך והרבך מאבותיך' (דברים לה), ואין צורך להאריך יותר", ע"ש. הרי שהסכים היעב"ץ עם האפשרות שהביא רמ"ד מרז"ה, ש'תגביה' היא מן הפועלים העומדים, ואף מצינו כן במקרא, כפי שציין רד"י.
לסיום אציין שבכתב יד ציריך, אוסף ברגינסקי 253 (מתכ"י: MSS-D 1423; מאה יד-טו), דף 5א[25], נמצא הנוסח 'ובישועתך תרום קרנינו', בהשמטת תיבת 'ותגביה'. להופעה דומה הפנני ר' אברהם פרנקל, ע"פ מחקרו של אביו פרופ' יונה פרנקל, כ"י אוקספורד, בודליאנה Opp. 758 (נויבאואר: 1105; מתכ"י: 17711; מאה יד), דף 74ב, בו נכתב 'בישועתך תגביה קרנינו'.
ציינתי בתחילת דברי, שהנוסח הנפוץ 'תרים ותגביה' הוכנס ע"י רוו"ה בעקבות דברי ויעתר יצחק, לומר בבנין הפעיל כדי להשוות את פועל תרים עם פועל תגביה. ויש להוסיף שנוסח זה עתיק גם כן, שכ"ה בר"מ ובנוסחאות תימן ורומא. להבהרת הדברים יש להוסיף, שבעל סדור עבודת ישראל והרב אריה לייב פרומקין כתבו שגרסת הרמב"ם היא 'תרום', שכן נמצא בדפוסים המצויים. אך כבר נתגלה לנו כת"י עליו חתם הרמב"ם שהוגה מספרו, ובו נכתב 'תרים'[26], וכפי שנדפס במהדורת שבתי פרנקל. וכן כתב הרד"י (לוח ארש, מהדורת אוצרנו, ירושלים תשס"א, עמ' לה), שנוסח התימנים 'תרום', כנוסח אשכנז הקדום. אמנם, אף שנוסח זה נמצא בתכאליל הנפוצים כיום, יעוין בסדור הרמב"ם (נוסח תימן, תשע"ז, עמ' טו) שהעיד שבתכאליל הקדומים נכתב 'תרים' ורק בתכלאל עץ חיים (מהמהרי"ץ) השתנה הנוסח ל'תרום'. ובדקתי בארבעה כי"י, ובשלשה מתוכם נכתב 'תרים'[27].
♦
ברוך שאמר: ובשירי דוד עבדֶך-עבדְך
בתיבת 'עבדך' שב'ברוך שאמר' מצינו חילופי ניקוד. יש המנקדים בסגו"ל ויש המנקדים בשו"א. בדיוני בניקוד תיבת תורתך שבברכות התורה כבר כתבתי ששתי צורות הניקוד שוות, אלא שהסגו"ל בא במקום הפסק. לפי כלל זה, לכאורה ניקוד תיבת 'עבדך' תלוי בכוונת המאמר, אותו יש לפרש בשני אופנים. אפשרות אחת לפרש, ש'שירי דוד עבדך' מתייחס לשלפניו, שהקב"ה משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו ובשירי דוד עבדו. לדרך זו, יש לנקד 'עבדֶך' בסגו"ל, שהרי בה מסתיים המשפט. אפשרות שניה, תיבות אלו מתייחסות להמשך הברכה, שבשירי דוד עבדך נהללך וכו'. לדרך זו יש לנקד בשו"א, שכן עומדת תיבת 'עבדך' באמצעו של משפט. מדברי ר"י בר יקר נראה שתיבות 'נהללך' וכו' חוזרות ומתייחסות ל'ובשירי דוד עבדך', וכן הוא הפיסוק ברש"ס (סדור הרב שבתי סופר, בלטימור תשס"ג, עמ' 55). אבל בצידה לדרך (הובא אצל ר"א לופיאנסקי, תפילה למשה, ירושלים תשע"ו, עמ' 162) נראה שתיבת 'עבדך' מסיימת את המאמר. וכן נראה לפי מש"כ בסדור הגר"א כת"י, שהיא סוף המאמר, וכן הובא בשם בעל התניא בסדור עליות אליהו, ע"ש.וכבר העיר בזה רש"ס, וז"ל: "עבדך. הדל"ת של עבדך בשב"א כמו 'אני עבדך בן אמתך', תלים קי"ו. ושמעתי מדקדקים דקדוקי עניות שאומרים עבדך הדל"ת בסגו"ל, וטעות הוא בידם כי לא תנקד הדל"ת בסגו"ל כי אם בהפסק, כמו 'אנה י"י כי אני עבדך', שם בתחלת הפסוק, ואין כאן הפסק כלל", ע"ש. אמנם תרעומתו על המנקדים בסגו"ל, לשוא היא, כפי שכתבתי שניקוד התיבה תלוי בהקשרו של המשפט, בו יש פנים לכאן ולכאן. עוד יש להוסיף, דאף אם תיבת 'עבדך' קאי אדלקמן, עדיין ניתן לנקדה בסגו"ל. שהרי תיבת 'אלקינו' חותמת את המשפט, וא"כ לכאורה תיבת 'עבדך' משמשת במקום אתנח, 'ובשירי דוד עבדך, נהללך יי א'להינו', ואף הפסקה כזו יש לנקדה בסגו"ל. אמנם בזה אל לנו לתפוס את רש"ס, שהרי בסידורו קבע את סוף המשפט בתיבת 'ובזמירות', וא"כ אין תיבת 'עבדך' משמשת באתנח, ע"ש. והמעיין בסידורים הנפוצים יראה שגם בפיסוק משפט זה מצינו חילופים שונים.
לפי הנכתב עד כה, נראה פשוט שהנוהגים כהגר"א ומבקשים להתפלל ע"פ דבריו, יש להם לנקד תיבה זו בסגו"ל. וכך באמת ניקדו בסדור הגר"א בנגלה ובנסתר (מכון פרקי אליעזר)[28], ובסדור עליות אליהו ע"פ הגר"א. וכן בסדור אזור אליהו, במהדורות ראשונות ניקדו בסגו"ל, ועל כך העירו: "ובשירי דוד עבדך. בסגול ע"פ סידור כ"י (וכתוב שם עבדיך ביו"ד להדגשת הסגול) אבל בכל ס"י הוא בשוא, והניקוד בסגול הוא משינויי רז"ה. הפיסוק בברכה (עבדך, ובזמירות, שמך, חי העולמים) הוא ע"פ הביאור בסידור כ"י (על דרך הקבלה) וכן הוא בחלק מס"י (למשל קראקא שנ"ז)", ע"ש. אבל במהדורות האחרונות שינו וניקדו בשו"א, וכתבו בהערתם: "ובשירי דוד עבדך. בשו"א כ"ה בכל ס"י וגם בסי' רש"ס ור"ע ור"א, והניקוד בסגול הוא משינויי רז"ה" וכו', ע"ש. ודרכם מעט תמוהה, מדוע שינו מהניקוד התואם את דעת הגר"א, והנפוץ כיום, לניקוד הקדום? וכעין זה יש להעיר בהמשך הברכה על תיבת 'לשמך', ע"ש.
יש להדגיש, שאף ש'בכל ס"י' נמצא 'עבדך' בשו"א, עדיין אין זו ראיה למסורת קדומה. המעיין בסדורים ישנים יראה שבמקומות רבים תיבות המסתיימות בכ"ף סופית מנוקדות ' ָך', וכלשון ארמית\לשון חכמים.[29]
וכבר העירו בזה הקדמונים בניסיון לשנות את התופעה. כתב המהרי"ל (מנהגים, סדר תפלות ר"ה, מהד' מכו"י, עמ' רפג): "כל תיבה שמסיימת לך מך לך תך היה אומרו בסגול", ע"ש. כוונתו פשוטה, מהרי"ל בא לאפוקי מהאומרים תיבות אלו בסיום ָך כלשון ארמית ולשון חכמים, כיון שהקפיד לומר בלשון המקרא. וע"ע רש"ס (הקדמה כללית, פרק ו', עמ' 52-53) שהאריך בזה והביא שכן הוא דעת רא"ק ומהרש"ל. והוסיף לציין זאת ממהרש"ל, בתפילת ר"ה על תיבות 'משכן כבודך' ובהושענות (למען אמיתך). וע"ע דברי המהדיר במבואו לסדור רש"ס (עמ' לא-לב) .
רש"ס מחלק בדבריו ואומר שהמנהג לנקד ָך היה רק במקומות בהם התיבה הפסיקה את המשפט, אבל במקום שאין צורת הפסק, ודאי הניקוד הוא ְךָ. ויש לדקדק כן גם בדברי המהרי"ל, שכתב 'תיבה שמסיימת לך... היה אומרו בסגול', מהזכרת סגו"ל נראה שכוונתו לתיבות הבאות בצורת ההפסק.
אמנם המעיין בסדורים ישנים יראה שבהם מנוקדות תיבות אלו ָך בכל מקום, אף בלא צורת ההפסק. וכך מתבאר מדברי רש"ס במספר מקומות שחולק על הסדורים שכתבו צורת הפסק אף במקום שודאי אינו מפסיק, כמו תיבת 'נהללך' ב'ברוך שאמר' ותיבת 'קדושתך' שבסוף קדושה. וכן בסוף תפילת 'הכל יודוך' בשחרית של שבת מצינו שמנוקד 'אין כערכָך ד' אלקינו... ואין זולתָך... אפס בלתָך... ואין דומה לָך', כך הוא בסדור דפוס לובלין שי"ד, כ"י פריס, הספרייה הלאומית hebr. 644 (מתכ"י: 11540; מאה יג-יד), דף 1א, ועוד רבים כאלו אין מספר.
בכי"י רבים מצינו גם שמנוקד 'עבדָך'. וכבר רמזו לזה בסדור אזור אליהו שכתבו שמצינו פיסוק כדעת הגר"א בקראקא שנ"ז, אך לא הביאו מכך ראיה לניקוד 'עבדך' בשו"א. והטעם לכך פשוט למעיין, שהרי בסדור זה מנוקד 'עבדָךְ'.
ורעם ונשאם עד העולם (תהלים כח, ט)
בספרי תהלים מדויקים צוין געיא-מתג תחת הו"ו השרוקה שבתיבת 'וּֽרְעֵ֥ם'. וז"ל רד"ק[30] (מכלול, דפוס ליק, דף קלז.; מהדו' מכון שלמה אומן, עמ' תקכו-ז): "ופעמים גם בלא גרונות תאריך התנועה הקטנה וישתתף פתח עם השו"א כמו רֻֽטֲפַש בשרו מנוער (איוב נג), או בא מאריך עם חירק כמו ונקף סִֽבְכֵי היער (ישעיה י) ואע"פ שאין נקוד פתח עם השו"א אתה קורא השו"א כמו שו"א ופתח וכו' וכן אם תהיה וי"ו תחלת המלה כמו וּֽשֵׁבה שביך (שופטים ה, יב), וּֽסְגוֹר דלתיך (ישעיה כו, כ), וּֽשְׁתֵה בלב טוב יינך (קהלת ט, ז) אבל אם המלה בשראשיתה ו"ו נקשרת (ר"ל במקף) עם המלה שבצדה אע"פ שהו"ו במאריך השו"א נח ולא יקרא כמו שו"א ופתח כמו וּשְׁלַח-לי עצי ארזים (דה"ב ב, ז)". על דבריו כתב ר' אליהו בחור (בהגהותיו שם): "דוקא וא"ו בשורק ותנועה אחרת עמה שיקראו המשוררים יתד ולא אופן אחר", ע"ש. כדברים הללו כתב הבחור גם בחבורים נוספים שלו (פרקי אליהו שיר יב[31]; טוב טעם פרק ז[32]). כעין דבריו מצינו במסורה שבכתר ארם צובה (שופטים ה, יב) וז"ל: "וּשֲבה וּסֲגֹר וּשֲלַח וּשֲמָע כאשר יתיצב הטעם על האות השלישי עם גיעיה באות הראשון יהיה פתח", ע"ש. ויש לעיין, האם מודה הבחור למסורת הכתר, ובמקום שהטעמת המילה מלעיל יכול לבוא חטף, וכפי שמצינו בכמה מקומות [וּֽסֳעָ֑דָה (מלכים א יג, ז) וּֽקֲרָ֔אוּ (ישעיה לד, טז) וּֽשֲׁמָ֔עוּ (שם מח, יד) וּֽצֳעָ֔קִי (ירמיה כב, כ) וּֽזֳעָ֑קוּ (שם מח, כ)].לאור דברים אלו נראה שגם בתיבת 'ורעם' ראוי להניע את השו"א שתחת הרי"ש[33]. ונראה שכן הבין במנחת שי על אתר שציין למה שכתב בספר שופטים, ע"ש. וכן ר' זליגמאן בער (בעל סדור עבודת ישראל) הדפיס בתהלים שלו (כתובים ספר תהלות, זליגמן בער, לייפציג תרמ, עמ' 14) 'וּרֲעֵם' בחטף פתח[34]. אמנם עדיין יש לעיין, במנחת שי על אתר כתב: "בס"ס [ספרי ספרד] המדוייקים הוא"ו במאריך וזה מ"ש בחילופים ב"א ורעם יוציא הרי"ש ב"נ לא יוציא ועיין מה שכתבתי בשופטים ה'". נוסח החילופים שציין, הוא הנדפס במקראות גדולות ויניציאה רפ"ה. ויש לעיין קצת בלשונו 'יוציא הרי"ש', אע"פ שמצינו אצל בעלי המסורה הלשון 'יוציא' בכדי לציין שוא נע, לדוגמא: "המשרתת לכל האותיות בכל המקרא בראש התיבה ובאמצע התיבה ובסוף התיבה ואשר תצא בלשון ואשר לא תצא" (דקדוקי הטעמים, מהדורת בער-שטארק, עמ' 12 ובהמשך) [35], במקומות אלו מילת 'יוציא' מתייחסת לשו"א, אבל כאן לשון 'יוציא הרי"ש' לכאורה אינה ברורה. עוד יש לציין, שבחילופים של מושיאל בן עוזיאל (ספר החילופים, כתאב אלכלף אלדי בין אלמעלמין בן אשר ובן נפתלי, מהדורת א' ליפשיץ, הוצאת מאגנס, ירושלים תשכה, עמ' מה) לא נמצא חילוף זה, וגם בשאר רשימות החילופים נמסר רק החילוף אם יש געיא בו"ו או לא, ואין התיחסות להנעת השו"א, (ראה כ"ד גינצבורג, המסורה, לונדון תרמ, ח"ב עמ' תקפד).
וביותר יש להעיר, שישנם שני מקומות נוספים בתהלים, בהם מצינו ו"ו שרוקה בגעיא ובשניהם אין סימן להנעת השו"א (והם ללא חטף בכתר ארם צובה ובשאר כי"י טברניים שבדקתי), והם: 'ובשבט' (עח, סז), 'וכזבח' (פג, יב), על אף ששניהם מוטעמים בשוה (משרת מרכא לפני רביע מוגרש). וכבר ציין י' ייבין (כתר ארם צובה ניקודו וטעמיו, עמ' 251-252) שמצינו געיא לפני אות שואית בהברה לפני הטעמת המרכא שלפני רביע מוגרש בשלושים ואחת הקרויות בספרי אמ"ת[36]. ולא מצינו אף מקום שמסומן להניע השו"א בחטף[37], ומסתבר שיש להניחו.
העולה מהדברים: לדעת המנחת שי ובעל עבודת ישראל יש להניע את השו"א בתיבת 'ורעם', אמנם כפי הנראה מהשוואה למקומות דומים נוספים בספרי אמ"ת מסתבר יותר להניח את השו"א כמנהג העולם.
♦
קומה עזרתה לנו (תהלים מד, כז)
יש המטעימים תיבת 'קומה' מלעיל, וטעות היא בידם, שיש להטעימה מלרע. ובתהלים מוטעמת היא בדחי (ימנית\טפחא בראש), הוא טעם המשמש בספרי אמ"ת בלבד, וסימנו קודם התיבה. וכבר העידה המסורה (מסורה הנדפסת, תהלים לה, ב) שכל 'קומה' בתהלים מלרע מלבד 'וקומה בעזרתי' (לה, ב), והובאה במנחת שי (תהלים מד, כז; לה, ב).♦
הללוי'ה - הללו י'ה - הללו-י'ה
בגמ' פסחים (קיז.) נחלקו תנאים ואמוראים האם 'הללוי'ה' היא תיבה אחת או שתים. בספרים שלנו מקובל לכתוב הללוי'ה בתיבה אחת, כנראה בעקבות הכרעת המנחת שי (תהלים קד, לה) ע"פ הרד"ק (שם). אמנם כבר ידוע כיום שבמסורת הטברנית נכתבה בשתי תיבות מוקפות (ראה תנ"ך מהדו' הרב ברויאר; תנ"ך דעת מקרא, שנו"ס בתחילת כרך תהלים). ויש להוסיף, שגם במסורת אשכנז היו אלו שתי תיבות, שכן ברוב סדורים כי"י נכתב בב' תיבות[38].[39]אגב, יש לציין מקור למימרא דריב"ל שתיבת הללו י'ה כולל שם ושבח בבת אחת. תפילת הודו הנאמרת בכל יום מקורה בדברי הימים א (טז, ח-לו) וחלק ממנה מקביל לתהלים (פרק קה) בשנויים קלים. בסופה אומרים (פסוק לו) "ברוך י"י א'להי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמרו כל העם אמן והלל לי"י". בפסוק המקביל בתהלים (קו, מח) נאמר "ברוך י"י א'להי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללו י'ה". מההקבלה נראה ש'הללו י'ה' שוה ל'והללו לי"י'.
♦
עשה משפט לעשוקים (תהלים קמו, ו)
ברוב הסדורים וספרי תהלים מנוקד לַעֲשוּקִים, בלמ"ד פתוחה, אבל בתנ"ך ברויאר (ובכתר ארם צובה) מנוקד לָעֲשוּקִים בקמץ.♦
רצון קונם – קונהם - קוניהם
בנוסח אשכנז הקדום בברכת 'יוצר אור', נהגו לומר 'וכולם עושים באימה וביראה רצון קונהם' או 'קוניהם'[40]. כבר בזמנו של רש"ס היו שרצו לשנות ולומר 'קונם', והוא מתנגד לשינוי זה, וז"ל (הקדמה כללית פ"ז הגה"ה טו): "אמרתי לגלות טעות קצת בני עמנו המתחכמים ואומרים בברכת יוצר אור 'וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם' ואינם רוצים לומר 'קוניהם', ובאמת קוניהם הוא הנוסח האמתי" וכו'. וע"ע בשו"ת לחם רב (מבעל לחם משנה, סי' א') שנשאל: "ילמדנו רבינו, בתפלת השחר שאנו אומרים עושים רצון קוניהם, אם יש לגרוס קונם משום דאין שייך לומר לשון קוניהם שהוא לשון רבים חלילה וחסף או אם נגרוס כאשר מצאנו מקדמונינו זקנינו ע"ה רצון קוניהם שכתוב כן בכמה מחזורים חדשים גם ישנים, ושמא כן מסרוהו אנשי כנסת הגדולה וכו'. תשובה, מזקנים אתבונן אטו ניקום אנן לבטל נוסחא הקדומה האמורה מפי סופרים ומפי ספרים זקנים עם נערים" וכו' ע"ש.בהמשך דבריו כתב רש"ס וז"ל: "ובסדור פראג כתוב קונהם בלא יו"ד אחר הנו"ן וכן הוא בסדור מהרש"ל וכתב וז"ל: 'רצון קונהם בלא יו"ד וביו"ד משתמע חירוף דהוי לשון רבים וכן לפני י"י עושנו חסר יו"ד ודו"ק' עכ"ל. וגם זה נכון הוא, אך יש להפליא על הגאון מהרש"ל שתים וכו' והשנית שכתב ביו"ד משתמע חירוף והלא נמצאים הרבה פסוקים מדברים נגד הש"י לשון רבים כמו אני י"י א'להיכם (ויקרא כ"ו) איה א'לוה עושי (איוב ל"ה) ישמח ישראל בעושיו (תלים קמ"ט) והם באין בלשון תפארת ליחיד לשון רבים" וכו', ע"ש. וכעין זה כתב הלחם רב (סי' א) שהבאתי לעיל.
ובפרי חדש (או"ח סי' תכו) הוסיף, וז"ל: "ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, ומה"ר אברהם די בוטון ז"ל בתשובה לחם רב סימן א' האריך בראיות להוכיח דמאן דקאמר הכי לא משתבש. ובספר ערוגת הבשם פרק כ"א כתב שיו"ד קוניהם הוי תמורת ה"א למ"ד הפועל[41] כמו 'בורא שמים ונוטיהם' (ישעיה מב, ה) וכן עיקר על דרך הדקדוק. ואם זכית להבין קרא דכתיב בקהלת (יב, א) 'וזכור את בוראיך' מלא ביו"ד בין תבין את אשר לפניך", ע"ש.
אמנם, על אף ההתנגדות והצדקת הנוסח הקדום, בתחילת המאה הי"ח כבר מצינו מספר סדורים שתקנו את הנוסח ל'קונם' או לנוסח אחר[42]. וכן כתב במעשה רב (אות לד) בשם הגר"א, לומר 'קונם' ולא 'קוניהם'. וכן הוכנס בסדורים שלנו ע"י רוו"ה[43].
אגב, בסדור אזור אליהו כתבו: "רצון קונם. ולא קוניהם - מע"ר לד. ובכל ס"י הנוסח קונהם (ואעפ"כ מצאנו בסידור קראקא של"ח רצון קונם)" וכו', ע"ש. בדקתי בסדור קראקא של"ח, אך גם שם הנוסח 'קוניהם' בחול ו'קונהם' בשבת. כנראה התכוונו לפיוט 'א'ל אדון' בו נדפס שם 'רצון קונם'. אמנם בדיקה שערכנו מעלה שלא נמצא נוסח זה באף סדור משנות הש' או קודם להם. רק בכ"י פריס, הספרייה הלאומית hebr. 1470 (מתכ"י: 71144; שנת שע"ג), דף 8א, מצאתי נוסח 'קונם' (ואעפ"כ בדף 19ב ב'א'ל אדון' נכתב 'קוניהם'). ממצא זה ממילא אינו מעלה ואינו מוריד בדיון הכללי, שזה דבר ברור שהנוסח הקדום היה 'קונ[י]הם' והיו שנטו לשנות. בזמנו של הגר"א כבר נתקבל במקצת סדורים נוסח 'קונם', ובפרט בסידורם של ר"ע ור"א. ולכן, על אף שכאן קיבל הגר"א את הנוסח החדש, אין הכרח שזה חידוש נוסח שלו, אלא שהעדיף לקבל את הנוסח החדש על פני הישן. [וככל הנראה אף היה ידוע לגר"א שנוסח זה חדש הוא, שהרי כבר העידו ר"ע ור"א שנוסח הסידורים היה 'קונהם'. ואפשר שיש לדחות, ועדיין יש לעיין.]
קודם לדפוס לא מצאתי את נוסח 'קונם', למעט כ"י אחד כנוסח צרפת, עליו הודיעני ר' אברהם פרנקל ע"פ מחקרו של אביו פרופ' יונה פרנקל ז"ל, הוא כ"י ספריית הוטיקן, ebr. 324 (מתכ"י: 8635; שנת קנ"ה), דף 9ב.
♦
לְאֵ'ל בָרוּךְ... לְמֶּלֶך - לָאֵ'ל בָרוּךְ... לַמֶּלֶך
ברוב הסדורים הנפוצים, גם תיבת 'לא'ל' וגם תיבת 'למלך' מנוקדות בשו"א, למעט בודדים המנקדים 'לָא'ל' בלמ"ד קמוצה, ו'לַמלך' בלמ"ד פתוחה. על ניקוד תיבות אלו כתבו בהערות לסדור אזור אליהו כך: "בקמ"ץ ופת"ח. כ"ה ברוב ס"י וגם בסידור ר"ע ור"א תע"ג ובסידורים שאחריו, וכ"ד רש"ס. אבל במקצת ס"י וגם ר"ע ור"א תפ"א מנוקד בשוא וכן גם בסידור רוו"ה". אמנם בדיקה שערכתי מעלה ממצאים שונים:לְא-ל... לַמלך: רש"ס ע"פ מהרש"ל; פראג רעו; רעט; רפז; מחזור לובלין שיא; מנטובה שיח; שכב; בסיליאה שלט; וניציאה שט; שנא; שנט גדול; הנאו שעו.
לְא-ל... לְמלך: ר"ע ור"א תסד ותפא ע"פ סדורים מדויקים; טורין רפה; ויניציאה שלט; שמז; שנט קטן; קראקא שנז; לובלין תלח; אמ"ד תמא; תפה; דיהרנפורט תעד; ווילהרמרש דארף תפה; פפד"א תקי.
לָא-ל... לַמלך: רש"ס ע"פ פירושו של הר"ר הירץ. וכן נוטה ר"ע ור"א תעג, שכ"ה בכתבים ועפ"י צווי של מו"ה צבי הירש; רז"ה; יד כל בו תפז; דיהרנפורט תצד; דרך ישרה אמ"ד תצד; אמ"ד תקכד; תקכו פולין; אשכנז.
לָא-ל... לְמלך: קראקא שלח; דרך ישרה פפד"א תסג (אבל בשבת: לְא-ל... לְמלך).
גם בכתבי היד המצב שונה. מתוך עשרים וחמשה כי"י שבדקתי, המתוארכים עד המאה הי"ד ועד בכלל, רק בשני כי"י נכתבה תיבת 'לָא'ל' בקמ"ץ[44], ובכל העשרים ושלשה האחרים, ננקדה בשו"א. בשלשה כי"י בלבד ננקדה 'לַמלך' בפת"ח[45], ובשאר עשרים ושנים כי"י, בשו"א.
♦
עושֶה - עושֵה חדשות
הנוסח הנפוץ בסדורים היום הוא 'עושֶה חדשות' בסגו"ל, כך הדפיס רוו"ה ע"פ רז"ה וכ"ה בסדור רש"ס. אמנם ר"ע ור"א הדפיסו 'עושֵה' בציר"י. וכבר העיר הרב דוד יצחקי (לוח ארש, מהדורת אוצרנו, ירושלים תשס"א, עמ' רנ, על שערי דמעות הערה 95, על שערי תפילה אות עו), שכיון שתיבת 'עושה' סמוכה לתיבת 'חדשות', לכאורה ראויה להינקד בציר"י.♦
ובשכבך
בכללי הדקדוק המקובלים כיום ישנם בעיקר שני סוגי מתגים, מתגים קלים ומתגים כבדים [בפי חוקרי מסורה ומדקדקים רבים הם נקראים געיה קלה וגעיה כבדה]. כלל זה יסודו בדברי יהב"י הנקדן בשער המתיגות[46], וכעין זה (בלשון אחרת ועם פרטים נוספים) בדברי הבחור (טוב טעם פ"ז).בכדי לפשט את העניין, אציג מספר דוגמאות. המתג הקל יבוא תמיד בהברה פתוחה שאינה סמוכה לטעם המילה. היינו, תמיד יהיה שוא נע, חטף או הברה שלמה בין המתג ובין הטעם. כגון: בִּֽירִיחוֹ֒ (יהושע ה, יג), שָֽׁמְנ֣וּ (ירמיה ה, כח), וְשִֽׁעֲשַׁ֥ע (ישעיה יא, ח).
לעומתו, המתג הכבד[47] בא בהברה סגורה (לפני דגש חזק או שוא נח) בתחילת התיבה, כשההברה השלישית פותחת בשוא נע או חטף ומוטעמת בטעם מפסיק. אמנם זה דווקא במקום שהשוא נע בא באות דגושה או שוע נע הבא אחר שוא נח, אבל שוא נע הבא אחר תנועה גדולה אינו סיבה למתג כבד. [ישנם יוצאים מן הכלל לכאן ולכאן, ואכמ"ל.] לדוגמא: וַֽיִּשְׁמְע֞וּ (בראשית ג, ח), וַֽיְשַׁלְּחֵ֞ם (בראשית כה, ו), הַֽמַּחֲנֶ֖ה (בראשית נ, ט), מִֽתְיַהֲדִ֔ים (אסתר ח, יז). כל זה מבואר בספרי המדקדקים, ובראשם יהב"י הנקדן (שער המתיגות) והבחור (טוב טעם פ"ז).
אמנם, חוקרי מסורה ומדקדקים בני זמנינו העירו, שמצינו מספר מתגים כבדים שאינם נכללים בכלל זה. ובלשונם: 'געיה כבידה לא סדירה' (היינו, מתג כבד לא סדיר). המקרה הנפוץ הוא, כשהטעמת המילה מרוחקת מהמתג שלש הברות (או יותר). לדוגמא: וַֽיַּשִּׂגֵ֑ם (בראשית מד, ו), הַֽנִּשְׁאָרִים֘ (מ"ב ז, יג), וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ (בראשית יט, טז).
כתב הגר"א בדקדוק ופירוש עה"ת (ד"ה היתה, כללי שוא נע אות ו): "אם יבא לפניו מתג אזי הוא בודאי נע חוץ משמושי אית"ן של שרש היה חיה האית"ן במתג ואחריו נח", ע"ש. היו שהבינו את דבריו כפשוטם, שבכל מקום שימצא מתג לפני ניקוד השוא, יש להניע את השוא. ומחמת כן רצו להניע השוא שתחת הבי"ת בתיבת "ובשכבך", בה בא מתג תחת הו"ו וממילא השו"א שאחריו יש לו לנוע.
אמנם בהמשך דבריו (שם, כללי מתג אות ב) כתב: "שלושה מתגים נכרים, דהינו שלפעמים יהיה המתג ואחריו נח או דגש ונגינה וברב הוא בא על מ' מתפעל כמו מתיהדים", ע"ש. ככל הנראה כוונתו למתגים כבדים. ופשוט שאין כוונתו לומר ששו"א הבא אחר מתג כבד הוא נע, שבפשטות טעם כלל זה הוא מפני שהמתג אינו יכול לבוא בהברה סגורה, אך כיון שראוי הוא לבוא אף בהברה סגורה לפני דגש, כמו "הַֽנִּשְׁאָרִים֘", ה"ה שראוי הוא לבוא לפני שוא נח, ומאי שנא. עוד יש להוסיף, שישנם מתגים כבדים רבים בכל התנ"ך, ובכל תפוצות ישראל נוהגים להניח שואים אלו. הרי דוגמאות מפסוקי דזמרה: הִֽתְהַלְלוּ֙ (דה"א טז, י), וַיִּֽתְהַלְּכוּ֙ (שם פס' כ), וּ֝מֶֽמְשַׁלְתְּךָ֗ (תהלים קמה, יג). ועל כן נראה פשוט ששוא הבא תחת הבי"ת בתיבת 'ובשכבך', נח.
כבר הבאתי לעיל [בדיון על תיבת 'ורעם'], שאם יבוא המתג בו"ו שרוקה בראש המילה, השו"א שאחריו ינוע. וכתבתי שם בשם הבחור והמסורה שבכתר ארם צובה, שכלל זה הוא רק במקום שהשוא סמוך להטעמת המילה. אמנם יש שרצו לומר שגם באופנים אחרים השוא נע, וכדבריהם מצינו במספר מקומות. כגון: וּֽלֲהַבְדִּ֔יל (בראשית א, יח; ויקרא י, י), וּֽתֲכַסֵּנוּ֘ (ירמיה ג, כה), וּֽתֲבֻקְשִׁ֗י (יחזקאל כו, כא), בכל המקומות הללו באה הגעיא בכתר ארם צובה ובשאר ספרים מדויקים ובכתר אף מסומן הנעת השוא ע"י חטף פתח. אמנם כל המקרים הנזכרים הם במקומות שהמתג אינו תחת כללי המתג הכבד, אך ישנן עשרות היקרויות של ו"ו שרוקה בראש מילה במקום הראוי למתג כבד (סדיר או לא סדיר), ובאף אחת מהן לא נמצא בספרים המדויקים חטף פתח. דוגמאות: מתג כבד סדיר: וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ (ויקרא יט, ט), וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים (בראשית א, יד), וּֽבְעַמְּךָ (שמות ז, כט; ח, יז; דה"א כא, יז), וּֽבְאַהֲרֹן (דברים ט כ), וּֽלְאַהֲרֹן (שמות ח, ד; כא; ט, כז; י, טז; יב, לא), וּֽלְיַעֲקֹב (בראשית נ, כד; שמות ו, ח; לג, א; במדבר לב, יא; דברים א, ח; ו, י; ט, ה; כז; כט, יב; ל, כ; לד, ד), וּֽלְתִתְּךָ֣ (דברים כו, יט). מתג לא סדיר: וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֘ (בראשית יז, כ), וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֘ (במדבר י, י), וּבְתַבְעֵרָה֙ (דברים ט, כב) וּֽבְשִׁלְיָתָ֞הּ (שם כח, נז). ופשוט הוא שבתיבת 'ובשכבך' ראוי להניח את השוא שתחת הבי"ת. וכך מפורש אצל יהב"י (שער המתיגות), במקנה אברהם ובדברי ר' אליהו בחור (טוב טעם פרק ז), שמתגים אלו הם בכלל מתגים כבדים הרגילים (יהב"י והבחור אף מזכירים בדבריהם את תיבת ובשכבך), ובכה"ג פשוט שיש להניח את השוא.
רק בדברי רש"ס מצאנו שכתב שיש להניע את השו"א שבתיבת 'ובשכבך' מפני המתג, ודבריו נסתרים משלשת הקדמונים הנזכרים. יש להדגיש, אף בסדורים בהם מסומן להניע את השוא בתיבת ובשכבך, בכל זאת לא ציינו כן בשאר המקומות, כמו בפסוק זְכֹר֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב אַל־תֵּ֗פֶן אֶל־קְשִׁי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאֶל־רִשְׁע֖וֹ וְאֶל־חַטָּאתֽוֹ הנאמר בנוסח ספרד ב'והוא רחום' שבשני וחמישי [וכן לנוסח אשכנז המצטט את הפסוק בלשון רבים] ובסליחות, בו לא נמצא אף סידור אחד המסמן להניע את השו"א.
קיימים עוד פרטים רבים בנוגע למתגים כבדים, וכנראה לא בכל מקום יש לשים מתגים כבדים, אלא שכללים אלו מתייחסים רק למקומות בהם המתגים ראויים לבוא. עוד יש לציין, שישנם מתגים כבדים רבים שחסר בהם אחד מהכללים, ואכמ"ל. ועי' דקדוקי שי, ביאורים סי' ז.
עוד יש להדגיש, שמדברי המנחת שי (מאמר המאריך) נראה שלא הבחין בין מתגים קלים ומתגים כבדים. אמנם כפי שכתבנו הוא המקובל היום ע"פ יהב"י הנקדן, וכן נראה למעיין בתנ"ך, ופשוט.
♦
לעד קַיָמֶת - קַיֶמֶת
בסידורים הנפוצים נכתבה תיבת קיָמת ביו"ד קמוצה, כפי שהדפיס רוו"ה בעקבות ויעתר יצחק. הטעם פשוט, תיבת 'קימת' מפסיקה את המשפט, ובצורה זו משתנה הסגו"ל לקמץ. אך היו שבקשו לשנות ולנקד בסגו"ל, בטענה שבכל הסדורים הישנים תיבה זו מנוקדת בסגו"ל. אותה שאלה ידועה בתיבת 'הגשם' בברכת מחיה המתים, אלא ששם שתי הנוסחאות נפוצות בין אצל המתפללים ובין בסידורים.אמנם, בתיבת 'הגשם', מלבד שלא נמצא הניקוד בקמץ בסידורים ישנים[48] [הוא מתיקוני ויעתר יצחק, שהוכנס לסדורים ע"י רוו"ה], ישנה שאלה נוספת, האם תיבת 'הגשם' מפסיקה את הענין, שהרי לכאורה שבח זה הוא באמצעה של סדרת שבחים:
משיב הרוח ומוריד הגשם,
מכלכל חיים בחסד,
מחיה מתים ברחמים רבים,
סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים.
וכפי שתיבת 'בחסד' אינה מנוקדת בצורת הפסק, בחָסד, כך לכאו' גם תיבת 'הגשם' אינה ראויה להינקד בצורת ההפסק. אך זה אינו ברור, יעויין בהערות לסדור רש"ס, שם כתבו המהדירים על תיבת 'הטל' בנוסח ארץ ישראל כך: "במלאכת עבודת הקדש (סלוניקי שכ"ח) בעמ' 2 נקודה כאן, שלא יראה כחוזר מלת מכלכל לטל הנזכר. ובר"ע ור"א (מהדורת תע"ג) נקודתיים אחר תיבת הגשם", ע"ש. א"כ אפשר שראויה כאן צורת ההפסק. אכן במהדורתם הבאה של ר"ע ור"א, תפ"א, כבר מחקו את הנקודתיים, ועדיין יש לעיין.
טענתם השניה, שבכל הסדורים הישנים תיבת 'קימת' מנוקדת בסגו"ל, לכאורה טענה אלימתא היא. אמנם באמת הענין צריך בירור. כל המעיין בסדורים ישנים יראה בבירור שבמקומות רבים לא נהגו לנקד בצורת ההפסק[49], בפרט בחילוף סגול-קמץ. התופעה המוכרת ביותר היא ברכת היין. נהגו ישראל לברך על היין בטקסים רבים ובמסגרות שונות, ותמיד בקול רם, כמו בליל שבת בקידוש בבית הכנסת, קידושין, מילה, שבע ברכות ועוד. בכל כי"י וכן בסדורים מראשית שנות הדפוס[50], תיבת הַגֶּפֶן מנוקדת בסגול. וכן נדפס אף בסידור דיהרנפורט תקנב, דף קסט ע"ב, ראה צילום.
כבר האריך רש"ס לסתור את המנהג ולקבוע שיש לנקד בקמ"ץ, וז"ל בהגדתו: "אך מה שנוהגים כל ישראל לקרות הגימ"ל של הגפן בסגו"ל הוא דבר נפלא מאד, מאחר שידוע בחכמת הדקדוק שהסגו"ל משתנה לקמ"ץ באתנחתא וסוף פסוק וכו', ומאחר שמלת הגפן בברכה זו היא סוף הברכה למה לא נאמר הגימ"ל בקמ"ץ כמו שאנו אומרים בברכת שחרית שלא עשני עבד אשר הכין מצעדי גבר בקמ"ץ מפני ההפסק כמבואר שם. לכן נ"ל שהנכון לקרות הגימ"ל בקמ"ץ ואין לשנות. אף כי אין בני אדם מורגלים בכך ולא ירצו לחזור מטעותם, אין להפליא על זה, כמו שכתב מהרש"ל בברכה מעין שבע העתקתי לשונו לעיל בברכה מעין שבע במלת מדשני עונג", ע"ש. הרי לנו עדות שגם בברכת הגפן נהגו כולי עלמא לנקד בסגו"ל, ואעפ"כ האשכנזים היום אומרים אותה בקמ"ץ[51].
תופעה זו נפוצה בכתבי היד גם במקומות נוספים. לדוגמא, בברכת שלא עשני עבד רובם המוחלט של כי"י מנקדים עֶבֶד בסגו"ל. וככל שכהי"י יותר מוקדמים, כך הנטייה לשימוש בצורת ההקשר נפוצה יותר, מתוך שבעה עשר כי"י שבדקתי, כולם עד המאה הי"ד ועד בכלל, מצאתי בעשרה מתוכם בסגו"ל, בחמשה מהם בקמץ[52] ובשנים נוספים תוקן מסגו"ל לקמץ.[53]
רק בברכת המכין\אשר הכין מצעדי גבר, נמצא גָבֶר בקמ"ץ בכל כהי"י האשכנזיים שבדקתי [אמנם במנהגים אחרים, אף בברכה זו מצינו כי"י המנקדים בסגו"ל, גֶבֶר[54]]. עיון בנוסח התפילה שבימים נוראים מעלה ששם הקפידו יותר על צורת ההפסק. לדוגמא, 'עלילות מצעדי גָבֶר' בקמ"ץ. וכן ברוב כי"י בתחילת זכרונות נכתב 'רוח ונָפש' בקמץ כצורת ההפסק. ושמא ניקוד ברכת 'מצעדי גבר' הושפע מניקוד העמידה לראש השנה 'עלילות מצעדי גבר'.
יותר מכך כבר העירו החוקרים[55], שבמקומות אין מספר מצינו מקראות שהובאו במשניות וניקודם בספרים ישנים השתנה מצורת הפסק לצורת הקשר. לדוגמא, בסוף פרקי אבות צוטט פסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וָכָסֶף", מתוך עשרים ואחד כי"י שבדקתי, רשומים אצלי עשרה בהם תיבת 'וכסף' מנוקדת בסגו"ל, דלא כניקודו במקרא[56].[57]
היו שטענו שגם בלשון חכמים לא נהגו בצורת ההפסק כלל (ולכל הפחות בחילוף סגול-קמץ), ולכן אף כשהעתיקו פסוקים לא נהגו לנקדם בצורת ההפסק המקורית. ואכן בפרק ראשון שבהלל נאמר 'המגביהי לשֶבת', ונוקדה בסגול בקראקא שנז; מנטובה שיח (אבל בהגדה בקמץ); בסיליאה שלט (אבל בהגדה בקמץ); לובלין שיד; הגדה של פסח פראג שנ ושסו; כ"י פרמה, פלטינה Cod. Parm. 2071 (דה-רוסי: 519; מתכ"י: 13148; מאה יד-טו), דף 56ב. הצילום מדפוס קראקא שנז.
בדומה לכך, בכ"י ירושלים, הספרייה הלאומית Heb. 8°4199 (מתכ"י: B 943 B 949; מאה יד-טו), דף 102א, מצאתי 'להצהיל פנים משֶמן', בסגול, וכן בדף 105א: 'נשא משך הזֶרע' בסגו"ל. וכן בפסוקי דזמרה נאמר 'הנותן שלג כצֶמֶר' וננקדה בסגול בשלשה כי"י[58]. בדוגמאות אלו, אין המדובר בלשון המשנה, ואף לא בלשון תפילה עם ציטוטים מהמקרא, אלא בקריאת הפסוקים עצמם בתוך התפילה, ואעפ"כ לא הקפידו על צורת ההפסק. מקרים אלו מראים את השפעת השפה המדוברת על נוסח התפילה. כיון שבדיבור היום יומי לא הקפידו לדייק בצורות ההקשר וההפסק, נגרמו טעויות באמירת התפילה ובקריאת הפסוקים. כמובן שחלקי התפילה שאינם מיוסדים על פסוקים יכולים להשתבש ביתר קלות, וכן ישנן סיבות נוספות המשפיעות על הימצאות הטעות ועל התפשטותה.
♦
אמת שָאַתָּה - שֶאַתָּה [ברכת אמת ויציב ועוד]
שי"ן הזיקה מנוקדת בדרך כלל בסגול. אבל מצאנו גם כן שי"ן קמוצה, בשופטים (ו, יז) נאמר: "ויאמר אליו אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי אות שָׁאַתָּה מדבר עמי". וכתב רש"ס: "בכל מקום שנמצאת זאת המלה בתפלות צריך לקרות השי"ן בקמ"ץ כמו שהוא בפסוק 'שאתה מדבר עמי' (שופטים ו'). וטעם הקמ"ץ כתבתי בחבורי. וכן הוא בסדור מהרש"ל בשם סדור מהרא"ק", ע"ש. וכן האריך הרב נתן שפירא (ברכת המזון מהדורת אוצרנו תשמ"ט) להוכיח כדברי רש"ס. ובקצירת האומ"ר (אות ח) האריך בזה ר"ד יצחקי (לוח ארש, מהדורת אוצרנו, ירושלים תשס"א, עמ' תנט), ואחר שהעתיק את דברי ר' נתן שפירא כתב: "אך בסדורי אשכנז הישנים כמו סדור רב הירץ ש"ץ, הגדת פראג רפ"ז, הגדת אמסטרדם תע"ב, שי"ן שאתה הוא בסגו"ל. וכן הוא בתכלאל עץ חיים של מהר"י צאלח ובסדורי הספרדים וכן הוא גם בפי מתפללים אשכנזים רבים". ובסוף דבריו מסיק: "ובפרט בתפלותינו שאנו רגילים בלשון חז"ל בודאי דינו להנקד בסגו"ל כמנהג סדורי אשכנז הישנים וסדורי הספרדים והתימנים עד היום", ע"ש. עוד מצאתי בדברי הרב יצחק סץ (סדור רב עמרם גאון תפלת חול נספח לסי' סו עמ' 703) שציין לכ"י פרנקפורט 227 (מתכ"י: 23165) וכתב עליו בהערה: "אין בו תאריך משוער מאה ה13-15 וכו' יש בו כמה סימני עריכה מאוחרת (חלק מהם התחדשו אצל מהרש"ס מפרעמישלא) לדוגמא וכו' בברכת ק"ש בעזרת אבותינו שאתה הוא שי"ן קמוצה ולא שאתה בסגול וכן במודים שבשמו"ע שבחול ופעמיים בין בר"ה ובין ביו"כ", ע"ש. היינו, לדעתו ניקוד השי"ן בקמ"ץ הוא תיקון מאוחר ומוכיח על איחור העתקת כה"י. וכן בסדור אזור אליהו במהדורות הראשונות נוקד בקמ"ץ וכתבו: "השי"ן בקמץ. סידור רש"ס ע"פ הפסוק בשופטים (ו' י"ז), וכן מצאנו גם בסידורי פראג רע"ו ורע"ט ואף שברוב ס"י שלפני רש"ס מנוקדת השי"ן בסגול אך רוב ס"י שאחריו וסידור ר"ע ור"א ווילנא מכללם קבלו את השינוי וכ"כ המג"א סו"ס קפ"ז". אך במהדורות המאוחרות שינו וניקדו בסגו"ל, ובהערה כתבו: "השי"ן בסגול. כ"ה בכל ס"י שלפני רש"ס (פרט לסידור פראג רע"ט[59] שהוא חריג), וכ"ה בסידורי הספרדים ותימנים עד היום. ורש"ס שינה לקמץ כדעת מהרש"ל ועוד מדקדקים ע"פ הפסוק בשופטים ו', ובעקבותיו סי' ר"ע ור"א ועוד סידורים. אבל הרבה סידורים שאחריו (אפילו עד סי' שער רחמים שקלאוו תקמ"ח וסי' נהורא שקלאוו תקע"ה) לא שינו הן משום שלשון התפילה היא לשון חכמים (ואפי' ר"ע ור"א ניקדו בפרקי אבות ג' ח' בסגול), והן משום שאפי' בתנ"ך הקמץ הוא צורת חריגה. וע"ע במאמרו של הגר"ד יצחקי בהוספות ללוח ארש (מהדורת אוצרנו, ירושלים תשס"א, קצירת האומ"ר א' ח')", ע"כ.היינו, שלשת מומחי נוסח התפילה הללו הגיעו למסקנה כי ניקוד שי"ן קמוצה בתיבת 'שאתה' הוא תיקון מאוחר שנעשה ע"י המדקדקים. אמנם בדיקה מעמיקה יותר בכהי"י כנוסח אשכנז עד המאה י"ד ועד בכלל, מעלה תמונה שונה. שתי צורות הניקוד מצויות בכתבי היד, וכי"י רבים אף מנקדים בשתי הצורות גם יחד. כמו כן מצאתי מספר מקרים בהם נוקד בסגול ואח"כ תוקן לקמץ. בכדי לתת לקורא תמונה בהירה וברורה, אעתיק את תוצאות הבדיקה שערכתי.
שָאתה בקמץ: וינה, הספרייה הלאומית Cod. hebr. 75 (מתכ"י: 1352; מאה יג); מינכן, ספריית מדינת בווריה Cod.hebr. 410 (מתכ"י: 31428; מאה יג-יד), רוב כתב היד אינו מנוקד; יוסטון, מוזיאון לאמנות 2018.124 (לשעבר: מונטיפיורי 206; מתכ"י: 12305; מאה יג-יד), בכל ההיקרויות שבדקתי; לונדון, הספרייה הבריטית Add. 26954 (מרגליות: 649; מתכ"י: 5621; מאה יד); פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1904 (מתכ"י: 13061; מאה יד); ברלין, ספריית המדינה Or. Qu. 361 (שטיינשניידר: 51; מתכ"י: 17876; מאה יד); ספריית הוטיקן, ebr. 333 (מתכ"י: 11640; מאה יד), שאר כה"י אינו מנוקד; אוקספורד, בודליאנה Opp. 649 (נויבאואר: 1102; מתכ"י: 17708; מאה יד); אוקספורד, בודליאנה Opp. 758 (נויבאואר: 1105; מתכ"י: 17711; מאה יד); פראג, המוזיאון היהודי 120 (מתכ"י: 46954; מאה יד); בודפשט, הספריית האקדמיה למדעים אוסף קויפמן A 384 (מתכ"י: 12668; מאה יד), ביותר משש היקרויות שבדקתי; ירושלים, הספרייה הלאומית 4°681, 4°682 (מתכ"י: B 398 B 952; מאה יד); לונדון, הספרייה הבריטית Add. 11830 (מרגליות: 672; מתכ"י: 4927; שנת קל"ה-קמ"ד); אוקספורד, בודליאנה Can. Or. 86 (נויבאואר: 1103; מתכ"י: 17709; מאה יד), בחמשה מקומות, אבל בגליון לברכת המזון לחתונה נוקד בסגול, ציינתי לכך במקומו.
שֶאתה בסגול: לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27556 (מרגליות: 653; מתכ"י: 6091; מאה יג-יד); פריס, הספרייה הלאומית hebr. 641 (מתכ"י: 11537; מאה יג-יד); המבורג, ספריית המדינה והאוניברסיטה Cod. Hebr. 234 (שטיינשניידר: 97; מתכ"י: 1040; מאה יג-יד); לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27086 (מרגליות: 650; מתכ"י: 5767; מאה יד); המבורג, ספריית המדינה והאוניברסיטה Cod. hebr. 129 (שטיינשניידר: 90; מתכ"י: 961; מאה יד); ספריית הוטיקן, ebr. 326 (מתכ"י: 373; שנת קי"ג-קכ"ז); פריס, הספרייה הלאומית hebr. 653 (מתכ"י: 11546; מאה יד); גליון אוקספורד, בודליאנה Can. Or. 86 (נויבאואר: 1103; מתכ"י: 17709; מאה יד).
נמצא, שנים עשר כי"י[60] מנקדים בקמ"ץ בכל המקומות, ושמנה כי"י מנקדים בסגול בכל המקומות [היה ראוי לפרט את מספר הפעמים שבכל כ"י, אבל כעת אין לי פנאי לחזור ולמנותם].
בכ"י אוקספורד, בודליאנה Mich. 571 (נויבאואר: 1097; מתכ"י: 17704; שנת מ"ח), נראה שתוקן בברכות ק"ש לקמץ. קמץ במודים. ובמנחה של שבת בסגול.
כ"י מחזור וורמייזא, ירושלים, הספרייה הלאומית Heb. 4°781 (מתכ"י: 34201; שנת ל"ב-מ'), שלשה מקומות בקמץ\פתח. ושלשה בצירי (במקום סגול).
כ"י מחזור נירנברג, ציריך, יסלזון, דוד וימימה 9 (מתכ"י: 75001; שנת צ"א), ברוב המקומות שבדקתי נוקד בקמץ, אך במוסף לר"ה ובתפילות יו"כ בסגול.
כ"י לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27208 (מרגליות: 654; מתכ"י: 5874; מאה יד), בברכות ק"ש ומודים בקמץ. אבל במנחה של שבת בסגול.
כ"י לייפציג, ספריית האוניברסיטה 1108 (מתכ"י: 9994; מאה יד), במודים ובר"ה בקמץ, בברכות ק"ש קשה להחליט. אבל באמת ויציב לזולת קמ"ץ, ובמנחה של שבת בסגול.
כ"י פריס, הספרייה הלאומית hebr. 646 (מתכ"י: 15708; שנת ק"נ), בשמונה עשרה בקמץ. במנחה של שבת ובר"ה סגול. בק"ש קשה להכריע.
כ"י ספריית הוטיקן, ebr. 318 (מתכ"י: 368; שנת קס"א), בחמשה מקומות בקמץ, אך בברכת המזון בסגול.
כ"י פריס, הספרייה הלאומית hebr. 640 (מתכ"י: 31443; מאה יד), במנחה של שבת, ר"ה שחרית ויו"כ בקמץ, אך בשמונה עשרה ומוסף ר"ה בסגול.
כ"י פריס, מוזיאון לאמנות ותולדות היהדות Inv.D.98.04.028.CL (לשעבר: מוזיאון קלוני של ימי הביניים 12290; מתכ"י: 14772; מאה יד מחצית ראשונה), בק"ש, שמ"ע, יו"כ בסגול, אבל במנחה של שבת ובר"ה בקמץ.
יתכן שהניקוד בסגול הוא המקורי וכל הקמצים שנמצאו התחילו בתיקוני מדקדקים. אבל הכמות הגדולה, הן של ההתרחשויות והן של כתבי יד שלמים, מבקשת הסבר שונה. נראה ששתי צורות הניקוד היו שכיחות בהגיית המתפללים בימי הביניים, ומשתיהן נותר לנו תיעוד בכתבי היד. אמנם יתכן לפרש באופן אחר, כפי שכבר כתבו רד"י וסידור אזור אליהו שבלשון חכמים ודאי יש לנקד בסגול, ונדמה שמוסכם על הכל שבלשון המדוברת מבטאים את שי"ן הזיקה בסגול. לכן גם אם נניח להיפך, שמתחילה היה מנוקד בקמץ, בקלות המבטא היה יכול להשתנות לסגול בעקבות הרגל המתפללים בלשונם.
כאן אנו עדים לחסרון שבבדיקת הדפוסים הקדומים בלבד ללא התחשבות בכהי"י. אף אם נניח שכהי"י מלאי טעויות, מ"מ בלי בדיקה מקיפה בנוסחאותיהם יחסר לנו מידע רב במסורת הנוסח ובהשתלשלות הנוסח הנפוץ כיום.
אמנם, אחר שעמדתי על ההופעה הכפולה בכהי"י, חזרתי לבדוק בדפוסים הראשונים ומצאתי שגם בדפוסים אין אחידות בניקוד, ואף בהם אנו מוצאים לפעמים שי"ן קמוצה. כך הוא בסדורים: פראג רעג (מנחה של שבת, ר"ה ויו"כ); פראג רפז (ק"ש ומודים בראש השנה); ויניציאה רפט (מודים דרבנן); אוגסבורד רצד (מנחה של שבת ור"ה); לובלין שיד (מודים); מנטובה שיז (ר"ה, אבל בברכת המזון בסגול); ויניציאה שלא (מודים דרבנן); ויניציאה שלט (מודים בכמה תפילות, אבל בר"ה בסגול); לובלין שמב (ק"ש ומודים); ויניציאה שמז (מודים דרבנן); ויניציאה שנח (מודים, מודים שבת, ועוד מספר מקומות, אבל בר"ה בסגול); בסיליאה שס (מודים דרבנן).
נמצאת למד, שבכל הדורות היו שניקדו תיבת 'שאתה' בקמץ והיו שניקדו בסגול, כך שקשה להכריע מה מהם 'יותר מקורי'. על כן יש לשוב ולדון לשיטת אותם ת"ח, המעדיפים נוסחאות ישנות על פני הנוסחאות הנפוצות, האם ראוי לשנות מהניקוד המקובל בקמץ, שהרי גם לניקוד זה ישנם מקורות מבוססים. ובפרט להכרעת סדור אזור אליהו יש לדון, כיון שכתב שרוב הסדורים שנדפסו אחר ר"ע ור"א (או אפילו מזמנו של רש"ס) מנקדים בקמץ, לא ברור מדוע שינו הניקוד לסגול, היה ראוי להניח הקמץ במקומו, כפי הכללים שכתבו במבוא[61]. כן יש לדון במש"כ רד"י (הקדמה ללוח ארש, מהדורת אוצרנו, ירושלים תשס"א, עמ' 59), וז"ל: "וכן יש לומר דלשון הפסוק בתפלה - כשאינו ציטוט, אינו מחייב הפסק כפי טעמיו, ואינו חייב להיות כמותו בכל פרטיו בלי סטיה, וכ"ש ביטוי הנמצא בפסוק ונאמר בתפלותינו דרך צחות, שאינו מתכוין ללשון הפסוק כלל. וכן מילה הנמצאת זרה במקרא דרך זרות אינה מחייבת לומר כן בתפלותינו". ובהערה 323 מביא תיבת 'שאתה' כדוגמא לזה. אף שדבריו נכונים בודאי, וצורת המקרא אינה מחייבת לומר כן בתפלה, מ"מ מדוגמא זו נראה בדיוק להיפך, שהרי היתה מסורת אשכנזית לומר אותה דווקא כ'צורה הזרה בפסוק', מה שמראה על ניסיון להיאחז בדרכו של המקרא (לפחות במידה מסוימת) יותר מכפי שעולה מדבריו שם.
♦
לַמלך - לְמלך א'ל חי וקיים... לְא'ל - לָא'ל עליון
כיום נהוג לנקד את הלמ"ד שבתיבת 'למלך' ובתיבת 'לא'ל', בשוא, אך במקצת סדורים נוקד בפתח ו\או קמץ. בסדור אזור אליהו כתבו: "למלך בפתח, אבל לא'ל עליון בשוא. כ"ה במקצת ס"י (טהיגנן ש"כ = סדור הר"ר הירץ), וכך ניקדו רש"ס ויעב"ץ, אבל בר"ע ור"א שניהם מיודעים (בפתח וקמץ) ועמ"ש לעיל בברכת יוצר המאורות", ע"כ. בסדור רש"ס כתב: "למלך, הלמ"ד בפת"ח י"א בשב"א כי זה עבר כמו שזה עתיד 'והיה י"י למלך' (זכרי' י"ד). וגם י"א שלא לומר שני מבוררים עליו ית' כי משמע כשתי רשויות והיכן שנמצא צ"ע לפרשו, סדור מהרש"ל. ודבריו תמוהים, איך יעלה על הדעת להסכים לאחד משני הטעמים של הי"א וכו'. לכן נראה לי שאין מקום לשתי דעות האלה, רק נכון לומר הלמ"ד בפת"ח כמו שכתב הרב לעיל ב'לאל ברוך' בשם רמ"ח", ע"כ. הנוסח הנפוץ לנקד בשוא הוא בהשפעת רוו"ה שכך הדפיס בסידוריו. אך יש לציין שאינו הראשון בניקוד זה, כך ניקדו ר"ע ור"א בסידורם מהדורת תפא. וכן מצאתי בסידורים רבים מראשית שנות הדפוס, בהם הלמ"ד מנוקדת בפתח. אמנם בכהי"י המצב שונה. בבדיקה שערכתי נמצאו עשרים כי"י בהם הלמ"ד שבתיבת 'למלך' מנוקדת בשוא, ורק בשלשה (ואפשר ארבעה)[62] היא מנוקדת בפתח. ביחס לתיבת 'לא'ל', עשרים וארבעה כי"י נקדו בשוא ורק בכ"י בודד, יוסטון, מוזיאון לאמנות 2018.124 (לשעבר: מונטיפיורי 206; מתכ"י: 12305; מאה יג-יד) נוקד בקמץ. מתחילה חשבתי שיש לחלק בין המנהגים. במנהג אשכנז המזרחי\פולין מצוי יותר הניקוד בפתח, כ"ה בכ"י לונדון Add. 26954, וכך גם בשבעה מתוך תשעה סדורים כנוסח פולין מראשית הדפוס[63]. לעומת זאת, במנהג אשכנז המערבי, מתוך חמשה עשר סדורים מצאתי 'למלך' בלמ"ד פתוחה רק בשבעה מהם[64]. אמנם מתוך בדיקת כהי"י כמנהג אשכנז המזרחי (או עם השפעות ממנו) מתברר שגם בהם לרוב מנוקדת הלמ"ד בשוא: בעשרה כ"י[65] הלמ"ד מנוקדת בשוא ורק בחמשה מנוקדת בפתח[66].♦
בעת שַוְּעַם - שַוְֿעַם
בהדגשת הו"ו בדגש חזק, מצינו חילופים בסדורים. רש"ס הדפיס בדגש וכתב שהשוא נע, וכ"ה ברמ"ד (אות נז) וסדור עבו"י. אמנם רוו"ה הדפיס ברפה, וכ"ה בסדור ר"ע ור"א ובסדורו של רז"ה. הנכון הוא כדעת רש"ס כפי שכתב בביאורו, שהיא מבנין הדגש, ופשוט.ואלדי אבותינו... ואלדי יעקב
הכלל באותיות השימוש לפני שם אדנות או שם אלדים הוא, ש'משה מוציא וכלב מכניס'. היינו, כשבאות אותיות מ"ם, שי"ן או ה"ה לפני שמות אלו, מוציאים את אות אל"ף ומבטאים אותה כרגיל, בחטף פתח\סגול. אבל כשבאות אותיות ו"ו, כ"ף, למ"ד או בי"ת לפניהם, מכניסים את אות אל"ף והיא נבלעת בפתח\צירי שבאות השימוש. לכן בסדורים שלנו מנוקד כאן וֵאלֹדֵי... וֵאלֹדֵי, ללא הברה באל"ף, ולא וֶאֱלֹדֵי... וֶאֱלֹדֵי. אמנם המעיין בכי"י ימצא כאן ובמקומות נוספים את הניקוד 'וֶאֱלֹדֵי' וכדומה. כפי שבדקתי, כך נמצא בכל עדי הנוסח מאירופה[67], ואף בכ"י נוסח ארם צובהסח.סט
תופעה זו מצויה כיום, במקומות בודדים, בהרבה מחזורים וסליחות. לדוגמא: אחר קדושה בראש השנה נאמר ע"י החזן קטע הפותח 'עוד יזכר לנו אהבת איתן' וחותם בתיבת 'לאדונינו'. ברוב המחזורים ראיתי שנוקד לַאֲדֹנֵינוּ, על אף שלכאו' לפי כללי הדקדוק שהזכרנו, היה לאל"ף להיבלע בלמ"ד הפתוחה. אמנם במקרה זה אין הכרח שיש להבליע את האל"ף. כיון שבתנ"ך ישנם שמנה יוצאים מהכלל הנזכר, אחד מהם הוא המופע היחידי של תיבת 'לאדונינו' (נחמיה ח, י). וגם תיבת 'אדנינו' מופיעה בתנ"ך פעמיים עם אותיות שימוש לפניה, ובשתיהם האל"ף אינה נבלעת ('ואדנינו' מל"א א, יא; ותהלים קלה, ה). אמנם עדיין יש להעיר על חוסר העקביות של מדפיסי המחזורים, שבתיבת 'לאדונינו' שב'אין כאלדינו' בכולם האל"ף מובלעת.[68][69]
עוד יש להעיר, בסליחות כמנהג ליטא (סליחה כז) מופיעה תיבת 'וַאֲדֹנִי', ברוב דפוסי הסליחות האל"ף מנוקדת בחטף פתח. וכן בסליחה עב מופיע 'לַאֲדֹנִי', גם שם ברוב הדפוסים האל"ף מנוקדת בחטף פתח. אע"פ שבמקרא האל"ף נבלעת במקרים אלו.
נראה שבשפה המדוברת (לכל הפחות בדורות הקדומים) לא הבליעו את האל"ף, ומכך הושפע נוסח התפילה, כמו במקומות רבים. אמנם אף לסוברים שבנוגע לנוסח התפילה יש להתחשב בלשון המדוברת, לכאורה במקרה דנן, מכיוון שברוב המקורות האל"ף נבלעת, יודו אף הם שגם כאן נכון יותר להבליע אותה. ואפשר שלדעתם, במקומות שרוב הסדורים \ מחזורים \ סליחות הדפיסו אל"ף מנוקדת בחטף פתח, יש לקרוא כן, שבזה כבר הושפעו משפת הדבור.
♦
וקונה - וקנה הכל
בכמה סדורים המעדיפים את דעת הגר"א הדפיסו 'וקנה הכל' חסר. וז"ל סדור אזור אליהו: "בחולם חסר. מע"ר מ"ח דקנה לעולם חסר, דיוקים בנוסח התפילה (והוסיף שם ד"וקנה" הוא אותיות ונקה מי"ג מדות) ובס"י מנוקד 'וקונה', אבל בסידור ר"ע ור"א 'וקנה'", ע"כ. ובסדור עליות אליהו כתב: "ג' מע"ר [מח] שבתיבת 'וקנה' חסר ו' ובדיוקים כ' הטעם ע"פ סוד עיי"ש וכ"ה ברוו"ה והרבה ס"י", ע"כ. מרהיטת דבריהם נראה כאלו ישנה הקפדה כיצד יש לכתוב את תיבות התפילה ויש בכך כללי מלא וחסר. והדבר תמוה ביותר, הלא התפלה לא ניתנה להיכתב והיא בכלל דברים שבעל פה, איך יתכן שתהיה הקפדה בזה? אמנם המעיין במקור הדברים יראה בבירור שלא זאת היתה הכוונה. ז"ל הדיוקים: "ומ"ש במ"ח (=במשנת חסידים) לומר קונה שיהיה אותיות ונקה הוא טעות, דקנה לעולם חסר וא"כ וקנה הוא אותיות ונקה בגימטריא קס"א כמש"ש", ע"כ. היינו הגר"א התכוון לדון בנוסח התפילה עצמו, האם יש לומר 'וקונה הכל' עם ו"ו החבור או 'קונה הכל', על כך כתב שנוסח 'וקנה הכל' בו"ו החבור מתאים עם הסודות המבוארים בספר משנת חסידים, מכיוון שתיבת 'קנה' לעולם נכתבת בכתיב חסר בתנ"ך. אך זה ודאי שאין כל הקפדה בצורת כתיבת התיבה בסידורים, וודאי שנכון לכתחילה לכתוב כפי הצורה הרגילה, שלא להפריע לקורא ע"י כתיב שאינו מכיר. אגב, מה שכתב הגר"א שקנה לעולם חסר, לכאורה כוונתו רק למקום שבאה בסמיכות והנו"ן מנוקדת בצירי (בראשית יד, יט; כב), דבמקומות שהנו"ן מנוקדת בסגול, מופיע גם מלא (דברים טו, לב).לגוף דברי הגר"א בדיוקים יש להעיר, שמקור השאלה והתשובה מופיע כבר בר"ע ור"א וז"ל: "הנ' בצרי בסמיכות כמו 'קנה שמים וארץ' (בראשית י"ד). וי"א קונה בלא וי"ו בתחלה גי' קס"א, אכן בכל הסי' הוא בוי"ו וחסר וי"ו אחר הק' ואין לשבש הס'", ע"ש.
♦
אתה גבור לעולם א-ד-נ-י
בסדורים הנפוצים, שם ה' שבפתיחת ברכת 'מחיה המתים' נכתב באדנות, אך רז"ה ויעב"ץ הדפיסו בשם הויה. וז"ל סדור אזור אליהו: "כתיבת השם באדנות. כ"ה ברוב ס"י מסוף שנות ש' ואילך (כולל סי' רש"ס ור"ע ור"א ולמעט סי' רז"ה) ומצאנוהו גם בסי' פראג רע"ט. ומקורו בגלל כוונת השם היוצא מראשי תיבות אלו. (עפ"י זו"ח תחילת פ' תרומה)", ע"כ. היעב"ץ בעמודי שמים כנראה חולק על כך, ולדעתו אף ע"פ סוד יש לומר בשם הויה, ע"ש. ואף דברי אזור אליהו מורים על כך שבראשית הדפוס הופיע שם הויה או י"י בסדורים רבים. בכי"י עד המאה הי"ד ועד בכלל מצאתי צורת 'י"י' בשלשים וחמשה כי"י ושם אדנות רק בשני כי"י. אך אין להוכיח מכך כדעת רז"ה ויעב"ץ, מפני שהמעיין בהם יראה שברוב המקומות נכתב י"י, אף בפסוקים בהם מופיע שם אדנות. אביא מספר דוגמאות עם עדות שני כי"י לכל אחת מהן.א-ד-נ-י שפתי תפתח לפני שמונה עשרה: בשלשים ואחד כי"י הופיע י"י ורק בששה הופיע שם אדנות. ראה וינה, הספרייה הלאומית Cod. hebr. 75 (מתכ"י: 1352; מאה יג); אוקספורד, בודליאנה Mich. 571 (נויבאואר: 1097; מתכ"י: 17704; שנת מ”ח).[70]
בתפילת והוא רחום בתחילה בפסוק תהלים (קל, ג) 'א-ד-נ-י מי יעמד' בעשרים ואחד כי"י מופיע י"י ובחמשה כי"י מופיע שם אדנות. ראה לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27556 (מרגליות: 653; מתכ"י: 6091; מאה יג-יד); ספריית הוטיקן, ebr. 329 (מתכ"י: 11635, 11636; מאה יג).
שם בהמשך מובא פסוק מדניאל (ט, טו( 'ועתה א-ד-נ-י' בעשרים וארבעה[71] כי"י מופיע י"י ובארבעה כי"י שם אדנות. ראה פריס, הספרייה הלאומית hebr. 641 (מתכ"י: 11537; מאה יג-יד); מינכן, ספריית מדינת בווריה Cod.hebr. 410 (מתכ"י: 31428; מאה יג-יד).
וכן 'א-ד-נ-י ככל צדקתך' (דניאל ט, טז), בעשרים ושנים כי"י מופיע י"י ובשלשה שם אדנות (בשני כי"י כנראה תוקן מ'י"י' לשם אדנות). ראה ציריך, יסלזון, דוד וימימה 16 (מתכ"י: 74219; שנת ס”ו); טורונטו, ספריית האוניברסיטה FR 3-015 (מתכ"י: 70570; מאה יב).
בפסוק יז 'למען א-ד-נ-י' ההבדלים פחות דרסטיים. בשלשה עשר כי"י מופיע י"י ובתשעה שם אדנות[72]. ראה לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27086 (מרגליות: 650; מתכ"י: 5767; מאה יד); לייפציג, ספריית האוניברסיטה 1108 (מתכ"י: 9994; מאה יד).
בפסוק יט 'א-ד-נ-י שמעה א-ד-נ-י סלחה א-ד-נ-י הקשיבה' בעשרים ושנים כי"י מופיע י"י ובשבעה שם אדנות. ראה פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1904 (מתכ"י: 13061; מאה יד); ברלין, ספריית המדינה Or. Qu. 361 (שטיינשניידר: 51; מתכ"י: 17876; מאה יד).
שם בהמשך 'לך א-ד-נ-י הצדקה' (דניאל ט, ז) בעשרים ושבעה כי"י מופיע י"י ובשנים בלבד בשם אדנות. ראה לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27208 (מרגליות: 654; מתכ"י: 5874; מאה יד); המבורג, ספריית המדינה והאוניברסיטה Cod. hebr. 129 (שטיינשניידר: 90; מתכ"י: 961; מאה יד).
וכן ב'ובא לציון': 'כי אתה א-ד-נ-י טוב וסלח' (תהלים פו, ה) בעשרים וארבעה כי"י מופיע י"י ורק בשנים שם אדנות. ראה ספריית הוטיקן, ebr. 333 (מתכ"י: 11640; מאה יד); מינכן, ספריית מדינת בווריה Cod.hebr. 381 (מתכ"י: 1244; מאה יד).
וכן 'ברוך א-ד-נ-י יום יום' (תהלים סח, ב) בעשרים ושנים כי"י מופיע י"י (באחד מהם תוקן) ובשני כי"י שם אדנות. ראה אוקספורד, בודליאנה Opp. 758 (נויבאואר: 1105; מתכ"י: 17711; מאה יד); פריס, הספרייה הלאומית hebr. 646 (מתכ"י: 15708; שנת ק”נ).
ברור אם כן שהסופרים השתמשו בקיצור י"י במקום שם אדנות. וזאת בשני אופנים, או שהשתמשו בקיצור י"י גם לשם אדנות, או שלא הבחינו בין שם הויה לשם אדנות. ולכן אין להוכיח מכתיבת י"י בפתיחת ברכת 'מחיה המתים' שהכוונה דווקא לשם הויה ולא לשם אדנות.
♦
מי כמכה בעל גבורות, ומי דומה לך מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה
רוב העולם נוהגים להפסיק כך: 'מי כמכה בעל גבורות ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה' או בדומה לזה. עי' שו"ת הרשב"א (ח"ה סי' קטו): "מי כמוך בעל גבורות להתגבר על הכל, ומי דומה לך להמית ולבטל הכל ולחזור ולהחיות ולחדשו כמו שחדשת הכל מן האפס הגמור", ע"ש[73]. וכעין זה בר"י בר יקר שכתב: "ובשביל שדבר עכשיו על כמה דברים של גשמים שהם גבורות ועל תחית המתים ועל גמילות חסדים שעושה עם בריותיו בא לחזור הכל דרך כלל אצל החתימה ואומר מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך מלך ממית ומחיה שאמרנו". וכן בספר המנהגות (הובא בתפילה למשה עמ' 360): "מי כמוך בעל גבורות יעשה הגבורות האלו ומי דומה לך שאתה ממית ומחיה רעבים גם צמאים וחולים ושבויים והחשובים כמתים". מדבריהם נראה שתיבות 'ומי דומה לך' מתייחסות להמשך הברכה, וא"כ יש לפסק כך: מי כמוך בעל גבורות. ומי דומה לך מלך ממית ומחיה וכו'. וכן נראה מנוסח 'מי דומה לך' ללא ו"ו החיבור, כפי שהיה במנהג הקדום באשכנז[74] וצרפת[75] ומתועד גם במחז"ו[76] ובעץ חיים. עוד נראה בפשטות, שלפי דבריהם תיבת 'לך' אינה מפסיקה את המשפט, אלא מחוברת לתיבות 'מלך ממית', ועל כן לכאו' ראוי לנקדה לְךָ. כנראה הניקוד המצוי בסידורי אשכנז היום הוא שריד לדרך הניקוד הישנה (לפני מהרי"ל, מהרש"ל ור' שבתי סופר) שיש לנקד לָךְ גם בצורת הקשר.♦
רופא חוֹלֵי – חֹלִי – חֳלִי עמו ישראל
בסדורים נפוצה חתימת 'רופא חוֹלֵי עמו ישראל'. אך בנוסח הקדום חתמו בניקוד 'חֹלִי' (או 'חֳלִי'). בדקתי מספר כי"י, בשלשה עשר מהם הלמ"ד נוקדה בחיריק, ורק בשלשה מהם בצירי. רש"ס בסידורו מעדיף את נוסח 'חולֵי' בצירי, ע"ש טעמו. אמנם מעניינת כאן צורת ההפסק למנקדים בחיריק. בכללי הניקוד, שמות במשקל חֹלִי כשהם בצורת הקשר מנוקדים בחטף קמץ, כמו צֳרִי, דֳמִי, יֳפִי וכדומה, וכן באותיות גרוניות, כמו חֳלִי, חֳרִי, עֳנִי. כשהם בצורת הפסק משתנה החטף קמץ לחולם, כמו יֹפִי, חֹלִי, עֹנִי (עי' מכלול, דפוס ליק, עמ' קעה; מהדו' מכון שלמה אומן, עמ' תרמד). וכשהם באים בסמיכות החטף קמץ משתנה לשוא רגיל, כמו קְשִי, יְפִי, וּדְמִי, פרט לאותיות גרו,ניות הנשארות בניקוד חטף קמץ. בחתימת 'רופא חלי עמו ישראל' אין תיבת 'חלי' באה במקום הפסק, ומשכך, יש לה להינקד בחטף קמץ. דא עקא, שברוב כהי"י מנוקדת היא דווקא בחולם. בתפילת הקבע לא ידועות לי דוגמאות ממשקל זה, אבל הוא מופיע פעמים רבות בסליחות ופיוטים. בדיקה פשוטה מעלה את העובדה שברוב הופעותיו הוא מגיע בצורת הפסק אף במקום הקשר. הרי מספר דוגמאות (הניקוד מסליחות 'שיח לבבנו', דפוס ארטסקרול):סליחה ג. עֹני וענוי מצרות המתוחות; ה. ידוע חֹלי נבזה וחדל; יד. חֹלי ומכאוב להכתב לא נמסר; כז. פגר מנאציך בעֹני ורשיון; לא. להציל את עבדיך מעֹני והפסד; סב. שמע י'ה סלחה דֹפי עקולי.
בשלשה מקומות בהם הנוסח מיוסד על פסוקים מופיע בצורת הקשר: י. אולי ירחם וירא בָעֳנִי עמו, שמות ג, ז; ל. אלקים אל דֳמי לדמי שפיכות, תהלים פג, ב; סב. כל ראש לחֳלי וכל לבב דוי, ישעיה א, ה.
דוגמאות נוספות: יא. ולמה נמות בלחץ ובקֹשי; כב. קְשי\קוּשי לגיונך שנוי ותמור [גולדשמידט וארטסקרול מציינים לבראשית רבה ה, ו]; עו. וצפע נושך בחֳרי באין חובש וצְרי; פ. ראה תראה בעֳני עם נבזה; צ. קשה רוח אני הלא תראה בעֳני כי תבקש לעוני.
גם בהושענות כמנהג פולין אנו מוצאים כך. בהושענא 'אדם יציר' הנאמרת בשבת התפייט 'יפי לך מזבח מקלסין' (מקורו בגמ' סוכה מה: וכן נדפס במשנה מה. ובדפוסי משניות, עי' ב"ח מה. ועוד). הושענא זו מצאתיה מנוקדת באחד עשר כי"י, בשמונה מהם הנוסח 'יפי לך מזבח מקלסין', שבעה[77] נקדו 'יוֹפי' בחולם, ובאחד[78] נכתב בתחילה 'יופי' ואח"כ תוקן ונוקד 'יְפי' בשוא. ובשלשה מהם הנוסח 'יפי מזבח מקלסין', שנים[79] נקדו 'יְפי' בשוא, ואחד[80] ניקד 'יוֹפי' בחולם.
♦
גליותינו
האשכנזים כיום נוהגים לנקד גָלֻיוֹתֵנוּ, אך בנוסח אשכנז הקדום ניקדו גָלִיּוֹתֵנוּ, בלמ"ד חרוקה, וכך מנוקד בכל כהי"י ובדפוסים ראשונים. רש"ס בסידורו (עמ' 126) כתב שיש לבטל את הנוסח הקדום ותיקן לנוסח המוכר לנו היום. בנושא זה הוא האריך בהקדמתו הכללית (מבוא לסדור מה"ר שבתי סופר, עמ' 23). בלי לדון בגוף התיקון אם הצדק עמו, אבקש להעיר על טעות הנפוצה בסדורים בני ימינו. למנהג העתיק לנקד את הלמ"ד בחיריק, פשוט שהיו"ד הבאה אחריה מקבלת דגש חזק. אבל בניקוד המקובל היום נחלקו הדעות האם על היו"ד להיות מודגשת. רש"ס (מבוא, עמ' 24) הביא את דעת מהרש"ל שיש דגש ביו"ד, בדומה למילה 'מלכיות' בה היו"ד דגושה. על דבריו תמה הרש"ס, שהרי גם בתיבת "מלכיות" (דניאל ח, כב) היו"ד אינה דגושה ובעקבות כך בסידורו מופיעה האות יו"ד רפה. בסדור עבודת ישראל (עמ' 92) כתב שבמילה "החניות" (ירמיה לז, טז) היו"ד דגושה ולכן גם בתיבת 'גליותינו' יש לנקד בדגש חזק. אמנם בדפוסי התנ"ך המדויקים [ע"פ הכרעת ר"מ ברויאר וכ"ה במהדורת ארטסקרול] בשתיהן היו"ד אינה מודגש.בדומה לכך, בסידורים הנפוצים תיבת 'זְכֻיוֹת' שבתפלת אבינו מלכנו מנוקדת בשורוק, ואף במקרה זה, בנוסח הקדום היתה מנוקדת בחיריק. גם כאן, לנוסח הקדום יש לנקד היו"ד בדגש חזק, אבל בניקוד המקובל היום כבר כתב רש"ס (עמ' 649) שאין להדגיש את היו"ד, כפי שמצינו במקרא "בנותי כשביות" (בראשית לא, כו), וכן הוא בדפוסי התנ"ך המדויקים [ע"פ הכרעת ר"מ ברויאר וכ"ה במהדורות קורן וארטסקרול]. גם בתיבה זו כתב עבודת ישראל (עמ' 110) שיש להדגיש את היו"ד. אך כיון שכיום אנו יודעים שבכל ההופעות במקרא אין היו"ד מקבלת דגש, ודאי שכך ראוי לנקד גם בסדורים.
♦
הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדך
כל מתפלל השם עיניו על נוסח התפילה מתקשה מדוע זיווגו מתקני הנוסח את התואר 'טוב' עם 'רחמיך' ואילו את תואר 'מרחם' הצמידו ל'חסדך', הלא יותר מתאים, לכאורה, לחבר את 'טוב' עם 'חסדך' ואת 'מרחם' עם 'רחמיך'. ועיין בפירוש הרוקח (מהדורת הרשלר, עמ' שנב) שכתב: "יש קורין 'הטוב כי לא כלו חסדיך והמרחם כי לא תמו רחמיך מעולם קיוינו לך', כדי שיאמרו המרחם רחמיך. וטעות הוא בידם, שהרי כתוב (איכה ג כג) 'חסדי יי כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו'". היינו, תיבת 'תמו' צריכה להתייחס לחסד ותיבת 'כלו' לרחמים. הנוסח אליו התייחס הרוקח מתועד בכ"י ציריך, הספרייה המרכזית Heid. 134 (מתכ"י: 2676; מאה יד-טו), דף 21א, 86א.[81]נוסח דומה אך שונה מצאתי בכתב יד בודד כמנהג אשכנז המזרחי, לונדון, הספרייה הבריטית Add. 26954 (מרגליות: 649; מתכ"י: 5621; מאה יד), דף 34א בו נכתב: 'הטוב כי לא תמו חסדיך והמרחם כי לא כלו רחמיך', ע"י נוסח זה הרוויחו גם להצמיד 'המרחם' עם 'רחמיך' ועדיין לשמור על נוסח הפסוק.[82]
בכתב היד הנזכר הועתקה ברכת מודים שבע פעמים: בשחרית של שבת (דף 75א) ובראש השנה (דף 161ב) הנוסח כפי שהזכרנו. בערבית של שבת (דף 58ב) הנוסח: 'הטוב כי לא תמו חסדיך והמרחם כי לא רחמיך והמ מעולם'. ביום כיפור (דף 179ב) הנוסח כנ"ל, אלא שהסופר התחיל לכתוב בנוסח הרגיל ותיקנו: 'הטוב כי לא כלו תמו' וכו'. במוסף ליום כפור (דף 189א) ובנעילה (דף 197ב) נמצא הנוסח הרגיל. הנוסח המשולב 'הטוב כי לא תמו חסדיך' וכו' מתועד בשני כי"י נוספים, הראשון, כמנהג אשכנז המערבי, המבורג, ספריית המדינה והאוניברסיטה Cod. hebr. 139 (שטיינשניידר: 115; מתכ"י: 971; מאה יד-טו), דף 26א, 155ב. אמנם בדף 120ב נעתק 'הטוב כי לא כלו רח'מיך והטו'ב כי לא תמו חס'דיך'.[83]
והשני, אוקספורד, בודליאנה Opp 165 (נויבאואר: 1049; מתכ"י: 22635; מאה יד-טו), דף 190ב, 226ב, אבל בדף 233ב נעתק הנוסח כרגיל.[84]
הרב י"י סטל[85] הפנה אותי גם לסדר תפילות כמנהג בני רומא לכל ימות השנה (ה"מ סרמוניטה וא"מ פיאטילי, ירושלים, עמ' עח) שם צוין לכ"י כמנהג רומא, פריס, הספרייה הלאומית hebr. 599 (מתכ"י: 11472; שנת כ"ה), דף 92ב, בו נעתק הנוסח המחודש שהזכרנו.[86]
אגב, נוסח אשכנזפז לומר 'תמו', אך בפסוק עליו מיוסדת מטבע הברכה הלשון היא 'תמנו'. שורש השינוי במחלוקת כיצד לפרש את הפסוק.[87]רש"י (על אתר) מביא שני פירושים: "כמו 'כי לא תמו'. ויש מפרשים, כי לא תמנו כמו 'האם תמנו לגוע', חסדי יי הם אשר לא תמנו ולא כלינו בעונינו". מדקדקי ספרד [עי' אב"ע (תהלים סד, ז) ורד"ק (מכלול, מהדו' מכון שלמה אומן, עמ' תפו)] מוסיפים על הפירוש הראשון שהביא רש"י, ביאור לשון תמנו: "וכן אמרו כי הנו"ן בא במקום אות הכפל במילת חסדי יי כי לא תמנו, כמו תממו", ע"ש. הגורסים בתפילה 'תמנו' פשוט הוא שפירשו את הפסוק כפירוש ראשון שהביא רש"י (ו\או כמדקדקי ספרד), שהרי לפי הפירוש השני אין בנוסח התפילה כל מובן, ונצטרך להניח שמתקני התפלה השתמשו בביטויים שמקורם בהקשר אחר ובמשמעות שונה, שזו הנחה דחוקה. ומכיוון שבפשטות נוסח התפילה מיוסד על מקרא זה, מסתבר שאף הגורסים 'תמו' פירשו את הפסוק כפי האופן הראשון, רק שתיקנו את הנוסח המשונה שבפסוק ללשון מוכרת יותר. אך יעויין באבודרהם (מהדו' קרן רא"ם, עמ' 301) שכתב: "ואע"פ שלשון הפסוק הוא 'תמנו' בכאן אינו נופל לשון תמנו אלא תמו המ"ם בדגש, כי בפסוק יתפרש כך: חסדי השם עמנו כי לא תמנו אנחנו, אבל בכאן אינו נופל פירוש זה לכך צריך לומר תמו".
♦
וכל החיים
כ"ף שבתיבת 'וכל' מנוקדת בסדורים רבים בחולם. אמנם לכאו' נכון יותר לנקד 'וכָל', בכ"ף קמוצה. וכן ניקדו בכל הסדורים הישנים (כי"י ודפוסים). הניקוד בחולם הוא מתקוני רז"ה, וכבר חלק עליו הגר"א[88] (מעשה רב אות מח), וכן הדעת נוטה. יש לציין, ששאלה זו נוגעת לשני מקומות נוספים בשמונה עשרה: א. בברכת 'על הצדיקים' יש לומר 'וכָל הבוטחים בשמך באמת', הכ"ף בקמץ. ב. ב'א'להי נצור' יש לומר 'וכָל החושבים עלי רעה' הכ"ף בקמץ.♦
אנא יי הושיעה נא אנא יי הצליחה נא
ברוב הסדורים תיבת 'הושיעה' מסומנת מלעיל, ע"פ הכרעת המנחת שי (תהלים קיח, כה). המעיין יראה שהטעמה זו היא חידושו של המנחת שי, ואין כן הנוסח במקראות גדולות (ויניציאה רפה). יתר על כך העירו, שבכי"י טברניים תיבה זו מוטעמת מלרע, וכן נדפס בתנ"ך מהדו' ר"מ ברויאר.כמו כן, ברוב הסדורים השמיטו את הדגש החזק שבתיבת 'נא' השניה, וכמדומני שזהו חידושו של רוו"ה, אבל במקראות גדולות (הנ"ל) ובכי"י טברניים התיבה דגושה.
♦
הוספות לתחנון לימים ב' וה': טהור ישועתנו קרבה
בניקוד תיבת 'קרבה' שבמשפט זה התפלגו הסדורים, יש המסמנים להניע את השו"א שברי"ש ויש המניחים אותו. בעניין זה כתב רז"ה (שערי תפילה אות קנב, נדפס בלוח ארש, מהדורת אוצרנו, ירושלים תשס"א, עמ' רסז): "הקו"ף בקמץ חטוף [א.ה. והשוא נח], כי לשון צווי ובקשה הוא ואינו לשון עבר לכן אין עמו מתג, וע"י ר"ע ור"א נדפס במתג וכו' וטעות גמור הוא". רש"ס ג"כ כתב כדברי רז"ה, והוסיף שכ"ה בסדור מהרש"ל וגם בסדור עבודת ישראל אין סימון להנעת השוא שתחת הרי"ש. אמנם כבר ציין הרב דוד יצחקי (שערי דמעות, הערה 161) שכאן טעה רז"ה, "כי הוא צווי מבנין הפיעל וכו' ולכן היה ראוי להיות ריש דגושה והקוף פתוחה, אלא מפני שהריש אינה מקבלת דגש על הרוב נשתנה הפתח שתחת הקוף לקמץ גדול לתשלום הדגש החסר של הפיעל" וכו', ע"ש. והביא מדברי שפה לנאמנים שהשיג ג"כ על רז"ה, וכן בהשגות רבי מרדכי דיסלדורף (אות צ, נדפס בלוח ארש, מהדורת אוצרנו, ירושלים תשס"א, עמ' שמ).♦
בריך שמיה
תורת הניקוד הארמי היה ועודנו נושא שרוב העולם אינו מכיר. וככל שזר הוא היום, בדורות הקודמים באירופה היה נושא זה זר עוד יותר, לכן המעיין בנוסח התרגום שבחומשים הישנים למול הדפוסים הנפוצים היום, ימצא חילוקים אין מספר בין הניקוד שבהם. הגורם לכך הוא שבמרוצת הדורות השקיעו השקעה רבה בתיקון השיבושים המצויים בתרגום שלנו[89]. אך ההשקעה שהושקעה בתרגום לא הועילה ולא השפיעה על ניקוד תפילת 'בריך שמיה', שנוקד כבר בשנות הש' או מעט אחר כך.מנוקדת בקמ"ץ 'ויָת'. וכבר העיר בכעין זה היעב"ץ (לוח ארש, אות שלא, עמ' קיד). ונתקלתי פעם בחומש המתפאר בדיוקו שבו תוקנו כל תיבות 'וית' שבתרגום לפת"ח ע"פ הדפוסים הישנים, ואף הביא ראיה מנוסח הסדורים בבריך שמיה. אמנם כל שיש לו יד ורגל בנושא מבין עד כמה הדברים מגוחכים, נוסח התרגום בחומשים הישנים כלל לא היה מדויק. וכבר תוקן ניקוד זה בנתינה לגר. וכן פשוט לכל מעיין בנוסחאות התרגום שיש להעדיף את הנוסחאות הנדפסות היום.
ב. ברוב סידורים מופיעה תיבת 'בֶאֱלָהָא' כשאל"ף שבה מנוקדת בחטף סגו"ל. אך לפי כללי הדקדוק, אחר בי"ת השימוש יש להבליע את האל"ף גם בלשון ארמית. ובהתאם לכך האל"ף אינה צריכה להיות מנוקדת כלל. וכבר העיר בזה ר"ד יצחקי (לוח ארש, קצירת האומ"ר א, כ).
♦
תתקבל
נידון ידוע הוא כיצד יש לנקד תיבות 'יתגדל ויתקדש' הפותחות את הקדיש, אם בצירי תחת הדל"ת או בפתח. נידון זה נוגע לתיבות שיתכן ובאו בלשון הקודש, אבל תיבת 'תתקבל' שאין ספק שהיא מילה ארמית, לכאורה לכל הדעות יש לנקדה בפת"ח, כפי כללי ניקוד הארמית.למרבה הפלא, ברבים מסידורי זמנינו נוקדה תיבת 'תתקבֵל' בצירי תחת הבי"ת, וכבר העירו על כך בכמה סדורים וספרים. וכך העירו בסידור אזור אליהו: "בפתח. שהוא לשון ארמית, וכמ"ש בספר הפרדס לרש"י סי' ו' וכו'. וכ"ה בכל סדורים ישנים, ורק רז"ה משום מה ניקד בצירי". ובסידור עליות אליהו כתב: "בי"ת פתוחה. כ"ה ברש"ס, ס"י ורוו"ה, רז"ה חידש לנקדו בצירי". וכן בדקדוקי שי (עמ' קי) כתב: "אגב, כל הנידון הנ"ל הוא לענין שתי תיבות הראשונות של הקדיש. אבל תיבת תתקבל (בקדיש שלם) לכולי עלמא היא ארמית וכו' וממילא היא מנוקדת בפתח לפי כל השיטות, ולא בצירי כמודפס במקצת הסידורים על פי הרז"ה בסידורו 'בית תפילה'", ע"ש.
תמצית דבריהם, שבכל הסדורים הישנים תיבה זו נוקדה בפת"ח, ורז"ה הוא הראשון שחידש את ניקוד הצירי. ויותר מכך מבואר, שאף לא ברור הטעם לנקד בצירי, כיון שמילה זו ארמית היא. בטענתם השניה [והיא החשובה ביותר], אין ספק שנכונים דבריהם והניקוד הנכון הוא בבי"ת פתוחה. גם אין ספק שבכתבי היד ובדפוסים ראשונים ניקדו תמיד בפתח. אמנם מה שתלו התיקון ברז"ה אינו נכון כלל. רז"ה האריך במספר מקומות בכתביו לשנות את נוסח 'יתגדל ויתקדש' מפת"ח לצירי, ובאף אחד ממקומות אלו לא נזכרה תיבת 'תתקבל'. חוסר הדיון בה מראה שאף הוא לא התכוון לשנות את ניקוד התיבה, אך אעפ"כ הניקוד בצירי נמצא בסידור שלו (בית תפלה, תפ"ה, דף כט ע"א). בראשית עיוני בנידון ניקוד זה נתקלתי בתופעה מעניינת, בדפוס ראשון של סידור היעב"ץ (אלטונא תק"ה, דף קסח ע"ב) נדפס קדיש שלם עם תיבת 'תתקבֵל' המנוקדת בצירי! היה מקום לבעל דין לחלוק ולומר שכידוע היעב"ץ השתמש בסידורו של רז"ה בהדפסה הראשונה, ורק תיקן כל מקום שלדעתו בטעות יסודו, ופעמים לא הבחינה עינו ונשתרבבו טעויות גם לסידורו. אמנם כבר בשנת תפ"א, במהדורתו השלישית של סדיור דרך שיח השדה למדקדקים ר"ע ור"א (דף מד ע"ב), נדפס קדיש וגם שם נראה[90] שתיבת 'תתקבל' מנוקדת בצירי! דפוס זה קודם לסידורו של רז"ה. לאחר שעמדתי על קדמות הניקוד בפתח, חזרתי ובדקתי בדפוסים שקדמו לסדורו של רז"ה. מתברר שניקוד תיבת 'תתקבל' בצירי קדמה שנים רבות לרז"ה, כך היא נוקדה בסדורים אלו: אמשטרדם תכז; תסה; תסח; תעא; תעג; תעד קטן וגדול; תפה; תצ; דרך ישרה פפד"א תסג; עבודת בורא תסז; דיהרנפורט תעד; תפד (כנראה הם שווים); ווילהרמש תעח (תעט) ותפה. אין ספק, אם כן, שניקוד זה אינו חידושו של רז"ה ואף לא נקשר עמו בדרך כלשהי.
לא זו בלבד, אלא שגם במספר כי"י כבר קיים הניקוד בצירי. כה"י הקדום ביותר בו מופיע ניקוד זה, הוא המחזור המפורסם בשם 'מחזור וורמייזא', ירושלים, הספרייה הלאומית Heb. 4°781 (מתכ"י: 34201; שנת ל"ב-מ'), ח"ב דף 62ב. אך באמת ממצא זה אינו קדום ביותר, מכיון שהניקוד אינו מקורי. אלא תוספת 'הקטון משה חזן מווינא' שבשנת ת"פ הוסיף בגליון כה"י את נוסח הקדיש ובו ניקד את הבי"ת שבתיבת 'תתקבֵל' בצירי.
ניקוד 'תתקבל' בצירי מתועד גם בכי"י אלו: ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4813 (מתכ"י: 25714; מאה טו-טז), דף 160א, 205ב, אבל בדף 151א מנוקדת התיבה בפתח; ניו יורק, בית המדרש לרבנים 4847 (מתכ"י: 25748; מאה טז-יז), דף 24ב צילום 27, אבל יש לעיין בניקוד שבדף 38א; פריס, הספרייה הלאומית hebr. 1470 (מתכ"י: 71144; שנת שע"ג[91]), דף 14ב, 19ב, 23א; לונדון, הספרייה הבריטית Add. 17867 (מרגליות: 651; מתכ"י: 4969; שנת ת"פ), דף 21ב, אבל בדף 39ב 'תתקבָל' בקמץ תחת הבי"ת.
אף המעיין בסדורים שנדפסו אחר רז"ה יראה שרובם נקדו תיבת 'תתקבל' בצירי, על אף שחידושו בנוגע לניקוד 'יתגדל ויתקדש' לא נתקבל באותה מידה. יש להבהיר שרז"ה חידש שגם תיבות 'יתברך ויתפאר ויתרומם ויתהדר' ינקדו בצירי, ורק בסידורי זמנינו ניקדו בצירי רק תיבות יתגדל ויתקדש. הסיבה לכך אינה ברורה, כנראה מפני שבפרמ"ג (משב"ז נו, א) ומעשה רב (אות נד) התייחסו לדברי רז"ה רק בנוגע ל'יתגדל ויתקדש' ולא העתיקו את דבריו הנוגעים לשאר התיבות. וכבר האריכו בנספחים שבסידור אזור אליהו בעניין זה, וכל מעיין יראה שדחקו עצמם לקיים את המנהג ודבריהם אינם משכנעים או מסתברים כלל.
אחר הקדמה זו ארשום את ממצאי התופעות בסידורים, אילו תיבות מנוקדות בצירי:
תתקבל בצירי: יד כל בו תפז; דרך ישרה אמשטרדם תצד; פיורדא תקכד; תקכה; אלטונא תקד; מחזור (תתרומם); מחזור אמ"ד תקי; מחזור שער השמים אלטונא תקלב; קרבן מנחה זולצבאך תקנג; מחזור ווין תקנג ח"ב; פיורדא תקכה; מחזור אופנבאך תקסב.
סידורים בהם גם תיבות 'יתברך ויתפאר' מנוקדות בצירי: דיהרנפורט תצד; סדור בעל התניא, שקלאוו תקסג.
סידורים בהם גם תיבת 'ויתפאר' מנוקדת בצירי: שער השמים תקב (לא מצאתי קדיש שלם בדפוס תעז); פפד"א תקי; מחזור זולצבאך תקל; תקסו.
סידורים בהם גם תיבות 'ויתפאר ויתהדר' מנוקדות בצירי: מחזור זולצבאך תקמ.
סידורים בהם גם תיבות 'ויתפאר ויתרומם' מנוקדות בצירי: פראג תצא; מחזור ימים נוראים אופיבאך תקכח, ר"ה שחרית ומוסף ויו"כ מעריב מוסף ונעילה (בקדיש שלפני יוצר בר"ה, ובשחרית יו"כ, ולפני מוסף יו"כ, מצאתי גם ניקוד יתברֵך, בצירי).
סידורים בהם גם תיבות 'יתברך ויתפאר ויתרומם' מנוקדות בצירי: אמשטרדם תקכו פולין; אשכנז.
סידורים בהם גם תיבות 'יתקדש יתברך ויתפאר' בחצי קדיש, ו'יתגדל יתברך ויתפאר' בקדיש שלם, מנוקדות בצירי: דרך ישרה תקנג.
סידורים בהם גם תיבות 'יתגדל ויתקדש ויתפאר ויתרומם' מנוקדות בצירי: מחזור המבורג תצז.
סידורים בהם מנוקד כדעת רז"ה: אמשטרדם תצג; תקא; תקכד; מחזור אמ"ד תקכז (ר"ה); דיהרנפורט תקנב; מחזור ווין תקנג ח"ג; מחזור ברעסלא תקסה.
לסיכום, הרוצה לבקש בנוסח הנכון על פי כללי הדקדוק, וכפי שאמרו במנהג אשכנז הקדום, ודאי ראוי שיאמר 'תתקבַל' בפתח תחת הבי"ת. אך המעדיף להתפלל כפי הנוסח שנאמר בזמנו של הגר"א [מתפללי סדור אזור אליהו], או שאומר כפי הנוסח המקובל היום, כל שלא נתחדש ע"י רז"ה [מתפללי סדור עליות אליהו], יש לו לומר 'תתקבֵל' בצירי.
♦
וכל בני בשר יקראו בשמך
בתפילת 'עלינו לשבח' אנו אומרים 'וכל בני בשר יִקְרְאוּ בשמך'. אמנם בהרבה (ואפשר רוב) כי"י כמנהג אשכנז[92] (וכן בחלק מהדפוסים[93] ובשאר מנהגים[94]) ניקדו 'יִקָרְאוּ', בקמץ תחת הקו"ף.[95]לדבריהם הכוונה היא, שלעתיד לבא כל באי העולם יהיו נקראים על שם ה', כמו שאמר הכתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיה מג, ז). המעיין במפרשי התפילה יראה ששתי הנוסחאות מרומזות בדבריהם. ראה אבודרהם (מהדו' קרן רא"ם, עמ' 417): "וכל בני בשר יקראו בשמך, על שם (צפניה ג, ט) 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד', וזהו לעתיד", ע"כ. היינו שפירש את נוסח 'יקְרְאוּ' וכפי שנהוג לומר היום. אך ר"י יקר (עמ' צב) כתב: "וכל בני בשר יקראו בשמך. פי' לעתיד כשתחזור המלכות, וכדכתי'ב 'כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו'", ע"כ. נראה מדבריו בבירור שניקד בקמץ.
אגב, מכיוון שבכמה סדורים הפיסוק בקטע זה משובש, ארשום את הפיסוק הנכון לפי דעתי:
על כן נקוה לך ה' א'להינו:
לראות מהרה בתפארת עזך,
להעביר גלולים מן הארץ, והאלילים כרות יכרתון,
לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך,
להפנות אליך כל רשעי ארץ, יכירו וידעו כל יושבי תבל.
♦
רשימת כתבי יד ודפוסים אותם בדקתי לצורך מאמר זה
כתבי יד כמנהג אשכנז המערבי
אוקספורד, בודליאנה Can. Or. 1 (נויבאואר: 1104; מתכ"י: 17710; מאה יד)אוקספורד, בודליאנה Can. Or. 86 (נויבאואר: 1103; מתכ"י: 17709; מאה יד)
אוקספורד, בודליאנה Mich. 571 (נויבאואר: 1097; מתכ"י: 17704; שנת מ”ח)
אוקספורד, בודליאנה Mich. 573 (נויבאואר: 1099; מתכ"י: 17705; מאה יג)
אוקספורד, בודליאנה Mich. 73 (נויבאואר: 1115; מתכ"י: 17721; מאה יד), בלי ניקוד
אוקספורד, בודליאנה Opp. 647 (נויבאואר: 2274; מתכ"י: 20555; סוף המאה יד)
אוקספורד, בודליאנה Opp. 649 (נויבאואר: 1102; מתכ"י: 17708; מאה יד)
אוקספורד, בודליאנה Opp. 758 (נויבאואר: 1105; מתכ"י: 17711; מאה יד)
בודפשט, הספריית האקדמיה למדעים אוסף קויפמן A 384 (מתכ"י: 12668; מאה יד)
ברלין, ספריית המדינה Or. Qu. 361 (שטיינשניידר: 51; מתכ"י: 17876; מאה יד)
המבורג, ספריית המדינה והאוניברסיטה Cod. hebr. 128 (שטיינשניידר: 83; מתכ"י: 960; מאה יד)
המבורג, ספריית המדינה והאוניברסיטה Cod. hebr. 129 (שטיינשניידר: 90; מתכ"י: 961; מאה יד)
המבורג, ספריית המדינה והאוניברסיטה Cod. hebr. 143 (שטיינשניידר: 185; מתכ"י: 975; מאה יד)
המבורג, ספריית המדינה והאוניברסיטה Cod. hebr. 17 (שטיינשניידר: 152; מתכ"י: 26278; שנת ע”ח)
המבורג, ספריית המדינה והאוניברסיטה Cod. Hebr. 234 (שטיינשניידר: 97; מתכ"י: 1040; מאה יג-יד)
המבורג, ספריית המדינה והאוניברסיטה Cod. hebr. 85 (שטיינשניידר: 180; מתכ"י: 922; שנת קמ”ג)
וינה, הספרייה הלאומית Cod. hebr. 75 (מתכ"י: 1352; מאה יג)
טורונטו, ספריית האוניברסיטה FR 3-015 (מתכ"י: 70570; מאה יב)
יוסטון, מוזיאון לאמנות 2018.124 (לשעבר: מונטיפיורי 206; מתכ"י: 12305; מאה יג-יד)
ירושלים, הספרייה הלאומית Heb. 4°781 (מתכ"י: 34201, 34202; שנת ל”ב-מ')
לונדון, הספרייה הבריטית Add. 11830 (מרגליות: 672; מתכ"י: 4927; שנת קל”ה-קמ”ד)
לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27086 (מרגליות: 650; מתכ"י: 5767; מאה יד)
לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27208 (מרגליות: 654; מתכ"י: 5874; מאה יד)
לונדון, הספרייה הבריטית Add. 27556 (מרגליות: 653; מתכ"י: 6091; מאה יג-יד)
לייפציג, ספריית האוניברסיטה 1108 (מתכ"י: 9994; מאה יד)
מינכן, ספריית מדינת בווריה Cod.hebr. 381 (מתכ"י: 1244; מאה יד)
מינכן, ספריית מדינת בווריה Cod.hebr. 410 (מתכ"י: 31428; מאה יג-יד), חסר ניקוד בהרבה מקומות
ספריית הוטיקן, ebr. 318 (מתכ"י: 368; שנת קס”א)
ספריית הוטיקן, ebr. 326 (מתכ"י: 373; שנת קי”ג-קכ”ז)
ספריית הוטיקן, ebr. 329 (מתכ"י: 11635, 11636; מאה יג)
ספריית הוטיקן, ebr. 333 (מתכ"י: 11640; מאה יד)
פראג, המוזיאון היהודי 120 (מתכ"י: 46954; מאה י'ד)
פריס, הספרייה הלאומית hebr. 640 (מתכ"י: 31443; מאה יד)
פריס, הספרייה הלאומית hebr. 641 (מתכ"י: 11537; מאה יג-יד)
פריס, הספרייה הלאומית hebr. 644 (מתכ"י: 11540; מאה יג-יד)
פריס, הספרייה הלאומית hebr. 653 (מתכ"י: 11546; מאה יד)
פריס, מוזיאון לאמנות ותולדות היהדות Inv.D.98.04.028.CL (לשעבר: מוזיאון קלוני של ימי הביניים 12290; מתכ"י: 14772; מאה יד מחצית ראשונה)
פרמה, פלטינה Cod. Parm. 1904 (מתכ"י: 13061; מאה יד)
ציריך, אוסף ברגינסקי 240 (קטלוג אוסף ברגינסקי: 8; מתכ"י: 4704; שנת קנ”ב)
ציריך, יסלזון, דוד וימימה 17 (מתכ"י: 74228; שנת מ')
♦
כתבי יד כמנהג אשכנז המזרחי
ירושלים, הספרייה הלאומית 4.681 4.682 (מתכ"י: B 398 B 952; מאה יד)לונדון, הספרייה הבריטית Add. 26954 (מרגליות: 649; מתכ"י: 5621; מאה יד)
פריס, הספרייה הלאומית hebr. 646 (מתכ"י: 15708; שנת ק”נ)
ציריך, יסלזון, דוד וימימה 9 (מתכ"י: 75001; שנת צ”א)
ציריך, יסלזון, דוד וימימה 16 (מתכ"י: 74219; שנת ס”ו)
דפוסים
אוגסבורג רצד: [סידור], אוגסבורג רצד, (עותק בית המדרש לרבנים: [חיים בן דוד שחור] אין שער בלאט)אוגסבורג רצד: [סידור], אוגסבורג רצד, (עותק ספריית בזל: [חיים בן דוד שחור] אין שער בלאט)
איטליה רנ: [תפלות לכל השנה: מנהג אשכנז], איטליה [רנ], אשכנז
אמשטרדם תו: [סדור תפלה לכל השנה כמנהג אשכנז ופולין], אמשטרדם תו, פולין-אשכנז, (חסר שער בלאט)
אמשטרדם תכז: סדר תפלות מכל השנה כמנהג האשכנזים, אמשטרדם תכז, אשכנז
אמשטרדם תמא: סדר תפלות מכל השנה עם פי' כמנהג פולין רייסין ליטא פיהם מערה'רין, אמשטרדם תמא, פולין [בהתאמה לאשכנז]
אמשטרדם תסד: סדר תפלות מכל השנה כמנהג האשכנזים, אמשטרדם תסד, אשכנז
אמשטרדם תסה: סדר תפלות ליושב תהלות כמנהג אשכנז, אמשטרדם תסה, אשכנז [בהתאמה לפולין]
אמשטרדם תסח: סדר תפלות ליושב תהלות כמנהג אשכנז, אמשטרדם תסח, פולין [בהתאמה לאשכנז]
אמשטרדם תעא: סדר תפלות מכל השנה כמנהג פולין רייסן ליטא פיהם ומערהרין, אמשטרדם תעא, פולין
אמשטרדם תעג: סדר תפלות מכל השנה כמנהג פולין רייסן ליטא פיהם ומערהרין, אמשטרדם תעג, פולין
אמשטרדם תעד קטן: סדר תפלות מכל השנה כמנהג אשכנז, אמשטרדם תעד, אשכנז [בהתאמה לפולין]
אמשטרדם תעד גדול: סדר תפלות מכל השנה כמנהג אשכנזים, אמשטרדם תעד, אשכנז
אמשטרדם תפה: קרבן מנחה: תפלה מכל השנה כמנהג אשכנז, אמשטרדם תפה, אשכנז [בהתאמה קלה לפולין]
אמשטרדם תצ: סדר תפלות מכל השנה עם לשון אשכנז כמנהג אשכנזים, אמשטרדם תצ, אשכנז
אמשטרדם תצג: תפלה מכל השנה [...] כמנהג אשכנז ופולין, אמשטרדם תצג, אשכנז [בהתאמה לפולין]
אמשטרדם תצז גדול: תפלה קרבן מנחה עם לשון אשכנז כמנהג אשכנזים, אמשטרדם תצז, אשכנז [בהתאמה קלה לפולין]
אמשטרדם תצז קטן: תפלה, אמשטרדם תצז, פולין-אשכנז
אמשטרדם תקא: ספר בית רחל ושער הלל י'ה, אמשטרדם תקא, פולין-אשכנז
אמשטרדם תקיב: סדר התפלות מכל השנה כמנהג פולין, אמשטרדם תקיב, פולין [בהתאמה קלה לאשכנז]
אמשטרדם תקיז: סדר התפלות מכל השנה כמנהג ק"ק פולין יצ"ו, אמשטרדם תקיז, פולין [בהתאמה קלה לאשכנז]
אמשטרדם תקכד: [סדר התפלות מכל השנה כמנהג אשכנז], אמשטרדם [תקכד], פולין [בהתאמה קלה לאשכנז]
אמשטרדם תקכה: תפלה מכל השנה [...] כמנהג אשכנז ופולין, אמשטרדם תקכה, פולין-אשכנז
אמשטרדם תקכו פולין: התפלות מכל השנה כמנהג פולין, אמשטרדם תקכו, פולין [בהתאמה קלה לאשכנז]
אמשטרדם תקכו אשכנז: התפלות מכל השנה כמנהג אשכנז, אמשטרדם תקכו, פולין [בהתאמה קלה לאשכנז]
אמשטרדם תקלג: תפלה מכל השנה [...] כמנהג אשכנז ופולין, אמשטרדם תקלג, פולין-אשכנז
אמשטרדם תקנא: סדר התפלות מכל השנה כמנהג אשכנז, אמשטרדם תקנא, אשכנז [בהתאמה לפולין]
בית תפלה תפה, רז"ה, ב"ת: בית תפלה, יעסניץ תפה, פולין
בסיליאה שלט: סדר תפלות מכל השנה כמנהג קהילות האשכנזים, בסיליאה שלט, אשכנז
בסיליאה שס: סדר התפלות כמנהג פולין ורייסן וליטא פיהם ומעהרין ואישטרייך, בסיליאה שס, פולין
ברטיטשב תקעה: סדר תפלת נהורא כמנהג אשכנז, ברטיטשב תקעה
ברלין תנט: תפלה מכל השנה [...] כמנהג אשכנז, ברלין תנט, אשכנז [בהתאמה לפולין]
ברלין תקמה, ויעתר יצחק: תפלה מכל השנה, ברלין תקמה, פולין
דיהרנפורט תעד: סדר תפלות מכל השנה כמנהג פולין גדול פולין קטן רייסן ליטא פיהם מערהרין וקצת קהלות אשכנז, דיהרנפורט תעד, פולין, (דיהרנפורט תפד, כנראה אותו סדור)
דיהרנפורט תצד: קרבן מנחה: תפלה מכל השנה כמנהג פולין, דיהרנפורט תצד, פולין
דיהרנפורט תקנב: סדר התפלות מכל השנה כמנהג פולין פיהם ומעהררן, דיהרנפורט תקנב, פולין
דיהרנפורט תקסג: סדר התפלות מכל השנה כמנהג פולין פיהם מעהרין ליטא רייסן, דיהרנפורט תקסג, פולין
דרך ישרה תס"ג, פפד"א תסג: סדר תפלה דרך ישרה, פפד"א תסג, פולין-אשכנז
דרך ישרה תצד, אמשטרדם תצד: סדר תפלה מראשית השנה ועד אחרית השנה כמנהג אשכנזים באמשטרדם: סדר תפלה דרך ישרה, אמשטרדם תצד, אשכנז [בהתאמה לפולין]
דרך ישרה תקנג, אופיבאך תקנג: סדר תפלה [...] מכל השנה כמנהג אשכנז: סדר תפלה ישרה, אופיבאך תקנג, אשכנז [בהתאמה לפולין]
דרך שיח השדה תע"ג, ר"ע ור"א תע"ג: תפלה דרך שיח השדה, ברלין תע"ג, פולין
דרך שיח השדה תפ"א, ר"ע ר"א תפ"א: סדר תפלה דרך שיח השדה, ווילמרשדארף תפא, (פקסימיליה, מהדורת אוצרנו), פולין
הנאו שעו: סדור תפלות כמנהג האשכנזים ופולין, הנאו שעו, פולין
הנאו שפח: סדר תפלות כמנהג אשכנז ופולין, הנאו שפח, פולין, (פקסימיליה באוצר החכמה)
ווילהרמש דארף תעח: סדר תפלה מראשית השנה ועד אחרית השנה כמנהג אשכנז פיהם פולין מעהרין, ווילהרמש דארף תעח, אשכנז-פולין
ווילהרמש דארף תפה: תפלה כפי מנהג האשכנזים, ווילהרמש דארף תפה, אשכנז [בהתאמה לפולין]
ווילנא תקפו: סידור תפלת נהורא השלם, ווילנא תקפו
ווין תקעו: [תפלה מכל השנה], [ווין תקעו], (חסר שער, המידע מ'הברו בוקס')
ויניציאה רפ: [סדור מנהג אשכנז] מיוחס לדפוס בומברג, ויניציאה [רפ], אשכנז, (אין שער בלאט)
ויניציאה רפט: [סדור תפלות: מנהג אשכנז], [ויניציאה רפט]
ויניציאה שט: סדור אשכנזי, ויניציאה שט, אשכנז
ויניציאה שלא: [סדור מנהג אשכנז], ויניציאה שלא-שלב, אשכנז, (בבית זואן די גארה)
ויניציאה שלט: [תפלה מכל השנה: כמנהג האשכנזים], ויניציאה שלט, אשכנז, (בבית זואן די גארה)
ויניציאה שמז: סדור תפלה מכל השנה כפי מנהג ק"ק האשכנזים, ויניציאה שמז, אשכנז, (בבית זואן די גארה)
ויניציאה שנא: סדר תפלות מכל השנה כמנהג האשכנזים, ויניציאה שנא, אשכנז, (בבית זואן די גארה)
ויניציאה שנח: תפלות מכל השנה כמנהג קהלות הקדש אשכנזים, ויניציאה שנח, (בבית זואן די גארה)
ויניציאה שנט גדול: תפלות מכל השנה כמנהג ק"ק אשכנזים, ויניציאה שנט, אשכנז, (בבית זואן די גארה)
ויניציאה שנט קטן: תפלה מכל השנה כמנהג ק"ק אשכנזים, ויניציאה שנט, אשכנז, (בבית זואן די גארה)
ויניציאה שפ: סדר תפלות כמנהג קהל קדוש בני אשכנזים, ויניציאה שפ
זאלקווא תקנה: סדר תפלות ובקשות מכל השנה: כמנהג פולין וליטא ואשכנז, [זאלקווא תקנה], פולין, (חסר שער)
זולצבאך תסא: [תפלה מכל השנה: מנהג אשכנז], זולצבאך [תסא], אשכנז [בהתאמה לפולין]
זולצבאך תעב: תפלה כפי מנהג האשכנזים, זולצבאך תעב, אשכנז [בהתאמה קלה לפולין]
טרין רפה: תפלות מכל השנה עם כמה פרושים, טרין רפה, אשכנז
יד כל בו תפז: ספר יד כל בו, פפד"מ תפז, אשכנז [בהתאמה לפולין]
יעב"ץ: עמודי שמים, אלטונא תקה
לובלין שיד: סדור מכל השנה, לובלין שיד, פולין
לובלין שמב: תפלות מכל השנה, לובלין שמב, פולין
לובלין תח: תפלות מכל השנה כמנהג פולן רייסן ליטא פיהם מעררין ואשכנז, לובלין תלח [תח], פולין
לינעוויל תקסא: תפלה כמנהג אשכנז ופולין מכל השנה, לינעוויל תקסא, אשכנז [בהתאמה לפולין]
מנטובה שיז: סדר התפילות כמנהג אשכנז, מנטובה שיז, (בקטלוג הסה"ל: שנת שיח)
מנטובה שיח: סדר תפלות מכל השנה כמנהג האשכנזים, מנטובה שיח, אשכנז
מנטובה שכב: תפלה מכל השנה עברית ואשכנזית, מנטובה שכב, אשכנז
מנטובה שנ: [סדור תפלות כמנהג אשכנז], מנטובה [שנ]
מנטובה תקמ: סדור תפלה כמנהג ק"ק אשכנזים, מנטובה תקמ, אשכנז
סדור דרך החיים עם עיון תפלה: סידור דרך החיים עם עיון תפלה כמנהג אשכנז, ירושלים תשיד
סדור הגר"א בנגלה ובנסתר, סידור הגר"א כת"י: סדור הגר"א בנגלה ובנסתר, הרב נפתלי הערץ הלוי, ירושלים תרנה
סדור ר' שבתי סופר, רש"ס: סדור מהר"ר שבתי סופר, בלטימור תשסג, עפ"י כ"י לונדון, ספריית בית הדין 37 (מתכ"י: 4705; מאה יז), פולין
סדור תפלה רא"ל פרומקין: סדור תפלה כמנהג אשכנז לכל השנה, הרב אריה לייב פרומקין, ירושלים תרעב
סלאוויטא תקצב: סדר תפלת נהורא השלם כמנהג אשכנז, סלאוויטא תקצב
עב"י, בער: סדר עבודת ישראל, רעדעלהיים תרכח
עבודת בורא תמח: ספר עבודת בורא, ווילהרמש דארף תמח, פולין
עבודת בורא תסז: ספר מהדורא בתרא של עבודת בורא, זולצבאך תסז, אשכנז-פולין
פזרו רפא: [מחזור לכל השנה: פסח, שבועות, ראש השנה יום כפור וסכות], פזרו רפא, (דפוס שונצינו)
פיורדא תקכד: שפתי רננות: תפלה מכל השנה כמנהג אשכנז פולין פיהם מעהרן, פיורדא תקכד, פולין
פיורדא תקכה: קרבן מנחה: תפלה מכל השנה כמנהג אשכנזים, פיורדא תקכה, אשכנז [בהתאמה לפולין]
פפד"א תקי: סדר תפלות כמנהג פיהם פולין מעהררין אשכנז רייסין וליטא, פפד"א תקי, פולין
פפד"מ תמז: סדר תפלה מכל השנה כמנהג אשכנז ופולין, פפד"מ תמז, פולין [בהתאמה לאשכנז], (בקטלוג הסה"ל נמצא גם פפד"מ תנ"א, אך כנראה מדובר באותו סדור)
פפד"מ תנו: תפילה מכל השנה, פפד"מ תנו, אשכנז-פולין, (קטעים)
פראג רעג: [תפלות לכל השנה], פראג רעג, פולין, (אין שער בלאט)
פראג רעו: [סדור לכל השנה כמנהג פולין] ללא שער; לונדון, ספריית בית הדין 161 (מתכ"י: 4821; מאה טז), פראג רעו, פולין
פראג רעט: [תפלות מכל השנה] ללא שער, פראג רעט, פולין
פראג רפז: התפלות לכל השנה, פראג רפז, פולין
פראג שעה: [תפלה מכל השנה]: [כמנהג פיהם, פולן ומעררין ואשכנז ...], פראג [שעה], (הגדה בלבד)
פראג ת: [סדור כמנהג פולין], [פראג ת], (בלי ניקוד)
פראג תצא: תפלות מכל השנה כמנהג פיהם ופולין ומרהרין, פראג תצא, פולין [בהתאמה לאשכנז]
קראקא שלח: תפלות מכל השנה כמנהג של כל המדינות האלו פולן רויסן פיהם מעררן ואשכנז, קראקא שלח, פולין
קראקא שנז: תפלה מכל השנה, קראקא שנז, פולין
קראקא ת: [סדר תפלה לכל השנה], [קראקא ת], פולין
ר' הירץ ש"ץ שכ: מלאה הארץ דעה, טיהינגן שכ, אשכנז
רוו"ה, ש"ב תקסו: סדור שפה ברורה, רעדעלהיים תקסו, פולין-אשכנז
רז"ה, ב"ת, בית תפלה תפה: בית תפלה, יעסניץ תפה, פולין
ר"ע ור"א תע"ג, דרך שיח השדה תע"ג: תפלה דרך שיח השדה, ברלין תע"ג, פולין
ר"ע ר"א תפ"א, דרך שיח השדה תפ"א: סדר תפלה דרך שיח השדה, ווילמרשדארף תפא, (פקסימיליה, מהדורת אוצרנו)
שונצינו רס: [סדור] בית מדרש לרבנים 268, שונצינו רס
של"ה תעז: שער השמים, אמשטרדם תעז, פולין-אשכנז
של"ה תקב: שער השמים, אמשטרדם תקב, פולין-אשכנז
שפת אמת: שפת אמת, רעדעלהיים
שקלאוו תקמח: סדר שער הרחמים, שקלאוו תקמח
שקלאוו תקסג: סדר תפילות מכל השנה עפ"י נוסח האריז"ל מהרב שניאור זלמן, (חסר שער)
מחזור אויגשפורג רצו: [מחזור כסדר האשכנזים], אויגשפורג רצו
מחזור אופיבאך תקכח ר"ה יו"כ: מחזור עם כוונת הפייטן, ח"א ראש השנה ויום כפור, אופיבאך תקכח
מחזור אופיבאך תקסב יו"כ: מחזור ליום כיפור עם לשון אשכנז והדרת קודש כמנהג אשכנז ושאר קהלות קדושות, אופיבאך תקסב
מחזור אלטונא תקד: מחזור כמנהג פיהם פולין מעהררין ושארי קהלות קדושות, אלטונא תקד
מחזור אלטונא תקלג: שער השמים, ח"א ימים נוראים, אלטונא תקלב
מחזור אמשטרדם תפא: מחזור כמנהג אשכנזיםף ח"א ימים נוראים, אמשטרדם תפא
מחזור אמשטרדם תצג: מחזור כמנהג אשכנזים ושאר קהלות קדושות, ח"א ימים נוראים, אמשטרדם תצג
מחזור אמשטרדם תקי שלש רגלים: מחזור עם כוונת הפייטן כמנהג פולין רייסן ליטא פיהם מערהרין עם לשון אשכנז עם הדרת קודש, ח"ב שלש רגלים, אמשטרדם תקי
מחזור אמשטרדם תקמה: מחזור מכל השנה כמנהג אשכנז ופולין, אמשטרדם תקמה
מחזור ברעסלא תקסה: מחזור על כל השנה כמנהג פולין פיהם ומעהרין: עם פירוש קרואי מועד, ברעסלא תקסה
מחזור הדרת קדש שנט, וניציאה שנט: מחזור כמנהג ק"ק אשכנזים [הדרת קודש], ח"א שלש רגלים, וניציאה שנט
מחזור הדרת קודש שנט, ויניציאה שנט: מחזור כמנהג ק"ק אשכנזים [הדרת קודש], ח"ב ימים נוראים, ויניציאה שנט
מחזור המבורג תצז: מחזור כמנהג ק"ק אשכנזים, ח"א ימים נוראים, המבורג תצז
מחזור המבורג תצז: מחזור כמנהג ק"ק אשכנזים, ח"ב שלש רגלים, המבורג תצז
מחזור ווילהרמסדורף תלג: מחזור כמנהג ק"ק אשכנזים ב"כ, וילהרמסדורף תלג
מחזור ווילהרמרש דארף תעט: מחזור כמנהג ק"ק אשכנזים לאותות ולמועדים [מעגלי צדק] ב"כ, ווילהרמרש דארף תעט
מחזור ווין תקנ-תקנה: מחזור כמנהג פיהם פולין ומעהרין [מחזור פלזנבך] ה"כ, ווין תקנ-תקנה
מחזור זולצבאך תקל: סדר המחזור כמנהג פיהם פולין ומעהרין, ח"ב שלש רגלים, זולצבאך תקל מחזור
מחזור זולצבאך תקמ: מחזור כמנהג פיהם פולין ומעהררין, ח"ב שלש רגלים, זולצבאך תקמ
מחזור זולצבאך תקנד: סדר המחזור כמנהג אשכנזים [ימים נוראים], זולצבאך תקנד
מחזור זולצבאך תקסו: סדר המחזור כמנהג פיהם פולין ומעהרין, ח"א ימים נוראים, זולצבאך תקסו
מחזור לובלין שיא: מחזור לכל השנה כמנהג פולין, ללא שער, לובלין שיא, פולין
מחזור מעגלי צדק שיז, סביוניטה שיז: מחזור מכל השנה שלם כמנהג האשכנזים [מעגלי צדק], סביוניטה שיז
מחזור מעגלי צדק שכח, ויניציאה שכח: מחזור מכל השנה כמנהג קהלות קדש אשכנז, ח"א ושלש רגלים [מעגלי צדק], ויניציאה שכח
מחזור סלוניקי שי, שאלוניקי שי: [מחזור לראש השנה ויום כפור], [שאלוניקי שי]
מחזור פראג שע: מחזור מכל השנה כסדרה כמנהג אשכנז, פראג שעג
מחזור פראג תסג: מחזור מכל השנה כסדרה כמנהג פיהם פולין מערהרין, פראג תסג
מחזור רעדעלהיים תקס, תקס-תקסב: ספר קרובות ט"כ, הרב וואלף הידנהיים, רעדעלהיים תקס-תקסב
♦ ♦ ♦