טומאת מצרים
בהיות ישראל במצרים בין הטומאה היו טמאים נדה[1], ובצאתם נצרכו לספור ז' ימי נקיים, כאשה הסופרת מזוהמת נדתה, אלא לפי שכל יום משבעה ימי העליונים כלול משבעה, הוצרכנו לספור ז' פעמים ז' שהם מ"ט יום שבין פסח לעצרת מיציאת מצרים עד מתן תורה[2].וכ"כ באור החיים (שמות פרק י"ט פסוק א' ד"ה בחדש השלישי) בשם הזוהר (ח"ג צז.): לא היו ישראל ראויים לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנידה ביניהם, והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות, כדרך שבעה נקיים אשר ציוה ה' לזבה. וכ"כ באור החיים ויקרא פרק כ"ג פסוק ט"ו.
ובשפתי כהן (פרשת אמור דף קס"ג בשם רעיא מהימנא) איתא שהיו מקריבין קרבן העומר משעורים, לפי שישראל מזדווגין ביום חמישים עם הקב"ה ורוצה לבודקם כסוטה, ולזה היה העומר משעורים. וכמו שקרבן סוטה היה בודקה ומכניס ומוסיף אהבה בינה ובין בעלה שנאמר (במדבר ה' כ"ח) ונקתה ונזרעה זרע. והשכנות הרעות שהטילו קנאה והשנאה ביניהם בורחים מלהריח ריח מי המרים, כן בקרבן העומר מכניס ומוסיף אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים, ומבריח סמאל ואשת זנונים. ע"כ.
♦
קרבן סוטה - איש שעיר - קרבן עומר - ד' מיתות ב"ד
ודע שהשעורים הם גלויים, מה שאין כן בחטה, שהיא מכוסה בכמה כיסוים, ושלט עליה איש שעיר, לכך היה צריך להניף, ותרגם והניף וירם, שיסיר ממנה הכח שקיבלה מאיש שעיר, ולכך נקראת שעורה (ע' שפתי כהן פרשת אמור דף קס"א). ולפי זה יש לומר טעם שמנחת סוטה היתה משעורים, כי היא גלתה את עצמה להתדבק בטומאה, קרבנה שעורים, שהם בגלוי ושלט עליהם איש שעיר. שוב מצאתי כתוב בשפתי כהן פרשת נשא (דף ל"ג) טעם אחר למה קמח שעורים, לפי שהשעורה אין עליה שום קליפה כמו החטה שיש עליה שבע קליפות, אבל השעורה היא מראה עצמה בעזות בלא שום קליפה, כמו עשו שהוא איש שעיר שהעיז פניו לפני אביו ואמר אני בנך בכורך עשו. וזו גם כן העזה פניה וישבה בגלוי פנים על פתח ביתה. לזה תביא שעורים שהם בגלוי בעזות פנים.וכתב עוד בשפתי כהן בפרשת אמור (שם): ולפי שהוא רומז לאיש שעיר כמו שאמרנו, לזה היו קוצרין אותו בלילה ליל שש עשרה בניסן שהוא התחלת פגימת הלבנה, כדי שלא יקטרג עליה, והיו עושין בו ארבע מיתות בית דין. סקילה שהיו חובטין אותו במקלות אחר ששוחטין אותו בעזרה, ושריפה שהיו מהבהבין אותו באבוב מנוקב כדי שיהיה האש שולט בכולו, הרג היא הקצירה, וטוחנין אותו בריחים של גרוסות היא חנק (זהר ח"ג קפט.).
♦
מתן תורה - נישואין
וכתב בספר קרבן שבת[3] פרק י"ג סימן א', ענין של מתן תורה הוא סוד נישואין והתורה היא הכתובה[4]. משה הוא היה הסופר ושכר פשיטי דספרא היה קירון עור פניו. ודע מה שכתב בגבורות ה' שהקידושין היה שמירת שבת ולכך כתיב (בראשית ב' ג') ויקדש אותו, לשון קידושין. ולפיכך כאשר ראו ישראל קרן עור פני משה שכבר נכתבה הכתובה ונשלם שכר סופר לכך ציום על שמירת שבת שקיבלו מיד הקידושין.ובמדרש תלפיות ענף גלות מצרים דף שצ"א, בשם שערי שמים כתב שמתן תורה היה בסוד ארוסין, והחופה תהיה בימות המשיח.
וכמו כן כתב רבינו בחיי שמות פרק י"ב פסוק ב' ד"ה ועוד במדרש: לפי שישראל מונין ללבנה ונמסרה הלבנה לישראל שימנו בה לומר לך מה הלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל בעוה"ז ובעולם הבא, וזרעו של עשו מונין לחמה שהוא המאור הגדול ויהיה המאור הגדול לקטן שהקב"ה קראו קטן שנאמר (ירמיה מ"ט ט"ו) הנה קטן נתתיך בגוים, והמאור הקטן לגדול זה ישראל שהקב"ה קראו גדול שנאמר (דברים ד' ח') ומי גוי גדול וגו', וזרעו של המונין לחמה עתידין הם שידונו בו שנאמר (מלאכי ג' י"ט) ולהט אתם היום הבא. משל למלך שקידש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא לנשאה כתב לה מתנות מרבות, כך בעוה"ז הקב"ה ארס את ישראל דכתיב (הושע ב' כ"א) וארשתיך לי לעולם, ולא מסר לה אלא הלבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנאמר (ישעיה נ"ד ה') כי בעליך עשיך ה' צבאות שמו, ובאותה שעה הקב"ה מוסר להם את הכל שנאמר (דניאל י"ב ג') והמשכלים יזהירו כזהר הרקיע. ע"כ[5].
♦
ארץ ישראל – מזונות הכתובה שבין הקב"ה וישראל
ומצאתי כתוב בקרבן שבת פרק ט"ו סימן ג' בשם נפוצת יהודא, בדרוש עזרא בצרה, השם יתברך נתן ליעקב ארץ ישראל ככותב לה כתובה ומיחד לה קרקע למזונות, וזה הוא כנגד שארה. והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כ"ח י"ד) נגד עונה. והנה אנכי עמך ושמרתיך (שם ט"ו), נגד כסותה. ועוד קיבל התנאים שלא לגרשם שנאמר (שם) כי לא אעזבך. ע"כ.והקשה שם[6], למה אם עובדים ע"ז למה לא יהיה מטר, ואיך שייכת עצירת מטר לע"ז. וכתב: ונראה לישב ע"ד מ"ש היד יוסף על פי' הפסוק (ישעיה נ' א') איזהו ספר כריתות, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם (שם ג'), ופירש שם כי השמים בזמן שהם מלובשים בעבים זהו קדרות שלהם (ע' מגילה טו.) כי זהו סימן שירדו הגשמים, והגשמים בדין לירד על העולם כי אנחנו מקודשים כאשה לקב"ה ודין הוא שבעל יזון את אשתו, וזהו שאמר איזהו ספר כריתות, ר"ל איך תאמרו שגרשתי אתכם כבעל את אשתו הרי מוכח דאינו כן כי הרי אלביש שמים קדרות וגו' להוריד לכם גשמים לזון אתכם ואם אתם מגורשים ממני הרי אני פטור מלזון אתכם אלא ודאי שאתם מקודשים לי כבתחילה. ע"כ.
♦
תורה - מזונות לשבת
וע"ד זה, שבת לישראל היא גם דוגמת נישואין אשה לאיש, כמשרז"ל בב"ר אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג, והשיב הקב"ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך[7]. והנה הבעל חייב לזון את אשתו, וממילא חייבנו לזון את השבת, ומהו המזון שאנו נותן לה, אינו אלא התורה שהוא מזון לנשמה, ומה"ט נקראת תורה לחם כדכתיב (משלי ט' ה') לכו לחמו בלחמי, כי על הלחם יחיה האדם (ע"פ דברים ח' ג') חיי העולם הבא (וע' ברכות כא.). וזהו דאיתא במדרש (הובא בטור או"ח ס' ר"צ) אמרה תורה לפני הקב"ה רבש"ע כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי, אמר לה יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו שהם בטלים ממלאכתם ויכולין לעסוק בך. ע"כ. וכן איתא בירושלמי שבת פט"ו ה"ג, לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. ע"כ. וגם יו"ט שבת מיקרי כדכתיב (ויקרא כ"ג ט"ו) וספרתם לכם ממחרת השבת, וכתב רש"י, ממחרת יו"ט. וע' בעל הטורים (שמות פרק ל"ה פסוק ג'-ד'): השבת ויאמר. ראשי תיבות וסופי תיבות תורה. לרמוז שעיקר התורה בשבת כשאדם פנוי מעסקיו.וכתב עוד בקרבן שבת: ובודאי מן הראוי ג"כ שיתן לנו כדין אשה שארה וכסותה ועונה לא יגרע מאתנו, והקדמה הנ"ל מוכח שמה שקב"ה נתן לנו א"י הוא כמו שהבעל כותב כתובה לאשתו ומיחד לה קרקע למזונות והמזונות הם הגשמים שנותן לנו הקב"ה.
וכל זה דוקא כשהם בא"י ואז יש להם דין כתובה, כי א"י משועבד לכתובתם, א"כ צריך ג"כ לעשות להם כדין כתובה, דהיינו שארה וכסותה ועונה, ליתן להם גשמים שזהו שארה, וגם צריך להציל אותם מאויביהם שזהו כסותה, וגם צריך לעשות את זרעם כעפר הארץ ולפרות ולרבות שזהו כנגד עונה. ואחר כל זאת צריך לעשות ג"כ כבעל לאשתו, שאסור לגרש אותה בחנם. וזהו קיום התנאים שלא יעזבם. וצריך לדור עמהם כמו איש שחייב לדור עם אשתו בבית אחד, כך צריך הקב"ה ג"כ לעשות לאשתו ולדור עמהם וישכן אצלם. אבל אם אין להם א"י אז אין להם דין כתובה ואין צריך לעשות את כל הנ"ל.
♦
הקב"ה כהן וממילא קיבל עליו שלא לגרש את ישראל
והטעם שקב"ה קיבל התנאים שלא לגרש אותנו, כתב הקרבן שבת (שם): נראה כי הקב"ה יש לו כדין כהן, וכהן שגירש את אשתו אסור לחזור וליקח אותה אפילו קודם שנשאת לאיש אחר ואפילו ריח הגט פוסלת אצל כהן, לכך קיבל התנאים שלא לגרש אותנו. אך במה קידש אותנו שיהיה לנו כדין אשה לבעלה, וע"כ צ"ל כמ"ש במדרש (ע' מכילתא דרשב"י כ' ב') אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים (ויקרא כ"ו י"ג) כדאי הוא יציאת מצרים שתקבלו אותי לאלוהות. וכבר אמרו רז"ל שמעשה ידיה של אשה הוא לבעל בשביל מזונות, וא"כ הקב"ה שהוא הבעל שלנו ונותן לנו מזונות ע"כ בהכרח ליתן לו מעשה ידינו דהיינו המצות שאנו עושים צריכים אנו לכוון ולעשות לו כדין אשה לבעלה, לזה אמר הפסוק (שם ג') אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ר"ל שכל מעשה ידיכם תתנו לקב"ה כדין אשה לבעלה אז גם אנכי אעשה לכם כמו הבעל לאשה, לזה מסיים הפסוק (שם ד') ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה, שאתן לכם מזונות כנגד שארה, ועוד (שם ה') וישבתם לבטח בארצכם דייקא דהיינו א"י, והוא ככותב לה כתובה ויחד לה קרקע למזונות, ועוד (שם ו') ונתתי שלום בארץ (שם ז') ורדפתם את אויביכם, ר"ל שקב"ה יהיה עמכם וישמרכם מכל אויביכם שזהו נגד כסותה, ועוד (שם ט') ופניתי אליכם והפרתי אתכם והרביתי אתכם, שזהו נגד עונה, ועוד והקמותי את בריתי אתכם, ר"ל שיקיים את התנאים שלא יגרשם, ובא הפסוק כמתרץ באיזהו דבר יקיים את התנאים שלא יגרשם לז"א (שם י"א) ונתתי את משכני בתוככם דייקא, ר"ל שאשכן אצליכם בשכונה אחד ואם איתא שגרשתי אתכם הלא אסור לדור עם גרושתו בשכונה אחד מטעם שאני כהן, ובאם שאגרש אתכם אז א"א לחזור וליקח אתכם, וע"כ ולא תגעל נפשי אתכם, ופירש רש"י, אין רוחי קצה בכם, ר"ל שאפילו ריח הגט אין בי עליכם לגרש אתכם, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם (שם י"ב), ר"ל כאיש עם אשתו. אך קשה באיזהו דבר קדשתי אתכם שאהיה לכם כדין אשה לבעל, לזה מסיים הפסוק (שם י"ג) אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וכדאי היא יציאת מצרים שתקבלו את אלהותי, ובזה קדשתי אתכם כדין אשה, וק"ל. ע"כ.♦
ארץ ישראל היא הדרך לעולם הבא
ובענין אחר כתב בנחלת בנימין מצוה פ"ב (דף ק"ה עמוד ב' ד"ה וכי) עולם הבא הואיל והוא רוחני אי אפשר להורישו ולא ליתנה לאחר במתנה. אמור מעתה, יעקב ועשו שחלקו יחד בנחלת שני עולמות, עולם הזה ועולם הבא, במאי הקנה עשו ליעקב חלקו בעולם הבא. דליכא למימר כיון שזכה עשו בעולם הזה זכה יעקב בחליפין כל מקום שהוא, כיון דעולם הבא הוא רוחני, הבלתי אפשר להקנות בעצמו גם בחליפין אי אפשר להקנותו. אל יקשה לבך בדבר הזה דעוד צריך אתה להבין חלוקה זו דחלקו יחד דנטל עשו עולם הזה ויעקב עולם הבא, אם כן יעקב וזרעו יפרחו באויר, כמאמר קין להבל פרח באויר. ולכך תדע דבאמת בחלוקה זו דהוי כמכירה דאחין שחלקו הרי הן כלקוחות, מכר יעקב לעשו חלקו בעולם הזה, רק ארץ ישראל מגיע לו כדעת מאן דסבירה ליה דהמוכר לחבירו בור ודות מכר לו הדרך (ע' ב"ב לז.). וארץ ישראל הוא דרך לגן עדן כנודע[8], ואילו נכנס משה לארץ ישראל היה מוליכין דרך שם תיכף לגן עדן, ולכך נקרא ארץ החיים (תהלים קמ"ב ו', ע' רד"ק שם) כי הוא דרך לחיים הנצחיים. אם כן כיון שלקח יעקב לחלקו עולם הבא, הגיע לו ארץ ישראל כי הוא דרך לשם, ומאז כיון שזכה עשו בחלקו עולם הזה, זכה יעקב בחליפיו עולם הבא. וארץ ישראל הוא גשמי האפשרי לזכות בו בחליפין. וכיון שזכה בהדרך זכה ג"כ בעולם הבא, דדינא הכי דהמקנה לחבירו דבר השייך בו קנין ודבר שאין בו קנין כאחד זכה בשניהם, כיון דבקנין אחד הקנוהו לו. ע"כ.וזה יובן עם מה שאמרו ז"ל שיעקב ועשו הם סוד קין והבל.[9] ונ"ל בס"ד זהו שכתב (בראשית כ"ה כ"ב) ויתרצצו הבנים בקרבה, כי יעקב הוא הבל והוא רחמים, ועשו הוא קין והוא דין[10]. ו"בקרבה" גמטריא של "הֶבל הוי"ה קין אלהים" רצה לומר ויתרצצו הבנים, איזה בנים הבל דהוא רחמים עם קין דהוא דין.
♦
רחל ולאה היו תאומות של הבל, וחשש יעקב שקין טימא לאה
ובענין זה כתב הרב נחלת בנימין במצוה א': יש שכתבו דקין בא על תאומתו של הבל, דהיינו על תאומה יתירה שנולדה עם הבל והיתה להבל לאשה נוסף על הראשונה. קין בא עליה באמרו שהתאומה יתירה מגיע לו כי הוא הבכור. ויש שכתבו דקין לא נגע בה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדקת (ע"פ תהלים קכ"ה ג'). ומשום הכי אהב יעקב את רחל (בראשית כ"ט י"ח), ולאה היתה שנואה (שם ל"א), ולא רצה לישאנה מטעם דיעקב היה גלגול הבל, ורחל ולאה הן שני תאומות שלו, והואיל וראה יעקב שרחל היתה יפת תואר ולאה עיניה רכות (שם י"ז), וכשם שאשה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה (תענית כד.), כן הוא ההיפך בהיפך. אמר יעקב בלבו, אין זה כי אם אות ומופת על כי נטמאה לאה מקין, והיכי דזינתא וליכא מים המאררים מתנוולת ומתנונת והולכת, ולכך לא רצה לישאנה דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה.♦
דבר שאינו מתכוין - ה"ממה נפשך" של לבן
אבל באמת אלהים אנה לידו שישאנה כי טהורה היתה. אך אפילו לדעת יעקב דקסבר שנטמאה, אפילו הכי לדעת רבי שמעון (שבת מא:) דסבירא ליה דבר שאינו מתכוין מותר, הותרה ליעקב, דתמן תנינן (ע' כריתות ב.) איזהו מתעסק דעריות, המקרי בעריות דבר שאינו מתכוין, כגון דקסבר שבא על אשתו ובא על אחותו או אחותה. כגון שאשתו ואחותה עמה במטה וקסבר שבא על אשתו ובא על אחותה. אם כן הכא בקין אפילו בא על התאומה יתירה זו בכוונה, אפ"ה מקרי אינו מתכוין, דקסבר שהיא אשתו כי לו תהיה לאשה מדינא הואיל והוא הבכור. ובאמת היתה אחותו, כי שורת הדין נתן ששייכה להבל. והותרה לדעת רבי שמעון לחזור אפילו נתנה גם היא דעתה לביאת קין, דהוה ליה דבר שאינו מתכוין דשרי. ומשום הכי, לבן כאשר ראה דיעקב נזדווג לבא לבת זוגו ליל שבת, משום הכי מסר לו את לאה תמורת רחל. ולא כדי לרמותו, כי אם אמר ממה נפשך, אם יבא עליה לילה זו, קשיא, הלא אסור לבעול תחלה בתולה בשבת, שמע מיניה דסבירא ליה כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר, ולדעת רבי שמעון מסקינן בגמרא דמותר לבעול תחלה בשבת א"כ מדוע לא ישא את לאה וימאוס בה, הלא אפילו לדעתו דס"ל דלאה נטמאה כבר, אכתי הוה ליה דבר שאינו מתכוין והותרה לר"ש. ואם לא יבא עליה לילה זו מטעם דסבירא ליה דאסור לבעול בתולה בשבת דבר שאינו מתכוין אסור, מאז גם לאה אסורה לו, אכתי לא עשיתי לו מידי, דלמחר יכירנה וידחנה, שהרי אכתי לא בעלה.♦
טעם שהרבתה לאה בבנים
וכתב עוד שם במצוה מ"ו, שלכך הרבתה לאה בבנים, כי כתיב (במדבר ה' כ"ח) ונקתה ונזרעה זרע, אם היתה יולדת אחת יולדת שנים (ברכות לא:) כפל עבור בושתה, ולאה היתה חשודה בעיני יעקב כי נטמאה מקין, ולא רחל. ולכך אמר יעקב (בראשית כ"ט י"ח) אעבדך שבע שנים ברחל, ולא בלאה בסברו שנטמאה, אבל לבן, שהוא קין, ידע בנפשו שלא נגע בה, ולכך מסר את לאה תחילה ליעקב, וה' הסכים על ידו, ולהגיד עליה ישרה ילדה ששה בנים. דיעקב הוציא תולדות שנים עשר שבטים מארבע נשים, מגיע לאחת שלשה כדי שלא להטיל קנאה ביניהם. אכן ונקתה ונזרעה זרע אם היתה יולדת אחת יולדת שנים כפל מהנגזר עליה תחילה. לכך הוכפלו הבנים ללאה להיות לה ששה בנים, והשאר חלקו השלשה נשים ביניהם. ע"כ.♦
טעם הקאת הארץ כשלא שמרו ישראל את התורה
נחזור למה שאנו עסוקים בו, שכיון שיעקב לקח לחלקו עולם הבא זכה לארץ ישראל, כי היא דרך לגן עדן. ונ"ל דמהאי טעמא כשלא שמרו ישראל את התורה הארץ מקיאה (ע"פ ויקרא י"ח כ"ה), וכדכתיב (שם כ"ו ל"ג) ואתכם אזרה בגוים. וכתיב (דברים כ"ח ל"ו) יולך ה' אתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת. וכתיב (שם ס"ד) והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ. וזה מבואר דאין לישראל הבטחה בעולם הזה לארץ ישראל, כי אם כששמרו את התורה. וכן כתיב (תהלים ק"ה מ"ד-מ"ה) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו. וכן כתב בדעת זקנים בראשית פרק י"ח פסוק י"ז, למען הביא ה' וגו'. ויזכו לירש את הארץ שאם לא יהיו שומרים משפט וצדקה לא יזכו לזה. וכתב הרמב"ן במדבר פרק י"ד פסוק א' ד"ה ויבכו. והבאתי אתם עתה שידעו את הארץ (במדבר י"ד ל"א), ידיעה בלבד אבל לא שיירשו אותה לדורות. וכתב בכלי יקר בראשית פרק י"ג פסוק י"ז דף ע"ה ד"ה ואחר כך אמר כנגד כו': אמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ולא הזכיר לזרעו עד עולם כי הארץ נתנה לישראל על תנאי אם ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. ע"כ.והטעם שהארץ מגרשם מבואר לפי הנ"ל, כי אם לא שמרו ישראל התורה והמצות במה יזכו לעולם הבא, ואם אינם זוכים ח"ו לעולם הבא, בטל טעם לקניית ארץ ישראל משום דרך לעולם הבא.
♦
יעקב אבינו - גלות - הבחנה בין טיפה לטיפה
ובענין הנ"ל שישראל מוקדשין לקב"ה, כתב בספר קרבן שבת פרק ד' סימן ב' (דף כ"א עמוד ב') דאיתא במדרש (תנחומא כי תשא אות כ"ט) אם גלות הם חייבים זכור ליעקב[11] (שמות ל"ב י"ג) ע"כ. וכתב שם ביאור וז"ל: אדם הראשון היה עובר על הבחנה שהיה להבחין בין זרע לזרע שהנחש היה בא על חוה (ע"ז כב:) והיה לו להמתין צ"א יום כדי להבחין בין טיפה לטיפה והוא לא המתין. ויעקב תיקן את זה בברחו מבית לבן וזה היה גלות כדאמרינן בגמ' (יבמות לז.) מי שלא המתין צ"א יום עירוקיה מסתייה, והוא הגלות, שאין לו תיקון אחר אלא בזה. ולכך ברח מבית לבן ונתקיים בו גלות. בגמרא דמגילה (יג:) שאסתר היתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, והקשו התוס' (ד"ה וטובלת) והלא היתה צריך להמתין ג' חדשים כדין הבחנה. ותירץ שאצל אשתו אינו צריך הבחנה[12] ואסתר היתה אשתו מקודם כמה דכתיב היתה לו לבת ופירש"י לאשה (ע' מגילה יג.). ולפ"ז לא היה חטא של אדה"ר שלא פירש מאשתו צ"א יום כי אצל אשתו אינו צריך הבחנה ואז לא היה צריך ג"כ יעקב לברח מבית לבן.והנה האלשיך כתב שישראל לא נתקדשו עדיין בשעה שעשו את העגל. אף שקבלו את התורה בסיון אצל הר סיני, מ"מ לא היו מקודשים, כי לא תפסי הקידושין כי אסור לקדש את האשה בלא הבחנה, וישראל היה להם ג"כ להבחין מיציאת מצרים עד שקדשם הקב"ה בסיני צ"א יום. ובמתן תורה לא היה עדיין נשלם הצ"א יום אלא עד שבא משה מן הרקיע עם הלוחות אז נשלמו הצ"א יום. וע"ש באריכות. ובזה יתורץ אם גלות הם חייבים שהיו עובדים ע"ז ומי שעובד ע"ז חייב גלות. וקשה, והלא לא היו עדיין מקודשים לקב"ה, כי היה בתוך צ"א יום, ואין מקדשין אשה בתוך הבחנה, וא"כ היה להם כדין פנויה כמ"ש האלשיך. וע"כ צריך לומר כתירוץ התוס', שאצל אשתו אין צריך להמתין צ"א יום, והם היו מקודשים לקב"ה מקודם כמ"ש רז"ל על פסוק אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. כדאי הוא יציאת מצרים שתקבלו אותי לאלהים. וכמו שכתבו ג"כ המפרשים שכסף מצרים זה היה כסף קידושין. וא"כ היתה להם דין אשה מקודש. לז"א זכור ליעקב, ר"ל מכח יעקב יהיה מוכח שאף אצל אשתו צריך ג"כ להבחין. כי יעקב שברח מבית לבן לתקן אדם הראשון שנתחייב גלות שלא המתין צ"א יום אחר שכיבת נחש. וקשה והלא חוה היתה אשתו מקודם ואצל אשתו אינו צריך להבחין צ"א יום אלא ע"כ צ"ל שאף אצל אשתו צריך ג"כ להבחין. ואם זה יתד ע"כ לא תפסו הקידושין אצל ישראל ולא נתחייבו גלות ויצא אלו באלו. ע"כ מקרבן שבת.
♦
ישראל לא היו תחת ההר
ובענין מתן תורה מצאתי דבר חדש. והוא, שישראל לבד עמדו על הר סיני וערב רב עמדו תחת ההר. דכתיב (שמות י"ט י"ז) ויוצא משה את העם לקראת אלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר, ואין עם אלא ערב רב, כדעת שפתי כהן פרשת יתרו דערב רב לחוד עמדו בתחתית ההר. אבל לישראל נאמר (דברים כ"ח י"ג) והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמע בקול ה'. כ"כ בנחלת בנימין מצוה ע'-ע"א (דף צ"ב עמוד ב' ד"ה או אפשר).וכתב עוד שם בסוגריים וז"ל ומכאן נסתר מה דרוצים לטעון מודעה רבה לאורייתא (שבת פח.) דאנוסים היו כי כפה עליהם ההר כו' דהרי כפיית ההר היה לערב רב ולא לישראל. ע"כ סוגריים. ואיני יודע אם הם דברים של המחבר זלה"ה או מהמגיה, אבל מ"מ נ"ל בס"ד דלא סתר מה שאמרו רז"ל מכאן מודעה רבה לאורייתא, דאיתא באשכול הכופר על אסתר (פתיחה דף ג') וזה לשונו: שכפה עליהם הר כגיגית ואמרו מכאן מודעא רבה לאורייתא לרמוז שבראות הפלאים האלה שנעשו תחת ההר כמעט לא היה להם פה להשיב לפי שהיו מוכרחים מן האמת ומאימת השכינה. ע"כ. וכ"כ במשך חכמה שמות פרק י"ט פסוק י"ז: ויתיצבו בתחתית ההר. מלמד שכפה עליהן הר כגיגית (שבת פח.) פירוש, שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעיי, ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה', והיו מכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה. ע"כ. וא"כ אף שלא היו תחת ההר, מ"מ כפה עליהן הר כגיגית מיקרי.
ובדבש לפי מערכת כ' אות ו' כתב: כפיית ההר במעמד הר סיני לא היה רק על עמי הארץ ולא על התלמידי חכמים כלל. הרב אספקלריא מאירה בפירוש דברי רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכ"ה ע"ש. ע"כ.
♦
סיני - ששים רבוא
איתא במדרש (קהלת רבה ט' ט"ו) עיר קטנה (קהלת ט' י"ד) זה סיני. ואנשים בה מעט זה ישראל. ובא עליה מלך גדול זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כו'. וכתב בקרבן שבת פרק ד' סימן א' (דף כ' עמוד א') סיני עולה ששים רבוא בגימטריה, דהיינו ס' פעמים י' הרי שש מאות, וכולו נ' פעמים הרי שלשים אלף, וכולו י' פעמים, שלשים רבוא. עוד יש סיני של מעלה מכוון כנגד סיני שלמטה הוא גם כן ל' רבוא ע"כ. והנה ישראל היו גם כן ששים רבוא חסר אחד בשעת מתן תורה (ע' פדר"א פל"ט, רבינו בחיי שמות פרק י"ב פסוק ל"ז), והקב"ה השלים במילואו ששים רבוא. וכבר ידוע שהקב"ה היה משרה שכינתו על הר סיני מפני שהוא נמוך מכל ההרים. לזה בא הפסוק כמקשה, עיר קטנה זה סיני, רצה לומר שזה סיני שהוא הקטן שבהרים, ולמה נתן הקב"ה עליו התורה. וצריך לומר כמ"ש הע"מ שעולה ששים ריבוא, וישראל היו גם כן ששים ריבוא, לכך נתן עליו התורה. והרי ואנשים בה מעט זה ישראל, רצה לומר שבאמת לא היה במילואה ששים רבוא, ובא הפסוק כמתרץ, ובא עליה מלך גדול זה מלך מלכי המלכים הקב"ה והוא היה משלים, לכך נתן התורה לישראל על הר סיני שעולה ג"כ ששים רבוא.והנה כתבו חכמי האמת[13] שישראל המה ששים רבוא, ואותיות התורה ששים רבוא, וכל אחד נשמתו אחוזה באות אחד מאותיות התורה, וכמו שכתב במגלה עמוקות שישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה.
וכ"כ רבינו בחיי בראשית פרק מ"ו פסוק כ"ז ד"ה והתבונן: לא היו ישראל ראויין לקבל את התורה עד שעלו לששים רבוא, דששים רבוא כנגד שבעים שמות שנאצלו מן השכינה, ואין מניינם פחות מששים רבוא והם תכלית כל הדעות. וכיון שמספרם ששים רבוא היו כנגד המספר העליון ואז נתנה התורה בהסכמת הכל. והשכינה אינה שורה בישראל כי אם במנין ששים רבוא שהם שש מאות אלף. ע"כ[14].
וכ"כ בנחלת בנימין מצוה קכ"ו-קכ"ז דף קס"א עמוד א' ד"ה ושיעור, שלדעת מקצת מפרשים, כל היכא דאיכא ששים ריבוא ישראל ושכינה עמהם (ע' מגילה כט.) יש למקום ההוא קדושת ארץ ישראל לכל דיני הקרקע ונהג תרומות ומעשרות. ע"כ. וביסוד יוסף לרבי יוסף מפוזנא (תיקוני החטא אות ט"ז דף ת"ח ד"ה לבא, בשם של"ה) ישראל שהקריבו קרבנות במדבר, ולמה לא היה שחוטי חוץ, כי שם היה ששים ריבוא אנשים, והיה השכינה אצלם, והיה אויר ארץ ישראל.
ועל דרך זה כתב במנחת אליהו לר"א הכהן מאיזמיר פרק י"ג (דף קי"א) כל הנשמות משבעות מסיני לעסוק בתורה ולחדש בה חדושים כפי כח שרש נשמתו, ועל ידי זה נוחל מקומו בגן עדן. והנה הרשע שמאס בתורה אותן החדושים שלא חדש הוא, נותן הקדוש ברוך הוא חכמה יתרה לצדיק אחר שהוא בן גילו של אותו רשע שיחדשם, משום שאי אפשר לעולם בלא זה, לפי שקיום העולם אי אפשר בפחות מששים רבוא מישראל עם החודשים שיחדשו כולם בתורה. וכיון שאחד אינו חפץ בתורה, אותם החידושים מחדשים חברו, כי אי אפשר קיום העולם בלא זה, ולכן מן הדין נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן[15].
וע"פ זה כתב בנחלת בנימין מצוה ע"ד (דף צ"ו עמוד א' ד"ה ולכך) התורה היא ששים רבוא אותיות, וכנגדן מספר בני ישראל ששים רבוא, כל אות הוא נשמה לאחד מישראל, ובמות אחד מישראל אז מסתלק אות אחד מן התורה אשר היה שם אחיזתו כדרך הנשמה המסתלקת במיתת הגוף רק כדי שלא יתבטל אות אחד מן התורה אפילו רגע לכך עד שלא שקעה שמשו של זה זרחה שמשו של אחר במקומו תחילה. דור הולך ודור בא. עוד זה יוצא וזה בא כדי שלא יתבטל רגע אחד אות אחד מן התורה, דהתורה כולה שמותיו של הקב"ה, ובחסרון אות אחד הוה ליה מוחק את השם.
♦
רציחה - מחיקת שם ה'
וממשיך הנחלת בנימין שם: אך ההורג את הנפש קודם זמנו, ונפש זה אין לה תמורה, כי תחילה העמיד הוא יתברך סדר הדורות בכלות שנות ימותיו של זה יתחיל שנות יְמוֹת הבא במקומו, אבל אדם בעל בחירה הוא, ובידו להרוג את חבירו אף דעדיין לא כלו שנותיו, ומפסיק זה הרוצח בין הדבקים משך זמן אשר עדיין לא הגיע זמנו של אחר לבא לעולם, כי לכל יש עת וזמן לכל חפץ. והוה ליה רוצח זה מוחק אות אחד מהשם שמו יתברך ולכך ימות הרוצח. ע"כ.♦
בחירה מבטל גזירה
ודבר זה מצאנו בכמה מקומות, וכמו שכתב בפרקי דר"א פרק ל"ז דף של"א פירוש ולא עוד אלא, אף שיש זמן קצוב לכל אדם, וא"כ איך יהיה שמת קודם זמנו, מ"מ אדם רשע כיון שהוא בחריי יכול לשלוט באדם אף על פי שקצבו לו חיים מן השמים, כי הבחירה מבטל הגזרה. ע"כ[16].ובאור החיים בראשית פרק ל"ז פסוק כ"א ד"ה ויצלהו מידם, כתב: האדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחיב מיתה, מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים. ע"כ. והיינו מה שאמרו רז"ל[17], נוח לו לאדם להפיל עצמו בגוב של אריות, כי אולי ימצא לו זכות, ולא יפול ביד שונאיו שלא ירחמו עליו.
וכ"כ באור החיים בראשית פרק כ"ג פסוק א' ד"ה ויהיו חיי שרה: או ירצה, לפי מאמר ז"ל הנזכר שמתה על ידי בשורה רעה, זה יגיד שאם לא היה המאורע, עוד לה חיים כו'.
ובילקוט חדש ערך מיתה אות ל"ג: כשהאדם הורג נפש אז אותו הנהרג לא נפקא נשמתיה על ידי המלאך המות אלא זה הרוצח הוציא נשמתו בלא זמנה. ולכן השטן מקטרג עתה יותר, משום שגזלו אותו שנטלו נשמה שהיה הוא ראוי ליטול. על כן עצה טובה קמ"ל לפייסו בעגלה ערופה זו לפייס אותו, ואומרים ידינו לא שפכה (דברים כ"א ז'), לא אנו גרמנו המיתה. והכל כדי שלא יקטרג. שהרי מיום שנברא העולם, הנחש שהוא היצר הרע הוא מלאך המות, עומד לפתות בני אדם לחטא ולטורדם מן העולם וליקח נשמותיהם, כל שכן עתה שגוזלים אותו.
ובמדרש אליהו לר"א הכהן דרוש ה' (דף ק"י ד"ה וזהו) כל מי שמת קודם זמנו, כגון שהרג עצמו או הרגו אותו, נפשו פורחת באויר עד עת בא זמנו שקצבו לו מן השמים שיחיה. ע"כ.
♦
טעם שפטור בהריגת טריפה
וכתב עוד שם בנחלת בנימין: אבל ההורג את הטריפה פטור (סנהדרין עח.) מטעם דטריפה אין לו אחיזה באות מאותיות התורה דששים רבוא מישראל האחוזים בששים רבוא אותיות תמימות יהיו למעוטי טריפה, כי התורה היא תמימה כן כל הנאצלים ונאחזים בה דוקא תמימים לאפוקי טריפה כי חיים היא למוצאיה וזה אין לו חיים ברורים, משום הכי ההורג את הטריפה פטור. וגם העושה את האדם שלם טריפה ג"כ פטור דהוה ליה כמוחק אות ועדיין רישומו ניכר במקצת דכשר בשעת הדחק, אבל מ"מ ההורג את הטרפה, אף דמוחק אות שרשימו ניכר, כיון דלא מקרי אות כי אם בשעת הדחק, פטור, אבל עכ"פ איסורא קעביד וראוי ליסרו בשוטים, דאטו מותר להרוג לכתחילה טריפה, אף דגברא קטילא הוא.וכי תאמר אם כן לפי זה דההורג את הנפש חייב מטעם דהוה ליה מוחק אות אחד מן השם דהתורה כולה שמותיו של הקב"ה, הלא בשמותיו של הקב"ה גופן יש שמות שאינן נמחקין והן שבעה, הוי"ה אדנ"י א"ל אלו"ה אלהי"ם שד"י צבאו"ת, אבל שאר שמותיו יתברך הן רק פעולותיו ונמחקין. אם כן מדוע רוצח נהרג הואיל ומחק אות אחד מהשם, מאן יימר דמחק משמות שאינן נמחקין, דילמא משמות הנמחקין, ומקטיל גברא מספיקה לא קטלינן. תדע דהא דאמרינן דיש שמות שנמחקין, היינו לפי מה שכתוב התורה לפנינו דהוא רק לבוש לפנימיות התורה, בזה שייך לחלק בין שם העצמיי לשם הפעליי, אבל בפנימיות התורה, כמו שכתובה לפניו יתברך במרום, דשם היא כולה שמותיו יתברך כולם עצמיים ולא שייך שם פעליים, כי שם ליכא פעולה לא דין ולא רחמים כי אם תכלית הפשיטות. וההורג את הנפש מוחק אות אחד מן ששים רבוא אותיות שבתורה הכתובה לפניו יתברך במרום, דשם היא כולה שמות עצמיים, והוה ליה מוחק אות אחד מן השם. ע"כ.
♦
מי כלול במנין ששים רבוא
ומ"מ קשה, דהרי לפנינו מצינו בישראל יותר מששים רבוא. ויובן עם מה שכתב בנחלת בנימין מצוה קכ"א (דף קנ"ז עמוד א' ד"ה והנה) וז"ל: סיבה אחת לחשוכי בנים, דלפעמים האדם שכבר היה בעולם חזר על מסעיו לבא עוד הפעם לזה העולם בגלגול עבור כמה סיבות כנודע דעת המקובלים, והקב"ה קרא הדורות מראש (ישעיה מ"א ד') תכף בשעת בריאת עולם היה קוצב כמה זכרים יוליד וכמה נקבות יוליד, דבנים לאו בזכותא תליא מילתא (מו"ק כח.) לאמר זכה מוסיפין לו בנים ובנות לא זכה פוסחין לו, כי אם במזלא תליא מה שנקצב למזלו תכף בתחלה. ולכך לפעמים האדם כבר היה בעולם וחזר עתה שנית לעולם כדי לתקן איזה עבירה שעשה בהיותו כבר בעולם, או שלא קיים איזה מצוה אשר חזר בעבורו, אז אם בהיותו פעם ראשון בעולם העמיד כל תולדותיו הנקצבים לו, אז בגלגול שני הוא חשוך בנים אפילו היה צדיק ביותר, דבנים לאו בזכותא תליא להוסיף לו. אכן אם לא העמיד כל תולדותיו בפעם ראשון משלים עתה. ולכך זקן שלא ראה לו בנים אין זה כי אם מצד שהשלים חוקו כבר בעולם ולא בא עתה כי אם לסיבת איזה תיקון. וא"כ אין זה מן הדור הזה, דכל דור הוא ששים רבוא בני אדם, היינו דור שמהם יבא דור, וכל אותן ששים רבוא כולן ראויין להוליד ומולידין דור הבא. משא"כ סריס ועקר איננו מכלל הששים רבוא שהם דור מלא. ומשום הכי איננו ראוי להוראה (ע' הוריות א' ד'), דבשעת הבריאה העמיד הקב"ה דור דור ודורשיו דור דור ושופטיו דור דור וחכמיו, כי ידע יתברך בחכמתו הרמה שחכם זה ושופט זה ראוי להיות דוקא בדור הזה ולא בדור אחר, כדאמרו רז"ל דור לפי המנהיג ומנהיג לפי הדור. וכן הדבר בשופטים וחכמים. ולכך זקן שלא ראה לו בנים לא יהיה בכלל סנהדרין.♦
ונשלמה פרים שפתינו
ועכשיו נדבר בענין התורה הקדושה. הנה ארז"ל (מנחות קי.) כל הקורא בפרשת עולה כאילו הקריב עולה, וכתב בבניהו ברכות יז. (ד"ה חד אמר אלופינו בתורה ומסובלים במצוות) והוא הדין בכל מצוה ומצוה, הקורא בפרשה שלה חשב כאילו קיים אותה המצוה במעשה, דכתיב ונשלמה פרים שפתינו. זה כלל גדול לכל המצוות שיהיה נחשב הדיבור כמעשה. וזה חסד גדול מאת השי"ת אפילו בעת שאנחנו קורין בתורה כדי ללמוד לידע איך נקיים המצוות ומה אנחנו חייבין לעשות עם זה הלימוד שהוא לצורך עצמינו ג"כ יחשוב לנו השי"ת כאילו קיימנו בזה הלימוד המעשה של אותה מצוה ויתן לנו שכר מצוות[18].גם כתוב שחמשה חומשי תורה כנגד ה' חושים, חוש השמע חוש הראות חוש הריח חוש הטעם חוש המישוש. ספר בראשית כנגד חוש המישוש, ספר שמות כנגד חוש השמע, ספר ויקרא כנגד חוש הריח, ספר במדבר כנגד חוש הראות, ספר דברים כנגד חוש הטעם. וכל מה שאדם חטא יכול לתקנו כשעסק באותו ספר[19].
ובכלי יקר[20] כתב שהעוסק בחמשה ספרים אלו דומה כאילו הקריב חמשה מיני קרבנות אלו, כי העוסק בספר בראשית דומה כאילו הקריב עולה. והעוסק בספר שמות כאילו הקריב מנחה. והעוסק בספר ויקרא כאילו הקריב חטאת. והעוסק בספר במדבר כאילו הקריב אשם. והעוסק בספר דברים כאילו הקריב שלמים.
♦
איך היתה התורה כתובה קודם בריאת העולם ומתן תורה
וראה זה דבר נפלא שכתב במדרש תלפיות ענף אמן (דף קע"ב ד"ה אמר המאסף), וז"ל: התורה היתה לפני הקדוש ברוך הוא באותיות ס' רבוא אותיות בלתי מסדרות מתבות, וכיון שחטא אדם הראשון סידר האותיות בדברים שגרם החטא כמו אדם כי ימות באהל ופרשת נחלות ופרשת יבמין וכאלה רבות. שאם לא היה חוטא אדם הראשון היו אלו האותיות עצמן מסדרות בתיבות אחרים.ובדבש לפי מערכת ס' אות ט"ו הביאו בזה הלשון: מה שאמרו שהתורה היתה לפני הקב"ה קודם נתינתה לתחתונים, היינו שהיו מספר אותיותיה לפניו ואינה עשויה תיבות כמו עתה. והטעם, לסדרה כפי מה שיתנהג העולם. ולפי חטא אדם הראשון סידר האותיות שלפניו בתיבות מספרות ענין מיתה ויבום וכיוצא, ואם לא היה חוטא, שלא היה מיתה, היה מסדר האותיות בתיבות מספרות ענין אחר. ולכן אין בספר תורה לא נקודות ולא פיסוק פסוקים ולא טעמים, רמז לתורה שהיתה בתחילה תל של אותיות בלתי מסודרות. ותכלית כונתו יתברך, כי כאשר יבא מלך המשיח ובלע המות לנצח אין שייך מיתה וטומאה וכיוצא, ואז הקב"ה יפסיק תיבות של ספר תורה ויחבר אות תיבה זו באות תיבה זו לחבר תיבות שיובן ענין אחר, וזהו תורה חדשה מאתי תצא (ע"פ ישעיה נ"א ד'), והלא התורה נצחית, אלא שספר תורה יהיה כעכשיו, והקב"ה ילמדנו לקרותו על סדר שיעור אותיות שיחבר זו עם זו שיהיה תיבה אחת, וילמדנו חילוק וחיבור התיבות.
ובספר ציוני (דף י"ג) כתב: יש בידינו קבלה אמיתית מפה לאוזן ומאוזן לפה עד משה מסיני, שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה הם. שהיתה התורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה כתיבה רצופה בלי הפסק אותיות, והיה אפשר לקרא על דרך השמות. והסוד שספר התורה אינה נקוד, כי בזמן שאינה נקוד יש בה כל ע' פנים בכח אף בפועל, וכאשר היא נקודה אין לה כי אם על דרך הנקודה והקריאה.
וכתב בבן יהוידע סנהדרין קח: ד"ה והנה על אומרו כתיב למשפחותיהם, כל מה שכתוב בתורה לא נגלה בארץ אלא עד זמן משה רבנו ע"ה, אך הראשונים כגון נח ושם, וכן אברהם יצחק ויעקב היה להם ספרים שכותבים כל מה שהיה בזמנו. ויזדמן שכתוב אצלם באיזה דברים ומעשים, כמו לשון הכתוב בתורה ע"י משה רבנו ע"ה שיהיה הלשון מכוון.
ובעמודיה שבעה עמוד השלישי אות י"ח (דף ל"ה עמוד ב') כתב שיעקב ידע שעתיד התורה לכתוב סרחונם של ראובן ויהודה.
♦
המצות הן לבוש לסודות ואפילו בלי מעשה זה שלא הספיק בצקם כשיצא ממצרים עדיין היה מצות מצה.
וכתב נחלת בנימין מצוה ט' דף י"ז עמוד ב' ד"ה נשובה[21]: חטא אדם היה שאכל חמץ, ולכך נצטוו ישראל לתקנו ונאמר להם אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ולא יאכל חמץ. ולדעת הפליאה דקין והבל הקריבו קרבנם תיכף ביום שני לבריאתם דביום ו' נבראו וביום השבת הקריבו קרבנם ובמדרש רז"ל בשם פר"א (פכ"א) הגיע ליל יום טוב של פסח אמר אדם לבניו עתידין בני להקריב קרבנו פסחיהן, הקריבו גם אתם לפני בוראיכם, אמור מעתה כיון דיום שבת פסח היה א"כ נברא אדם קודם פסח, דהיינו ערב פסח, וכניסתו לג"ע היה אחר חצות, ואחר ו' כבר נאסר אכילת חמץ מדרש הפסוק אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ואדם אכל חמץ, אז לכך נתחייב אף אם איננו מזבח. ואל תאמר הלא עדיין איסור חמץ לא היה לטעם זה רק עתידה התורה לאסור חמץ, משום מעשה שהיה כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, חלילה לומר כן, דאלו לא היה מעשה זה היה נחסר מצוה זו, דהתורה היתה כתובה לפניו במרום בשלימות תרי"ג מצות, ובדפוסה נברא האדם ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו נגד רמ"ח מצות עשה ושס"ה ל"ת וכל אבר וגיד יש לו אחיזה באחד מתרי"ג מצות. והאיך תעלה על דעת האדם דאלו לא היה מעשה זה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ מטעם כי נתחזקו מצרים למהר לשלחם היה נחסר מצות חמץ מן התורה, א"כ היה אבר או גיד א' התלוי ונאחז במצוה זו בטל חלילה. מאי אמרת, הוא יתברך ידע אחרית הדבר שלא יספיק בצקם להחמיץ, מ"מ כבר עלה המוסכם מחכמי הפילוסופים האלהיים דהידיעה אינה מכרחת ואפשר להתהפך הדבר ואפ"ה לא יחשב לו יתברך חסרון ידיעה כמבואר אצלם בקונטרס הראיות. אלא ודאי דהתורה היתה קדומה בתרי"ג מצותיה מטעמים מחוכמים מאתו יתברך בנסתר ונגלה רק נתלבשה בלבושים אלו. ואלו לא היה מעשה זה דלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, אשר בה יתלבש התורה במצות חמץ, היה הקב"ה לובשה בלבוש אחר, כדרך רוב מצות התורה שנתלבשו לבוש מבלי מעשה אשר נעשה על פני האדמה. ממוצא דבר שמענו דמצות חמץ כבר נודע לאדם מפי רבו רזיאל אשר למדו כלל התורה וידע דחמץ משש ולמעלה אסור מן התורה ואפ"ה לא נזהר ואכל חטה המחומצת ונידון. ע"כ.וזהו כמו שכתב באור החיים (שמות פרק ל' פסוק י"ג ד"ה זה יתנו) דע כי אין עיקר הענין הוא הנגלה, אלא הנסתר שזה בא בדמיונו.
ובעמודיה שבעה עמוד הרביעי אות כ"ח דף נ"ט עמוד ב' כתב[22]: התורה היתה כתובה במרום אלפים שנה קודם בריאת העולם כנודע והיתה כתובה אות באות כאשר היא עתה לפנינו, אלא שבתורתו של הקב"ה היה כתיב (בראשית א' ג') יהי אור ויהי כן ולא היה כתוב ויהי אור כמו שהיא לפנינו כו' והנה כאשר בא אח"כ משה למרום והעתיק התורה כו' כותב בתורה (שם) יהי אור ויהי אור, כמו שהיה האמת. ע"כ. ודע ש"כן" במילואו כמנין "אור".
יסודות בעסק התורה
כתב בקב הישר פרק נ"ג (דף רנ"א ד"ה עיקר) עיקר לימוד ועסק התורה הוא לעשות כסא לשכינה. ובהיות האדם מלכלך בעוון וחטא אזי אין השכינה שורה עליו, כי כל עוון ועוון הוא קוץ מכאיב נגד השכינה. ולכן יתודה האדם קודם שילמד, כדי ליחד הקדוש ברוך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו[23].וביסוד יוסף פרק י"ב (דף ס"ז ד"ה ואמר) כתב: דע שעיקר זכיות להשגת התורה על ידי מדת הענוה ומניעת הדיבור שאינו הכרחי. ועי' עוד שם פרק מ"ו בענין לימוד התורה.
וכתב הרב אור החיים הקדוש בויקרא פרק ז' פסוק ל"ז-ל"ח, שתכלית עסק התורה הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר נפלו ואשר נאנסו מהקדושה, ולהחזירם ביחוד שלם לכמות שהיו[24]. ויהיה עסק התורה בחשק גדול, שהגם שעודנו לומד, יתאוה ללמוד עוד, וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו (אור החיים שמות פרק ט"ו פסוק כ"ו).
וכתב במדרש תלפיות ענף זכות עשרה כו', דף תקצ"ד ד"ה והנה: דע שהמלאכים הנבראים מעסק התורה, הם מחילותיו הקדושים והטהורים, מיופיאל שר התורה, והם הנצבים על האדם בעת שעוסק בתורה, דהיינו להבין בסתריה, להיותם לו לעזר לגלות לו סתרי התורה, וכן המלאכים הנעשים מעסק המצות בדרך סוד נעלם.
וביסוד יוסף פרק מ"ה דף רל"ב ד"ה וקח, כתב בשם הזוהר: יש ממונה גדול הנקרא יופיא"ל, והוא עומד לפני כסא כבודו יתברך ושואל רחמים בעד העוסקים בתורה לשמה, ותובע שכר אל הלומדים תורה בדקדוק, כדי להבין היטב. וכשיוצאת נשמת איזה בעל תורה, האי ממנה יוצא לקראת הנשמה. ואי עסיק בתורה לשמה כדי להבינה היטב ולשם שמים, ולא כדי להיות נקרא רבי, אזי האי ממונה טאס על ארבע שרפים קמיה נשמתא דא, ולא שביק שום חיצונים למקרב גביה, וכל בעלי דינין המתדבקים אל הנשמה החוטאת, כשרואים האי ממונה טאס לפני הנשמה, אזי הם נדחפים ונדחים שלא להתקרב כלל לגביה.
וכתב בנועם אלימלך (הובא בברכת הצדיק פרשת כי תשא דף רל"ו): על ידי ההתנועעות בשעת התפילה והלימוד ממשיכים ניצוצות קדושים מהנשמה להאיר עיני השכל להבין ולהשכיל בתורה הקדושה.
♦
דרך הלימוד
והנה מצאתי דבר שהוא מתוק מדבש וערב לנשמה, והוא מה שכתב בשבט מוסר פרק א' אות י"ג, וז"ל: הנני מוסר לך דבר אשר תרדוף אחריה, ויהיה חיים לנפשך וענקים לגרגרותיך. לעולם יהיה עיקר לימודך בדבר של תורה שלבך חפץ יותר. אם בגמרא גמרא, ואם בדרוש דרוש, ואם ברמז רמז, ואם בקבלה קבלה. ורמז לדבר כי אם בתורת ה' חפצו (ע' ע"ז יט.), כלומר תורת ה' תלויה בדבר שלבו חפץ לעסוק. וכמו שכתב האר"י זלה"ה בספר דרושי הנשמות והגלגולים פרק ג' וז"ל, יש בני אדם שכל חפצם ועסקם בפשטי התורה, ויש שעסקם בדרוש, ויש ברמז, ויש גם כן בגמטריאות, ויש בדרך האמת, הכל כפי מה שעליו נתגלגל בפעם ההיא, כיון שהשלים פעם אחרת בשאר העניינים, אין צורך לו שבכל גלגול יעסוק בכולם. עכ"ל. ואל תביט ותשגיח לדברי המנגדים על מה שחשקת לעסוק בתורה בגמרא או בפשט או בדרוש וכו', באומרם לך למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט זה, משום שעל מה שחשקת ללמוד, על דבר זה באת לעולם. ואם תשים דעתך לדבריהם, יכריחוך להתגלגל בזה העולם פעם אחרת, ולעבור נפשך בחרב חדה של מלאך המות ולטעום טעם מיתה. ולכן לא תשמע לדברי המשחית נפשך הזה, כי דע שהשטן מתלבש באלו האנשים לדאוג ולהצטער ולהכאיב נפש הלומד ועוסק בתורה בחלק שאותה נפשו לעסוק כדי להבדילו משם שלא ישלים נפשו על מה שבא להשלימה, ולהכריחו גלגולים אחרים.וכתב עוד שם (פרק כ"ג אות ל'-ל"א[25]) אם לבך מתאוה ללמוד מקרא יותר ממשנה או בהפך, וכן אם תאוה נפשך ללמוד תלמוד יותר מקבלה או קבלה יותר מתלמוד, ממה שתאוה נפשך, דע שעל זו באת, ואחוז בה לעשות עיקר לימודך בזה. ואפשר דעל זה רמזו רז"ל באמרם (ע"ז יט.) אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר (תהלים א' ב') כי אם בתורת ה' חפצו. ירצה, באיזה חלקי התורה שתאוה נפשו יותר, שם ילמד. כגון במקרא או במשנה או תלמוד או קבלה או אגדה, משום שבודאי החלק הזה בא לקיים בפעם הזאת. וכמו שראיתי בכתבי האר"י זלה"ה (ע' שם הגדולים מערכת מ' אות ק"א) שמוהר"ם אלשיך זכר צדיק לברכה רצה ללמוד קבלה, ואמר לו, שבגלגול שעבר היה חכם בחכמת הקבלה, ולא בא בגלגול זה כי אם להשלים עצמו בדרוש, כי בקבלה אין לו צורך כי כבר השלים. וכפי זה נמצא, שאף על פי שתראה דברים רבים לקיים, אל יפחיד לך הריבוי לומר, איך אני יכול לקיים כל זה, דאפשר שרובם ככולם נשלמת בהן בגלגול שעבר, ועכשיו באת על קיום קצתם או כמה מהם, והם אותם שתאוה נפשך בהם. וגם שתראה הרבה מונעים לך עליה מלקיים, דכיון שעליהם באת, מזמין לך סמא"ל הרשע מונעים, כדי שלא תשלים עצמך כמדובר. לכן החזק עצמך במוסרי זו אל תרף, נצרה כי היא חייך. וכל אדם שחושק ומתאוה נפשו לקבלה ולא לתלמוד, או לאגדה ולא לקבלה או תלמוד, ויש לו דוחק ומצטער לו על זה, עתיד ליתן את הדין, שגורם לנשמה זאת שלא תעשה שליחותה כדי להשלים חלק מן התורה שחיסר בפעם הראשונה שבא לעולם. וכן ראיתי בחכמי האמת.
♦
פרד"ס
וביסוד יוסף פרק מ"ו (דף רל"ט ד"ה צריך) כתב: צריך שישלים בלמוד פשט רמז דרוש סוד, וסימנם פרד"ס, שאם לא כן על אחת צריך שיתגלגל. ע"כ. וכ"כ במדרש תלפיות ענף גלגול (דף שע"ט ד"ה דע) שמי שלא עסק בפרד"ס, שהוא פשט רמז דרוש סוד, יחזיר בגלגול לקים כולם.ודע שמי שאינו מאמין שיש סוד בתורה עונשו גדול מאד (ע' תקוני זהר ק"ז ע"ג). והתורה יש בה פרד"ס, ומי שאינו מאמין בסוד הוא פרד, ומי שאינו מאמין כי אם בפשט הוא טפש אותיות פשט. כ"כ בדבש לפי מערכת ק' אות ט"ו.
וכתב בספר זך ונקי פרק ד' דף ל': דרכי הלימוד הם פרד"ס, וחייב אדם ללמוד התורה בארבעה פנים, אבל עיקר פרייה וטובה הוא למוד הסוד העיקרי שזהו הלמוד הנקרא פנימיות התורה ופרייה האמיתי[26].
וכתב עוד שם (דף ל"א בשם מקדש מלך): יש בתורה גופא ונשמתא, ונשמתא דנשמתא (זוהר) גופי התורה הם הדינים וההלכות, ונשמתא הם הסודות, ונשמתא דנשמתא הם הסודות אשר עדיין לא נתגלו כלל ומי שזוכה לידע הסודות שנתגלו כבר הוא שיזכה לידע הסודות אשר עדיין לא נתגלו, ואי לא לא[27].
ובשעה שישראל עוסקין בסודות התורה נקראים בנים, וכשעוסקין בנגלות התורה נקראים עבדים (יסוד יוסף לרבי יוסף מפוזנא תיקוני החטא אות ט"ז, בשם זוהר ח"ג רעז:)[28].
♦
כלפי שמיא הלכתא כרבי מאיר בכל מקום
ודע שבענין מחלוקת בין רבי יהודה ור"מ אי קרויים בנים ממה נפשך כשיטת רבי מאיר או רק בזמן שנוהגים מנהג בנים כרבי יהודה (ע' קדושין לו.), כתב הרב בן יהוידע בראש השנה לא: ד"ה ולפי זה, שכלפי שמיא הלכתא כרבי מאיר בכל מקום, שאין בדורו כמותו, וטעמא דלא קבעו הלכה כמוהו למטה מפני שלא ירדו חביריו לסוף דעתו (ערובין יג:), ודבר זה לא שייך גבי שמייא. וא"כ הלכה שבין כך ובין כך קרויים בנים.♦
עסק בכל חלקי התורה
והנה איתא במדרש משלי פרשה י'[29] שלעתיד ביום הדין הקב"ה אמר לתלמידי חכמים שבאים לפניו, כלום עסקת בתורה. אמר לו הן. אומר לו הקב"ה אמור לפני מה שקרית ומה ששנית. מכאן אמרו כל מה שקרא ושנה אדם יהא תפוש בידו, שלא תשיגהו בושה ליום הדין. בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב"ה הופך את פניו ממנו כו' בא לפניו מי שיש בידו הלכות, הקב"ה אומר לו בני, תורת כהנים למה לא שנית כו' בא מי שיש בידו תלמוד, הקב"ה אומר לו בני, הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה כו' ע"כ[30].ואף שזהו נראה בלתי מושג, מ"מ יש תרופה, שכל העוסק בתורה בעולם הזה ואינו מבין, מלמדים לו לעולם הבא כל מה שלא הבין. והנה בזה כל החכמות הנזכרות במאמר בהיות האדם עוסק בהם כמו שהם כתובים על הספר בדיו אף על פי שלא הבינם כי אם עוסק ולומד במצות אנשים מלמדה, אז מודיעין לו לעתיד לבא כל הנזכר כמדבר כו'.
היוצא לנו מכל זה שיעסוק אדם בכל חכמה מקרא משנה הלכות תלמוד קבלה מעשה בראשית ומעשה מרכבה וכל דבר של תורה ואף על פי שלא יבין, ויהיה במצות אנשים מלמדה, ועל ידי זה יציל נפשו מדינה של גיהנם, ואל יטה אוזן לקול מורים ממרים ומרים היועצים לאדם אל תפנה אל הספרים המדברים בנעלמות רמות ונשאות, רק בעיון בלבד ובחלוקים, כי אין כונתם כי אם לכבודם לרמוז ולומר כי הם ירדו בחדרי העיון ואין עוד, ובאמת הם משללים מכל וגורמים לאדם לירש גיהנם. ומה יענו במאמר זה אם לא עם אשר כתבתי שיאחוז גם בזה ויהיו לאחדים בידו ואף על פי שלא יבין דעם זה ימצא רפואה למחלתו ולא ימצא עצמו בבושה וכלימה לפני בוראו בבואו לפניו לדין, כי בעסוק בכל יש לו פתחון פה להשיב כבר עסקתי ולא הבנתי, ומה גם שבעשות כך מלמדים אותו מה שלא הבין כמדובר. ושומע לי ישכן בטח ושאנן מפחד פתאום מפחדה של גיהנם. כ"כ במדרש תלפיות ענף דין דף תס"ח-ת"ע.
♦
העוסקים בתורת הנסתר אין היצר הרע יכול להתגרות בהם
והנה איתא בסוטה כא. עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה שנאמר (שה"ש ח' ז') מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, וכתב רש"י, זו תורה דכתיב (שם ב' ד') הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, יין סוד. ע"כ. וע' בס' דברי תורה לבעל מנחת אלעזר (מהד"ת אות ט').ובגר"א על הפסוק (משלי ז' י"ב) "פעם בחוץ פעם ברחבות ואצל כל פנה תארב" [שמדבר על מלחמת היצר] כתב וז"ל: פעם בחוץ, קאי אלמעלה (שם י"א) שבביתה לא ישכנו רגליה, רק מתגרה תמיד בתלמידי חכמים, לזה אומר פעם בחוץ, כלומר, באותן הלומדין פשטי תורה, שפשטי תורה נקראו חוץ, כמ"ש למעלה (שם א' כ') חכמות בחוץ תרנה. פעם ברחובות. באותם הלומדים דרושי תורה, שנקרא רחובות, כמ"ש (שם) ברחבות תתן קולה. ואצל כל פנה תארב, כלומר, אצל פינות העיר תארב, פן יצא משם, ואז מתגרה גם בו, כי כל זמן שהוא בעיר היא אינה יכולה לבוא אצלו, לכן אומר תארב, שהיא אורבת תמיד פן יצא משם. והיינו מפני שפרד"ס הוא נגד ד' אותיות הוי"ה, ורמז וסוד הוא נגד י"ה והן נקראין רעין דלא מתפרשין לעלמין, ולכן גם העוסקים בהן אין היצר הרע יכול להתגרות בהם, אך כאשר יסורו, אז הוא מתגרה גם בהם, ולכן היא תארב פן יבואו אליה ויפלו בידה. עכ"ל[31]. וע"פ זה י"ל סמא"ל ר"ת אינו מניחם ללמוד סוד.
♦
ר"ת סמא"ל
וכיון שבא לידנו י"ל עוד רמזים בזה, סמא"ל ר"ת סטן מסית אדם לעבירה[32].עוד י"ל ע"פ מה שכתב השל"ה (תורה אור, פ' מקץ ויגש) וז"ל: והנה בדיני קרן המזיק הוא, המועד משלם נזק שלם, והתם חצי נזק. סוד הענין, אדם הוא המועד כהא דתנן (ב"ק ג' ב') אדם מועד לעולם בין ער בין ישן, כי אדם הראשון היה מועד דאייעד ביה הקב"ה (בראשית ב' י"ז) דע כי ביום אכלך ממנו מות תמות, והוא נתפתה מהנחש ונטמא כשהוא ער, דהיינו באכילת הפרי. וגם כשהיה ישן דהיינו ק"ל שנה שיצאו ממנו רוחות ושדין מהקרי שיצא ממנו, וזה בא לו מזוהמת הנחש שהטילה זוהמא, הרי שהיה מועד בין ער בין ישן, על כן שילם נזק שלם דהיינו המיתה שגרם לו ולזרעו. ע"כ. וע"פ זה י"ל סמא"ל ר"ת סוד אדם מועד לעולם.
גם י"ל סמא"ל ר"ת מונע אדם לכתוב ספרים.
♦
שורש מלקות
גם י"ל שהעולם נתקלל בל"ט קללות בסיבת הנחש, וכנגדם הוא מלקות ארבעים, וזהו סמא"ל ר"ת סיבב מלקות ארבעים לאדם, וכלשון הפסוק (דברים כ"ה ג') ארבעים יכנו.ובענין זה כתב במנחת אליהו (פרק ל"ג דף ש"א ד"ה גם, וד"ה ואחר) בשם ספר היכל ה': ידוע תדע כי החוטא ביום שחטא יצא מכלל ברוך ונכנס לכלל ארור. כי כל התורה באלה ובשבועה קבלנו, כדכתיב (דברים כ"ז כ"ו) ארור האיש אשר לא יקים וגו'. וזהו הטעם שקלל הקדוש ברוך הוא בחטא אדם הראשון, והקללות היו עשרה לאדם, עשרה לחוה, עשרה לנחש, תשעה לארץ, שכולם ל"ט קללות. והחוטא הוא ארור ונקרא מת אפילו בחייו, וצריך לחיותו במלקות, שכנגדם הכה הקדוש ברוך הוא לדור המבול לפי שלא חזרו בתשובה, ארבעים יום, שנאמר (בראשית ז' ד') כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה וגו'. ומי שחוזר בתשובה ומקבל מלקות חוזרים לו ל"ט, שהם הקללות של אדם והמיתה, לט"ל, שהוא הטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו את המתים. והטעם שקודם כשחטא נפרד מהקדוש ברוך הוא שהוא ה' אחד ונתדבק בכחות הטומאה שנקרא "אָלָה", עכשיו חוזר ברוח נמוכה להתדבק ב"ה' אחד" שעולה טל. ויש סוד עמק, כי החוטא בפעלותיו הרעים הוא מקצץ בנטיעות שמפריד מן הוי"ה ה"א אחרונה הנקרא שכינה, והוא סוד גלות השכינה, ונשאר ה' חסר, יה"ו לבדו וה"א לבדה, וכביכול השם אינו שלם עד שיתקן את אשר עות, וזהו סוד (זכריה י"ד ט') ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ותקונו במלקות לקבל ט"ל רצועות שהם כנגד יו"ד ה"א וא"ו, ליחדם עם הה"א, שיהיה ה' אחד[33]. ע"כ.
♦
סוד אלו ואלו דברי אלהים חיים
ורציתי לבאר כאן ענין אלו ואלו דברי אלהים חיים (ערובין יג:). וכתב הרב נחלת בנימין במצוה קט"ו דף קמ"ט עמוד ב' ד"ה אבל באמת: לא בשמים היא התורה כמו שהיא אצלינו, דהתורה היא כתובה בשמים דרך תשר"ק, ולמשה נתנה דרך אבג"ד כמבואר בציוני בסוד (איוב ל"ח י"ד) תתהפך כחומר חותם. ומהאי טעמא כל מצוה שבתורה יש לה אור ישר, אור חזר[34], וכל דבר פלוגתא הוא משם דזה אוסר וזה מתיר מטעם דנשמתו של זה אחוזה באור ישר ושל זה באור חוזר, דודאי הענין משתנה בדרך שהתורה כתובה למעלה בהיפך ממה שהיא כתובה למטה. ולכך אע"פ שהללו אוסרין והללו מתירין, הללו מטמאין והללו מטהרים, אלו ואלו דברי אלהים חיים, דבאמת למעלה בשמים לימד הקב"ה התורה סדר תשר"ק, ואתנו דיבורו על סדר אבג"ד, ולכך שניהם דברי אלהים חיים דשניהם צדקו, אחד מצד אור ישר ואחד מצד אור חוזר.וכתב עוד שם: ולכך לא השגיחו בבת קול שאמר הלכה כרבי אליעזר באומרם לא בשמים היא (ב"מ נט:) כמו שכתובה אצלינו, ואי אפשר לשלוח מהתם הכרעה להכא. והיינו דוקא במידי דמצינו פלוגתא אין זה כי אם מסיבת היפוך התורה בסדר כתיבה כמ"ש, אבל במצות הרבה לא מצינו פלוגתא כי אם הסכמה מדעת כולם לדעה אחת, היינו משום דהמצוה ההיא, אור ישר ואור חוזר שניהם מסכימים לדבר אחד. וסיבת התחלפות סדר כתיבת מדרך תשר"ק לדרך אבג"ד הוראת שניהם שוה, דאיננו מן ההכרח לעשות סיבת התחלפות הכתיבה חילק עניינים, כי אם סיבת חילק העניינים הם מצד התחלפות הכתיבה וזולתו אי אפשר לומר דשניהם דברי אלהים חיים.
משום הכי כשהיו מחולקים במתיבתא דרקיע בספק בהרת (ב"מ פו.) אמרו מאן נוכח, דאי אפשר להביא הכרעה ממטה למעלה כשם שאי אפשר בהיפוך, אמרו נוכח רבה בר נחמני דהוא יחיד בנגעים ואהלות, ואף רבה בר נחמני אמר על עצמו אני יחיד בנגעים יחיד באהלות, וחלילה לצדיק זה לדבר דבר להתפארות כי אם דעתו היה שדבריו הם כדברי יחיד מבלי חילק, דהוא ודאי מטעם דאור ישר ואור חוזר הם הסכמום בדבר ההוא כמו כן כל דבריו בנגעים ואהלות הם הסכמים מאור ישר ואור חוזר, ובטלו דברי החולק, לכן הביא הוא יתברך הכרעה מהכא להתם.
ועל דבר זה נתקשה ג"כ משה (תנחומא חקת ח') בשומעו מפי הקב"ה שאמר אליעזר בני אומר פרה בת שנתה כו', היה משה תמה ואמר, אתה אומר הלכה משמו של בשר ודם, הרי סדר למודו הוא דרך תשר"ק ועל הארץ סדר הלימוד הוא דרך אבג"ד, א"כ אסור למטה מותר למעלה טמא למטה טהור למעלה וההיפוך בהיפוך, דאור ישר ואור חוזר אינן שוין בודאי במידי דמצינו ביה פלוגתא. והשיבו הקב"ה, עתיד צדיק אחד לעומד בעולמי ולפתוח בפרשת פרה תחלה טרם לומדו פרשת טומאת הכהנים המוקדמת בסדר הענין, ודאי שהוא בסוד ה' ויודע דעת עליון ללמוד על סדר תשר"ק, ולכך אני אומר הלכה משמו. ע"כ מספר נחלת בנימין.
והנה וזה עולה יפה עם מה שראיתי כתב בספר חידושי התורה לקט יוסף ערך אדם אות ט' בשם עשרה מאמרות, וזה לשונו: בניסן נברא העולם (ר"ה יא.) וניסן נקרא אביב א' ב' א"ב כסדר א"ב נאמרה תורה. אבל אי אמרינן בתשרי נברא העולם (שם י:) והוא דרך תשר"ק. ונ"ל דבזה פליגי, למא"ד בניסן נברא העולם א"כ בסוד א"ב נאמר, לכן תגא דקו"ף לגבי דרי"ש, משום דהרשע מחזיר בתשובה כו' מוכח שבעל תשובה עדיף (ע' ברכות לד:), אבל אם נאמר דרך תשר"ק נאמר, א"כ תגא דקו"ף לגבי צדי"ק מוכח דצדיק עדיף (שם), וא"כ אדם הראשון עשה תשובה דרך תשר"ק כדאיתא בזוהר, מוכח דצדיק עדיף. עכ"ל. והנה רבי אליעזר הוא דאמר בראש השנה י: בתשרי נברא העולם, א"כ סבר דרך תשר"ק נאמרה תורה כנזכר לעיל.
וכתב עוד בנחלת בנימין מצוה קכ"א דף קנ"ז עמוד א'-עמוד ב'[35], בא"ד: ואל יפול לבך לדבר הזה איך הקב"ה מכשיל הבית דין להיות תקלה יוצא מתחתיהם להורות טעות והקהל יעשו על פיהם איסור לזכות אחריני, דהיינו כדי שהקהל ידעו שלא יסורו מכל אשר יורו להם הבית דין מצד לא תסור, אל תתמה על החפץ, דכבר ידוע לך שאף על פי דהללו אוסרין והללו מתירין אלו ואלו דברי אלהים חיים (ערובין יג:).
והא כיצד, שינוי זמנים יש, יש זמן שדבר זה אסור, דכל לא תעשה שבתורה הן הן השלשלאות של ברזל אשר בהם קשורים החיצונים וסטרא אחרא, ולכך בעבורו לא תעשה, מתיר אותו החיצוני האסור כמו בשלשלת בלאו הזה ועתה בעבורו לאו מתיר איסורו וכח החיצוני גובר. וכן כל לא תעשה, דיש חיצוני האסור בלא תעשה זה ויש באחרת, ולכך יש עת דהחיצונים גוברים ואז הלכה כדברי האוסרין כי כל עוד שמוסיף באיסורין ממעט כח החיצונים וקושר אותם בשלשלאות. ויש עת שהלכה כדברי המתירין בעת תשות כח החיצונים ואין בהם תגבורת כנודע בהרבה זמנים, ואז אין צריכין לכבלא דעבדא ולכך הלכה כדברי המתירין.
ועתה הבט נא וראה דבעת רצונו יתברך שבית דין יטעו בהוראה ושהקהל יעשו על פיהם אז אם הבית דין טעו והורו על איסור היתר בסבות אלוהות אז כביכול הקב"ה מתיש כח החיצונים באופן שלפי הזמן הלכה כדברי המתירין ואין איסור בדבר. והכי דריש בירושלמי (סנהדרין א' ב') אהאי קרא (תהלים נ"ז ג') אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, בת שלש שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעברו אין הבתולין חוזרין ואם לאו הבתולין חוזרין. וכן דרשו רז"ל (ר"ה כה.) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם (ויקרא כ"ג ד') אל תקרי אותם אלא אתם, אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מזידים אתם אפילו מוטעים, והכל מטעם אחד דהקב"ה משדד המערכת ומשנה עתים כדי לקיים הוראתם, ואפילו הכי צוה הוא יתברך לבית דין להביא קרבן אם שגגו אף דהוא יתברך מקיים הוראתם בשידוד המערכת לשנות הזמן, מ"מ משום טעם הנ"ל כדי להראות את הקהל וללמדם דלא יסורו מכל אשר יורו להם הבית דין, צוה להביא הב"ד קרבן ולא הקהל. ופשיטא דלא מקרי חולין בעזרה הואיל ורצונו יתברך בכך ורצונו הוא כבודו, דזה טעם כל הקרבנות להיות לו יתברך לנחת רוח שאמר ונעשה רצונו. ע"כ.
♦
משיח בן יוסף
ועל פי זה יש לומר ע"ד דרוש ביאור למה שאמרו רז"ל על משיח בן יוסף שנהרג (ע' סוכה נב.), ויש אומרים שאינו מוכרח למות, על מה תלויה פלוגתייהו. והנה ע"פ הנ"ל, ועוד הקדמה אחת, והיא מה שכתב הרב נחלת בנימין במצוה ס' (דף פ"ב עמוד ב' ד"ה אכן) וז"ל: הא דאמרינן מצות בטלות לעתיד לבא (נדה סא:) היינו מצות לא תעשה אבל מצות עשה אינן בטילות. וטעמא רבה יש לחלק בין מצות עשה ובין מצות לא תעשה, דכבר נודע דעת המאמרות, כל שס"ה לאוין שבתורה שומרים את שומריה ויצר הרע אסור בהם בקשר של קיימא. הרי דכל לא תעשה ניתנו להיות שלשלאות לאסור בהם הקליפות. משום הכי אז לאחר התחיה דכבר נתקיים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה י"ג ב'), והאלילים כליל יחלוף (ישעיה ב' י"ח), וודאי כל הלא תעשה מותרין דכבר הגיע עת להתיר השלשלאות כי אסיריו פתח ביתה (ע"פ שם י"ד י"ז) להכניס הקליפות אל הקדושה כי שורש שלהם נשרש בקדושה. אבל מצות עשה אפילו אחר התחייה יהיו, דהם מצד הקדושה ואז יהיה תגבורת הקדושה ויהיו כל תרי"ג מצות כולן מצות עשה, דהלא תעשה יתהפכו לעשה כטעם זדונות נעשו לו כזכיות. עכ"ל.ועל פי זה יובן מה שכתב (ירמיה ל"א ל"א) הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. היינו שנהפך הלא תעשה לעשה.
והנה משיח בן יוסף איקרי שור, כדכתיב (דברים ל"ג י"ז) בכור שורו הדר לו, ומשיח בן דוד איקרי חמור, כדכתיב (זכריה ט' ט') עני ורוכב על חמור, ועליהם אמר הכתוב (ישעיה ל"ב כ') משלחי רגל השור והחמור. והנה כתיב (דברים כ"ב י') לא תחרוש בשור וחמור יחדיו (וע' עמוס ט' י"ג-י"ד). ואיתא בסנהדרין צח. אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. ואם הדור כולו חייב, אז לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, כי הקליפות עזות הן וצריך לאוסרן, ומוכרח למשיח בן יוסף למות כדי שיבא בן דוד. אבל בדור שכולו זכאי, הרי ידם תקיפים על הקליפות, אז אין איסור חרישת שור וחמור יחדיו, וא"כ אינו מת משיח בן יוסף. וע' אור החיים ויקרא פרק י"ד פסוק ט' ד"ה ורחץ את בשרו במים, בא"ד, ובדרך רמז.
♦
תורה חדשה
וכיון שבא לידנו פסוק "ברית חדשה" נימא ביה מילתא[36]. הנה איתא בנחלת בנימין מצוה ע"ד דף צ"ז עמוד א' ד"ה אך: אף תורה שבעל פה ראוייה היתה להיות הכל בכתב רק מפני גלות ישראל בין האומות הוצרך הקב"ה כביכול לכתוב להם מקצת התורה וליתן להם מקצת בעל פה, ומשום הכי לעתיד כשיכלו גלות האומות ויקבץ נידחנו, אז יתן לנו תורה חדשה (ע' ירמיה ל"א ל"א, ויק"ר י"ג ג') היינו תורה שבעל פה יתן לנו גם כן בכתב אבל לא חדשה ממש דלא יחליף האל ולא ימיר דתו אפילו קוצו של יו"ד לא יתבטל. ע"כ. וע' תנחומא פרשת וארא אות ב': עלה ספר משנה תורה ונשתטח לפני הקב"ה כו' אמר לו הקב"ה ואות אחת ממך אינה בטלה לעולם.♦
משיח בן דוד
ובענין משיח לא אוכל להתאפק מלומר נופך ששמעתי מאת רבי ישראל בורנשטיין שליט"א, בשם הרב ראובן מרגליות בשם רבי ישעיה פי"ק[37] - כתיב (משלי כ"ב כ"ב) אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, ואיתא ברז"ל (תנחומא במדבר) אמר רבי חזקיה אמר רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר אל תגזל דל כי דל הוא. ובמגילה טו. איתא, אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר (אסתר ב' כ"ב) ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. והנה בסנהדרין צח. איתא רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוה קאי אפיתחא דמערתא דרשב"י כו' אמר ליה אימת אתי משיח, אמר ליה זיל שייליה לדידיה. והיכא יתיב. אפיתחא דרומי. ומאי סימניה. יתיב ביני עניי (עני ורכב על חמור. זכריה ט' ט') סובלי חלאים (ע' ישעיה נ"ג ד'-ה') וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד אמר דילמא מבעינא דלא איעכב כו' ע"ש. נמצא משיח יושב בשער מדוכא ביסורין, והיינו דכתיב אל תגזל דל כי דל הוא, רצה לומר לא תגזול התורה כשלא אמר דבר בשם אומרו, כי בזה ידחה את הגאולה, וממילא ואל תדכא עני בשער, היינו משיח, שעני ומדוכא ביסורין יושב בשער.♦
ללמוד וללמד
נחזור לענייננו והוא ענין התורה, צריך האדם בקיום מצות התורה שני דברים, האחד ללמוד לעצמו, והשני ללמד לאחרים. (אור החיים ויקרא פרק כ"ו פסוק ג' ד"ה אם בחקתי תלכו)[38].ובדרשות חתם סופר פ' אחרי מות כתב: ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש והניחם שם ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם (ויקרא ט"ז כ"ג-כ"ד), הגם שהבדידות הוא ממעלות הרמות מ"מ יותר מזה הוא ההתחברות עם עובדי ה' להורותם הדרך ילכו בה וזכותם יהיה תלוי בו. ומ"מ כי בשער הפרישות שיהיה צהלתו בפניו ואבלו בלבו פי' מ"מ לבבו יהיה בודד לה' רק בפניו יסביר להם פנים כדי שיקבלו דבריו. והנה להיות כי הכהן גדול היה מפרישים ז' ימים קודם יום הקדוש הזה והיה מתבודד בהם, אמר לו שלא ירגיל לעשות כן כל ימות השנה כי יותר טוב לו ללמוד דעת את העם כדכתיב (דברים ל"ג י') יורו משפטיך ליעקב. וזהו אחר תשלום עבודת יום הכיפורים אמר ומעתה ובא אהרן אל אהל מועד הוא בית המדרש, ופשט בגדי הבד הבדידות אשר לבש בבואו אל הקדש שהיה פרוש ז' ימים, עכשיו יפשוט אותן הבגדים פי' לא ישתמש במדה ההיא, רק והניחם שם ע"ד שבגדי הבדידות יהיה מונחים בקודש עד שנה הבאה אבל לא בשארית השנה. ואמר עוד ורחץ בשרו במים במקום קדוש, פי' במקום שהיה לו להיות קדוש ופרוש חלף זה ירחץ בשרו במי התורה, ותפש כינוי מים שמרמז בו שימשיך לב שומעיו, כי חלק התורה הממשיך לב נקרא מים כידוע. וגם רמז אל ההכנעה כעובדא דאהרן אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א' י"ב) כו'. ע"כ.[39]
♦
חויא דרבנן
והנה המים רומזים על תורה שבכתב, דכתיב (ישעיה נ"ה א') הוי כל צמא לכו מים, והאש על תורה שבעל פה, דכתיב (ירמיה כ"ג כ"ט) הלא כה דברי כאש. ורמז לדבר, (אבות ב' י') וכל דבריהם כגחלי אש (פרקי דרבי אליעזר פרק מ' דף שס"ה, פירוש ולא עוד אלא). ומהאי טעמא, כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (ברכות ד:), ואיזה מיתה, חויא דרבנן דלית ליה אסותא (ע"ז כז:) כדכתיב (קהלת י' ח') ופורץ גדר ישכנו נחש. והמדה היא כי דבריהם אש, והוא עבר עליהם, ממילא ישכנו נחש שהוא גם כן אש, כמו שאמרו רז"ל (סוטה ח:) מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו. כי הנחש נקרא שרף (במדבר כ"א ו').וטעם ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י' ח'), נ"ל בס"ד כי אמרו המפרשים (ע' כלי יקר בראשית פרק ג' פסוק א') האדם ראה בשכלו לעשות סיג ולהוסיף על הצווי לאסור לאשתו אף הנגיעה כדי שלא תבוא לידי אכילה. וחוה סברה שאמר לה הכל מפי הגבורה, על כן בא לה טעות זה, כי מצא לו הנחש מקום להטעותה. ע"כ. א"כ מצינו שהנחש פורץ הגדר כדי לעשות רע ולטעות חוה, לכן מדה כנגד מדה, מי שפורץ גדר ישכנו נחש שפרץ גדרו של עולם, יבא זה ויפרע מזה, וכדאמרינן (שבת לב.) מגלגלין חוב על ידי חייב. והיינו דאיתא במדרש (במדבר רבה פרשה י"ט אות ב') אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות אמר אני פרצתי גדרו של עולם. וזהו "סמאל" מסית אשה לפרוץ סייג. שוב ראיתי שכעין זה כתב בברכת טוב פרשת בראשית דף י' ד"ה שאלו.
♦
התורה היתה פקדון גבי הקב"ה
ודע זה שהתורה היתה תורת ה' בהיותה לו לבדו כביכול טרם אשר קבלוה ישראל, אבל אחר קבלוה ישראל בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ, נמלך בנשמותיהן של צדיקים ואמר להם אם מקבלין את התורה יברא העולם, וקבלוה, מאז היתה תורת אמך כנסת ישראל רק פקדון היתה בידו יתברך עד עת בא דברו להם במעמד הר סיני ואז יוחזר להם הפקדון. כ"כ בנחלת בנימין מצוה קי"ג דף קמ"ח עמוד ב'.♦
משה רבינו - רבי עקיבא
וכתב רבינו האור החיים הקדוש (ויקרא פרק י"ג פסוק ל"ז ד"ה טהור הוא): ראיתי ליישב מאמרי ז"ל (ויקרא רבה כ"ב א') שאמרו, שלא היה דבר שלא נמסר למשה בסיני, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואמרו במקום אחר (במדבר רבה י"ט ו') כי רבי עקיבא היה דורש מה שלא ידע משה, כאומרו הדברים עשיתם (ישעיה מ"ב ט"ז) אעשה לא נאמר וכו', יעוײן שם דבריהם, וכן כמה מאמרים שדומים לזה (ע' מנחות כט:) ונראה כי ישוב המאמרים הוא, כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה, ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה, והגם שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה אין חידוש שלא ידעו משה, אבל ההפרש הוא, כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ברוך הוא בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב, וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה, ללבש ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות, כולן יתנו להם מקום בתורה שבכתב, ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו', וכל דרשתם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות, והלבישום בתורת ה' תמימה שבכתב ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה, לדייק המקראות ולישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים. וענין זה לא נמסר למשה כולו, לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב, ולזה אמרו ז"ל שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידעם משה, אין הכוונה שלא ידע משה עקרן של דברים, הלא ממנו הכל, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה.♦
רבי עקיבא - שכם - אסנת
ובענין רבי עקיבא ראה זה דבר נפלא מה שכתב הרב נחלת בנימין מצוה ס"ב (דף פ"ד עמוד א' ד"ה הגם) נשמת רבי עקיבא היה בשכם בן חמור (בראשית ל"ד ב') וזהו סוד מה שאמר ר"ע (פסחים מט:) כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, כי נשמתו היתה בשכם בן חמור. ועל דרך זה נלקחה דינה, ומאת ה' היתה זאת להוציא בולעו מתוך פיו נשמת רבי עקיבא. ושבטי יה שמעון ולוי היו בסוד ה' ליראיו, וידעו דעל דרך זה יצאה דינה להביא טרף זה. ולכך אחרי שמעם דכבר נטמא דינה ידעו והבינו דודאי כבר הוציאה את הראוי לה, ומאז חגרו איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר (בראשית ל"ד כ"ה) כי דנו אותם כעיר הנדחת. ומאותה ביאה שבא עליה שכם נולדה אסנת, ובה היה נשמת ר"ע, ונשאת ליוסף במצרים (שם מ"א מ"ה) והיינו דקרי ליה עקיבא בן יוסף (ברכות סג. ועוד) דבא מיוסף. ע"כ.ונ"ל היינו דכתיב גבי ברכת יוסף (בראשית מ"ט כ"ד) מידי אביר יעקב, "אביר יעקב" אותיות "רבי עקיבא" כידוע. ובעמודיה שבעה (עמוד השלישי אות ט"ז דף ל"ב עמוד ב', בשם אר"י ז"ל) כתב מידי אביר יעקב (בראשית מ"ט כ"ד) הם אותיות "רבי עקיבא" שניצוצו של יעקב הוא ניצוצו של רבי עקיבא.
וכתב עוד בנחלת בנימין שם: ונזדמנה אסנת, אשר בא נשמת ר"ע למצרים כדי לטהר אויר ארץ מצרים אשר טומאתה רבה משאר ארצות מרוב זנוניה כי ערות הארץ היא (בראשית מ"ב ט') אך הואיל ורבי עקיבא סוד תורה שבעל פה פלפולא דאורייתא המחליש הקליפות הוי התם, מאז חורפיה מחליש הקליפות, וישראל שבאו אחר כך לשם שוב לא מצאה הקליפה כביר ידה לטמאם כל כך. והיינו דאמר משה (שמות ד' י"ג) שלח נא ביד תשלח, על ידי רבי עקיבא, כי המתחיל במצוה אומרים לו גמור, והוא התחיל במצוה לילך לפניהם לתקן להם ד' אמות של הלכה (ברכות ח.) אשר ימצא השכינה מנוח לכף רגלה ברדתה עם יעקב ובניו מצרימה.
♦
כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא כנגד כ"ד אלף הרוגי שכם
והנה מזה יצא לנו דבר חדש ומתוק כי מצינו כתב (עמודיה שבעה עמוד השלישי אות ט"ז) שכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו כולם בפרק אחד היו בשביל שהרגו בני יעקב כ"ד אלף הרוגי שכם.ודבר זה תמוה מאוד, שהרי מה עניינו של רבי עקיבא בכך שיאבדו כ"ד אלף מתלמידיו. אבל לפי הנ"ל שנשמת רבי עקיבא היתה בשכם יש לומר שנמצא בזה שייכות, דכיון ששורש נשמתו משם נתגלגל הדבר גם בתלמידיו.
♦
רבי עקיבא - שמעון
ובדרך יותר פשוט יש לומר ע"פ מה שכתב בספר פלח הרימון (לר' בצלאל מסלוצק)[40] אופן ב' שעשרה הרוגי מלכות הם עשרה בני יעקב, ורבי עקיבא היה מהם והיה כנגד שמעון. ע"כ. וא"כ יובן למה נתגלגל הדבר ברבי עקיבא דוקא, שהוא בעצמו שמעון. וטעם שמעון ולא לוי, כי שמעון היה עיקר בהריגת שכם (ע' בראשית מ"ט ה' רש"י ד"ה שמעון ולוי אחים), והיה בעל דין קשה יותר מלוי והיה ראשון לקלקלה[41]. אבל לוי כבר תיקן קצת מעשה שכם כמו שכתב בילקוט דוד פרשת בהעלותך (דף רצ"ו) שלוי נטל חלק עשו שהוא על חרבך תחיה (בראשית כ"ז כ') במעשה שכם כמ"ש (שם מ"ט ה') כלי חמס וגו' שגזלו החרב שאינה שלהם. ובעגל לא חטאו, אמר משה (שמות ל"ב כ"ז) שימו איש חרבו, אותו שלקחתם לעצמכם, ותתקנו קצת באותה חרב והרגו איש את אחיו וגו'. וזה מ"ש (תהלים כ"ב כ"א) הצילה מחרב נפשי, זה כח סמאל שממנו בא לאדם אב הטומאה זה במיתתו ע"י סמאל. ע"כ. ועוד לוי כבר קיבל עונשו קצת במה שנתמעט שבטו בכעסו של יעקב כמו שכתב הרמב"ן בבמדבר פרק ג' פסוק י"ד.♦
רבי עקיבא - יששכר
ובספר קול יעקב לר' יעקב קאפיל מרגלית דף י"ט עמוד ב' כתב בשם ר' מנחם ריקאנטי: הנשמה של יששכר בא ברבי עקיבא, ואמרו בגמרא (פסחים מט:) אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור כו'. ועוד אמרו בגמרא (ברכות סא:) בשעה שהוציאו לרבי עקיבא להרגו זמן ק"ש היה והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל. פירוש, ר"ל לפי שהוא אמר מי יתן תלמיד חכם והייתי מנשכו כחמור, בשביל זה עשו לו מדה כנגד מדה, ועל זה פירש הריקאנטי ז"ל יששכר חמור גרם (בראשית מ"ט י"ד) כלומר בשביל שאמר מי יתן לי תלמיד חכם וינשכנו כחמור, נמצא שזה רבי עקיבא שהוא יששכר, "חמור" גרם לו שהיו מנשכין בשרו במסרקות של ברזל[42].♦
נשמות צדיקים מדברים מתוך גרונו של עשו
וראה דבר זה שכתב בספר ברכת הצדיק פרשת תולדות (דף קכ"ז ד"ה כי ציד בפיו, בשם שם משמואל בשם אר"י ז"ל) נשמות הקדושות של גירי הצדק שיצאו אחר כך מזרע עשו, רבי עקיבא ורבי מאיר ועוד, היו אז עדיין בשביה אצל הס"מ שרו של עשו, ובשעה שהיה נכנס עשו לאביו יצחק נתן לו הס"מ אותן הנשמות והם הם היו המדברים עם יצחק כו' אך רבקה ידעה זדון לב עשו ולא בא אליה עם אותן הנשמות.וכתב עוד שם (דף קל"ג) נשמות עובדיה ורבי עקיבא ורבי מאיר, אנטונינוס, אונקלוס ושאר צדיקים שהיו בשביה בסטרא אחרא מזמן שבירת הכלים וחטא עץ הדעת, נתנו הקליפות אלו הנשמות לעשו, ואז כשנכנס אצל יצחק אביו, דברו אלו הנשמות מפיו של עשו. ועל כן טעה בו יצחק וחשב שהן מתבררות על ידי עשו, ועל כן אהבו, ודאג אולי לא יהיה בכוחו לברר, ועל כן רצה לברכו ולהמשיך בתוכם הרבה קדושה, כדי שיוכל לברר כל הניצוצות קדושים.
♦
בשר בחלב - קבלת התורה
איתא במדרש שוחר טוב מזמור ח', במתן תורה, כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל התחילו המלאכים מדיינין ואומרים לפניו מה אנוש כי תזכרנו. ואמרו לפניו אישורך שתתן תורה בשמים למה שאנו קדושים ותורתך קדושה אנו טהורים ותורתך טהורה אנו חיים ותורתך חיים. אמר להם אינה ראויה להתקיים בכם כו' וכיון שירד משה ועשו ישראל אותו מעשה ונשתברו הלוחות שמחו מלאכי השרת ואמרו עכשיו תחזור תורה אלינו. וכשעלה משה לקבל פעם שניה את הלוחות אמרו מלאכי השרת רבונו של עולם והלא אתמול עברו עליה שכתבת בה (שמות כ' ג') לא יהיה לך אלהים אחרים. אמר להם הקב"ה בכל שעה קטיגטין ביני ובין ישראל והלא אתם כשירדתם אצל אברהם אכלתם בשר בחלב שנאמר (בראשית י"ח ח') ויקח חמאה וחלב ובן הבקר. ותינוק שלהם כשהוא בא מבית רבו ואמו נותנת לו פת ובשר וגבינה והוא אומר לה היום למדני רבי (שמות ל"ד כ"ו) לא תבשל גדי בחלב אמו. לא מצאו לו מענה. באותה שעה אמר הקב"ה למשה (שם כ"ז) כתב לך את הדברים האלה.ומצאתי דבר נפלא בספר נחלת בנימין במצוה צ"ג, שכתב שם: איסור בשר בחלב הוא משום כלאים שמערב הכוחות (כלי יקר). ומעתה למא"ד דבני נח נצטוה אכלאים (סנהדרין נו:), אם כן גם בשר וחלב ראוי לאסור לבני נח שגם הוא כלאים. משום הכי אבדו המלאכים התורה מצד אכילת בשר בחלב הואיל ואז אסור (ע' מדרש תהלים מזמור ח'). וא"כ, הכי משוא פנים יש בדבר (ע"פ מגילה יב.), דהשתא אברהם ומלאכים, שניהם באוני אחד שניהם כחדא עברו לאו דלא תבשל[43], כי הרי כתיב לא תבשל ג' פעמים (שמות כ"ג י"ט, ל"ד כ"ו, דברים י"ד כ"א), חד לאיסור אכילה וחד לאיסור בישול כו', ומדוע נשא פנים לאברהם ולא למלאכים.
הגם דאפשר לומר דמהאי טעמא גופיה לחם לא הביא (ע' בראשית י"ח ח') כדי שלא יברכו ברכת המזון, דפן יברכו ברכת המזון טרם שביעה, שכן דרך האורחים שלא למלא כריסם כי היכי דלא ליחזי כרעבתנותא, וישא ה' להם פניו ואפילו הכי יתן להם התורה. ע"כ.
ופירש דבריו הוא כדאיתא בברכות כ: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתוב בתורתך (דברים י' י"ז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (במדבר ו' כ"ו) ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה.
וכתב עוד שם הרב נחלת בנימין ז"ל: ואף המלאכים גופה היתה זאת כוונתם שירדו לברך אצל אברהם ברכת המזון[44] כדי שישא ה' להם פנים ויוותר להם בקודמות אשר דיברו נגד ה' בשעת הבריאה, והיו מן הכת שאמרו אל יברא, ומלאכים לאו בני מעבד תשובה נינהו דאין הקב"ה מקבל מהם תשובה, דקבלת תשובה הוא נשיאת פנים למחול לו עונותיו חנם בלא יסורין מיתה ומלקות ואין נשיאת פנים כי אם לישראל. ע"כ.
ונ"ל דהיינו דאיתא בשבת פח: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו כו' מה אנוש כי תזכרנו כו' אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה כו'. רצה לרמוז החזיר להם "תשובה" כי לישראל יש תשובה משא"כ להמלאכים.
וכתב עוד שם: אבל מלאכים יסורין ממרקין עונותיהם טבילת נהר דינור ושיתין פולסי דנורא (ע' חגיגה טו. וע' בראשית י"ט א' בדעת זקנים). ולכך אמר להם אברהם (בראשית י"ח ה') כי על כן עברתם על עבדכם, מששת ימי בראשית מזומנים הייתם לבא אצלי (בראשית רבה מ"ח י"א), פירושו, מששת ימי בראשית אשר מאז נתחייבתם על קיטרוג אל יברא מה אנוש כי תזכרנו וגו' מאותה שעה מזומנים הייתם לבא אצלי לסעודה ולברך ברכת המזון כדי שישא ה' לכם פנים לקבל תשובתכם בלתי עומד יסורין.
מכל מקום אברהם ומלאכים שניהם עברו על לאו דלא תבשל, זה בבישול וזה באכילה. ומשום הכי נראה דאברהם קסבר דג' פעמים לא תבשל כולם לשון אכילה הם ולא לאסור בישול והנאה, רק ג' פעמים לא תבשל אתיא אחד בין בארץ בין בחוצה לארץ, ואחד בפני הבית ואחד שלא בפני הבית, דסד"א מדסמכה התורה בשר בחלב לביכורים אימא בזמן ובמקום דביכורים נוהגים אף בשר בחלב נוהג והיינו דוקא בארץ ובפני הבית מש"ה איצטריך ג"פ לא תבשל.
♦
עקידת יצחק היה בשביל שאברהם טעה ועבר על איסור בשר בחלב
אבל מ"מ זר הדבר לאומרו דכוונת אברהם היה להכשיל את המלאכים במזיד, ואנון ידעינן דכל כוונת אברהם היה בנטיעת אשל לתקן את העולם ואיך יכשילם[45].ולכך אמינא דאברהם שגג בהוראה, והורה דבשר בחלב היה מותר באותה שעה מדרש דהוא למד סמוכים מדסמכה התורה בשר בחלב לביכורים, ש"מ דבזמן דביכורים נוהגים אף בשר בחלב נוהג, ומשום הכי הורה להתיר בשר בחלב. וזו היא שגגה שיצאה מלפני השליט להורות שלא אליבא דהלכתא, ובשר בחלב יש בו סרך כרת[46]. ואם כהן המשיח יחטא לאשמת העם (ויקרא ד' ג') לשגוג בהוראה בדבר שזדונו כרת כי הכא, או הורו בית דין, מביאין כהן משיח, וב"ד פר העלם דבר על שגגת הוראתן ועשו על פיהן. ואברהם זקן ויושב בישיבה היה וכהן משיח היה[47] והיה צריך אברהם קרבן כפרה, לכך נאמר לו (בראשית כ"ב ב') קח נא את בנך וגו' והעלהו שם לעולה להיות פר כהן משיח. ורמזו רז"ל (ע' בראשית רבה נ"ה ד') באומרם אחר הדברים האלה וגו' קח נא את בנך יחידך וגו' והעלהו, מאי אחר הדברים האלה אחר דבריו של שטן שקיטרג ואמר רבש"ע אחר כל הסעודה הזו שעשה אברהם לא הקריב לפניך לא פר ולא איל כו' עד שאמר לו הקב"ה קח נא את בנך יחידך. ומפרש בעל לוחות הברית (פ' וירא תורה אור כ"ז) דהאי סעודה אשר קטרג עליה השטן קאי אסעודת אברהם אשר עשה למלאכים בבשורת יצחק. וטענת השטן היה שהאכיל למלאכים בשר בחלב ושגג בהוראה להתיר בשר בחלב שלא בפני הבית ועשו על פיהן ויאכלו, ואברהם הוא כהן משיח וזקן יושב בישיבה, ואם כהן המשיח יחטא לאשמת העם לשגוג בהוראה והביא פר לעולה או פר לחטאת ואיל לעולה, ואברהם לא הקריב לפניך לא פר ולא איל כדינו. והשתיקו הקב"ה באומרו קח נא את בנך יחידך וגו' והעליהו לעולה,
הרי לך מסייע שיש בו ממש דיצחק היה פר כהן משיח או פר העלם דבר מטעם שגגת הוראתו בהיתר בשר בחלב. מש"ה משפטי ה' אמת צדקו יחדיו (תהלים י"ט י'), אף דאברהם ומלאכים שניהם עברו לאו דלא תבשל גדי בחלב אמו, מ"מ אברהם הביא קרבנו ושב ורפא לו. אבל המלאכים, דלא הביאו קרבן, משום הכי לא ניתנה להם התורה[48].
ואף שרש"י (בראשית י"ח ח' ד"ה ויאכלו) כתב שהמלאכים רק נראו כמי שאוכלים, והוא מש"ס דבבא מציעא דף פו: מ"מ כתב בתנא דבי אליהו[49] פרק י"ב, האומר לא אכלו המלאכים אצל אברהם אינו אלא טועה, אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טרחו שהטריח פתח להם הקב"ה פיהם ואכלו שנאמר והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו[50]. ואלו ואלו דברי אלהים חיים.
♦
בחג השבועות הביא הבל קרבן בשר בחלב להאכיל למלאכים כדי שיקבלו ישראל התורה
ונ"ל בס"ד דבר נפלא, כתבו המפרשים (ע' נחלת בנימין מצוה צ"ב דף קי"ט עמוד א', מעשי ה' מעשי תורה פרק י"ד) על פסוק (בראשית ד' ד') והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, דהבל הביא בשר בחלב לקרבנו. והנה הבל ידע סוד הקרבנות שהם מאכל למלאכים דכתיב (במדבר כ"ח ב') לחמי לאישי, לאישים שלי, וכמו שכתב בנחלת בנימין (מצוה קי"ו דף ק"נ עמוד ב' ד"ה והנני), וז"ל: בקרבנות נאמר לחמי לאישי קרבני לאישי דהקרבנות הם מאכל למלאכים טרף לביתה וחוק לנערותיה, לכך נאמר לחמי לאישי לאישים שלי. ויש ניזון מן הבשר, ויש מן הדם, ויש מן הריח, ויש מן העשן כנודע, אבל להקב"ה אין לו כי אם נחת רוח שאמר ונעשה רצונו. ובודאי דבר זה יספיק תשובה לשאלת המינים הדוברים סרה לאמר לאכילה הוא צריך, דהרי בהדיא נאמר לחמי לאישי לאישים שלי, פמליא דידיה. והא דנאמר בכל מקום קרבן לה' (ויקרא א' ב') על פי האמת פירושו בשביל ה', ואפילו לפי הפשוטו לה' נמי נכון, כי צוה ויהי (ע"פ תהלים ל"ג ט') והוי נחת רוח לשמו יתברך. ע"כ.[51]ורצה הבל להאכיל למלאכים בשר בחלב כדי שלא תשאר התורה בשמים, אלא יקבלוה ישראל, וכדאיתא במדרש שוחר טוב הנ"ל, שאמר הקב"ה למלאכים בשביל שאכלתם בשר בחלב גבי אברהם לא תשאר התורה אצלכם.
ודע שהבל הביא קרבנו בעצרת כדאיתא במדרש (בראשית רבה כ"ב ד'): "מאן דאמר בניסן נברא העולם עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת". ומ"מ מצינו שמחשבת הבל לא עשתה פירות, כי אברהם ג"כ האכיל למלאכים בשר בחלב כדי שלא תשאר התורה אצלם, ואם הבל היה מצליח לא היה צריך אברהם ג"כ לעשות כן, אלא צריך לומר שהבל לא עשה כלום. וצריך להבין מה חשב הבל, ולמה לא התקיימה מחשבתו.
♦
מחלוקת הבל ומלאכים אי צלי אסור מן התורה בבשר בחלב
ונ"ל לפרש בס"ד בהקדים מה שכתב רש"י בפסוק (בראשית ד' ד') והבל הביא וגו', בד"ה וישע, וז"ל: "ירדה אש ולחכה מנחתו". ע"כ. וא"כ נמצאת שהבשר בחלב שהקריב הבל היו צלי.והנה הפרי חדש ביו"ד (סי' פ"ז סעיף א' אות ב') כתב שצלי בכלל בישול ואסור בבשר בחלב מדאורייתא. אבל הר"ן בסוף פרק כל הבשר סובר שצלי אינו בכלל בישול ואינו אסור מן התורה. והביאו הפרי חדש שם. וע"ש בכרתי ופלתי (אות ב') ובחדושי רע"א (אות א') ובצבי לצדיק.
וע"פ זה י"ל שהבל סבר שצלי אסור מן התורה וא"כ המלאכים עוברים על איסור בשר בחלב, ולא מן הראוי שתשאר התורה אצלם, אבל המלאכים סברו כהר"ן שצלי אינו אסור מן התורה ולא עברו על איסור בשר בחלב, וממילא היה צריך אברהם אבינו להאכילם בשר בחלב ממש.
♦
מחלוקת הבל ומלאכים תלוי במחלוקת רמב"ם ורמב"ן בטעם הקרבנות
עוד י"ל ע"פ מה שכתב הרמב"ם[52] טעם למצות בשר בחלב, מפני שהיה מנהג עובדי אלילים שהיו אוכלים בשר בחלב בבית תועבותם בימי חגיהם על כן באה התורה לאסור אותו. וע' בספר מעשי ה' מעשי תורה פרק י"ד (פרשת כי תשא)[53].והנה קודם שנבאר צריך לידע מה שכתב הרמב"ן ז"ל בפרשת ויקרא (א' ט') וז"ל, ואמר הרב במורה הנבכים (ג' ל"ב) כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחט אלה השלשה מינין לשם הנכבד, כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העברה, הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו העונות, כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חלי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך.
וממשיך הרמב"ן: והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקשיא רבה על נקלה, יעשו שלחן ה' מגאל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחח כו' והנה נח בצאתו מן התבה עם שלשת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן וייטב בעיני ה', ואמר בו (בראשית ח' כ"א) וירח ה' את ריח הניחח, וממנו אמר אל לבו, לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד' ד'), ולא היה עדין בעולם שמץ ע"ז כלל. ע"כ השייך לענייננו.
ובספר פלח הרימון באופן ז' הביא מהציוני בפרשת ויקרא בשם סודי רזי שכתב ענין נאה ונחמד בטעם קרבנות אשר צוה לנו התורה להקריבם כדי להראות שאין ממש בע"א, כי הרבה שעבדו לשורים ולצאן ולבהמות שדי ובראותם ששורם טבוח לעיניהם ישוב אוילים מדרך פשעם ויראו שה' הוא אלהים אין עוד מלבדו. והשיג עליו הציוני[54] ואומר ששקר וכזב הוא, וראייה שחזינן שאדם הראשון וגם הבל הקריבו קרבנות ואותו שעה לא הי' שום ע"א בעולם. ע"כ.
וכתב עוד בפלח הרימון (שם): יש לך לידע נפלאות בענין הקרבנות במה שמביא בעל תורת העולה בחלק ב' דף ל"ד עניינים נפלאים מדעת הכוזרי ובעל העקידה בטעם קרבנות יעיין שם המעיין וימצא מרגוע לנפשו, ומביא שם נמי דעת סודי רזי ובעל השגתו והרמב"ן מכללם שגם הוא השיג עליו לומר שבימי אדם הראשון לא היה ע"א בעולם. וסוף דבר הכל נשמע שמביא דעת הרקנט"י המסכים לדברי סודי רזי שטעם קרבנות להראות שאין ממש בע"א, ודקשיא והיאך הקריב אדם, השיב שגם בימי אדם היו טועים בע"א שהשתחוו כל הברואים לפני אדם ועשאוהו לאלוה עד שנתחכם להקריב להודיע שאין ממש בע"א, ולפיכך קרן אחת היה במצחו (ע"ז ח.) שהיה כוונתו להורות על האחדות, וכמו כן פירש בעל רבינו בחיי פרשת בראשית (על פסוק [ג' ו'] ותרא האשה וגו' ותקח מפריו ותאכל). ע"כ.
וכוונתו למה שכתב בעשרה מאמרות (חלק ג' מחיקור הדין פרק י"ז), והביאו ג"כ שם בפלח הרימון כלל רביעי, וז"ל: אדם הראשון כשבראו הקב"ה היה גבוה משמים לארץ ונתייראו ממנו כל חיות ובריות שבעולם וחשבו שהוא אלוה ובאו והשתחוו לפניו (ע' פרקי דר"א פרק י"א), ואע"ג שלא קיבל ואמר בואו ונשתחוה לה' עושינו מ"מ נעשה נעבד לעכו"ם כמבואר בעשרה מאמרות. ע"כ[55]. וכן בבראשית רבה (ח' י'), אמר רבי הושעיא, בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש. ע"כ.
ולפי כל הנ"ל י"ל שהבל סבר כהרמב"ם והסודי רזי שטעם הקרבנות הוא משום ביטול ע"ז, ודקא קשיא והלא לא היתה ע"ז בעולם עדיין, הוא סבר כדעת המאמרות שהיתה אז ע"ז בעולם, שאדם נעבד היה, וא"כ גם איסור בשר בחלב היה נוהג כבר, כי בשר בחלב אסור משום ריחוק ע"ז כמ"ש הרמב"ם[56], ומטעם זה האכיל למלאכים בשר בחלב כדי שלא תשאר בתורה אצלם. אבל המלאכים סברו גם כטעמו של הרמב"ם לאיסור בשר בחלב, אך מחמת קושיית הרמב"ן והציוני שהרי עדיין לא היתה ע"ז בעולם, וידעו בנפשייהו שלא היתה כוונתם לעבוד את אדם כע"ז, ולכן סברו שלא שייך להם אז איסור בשר בחלב כי לא נהוג האיסור אז כי אין ע"ז בעולם. ומטעם זה היה צריך אברהם להאכילם שוב בשר בחלב כדי שלא תשאר התורה אצלם ויקבלו ישראל, כי בימי אברהם ודאי היה נהוג איסור בשר בחלב לטעם הרמב"ם, כי רוב העולם עובד ע"ז וכמו שאמרו רז"ל (ע"ז יד:) דמסכת ע"ז דאברהם אבינו ארבעה מאה פירקי הויין.
♦
דרך ג' בביאור מחלוקת הבל והמלאכים
דרך ג' נ"ל בס"ד, ע"פ מה שהבאתי לעיל מנחלת בנימין מצוה קכ"א, בענין אלו ואלו דברי אלהים חיים. דכל לא תעשה שבתורה הן הן השלשלאות של ברזל אשר בהם קשורים החיצונים וסטרא אחרא, ולכך בעבורו לא תעשה, מתיר אותו החיצוני האסור כמו בשלשלת בלאו הזה ועתה בעבורו לאו מתיר איסורו וכח החיצוני גובר. וכן כל לא תעשה, דיש חיצוני האסור בלא תעשה זה ויש באחרת, ולכך יש עת דהחיצונים גוברים ואז הלכה כדברי האוסרין כי כל עוד שמוסיף באיסורין ממעט כח החיצונים וקושר אותם בשלשלאות. ויש עת שהלכה כדברי המתירין בעת תשות כח החיצונים ואין בהם תגבורת כנודע בהרבה זמנים, ואז אין צריכין לכבלא דעבדא ולכך הלכה כדברי המתירין. עכ"ד.וא"כ בזמן הבל, עדיין היה השכינה בתחתונים ולא נסתלקה אלא מרקיע אחד לרקיע שני, כדאיתא בבראשית רבה (י"ט ז') שעיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע הראשון, ורק אחר שהרג קין להבל נסתלקה לרקיע השני עד שבשביל המצריים בימי אברהם נסתלקה לשביעי. וא"כ בימי הבל לא תקיף הקליפות כבימי אברהם אבינו ע"ה, ולכן לא הצליח מעשה הבל בהאכלת בשר בחלב למלאכים, כי עדיין לא היה זמן איסור, אלא רק בימי אברהם היה אסור ואז עברו על איסור בשר בחלב. ואם שגיתי בביאורים אלו, ה' הטוב יכפר בעדי.
♦
רפאל - פ"ר א"ל - אברהם אבינו וספר יצירה
ומצינו כתוב בספר חסד לאברהם עין משפט נהר נ"א מספר כתיבת יד[57]: ביאור סוד גן עדן תחתון, דע כי גן עדן תחתון נברא אלף ותת"ח שנים קודם עולם השפל שאנו בו, ושיעור זה העולם, אחד מששים בגן, וזה הגן עומד על צד ימינו של גן עדן, לרוח דרומית מזרחית, ודומה זה העולם לפני גן עדן, כילד בן יומו לפני אמו, וקרקע עולם השפל רחוק מקרקע הגן טפח, וצפוני של עולם השפל בצל דרומי של הגן ולצפונו של עולם השפל שם הגיהנום מדור המזיקין ומלאכי חבלה, וצורות העולם השפל, כצורת אות ב'. ואף על פי שהוא קשה, בין לחיים בין למתים, ללכת לגן עדן מפני פחד המזיקין של גיהנום העומדים בצפונו של עולם, לכן גזירת חכמתו יתברך לעשות מחילות עפר ממערת המכפלה שבחברון עד חוץ העולם השפל סמוך לגן כדי שיעברו נשמות הצדיקים דרך ישר שם, ולא יפגעו המזיקין. ואדם וחוה שידעו סוד זה השתדלו להיות שם קבורתם, ומיום שנקברו שם אדם וחנה נסתם פי המערה מפני הבריות שלא ידעו מעלת המקום, ובאותו יום שהלך אברהם אצל הבקר עם ישמעאל בנו, לטול שלשה פרים ממקנה שלו, הלך אחריו רפאל בנסתר, ולאחר שנטל אברהם שני פרים, ונתן ביד הנער להוליכם, היה משתדל עוד ליקח פר שלישי, ונדמה רפאל לפניו כפר חשוב ומשובח, וזה רפאל, פ"ר א"ל, פר חשוב, וכשבא אברהם ליטלו, היה הפר נשמט ובורח מעט מעט, עד שהוליכו לפתח המערה, ונפתח המערה, וכל זה בשליחותו של מקום, וכשראה אדם וחוה קבורים שם, והריח ריח גן עדן, מיד ידע מעלת המקום וחמד להיות שם קבורתו, ומיד נמסר הפר ביד אברהם, ובהגיע לאהלו, לא מצא אלא שנים, והוצרך אברהם לברוא פר שלישי על ידי ספר יצירה, כדי שלא יצטער בסעודת אורחים, שאם היה חוזר אל המקנה, היה עובר זמן המאכל, וזהו שאמר (בראשית י"ח ח') ובן הבקר אשר עשה, ממש. ע"כ[58].ובברכת הצדיק פרשת תולדות דף קל"ו ד"ה אשר ברכו ה', כתב בשם האר"י: אברהם כשרץ אחר הבקר נכנס למערת המכפלה ומשם לגן עדן וכשנכנס אברהם אחריו נמשך בבגדו ריח גן עדן. ושאלו יצחק מה טיבו של ריח טוב הזה וסיפר לו העניין ושזה ריח גן עדן מכאן הכיר יצחק בריח של גן עדן.
♦
סוד בשר בחלב
וענין בשר בחלב, הוא כי בשר הוא מדת הדין וקליפה, וזה מ"ש הבשר עודנו בין שניהם, וכן קץ כל בשר, וחלב בא מקדושה ורחמים, על דרך דבש וחלב תחת לשונך (שה"ש ד' י"א), ולא יערבו אהדדי. וזה לא תבשל גדי, זה שעיר המשתלח. בחלב אמו, על דרך נשים רחמניות (איכה ד' י'). כ"כ בילקוט דוד פרשת ראה דף שנ"ב, בשם ריקנטי.ורבינו בחיי כתב[59] על דרך הפשט: טעם המצוה הזאת לפי שהוא מטמטם את הלב, שהרי החלב נעשה מן הדם והדם מזגו רע ומוליד אכזריות ואחד מטעמי האסור שבו שאינו מקבל שנוי והתפעלות בגוף כשאר הדברים הנאכלים ולכך טבעו הרע נשאר בתוכו מבלי שנוי. ואע"פ שנשתנה עכשיו מדם לחלב וקיבל שינוי והתפעלות שהועתק לדבר אחר, מ"מ כשחוזר ומערבו עם הבשר הרי חוזר לכח הדם וטבעו הראשון כבתחלה, והתערבם יחד מטמטם הלב ומוליד גסות ותכונה רעה בנפש האוכל.
ועל דרך זה כתב הרב נחלת בנימין מצוה קי"ד (דף קמ"ח עמוד ב') המלאכים שאכלו בשר בחלב אצל אברהם היה עבירה גוררת עבירה שגברה בהם מדת האכזריות, עד שבגלל כן אמרו אח"כ (בראשית י"ט י"ג) כי משחיתים אנחנו, תלו בעצמן ההשחתה מצד האכזריות אשר גבר בהם מהאכילה הקדומה[60].[61]
וכתב בצרור המור שמות פרק כ"ג פסוק י"ט: ולפי קבלת קדמונינו בא לאסור בשר בחלב (חולין קטו:). ואמר לא תבשל, ולא אמר לא תאכל. לרמוז לנו כפי חכמי האמת, כי אסור לאכול בשר ואחר כך חלב, וכן אסור לאכול חלב ואחר כך בשר. ואעפ"י שנתנו חכמים שיעורים בזה, כבר כתב רשב"י ז"ל (זוהר ח"ב קכה.), כי כמו שאסור חלב אחר בשר כך אסור לאכול בשר אחר חלב. ודינם שוה לענין השיעור, שהוא עד שיתעכל המזון שבמיעיו, שהם כמו שש שעות שהוא זמן מסעודה לסעודה. כי הבישול האמור כאן על בישול האצטומכא הוא, בענין שלא יתבשלו הבשר והחלב באצטומכא בזמן אחד, ולפי שיש אצטומכא מאחרת העיכול. ליראי ה' ולחושבי שמו, אין לאכול גבינה ובשר ביום אחד, וכל שכן בשר וגבינה. וכן נוהגים המדקדקים במצות ואנשי מעשה. והטעם בזה, לפי שאין ראוי לערב הכוחות אלו באלו. כח הדין בכח הרחמים, וכח הרחמים בכח הדין. כי הבשר הוא מדת הדין, בסוד קץ כל בשר (בראשית ו' י"ג), כי מנפש ועד בשר יכלה הצר. והחלב הוא סוד הרחמים הגמורים המלבינים עונותיהם של ישראל, כאומרו (ישעיה א' י"ח) כשלג ילבינו. והחטא הוא אדום, בסוד הלעיטני נא מן האדום האדום הזה (בראשית כ"ה ל'). ולכן יש להפרידם זה מזה כל אחד על כנו, ואת כל עורב למינו. ע"כ.
אבל בכלי יקר שמות פרק כ"ג פסוק י"ט ד"ה וקרוב, כתב: ודוקא כשאוכל בשר תחלה, שאינו מתבשל באצטומכא מהרה עד שיבוא החלב, אבל החלב מתבשל מהרה קדם שיבוא הבשר, ואין בו ערוב כל כך, על כן אין אסור לאכל אחריו בשר.
♦
חטא העגל בטל בששים
וכיון שדברנו בענין בשר בחלב נסיים בחידוש בענין ביטול בששים בשלשה רגלים, והוא מה שכתב בבן יהוידע מגילה לב. ד"ה אמנם, בשם ספר שער החצר בשם ספר כ"י: ידוע מה שאמרו רז"ל, כי כשעבדו ישראל את העגל היה שש שעות ולא יותר, וקיימא לן בביטול האיסור צריך ששים כנגדו (ע"ז ס"ט.), ועל כן כדי שיתבטל האיסור של שש שעות מה עשה הקב"ה, תקן לישראל שלש רגלים, שהם שבעת ימי סוכה ושבעת ימי פסח ויום אחד של שבועות, ובאלו חמשה עשר ימים יש שלש מאות וששים שעות. ובזה פירשו כונת המסרא ארבעה פסוקים של אלה, והם (תהלים מ"ב ה') אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי, (שמות ל"ב ח') אלה אלהיך ישראל, (ישעיה מ"ט ט"ו) גם אלה תשכחנה, (ויקרא כ"ג ב') אלה מועדי ה'. רצה לומר "אלה אזכרה" תמיד כדי לתקן, ואיזהו אלה, ואמר, "אלה אלהיך ישראל" שאמרו בעגל, ומה התיקון אשר נעשה כדי ש"גם אלה תשכחנה", והשיב ואמר "אלה מועדי ה'", שעל ידי שמירת המועדים שהם שלש מאות וששים שעות, מתבטלים אותם שש שעות של העגל שאמרו בם אלה אלהיך ישראל. ע"כ. ונ"ל דזהו סמיכות (שמות ל"ד י"ז-י"ח) אלהי מסכה לא תעשה לך. את חג המצות תשמור[62].♦ ♦ ♦