בדעת הבה"ג בדין שכח יום אחד

א.

בביאור דעת הבה"ג

התוס' (מגילה כ: מנחות ס"ו.) הביאו את דעת הבה"ג שאם שכח לספור ספיה"ע לילה ויום לא ימנה עוד בברכה דבעינן תמימות וליכא, וכתבו ע"ז התוס' (במנחות) 'ותימה גדולה הוא ולא יתכן'.
ובביאור דעת הבה"ג נראה בכמה ראשונים דס"ל להבה"ג דספיה"ע הוי מצוה אחת לספור כל הימים, וכל שאינו סופר את כל הימים אינו מקיים בזה מצוות ספירת העומר. ולהכי אם שכח יום אחד אין יכול למנות בברכה, שהרי אין לו את ספירת כל הימים ואינו מקיים מצות ספיה"ע.
וכ"כ החינוך (מצוה ש"ו) בתו"ד, וז"ל 'ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד שאין יכול למנות עוד באותה שנה לפי שכולן מצוה אחת היא' [וע"ע במשי"ת בדבריו בסמוך]. וכן עי' להרי"ד בספר המכריע (סימן כ"ט) ובשבלי הלקט רל"ד [נוסח כת"י] דהקשו ע"ד הבה"ג ממה שמברך על ספיה"ע בכל יום 'ואם איתא שאינו אלא מצוה אחת ומעכבין זא"ז כיון שבירך בלילה ראשון שוב לא היה צריך לברך אלא היה מונה בלא ברכה'. ומבו' דס"ל דלהבה"ג הוי מצוה אחת [ומ"מ י"ל בדעת הבה"ג דס"ל דאכתי יש לברך על כל מעשה מצוה בפנ"ע. וכעי"ז אשכחן בדעת הראב"ד שהנוטל ד' מינים בזא"ז, אף דהוי מצוה א' מברך על כל נטילה ונטילה]. וכ"נ קצת בכמה ראשונים (רא"ש שלהי פסחים רי"ו ועוד) שהביאו את דברי הבה"ג, וחלקו ע"ד וכתבו שאין מעכב מה שלא ספר יום אחד, משום דכל יום מצוה בפנ"ע. ונראה קצת דבזה גופא נחלקו.
וצ"ל דמ"ש התוס' דבעינן תמימות וליכא, היינו דמה דאמר קרא דבעינן דליהוי ספירה של 'תמימות', היינו שהוא מצוה אחת של ספירה, ולהכי לא שייך לספור ספירה שאינה כוללת כל הימים.
אכן בפשטות לשון התוס' 'דבעינן תמימות וליכא' נראה דהוא גריעותא בפנ"ע במה שלא ספר את כל הימים, ובעינן דליהוי ספירה דתמימות וליכא, כל שלא ספר את כל הימים. והיינו דלעולם הוי מצוה בפנ"ע בכל יום ויום, ורק דהיכא דהחסיר יום אחד אינו יכול לקיים, מכיוון דלא שייך בספירה דתמימות.
ואף בדברי החינוך הנ"ל צל"ע, דיעו"ש שהוסיף 'ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו'. ונראה דהוי גריעותא בפנ"ע, דאין לו את חשבון הימים ולא כיון שהמצוה היא מצוה אחת בספירת כלל הימים. וצל"ע בדבריו^[1].
ויסוד לזה איכא ממ"ש הראשונים בשם הרי"ץ גיאות ועוד דהיכא ששכח ולא ספר יום אחד למחרת סופר למנין דהאתמול ודהיום ומשלים בזה לדין תמימות. ולכאו' צ"ב, דהא מצוות ספיה"ע הוי בספירת כל יום לעצמו, ומה שייך לספור היום לאתמול. ולכאו' אי"ז מדין תשלומין, ואין בזה מעשה מצוה השתא אלא דס"ל דלהגריעותא דתמימות כלפי המשך הספירה, מהני ג"כ ספירה דאתמול. ואף דאי"ז ספירה של מעשה מצוה, דמ"מ מציאות של ספירה יש בזה. והבה"ג ס"ל דלא שייך לספור השתא לאתמול, ותו לא מהני להשלים למניין תמימות עי"ז^[2].
ויל"ע להרי"ץ גיאות במי שיודע שלא יוכל לספור למחרת, אי יכול לספור מעיקרא ליום המחרת, או שרק ליום שעבר שייך לספור, ולא שייך לספור ליום העתיד.
והנה בפר"ח ובברכי יוסף דנו אם השוכח לספור יום א', מ"מ יכול להוציא אחר בברכה מדין ערבות, או דחשיב שאינו בר חיובא השתא כיון שאין לו אפשרות לקיים. ומסברא הדבר צ"ב רב, דהוא מחוייב במצוה, ורק אין לו אפשרות לקיום משום ששכח. אך עכ"פ נראה דאי הוי מצוה אחת, הרי דינו דין א' לספור כל הימים, וודאי אין משמעות במה שבפועל לא קיים את חיובו, ולא ספר לכל הימים. ומה לי אכתי לא קיים מה לי אין יכול לקיים. אך אי הוי דין עיכוב בעלמא שכל הספירה מעכבת זל"ז, תו אף שהוא קשה, יש להבין שהיום לא חייל עליו חיוב ספיה"ע דיום זה כיון דהוא לא שייך בקיום זה. ודו"ק.
ובבה"ג שלפנינו איתא (הל' מנחות סימן ע"א) דמי שלא ספר בלילה הראשון שוב אינו סופר, אבל אם חיסר בשאר הימים סופר. וכ"כ הטור בשם רס"ג. ולדעה זו נראה דהוא מטעם בפנ"ע, דכיון דהספירה הויא להקרבת העומר וליום הראוי להקרבתו, א"כ כל שלא התחיל למנות ביום זה לא שייך להתחיל המניין אח"כ. ואף שכתב הטעם דלא קרינן ביה תמימות [ובשבלי הלקט נתקשה בזה^[3]], י"ל דהיינו כמ"ש הראשונים דמכלל התמימות למנות בתחילת הלילה, והכא היינו דליהוי הספירה סמוך לעומר. וכה"ג אשכחן בראשונים דס"ל דאף אי כל הימים סופר אף ביום, ביום הראשון סופר רק בלילה, דהוא זמן קצירת העומר. והיינו דיום ראשון הוא תחילת עניין הספירה ויש להסמיכו לקצירת העומר.
ובעיקר הנוסחאות בדברי הבה"ג שלפנינו וביאור דבריו האריכו בס"ד בגליונות האוצר גליון כ"ח מ' [ובגליונות שלאחמ"כ נכתבו כמה תגובות בעניין זה].
♦
ב.

השלמת הספירה ביום

והנה בראשונים נחלקו במי שלא ספר בלילה אי סופר ביום או לאו, ולמעשה נקטינן דסופר ביום בלא ברכה, כיון שהוא מחלוקת אם סופר ביום זה או לאו.
והיכי שספר יום אחד ביום, כתב הב"י בשם התרוה"ד (סי' ל"ז) דסופר שאר הימים בברכה, ולא הוי כחיסר יום אחד שאינו סופר בברכה, דחיישינן לדעת הבה"ג. ובדברי התרוה"ד מבו' שתי סברות בזה - חדא דהו"ל ס"ס, די"ל דאין הימים מעכבים זל"ז וי"ל דמהני ספירה ביום. ותו דנראה 'דמיקרי שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי'.
ובפר"ח נתקשה בזה 'דהא מאי דסופר ביום בלא ברכה הוא מחמת ספק דדילמא מכאן ואילך לאו בר ספירה הוא כלל וא"כ היכי קאמר דקרינן שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי הרי למ"ד שמי שלא ספר בלילה שוב אינו סופר נמצא שדילג יום אחד לגמרי'.
ולהנ"ל יתכן לומר דאי כל הגריעותא היא בשם 'תמימות', דלא שייך להמשיך את הספירה כל שלא מנה כלל את הימים, תו י"ל דאי"צ בזה ספירה דמצוה כדין. ואף דלא ס"ל כהרי"ץ גיאות דמהני לזה ספירה דאתמול, מ"מ ספירה באותו היום מהני, אף דאי"ז ספירה דמצוה דבעיא לילה דוקא^[4].
וכה"ג יש לדון בנידון המנ"ח בקטן שהגדיל בימי ספיה"ע אי ממשיך לספור בברכה או לאו, דהרי לא ספר את כל הימים. ועיי"ש במנ"ח אי חשיב מעשה מצוה דקטן מעשה ספירה כלפי דאורייתא או לאו. ולהנ"ל יתכן דאף אי ל"ח מעשה מצוה כלפי דאורייתא, מ"מ י"ל דספירה מיהא חשיב דאיכא, אף שהיה קטן בזמן זה, וכדמהני ספירה דאתמול וספירה ביום לזה.
והנה כתב המרדכי מגילה (רמז תת"ג) 'כל הלילה כשר לקצירת העומר ולספירה והלכתא כהך סתמא דבלילה איתא ולא ביום וכ"כ בה"ג מי שלא בירך על ספירת העומר בלילה לא יברך ביום מהך סתמא דמגילה דדייקינן בפ' העומר דלילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף בלילה יום דבתריה פסול וכן פי' ר"ת'. והיינו דהוא נקט דדין ספירת העומר מתקיים רק בלילה ולא ביום, כזמן הקצירה דהוי בלילה ולא ביום.
ותו כתב 'וכבר שאלו לרבינו יעקב בר' יקר מי שלא בירך בלילה מהו שיברך ביום והשיב שכר ספירה יהבינן ליה שכר ספירה בזמנו לא יהבינן ליה ואין הדבר ידוע אם אמר להם לספור למחר ולברך או לספור בלא ברכה וראבי"ה אומר דודאי כי לא בירך בלילה לא יברך ביום משום ברכה לבטלה אבל מונה בלא ברכה ולולי שקשה בעיניו לחלוק על ה"ג היה אומר לברך ביום כההיא דפרק תפלת השחר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים ודווקא בשכח ולא בביטל כדקאמרינן התם'.
והיינו דרבינו יעקב בר' יקר נקט ג"כ דעיקר דין ספיה"ע הוי בלילה ולא ביום, ורק דמ"מ נקט דמדין תשלומין יש לספור ביום. וכדהביא להך לישנא דגמ' דהוי מצוה שלא בזמנה גבי תפילה בתשלומין [והיה אפ"ל דרק אי"ז לכתחילה דל"ה תמימות, אך לא משמע כן מדנקט הך לישנא]. ותו בהך דין תשלומין מספק"ל להמרדכי אי ענה בזה למה שנשאל אם יש לברך דיש לברך. או דהשיב בזה דאין לברך, והביא מהראבי"ה שלא יברך, וכמ"ש מעיקרא מרה"ג ור"ת, אך צידד דיברך מדין תשלומין, ככל דין תשלומין דעלמא. והיינו דאי"ז טעם שלא יברך.
ולכאו' לפי"ז י"ל דמה"ט יש להמשיך לספור בברכה בשאר הימים, דאף דלא מהני תשלומין ביום אחר, כדברי הרי"ץ גיאות, מ"מ מתורת תשלומין מהני ספירה ביום. ותו י"ל דמהני התשלומין מדרבנן שלא לגרע להמשך הספירה, מכיון דהשלים לזה.
ועי' בבה"ל (תפ"ט ח') שהביא מהנהר שלום שמי שלא ספר בלילה משום שהיה אונן יספור ביום, כיון דלאו מדין תשלומין הן. וכתב ע"ז דאי"ז ברור דלאו מדין תשלומין הוא, וכנ"ל.
ובעיקר הדין הביא מהנו"ב דאף אונן יספור בלא ברכה די"א דחייב בספיה"ע, וימשיך לספור אח"כ בברכה 'מאחר דבלא זה יש פוסקים דלא בעינן כלל תמימות'. והיינו דהו"ל ס"ס שמא אין מעכב, ושמא הוי ספירה וכדין ספירה ביום. וכן מי שספק לו אם ספר או לאו. ולכאו' להנ"ל יתכן דאף אי אין מקיים מצוה, מ"מ מהני ספירתו דלא יהיה חיסרון דתמימות. ואף דאין בזה מעשה מצוה, מ"מ ספירה מיהא איכא. ותו י"ל דמה"ט יש לו לספור, שלא יפסיד אתץ הספירה בשאר הימים. אלא דלכאו' אינו מחוייב בכ"ז משום דהוי אונן. אך אי הוי ברכה לבטלה למפרע, יתכן דמחויב בזה למנוע איסורא.
ויתכן לדון עוד עפי"ז בדין ספירה בפלג המנחה. דבביה"ל (תפ"ט ד') כתב דמסקנתא האחרונים דלא מהני למצוה, ומ"מ יכול למנות שמא ישכח אח"כ. אבל בלילה יכול לספור בברכה, אף שספר בפלג המנחה. ובפשטות מה שסופר בפלג המנחה היינו מהיות טוב, לחוש לדעות אלו, אך אין לסמוך ע"ז אם ישכח אח"כ לגבי להמשיך לספור בברכה. אמנם שמעתי מהג"ר נפתלי קופשיץ שליט"א די"ל כעין הנ"ל, דספירה בפלג המנחה אף דלא מהני למצוה, מ"מ מהני לגבי מה דל"ח שחיסר לה'ספירה' של יום זה, וע"ד הנ"ל.
♦
ג.

אם מגרע לספירה דלמפרע

ויש לעיין במי ששכח יום אחד לספור, אי מגרע לספירתו למפרע, או דמגרע לספירה מכאן ולהבא. ונפק"מ ג"כ במי שיודע שלא ישלים את ספירתו, אי סופר מעיקרא בלא ברכה או לאו.
ואי נימא דכל מצוות ספיה"ע הוי מצוה אחת ולא שייך לקיימה במקצת, א"כ בודאי כל שלא ספר לכל הימים לא קיים מצוה כלל, ואין חילוק בין לא ספר אתמול ללא יספור למחר. ולא קיים מצוה כלל. אך אי נימא דהוי מצוה בפנ"ע בכל יום ויום, ורק דמ"מ איכא גריעותא בה'תמימות', צל"ע אי הוי גריעותא כל שאינו מונה לכלל הימים, או דהוי גריעותא דוקא להבא, דלא שייך למנות כל שלא מנה לכלל הימים דעד השתא^[5].
ובמשנ"ב (תפ"ט ג') כתב בשם ספר שולחן שלמה דנשים הסופרות ספיה"ע, מ"מ לא יברכו, דהא בודאי יטעו ביום אחד, וגם ע"פ רוב אינם יודעים פירוש המלות. וצל"ע, דמה בכך דיטעו יום אחד. ויש שכתבו דהיינו מכיון דתו למפרע הוי ברכתן לבטלה, וש"מ דס"ל דהוי ברכה לבטלה למפרע. אכן בשולחן שלמה כתב 'ולא ידעו הדין'. והיינו דיטעו יום א' ולא יספרו, ומ"מ ימשיכו לספור בברכה אף שחיסרו יום אחד. [וי"ל עוד דיטעו היינו במניין, ולא שישכחו מלספור. וא"כ ביום זה שיטעו, הרי לא יקיימו מצוות ספירה ויברכו לבטלה. וכן ימשיכו לספור בברכה אף אם יודעות את הדין.]
ובסדר היום (סדר ספיה"ע) כתב 'ואם שכח יום א' ולא ספר בטלה כל הספירה כולה', ונראה דבטל אף למפרע. אך יתכן דס"ל בדעת הבה"ג דהוי מצוה אחת, וא"כ בודאי הוי אף למפרע. וביוסף אומץ (סימן תתל"א) הזהיר שלא לשכוח את הספירה, דא"כ לא יוכל להמשיך למנות בברכה, ותו דא"כ ביטל מצוות רבות של כל הספירה. והביא לדברי סדה"י הנ"ל. ונראה דהוא נקט דיש מצוה בכל יום בפנ"ע, ומ"מ הוי ביטול למפרע. ויל"ע במה שלא כתב דא"כ הוי ג"כ למפרע ברכה לבטלה. ושמא ס"ל דכיון דמעיקרא היה דינו למנות ולברך, ולא היה לו לחוש שמא ישכח, ל"ח שבירך לבטלה.
אמנם הביאו מדברי החיד"א (עבוה"ק מורה באצבע רי"ז) שכתב 'יזדרז ויעשה סימנים שלא ישכח לילה אחד כשאינו מונה בצבור דאפשר ישכח גם ביום ולא יוכל עוד לספור בברכה ולמפרע היו כל הברכות מלילות שעברו לבטלה וביטל מ"ע'. ומבו' דהוא נקט דהוי ג"כ ברכה לבטלה.
ואכן כבר הקשו ע"ז, דהתוס' (כתובות ע"ב. מנחות ס"ה) נקטו דיש בזבה מצוה לספור את הנקיים. והק' מ"ט אינה מברכת ע"ז. וכתבו דכיון שאם תראה תסתור אין לה למנות בברכה, והיינו דהוי ברכה לבטלה למפרע. ובהכרח דמשא"כ ספיה"ע, דלא הוי ברכה לבטלה למפרע. וצ"ל דגבי ספיה"ע, שהדבר תלוי בו ל"ח לברכה לבטלה, משא"כ בזבה, דאין תלוי בה אם תראה או לאו, ואין לה ודאות שימים אלו הם מניין הימים לטהרתה. [ויש שהקשו דשמא ימות חיישינן, אך בסתמא בכה"ג ל"ח שמא ימות.]
וי"ל נפק"מ בכ"ז במי ששכח ולא ספר בליל מ"ט לעומר אם יספור ביום או לאו. דאי נימא כמ"ש בשבלי הלקט, דמהני ליה ספירה דיום שיוכל להמשיך לספור בברכה, תו י"ל דהכא, שאין לו עוד ימים לספור, תו אי"צ לספור ביום. אך אי מהני לקיום המצוה למפרע, שפיר יספור ביום מה"ט לקיום המצוה דלמפרע.
וכה"ג נפק"מ באונן ביום אחרון, למשנ"ת די"ל דיש לו לספור לצורך המשך הספירה בברכה בימים דלאחמ"כ. דיל"ע אי שייך כן ביום אחרון או לאו. ותליא בהנ"ל, אי הקיום דלמפרע תליא בהאי ספירה או לאו. וק"ל.
♦
ד.

לספור לפי סדר הימים

והנה משכח"ל היכ"ת במי שיכול לספור את מניין הימים שלא לפי סדרם. והוא בנמצא בשני צדי קו התאריך, ויכול לדלג ליום המחרת ולספור שם ספיה"ע ולחזור ליום זה ולספור בו ספיה"ע. ויל"ע אי יכול לספור באופן זה.
ולכאו' כ"ז תליא בהנ"ל. דאי סברת הבה"ג היינו במה שאין למניין כל הימים, א"כ הכא שפיר איכא למניין כל הימים. ומאי איכפ"ל אי הוו כסדרן או לאו, דסו"ס הוי מצוה אחת וקיימה ככל פרטיה ודקדוקיה. [אא"כ נימא דאיכא ג"כ גריעותא בסדר המניין, וכמשנ"ת בהערה ד'.]
אמנם אי הוי סברא דחסר בהתמימות, צל"ע אי איכא להאי גריעותא אף בהא. דיתכן דהוי גריעותא במה שמונה ליום שלא מנה כל הימים שלפניו. ואף שישלים לבסוף למניין דיום זה ע"י שיחזור ליום זה, אך מ"מ השתא איכא גריעותא במה שאין לכל הימים שלפניו.
ולכאו' תליא בהנ"ל במי שלא ספר יום א' אי מגרע להספירה למפרע. דאי מגרע למפרע, בהכרח דאין הגריעותא בסדר הימים אלא בהשלמת הימים. אבל אי אינו מגרע למפרע, והגריעותא היא בסדר הימים, ה"נ במונה שלא כסדרן איכא גריעותא.
ומ"מ יתכן דמהני מניין שלא כסדרן לגבי השלמת הימים למניין דאח"כ, דאף דלא הוי ספירה דמצוה כיון שלא היה תמימות בזמן ספירה זו, מ"מ לאחר שמנה ליום האתמול יכול לצרף ללהבא למניין דיום זה, שהרי סו"ס ספר לכל הימים, וכמניין של אתמול (כהרי"ץ גיאות) או של יום (כהתרוה"ד) או של קטן ואונן וכנ"ל.
וכה"ג צל"ע להרי"ץ גיאות דמונה ליום האתמול, אי מונה קודם למניין היום או קודם למניין דאתמול. דגבי תשלומין דתפילה וכדו' קודם מתפלל להאידנא ואח"כ לדהשתא, אך למשנ"ת דמשלים בזה למניין דהתמימות, מסתבר שיש למנות מעיקרא למניין דאתמול ורק אח"כ למנות למניין דהיום. ואין יכול למנות היום בברכה קודם שמשלים למניין דאתמול. אך אי הוי משום דבעינן שכל הימים יהיה ספורים י"ל דלא שנא. וק"ל.
♦ ♦ ♦