פסוקי התורה במצות ספירת העומר
נאמר בתורה (ויקרא כא) בענין מצות ספירת העומר כך: וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חקת עולם לדרתיכם בכל מושבותיכם. וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'.♦
צריך ביאור מהי מהות המצוה
והנה מלבד שעצם מצות הספירה צריכה ביאור מה ענינה ותוכנה הפנימי, ביותר צריך להבין מדוע תלתה התורה את מצות הספירה בין קרבן העומר לשני הלחם, כאומרו שיתחילו לספור מ'יום הביאכם את עומר התנופה' וביום החמישים של הספירה תביאו 'מנחה חדשה לה' ', שנראה מזה שהספירה תחילתה בקרבן העומר וסיומה בשני הלחם. וכן מבואר מנוסח הספירה 'היום כך וכך לעומר'. וכן מבואר בלשון הרמב"ם, שבסיום הלכות קרבן העומר (תמידין ומוספים פ"ז הכ"ב) כתב בזה"ל מצות עשה לספר שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר 'וספרתם לכם ממחרת השבת' 'שבע שבתות'. וצ"ב טובא מה ענין הספירה לקרבן העומר.♦
מדוע נקרא קרבן העומר
גם יש להבין בעצם שמו של קרבן זה מדוע הוא נקרא קרבן העומר. הלא 'עומר' אינו אלא שם מידה, כש"כ בתורה 'והעומר עשירית האיפה הוא', והיה צריך לומר קרבן שעורים או עכ"פ עומר השעורים, ולא קרבן העומר בסתם, שנראה מזה שמידת העומר שבו היא חלק ממהות הקרבן ולא רק מפרטי דיניו.♦
ביאור החינוך שהמה ימי צפיה למתן תורה
וידועים בזה דברי ספר החינוך, שביאר את טעם מצות התורה בספירת העומר. וז"ל בתו"ד: ומפני כי התורה היא עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ממצרים ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטווינו למנות ממחרת יו"ט של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף לליבנו כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא עכ"ל. ומבואר מדבריו שענין הספירה להראות ולהעצים בליבנו את התשוקה והכיסופין ליום מתן תורה ושמחתינו בה. אמנם עדיין צ"ב טובא, א"כ מה ענין זה אל קרבן העומר, עד שכל נוסח הספירה הוא לעומר. וצ"ב.וביותר צ"ב לפי הנוסח שהביאו כמה ראשונים מן המדרש, שכשיצאו ישראל ממצרים היו מונים כל יום ויום מצפייתם לקבלת התורה. והלא באותו זמן עדיין לא היה כלל קרבן העומר, וכיצד במצוה לדורות נכרכו העניינים זל"ז.
♦
קרבן העומר ושני הלחם צורך גבוה הם
ובעיקר קרבנות אלו העומר ושני הלחם יש להבין מה שמצינו בגמרא בשבת (קלא:) שנקראו הם 'צורך גבוה' יותר משאר מצוות כסוכה וד' מינים. וביותר, שמבואר בתוספות (פסחים פד. ד"ה ולא) שגם שאר קרבנות לא מיקרו 'צורך גבוה' (עי"ש). והענין צריך ביאור - כי כל הקרבנות יש בהם צד שהם צורך גבוה כיון שמקריבים אותם במצוותו של מקום להשי"ת. ומצד שני יש בהם צורך הדיוט, שהרי אין השי"ת נצרך לקרבנות שלנו ח"ו, וכל מטרת הקרבנות היא לטובת בנ"א המקריבים אותם, כדי שיכופר חטאם וירד השפע עליהם ושיוכלו על ידם להתקרב להשי"ת, והכל הוא מצד המקבלים לא מצידו יתברך ח"ו. וא"כ מאיזה בחינה נחשבו קרבנות אלו צורך גבוה יותר מכולם.וגם בנוסח הפסוקים יש להתבונן, שקרבן העומר נקרא 'קרבן אלהיכם' ושני הלחם נקראים 'מנחה חדשה לה' ', מה שלא מצינו כן ברוב הקרבנות ייחוס מיוחד של הקרבן להשי"ת, הלא דבר הוא.
♦
בזכות העומר נצלו ישראל מגזרת המן
גם יש להבין מה שמצינו שאחז"ל (ויק"ר כח)[1] שזכות קרבן העומר היא שעמדה לישראל בימי המן, דאמר רבי לוי כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו והסוס בידו, אמר דומה אני שאין רשע זה בא אלא להרגני, והוון תלמידיו יתבין תניין קמוי, אמר להם עמדו וברחו שמא תכוו בגחלתי, אמרו ליה בין לקטל בין לחיי אנן עמך ולא נשבקך, מה עשה נתעטף בטליתו ועמד בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא ותלמידוי יתבין תנין, אמר להם המן במה אתם עוסקים, אמרו לו במצות העומר שהיו ישראל מקריבין במקדש ביום הזה, אמר להון הדין עמרא במאי הוה דדהב או דכסף, אמרו לו דשעורין, אמר להון וכמה הות טימי דידיה בעשרה קנטרין, אמרין ליה סגין בעשרה מנין, אמר להון קומו דנצחו עשרת מנכון לעשרת אלפים קנטריא דכספא ע"כ. וצ"ב מדוע דוקא זכותו של קרבן העומר עמדה להם.♦
מ"ט יום נטהרו ישראל מטומאת מצרים
ולבאר כ"ז נקדים את דברי הזוה"ק (אמור צ"ז), וזה לשונו בתרגום: בא ראה, כשהיו ישראל במצרים היו ברשות אחרת, והיו אוחזים בטומאה כאשה הזו כשהיא יושבת בימי טומאתה, אחר שנמולו נכנסו בחלק הקדוש שנקרא ברית, כיון שנאחזו בו פסקה מהם הטומאה כאשה הזו שפוסקים ממנה דמי טומאתה, אחר שפסקו ממנה מה כתוב, וספרה לה שבעת ימים, אף כאן כיון שנכנסו בחלק הקדוש פסקה מהם טמאה, ואמר הקב"ה מכאן והלאה חשבון לטהרה. 'וספרתם לכם' לכם דוקא, כמו שנאמר וספרה לה שבעת ימים, 'לה' לעצמה, אף כאן 'לכם' לעצמכם, ולמה כדי להטהר במים קדושים עליונים, ואחר כך להתחבר עם המלך ולקבל תורה עכ"ל, ומבואר בדברי הזוהר שביציאת מצרים התנתקו מן הטומאה כאישה שפסקו דמיה ואח"כ ספרו שבעה שבועות כאישה שסופרת שבעה ימים ליטהר, עכ"ל.והוסיף הרמח"ל (חוקר ומקבל פי"ח מאמר החכמה עמ' רסה) לבאר שכיון שהיו משוקעים במצרים במ"ט שערי טומאה, שישנם כנגד מ"ט שערי קדושה, דזה לעומת זה עשה אלהים, לזה הוצרכו לספירת טהרה של מ"ט יום. ובכל יום יצאו משער אחד של טומאה ונכנסו כנגדו בשער אחד של קדושה. ואותן השפעות עליונות שהיו עליהם באותו הזמן לעוזרם ליטהר ולהתקדש בשערי הקדושה, חוזרות ומושפעות בכל שנה ושנה בימים אלו לטהר ולקדש נפשות ישראל. וזה ענין ספירת העומר, עי"ש באורך.
♦
סור מרע ועשה טוב
והנה ידוע דלעולם סור מרע קודם לעשה טוב. וא"כ לכאורה היו צריכים מקודם לצאת ממ"ט שערי טומאה ורק אח"כ להיכנס בשערי הקדושה. וכיצד שייך לומר שבכל יום יצאו משער אחד דטומאה ונכנסו כנגדו בשערי קדושה, באופן שיוצא שבאמצע הימים היו חציים בשערי קדושה וחציים בשערים ההפוכים. וכיצד שייך הדבר[2].ונראה ביאור הענין, דסור מרע ועשה טוב כלולים זב"ז, ובכל בחינה יש ג"כ מחברתה. וזה משום שיש סור מרע של רע באופן חיובי, דהיינו לסור מעשיית מעשים ועבירות שהינם הפך הקדושה, אבל יש רע הבא מהיעדר הטוב, והיינו שגם אם אין האדם עושה רע באופן חיובי, עדיין כל שאינו מגיע לדרגת קדושה מסוימת והרי הוא מחוסר ממנה, הרי שבאותו חיסרון שייך הוא לדרגת טומאה מסוימת הבאה מהיעדר הקדושה. ולדוגמא, אדם שממלא זמנו בתורה ומע"ט, אך עדיין יש זמנים מועטים שבהם הוא מבטל תורה, הרי נמצא שלמרות שבודאי ששייך הוא אל הקדושה, בהיותו מלא תורה ומצוות, עכ"ז אותן זמנין מועטים שבטל בהם מן התורה יוצרים אצלו טומאה בדרגא מסוימת וכן הלאה. באופן שכל דרגא עליונה יותר שבקדושה שהאדם עדיין לא הגיע אליה, אזי עצם העדר נחשב הוא שיש לו שייכות משהו לטומאה, וכמובן לטומאה קלה ביחס לחיסרון העדין שיש לו.
ומעתה יבואר שישראל במצרים ביציאתם ברגע אחד סרו מכל הרע שבאופן חיובי, ומשכו ידיהם מעבודה זרה וכל ענינה. וזה מה שדימה אותם הזוהר לאישה שפסקו דמיה, שהדם הוא מציאות של טומאה באופן חיובי. אמנם אח"כ הוצרכו מ"ט יום להעלות מעלה אחר מעלה במ"ט שערי קדושה, ובכל דרגא בקדושה שהגיעו, יצאו כנגדה משער אחד של טומאה, וכמשנ"ת.
♦
קרבן העומר בא להודות להשי"ת על חסדיו עמנו
ועתה נבא לבאר את ענין קרבן העומר. דהנה בדברי רבותינו מוצאים אנו שבפשטות ענין קרבן העומר הוא הבעת תודה להשי"ת על התבואה החדשה שהצמיח, ולזה מביאים עומר שעורים להביע זאת. וז"ל המדרש (ויק"ר כח) בנהג שבעולם אדם לוקח לטרא אחת של בשר מן השוק כמה יגיעות הוא יגע כמה צער הוא מצטער עד שבשלה, והבריות ישנין על מטותיהן והקדוש ברוך הוא משיב רוחות ומעלה עננים ומגדל צמחים ומדשן את הפרות ואין נותנים לו אלא שכר העמר, עי"ש עוד.ומבואר במדרש עוד דשיעור עומר שנאמר בזה מכוון כנגד עומר לגולגולת שהיה כ"א מישראל מקבל מן מהשמים. וזה לשונם ז"ל (שם) אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמר להם לישראל כשהייתי נותן לכם את המן הייתי נותן עמר לכל אחד ואחד מכם הדא הוא דכתיב עומר לגולגלת, ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין לי אלא עומר אחד מכולכם, ע"כ.
♦
דור המדבר חיו בביטחון בהשי"ת
והנה אמרו ז"ל (מכילתא דרשב"י פט"ז) 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן', וביארו המפרשים לפי שבאותו זמן היו עיניהם של ישראל נשואות למרום תמיד, שירד להם מן, והיו צריכים להתחזק במאומה וביטחון תמיד. ובכללות מהמן למדו את כל יסודות הביטחון בהשי"ת, וכמו שהאריכו המפרשים (עי' במלבי"ם ועוד). ובעיקר משיעור העומר שבו היה ניתן, וכמו שמעידה התורה 'המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר'. באופן שראו עין בעין שאין ההשתדלות והחריצות כלום, ומה שנגזר על האדם יבא אליו בכל אופן.ועי"ז שהיו הם אוכלי המן יכלו לקבל את התורה. ואין הטעם שנצרך ביטחון למקבלי התורה רק כדי שהיו בוטחים בהשי"ת ופנויים מכל שאר עסקי העוה"ז, כי אינם דואגים על העתיד, וכן לא משום קיום מצות הביטחון כשלעצמה, אלא מפני שענין הביטחון 'הוא מנוחת נפש הבוטח ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו' (כלשון החוה"ל בשעה"ב פ"א). והרי"ז הדביקות היותר גדולה בו יתברך, שהאדם מוסר את כל ענינו בידו יתב' כגמול עלי אמו. וכמש"כ המפרשים שבטחון מלשון טיח, שע"י הבטחון האדם מדביק עצמו ודבק בבוראו כביכול. ומפני שהיו צריכים דור מקבלי התורה להיות דבוקין בו יתברך ובתורתו בכל כוחם, הוצרך שיהיו אוכלי המן, וישתרש אצלם באופן חזק ענין האמונה והביטחון בהשי"ת.
♦
בימי הספירה מתחזקים באמונה ברוח העומר
ומעתה יבואר, שכיון שכל מהות ימי הספירה המה ימים ליטהר ולהתקדש בהם כדי לזכות להיות ראויים ביום החמישים להתחבר עם השי"ת ותורתו, וכדברי הזוה"ק הנ"ל, א"כ בדין שהוא שבכל הימים האלו יהיה חיזוק עצום באמונה וביטחון בו יתברך, שהוא גורם לאדם דביקות בהשי"ת. ולכן כל ימי הספירה סופרים לעומר, להזכירנו את קרבן העומר שבא כהכרה בכך שכל מה שגדל וצמח, הכל הוא מאתו יתברך. ומזכיר את המן שירד במדבר, וכל העם ראו עין בעין שכל מה שבא לאדם הוא הוא מיד ה' ממש ללא קשר כלל למעשיו והשתדלותו. וממילא עי"כ יתחזק ביטחון האדם בבוראו, וידבק בו ובתורתו יותר ויותר.ודבר זה היה גם אצל אבותינו כשיצאו ממצרים, שע"י בטחונם זכו לתורה, כמו שאומרים בברכה 'בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדו חוקי חיים'. ובטחון זה היה כשבאותם ימים שיצאו ממצרים הלכו אחריו יתברך בארץ לא זרועה, ללא צידה מתאימה לדרך. וכ"ז משום בטחונם בו שיספק להם את כל צרכיהם. ויוצא א"כ שגם הם בזמן שספרו את הימים עד מתן תורה היה אצלם חיזוק גדול בבטחון בו יתברך, שפיר עי"ז זכו לתורה.
ובזה יובן מדוע נקרא קרבן העומר בסתם ולא עומר השעורים, כיון שמעצם מהותו זהו מה שמידתו עומר, להזכיר שאת עומר המן שירד לכ"א מישראל בהשגחה מדוקדקת, ולחזק את בהירות האמונה והביטחון בו יתברך.
♦
קרבן העומר בא לצורך עליה בבחינת עשה טוב
ומעתה יבואר מדוע נקרא קרבן העומר 'קרבן אלהיכם' ו'צורך גובה' יותר משאר קרבנות, כיון שהגם שכל הקרבנות מטרתם לקרב את האדם לבוראו, כמש"כ המפרשים, וזהו שמו קרבן, כלומר מקרב את האדם להשי"ת, אמנם רוב הקרבנות באים לקרב את האדם להסיר את ירידתו בבחינת סור מרע, כי באים הם לכפר על חטאים שהאדם חטא ועי"כ נתרחק מבוראו, כחטאת ואשם. ואף עולה, שאינה באה על חטא, מ"מ מכפרת היא על הרהור הלב כמו שאמרו ז"ל. וכן תמיד של שחר מכפר על עבירות שנעשו בלילה ותמיד של בין הערביים על עבירות שנעשו ביום. אך קרבן העומר בא להעלות את האדם לקרבו אל ה' מצדו יתברך, וזה ע"י זה שיוסיף להתחזק באמונה וביטחון מכח קרבן העומר ומצד ההשפעות הבאות מאתו יתברך אל נשמות ישראל בימים ההם שמזמן קרבן העומר ואילך. וזהו צורך גבוה לקרב את האדם אל בוראו יותר ממדרגתו הרגילה, לא לצד ירידתו ע"י מעשיו, ודו"ק.♦
שני הלחם באים להורות על בהירות האמונה שבאה ע"י ספירת העומר
ועל דרך זו נראה לבאר מדוע מסתיימים ימים אלו בקרבן שני הלחם. דהנה ישנו חילוק בין העומר לשני הלחם, מלבד מה שכתבו המפרשים ששעורים זהו מאכל בהמה וחיטים מאכל אדם, עוד יש חילוק שאת קרבן העומר הביאו שעורים כצורתם שגדלו, והגם שקלו וטחנו אותם מ"מ המנחה היתה נקמצת מקמח בלול בשמן כמות שהוא (שאינו ראוי לאכילה, והכהנים שאכלו אח"כ את שיירי המנחה אפו ממנה לחמים). ומשא"כ שני הלחם, שהם לחמים שיצרו אותם מחיטים, וזה אחר כמה וכמה מלאכות שהאדם עושה בפת, ברירה הרקדה טחינה לישה אפיה וכו' (והבחנה בחילוק זה מצאתי גם בפי' אברבנאל עה"ת).ובא הענין לומר שהגם שהאדם גם מתחילתו מאמין הוא, שהרי הביאו קרבן העומר, דהיינו שמכירים אנו בכך שכל מה שגדל וצמח הכל הוא מאתו יתברך, עכ"ז יכול האדם לחשוב כן דוקא על דברים הנעשים בדרך הטבע ולא דברים שהוא עושה אותם בידיים. ובזה הוא מאמין שאין מעשה הבריאה נעשה מאליו ח"ו, אלא הוא מעשה השי"ת (ועי"ע במהר"ל באור חדש ו, יא שהעומר מורה על הנהגת הטבע). אמנם מה שהאדם אח"כ מכין בידיו, שעושה מלאכה אחר מלאכה ויוצר דברים חדשים דוגמת הלחם שאפה, בזה עלול האדם לחשוב שהגם שאת חומר הגלם קיבל מהשי"ת, מ"מ תוצאה זו בכוחו נעשתה.
אמנם בהיות האמונה והביטחון הבאים אחר ימי הספירה והחיזוק שנלמד מעומר המן הנזכר, ע"י קרבן העומר, בזה מקריבים להשי"ת את קרבן שתי הלחם - לומר שברור לנו שגם הלחם וכל שאר יצירות האדם הכל הוא מעשה השי"ת שעשה עושה ויעשה לכל המעשים, והאדם אינו אלא כחומר ביד היוצר. וכבר מתחילה השי"ת הוא 'המוציא לחם מן הארץ' ולא רק את החיטים. ובגלל זה בסיום ימים אלו בא קרבן שני הלחם, והרי הוא צורך גבוה, וכמבואר לעיל[3].
ובזה יבואר מה שאמרו ז"ל שזכות העומר עמדה להם לישראל בימי המן, כי בהירות האמונה שהיה למרדכי וישראל בישועת הקב"ה עמדה להם להצלה, כי בכח הביטחון המשיכו את הישועה. כמש"כ במזמור למנצח על אילת השחר 'בך בטחו אבותינו ותפלטמו בך בטחו ולא בושו'. וכך ייסדו חכמינו לדורות 'להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך' (ועי"ע בשפ"א פורים תרל"ה ד"ה חייב איניש). ובהירות זאת האמונה באה להם מכח קרבן העומר, המורה על ההשגחה הפרטית, וכמשנ"ת.
♦ ♦ ♦