מבואר במשנה בחגיגה (כ"ו.) שע"ה נאמנים ברגל אף על התרומה, וילפי' לה מקרא ד"ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" הכתוב עשאן כולן חברים (ועי' מהרש"א שם, מהירושלמי פ"ג ה"ו). ופרש"י דרגל הוא שעת אסיפה. והיה אפשר לומר שכך הדין גם בששה ימים שאחר העצרת, שמבו' בגמ' בדף י"ז שיש תשלומין לעצרת שבעת ימים כרגל, וא"כ אין טומאת ע"ה.
אולם אי' בירושלמי (פ"ג ה"ז) "א"ר זעירא מתניתא אמרה כן ערב פסח כפסח ויום טבוח כעצרת". ומבואר שדווקא ביום טבוח, שמבואר במשנה לעיל (שם) שלב"ש הוי יום אחר יו"ט דעצרת, דאין שוחטין עולת ראיה ביו"ט, ולב"ה הוי דוקא בחל עצרת בשבת, בזה הוי יום טבוח אחר השבת, אבל בחל היו"ט בחול ליכא דין דיום טבוח. וכך מוכח ממה שהירושלמי הוכיח מהא דערב פסח כפסח ויום טבוח כעצרת, דבחל אסרו חג דרגל בשבת או עיו"ט בשבת ליכא טומאת ע"ה. ועי' באו"ש (פי"א מהל' מטמאי מו"מ הי"א) שביאר את דברי הירושלמי, דכיון דאינן יכולים לבוא אלא לפני השבת, ואין יכולין לצאת אלא אחר השבת, הוי כע"פ שצריכים לבוא לפסח, ויום טבוח כעצרת, שצריכים להיות עד אחר השבת. ומבואר להדיא דל"ה משום דימי תשלומין חשיב כרגל.
ולכאורה צ"ע, מדוע לא אמרינן דכל ימי התשלומין חשיב כרגל, כיון דאפשר להקריב בימים אלו קרבנות ראיה וחגיגה.
ועוד אי' בירושלמי (פ"ב ה"ד), דהנה בקרבנות הרגלים העורות שייכים לכל המשמרות, וכדילפי' לה בגמ' בסוכה (נ"ה:) מפסוק. ודן הירושלמי ביום טבוח שאחרי השבת, עורות של מי. ונח' בזה רי"ח ור"ל, דר' יוחנן אמר של כל המשמרות, ור"ל אמר של אותו משמר. והעיר המשנל"מ (פ"ד מכלי המקדש ה"ה) מדוע הרמב"ם השמיט דין זה. ועכ"פ לכאורה יל"ד - האם הירושלמי דן לגבי כל ימי התשלומין של עצרת או רק לגבי יום טבוח. ולכאורה ממה שנקט הירושלמי יום טבוח אחר השבת, נראה שהכוונה היא רק לגבי יום טבוח, אבל לגבי שאר ימי התשלומין אם מקריב עולת ראיה ודאי שהעור יהיה שייך לאותו משמר ולא לכל המשמרות. אולם המנ"ח (מצוה תק"ט ס"ק ג') נוקט בירושלמי שהו"ה כל ימי התשלומין, וציין שם שאין הירושלמי תח"י. אבל שו"ר שכ"כ בערול"נ בסוכה (נה) שהו"ה בשאר ימי התשלומין בעצרת. וצ"ע מה הכריח אותם לאפוקי הירושלמי מידי פשוטו. ועי' בגמ' בחגיגה (י"ז:) דאמרי' דלא יום טבוח אלא ימי טבוח, ואולי סברו דהו"ה הכא. אולם מצד ב' הירושלמי מדגיש יום טבוח שאחר השבת. וא"כ עצ"ע לדעת האחרונים הנ"ל מה ההבדל בין יום טבוח לשאר ימי התשלומין, הרי בכולהו חשיב קרבנות של הרגל.
וע"כ צ"ל שהדין שלומדים בסוכה שהעורות לכולם מקרא ד"מאחד שעריך" בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד, א"כ ע"כ מוכח שאי"ז תלוי בקדושת הרגל, אלא הגדר הוא שהדבר תלוי "בזמן אסיפה" שכל ישראל נמצאים בשער אחד. ולפי"ז י"ל שרק יום טבוח, שנהגו בזה כל ישראל לשחוט את קרבנות הרגל, חשיב כל ישראל באין בשער אחד. משא"כ בשאר ימי תשלומי עצרת, אע"ג שאפשר להביא תשלומין, מ"מ אי"ז מוגדר שכל ישראל נכנסין בשער אחד. ועצרת שאני מפסח וסוכות, שבהם אע"פ שעיקר הזמן של עולת ראיה ביום הראשון, מ"מ איכא שמחה כל ימי החג, משא"כ בעצרת.
ולפי"ז הו"ה לגבי טומאת ע"ה, הרי הדרשא היא בזמן אסיפה, וכמבו' בסוגין, וא"כ אי"ז דין בזמן הרגל אלא בזמן האסיפה או בזמן העלייה לרגל, ולכן הוי רק ביום טבוח, דהוי זמן אסיפה לכל.
ובדעת הרמב"ם, הנה מצינו שהרמב"ם (בפי"א מהל' משכב ומושב ה"ט) הביא טעם אחר, מפני שהכל מטהרין עצמם ועולין לרגל. ומשמע שזה עיקר הטעם, והפסוק שמביאה הגמ' הוא אסמכתא בעלמא. ולדבריו העיקר הוא לא זמן האסיפה. וכך גם נראה ברש"י בביצה (י"א:), שכתב שהטעם הוא כדי שלא לביישן. והנ"מ בטעמים אלו זה לגבי מחוץ לירושלים, דלכאורה לרמב"ם נאמנים גם שם. ואולי גם לרמב"ם ורש"י נתנו לזה זמן מסוים לפי זמן האסיפה. ודוחק.
וכתב בחזו"א (סי' קכ"ט לדף כ"ו. ובשעת) שאפי' שטומאת ע"ה בטלה ברגל, מ"מ בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה, שהרי חבר יש לו תקנה לטבול לתרומה ולקודש. ודוקא ע"ה שללו ממנו את הנאמנות, ויש כאן פירוד ובעינן כאיש אחד חברים. וזה חידוש גדול שיש בזה מעליותא לע"ה יותר מן החבר, משום שבגדי ע"ה טהורים לאוכלי תרומה ברגל, ובגדי פרושים טמאים לאוכלי תרומה. ובאמת במקדש דוד (טהרות מ"א, ב סוד"ה הנה) מבואר שפשוט לו שברגל ביטלו ג"כ את המעלה דבגדי פרוש מדרס לאוכלי תרומה ושל תרומה לאוכלי קודש. ויל"ד מה שורש מחלוקתן.
♦ ♦ ♦